מלאכת מחשבת בשביעית

שאלה

כלל גדול בהלכות שבת הוא ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה", כלומר מלאכות שבת אינן נמדדות רק בתוצאה שלהן, אלא גם בדרך עשייתן. האם איסור מלאכה בשביעית זהה לאיסור מלאכה בשבת, או שמא בשביעית נמדדת רק התוצאה של הפגיעה ב"שבת הארץ" ולא משנה מהי הדרך? לשאלה זו קיימת השלכה גם לעשיית מלאכות בשביעית בגרמא או בשינוי: אם העיקר הוא התוצאה אין מקום להתיר, אך אם אנו מתייחסים לדרך העשייה הרי שלא עבר על איסור התורה שציוותה שלא לעשות כדרך שרגילים לעשות.

תשובה

כדי לענות על שאלה זאת יש לבחון שתי סוגיות: ראשית, האם יש מקורות להיתר מלאכה בשביעית כאשר אין מדובר ב"מלאכת מחשבת"? שאלה זאת נוגעת בשאלה היסודית שהרחבנו עליה במבוא – האם חיוב השביתה בשביעית הוא חיוב על האדם או על הקרקע. לכאורה רק אם איסור המלאכה הוא על האדם ניתן לומר שרק "מלאכת מחשבת" אסרה תורה, אולם אם איסור המלאכה נבחן לאור התוצאה של העדר שביתת הקרקע לא אמור להיות כל משמעות לאופן העשייה, וגם מלאכה שאינה מוגדרת כמלאכת מחשבת תיאסר.

יסודות הלכתיים רבים נלמדו בהלכות שבת מדין "מלאכת מחשבת", אחד מהבולטים שבהם הוא דין "מלאכה שאינה צריכה לגופה". כלומר, מלאכה שנעשית למטרת היתר מצד כוונת האדם, אך כתוצאה ממנה מתבצעת בפועל מלאכת איסור. לדעת התוספות כפי שנראה בהמשך דין "אינו מתכוון" נגזר גם הוא מדין "מלאכת מחשבת". בתשובה זאת לא ניכנס להגדרה המדוייקת של "מלאכת מחשבת". אעפ"כ יש להקדים ולדייק שדברי התוספות מבוססים על שיטתם שיש לחלק בין "פסיק רישא דאינו מתכוון" – שנחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה שהפטור בה הוא דין מיוחד בדיני שבת כיוון שאינו "מלאכת מחשבת" (ראה שבת קג ע"א תוספות ד"ה לא צריכא); ובין "דבר שאינו מתכוון" – שהוא גדר כללי במצוות ופטור גם בדינים נוספים. כיוון שהתוספות עוסקים בדין "דבר שאינו מתכוון" נתייחס תחילה למקורות של דין אינו מתכוון בשביעית (זאת למרות שכאמור יתכן ויש לחלק בינים לדין מלאכה שאנה צריכה לגופה וממילא לגדרי "מלאכת מחשבת"). על כן יש לברר במקורות הבסיסיים האם בשביעית "אינו מתכוון" פטור או חייב?

סיקול אבנים לצורך בנייה – משדהו ומשדה חברו

במשנה אנו מוצאים הבדל בין סיקול אבנים משדהו ובין סיקולם משדה חברו, עקרון זה קיים במשניות רבות בפרקים ג-ד, העוסקות במספר נושאים בעלי עקרונות דומים: זיבול שדה ואיסוף הזבל, סיקול שדה ואיסוף האבנים, איסוף קרשים וזמירת העצים. נתבונן תחילה בדין ליקוט אבנים מהשדה:

(ה) לא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו עד שיהיו בו שלש מורביות שהם שלש על שלש על רום שלש שיעורן עשרים ושבעה אבנים. (ו) גדר שיש בו עשרה אבנים של משאוי שנים שנים הרי אלו ינטלו, שיעור גדר עשרה טפחים פחות מיכן מחצב, וגוממו עד פחות מהארץ טפח. בד"א מתוך שלו אבל מתוך של חברו מה שהוא רוצה יטול, בד"א בזמן שלא התחיל בו מערב שביעית אבל אם התחיל בו מערב שביעית מה שהוא רוצה נוטל. משנה שביעית ג, ה-ו

אדם שרוצה להשתמש באבני השדה לבניין, צריך להקפיד על מספר כללים: א. אסור לחשוף סלע הקבור באדמה כדי לפתוח מחצב חדש בשביעית, אלא אם מתחילת השביעית היה ניכר שיש שם סלע גדול שניתן להפיק ממנו אבנים רבות. ב. המעוניין להשתמש באבני הגדר שבשדהו לבניין, אסור לו ללקט את האבנים הסמוכות לאדמה, וצריך להשאיר טפח של אבנים מעל הקרקע (אא"כ התחיל ללקט בערב שמיטה). ואם הגדר נמצאת בשדה של חברו – רשאי להשתמש בכל האבנים. ויש להבין מה ההבדל בין שדה שלו לשדה חברו?

