אוצר בית דין

שאלה

במהלך לימודנו את נושא אוצר בית דין, התקשינו מאוד באופן שבו מיושם אוצר בית הדין בימינו.

מקורו של אוצר בית דין ידוע מן התוספתא (שביעית ח, א-ב). מעבר למחלוקת על פסיקתה של תוספתא זו להלכה (רדב"ז פ"ז ה"ג, רש"ס שביעית פ"ט ה"ד, ובפסקים וכתבים להרב הרצוג עמ' רסח, אגרות הראי"ה ח"א שיד), ישנן כמה בעיות בפער שבין אוצר בית הדין המתואר במשנה ובין יישומו בפועל:

א. **היתר הקצירה –**ההיתר הניתן לשליח בית הדין לקצור מעבר לכמות המותרת לאדם פרטי, טעון בירור. יש מן הראשונים שהגדירו את בית הדין כשלוחם של העניים, ולדבריהם חלוקת הפירות צריכה להיות לעניים בלבד (שו"ת הרשב"ש רנח, וכך פסק למעשה הגרשז"א במעדני ארץ ז, ד). לעומת זאת, האחרונים נטו להסביר את ההיתר בכך שאיסור קצירה מרובה נאסר משום שהיא 'דרך בעלים', אך כאשר היבול נקצר על ידי בית הדין הוא נעשה ב'דרך הפקר' (ספר השמיטה עמ' כא ג', וחוות בנימין ח"ג צח).

בכך מתעוררת בעיה עם השיטה שבה מונהג אוצר בית דין בימינו, שכן בניגוד לתקנת אוצר בית דין המקורית שבה הייתה הקצירה מתבצעת ע"י אדם חיצוני שנשלח מטעם בית הדין, בימינו מוסכם מראש שבעל השדה, או עובדיו, הם יהיו שליחי בית הדין לקצור את השדה. מכיוון שכך, קשה לראות בקצירת אוצר בית הדין הנהוגה בימינו כנעשית ב'דרך הפקר', שהרי אין בה כל שינוי מדרך הקצירה שבשאר השנים. משמעות היותו שליח בית הדין מסתכמת בימינו בהחתמתו ומינויו כשליח בתחילת השמיטה.

גם לשיטת החזון איש (יא, ז) הסובר שאין איסור קצירה כלל בשדה שאינה שלו (ונדחו דבריו במעדני ארץ שם), ישנו טעם לפגם כאשר בעל השדה בעצמו הוא שליח בית הדין, וקצירתו היא 'כדרך בעלים'.

ב. **היתר סחורה –**בתוספתא מבואר שהפירות היו מחולקים בחינם לכל בית אב, ככל הנראה בית הדין היה משלם את שכרם של הפועלים מתקציבו השוטף. הראשון שחידש את היכולת לגבות את שכר הפועלים ממקבלי הפירות היה מרן הרב קוק, אך הוא לא סמך על היתר אוצר בית הדין לבדו, אלא רק צירף זאת לרווחא דמילתא להיתר המכירה (אגרות ראי"ה שם).

ברור שעל מנת שהתשלום לא יהיה על הפירות אלא על טרחת שליחי בית הדין, צריך שתהיה דעת המוכר והקונה ערה ומודעת לכך. קשה ביותר להגדיר את האופן שבו נעשה התשלום בימינו כתשלום שכר טרחה, כאשר המכירה מתבצעת באופן ובמקום שבו היא מתבצעת בשאר השנים, ובחשבונית המס רשומים הפירות הקדושים ביחד עם שאר המוצרים הנרכשים בקנייה רגילה, ולא זו בלבד אלא שלפעמים המכירה נעשית כמה שנים לאחר השמיטה (למשל בבקבוקי יין), כשהמודעות לשמיטה אינה קיימת כלל.

כל זה מעבר לבעיה של המחירים הגבוהים שנגבים עבור הפירות, מעבר לשכר פועלים, וכן שינוי המחירים בהתאם להיצע והביקוש בשווקים.

גם ההתנהלות מול שלוחי בית הדין אינה תואמת התנהלות רגילה מול פועלים, שהרי שכר החקלאי והספַּק אינו קצוב מראש, אלא תלוי במחירים שבהם נסחרים הפירות. כמו כן, על פי השיטה הנוהגת כיום, התשלום שמשלם הספַּק לחקלאי הוא למעשה הלוואה על חשבון בית הדין, שאותה פורע החנווני כמלווה גם הוא לבית הדין, והקונים פורעים את חובו של בית הדין לחנווני. הסדר זה הופך את השיטה למנותקת מן המציאות ומן ההיגיון המסחרי המקובל.

ג. מיהו בית הדין - הרדב"ז (שם) בהסברו מדוע הרמב"ם השמיט תוספתא זו כתב "שאינה אלא 'בראשונה', שהיו שם בי"ד...". כאמור, היתר הקצירה מתבסס על כך שקצירת בית הדין נראית כהפקר. כיום אוצרות בית הדין אינם מתבצעים על ידי בתי דין רשמיים אלא באמצעות בתי דין פרטיים. קשה מאוד לומר שכל שלשה ת"ח שיתאגדו יחד יוכלו לקצור פירות כדרכם, אלא נראה שצריך גוף רשמי ממלכתי שקצירתו ניכרת לצורך הכלל וכדרך הפקר.

מלבד זאת, היתר הסחורה והיכולת לגבות את דמי הטרחה מפירות אלו המוגדרים כהפקר, נתונה לכאורה לבית הדין כחלק מסמכויותיו על בני העיר (שהרי מסתבר שאדם פרטי שיטרח בעבור פירות הפקר לא יוכל לתבוע ולגבות את שכר טרחתו). אם כן קשה להבין כיצד כל גוף פרטי המקים בית דין יוכל להטיל מס שכזה על הציבור כדי לממן את שלוחי בית הדין.

