קניין גוי להפקיע קדושת שביעית מפירותיו

שאלה

האם פירות שגדלו בשדות גויים קדושים קדושת פירות שביעית? האם הם חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות? והאם יש הבדל בקדושת הפירות בין יבול נוכרים ובין יבול השדות שנמכרו לנוכרים במסגרת היתר מכירה?

תשובה

שאלת מעמדם של פירות נוכרים תלויה בשאלה היסודית: האם יש קניין לגוי להפקיע ממצוות התלויות בארץ. כלומר, האם בעלות הגוי על קרקע משפיעה על מעמד הפירות, או שמא הדבר היחיד הרלוונטי הוא האם הפירות גדלו בארץ ישראל המקודשת או לא?

שאלה זאת עמדה על הפרק באופן מעשי בשתי הזדמנויות. לפני כחמש מאות שנה נחלקו בדבר מרן ר' יוסף קארו והמבי"ט. המחלוקת הובאה כולה על ידי מרן המחבר (שו"ת אבקת רוכל, כב-כה), ועל ידי המבי"ט (שו"ת המבי"ט חלק א סימנים:יא;כא;ריז;שלו), והדברים סוכמו בהרחבה ע"י בעל פאת השלחן בספרו (סוף סימן כג, "קונטרס היתר תבואה ופירות שביעית בקרקעות של גוים בזמן הזה בארץ ישראל בלא קדושת שביעית"). לדעת המבי"ט מעמדם של פירות משדה גויים זהה למעמד פירות ישראל, ולכן בשביעית יש בהם קדושה ואיסור מסחר, ואין חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות בשביעית כדין פירות הפקר. מאידך גיסא, לדעת מרן המחבר אין בפירות אלו קדושת שביעית, ואם גמר מלאכתם נעשה בידי ישראל חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות גם בשביעית. כאמור, בעל פאת השלחן דן באריכות במחלוקת זאת ומעיד: "ואני מעת זיכני אלקי הארץ והביאני הלום בשנת צפ"ת נתתי אל לבי לעיין בהלכה זו בארץ הקודש..." והוא מעיד שהמנהג למעשה כמרן "וכן המנהג עתה בכל ארץ ישראל", וכן כתבו רבים מהאחרונים. הוא דן באריכות בדברים ומנמק להכריע כדעת הב"י, מכיוון ששביעית בזמן הזה מדרבנן, ובדרבנן יש קניין לגוי להפקיע (כמו שנפסק בגמרא לגבי סוריה). והוא מסכם למעשה:

ומי לנו גדול כמו הגאון הרדב"ז שהיה בימי מרן והמבי"ט והכריע כפסק מרן. והלכה כדברי המכריע דשל גוים פטור משביעית וחייב בתרומות ומעשרות... פאת השלחן, קונטרס 'היתר תבואה ופירות שביעית בקרקעות של גוים בזמן הזה'

אולם על אף שבעל פאת השלחן הביא דעות רבות וכתב שהמנהג כדעת הבית יוסף, עלתה מחלוקת זו בשנית עם יסוד היתר המכירה, לקראת שמיטת תרמ"ט. בשנת תרמ"ח פורסם לראשונה ההיתר על ידי הרבנים האשכנזים הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנא, ר' יהושע מקוטנא, ר' שמואל זנוויל מוורשה ור' שמואל מוהליבר (פרטי ההיתר הובאו במלואם במעדני ארץ, שביעית סימן א, וכן בספר השמיטה עמ' נט-ע). ביחס לסוגיה המרכזית – האם יש קניין לגוי להפקיע או לא – סמכו המתירים על שיטת הבית יוסף שפירות גויים אינם קדושים בקדושת שביעית ויש קניין לגוי להפקיע. ראוי לציין שר' יהושע מקוטנא כותב שהיתר זה היה מקובל עוד לפני שנת תרמ"ח: "ובפרט כי גדולי רבני ספרד אשר צפרנם עבה מכריסם של חכמי אשכנז הם מתירים שיעבדו הנכרים בשביעית על ידי מכירה...", כלומר היתר זה עוד היה נפוץ בקרב 'רבני ספרד' לפני היתרם של 'רבני אשכנז', וכן ראינו לעיל (עמ' 25) את היתרו של הרב מרדכי רוביו ביחס להחכרת קרקע של ישראל בחברון לגוי, שהודפס בספרו (שו"ת שמן המר סימן ד) בשנת תקנ"ג. וראה סקירה רחבה על שיטות הספרדים בסוגיה בדברי הגר"ע יוסף יביע אומר חלק י, יורה דעה, לח (מובא גם בילקוט יוסף שביעית, עמ' תרנד).

כנגדם כתב בית הלוי (שו"ת, ח"ג, סימן א) שאין לסמוך על ההיתר כיוון שאין קניין לגוי להפקיע מקדושת הארץ גם בזמן הזה כששביעית נוהגת מדרבנן. לדבריו יש הבדל בין שביעית דרבנן בארץ ישראל ובין קדושת הארץ מדרבנן בסוריה, ויוצא ששיטתו כשיטת המבי"ט שחל על פירות נוכרים דין קדושת שביעית הן לעניין איסור מסחר והן ביחס לקדושת הפירות, אולם לא לעניין ספיחין. הרב קוק (שבת הארץ, מבוא, פרק יא) השיב לדברי בית הלוי וכתב שקניין הגוי כן מפקיע את חובת השביעית בשביעית דרבנן, ויש להשוות את ארץ ישראל בזמן הזה לדין סוריה שמובא בגמרא. לשיטתו, אין כאן רק הסתמכות על שיטות המקילות בשעת הדחק ששביעית בזמן הזה ממדת חסידות, אלא היתר עקרוני שניתן להשתמש בו על אף החסרונות שבמכירת הארץ (ראה סקירה רחבה אצל הרב טוקצינסקי: ספר השמיטה, עמ' נט-צא) .

ניתן לראות ששתי הסוגיות – סוגית יבול נוכרים וסוגית היתר מכירה – שזורות זו בזו. לכן באופן עקרוני אין הבדל בין הדינים, ומבחינת היתר אכילה, מסחר וחובת הפרשת תרומות ומעשרות – מה שמותר לעשות ביבול נוכרים מותר בהיתר מכירה ולהיפך. כיוון שעסקו בשאלה זאת גדולי עולם לא נאריך לדון בכל ראיותיהם, אלא נסקור תחילה את מקורות חז"ל בשאלת קניין גוי להפקיע מתרומות ומעשרות, ולאחר מכן נדון בראיות שלענ"ד מכריעות בסוגיה לעניין שביעית בזמן הזה.