לפי דעת הרמב"ם (פיהמ"ש שם) טעם איסור ליקוט האבנים הצמודות לאדמה הוא מפני שבכך למעשה הוא "מתקן את השדה", יוצא לשיטתו בפשטות שההיתר ליטול את כל האבנים בשדה חברו (למרות שהוא מתקנה) נובע משום שבשדה חברו למרות שיש פסיק רישא שהשדה יתוקן אין לו עניין בתיקון השדה ו"אינו מתכוון" לתקנו ולכן זה תלוי בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה ודין "מלאכת מחשבת". ואכן, הדבר מפורש בביאורו להיתר לפתוח מחצב חדש בשביעית:

ואם התחיל לחצוב ממנו לפני שביעית והוציא ממנו עשרים ושבע אבנים הרי זה מותר לחצוב ממנו בשביעית. וכל זה אם לא נתכוון לתקן שדהו, אבל אם נתכוון לתקן שדהו אסור. רמב"ם פירוש המשנה, ג, ה

כלומר סילוק האבנים במחצב אכן מתקן את השדה ולכן הוא מותר רק אם לא נעשה לצורך השדה. וכך הוא גם פוסק במשנה תורה (שמיטה ויובל ב, ז-ח), וכתב הכסף משנה שמקור החלוקה בין נתכוון ללא נתכוון הוא בדברי רבן שמעון בן גמליאל שהובאו בירושלמי על אתר:

...אמר רבן שמעון בן גמליאל [בד"א] בזמן שלא נתכוון לתיקון שדהו, אבל אם נתכוון לתיקון שדהו אפי' פחות מכאן אסור. ירושלמי שביעית, פ"ג,ה"ד

לפי פירוש זה יוצא בפשטות שגם בשביעית ישנם גדרים של "כוונה", ואם אינו מתכוון אינו עובר על איסור מלאכה בשביעית, ולכן נראה בפשטות לשיטתו שגדרי "מלאכת מחשבת" נלמדים משבת לשביעית.

אולם בדברי התוספות מובא שבשביעית אין לחלק בין שדה חברו לשדה שלו:

...ובגיטין (מד ע"ב) פירש בקונטרס דבקווצה מלאכה דרבנן וצ"ל דאיירי בקוצים תלושים דמחוברים כל דהו הוי דאורייתא דאמרינן בשבת (ד' קג.) התולש עולשין והמזרד זרדין אם ליפות את הקרקע כל שהוא, ואף על פי שאין מכוין ליפות דקאמר התם דפטור גבי שבת כגון בארעא דחבריה אבל גבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת. תוספות, מועד קטן יג ע"א ד"ה נטייבה

התוספות מתייחסים לדין "שדה שנתקווצה בשביעית" שלא גזרו עליה שלא לזרוע בה בשמינית זאת בניגוד לשדה שנטייבה ונתדיירה (משנה שביעית ד, ב). התוספות מביאים את פירוש רש"י (המבוסס על אחת הדעות בירושלמי) שנתקווצה הכוונה ניטלו ממנה הקוצים, ומבואר בתוספות ש"ליפות את הקרקע" נחשב לאיסור גמור, גם אם שכנו עשה זאת מפני שרצה את הקוצים, כיון ש"גבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת" ולכן גם מלאכה הנעשית ללא כוונה אסורה. טענה זאת לכאורה סותרת את הפרשנות שראינו במשניות בשביעית, ואכן הקשה האגלי טל על התוספות ממשניות אלו:

...האומנם כי דברי תוס' האלו קשיין מפרק ד' דשביעית מ"א ומ"ד דמחלק בין מתוך שלו לשל חבירו דמתוך שלו לתקן הקרקע עביד משא"כ בשל חבירו אינו חושש לתקן הקרקע ועיין בר"ש שם מ"א. ואי אמרת דבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת אפי' אינו מתכוין ליפות את הקרקע נמי דהא מודה ר"ש דפסיק רישא ולא ימות... אגלי טל, מלאכת חורש ס"ק א, הגהה

האגלי טל מקשה על דברי התוספות מהמשניות שלפנינו.⁷⁶ בסוף דבריו מצמצם האגלי טל את דעת התוספות לכך שבשביעית אין גדר עצמאי של "מלאכת מחשבת", אך אעפ"כ המלאכות האסורות בה הוקשו להלכות שבת, וכיון שבשבת אין מציאות של היתר גמור (שהרי גם קצירה אסורה) לכן בשביעית (שקצירה מותרת) "דיו לבא מן הדין להיות כנידון" ולכן יש להתיר מלאכה בשביעית רק במקרים שאף בשבת הדבר מותר.

footnotes: ⁷⁶ האגלי טל מדייק מרש"י הנדפס במועד קטן שגם לשיטתו יש דין מלאכת מחשבת בשביעית זאת כיוון שנראה מדבריו שהוא לומד את מלאכות שביעית ממלאכת המשכן ומכיוון שגם דין מלאכת מחשבת נלמד מהמשכן מסתבר שלשיטתו יש דין מלאכת מחשבת בשביעית אולם יש לציין שגם התוספות לומדים מלאכות שביעית ממלאכות שבת שנלמדו מהמשכן ומסתבר שיתכן וגם לשיטת התוספות יש לימוד מהמשכן בהגדרת המלאכה אך לא באופן ביצוע המלאכה, וממילא אין ראיה ברורה שרש"י נוקט שיש דין מלאכת מחשבת בשביעית.

אולם לענ"ד הדברים לא מיישבים את כל המשניות שראינו לעיל. ומלבד זאת, אי אפשר להניח שהתוספות התעלמו לגמרי משני פרקים במשנה שמהם עולה שיש משמעות לכוונת האדם בשמיטה.

ויש ליישב את דעת התוספות בדרך פשוטה יותר, ולפרש את המשנה באופן שונה מהעולה בדברי הרמב"ם. יש לבאר בדעת התוספות, שהמלאכות המנויות בפרקים אלו (גם כאשר הן אסורות) אינן מלאכות גמורות, ולכן גמר המלאכה תלוי ביעוד שלה, וכל זמן שאינו מתכוון להגדיר את מעשהו כמלאכה אינה חשובה מלאכה.