אם כן, באופן שבו מתנהל אוצר בית הדין כיום, ישנו חשש לאיסור קצירה, וברכישת הפירות עלולים לעבור על איסור סחורה. המצב האידיאלי הוא שאוצר בית הדין יתנהל על ידי מוסדות המדינה הרשמיים, פועלי בית הדין יקבלו שכר קצוב מראש ככל שכיר אחר, הפירות יחולקו בחינם על פי זכאות לכל בית אב, והתקציב לתשלום שכר הפועלים יגיע מקופת המדינה, או כתוספת 'מס שביעית' מיוחדת קצובה לכל בית אב.

לכאורה באופן שבו מתנהל אוצר בית הדין כיום, נראה שפתרון 'היתר המכירה' עדיף, משום שהוא מבוסס על דעות ראשונים וגדולי הפוסקים המתירות את הפירות והמסחר, לעומת זאת אוצר בית הדין המתנהל כיום מבוסס לכאורה על הנחות הלכתיות שאינן מבוססות ומעוגנות בפוסקים!

תשובה

שאלת חכם חצי תשובה. אין ספק שבשאלה ניתן לזהות את המעלות המרכזיות והבעיות המרכזיות בשימוש באוצר בית דין: המעלה המרכזית היא שאוצר בית דין הוא הפתרון שבא לממש את תכלית השביעית ולא רק לפתור את "בעיית השביעית" כפי שהיא נתפסת במקומות שונים. מעבר לכך, זהו פתרון שרלוונטי לכל זמן – גם לזמן שתשוב השביעית להיות חובה מדאורייתא. מאידך ישנן שתי שאלות מרכזיות: א. מידת מעורבותם של החקלאים באוצר בית הדין, והאם יש צורך בשינוי? ב. אוצר בית דין גרר אחריו קולות רבות שיש לדון בהם, האם יוצא בהם שכרנו בהפסדנו?

עם זאת לענ"ד לאור מציאות ימינו שבה השדות והמטעים רחוקים ממקום ישוב, ושינוע פירות ההפקר לכלל עם ישראל מהווה אתגר גדול לחקלאי המודרני, הפתרון של אוצר בית דין הוא הדרך היחידה שיש בה אופק לקיים את השמיטה במלואה. בנוסף יש בו גם את הפטנציאל לממש את ערכיה של השביעית במציאות המודרנית, וכפי שהגדיר זאת הרב יעקב אריאל: "אוצר בית הדין היא נשמתה של השמיטה". אכן נדרשים אנו לבחון את הדרך הטובה ביותר להתמודד עם השאלות העולות מפתרון זה. נבחן בקצרה את יסודות הדין, ולאחר מכן נבחן את התפרטותו למעשה במציאות המתחדשת של עם ישראל בארצו.

יסודות הדין – השוואת עניים לעשירים

המנגנון של "אוצר בית דין" לא מובא במשנה ומקורו בתוספתא:

בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון שלש סעודו' והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלין עודרין אותן ועושין אותן דבילה וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים שלוחי בית דין שוכרין פועלין בוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן זתים שלוחי בית דין שוכרין פועלין ומוסקין אותן ועוטנין אותן בית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר... תוספתא מסכת שביעית (ליברמן) פרק ח, א

התוספתא מתארת מנגנון שנבנה על ידי שלוחי בית דין, כאשר ניתן לזהות בו כמה מטרות וכמה שיטות עבודה.

כבר בשלב זה חשוב לבחון את השאלה היסודית: האם מדובר כאן על "תקנה", כלומר על פתרון מיוחד שנועד לאפשר איסוף פירות מרכזי, ואז יש לברר האם היתר זה נפסק להלכה, וכיצד יש ליישמו; או שמא מדובר רק על מנגנון חלוקה של הפירות, כאשר עד לשלב החלוקה חלים על הפירות דיני שביעית הרגילים, ולאור זאת יש להתאים את המנגנון גם לעולם המעשה המודרני.

כפי שתיארנו, ניתן לזהות בתוספתא מספר פעולות שלהן מטרות שונות למעשיהם של שליחי בית דין:

הפעולה הראשונההיא איסוף הפירות מבעלי השדות המלקטים בשדותיהם. בפעולה זאת שליחי בית הדין באים להתמודד עם בעיית ליקוט המזון מהשדה. הלכה זאת דומה מאוד להלכה שמובאת בתוספתא (ו, כ) שאין נותנים למי שחשוד על השביעית יותר מג' סעודות. חידושה של התוספתא שלפנינו הוא שדרישה זאת שלא להחזיק יותר מג' סעודות חלה על כולם, ולא רק על החשודים על השביעית, כלומר ההימנעות מהחזקת ג' סעודות מפירות שביעית איננה מחשש תקלה, אלא יש בה טעם עצמי – שלא לאגור אותם כרכוש, אלא כדבר הבא מן ההפקר שהכול שווים בו. מתוך דברי התוספתא נראה שיציאת שלוחי בית הדין לשדות מטרתה לאכוף כלל זה ולמנוע את שימורם בסתר ע"י הבעלים.

אין ספק ששלב זה אינו מבוסס על חידוש הלכתי, וודאי שאין כאן היתרים הלכתים אלא להיפך מטרת השליחים היתה למנוע את יצירת הבעלות על תוצר השביעית. מנגנון זה הוא לכאורה מנגנון לחומרא, קל לזהות שההגבלה לג' סעודות מתמודדת עם הצורך להבהיר לאנשים שבשביעית אוכלים משלחן גבוהה. באופן דומה במשנה בפאה (ח, ז) אנו רואים שחלוקת האוכל לעניים לשבת מבוססת גם היא על חלוקה לשלוש סעודות. השוואה זאת שתורחב עוד לקמן, היא לענ"ד חלק יסודי בבסיס מעשיהם של שליחי בית דין – להשוות עניים לעשירים בשביעית.