אין קניין לגוי להפקיע בדאורייתא

סוגיית קניין הגוי להפקיע מתרומות ומעשרות נידונה בירושלמי ובבבלי בעקבות שלוש משניות: פאה (ד, ט), דמאי (ה, ט), וגיטין (ד, ט). במשנה בפאה נאמר:

הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייבין במעשרות, אלא אם כן הפקיר. משנה פאה ד, ט

בפשטות נראה בדברי המשנה ששדה גוי פטורה מלקט, אך חייבת בתרומות ומעשרות. וכן נראה מפשט המשנה בדמאי:

מעשרין משל ישראל על של נכרי, משל נכרי על של ישראל, משל ישראל על של כותים, משל כותים על של כותים. רבי אליעזר אוסר משל כותים על של כותים. משנה, דמאי ה, ט

לפי פשט המשנה ניתן לעשר משדה נוכרים על של ישראל, ומכאן מוכח שדרגת החיוב להפריש מהם תרומות ומעשרות זהה בין השדות. לאור זאת, ברור לכאורה שבעלות הגוי על השדה לא מפקיעה את חיוב השדה במצוות התלויות בארץ. אולם בתוספתא בדמאי מובא שדין זה תלוי במחלוקת תנאים:

מעשרין משל ישראל על של גוים ומשל גוים על של ישראל, ומשל ישראל על של כותי ומשל כותי על של ישראל, ומן הכל על הכל, דברי ר' מאיר. ר' יהודה ור' יוסי ור' שמע' אומ' מעשרין של ישראל על של ישראל ושל גוים על של גוים ושל כותי על של כותי, אבל לא מישראל על של גוים ועל של כותי ולא מהן על של ישראל. תוספתא, דמאי ה, כא

כלומר, לפי התוספתא נחלקו התנאים האם אכן ניתן להפריש משדה גויים על שדה ישראל (או להפך). התוספתא מובאת בבבלי מנחות (סו ע"ב-סז ע"א) ובירושלמי על אתר. הירושלמי תולה את מחלוקתם בשאלה האם יש קניין לגוי להפקיע מיד מעשר:

גמ' מתני' דרבי מאיר. דרבי מאיר אמר אין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיעו מיד מעשר. רבי יודה ור' שמעון אומ' יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשר. רבי אימי בשם ר"ש בן לקיש טעמא דרבי מאיר "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה" הקיש אחוזה לעבדים. מה עבדים אתם קונין מהם והן אינם קונין מכם אף אחוזה אתם קונין מהם והם אינן קונין מכם... ירושלמי, דמאי, ה, ח (ט)

הירושלמי ממשיך ומכריע שהלכה כר' שמעון, שלא כפשט המשנה:

רבי הונא רובא דציפורין אמר הנהיג ר' חנינא בציפורין כהדא דר"ש. רבי זעירא אמר הנהיג ר"ח בציפורין כהדא כר"ש. רבי זעירא אמר קומי רבי אבהו בשם ר"א אף על גב דר"מ אמר אין קנין לעכו"ם בא"י לפוטרו מן המעשרות מודה הוא הכא דיש לו קנין נכסים אמר רבי בא אוכלת פירות: והתנינן הלוקח מביא ביכורין מפני תיקון העולם ויביא ביכורים דבר תורה!?

כלומר, לפי פשט הירושלמי, שאלת הפקעת הגוי את הפירות מחיוב תרומות ומעשרות תלויה במחלוקת התנאים שבתוספתא, והמשניות המחייבות שדות גויים בתרומות ומעשרות הן אליבא דר' מאיר, אולם הכרעת הירושלמי היא שהלכה כר' שמעון ששדות גויים פטורים. הירושלמי מסיים בקושייה על שיטת ר' מאיר מהמשנה בגיטין:

המוכר את שדהו לגוי וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא ממנו בכורים מפני תקון העולם. משנה, גיטין ד, ט⁴²

footnotes: ⁴² זה נוסח המשנה בדפוסים, כתבי היד של המשנה והירושלמי, אולם בבבלי הנוסח שונה: "המוכר את שדהו לעובד כוכבים - לוקח ומביא ממנו בכורים, מפני תיקון העולם". נ"מ בין הנוסחאות היא האם החיוב פוקע מן הפירות? ואכן רש"י ביאר לפי גירסת הבבלי שגם כאשר השדה בידי הגוי עצמו חייב היהודי שמכר לו לקנות ממנו פירות ולהביאם בתור ביכורים, מנגד ר"ת בתוספות חלק על רש"י והביא את גירסת המשנה שבמשניות ושבירושלמי, וכן פסק הרמב"ם וראה על כך בהרחבה בנספח שבסוף התשובה (עמ' 139).

כלומר שדה שנמכרה לגוי, והגוי גידל בה את הפירות ולאחר מכן חזר ישראל וקנה ממנו את השדה חייבת בביכורים מפני תקנת חכמים. בפשט הדברים נראה שגידול הפירות על ידי גוי פטר את השדה מביכורים ומפני התקנה חזרו חכמים וחייבו את הפירות, כלומר מעיקר הדין קניין הגוי הפקיע ממצוות ביכורים (כדברי ר' שמעון) ורק מכוח התקנה חזרה החובה להפריש מהם ביכורים.⁴³

footnotes: ⁴³ יש לציין שדברי הירושלמי הועתקו כמעט לגמרי בירושלמי על גיטין, אלא שפותח שם הירושלמי שהמשנה כר"מ, ולכאורה מדברי הירושלמי בהמשך נראה להיפך, ואכן הגיה קרבן העדה שיש לגרוס: "מתניתין דלא כר' מאיר" ש"אגב שיטפא דסוגיה דדמאי נשתבש הגירסה כאן". אולם יש להדגיש שאין לנו מי שגרס כך במפורש בירושלמי. מעבר לכך ניתן לתרץ גם את המשנה בגיטין אליבא דר' מאיר, כפי שעולה בבבלי, ולכן יתכן להשאיר את גירסת הירושלמי בגיטין על תילה. עם זאת גם בירושלמי בגיטין נראה שמדובר במחלוקת תנאים ודעת ר' מאיר היא דעת מיעוט והלכה כר' שמעון.

בבבלי (מנחות סו ע"ב) מובאת מחלוקת התנאים שבתוספתא בגרסה שונה בכמה דברים: א. ע"פ הבבלי, ר' מאיר בתוספתא איננו דעת יחיד למול ר' יהודה ר' יוסי ור' שמעון, אלא המחלוקת היא בין ר' מאיר ור' יהודה ובין ר' שמעון ור' יוסי. ב. לא מובאת הכרעה ברורה להלכה. ג. הבבלי מצטט את התוספתא כלשונה ולא מכניס בדברי ר' מאיר את הטעם ש"אין קניין לגוי להפקיע", אולם מאידך, טעם זה מובא כמחלוקת אמוראים בגמרא בגיטין וללא כל אזכור של מחלוקת התנאים שבתוספתא:

אמר רבה: אף על פי שאין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר: כי לי הארץ, לי קדושת הארץ, אבל יש קנין לעובד כוכבים בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם; ור"א אומר: אף על פי שיש קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מידי מעשר, שנאמר: דגנך, ולא דגן עובד כוכבים, אבל אין קנין לעובד כוכבים בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: לה' הארץ. במאי קמיפלגי? מ"ס: דגנך - ולא דגן עובד כוכבים; ומר סבר: דיגונך - ולא דיגון עובד כוכבים. בבלי, גיטין מז ע"א

כלומר לפי רבה לגוי אין קניין להפקיע ממצות התלויות בארץ (כדעת ר"מ לפי הירושלמי) וזאת הוא לומד מפסוק האמור ביובל "כי לי הארץ", ואילו לפי ר' אלעזר יש לגוי קנין להפקיע (כדעת ר' שמעון ור' יהודה בירושלמי). ותולה הבבלי את יסוד המחלוקת בדרשה "דגנך ולא דגן גוי" – לפי ר' אלעזר "דגנך" הכוונה לדגן עצמו שנפטר, ואילו לפי רבה "דיגונך" כלומר המירוח של הגוי פוטר ממעשרות. הבבלי מביא ארבעה ראיות לכאן ולכאן ומציע דחייה לכולם, ובתוכם גם את המשנה בגיטין:

אמר רב חייא בר אבין, ת"ש: המוכר שדהו לעובד כוכבים - לוקח ומביא ביכורים, מפני תיקון העולם; מפני תיקון העולם אין, מדאורייתא לא! אמר רב אשי: שתי תקנות הוו, מעיקרא הוו מייתי מדאורייתא, כיון דחזו דקא מקרי ומזבני, דסברי בקדושתייהו קיימן, תקינו להו דלא ליתו, כיון דחזו דמאן דלא סגי ליה מזבן וקא משתקען ביד עובדי כוכבים, הדר תקינו להו דליתו.