נבאר תחילה את דין סיקול. סיקול אבנים אסור כיוון שהוא הכנה לחרישה. לכן יש הבדל מהותי בין סיקול שדה כהקדמה לחריש, המועיל לשדה, לסיקול שדה לצורך ליקוט אבנים שלא יבוא אחריו חריש, שאיננו מלאכה כלל. לפי הסבר זה, ההיתר בסיקול אבנים איננו משום "דבר שאינו מתכוון", אלא משום שאין זו מלאכה חקלאית כלל. אם אכן זה ההסבר, יש לבאר את החלוקה בין שדהו לשדה חברו בחשש למראית עין,⁷⁷ וכך אכן פירשו רבים מהמפרשים:

footnotes: ⁷⁷ יש להעיר שגם הרמב"ם דן בחשש "מחזי כמתקן", אולם בדברי הרמב"ם נראה שיש שני תנאים: ראשית מדובר במלאכה שמועילה לשדה ולכן היתרה תלוי ב"כוונה", שנית גם אחרי שאין כוונה עדיין יש לחשוש ל"מחזי כמתקן", ואילו לשיטת התוספות אין כאן כלל גדר של מלאכה וכל הדיון הוא רק מצד "מחזי".

מה שהוא רוצה יטול - דלא מיחזי כמתקן שדה כיון דלאו דידיה הוא ואפילו בשלו נמי לא מיחזי כמתקן כיון דהתחיל מערב שביעית. ר"ש, שביעית ג, ו

לסיכום – בשני פרקים במשנה אנו מוצאים חלוקה בין מלאכות הנעשות בשדה שלו למלאכות הנעשות בשדה חברו. מדברי הרמב"ם עולה באופן מפורש שמלאכות אלו מועילות לשדה, וההיתר בשדה חברו הוא משום שאינו מתכוון. לאור זאת דייק האגלי טל שגם בשביעית קיים גדר של אינו מתכוון ושל "מלאכת מחשבת". מאידך, לדעת התוספות אין גדר של מלאכת מחשבת בשביעית ואין משמעות לכך שאינו מתכוון, אולם ביארנו לשיטת התוספות שהמלאכות המנויות במשנה אינן מלאכות כלל כל עוד הן לא נעשות כחלק מפעולה חקלאית, ולכן סיקול שדה לצורך אבנים מותר, שהרי הוא איננו מהווה הכנה לחרישה ואינו נחשב למלאכה כלל, וכל החלוקה במשנה בין שדה שלו לשדה חברו נובעת מחשש מראית עין בלבד.

הסבר זה מועיל לעניין הכנה לחריש, אך מה יהיה הדין ביחס לליקוט ענפים שגם בו אנו מוצאים חשיבות למחשבת האדם?

ליקוט זרדים להסקה

אחד השימושים המותרים בעצים בשביעית הוא שימוש בענפי העצים לצורך עצים לבנייה להסקה וכד'. המשנה בפרק רביעי עוסקת בהרחבה בשאלת ליקוט ענפים לעצים, ודנה במספר מקרים שרלוונטיים לשאלה שלפנינו: הפרק פותח בליקוט עצים שדומה באופיו לסיקול אבנים, ונעשית בו חלוקה דומה בין ליקוט המועיל לאדם לליקוט סתמי. בהמשך (משנה ב) מובא דין שדה שנתקוצה, שלמרות שעברו על איסור, נפסק שמותר לחרוש אותו בשמינית. במקרה זה המשנה לא מחלקת בין שדה שלו לשדה חברו, ועל זה כתב התוספות שאין מקום לחלק בין השדות כיוון שאין דין מלאכת מחשבת בשביעית. בהמשך הפרק עוברות המשניות לעסוק בליקוט ענפים מן העצים – תחילה בפעולת "מדל בזיתים", ובהמשך בקיצוץ "בתולת שקמה" ו"מזנב בגפנים":

(ד) המדל בזיתים בית שמאי אומרים יגום וב"ה אומרים ישרש ומודים במחליק עד שיגום איזה הוא המדל אחד או שנים המחליק שלשה זה בצד זה במה דברים אמורים מתוך שלו אבל מתוך של חבירו אף המחליק ישרש: (ה) ...הקוצץ קורות שקמה לא יחפהו בעפר... אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה רבי יהודה אומר כדרכה אסור אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעל הארץ: (ו) המזנב בגפנים והקוצץ קנים ר' יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח ר"ע אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה... משנה שביעית, ד, ד-ו

ככלל, מותר ללקט ענפים מן העצים אם נזקק להם, אולם בחלק מהמקרים יש צורך בהרחקות שונות. גם כאן, בדומה לסיקול, יש לברר האם מדובר בליקוט ענפים שמועיל לעץ כגיזום וההרחקות נדרשות כדי להשפיע על הכוונה, או שמא הליקוט אינו נחשב כגיזום ומטרת ההרחקות היא היכר מחשש למראית עין. מן האמור במשנה ו' נראה שהדבר תלוי במחלוקת ר"ע ור' יוסי. לדעת ר"ע מותר "לזנב בגפנים" כל עוד כוונתו לענפים ולא לזמירת הגפן, ואילו לר' יוסי גם אם כוונתו לענפים יש להרחיק טפח ולקצוץ את הזמורות בשינוי.