הפעולה השנייה היא "שכירת פועלים" לעבודת הליקוט ועיבוד התוצרים. פעולה זאת כבר מחודשת יותר. כאן אין מדובר רק בפעולת מניעת השתלטות בעל השדה על התוצרת שאינה מיועדת לו, אלא בפעולה חקלאית חיובית של קטיף הפירות שנועדה לאפשר לאנשים שבעיר ליהנות מכל פירות השדה ולא לסמוך על כך שבעל השדה יטרח מיוזמתו לקוטפם ולהביאם אל העיר. בפעולה זאת בית הדין שוכר פועלים, בעלי מקצוע, ולא מסתפק בשליחת 'פקחים' אוכפי חוק.

בשלב זה התוספתא מוסיפה ומחדשת חידוש נוסף: על מנת להקל על הבאת הפירות לעיר, או למנוע את קלקולם בדרך ובזמן אכסנתם באוצר, מותר לשליחי בית הדין להקצות את תאנים לדבילה, לדרוך ענבים ליין ולכתוש זיתים לשמן, ולהכניס את התוצרת המוגמרת לאוצר שבעיר, וכל זאת - בכמות מסחרית. כל זאת לכאורה בניגוד לאמור במשנה (פ"ח מ"ו):

תאנים... אין קוצין אותן במקצה... אין דורכין ענבים בגת... אין עושין זיתים בבד ובקטב... משנה, שביעית ח, ו

לפי המשנה אסור לעשות פעולות שימור ועיבוד בפירות שביעית. המשנה אינה מנמקת את טעם האיסור, וכמו כן בתוספתא לא מוזכר מדוע איסור זה אינו נוהג בשליחי בית דין. כדי לענות על כך יש להתבונן בדברי הברייתא בתורת כהנים שעוסקת באותם דינים שנמנו במשנה:

..."ואת ענבי נזיריך לא תבצור", מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן (המבוזר) [המופקר]. "לא תבצור", לא תבצור כדרך הבוצרים, מיכן אמרו: תאינים של שביעית אין קוצים אותה במוקצה, אבל קוצה אתה בחורבה, אין דורכים ענבים בגת אבל דורכים בעריבה, אין עושים זיתים בבד ובקוטבי, אבל כותש ומכניס לבדידה, ר' שמעון אומר אף טוחן הוא בבד ומכניס לבדידה. ספרא בהר פרשה א, ג

כלומר לפי התורת כהנים יסוד האיסור לאסוף את יבול השביעית נובע מפסוקי התורה האוסרים לקצור ולבצור את יבול השביעית, והפתרון המוצע הוא לעשות זאת בשינוי ובצורה לא מסחרית. דברים אלו צריכים עיון: אם אכן מקור איסור איסוף הפירות הוא בהרחבה של איסור קצירה ובצירה – מדוע הותר הדבר לשליח בית דין?

ומבאר הרמב"ן את דברי התורת כהנים:

... לכך שנו בתורת כהנים (פרק א ג) "ואת ענבי נזירך לא תבצור"... ופירושו, מדלא כתיב ענבי הנזיר לא תבצור וכתיב נזירך, לדרוש לא תבצור אותם כדרך נזיר שלך אבל תבצור אותם עם העניים כדרך שהם בוצרים, לומר שלא ישמרם לעצמו אבל ילקוט אותם עם העניים כהפקר וינהוג בהם גם כן כדרך שהעניים נוהגין לדורכן בעריבה. רמב"ן ויקרא כה, ה

כלומר, לפי הרמב"ן איסור קצירה ובצירה מלכתחילה לא נאסר אלא כשעושה זאת כדרך שבעל הבית עושה בשדהו, אבל כאשר בעל הבית מלקט כאחד העניים – לא נאסר הדבר. ביאור זה מסייע להבין באופן עמוק יותר את ההלכה שבברייתא ובמשנה ש"אין לקצור כדרך הקוצרים". יש שהבינו את ההיתר לקצור "שלא כדרך הקוצרים" כדרישה לעשות את המלאכה ב"שינוי", (כך למשל הבין הגרי"א הרצוג, פסקים וכתבים חלק ג – מצוות התלויות בארץ, עמ' רעג). אולם לענ"ד מדקדוק בדברי הרמב"ן מוכח שאין כאן היתר של 'מלאכה בשינוי', אלא שמלכתחילה לא אסרה תורה את הקצירה והבצירה אלא כשנוהג בזה בדרך בעלות, אבל לא כאשר עושה זאת כדרכם של עניים ויחד עימהם. אם צודקים הדברים מובן ביותר מה הועילו בית דין בתקנתם, שהרי קצירה ובצירה ע"י שליח ב"ד איננה "דרך בעל הבית" גם כאשר הוא אוסף את כל יבול השדה, שהרי כל מטרת האיסוף היא לשם חלוקת צדקה שוויונית, וכך ניתן גם לראות מהמשך התוספתא בתיאור חלוקת המזון:

ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו. הגיע שעת הביעור – עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומ' אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור, ר' שמעון אומ' עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור.

מנגנון החלוקה מתחלק לשני שלבים: עד לשעת הביעור, ולאחריו. עד לשעת הביעור מתבצעת חלוקה שבועית הדומה באופייה למנגנון חלוקת 'קופת העיר' לעניים, כפי שמתואר בבבלי (ב"ב ח ע"ב). אלא שהחידוש הגדול בשביעית הוא שכולם נחשבים לעניים, אף בעלי השדות, שהרי אין להם רשות לאסוף כדרך הבעלים.

לאור זאת מובן סיום הדברים במחלוקת התנאים האם עשירים זכאים לקבל מן האוצר לאחר שעת הביעור. נקודת המחלוקת היא האם אוצר בית דין משווה עשירים לעניים באופן מלא, או שמא חובת ההפקרה שחלה בשעת הביעור אוסרת על העשירים לזכות בפירות לעצמם.