כלומר לפי מסקנת הבבלי אין להוכיח מהמשנה בגיטין שללא התקנה היה פטור, אלא יתכן שהיה חייב, אלא שהייתה תקנת ביניים שפטרה אותו. ממילא לפי הבבלי המשנה איננה ראיה לדעת רבה או לדעת ר' אלעזר.

בתוך הראיות מביא הבבלי גם את המשנה בפאה שלקט הגוי חייב בתרומות ומעשרות, אך הגמרא מתרצת שניתן לפרש אותה גם לר' אלעזר, שמדובר בלקט של ישראל שליקט אותו גוי עני. כלומר ניתן לתרץ שחיוב המעשרות כאן נובע מהפקר טעות, ואין לזה כל קשר לבעלות גוי על קרקע. לאידך גיסא, מביא הבבלי שתי ברייתות שניתן ללמוד מהן שיבול גוי פטור מתרומה, ומתרצן: "הכא במאי עסקינן - בסוריא, וקסבר: כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש", כלומר גם לדעת רבה שאין קניין לגוי להפקיע מתרומות ומעשרות, בסוריה שנכבשה על ידי דוד ומגודרת ככיבוש יחיד יש לגוי קניין להפקיע.

למעשה, הבבלי לא מסיים בהוכחה לכאן או לכאן. אולם יש לשאול מדוע הבבלי לא מביא בשקלא וטריא את המשנה בדמאי ולא את מחלוקת התנאים שבתוספתא? ניתן להסביר שהבבלי לא נצרך למשנה בדמאי בגלל מחלוקת התנאים שבתוספתא (כפי שכאמור מצוטט גם בבבלי מנחות) אולם קשה אם כן למה לא אומרת הגמרא ש"תַנאֵי היא"? אולם מסתבר יותר שהבבלי בשונה מהירושלמי לא זיהה בין המחלוקות, ויתכן שביאר שלדעת ר' שמעון ור' יוסי אי אפשר להפריש משל ישראל על של נוכרים ולהיפך לא משום שסברו שככלל יש קניין לגוי להפקיע אלא שמעמד הפירות שונה (כמו שקיים איסור להפריש מן הטמא על הטהור ומן היפה על הרעה). בנוסף לכך וודאי שלשיטת הבבלי אין ללמוד מהתוספתא שהמשנה היא דעת ר"מ, שהיא דעת מיעוט, שהרי לפי הבבלי המחלוקת היא בין רבים (ר' מאיר ור' יהודה) לרבים (ר' יוסי ור' שמעון).

הבבלי דן בשאלה זאת בעוד שלוש סוגיות: בגמרא בבבא מציעא (קא ע"א) מובא דיון לגבי שיטת ר' יהודה ומסקנת הסוגיה היא שיש קניין לגוי להפקיע.⁴⁴ בגמרא במנחות (לא ע"א) מובא דיון לגבי הפרשה מיבול הנקנה מן הנוכרים על הספק, והובאו שתי ראיות האם יש קניין או אין קניין, ומסקנת הסוגיה שיש קניין לגוי להפקיע ונחשב להפרשה מהפטור על הפטור. אולם יש לשים לב שבפשט הסוגיה שם עולה שגם אם יש קניין לגוי להפקיע עדיין חייב בתרומות ומעשרות מדרבנן. ובגמרא בבכורות (יא ע"א-ע"ב) נראה שפשטא דסוגיא כמ"ד אין קניין לגוי להפקיע.⁴⁵

footnotes: ⁴⁴ ניתן לתרץ שסוגיה זאת היא רק אליבא דר' יהודה, והרי בתוספתא דמאי אכן שיטת ר' יהודה היא שיש קניין לגוי להפקיע ממעשר. ויש מכאן קצת ראיה נגד גירסת הברייתא בבלי מנחות סו ע"ב שגרס את דעת ר' יהודה כדעת ר' מאיר אולם כפי שכתבנו למעלה יתכן ופרשנות הבבלי למחלוקת שונה. ⁴⁵ יש לשים לב שהסוגיה היא אליבא דר' שמעון, והרי אם נפרש את התוספתא כירושלמי הרי לשיטתו יש קניין ומדוע להעמידו להיפך? יתכן שמקור זה מהווה ראיה שלשיטת הבבלי נקודת המחלוקת בתוספתא איננה האם יש קניין או אין קניין. אולם, גם אם נבאר את התוספתא כדרכו של הירושלמי, ניתן לפרש את הסוגיה שם לאור הסוגיה במנחות (לא ע"א) ומדובר על הפרשה מדרבנן.

לסיכום, מהמשנה בפאה ודמאינראה ששדה גוי חייב בתרומות ומעשרות כיבול ישראל. אולם, בתוספתא נראה שמדובר במחלוקת תנאים, ולפי גרסת התוספתא והירושלמי המשנה היא דעת מיעוט, ואילו לפי הבבלי המשנה נתונה למחלוקת רבים נגד רבים. כאמור, התוספתא הובאה בבבלי ובירושלמי: בירושלמי הובא בתוך לשון התוספתא את נקודת המחלוקת "האם יש או אין קניין לגוי להפקיע מתרומות ומעשרות", ומסקנת הירושלמי שהלכה כר' שמעון שיש קניין לגוי להפקיע. לעומת זאת בבבלי אין הכרעה ברורה והדבר נשאר במחלוקת אמוראים, ונראה שלדעת הבבלי יסוד המחלוקת בתוספתא איננו "האם יש קניין" אלא סברא אחרת, וניתן להציע שהמחלוקת היא בדיני הפרשה מהיפה על הרעה וכדומה. אולם מכלל דברי הבבלי ניתן ללמוד שני סייגים: א. בסוריה לכל הדעות יש קניין לגוי להפקיע. ב. גם מי שאומר שיש קניין לגוי להפקיע בכל מקרה יש להפריש תרו"מ מדרבנן.

המשנה בגיטין מביאה תקנה להביא ביכורים מפירות שגדלו אצל גוי, אולם ניתן להבין ממנה ככל אחת מהשיטות: או שלפני התקנה קניין הגוי הפקיע מביכורים והתקנה חייבה בביכורים מדרבנן, או להיפך, שלפני התקנה היה חייב והייתה תקנה לפטור והתקנה באה לחייב מחדש כדברי רב אשי בבבלי ("שתי תקנות הוו"). הירושלמי נקט כאפשרות הראשונה וכהכרעתו כר' שמעון שיש קניין לגוי להפקיעה, ואילו הבבלי השאיר את הדין במחלוקת אמוראים בין רבה לר' אלעזר.