כדי לחדד את ההבדל יש להתבונן בדין המקביל בהלכות שבת:

אמר רב כהנא: זומר וצריך לעצים - חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. בבלי, שבת עג ע"ב

בהלכות שבת אנו רואים שהזומר כדי להשתמש בענף חייב גם משום קוצר, ומשמע שאם אינו צריך את העצים לא חייב משום קוצר משום שאז אין זו "מלאכת מחשבת".⁷⁸ אולם בשביעית לכאורה הדבר היה צריך להאסר (משום זומר) בין אם מתכוון ובין אם לא, והרי לפי מה שנראה בדברי המשנה אין הדבר כן וכאמור לפי ר"ע הכל תלוי בכוונה. מעבר לכך הן בבלי והן בירושלמי אנו רואים, בדומה לעולה משיטת ר"ע במשנה, שגם כשעושה מלאכת "זמירה" בשביעית (שאסורה מהתורה) השאלה האם הדבר מותר או אסור תלויה כולה בכוונת הלב:

footnotes: ⁷⁸ יש להעיר שנחלקו הראשונים האם דברי רב כהנא נאמרו רק לשיטת ר' שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, ולכן כאן יש צורך "בצריך לעצים", או גם לר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. לדעת התוספות גם ר' יהודה מודה שמלאכת קצירה מוגדרת לפי הצורך בעצים, לפי פירוש זה מובן שלפעמים הכוונה איננה רק הגדרה במלאכת מחשבת אלא הגדרה מהותית של הדבר כפעולה. לשיטתם יתכן לבאר שהחילוק בין הדין בשבת לדין בשביעית שבשביעית מדובר כשאינו מתכוון ואליבא דר' שמעון ובסוגיה בשבת מדובר דווקא לשיטת ר' יהודה. לעומת זאת לפי פסקי רי"ד (על אתר) והראבי"ה (שבת סימן קצד) כל המימרא של רב כהנא היא רק לשיטת ר' שמעון והכל תלוי בגדרי "מלאכת מחשבת" ואילו לר' יהודה בכל מקרה חייב שתים.

רבי יוסי בשם מנחם רבי עקיבא עבד כשיטתיה חמא חד איזמר כרמא א"ל ולית אסור א"ל לעקלין אנא בעי הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות... ירושלמי שביעית ד, א

סיפור זה מובא גם בבלי (סנהדרין כו ע"א, כמימרא של ריש לקיש בלי להזכיר את ר"ע). מכל מקום אנו רואים שמעשה הזמירה יכול להיות מותר או אסור, והכול תלוי בכוונת הזומר.⁷⁹ לכאורה קשה איך ניתן להתיר דין זה שהרי הוא זומר את הגפן ומועיל לצמיחתה? ואכן התוספות על הבבלי מקשים בין הדינים:

footnotes: ⁷⁹ הירושלמי מתייחס לר"ע שעשה "כשיטתו", ולפי מה שהסברנו לעיל מסתבר שהכוונה לשיטת ר"ע במשנה: "המזנב בגפנים... קוצץ כדרכו" ממילא מובן מדוע הכל תלוי בכוונת הלב. זאת בשונה משיטת ר' יוסי הגלילי שדורש הרחקת טפח וממילא אין מקום לבחון את הזמירה בכוונת הלב אלא במעשה. לפי זה מסתבר שגם ר"ל בבבלי פוסק למעשה כשיטת ר"ע. זאת בשונה מהפירוש שכתב רש"ס והגהת מהר"א פולדא "עבר בשמיטה" שהכוונה שעבר בשמיטה בין השדות בהתאמה למסופר בבלי על ריש לקיש.

לעקל בית הבד אני צריך - וקשה דמ"מ מה בכך מ"מ הוה משביח הכרם דהכי אמרינן פרק כלל גדול (שבת דף עג: ושם) הזומר וצריך לעצים חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע הכא נמי לחייב משום עבודת נוטע? וי"ל דעביד ליה באותו ענין דודאי קשה ליה דליכא לחייבו משום נוטע כדאמרינן גבי שבת דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא מתעבדא מחשבתו אבל גבי שביעית אין לאסור רק היכא דמשביח הקרקע אבל הכא קשיא ליה וכה"ג שרי כדאיתא פרק המוכר את הספינה (ב"ב דף פ:). תוספות סנהדרין כו ע"א ד"ה לעקל

התוספות מבארים שההיתר לזמור עבור עקל בית הבד הוא רק בתנאי שהזמירה לא מועילה לצמיחת העץ כלל (וכן מובא גם בתוספות שבת עג ע"ב). מסתבר שכך גם הם מבארים את דברי ר"ע לעניין מ"זנב בגפנים". (ומצד מלאכת קוצר בוודאי אין איסור בשביעית, שלא נאסרה בה קצירה). התוספות מוכיחים את שיטתם מהגמרא בבבא בתרא שם נידונה המשנה שראינו לעיל בעניין חיתוך "בתולת שקמה" ומכריעה הגמרא ש"גבי שביעית עבדינן מידי דודאי קשי לה" כלומר הגמרא מפרשת את המשנה שאסור לחתוך את בתולת השקמה בצורה המועילה לצמח.

דברי התוספות כאן תואמים את מה שראינו גם בשיטתו לעניין מסקל ודין "שדה שנתקווצה".

אולם, על אף שהדברים מסתדרים לשיטת התוספות, יש להקשות על דבריהם מדוע בזומר לעקל בית הבד מובא שהדבר מסור ללב: "הלב יודע עם לעקל או לעקלקלות", והרי אם מדובר בפעולה הקשה לעץ אין זה מסור ללב כלל, אלא בצורת הפעולה שנעשית באופן המזיק לעץ? מסתבר שגם כאן התוספות יתרצו (בדומה למה שהצענו ביחס לסיקול) שהחשש הוא מפני מראית עין, ו"הלב יודע" איננו מופנה לליבו של עושה המלאכה או לאופן עשיית המלאכה, אלא לליבו של מי שרואה אותו, והדבר אפשרי בסיפור שהרי הרואה אומר משפט זה, אולם הוא קצת קשה בפשט הדין.

מנגד, הרמב"ם בפירוש המשנה מבאר את שיטת ר"ע כפשוטה:

[ו] המזנב גזור מן זנב, ענינו כריתת הקצוות...והכוונה שאין צריך שינוי בקציצתן, במה דברים אמורים כשאינו מתכוין לזמור.