ה"קולות" הנדרשות לקיום אוצר בית דין

לאחר שראינו את יסודות הסוגיה נבחן את השאלה האם ה'קולות' הנהוגות באוצר בית דין ראויות, או שמא יוצא שכרנו בהפסדנו? לענ"ד הדרך להתמודד עם השאלה היא לבחון האם מדובר ב'קולות' שאופיין הוא פתרונות דחוקים הנגררים ממציאות מורכבת, או שמא הן עצמן חלק מדרכי קיום השביעית. ויש לחלק את הסוגיות שאיתן יש להתמודד לשני חלקים:

החלק הראשון – הם איסורי השביעית הנוגעים למלאכות השדה. בחלק זה נגענו בהרחבה בסימנים הקודמים. כפי שכתבנו, יש להתייחס למלאכות שהותרו מדין "אוקמי אילנא" כהיתר לכתחילה, ולא כקולא לשעת דחק, וממילא הדבר נכון גם לעצים שפירותיהם ישווקו במסגרת אוצר בית דין, ואין צורך להימנע מלעשות בהם מלאכות אלו. וכבר הבאנו את חידושו של הרב שאול ישראלי (חוות בנימין ח"ג סימן צח), שניתן לומר שאף לשיטת הרב קוק שאין היתר לעשות מלאכה שמטרתה "לאוקמי פירא", במסגרת אוצר בית דין הדבר מותר, כיוון שבמסגרת אוצר בית דין הפירות אינן הפקר, אלא שייכים לקופה הציבורית המנוהלת ע"י בית הדין, וודאי שהדבר נכון לשיטת המהרי"ל דיסקין כפי שהרחבנו בה לעיל (עמ' 271-271).

החלק השני – הם האיסורים הנוגעים באיסוף המזון כדרך הקוצרים והבוצרים. כפי שראינו, התוספתא קבעה במפורש שלשליח בית דין מותר לאסוף את כל היבול ואין בכך "דרך בעלות". בעניין זה קיימות שתי שאלות: א. האם דברי התוספתא נפסקו להלכה; ב. כיצד ליישם את הדברים במציאות המודרנית.

דברי התוספתא הובאו על ידי רבים מהראשונים (הרמב"ן, הר"ש הרא"ש, הרשב"ש ועוד). כפי שראינו הרמב"ן מנמק את הצורך בליקוט "שלא כדרך הקוצרים" כחלק מהדרישה להשוות עניים ועשירים. לאור זאת מובן הדבר שבהמשך הפרק מביא הרמב"ן את התוספתא כפשוטה:

ושנו בתוספתא (שביעית פ"ח ה"א - ה"ד), בראשונה היו שלוחי בית דין מחזרין על פתחי עירות... כל זה שנוי בתוספתא... ועשו להם תקנות מדבריהם, בראשונה היו בית דין עושין אוצר בכל עיר ועיר, מתחילת יציאת הפירות היו נוטלין אותם מיד מביאיהן ומכניסין אותן לאוצר... וכל זו התקנה והטורח של ב"ד, מפני חשד שלא יבאו לעכבם או לעשות מהם סחורה. רמב"ן ויקרא פרק כה פסוק ז

כלומר, לפי הרמב"ן ה"תקנה" המבוארת בתוספתא היא בעצם 'חומרא' ולא 'קולא'. תקנת אוצר בית דין איננה ניסיון למצוא פתרון לאיסוף היבול, אלא להיפך, זוהי תקנה שמטרתה 'להלאים' את פירות השביעית ולמנוע מבעלי השדות לקחת אותם כדרך הבעלים. הרמב"ן לא מתייחס לסתירה לכאורה בין התוספתא למשנה ביחס לאופני האיסוף (עשיית הדבילה היין והשמן כדרכן) ונראה פשוט לשיטתו שכאשר בית הדין מלקטין את הפירות אין כל צורך בשינויים שהובאו במשנה, שהרי כל תכליתם של שינויים אלו אינה אלא להיכר שאינו נוהג בדרך בעלות, ומשום כך כאשר מדובר בשליח בית דין האוסף לצורך הציבור, אין כל צורך בהיכר זה.

למעשה, לפי הרמב"ן יוצא שמנגנון אוצר בית דין הוא מנגנון לחומרא, ואין בו כל היתר חריג ממלאכות שביעית, שהרי פירות שביעית הותרו לאכילה, והאיסור לקצור ולבצור נועד למנוע את הבעלות, ולא את הליקוט ואכילת הפירות. כנגד דברי הרמב"ן כתב הר"ש סירלאו:

משמע מזה הלשון דההיא תוספתא דלעיל כולה בין רישא בין סיפא בפירות שביעית מפ' לה, והא ליתא, דהא סיפא הכי קתני הגיע זמן תאנים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ועושין אותן דבלה... ואי בפירות שביעית מוקמת לה – פירות שביעית לעשות דבלה מי שרי, והא תני בתוספתא פירות שביעית אין עושין אותן דבלה!... וליכא למימר דמשום דהוו שלוחי ב"ד שרינן להו למעבד בפירות שביעית כשאר פירות החול, דהא מקראי יליף להו בת"כ ומייתי לה בגמ' לההיא ברייתא לעיל בפ' כלל גדול רבא, דתניא התם "לא תבצור" – כדרך הבוצרים, מכאן אמרו אין דורכין ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה וכו', וטעמא מדכתיב "נזירך" למדרש לא תבצור כדרך נזיר שלך אלא כדרך העניים שאין להם הכנות, והוא בעצמו פי' כן הברייתא בפירושיו. אבל האמת שפי' אותה ברייתא כמו שפירשתיה למעלה דסיפא בפירות שישית הוא דקא מיירי, והענין דכל זמן שיש פירות שביעית בשדה אוכלין עניים ועשירים, ומכי כלו היו בעלי בתים פותחין האוצר שבבתים ואח"כ פותחים האוצר שבעיר שמלאו אותם ב"ד, ולר"ש עניים ועשירים אוכלין מן האוצר ההוא ור' יהודה סבר דאין השתדלות ב"ד ותקנתא דידהו אלא לעניים אבל לא לעשירים דיכולת יש להם להביא מזונות מחו"ל ... ר"ש סירילאו, פרק ט, ו ד"ה ואני אומר וד"ה אבל האמת