הכרעת ההלכה – שיטת הרמב"ם

הרמב"ם עסק בסוגיה זאת בשלושה מספריו: בפירושו למשנה, במשנה תורה ובתשובה. ומתוך הדברים ניתן לראות שהוא חזר בו מספר פעמים משום מורכבות המקורות. בפירוש המשנה הוא כותב בתחילה כפשט המשניות (כשיטת ר' מאיר בתוספתא) שאין קניין לגוי להפקיע:

... וכלל הוא אצלנו אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, ולפיכך לקט שכחה ופאה שלו חייבין במעשרות. אבל אם הפקיר לא יתחייב במעשר כמו שנתבאר שאין ההפקר חייב במעשר. ואין הלכה כר' אליעזר. פירוש המשנה לרמב"ם פאה ד, ט

וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה בדמאי (ה, ט) ובפירוש המשנה לגיטין (ד, ט) לפי דברי רב אשי בבבלי ש"שתי תקנות הוו". אולם במהדורה שנייה (המהדורה שתורגמה ואחר כך הודפסה) פסק הרמב"ם לפי הירושלמי כדעת ר' שמעון, שיש קניין לגוי להפקיע, והוסיף על דבריו במהדורא קמא שזו שיטת ר' מאיר "ואינה הלכה". ואילו במהדורה שלישית (המהדורה הנפוצה בכתבי היד התימניים) חזר וכתב הרמב"ם כמהדורה קמא וכפירוש הבבלי לגמרא בגיטין. וכך סקר את הדברים הרב קאפח בהערותיו:

במהדורא קמא [גוף כתב היד] היה כתוב כלפנינו, ואח"כ חזר בו ותקן במהדורה שניה... ז"א במקום ענדנא מחק "נא" וכתב "ענד ר' מאיר" אצל ר' מאיר. ובסוף המשפט הוסיף "ואינה הלכה" ומהדורה זו הגיעה לידי המתרגם הראשון [גירסת הדפוסים]. אך במהדורא שלישית [מהדורת כתבי היד התימניים] חזר ומחק את התקון והחזיר את הנוסח כמו שהיה במה"ק. וכך עשה בדמאי .. וכן בגיטין ... וכך פסק בחבורו הלכות תרומות פ"א הל' י... ורבינו בתשובותיו (הוצאת מקיצי נרדמים סי' קכט) הזכיר שינוים אלה שבין פירוש המשניות לחבור. ונראה שאותה תשובה כתב אחרי מהדורא שלישית. הערת הרב קאפח, פאה ד, ט (הערה 16)⁴⁶

footnotes: ⁴⁶ התוספות בסוגריים המורבעים שלי, על פי המבוא לתרגום של הרב קאפח עמ' 15-16.

הרב קאפח מבין שפסיקתו של הרמב"ם למעשה היתה שאין קניין לגוי להפקיע וכפסיקתו המפורשת במשנה תורה:

גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה. לפיכך, אם חזר ישראל ולקחה ממנו – אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא בכורים, והכל מן התורה, כאילו לא נמכרה לגוי מעולם. ויש קנין לגוי בסוריה להפקיע מן המעשרות ומן השביעית, כמו שיתבאר. רמב"ם תרומות א, י

כלומר הרמב"ם הכריע למעשה כפשט המשנה וכדברי רבה בבבלי ש"אין קניין לגוי להפקיע", ואכן בהלכות ביכורים (ביכורים ב, טו) הוא מבאר את הסוגיה בגיטין לפי תירוצו של רב אשי אליבא דרבה. אולם, הרמב"ם התייחס לשינוי בדבריו לאורך השנים בתשובה שמבהירה את המורכבות של הכרעתו:

כבר ידעתם, שהעיקר בכל זה הוא, אם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות או אין לו קנין. ואפילו מי שאומר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, סובר, שהם מדרבנן, כמו שנתבאר בגטין ולכן לדברי הכל חייבים להוציא המעשרות בארץ ישראל. ולא נחלקו אלא אם מדרבנן או מדאורייתא. ומאחר שנתבאר לנו בגמרא יבמות וכתובות שתרומה בזמן הזה מדרבנן... והגענו לדעה, שאין בזאת המחלוקת, ר"ל אם יש קנין לגוי או אין קנין לגוי, נפקא מניה הלכה למעשה בזמן הזה. תשובות הרמב"ם (בלאו) קכט

כלומר לפי הרמב"ם בזמן הזה אין למעשה משמעות למחלוקת העקרונית. כיוון שגם למאן דאמר שיש קנין לגוי להפקיע יש להפריש תרומות ומעשרות מדרבנן, והרי להלכה היום כל תרומות ומעשרות הן מדרבנן, ממילא אין הבדל בין השיטות. וכך הוא ממשיך בתשובותיו לבאר את דרכו בפירוש המשנה:

ולכן קבענו בפירוש המשנה שהוא דרבנן, ונטינו לדעת החכמים האומרים יש קנין לגוי כמו שנתבאר במקומות מספר מן הירושלמי ואם נעיין היטב ונדקדק במה שמתחייב תמיד בכל זמן, יתברר, שההלכה אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, כמו שנראה מבכורות ועם זה הרי המעשרות בזמן הזה דרבנן מצד מה שהוזכר ביבמות ואפילו מה שצומח בשדה ישראל היום מעשרותיו מדרבנן.

כלומר הרמב"ם מבאר את הסיבה שהוא חזר ושינה את דבריו, והוא מצביע על הפער במקורות שהרי פשט המשנה כר' מאיר (שאין קניין לגוי להפקיע) ואילו מסקנת הירושלמי כר' שמעון (שיש קניין לגוי להפקיע), אלא שכאמור כיוון שהפרשת תרומות ומעשרות בזמן הזה מדרבנן אין מחלוקת להלכה בין השיטות.

כפי שכתבנו לעיל נקודת המחלוקת בין מרן הרב קוק לבית הלוי הייתה האם יש להשוות את דין שביעית בזמן הזה לדין סוריה או לא, וכאן בהמשך התשובה מתייחס הרמב"ם לדין סוריה:

וכבר ידעתם ג"כ, שיש קנין לגוי בסוריא להפקיע מן המעשרות, כמו שנתבאר במסכת חלה והוא אומרם ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא ר' אליעזר מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית ורבן גמליאל וכו' עד חזרו לנהוג כדברי ר"ג... הואיל ושני אלה העיקרים קיימים, הרי דין טבל שנקנה מן הגוים, אם היה זה בא"י והגוי הוא שמרח זה הטבל וביד הגוי נגמר, הרי הוא פטור מכלום, כמו שנתבאר בבכורות דגנך ולא דגן גוי. ואם ישראל הוא שמרח אלה הטבלים וביד ישראל נגמרו, הרי הוא חייב בכל, כאילו צמחו בשדה ישראל... ואם היה זה הטבל שנקנה מן הגוי בסוריא, אינו חייב בכלום כלל, אפילו נגמר ביד ישראל, ואפילו חכר או שכר שדה מגוי בסוריא וזרעה, פירותיה פטורין.

כלומר, על אף שבגמרא יתכן לפרש כדברי הרב קוק שכל המקומות שנאמר בהם 'סוריה' זה דווקא כששביעית מהתורה או לפחות כשנוהג היובל, אולם ברמב"ם הדברים ברורים שלמרות שבזמן הזה תרומות ומעשרות מדרבנן, עדיין דין ארץ ישראל וסוריה שונים, שבארץ ישראל יש להפריש מדרבנן, ובסוריה אין צורך להפריש אפילו מדרבנן.

אמנם מפשט הדברים, דין תרומות ומעשרות בזמן הזה איננו זהה לדין סוריה, עם זאת יוצא שהרמב"ם לא ראה בעיה להגדיר שבתרומות ומעשרות בזמן הזה "יש קניין לגוי להפקיע", שהרי הוא מבאר בתשובה שלכן כתב כך בפירוש המשנה, ורק משום דין הפרשת תרומות ומעשרות מדרבנן בשדה גוי כשיש קניין לגוי להפקיע שונה דין ארץ ישראל וסוריה. וזו ראיה למרן הרב קוק שלשיטת הרמב"ם יש משמעות לשאלת קניין לגוי ששביעית בזמן הזה מדרבנן על אף שקדושת הארץ מדאורייתא.