כלומר לפי הרמב"ם לשיטת ר"ע מותר ללקט מזמורות הגפן כל עוד לא מתכוון לזמור, כלומר הזומר וצריך לעצים בשביעית מותר! פירוש זה תואם כמובן גם את שיטתו לעיל בעניין סיקול שאם לא מתכוון לסקל למרות שהפעולה מועילה לקרקע מותר. וכן מבאר המאירי את הסיפור על ריש לקיש שבבלי:

הזמירה מאיסורין חמורין שבשביעית היא ומן המפורשים בתורה שנאמר כרמך לא תזמר ומ"מ אם זמר שלא לכוונת עבודה אלא שהזמורה צריכה לו לעקל בית הבד וכיוצא בו מותר ויזהר שלא יערים והלב יודע אם לעקל או לעקלקלות ר"ל לעות משפטי הדת ולעבור על מצותיה. בית הבחירה למאירי, סנהדרין כו ע"א

בדומה לרמב"ם, אף המאירי סבור שגם בזמירה שמועילה לצמח אין כל איסור כאשר כוונת הלב לצורך ליקוט הענפים. אולם, על אף שהדברים מסתדרים עם פשטי המקורות, יש להבין לשיטתם מדוע החמירה המשנה עם בתולת שקמה?

הרמב"ם משווה בין קיצוץ בתולת שקמה לזמירת הגפן:

ובתולת שקמה, הוא צמיחה ראשונה שלה לפני שתקצץ. ושקמה, "אלגמיז" והוא מין תאנים, קוצצין את האילן בגובה ידוע ויהיה בזה תיקון האילן כמו הזמירה לכרם. פירוש המשנה לרמב"ם, שביעית ד, ה

קיצוץ בתולת שקמה איננו איסוף עצים מהשקמה שהוא הותר בתחילת המשנה: "הקוצץ קורות שקמה", אלא הכוונה לעץ צעיר שצריך לקצוץ אותו כדי להצמיח את ענפיו באופן שיועיל להוציא ענפים טובים, וזו פעולת זמירה. לכן כאן נדרש שינוי משמעותי, כדי שהקיצוץ לא יועיל לעץ. ואף אם מצהיר שאין כוונתו לכך, אין אנו סומכים על כך וחוששים שמא יכוון, ולכן נדרש שינוי באופן הקיצוץ.

לסיכום גם בסוגיית ליקוט עצים אנו רואים ששיטת התוספות עקבית, שאין דין "מלאכת מחשבת" בשביעית, והכל נמדד בתוצאה. לשיטתם רק מלאכה שמזיקה לעצים מותרת, ועם זאת יצטרכו בה לעיתים שינויים משום מראית עין. לעומת זאת לשיטת הרמב"ם והמאירי שפסקו כר"ע, גם מלאכה כמו זמירה שמועילה לעץ ואסורה מהתורה, אם היא נעשית שלא למטרת תועלת לעץ, "לעקל בית הבד", היא מותרת בלא כל שינוי, כלומר לשיטתם הכוונה קובעת את האיסור ולא התוצאה.

שבת הארץ

לכאורה יש לדון כאן גם בשאלת שבת הארץ ושבת האדם, שדנו בה בהרחבה במבוא. לכאורה אם השביעית נמדדת בהפרת "שבת הארץ", ממילא אין זה משנה מהי "כוונת האדם", אלא מה התוצאה של הפעולה. אולם אם מצוות השביעית היא שהאדם לא יעבוד את הארץ, ניתן אכן לומר שכאשר האדם עושה את המלאכה ללא כוונה לא נאסרה המלאכה.

לפי זה יוצא שלשיטת הרמב"ם ודאי שאי אפשר לתפוס את "שבת הארץ" כפשוטו, שהרי הוא תולה את הדבר בכוונת האדם. דבר זה תואם את דיוקו של מרן הרב קוק בקונטרס אחרון לשבת הארץ (סימן א), מדברי הרמב"ם בספר המצוות ומהמשנה תורה.

אולם, לשיטת התוספות יתכן שהסיבה לכך שאין בשביעית דין מלאכת מחשבת היא בגלל שחובת השביתה היא על האדם, אולם במקרה זה הדבר ירחיב מאוד את שיטת התוספות גם לדינים נוספים שבהם אנו רואים שבוחנים את המעשה ולא את התוצאה כמו גרמא ושינוי.

למעשה נלע"ד ברור ששיטת הרמב"ם פשוטה יותר בפשטי המקורות, ומכיון שאנו פוסקים למעשה ששביעית כיום מדרבנן ברור שההכרעה צריכה להיות כדעת הרמב"ם.

יישומים מעשיים

עד כה בחנו את השאלה באופן תאורטי. כעת נעבור להשלכת שאלה זאת על יישומים מעשיים שונים ונפרט אותם בקצרה להלן.

מלאכה שאינה צריכה לגופה

בדיון הבסיסי ראינו את מחלוקת הראשונים האם בשביעית חייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה או לא. לדעת התוספות אין גדר כזה כלל בשביעית, אולם במקרים רבים מובאים במשנה היתרים לעשות מלאכה כשהיעוד איננו היעוד החקלאי. התוספות מודים שמקרים אלו מותרים, ולשיטתם מדובר במלאכות שאינן מיטיבות עם הקרקע, אולם עדיין ההיתר תלוי בשאלה האם יש מראית עין שעושה מלאכה חקלאית או לא. ואילו לשיטת הרמב"ם והמאירי, וכן מדייק האגלי טל ברש"י, גם בשביעית קיים דין מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובשונה משבת שאין מציאות שקצירה מותרת ולכן שם יש איסור מדרבנן, בשביעית יש מקרים שהדבר מותר לכתחילה כפי שמפורט בכמה מקרים במשנה.