לפי הר"ש סירלאו אי אפשר לפרש את התוספתא כפשוטה, כיוון שהיא סותרת את דברי המשנה (שאין לעשות מתאנים דבילה, ואין לדרוך ענבים בגת, ואין לתת זיתים במעטן). לפי הבנת הרש"ס פעולות אלו האופייניות לקצירה ובצירה של בעלי בתים מצד אופי המלאכה, כלולות באיסור קצירה ובצירה המוזכר בתורה, ומשום כך הוא מקשה – כיצד ניתן בתקנה לבטל את הדרשה מפסוקי התורה?

אולם, יש להשיב על דבריו, שדווקא החיבור בתורת כהנים בין דין עשיית דבילה וכד' כדרכה לפסוקים העוסקים ב"בצירה כדרך הבוצרים" מסייעת להבין את מהותו של האיסור כפי שביאר הרמב"ן. תכלית האיסור כאמור הוא למנוע בעלות על הפירות ולכן הדרישה היא לעשות את המלאכה כדרך עניים. לאור זאת הדבר מובן ביותר מדוע לבית הדין מותר לעשות את אותן פעולות כדרכן, שהרי הבעלות היא של כלל הציבור וממילא אין עוד צורך בפעולה שתיעשה בדרך עניים. ממילא גם יש להשיב שאין מדובר בתקנה החורגת מן הדין, אלא כפתרון שהוא חלק מעיקר הדין.

העדר אוצר בית הדין ברמב"ם

כפי שראינו, ראשונים רבים דנים במנגנון אוצר בית הדין. אולם במקום מרכזי אחד חשוב נעדר הדיון באוצר בית הדין, והוא בדברי הרמב"ם. והוצעו מספר פתרונות להעדר הדברים:

א. אין מדובר כאן על תקנה, אלא על מנגנון מציאותי, ולכן הרמב"ם לא הזכיר זאת. משום כך למעשה אין דרך להשתמש בהיתר זה אלא כמנגנון חלוקה, ולכן לשם איפשור קיומו במציאות המסחר שבימינו אין היתר להקל באיסורי מלאכה, בתשלום שכר או במסחר בפירות.¹³⁷

footnotes: ¹³⁷ וכך כתב הרב קאפח בפירושו. אולם על זה יש להקשות – כיצד התירה בתוספתא לעשות דבילה וכד' וכן כיצד הותר לשלם שכר בשכירת שליחי בית הדין.

ב. הרמב"ם לא הביא את הדברים כיוון שמדובר רק בסיפור דברים המתארים מציאות מסוימת, ולא היתר מיוחד. גם לשיטה זו יש ליישב כיצד מתעלם הרמב"ם מהצורך בהיתרים מיוחדים במנגנון חלוקת אוצר בית הדין.¹³⁸

footnotes: ¹³⁸ בדרך זאת נקט הגר"ש ישראלי (חוות בנימין עמ' תרכב), והוא מנמק את דבריו בכך שהתוספתא מספרת על הדרך בה נהגו בזמן התנאים וודאי נהגו בהיתר, אולם הגרי"א הרצוג (פסקים וכתבים כרך ג, שו"ת במצוות התלויות בארץ, עמ' רעב) השיב עליו שעדיין יתכן והתנאים במשנה חלקו על התוספתא וייתכן שהלכה כמותם.

ג. הרמב"ם סבר שאין הלכה כדברי התוספתא, וכך נקט באחד התירוצים הרדב"ז (שמיטה ויובל ז, ג) משני טעמים: או משום שאין היום סמכות לבית דין, או שהיא אינה הלכה.¹³⁹

footnotes: ¹³⁹ כך כותב גם הגרי"א הרצוג (פסקים וכתבים, שם). אולם יש להשיב על זה שממה נפשך, אם הרמב"ם כתב את חיבורו תוך התייחסות לכל מציאות, כשם שהוא מתייחס גם להלכות הנוהגות בזמן המקדש, היה לו להזכיר היתר זה, מכיוון שבעתיד תחזור סמכות בית הדין למקומה. ואם הרמב"ם לא אמור להתייחס בדבריו לכל תרחיש מציאותי, ייתכן שבשל העדר הקושי המעשי לא נזקק הרמב"ם לפתח את דברי התוספתא לכדי הלכה למעשה.הרדב"ז מתייחס לדברי התוספתא "בראשונה" ומדייק מכך שהתקנה בטלה. לפי האמור לעיל, ביטול התקנה ברבות הימים אינו מונע את ייסודה מחדש, אלא שאין חובה לעשות זאת ולפיכך שתק הרמב"ם.לגבי אופייה של התקנה, ניתן להציע גם שהיא כללה איסור על בעל השדה ועל עניים אחרים לקצור לעצמם אפילו כמות קטנה, והכל מעין תקנה חברתית לחלוקה צודקת ושווה של פירות ההפקר. כך הבין גם הר"ש ליברמן ב'תוספתא כפשוטה' עמ' 583.אם אכן זו הייתה התקנה - תקנה זו בטלה, שאל"כ היה צריך להזכיר בפירוש את איסור האכילה בטרם החלוקה. אם כן אפשר שכך סבר הרמב"ם בשתיקתו, שמכיון שבוטל האיסור בוטל גם הצורך באוצר ב"ד, אך אה"נ שמותר להפעילו מחדש במציאות ימינו, שהחקלאים נעשו כ'שליחי הציבור' לגדל פירות עבור כולם בכל השנים.