למעשה, גוי שמירח "דגן" פטור ממעשרות גם בארץ ישראל ואילו רק "דיגון" גוי חייב במעשרות, שזה כדברי ר' אלעזר בבבלי. אולם יש לבחון כיצד להשוות דין זה לשביעית? יתכן לומר שקניין גוי אכן מפקיע מקדושת הפירות, כמו שדגנו פטור ממעשרות, אולם עדיין יתחייב בתרומות ומעשרות אם הדיגון נעשה בידי ישראל.

קניין הגוי להפקיע בזמן הזה כששביעית מדרבנן

עד כה עסקנו בדין קניין גוי כפי שהוא מובא בחז"ל, וכפי שפסק אותו הרמב"ם. אולם כדי לענות על השאלה ההלכתית יש לברר שני דברים נוספים: א. מה היחס בין דין קניין גוי להפקיע בתרומות ומעשרות לבין קניין גוי להפקיע מקדושת שביעית? ב. האם יש הבדל בין שביעית דאורייתא לשביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן? כלומר האם כיוון ששביעית בזמן הזה מדרבנן יש להשוות את דין השביעית בארץ ישראל לדין סוריה?

הראשון שעסק בשאלה זאת הוא בעל התרומה:

... אינו חייב להפריש תרומה ומעשר בארץ ישראל רק מדרבנן אפילו קנה ישראל קרקע וגדלו הפירות ברשותו ומרחן ואכלן הוא עצמן ולא מכרן וא"כ יכול להיות דבפירות שלוקח מעכו"ם אינו חייב לעשר אפילו מדרבנן כיון דלא קדשה לעתיד לבא כי אם בפירות שגדלו בקרקע ישראל ומדרבנן גזירה שמא יבנה בית המקדש. אי אמת דיש קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר. דאי אין קנין לעכו"ם כך שוה קרקע של עכו"ם כמו קרקע של ישראל. או אפי' שמא אין קנין לעכו"ם היינו אין הארץ עומדת בקדושה אבל כיון דלא קדשה א"כ לדברי הכל שמא יש קנין לעכו"ם להפקיע מעשר מדרבנן... ספר התרומה, הלכות ארץ ישראל

כלומר לדעת בעל התרומה קדושת הארץ בטלה (ראה עוד בהרחבה שיטתו לקמן 96-97) והחיוב מדרבנן הוא גזירה שמא יבנה בית המקדש. לאור זאת הוא דן האם תהיה ההכרעה שונה ביחס לשאלת קניין הגוי להפקיע, או לא? להכרעתו, בזמן הזה יש לגוי קניין להפקיע מתרומות ומעשרות, והוא הדין לגבי שביעית:

והטעם זה נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע העכו"ם אפילו מדרבנן... והא דמכריז רבי אמי פוקו וזרועו בשביעית משום ארנונא כדי לשלם למלך חשבון חיוב התבואה היינו אפילו בקרקע ישראל כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן... אבל בקרקע העכו"ם בלאו הכי מותר לחרוש ולזרוע.

כלומר לדעתו יש להשוות את הדינים, ולכן הן בתרומות ומעשרות והן בשביעית, בזמן הזה יש קניין לגוי להפקיע מקדושת הארץ. וכן מביא בשמו הגר"א בביאורו לשולחן ערוך:

[כח] ונ"ל כו'. ונראה דה"ה לענין קנין עובד כוכבים בזה"ז דרבנן יש קנין בא"י כמו בסוריא, וערש"י בגטין שם ד"ה בסוריא כו' (וע"ל סוף ס"ק ו') וז"ש בס"ב בהג"ה וי"ח כו' אך לא נהגו כן. ביאור הגר"א, יורה דעה, שלא, יא (ס"ק כח)

הגר"א מתייחס לדברי השו"ע לגבי שותפות גוי וישראל, שמעיקר הדין הכל חייב כיון שבאיסורי תורה אנו פוסקים שאין ברירה, ואילו בסוריה, שחיובה אינו אלא מדרבנן, יש ברירה וחלקו של הגוי פטור. ומסיים השו"ע שכיון שבזמן הזה תרומות ומעשרות מדרבנן דין ארץ ישראל וסוריה שווים. בפשט השו"ע נראה שהדבר נובע מדין "יש ברירה בדרבנן", אולם הגר"א כותב שיש להשוות בין ארץ ישראל לסוריה גם לעניין קניין לגוי להפקיע. ונראה שלדעת הגר"א (עפ"י דבריו שם ס"ק ו) לשיטת הרמ"א הסיבה ששביעית אינה דאורייתא היא שבזמן הזה קדושת הארץ מדרבנן כדעת התרומה.

הרב יהושע מקוטנא, שכאמור לעיל היה אחד מארבעת הרבנים שכתבו את היתר המכירה בשנת תרמ"ט, מביא את דברי הגר"א, אך כותב שיש לחלק בין דעת בעל התרומה לדעת הרמב"ם:

אמנם הן דעתם כמש"כ הגאון מהרא"וו [=מורינו הרב ר' אליהו ווילנא] בשם סה"ת דלמ"ד שביעית ותו"מ בזה"ז דרבנן ממילא יש קנין לנכרי, ואין ספק שאין זה דעת הר"מ ז"ל לענין תו"מ וה"ה לענין שביעית דאע"ג דאין שביעית בזה"ז מדאורייתא ואינו נוהג בשל עכו"ם מ"מ הא גם תו"מ בזה"ז דרבנן לדעת הר"מ ז"ל מ"מ נוהג בשל עכו"ם מדרבנן... וה"ה בשל שביעית אף על פי שאין קדושת שביעית נוהג בפירות של נכרי מ"מ נ"ל שהישראל אסור לעבוד שדה נכרי, ומ"מ בכל מלאכות שאין אסורין מדאורייתא גם בזמן ששביעית נוהגת מה"ת יש להקל בשל נכרים... שו"ת ישועות מלכו, יורה דעה, נה

כלומר לדעת הרב יהושע מקוטנא יש לחלק בין שיטת בעל התרומה, שכל המצוות התלויות בארץ בזמן הזה אינן אלא מדרבנן משום שקדושת הארץ מדרבנן, לשיטת הרמב"ם שקדושת הארץ מדאורייתא אך השביעית מדרבנן. לכן לדעת הרמב"ם גם בזמן הזה, שהשביעית נוהגת רק מדרבנן, אין קניין לגוי, שהרי קדושת הארץ היא מדאורייתא. אלא שלמעשה המשמעות לכך שאין קניין לגוי היא רק לעניין איסור על ישראל לעשות מלאכות דאורייתא, אך לא לגבי פעולות שעושה הגוי, ולא לגבי מלאכות מדרבנן שעושה ישראל שבהם לדעתו יש קניין לגוי להפקיע גם לדעת הרמב"ם. עקרון זה, שיש לחלק בין שיטת הרמב"ם לשיטת בעל התרומה עמד גם ביסוד תשובתו של בית הלוי שחלק על ההיתר:

ונפקא מינה טובא בין הני שני הטעמים... דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואמרינן שם דבסוריא יש קנין דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש... וא"כ לדעת רוב הפוסקים דס"ל דקדושה שניה לא בטלה... פשיטא דאין לו קנין דהרי האי דינא דיש קנין ואין קנין תלוי בקדושת הארץ... אמנם לפי הטעם שכתב בספר התרומה דלהלכה קיי"ל דלא קידשה לע"ל נסתפק שם בעצמו וכ' דאפשר דלפי"ז מותר לישראל לחרוש בשדה של נכרי... שו"ת בית הלוי, ח"ג סימן א, ו

בדומה לישועות מלכו, אף בית הלוי סובר שלשיטת הרמב"ם, שקדושת הארץ מהתורה, אין קניין הגוי מפקיע אותה. אלא שבניגוד לישועות מלכו סבור בית הלוי שהדבר אמור גם ביחס לאיסורים מדרבנן, וגם ביחס לקדושת היבול. וכך הוא מכריע למעשה:

ולהלכה הרי כיון דהרמב"ם והסמ"ע כתבו לאיסור וגם ספר התרומה בעצמו כתב דאם נאמר דקידשה לע"ל ודאי דאסור ורק אם נאמר דלא קידשה לע"ל יש להסתפק דלמא מותר ובודאי דקשה להתיר ובפרט דרוב הפוסקים סבירא ליה דקידשה לע"ל.