עד כה עסקנו במלאכות שהתוצאה לטובת הקרקע היא ודאית, "פסיק רישא", ובהן נידונה השאלה האם מועיל העדר הכוונה להתירן. אולם בנוסף יש לדון האם גם כאשר אין ודאות שהמלאכה תועיל לקרקע עדיין הדבר אסור, כלומר האם גם כאשר "אין פסיק רישא" שהדבר יועיל לקרקע עדיין הדבר יאסר, שהרי יש כאן ספק מלאכה, או שמא במקרים אלו גם לדעת התוספות יהיה ניתן לתלות בכוונה ובספק.

כפי שהזכרנו לעיל גם לדעת התוספות "דבר שאינו מתכוון" שאין בו "פסיק רישא" הוא היתר כללי שאינו תלוי בדין "מלאכת מחשבת", עם זאת יתכן שכיון שהמוקד הוא בקרקע (שבת הארץ) גם בספק יהיה איסור מפני שהמצווה היא לדאוג שהדבר לא ייעשה. אולם למעשה נלע"ד בדין זה גם התוספות יפסקו לקולא, מכיוון שכאשר התוצאה איננה ודאית יש כאן צד לקולא, שהרי התורה אסרה את התוצאה וזו ייתכן שכלל לא תהיה. בספר "שבתות שנים" (עמ' לא) הביא ראיה מהמשנה בכלאים שהדבר מותר לכתחילה:

הטומן לפת וצנונות תחת הגפן - אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים, ולא משום שביעית, ולא משום מעשרות, ונטלים בשבת. משנה, כלאים א, ט

בשונה מהדיונים לעיל לעניין סיקול ולקיטת עצים, כאן ישנו ספק האם הלפת תשריש בעתיד באדמה, ומסתבר שכיוון שההשרשה אינה ודאית, כו"ע מודים ש"אינו מתכוון" מותר אפילו לכתחילה. ונלע"ד שבמקרה זה הדבר מותר לכו"ע, הן לדעת התוספות והן לדעת הרמב"ם.

שינוי

מרן הרב קוק, כאשר הוא דן במלאכת זומר הוא כותב שכאשר עושים את המלאכה בשינוי אנו מתייחסים אליה כדרבנן ולא כדאורייתא (וראה על כך בהרחבה לעיל 217 לעניין מלאכת זומר). בעיקרי דבריו של הרב קוק אנו רואים שני שימושים במושג "שינוי": א. שינוי בסוג הזמירה.

ב. שינוי בצורת המלאכה. עיקר שיטתו היא ששינוי מעביר את הפעולה מדאורייתא לדרבנן, וכך נראה שדעתו בניתוח דברי חז"ל:

...ראינו שכ"כ דקדקה תורה בשביעית להגדיר את האבות, כדי שנדע שתולדות לא אסר רחמנא, עד שבצירה של פירות וקצירה של תבואות, שהן בודאי מלאכות דומות זו לזו, הוצרכה לפרט, רואים אנו שאין לנו רשות כלל לדמות ענין לענין, לומר שגם זה הוא מה"ת, אלא כיון שיש שינוי בתואר המלאכה או בתכליתה, וק"ו כשהשינוי הוא בשני האופנים בין בתואר ובין בתכלית, בודאי יש מקום לומר ששוב הויא תולדה ואינה אסורה מה"ת. אגרות הראיה, תקנה

הרב קוק מבאר שכשם שלעניין שביעית איננו יכולים לדמות מדעתנו מלאכות לאב מלאכה כלשהו, כך איננו יכולים לדמות סוגי זמירה שונים לזמירה האסורה מן התורה וה"ה לכל שינוי מהדרך הרגילה. ומסתבר שזו התשתית לדעתו גם לשינוי באופן עשיית המלאכה, כפי שהביא בסוף הדברים.

אולם, מסתבר שהוא סבר שהשינוי צריך להיות משמעותי גם מבחינה חקלאית, ואין הוא מתייחס במפורש לשינוי באופן עשיית המלאכה כמו עשייה בשמאל, שהוא תלוי בעיקרו בדין "מלאכת מחשבת". בשאלה זאת דן החזון איש במפורש:

ואע"ג דאמרו מו"ק ג' א' דבשביעית אבות אסרה רחמנא תולדות לא אסרה רחמנא, לא מקרי תולדה אלא בשינוי בצורת המלאכה כמו משקה מים לזרעים, אבל כשאין שינוי בצורת הזריעה ובצורת החרישה אלא האדם הכין השתלשלות אמצעיות בין מעשיו לעצם הזריעה אין כאן נידון רק אם חשיב מעשיו או לא ואם חשיב מעשיו הרי זה בכלל האב של זריעה חזון איש, שביעית כה, אות לח

לשיטת החזון איש, מלאכה שנעשה שינוי באופן עשייתה אינה משתנית בשל כך מאב מלאכה לתולדה.