לענ"ד קשה להכריע בשיטת הרמב"ם ולומר שפסק את דברי התוספתא מאידך, גם קשה לומר שהרמב"ם חולק ושולל את המנגנון.

אולם לענ"ד הלכה למעשה כשבאים להתמודד עם מציאות מעשית, אי אפשר לשלול פתרון בגלל העדרו אצל הרמב"ם, כיוון שעל אף יופיה של היצירה המיוחדת בחיבורו של הרמב"ם לא מדובר ביצירה שיכולה להתמודד עם כל שאלה מעשית אפשרית שלא עמדה באופן מובהק בפני הרמב"ם או בפני הפוסקים שלפניו. ולכן נראה שאין לבטל את המנגנון שבתוספתא שהובא בידי ראשונים רבים ואליו אנו נזקקים במציאות המודרנית בשל העדר ראיה ברמב"ם.

עניים ועשירים

ניתן לומר שר' שלמה בן ר' שמעון דוראן (הרשב"ש) הוא הראשון שהציע ליישם באופן מעשי את מנגנון של אוצר בית דין:

ולענין שאלתכם, נראה שיש תקנה בדבר שב"ד יעמידו שומרים בגנות ופרדסים שלא יכנסו גוים והם ילקטו הפירות, ובעל הבית ג"כ ילקט מכללם אם רצה, או הב"ד יתנו לו מזון ג' סעודות בכל יום, והשאר יחלקוהו לעניים, וכדתניא בתוספתא הביאה רבינו שמשון ז"ל ... והתוספות ... וא"ז הרמב"ן ז"ל בחדושי התורה שלו, בראשונה היו שלוחי ב"ד... כל זה שנוי בתוספתא. נראה ממנה ששלוחי ב"ד יכולין ללקוט בשביל עניים, והוא הדין לשמור לפי שב"ד הם יד עניים כדאיתא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה. שו"ת הרשב"ש סימן רנח

בדברי הרשב"ש נראית לכאורה סתירה פנימית. מחד גיסא מכריע הרשב"ש שבעל הבית רשאי להיות שליח בית דין, או לקבל חלק מן השדה יחד עם העניים, אך מאידך גיסא הוא מבאר את יסוד ההיתר של ליקוט שליח בית הדין בשל היותו ידם ושלוחם של העניים. לענ"ד אכן דברי הרשב"ש שיסוד ההיתר הוא דאגת בית הדין לעניים, כיסוד התוספתא, אולם למעשה בשביעית גם העשירים הם בגדר עניים, שהרי גם להם אין מהיכן ללקט בשביעית, ולכן במציאות שבה אנו מחפשים פתרון כולל לשנת השמיטה אין מקום להבדיל בין עשירים לעניים. מעבר לכך מדברי הרשב"ש ניכר, בדומה לזקנו הרמב"ן (שהיה אבי סב סביו) ובשונה מהרש"ס, שאין הוא מבין שמדובר כאן בתקנה החורגת מן הדין, ממילא יתכן שייעוד אוצר בית הדין ישתנה בדורות שונים שבהם ניצבים אתגרים שונים.

לענ"ד מעבר לדחיית הדיוק לעצמו, יש לצרף שמלשון התוספתא המנהג לא מוגבל לעניים בלבד שהרי בסוף הדברים נידון ביעור הפירות, ושם מובאת מחלוקת האם להשוות עניים ועשירים ממילא ברור שלפני זמן הביעור מעמדם שווה.

עם זאת, כפי שנפרט בהמשך, יש מקום חשוב לייסד בתוך מנגנון אוצר בית הדין שחלק מהפירות יחולקו לעניים, ובכך אכן תמומש תכלית האיסוף.¹⁴⁰

footnotes: ¹⁴⁰ ואכן בשנת תר"ע פורסמה מודעה בעיתון 'חבצלת', גליון 52 (מובאת במשנת יוסף, שביעית ח"ג, קונטרס מכירת פירות שביעית ואוצר בית דין, עמ' נב) שמזמינה את תושבי ירושלים לחלוקת שקדים משדות הפקר השומרים על השביעית.

כדרך הקוצרים והבוצרים בשדה חברו ובהפקר

החזון איש (יב, ה) חידש חידוש מפליג, ולדבריו כל קציר שנעשה שלא ע"י בעל השדה אינו בכלל "קצירה כדרך הקוצרים". לאור זאת קל להבין לשיטתו מדוע הותר ליקוט התבואה על ידי שליחי בית הדין. אולם, בצדק השיב עליו הגרש"ז אוירבך (מעדני ארץ ז, ד) שמוכח ברמב"ם ובתוספות שגם בשדה חברו אין היתר לקצור כדרך הקוצרים. בהמשך הדברים מביא הגרש"ז את התוספתא של אוצר בית דין ומתרצה:

אף להרמב"ן רק בשלוחי בי"ד יש מקום להתיר מפני שקצירתם היא לצורך עניי העיר, אבל שאר כל אדם אף לדעת הרמב"ן עובר שפיר בלאו דלא תקצור. מעדני ארץ ז, ד

כלומר מעבר להפרכת טענתו של החזון איש ביחס להיתר לבצור כדרכו שלא בשדהו, מבאר הגרש"ז שיסוד היתר שליחי בית דין הוא שקצירתם הוא "לצורך עניי העיר". לכאורה ניתן להבין מדבריו שהיתר אוצר בית דין מוגבל רק לעניים, ואילו אוצר בית דין שניתן למי שאינו עני יאסר כיוון שיחשב לקצירה כדרך הקוצרים.