ניתן לראות שבית הלוי לא תולה את הקולא בסוריה בכך שהשביעית נוהגת בה מדרבנן, אלא שעיקר קדושת המקום היא מדרבנן. ואם כן, היכולת להפקיע בזמן הזה את קדושת הארץ ע"י מכירתה לגוי, תלויה בשאלה – האם פטור שביעית בזמן הזה מדין 'ביאת כולכם' הינו תנאי חיצוני, או שהוא גדר בקדושת הארץ.

כנגד דברי בית הלוי טען הרב קוק שתי טענות:

ומה שכתב בבית הלוי, שלדעת הסוברים שקדושה שניה לא בטלה, אע"ג דלדידהו שביעית בזמן הזה מדרבנן, מ"מ מדלא בטלה קדושת הארץ לעניני תורה גם בהא מילתא שהוא דרבנן לא בטלה – איני רואה שום הכרח לזה. כי האיך אפשר לנו להשוות את מה שחלקה תורה, וכיון דלהא מילתא דשביעית הקדושה היא דרבנן הרי היא יכולה להיות נפקעת ע"י קנין נכרי. שבת הארץ מבוא, פרק יא

טענתו הראשונה של הרב קוק היא, שחידושו של בית הלוי, שיש לתלות את היתר סוריה דווקא משום "קדושת הארץ" ולא מכח זה שמדובר ב"קדושת שביעית" מדרבנן, הוא חידוש שאינו מוכרח.⁴⁷

footnotes: ⁴⁷ הדבר מתחדד לאור דברי הרמב"ם (שמיטה ויובל, י) שחשבון השמיטות בימינו אינו תלוי בחשבון היובלות, והוא נקבע על פי הגאונים, ומבוסס על התקנה לאחר החורבן. ממילא גם אם קדושת הארץ בזמן הזה מדאורייתא, עיקרה של שביעית אינו אלא מדרבנן, וממילא המוקד צריך להיות בהפקעת קדושת השביעית ולא בהפקעת קדושת הארץ.

על טענה זו מוסיף הרב קוק טענה נוספת, מדברי האמורא רבה, אבי השיטה שאין קניין הגוי מפקיע את קדושת הארץ:

....ולפיכך אמר רבה שאין קנין לנכרי להפקיע, שהרי הפסוק "כי לי הארץ" גבי יובל כתיב: "והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ", וזה נוהג רק בזמן שהיובל נוהג, שאז יש איסור של מכירה לצמיתות. וקשה לומר שמהאי קרא, שעיקרו בזמן שהיובל נוהג, נוכיח דין שינהוג גם בזמן שאין היובל נוהג...

את מקור הדין ש"אין קנין לנוכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר" לומד רבה מן הפסוק: "כי לי הארץ", כלומר, "לי קדושת הארץ". פסוק זה נאמר בהקשר של איסור מכירת הארץ לצמיתות שהוא דין מדיני היובל. ומכיוון שלשיטת הרמב"ם שביעית אינה מדאורייתא בגלל תלותה ביובל, ממילא גם דין "אין קניין לגוי" תלוי ביובל. הרב קוק מוסיף להוכיח מהגמרא בערכין שכל הדינים התלויים ביובל (כגון עבד עברי) בטלים עם ביטול היובל. בכך מבאר הרב קוק גם מדוע הגמרא לא כתבה בעצמה שבשביעית בזמן הזה יש קניין לגוי להפקיע, זאת בגלל שלפירושו בזמן האמוראים נהג יובל מדרבנן, ואילו כיום שלכל הדעות בטל היובל, גם מדרבנן, ממילא בטל גם דינו של רבה ש"אין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע" מקדושת שביעית.

כיוון אחר לחלוק על דברי בית הלוי, מובא אצל בנו ר' חיים, שדייק ש'ביאת כולכם' איננו תנאי חיצוני אלא גדר בקדושת הארץ:

...דדין ביאת כולכם כיון דתלוי בירושת הארץ ממילא דהוי חלות פטור בעצם הקרקע, משא"כ דין כל יושביה דאינו שייך כלל לירושת הארץ, ע"כ אין זה שייך כלל לעצם הקרקע, ורק דהוי דין בפ"ע בניהוג היובל שלא ינהוג אלא בשעה שכל יושביה עליה... חידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם, תרומות א, י

ר' חיים כותב את הדברים בביאור מחלוקת הראב"ד והרמב"ם (לעניין שיטתו ברמב"ם ראה בהרחבה בנספח עמ' 142), שלשיטת הרמב"ם ששביעית בזמן הזה מדרבנן משום 'ביאת כולכם' ממילא הדיון הוא בגוף קדושת הקרקע, ואילו לשיטת הראב"ד זה דין בפני עצמו. מדבריו עולה שדווקא הרמב"ם הוא זה שסובר שיש קשר בין חיוב השמיטה בזמן הזה ובין יכולת הפקעת הקדושה ע"י קניין הגוי.

ואכן ראיתי עדות בשם הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל שכתב שסבו ר' חיים חלק למעשה על שיטת אביו בית הלוי והכריע שאין קדושה ביבול נוכרי, וכן הדין בהיתר מכירה, אולם מפאת כבודו של אביו (בית הלוי) לא כתב זאת בפירוש.

לסיכום – הכרעת הראשונים היא שאין קניין לגוי להפקיע את קדושת הארץ, אמנם לגבי סוריה שקדושתה אינה אלא מדרבנן כתב הרמב"ם עפ"י הסוגיה בגיטין שקניין הגוי מפקיע את קדושתה. ונחלקו האחרונים האם מכיוון ששביעית בזמן הזה מדרבנן, יש להשוות את דין הפקעת קניין הגוי בכל הארץ לדין סוריה.התרומה ובעקבותיו הגר"א הכריעו שיש להשוות בין דין קדושת הארץ בזמן הזה ובין דינה של סוריה לעניין הפקעת הקדושה ע"י הגוי. אולם, בעל ישועות מלכו והבית הלוי כתבו שכל זה נכון לשיטת התרומה, אך לשיטת הרמב"ם ורוב הראשונים מכיוון שקדושת הארץ מדאורייתא ורק שביעית מדרבנן משום שאין "ביאת כולכם", ממילא אין להשוות בין ארץ ישראל לסוריה. אלא שלדעת הישועות מלכו לעניין מלאכות דרבנן ניתן להשוותה לסוריה, ואילו לדעת בית הלוי אין לחלק ובכל הדינים לשיטת הרמב"ם דין שדה גוי כשדה יהודי.