דברי החזון איש צריכים עיון, שהרי בהלכות שבת אנו רואים שישנו שינוי גם באופן עשיית המלאכה שהרי הכותב בשמאל פטור, והרי אין כאן שינוי בצורת המלאכה! אולם דבריו לכאורה מבוססים על שיטת התוספות לעניין גדר מלאכת מחשבת בשביעית, אך במקום אחר הוא פוסק למעשה כנגד דברי התוספות (חזון איש יח, ב) והדבר צ"ע. מנגד האגלי טל אכן תלה את הדברים בדין מלאכת מחשבת:

במ"ק ד: ד"ה מפני דבשביעית מותר ע"י שינוי. וטעם היתר ע"י שינוי מפורש בח"מ וב"ש ופר"ח אה"ע קכ"ג דהיתר ע"י שינוי בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ואי אמרת דבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת למה יהא מותר ע"י שינוי. הנה מכל הני משמע דגם בשביעית בעינן מלאכת מחשבת. אגלי טל, מלאכת חורש ס"ק א, הגהה

האגלי טל מדייק שעל אף שהתוספות החמירו במלאכה שאינה צריכה לגופה, הם ביארו ששינוי מועיל בשביעית, והוא מאריך להוכיח שהפטור כשעשה מלאכה בשינוי נובע מתוך העיקרון של "מלאכת מחשבת". במקום אחר הוא מרחיב את ההבדל בין שינוי בשבת לשינוי בשאר דינים:

הנה באבן העזר סי' קכ"ג כתבו הח''מ והב''ש והפר''ח דטעם דמכשירינן גט שנכתב בשמאלו משום דדוקא בשבת דכתיב מלאכת מחשבת ע"כ כל שכתב כלאחר ידו או בשמאלו מלאכת מחשבת היא אבל מ''מ כתב מיקרי לענין גט. ויש לעיין דהרי מצינו בכמה מקומות אף בלאו מילי דשבת דשלא כדרכו לאו כלום הוא אכילה שלא כדרכו לאו אכילה היא להתחייב עלי'... הנאה שלא כדרך הנאתן פטור... הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו... התולש מעציץ שאינו נקוב פטור... אגלי טל, פתיחה, ג

האגלי טל משווה בין מלאכת כתיבה בשמאל בשבת שפטור, לעומת גט שנכתב בשמאל שכשר. והוא מקשה שאמנם רק בשבת שייך דין "מלאכת מחשבת", אך מצאנו מקרים רבים ששינוי מועיל בהם גם בשאר דינים, כגון אכילה שלא כדרכה ועוד, אם כן מה ההבדל בין שינויים אלו לכתיבה בשמאל. והוא מיישב ומחדש יסוד משמעותי:

אך ברורן של דברים דהנה מלאכה כלאחר יד יש בשני אופנים. יש שהמלאכה עצמה בלתי נפעלת כראוי והיא שינוי באיכות הנפעל כענין הנזרע בעציץ שאינו נקוב שלא נזרע כי אורחי' אף שבאיכות הפועל לא הי' שום שינוי. ויש מלאכה כלאחר יד שהוא שינוי באיכות הפועל לבד ולא באיכות הנפעל כגון הכותב בשמאלו אף שהנפעל דהיינו הכתב נעשה כראוי... והנה באופן ראשון שהמלאכה עצמה או המעשה עצמה בלתי נעשית כראוי והוא שינוי באיכות הנפעל. זה מצינו בכמה מקומות דשלא כדרכה לאו כלום היא אף זולת מלאכת שבת. וע"כ אכילה שלא כדרכה כגון שאכל חלב חי או עירב בו דבר מר הרי יש שינוי בהמאכל... וכן הנזרע בעציץ שאינו נקוב שהנפעל אינו כדרכו. בזה אין חילוק בין שבת לשאר דברים ובכל מקום לאו מידי הוא: אבל באופן השני שאין שום שינוי באיכות הנפעל רק באיכות הפועל ראוי הי' להתחייב שהרי מ''מ הפעולה נגמרה כראוי אך מ''מ בשבת פטור עלי' דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל גבי גט כתב מיקרי שהכתב היא כראוי ועיין עוד בביאורנו למלאכת האופה ס''ק מ''ד: אגלי טל, שם

לפי החלוקה של האגלי טל, פעולה שהדרך שלה שונה אך תוצאת הפעולה היא התוצאה הרגילה אינה נחשבת שינוי אלא בשבת, לעומת זאת בפעולה שהתוצאה שלה שונה שייך שינוי גם בשאר דינים.

לענייננו נראה ששאלה זאת תלויה במחלוקת העקרונית שהצגנו לשיטת הרמב"ם והמאירי שיש דין "מלאכת מחשבת" בשביעית כבשבת, ה"ה לדין "שינוי". למסקנה כאמור נראה שניתן להקל במלאכה שאינה "מלאכת מחשבת", וממילא היה ניתן לפסוק כדברי מרן הרב קוק. אולם, למעשה כתב בצדק הרב יעקב אריאל שאי אפשר להנהיג פעולות קבועות בדרך של שינוי, כיוון שהדבר לא יחזיק מעמד:

קשה להניח שחקלאים יוכלו לעמוד בהוראה כזו של שינוי מהרגלי עבודתם ויש לחוש לחוכא ואיטלולא. ולא מצינו בדורות הקודמים, כשהתירו מלאכות בשביעית בגלל שעה"ד, שהציעו דרך זו של שינוי. וכל המשנה ידו על התחתונה. ורק שינוי בתוצאות כגון זמירה שלא במקומה הקבוע וכד' יהיה מותר. באהלה של תורה, חלק ג, סימן ד

לאור זאת נלע"ד שכאשר השינוי הוא בעל משמעות חקלאית, והתוצאה שלו פחות מוצלחת מהפעולה המקורית (בדומה למה שכתב הרב קוק ביחס לזמירה אלכסונית) ניתן להסתייע בו בשעת הדחק. אולם, כאשר השינוי הוא רק באופן ביצוע הפעולה, על אף שניתן להקל כפי שכתבנו ב"מלאכת מחשבת" בשביעית הדבר יכול להעשות רק באופן אקראי, כצירוף לפתרונות נוספים, כפי שכותב הרב אריאל שליט"א שלא שייך להנהיג זאת במלאכות הנעשות בדרך קבע.