אולם לענ"ד אין לדייק כך בדברי הגרש"ז אוירבך, כיון שכל המחלוקת בינו לבין החזון איש הינה בדין קצירה בשדה חברו, לדעת הגרש"ז האיסור לקצור "כדרך הקוצרים" מתייחס למעמד הפירות בעת קטיפתם, כלומר התורה אסרה קצירה שיש בה הוראת בעלות על הפירות ואיפשרה רק קציר מועט כדרך הקוצרים מן ההפקר. לפיכך הקוטף את כל פירות שדה חברו לעצמו הרי זה ממש "דרך הקוצרים". זאת בניגוד לדברי החזון איש שהבין את המושג "דרך הקוצרים" כמתייחס לבעלות עלהקרקע. את דברי הרמב"ן, ששליח ב"ד קוטף עבור עניי העיר, הביא הגרש"ז רק כנימוק מדוע הותר לשליח ב"ד דבר שנאסר לאדם אחר. לכן אין לדייק מדבריו שאוצר ב"ד מוגבל לעניים בלבד, אלא כל שייעוד הפירות אינו לצורך עצמי אלא לחלוקה שווה אין בכך "דרך בעלים".

מעבר לכך קשה לדייק מדבריו שכל דין אוצר בית דין שייך רק לעניים כאשר בתוספתא ובמקורות אחרים מובן להיפך. וכך מפורש גם בדברי הגרי"א הרצוג לאחר שהביא את דברי החזון איש והקשה עליו את אותן קושיות שהקשה הגרש"ז אוירבך מהרמב"ם והתוספתא, הוא מוסיף שהצעתו של הרב ישראלי לגבי אוצר בית דין שונה:

...הקוצר וכו' כדרך כל השנים בשל חבירו – מה שייך לומר שהוא מבליט בעלות, הלא איננו הבעלים, ואם שלא ברשות – גזלן הוא ועל זה לא מדובר, ואם ברשות – שלוחו או שכירו הוא אך לא בעלים. אבל גם כך צורה של בעלות נבלטת, כלומר של הבעלות של בעל השדה, שזהו מורשה ממנו שלוחו או שכירו. אך כשהבי"ד של כל ישראל קוצר ע"י שלוחיו – זהו ענין אחר, שהם אינם שלוחי בעלים ואין כאן הבלטה של צורה של בעלות כל שהיא, שהם קוצרים וכו' במופקר בשביל כל ישראל, שזהו עצם מהות השביעית... פסקים וכתבים כרך ג, שו"ת במצוות התלויות בארץ, עמ' רע

לפי הרב הרצוג אין להשוות את הקולא המופלגת לקצור כדרך הקוצרים בשדה חברו לדין אוצר בית דין (אמנם למעשה העדיף הרב הרצוג להסתייע בהיתר מכירה, אך לא מכוח קושייה זאת, אלא מהעדר אזכור תקנת אוצר ב"ד ברמב"ם, ולאור העדר פיתוח של מנגנון אוצר בית הדין בזמנו).

לסיכום**,** נלע"ד שהטיפול בעצים ושיווק הפירות במסגרת אוצר בית הדין אינם 'קולא דחוקה', ואדרבה, זוהי הדרך הראויה לקיים את מצוות השביעית. הטיפול בעצים שהותר בדבר שייעודו הוא "אוקמי אילנא" או "אוקמי פירא" אינו 'קולא', אלא קיום רצון התורה שגם בשנה השביעית תוציא הארץ פירות אשר יחולקו לכול ע"י שליחי בית הדין. מעבר לכך הקולות הנהוגות באיסוף הפירות וקצירתם אינם בעייתים כיון שמתבאר בתורת כהנים ובתוספתא שתכלית האיסורים השונים באיסוף הפירות הוא שינהג כדרך עניים, וגם כאן אין מדובר ב"שינוי" בפעולה, אלא בשינוי בהוראת הבעלות שבאיסוף הפירות, שלא יאספם כדרך בעלי שדות. ממילא יוצא שאם בית הדין מחלקים את הפירות לכלל הציבור כעניים, כפי שעולה מדרכי החלוקה המתבארים בתוספתא, אין כל בעיה בקצירת כל היבול, וכן מותר לשליח בית הדין לדרך ענבי שביעית על מנת לחלק שווה בשווה את היין המופק (ה"ה לייצור שמן מזיתים ודבלות מתאנים).

לאור כל זאת יש לבחון כיצד ראוי ליישם את אוצר בית הדין באופן שישמור על עקרונות אלו.

יישום "אוצר בית הדין" - פתרון עם אופק

לאור הדברים שראינו, נראה שאוצר בית הדין הוא הדרך האידיאלית והפתרון היחיד לקיים את מצוות השמיטה במלואה במציאות המתועשת המודרנית, ולכן חובה עלינו לעמול ולשכלל מנגנון זה. בפסקאות הבאות ננסה לבחון דרכים לשיפור ולשכלול המנגנון, תוך התייחסות לשלוש רמות:

א. פיתוח המנגנוניים הקיימים בימינו. ב. הצעת נקודות לשיפור ערכי ומציאותי במנגון הקיים. ג. הצגת המנגנון האידיאלי כ"חזון למועד", לכשיבשילו התנאים המציאותיים לכך.

אין בכוונתי בדברים אלו להרפות את ידי העוסקים במלאכה, או חס וחלילה להשחיר את פניהם, וחשוב להבין שמנגנון שכזה הוא דבר מורכב שחייב להיבנות לצד שכלולים מעשיים, ואי אפשר להציע מראש פתרון שיתמודד עם כל הקשיים. בד בבד, יש לחזק את הצרכנים להמשיך לצרוך אוצר בית ולחזק את המנגנון הקיים, תוך הצבת יעדים חדשים לשמיטות הבאות.