שיטת בית הלוי התבססה על כך שסברת "ביאת כולכם" מנותקת מדין קדושת הארץ. אולם הרב קוק ור' חיים סלוביצ'יק חלקו על סברא זאת משני כיוונים שונים. הרב קוק חידש שכיון שכל סברת רבה שאין קניין לגוי נלמדת מהפסוק "כי לי הארץ" האמור ביובל, ממילא גם לדעת הרמב"ם, כשאין היובל נוהג יש קניין לגוי להפקיע. ור' חיים חידש שהחיסרון בביאת כולכם הוא חיסרון בגוף קדושת הארץ ולא רק בהחלת הקדושה על הפירות, וממילא יש להשוות בזמן הזה את דיני ארץ ישראל לסוריה.

יש קניין לגוי להפקיע בשביעית בהעדר מקדש

לענ"ד יש להוסיף למהלך זה את ההבדל בין מעמדה של השביעית בזמן המקדש ובין מעמדה בהעדר מקדש. במבוא לספר הארכנו לבאר שבזמן שבית המקדש קיים חובת השביעית היא על הקרקע ולכן נוהג בה דין תוספת שביעית. במציאות כזאת ודאי שאין קניין לגוי להפקיע מקדושת ארץ ישראל, שהרי מצוות השביתה איננה על האדם אלא על הקרקע וממילא חובה על עם ישראל לדאוג שלא יעבדו בקרקע, הן בקרקע ישראל והן בקרקע גוי. אולם בזמן הזה, בהעדר המקדש, חובת השביתה היא על הגברא ולכן דין תוספת שביעית אינו נוהג, ומותר לכתחילה לעשות מלאכות שיגרמו לקרקע שלא לשבות, כגון נטיעה בערב שביעית. לאור זאת, ברור שגם הפקעת הקדושה בקניין גוי תועיל, שהרי המצווה כולה מוטלת על היהודי ולא על הקרקע.

אם נכונים דברינו, יש לומר שבזמן שמצוות 'שבת הארץ' מוטלת על האדם ממילא יש קניין לגוי להפקיע את שביתת הארץ. אולם בעזרת ה' כאשר נזכה לגאולה שלמה ויחזור דין תוספת שביעית, ממילא לא יהיה קניין לגוי להפקיע מקדושת הארץ, שהרי נאמר "ושבתה הארץ שבת לה'".

היתר מכירה ויבול נוכרי למעשה

כבר הזכרנו לעיל , שמבחינת הצרכן אין הבדל בין פירות היתר מכירה לפירות נוכרי, שהרי אם יש קניין לגוי להפקיע, הן יבול נוכרי והן היתר מכירה אינם קדושים בקדושת שביעית, ואם אין קניין לגוי להפקיע, גם יבול נוכרי אסור בסחורה וקדוש בקדושת שביעית בדיוק כמו פירות היתר מכירה. וכך ראיתי בשם הגרי"ד סלוביצ'יק זצ"ל, שכל הפקפוק על תוקפו של ההיתר היה על משמעות המכירה, אבל על חלותה אין פקפוק, שהרי אנו נוהגים לסמוך על מכירה מעין זאת במכירת חמץ ובמקומות נוספים, והפירות שבשדה הנמכר דינם כפירות נוכרי לכל דבר. ולכן סברתם של המעדיפים פירות נוכרים על פני פירות היתר מכירה אינה בגלל דין הפירות אלא משיקולים של ההנהגה הראויה, ונאריך על כך עוד במקום אחר.

עם זאת, קיים הבדל בין יבול נוכרים ליבול היתר המכירה לעניין תרומות ומעשרות – שיבול הנוכרי פטור לגמרי מתרומות ומעשרות (אם גמרו בידי גוי), ואילו פירות היתר מכירה שנאספו ע"י ישראל חייבים בתרומות ומעשרות, שהרי הדיגון נעשה בידי ישראל.

**נספח: קניין הנוכרי – הפקעת קדושת הארץ או הפקעת קדושת הפירות? **

בגוף התשובה ראינו ששאלת יבול נוכרים תלויה בשאלה האם יש קניין לגוי להפקיע או לא. אולם יש לבחון חקירה זאת לאור מחלוקת הגרסאות במשנה בגיטין ומחלוקת בהבנת דברי הרמב"ם. המשנה בגיטין עוסקת בחיוב ביכורים משדה שקנה גוי מישראל וכך היא גרסת כתבי היד של המשניות והירושלמי:

המוכר את שדהו לגוי וחזר ולקחה ממנו ישראל - הלוקח מביא ממנו בכורים מפני תקון העולם. משנה, גיטין ד, ט

לפי גרסה זו מדובר על שדה שהיתה ברשות ישראל, נמכרה לגוי, וחזר וקנה אותה ישראל, ובה יש לדון האם יש חיוב ביכורים. מכלל הן נשמע לאו – ששדה שלא חזרה לידי ישראל פטורה מן הביכורים. מאידך, כך לשון המשנה בגירסת הבבלי (לפי גירסת רש"י):

המוכר את שדהו לעובד כוכבים - לוקח ומביא ממנו בכורים, מפני תיקון העולם. גיטין, מז ע"א

כפי שניתן לראות, ההבדל בין הגרסאות הוא שלפי גרסה זאת מדובר על חובת הבאת ביכורים משדה של גוי, כיון שלא מדובר כאן על מקרה שחזר היהודי וקנה ממנו את השדה. וכך אכן עולה מפירושו של רש"י:

הכי גרסינן לוקח ומביא בכורים - בכל שנה צריך ליקח מן העובד כוכבים ביכורי פירותיה בדמים יקרים ומביאם לירושלים. מפני תיקון העולם - שלא יהא רגיל למכור קרקע בא"י לעובד כוכבים וגם אם מכר יטריח לחזור אחריה ולפדות. רש"י גיטין מז, ע"א

מדברי רש"י ניתן ללמוד, שלפי נוסח המשנה בבבלי הדיון על חיוב הפירות בביכורים הוא בזמן שהשדה בידי הגוי ולא בחזרתה לישראל.⁴⁸ לכאורה לשיטתו יש לדון האם גם בתרומות ומעשרות יש חובה לקחת מהגוי ולעשר ועל כך עונה רש"י בעמוד הבא:

footnotes: ⁴⁸ ראוי להדגיש שגם רש"י מציין שזאת גרסה שונה מהמקובל ולכן הוא מציין "הכי גרסינן", כלומר גם רש"י ראה את נוסח המשנה כפי שהיא לפנינו במשניות ובירושלמי אך צידד בגרסה הזאת.

...ואי אין קנין לעובד כוכבים להפקיעה מקדושתה הויא לה לענין קדושתה ברשות ישראל כאילו משכנה וכיון דביכורים מצוה דרמיא עליה היא ולא טבלי לאסור פירות באכילה מיחייב ליקח ולהביא ולא דמי למעשר דאפילו למאן דאמר אין קנין לא מיחייב לעשר על חלקו של עובד כוכבים דמעשר טביל ואסר ליה באכילה ולאו מצוה דרמיא עליה היא אלא אם כן אוכלן או מוכרן דקא משתרשי ליה אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה היא. רש"י שם ע"ב

לפי שיטת רש"י יש לחלק בין מצוות ביכורים, שהיא מצווה על בעל השדה לתקן את שדהו, ובין מצוות תרומות ומעשרות, שהיא מצווה בתיקון הפירות. לכן רק לגבי ביכורים קיימת חובה על בעל השדה לקחת מהגוי את הפירות כדי להפריש מתוכם ביכורים.