גרמא

לאור כל האמור, יש לבחון האם ניתן להתיר מלאכות גרמא בשביעית במקום הפסד? לכאורה דין גרמא איננו דין מדיני מלאכת מחשבת, שהרי דין גרמא קיים בעוד תחומים, לדוגמא ביחס למחיקת שם השם בטבילה במקווה (בבלי שבת קכ ע"ב). אם כן לכאורה גם בשביעית יהיה מותר גרמא במקום צורך, הן לשיטת הרמב"ם והן לשיטת התוספות.

אלא שגם כאן חוזרת השאלה על מי חלה חובת "שבת הארץ", הרי גרמא אינה משנה את התוצאה אלא את אופן ביצוע המלאכה, ואם חיוב השביעית נמדד בתוצאה של שביתת הארץ (וזה הטעם לדברי התוספות) ממילא גרמא תיאסר.

הגאון הר' צבי פסח פרנקהאריך לדון בשאלת גרמא בשביעית (כרם ציון, אוצר השביעית סי' יב), ועיקר חקירתו היא ביחס לגדרי "שבת הארץ", ועיקר דעתו להקל. ולמעשה, כפי שנכתב לעיל, נראה לענ"ד שניתן להקל כדעת הרמב"ם, ואין להחמיר כאן בטענה שהכל נמדד בשביתת הארץ, וגם לשיטת התוספות יתכן שגרמא יהיה מותר.

לכן מעיקר הדין יהיה ניתן להקל להעזר בגרמא במקום הפסד אלא שיש לבחון היטב כיצד ומתי יהיה מדובר בגרמא.

הגר"ש גורן האריך לדון האם מכונות מודרניות נחשבות לגרמא (מאורות עמ' 8-15) וממילא כל שימוש בהן הופך את הפעולה לדרבנן. לדעתו מעיקר הדין כל מכונה נחשבת לגרמא, והוא חולק על פירושו של החזון איש שבמכונה הפעולה מתייחסת לאדם שמפעיל אותה בדומה לדין חורש בבהמה בשבת. זאת כיוון שבגמרא בב"ק (ס ע"א) בדין ליבה ורוח מסייעתו ישנה חלוקה בין גרמא בשבת לגרמא בנזיקין – שבשבת כל "מלאכת מחשבת" שהייתה במקדש נאסרה גם אם הפעולה נעשתה שלא מכח ישיר של האדם, ולכן זורה ורוח מסייעתו חייב (ויוצא בזה שמלאכת מחשבת היא גם סברא לחומרא), משא"כ בזורק סכין ונשאתו הרוח והזיק, שפטור. לדעת החזון איש שביעית דומה בעניין זה להלכות שבת, ולדעת הרב גורן יש לדמותה לניזיקין.

אולם למעשה גם הרב גורן כתב שאין לסמוך על דבריו כיון ש:"כבר הורה זקן הלא הוא הגאון החזון איש הקובע שיש במכונה משום מלאכת חרישה... יש להתקין על כל מכונה חקלאית ממונעת מכשיר השהייה..." (שם עמ' 13). לענ"ד נראה שאין לסמוך כלל (גם בצירוף) על כך שמכונה נחשבת לגרמא מכמה סיבות. ראשית, מכיוון שחרישה באמצעות מכשור היא הדרך הרגילה לחרוש בימינו, אי אפשר להחשיב זאת כגרמא שמעצם הגדרתה יש בה עניין של שינוי (וראה על כך עוד לקמן 267 ביחס להשקיית מחשב). בנוסף לכך, כפי שהארכנו לעיל, אין להכריע כדעת התוספות שבשביעית אין גדרי מלאכת מחשבת,⁸⁰ וממילא יש לדמות את גדרי השביעית לגדרי שבת, ולכן חרישה במכונה תיחשב כמעשה ידי האדם, וזאת גם אם היינו מקבלים את ההנחה שבנזקין אכן הפעלת מכונה נחשבת לגרמא.

footnotes: ⁸⁰ וכך גם כותב הרב גורן למעשה בהמשך דבריו ביחס לשינוי (שם עמ' 14-15).

על אף זאת, למעשה נראה שניתן להסתייע בגרמא במנגנונים שאינם חלק מן המכונות עצמן. אולם, קשה מאוד לייצר מערכות שכאלו שלא ייהפכו לחלק אינטגרלי מהמכונות. במהלך השנים הוצעו כמה פתרונות, וראה מחלוקת לגבי הפתרונות המעשיים בדבר זה בין דודי הרב ישראל רוזן (תחומין ב, "מיכשור הלכטכני לשמיטה", 440-428) ובין הרב זאב ויטמן (תחומין ז, מכשיר גרמא בשביעית, 73-53). רוב הדיון הנ"ל נוגע במלאכות דאורייתא של זריעה וחרישה שבהן אכן קשה למצוא פתרון, אולם לפי האמור ניתן להסתייע בגרמא במלאכות דרבנן במקומות שאין היתר מכירה, כגון הפעלת השקיה ודישון על ידי שעון (אולם מחשב השקיה רגיל נחשב לדרך הרגילה ודינו ככל מכונה שנחשבת לפעולת האדם).

וכאמור, לענ"ד כל הנאמר בדורות האחרונים לגבי היתר מלאכות שביעית בגרמא במקום הפסד, מתייחס לזמן שאין השביעית נוהגת מדאורייתא, שבו חובת השביתה חלה על האדם. אולם בזמן שהשביעית מתקיימת במלוא יפעתה, ותחזור תוספת שביעית למקומה, תאסר גרמא מדין שביתת הארץ, בדומה להכנת הקרקע בשישית לקראת השנה השביעית.