לאור הדברים שכתבנו עד כה יש להצביע על מספר קשיים בישום אוצר בית הדין בימינו:

הקושי המרכזי הוא הגב הכלכלי שעומד מאחורי האוצר. כדי לממן את איסוף היבול ושינועו (שעלותם מהווה כיום אחוז גבוה מעלות ה"יצור" החקלאי) ישנו צורך בביטחון כלכלי, דבר שנוגד לכאורה את ההבנה שהחקלאים אינם מוכרים את הפירות אלא שכירים של בית הדין. אחד הפתרונות לדבר הציע בהרחבה הרב זאב ויטמן (שמיטה ממלכתית במדינת ישראל עמ' 168-172) עוד משנת תשמ"ז. לפי המנגנון שהוא מציע החקלאים עובדים אצל בית הדין בקבלנות ממילא אין צורך בגב כלכלי מיוחד השונה משנה רגילה . פתרון זה נכון לאור העובדה שבמציאות הכלכלית המדורנית ערך הפירות שבשדה זעום לעומת עלות השינוע מהשדה לצרכן אולם על אף שניתן לקבלו בדחק, יש במנגנון זה דחיקה של ההבנה העמוקה במהות השביעית ונכון יותר לבנות מנגנונים בעלי גב כלכלי שלא ישענו על החקלאים (כפי שמציע גם הרב ויטמן שם בסוף דבריו).

בעיה נוספת היא מחיר הפירות. באופן אינטואיטיבי אנו מצפים שהעדר תשלום על הפירות עצמם יוזיל לפחות במעט את מחיר הפירות, אולם למעשה מחיר יבול האוצר בשווקים גבוה בדרך כלל ממחיר השוק. הסיבה לבעיה נובעת בפשטות מכך שהגופים שמנהלים את האוצר אינם הגופים הכלכליים הגדולים במשק, וממילא אינם יכולים לעמוד במחירי השוק התחרותיים. כדי להצליח להוריד את מחירי השוק, מנגנון השיווק של בית הדין צריך להיות גדול וחזק, ויחד עם זה לבנותו באופן שלא יהפוך למגנון בירוקרטי שמייקר את הפירות, אלא למנגנון רגולטיבי ששולט בשוק.

שני קשיים נוספים שלא הוזכרו עד כה וקיימים במנגנון שפועל כיום הם הפעלת 'שיטת אנ"ש' והעדר הדאגה לעניים. פיזור יבול אוצר בית הדין צריך להיות בנוי על ההבנה שהיבול שייך לכל עם ישראל, על כל שכבותיו, ולא כפתרון לדתיים בלבד שרוצים לפתור את 'בעיית השביעית'.¹⁴¹ מנגנון אוצר בית דין חייב להיות מכוון לכלל הציבור, ליצור יחס אחר וראוי יותר לפירות, כפירות של כלל ישראל.

footnotes: ¹⁴¹ ראה לעיל 346 שם הארכנו בתשובה על כך שמותר לתת פירות שביעית גם למי שלא ידוע שישמור על קדושתם, וזה חלק בסיסי מהיות פירות השביעית שייכים לכולם.

בעיה זו מחריפה לאור העובדה שהצגנו לעיל, שבימינו מחירי הפירות שבאוצר בית דין גבוהים ממחירי השוק, שהרי כאמור, העיקרון הבסיסי של אוצר בית דין הוא היותם של החקלאים שליחי העניים, ואם כן לא ייתכן שדווקא העניים יתקשו לקנות את פירותיו.

לאור זאת ניתן להציע מספר תיקונים לשיפור המנגנון הקיים:

א. בית דין שיפעיל את האוצר יהיה הרכב קבוע ובעל סמכות משמעותית, בעל סמכות לדאוג לכלל ישראל ויכולת לדאוג לעניים. ומן הראוי בימינו שינוהל בצורה ממלכתית ויתוקצב ע"י מוסדות המדינה.¹⁴²

footnotes: ¹⁴² כך כתבו כבר רבים, שכך ראוי הדבר לכתחילה. אלא שלצערנו הרבנות הראשית ומדינת ישראל לא הגיעו לבשלות להתייחס לבעיות אלו במלואם וללא מורא, וללא מערכות אלו אין דרך לקדם תהליך זה. אולם, למעשה העיקרון שבית דין הוא אביהם של יתומים איננו תלוי במינוי בית דין מסוים. ולכן אם מתקיימים התנאים האחרים אין כל מגבלה בגודל בית הדין ובסמכותו. כפי שמפורש בתוספתא בית הדין שוכר פועלים, ממילא לענ"ד אין שום פגם אם הפועלים הם בעלי השדה, כפי שהציע מרן הרב קוק.

ב. יש לשאוף לכך שבית הדין יוכל לתקצב בעצמו את עלויות הטיפול בפירות ולשלם משכורות לחקלאים ולעובדי השיווק, כך שרווחיהם של החקלאים לא יהיו תלויים באופן ישיר במכירת הפירות. אין ספק שאם ירתמו למגנון אוצר בית הדין חלק מהגופים הכלכלים הגדולים תתאפשר הורדת מחירים.

ג. ראוי שגופים גדולים יהיו שותפים באוצר כך שתימנע התחושה שיבול האוצר שייך לציבור מסוים.¹⁴³ מעבר לכך, מן הראוי שבתוך מנגנון האוצר בית דין יוקצה חלק מסוים לעניים, שיחולק דרך עמותות הצדקה השונות, ובכך יתבטא ביתר שאת שאין מדובר בדרך למכור את הפירות אלא במנגנון המנוהל על ידי בית הדין לחלוקת הפירות ולגביית שכר שליחיו.

footnotes: ¹⁴³ בהקשר הזה ראוי לציין את יישום אוצר בית הדין בחנות רמי לוי שבגוש עציון, שאכן הצליח להוזיל את אותם פירות, וזאת במקביל לכך שהפירות ניתנו להנאתם של הציבור הרחב ולא רק לציבור קטן ובודד.