לעומת זאת הרמב"ן מצדד בגרסת הר"ח, שהיא גרסת כתבי היד של המשנה וגרסת הירושלמי:

גרסת ר"ח ז"ל כך היא, המוכר שדהו לנכרי וחזר ישראל ולקחה ממנו הלוקח מביא בכורים מפני תיקון העולם. ופי' אפילו חזר ולקחה משגדלו הפירות ונתבשלו מביא בכורים, ומשום הכי דייקינן עלה בגמ' מפני תקון העולם אין דאורייתא לא... וכך היא הגרסא בירושלמי שלא עבר עליו קולמוסן של מגיהי ספרים, אבל לדברי רש"י ז"ל שגורס לוקח ומביא בכורים קשיא זו שאמרו בגמרא דאורייתא לא, ומה שפי' משום דבכורים כחובת הגוף הן, אינו מחוור. חידושי הרמב"ן, גיטין מז ע"א

מדברי הרמב"ן עולה שכשהשדה בבעלות הגוי לכו"ע אין חובה לקנות ממנו פירות על מנת להפריש מהם ביכורים, כגרסת כתבי היד במשנה ובירושלמי שהזכרנו לעיל. וכך מפורש בדברי הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם:

המוכר שדהו לגוי וחזר ולקחה ממנו – הרי זה מביא ממנה בכורים מן התורה, שאינה נפקעת מן המצוה בקנין הגוי כמו שבארנו. השגת הראב"ד: המוכר שדהו לגוי וכו'. א"א: אף על פי שבכרו ברשות הגוי. רמב"ם ביכורים ב, טו

כלומר, לפי הראב"ד יסוד הפטור הוא בגלל שגדלו בידי הגוי, ובכל זאת כאשר חזר ישראל וקנה את השדה תיקנו חז"ל שעליו להביא ביכורים. אולם דברי הרמב"ם צריכים עיון שלכאורה הוא תולה את החיוב בכך "שאינה נפקעת מן המצווה" וזאת על אף שהוא גורס כגרסת הר"ח והירושלמי שמדובר דווקא כשחזר ולקחה ישראל!

הגר"ח סולוביצ'יק מיישב את דברי הרמב"ם לאור התייחסויות אחרות של הרמב"ם למושג "אין קניין לגוי להפקיע":

...אלא די"ל עוד בביאור ההשגה, דהיא על מה שכתב הרמב"ם לפי שאינה נפקעת מן המצות בקנין הנכרי, דמבואר בזה דאם אך היה הדין דיש קנין לנכרי בארץ ישראל עצם הקרקע היתה נפקעת מקדושתה, אף לאחר שחזר ישראל ולקחה הימנו, וכאשר כן מבואר להדיא בדבריו בהל' תרומות שהבאנו, דהא דאינה חשובה ככיבוש יחיד אח"כ כשחזר ישראל ולקחה ממנו הוא משום דאין קנין לנכרי בארץ ישראל, ועל זה הוא שהשיג דלענין הפקעת הקרקע גופה מן המצות שתהא ככיבוש יחיד ואין זה שייך כלל לענין קנין נכרי... ולפ"ז פליגי הרמב"ם והראב"ד בהא, דלדעת הרמב"ם גם זה שהארץ נשארת בקדושתה הוא ג"כ מטעמא דאין קנין לנכרי בארץ ישראל, ולדעת הראב"ד קדושת הארץ עצמה אינה נוגעת כלל לדין קנין נכרי, וכל הך דינא דאין קנין לנכרי בארץ ישראל צריכינן רק לענין הפירות שגדלו ברשות הנכרי שיהיו חייבין בתרומות ומעשרות ובכורים. חידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם, תרומות א, י

לפי ר' חיים, לדעת הרמב"ם גם למ"ד "אין קניין לגוי להפקיע", בשעה שהשדה בידי הגוי היא פטורה מתרומות ומעשרות ביכורים ושביעית, וכל הדיון הוא רק לגבי מעמדה בשעת חזרתה לידי ישראל האם שהותה בידי הגוי הפקיעה ממנה את קדושת ארץ ישראל או לא. ר' חיים מביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם בהלכות תרומות שהובאו לעיל, שבהם כותב הרמב"ם משפט מפתיע:

גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה. לפיכך, אם חזר ישראל ולקחה ממנו – אינה ככיבוש יחיד... רמב"ם, תרומות א, י

הרמב"ם לא עוסק כאן בפירות שגדלו בקרקע, אלא במעמד הקרקע עצמה – האם השתנה מעמדה להיות ככיבוש יחיד.

יסוד הדברים מופיע כבר בדברי הכסף משנה ביחס לדברי הרמב"ם בהיתר ספיחי גוים. הכסף משנה מביא את הדברים כנגד דברי בעל הכפתור ופרח, שפירש שההו"א לאיסור ספיחין אצל גוים נובעת מדין אין קניין לגוי להפקיע:

ומ"ש לא נפקע אותו איסור בקנינו מטעם שאין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית – אשתמיטתיה מה שכתב רבינו בפ"א מהלכות תרומות שמה שאמרו אין קנין לעכו"ם בארץ להפקיע מן המצות היינו לענין שאם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא הרי היא כאילו לא נמכרה לעכו"ם מעולם, אבל בעודה ביד עכו"ם מופקעת היא ומה שפירותיהם חייבים במעשר אינו אלא כשמירחם ישראל דוקא... כסף משנה, שמיטה ויובל ד, כט

יוצא מדבריו, שכל המחלוקת על קניין הגוי איננה רלוונטית אלא לשעה שהקרקע חוזרת לידי ישראל. לפי פרשנות זאת גם אם אין קניין לגוי להפקיע, הדיון הוא לאחר שחזרה השדה לידי ישראל, או לאחר שמירח ישראל, אבל בשעה שהשדה בידי גוי לכל הדעות אין היבול קדוש. וכך גם הוא עצמו פוסק למעשה בשו"ת אבקת רוכל (סימן כד). דברים דומים ניתן לדייק גם בדברי המאירי:

ומה שאמרו שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר פירושה כשחוזר ומוכרה לישראל שלא הופקעה מחמת שבאה לו עכשו מחמת גוי אלא הרי הוא כמי שלא היתה ביד גוי מעולם אבל בעוד שהוא ביד גוי הופקעו מעשרותיה בית הבחירה למאירי, עבודה זרה כא ע"א

כלומר גם לדעת המאירי גם למאן דאמר אין קניין לגוי הכוונה כשחוזר ומוכרה לישראל, ובפשטות יש להסבירו כדברי הכסף משנה על הרמב"ם, שהמחלוקת היא האם הופקעה הקדושה. דברים דומים הביא גם הרב קוק בסוף דבריו (מבוא, פרק יא), ברם לענ"ד, על אף שדברי הכסף משנה מפורשים, אין להרחיק לכת עד כדי כך בביאור הרמב"ם והגמרא. וכן בביאור דעת המאירי נראה שיש להפריד בין שאלת הפקעת המעשרות לבין קדושת הקרקע. מסתבר שלמ"ד שאין קניין לגוי להפקיע קדושה, הקרקע נשארת בקדושתה גם בידי הגוי, שהרי יסוד הדברים הוא הכתוב בתורה "כי לי כל הארץ", וכל הדיון הוא לגבי קדושת הפירות. לכן לכאורה אם "אין קניין לגוי" יחולו איסורי שביעית גם בזמן שהשדה בידי הגוי.

אולם למעשה, כפי שכתבנו למעלה, כיון שהרמב"ם בתשובה כתב שכאשר שביעית מדרבנן יש קנין לגוי, ממילא אפשר לקבל את שיטת הכסף משנה בזמן הזה, וראה למעלה את המקורות המכריעים להלכה למעשה כדעת הבית יוסף שבשדה גוי פוקעת קדושת הארץ.