שבת הארץ ושביתת האדם

אחת משאלות היסוד ביחס לשנת השמיטה היא על מי חל ציווי השביתה: על האדם או על הארץ? הנפקא-מינה המרכזית של שאלה זאת היא היחס לעבודה של גוי בקרקע ישראל, אולם אם נעמיק להתבונן יש לשאלה זאת משמעויות נוספות הנוגעות לאחריות שלנו על כך שהארץ תשבות, ועל היחס העקרוני לשנת השמיטה.

שאלה זאת הופכת לקריטית במציאות שבה אנחנו חיים כיום, כאשר נדרשים פתרונות מעשיים לחיים בארץ ישראל בשביעית. ההכרעה בשאלה האם החובה לשבות היא על האדם או על הארץ תסייע לנו להכריע האם יש מקום לפתרונות חלופיים לעבודת האדם בשביעית, או שמא כל חלופה שתיעשה לא תפתור את הבעיה כל עוד התוצאה היא הטבת האדמה. לדוגמא, שימוש באוטומציה בשביעית: האם מותר יהיה לתכנת רובוט בשנה השישית לבצע פעולה בשנת השמיטה, או שמא התוצאה של עיבוד השדה בשמיטה היא העיקר ולכן הדבר ייאסר? שאלה דומה היא – האם ניתן להקל בפעולות הנעשות ב'גרמא' בשמיטה?

כמובן שלשאלה זאת יש משמעות רבה ביחס לחזון העתידי לעומת פתרונות ההווה. אם השביעית האידיאלית כוללת השבתה מוחלטת של הארץ יש להעדיף פתרונות שיסייעו במגמה זאת, אולם אם תכלית השמיטה היא השבתה של פעולות האדם ממילא אין כל חסרון בפתרונות שבהן הארץ ממשיכה להצמיח את יבולה. ייתכן גם כפי שנציע בהמשך שיש פער בין הדרישה ההלכתית במציאות שלפנינו, שבה אין מגמה להשבית את הארץ וכל החיוב אינו אלא מצד האדם, ובין מציאות אחרת שבה תהיה מגמה לקיים את השביעית כשבת הארץ במלא יפעתה (לשאלת החזון העתידי יש גם נ"מ למעשה ביחס לקביעת סדרי העדיפויות בין הפתרונות השונים שקיימים כיום).

בסוגיה זאת עסקו באופן מפורש רבים מהאחרונים ביחס להיתר מכירה והשכרת קרקע לגוי בשביעית (כפי שנפרט בהמשך) אולם היא כמעט נעלמת במקורות ההלכה בגמרא ובראשונים. על אף זאת לפני שנעיין בדברי האחרונים המפורשים נדון בפסוקי התורה ובדברי חז"ל שנוגעים לעיקרי הסוגיה.

"שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ"

בתחילת פרשת בהר, התורה מתארת את מצוות השביעית:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: ויקרא כה, א-ו

כפי שניתן לראות, בפרשה קצרה זאת חוזרת התורה ארבע פעמים על תיאור השביעית כהויה עצמית של הארץ: "...ושבתה הארץ שבת לה'", "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'...", "...שנת שבתון יהיה לארץ", "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה...". לאור זאת נראה בפשטות שרצון ה' הוא שהארץ תשבות כהויה עצמותית ולא רק מצד השבתת פעולות האדם.

בהמשך לכך גם הלאוין המובאים בפרשה אינם מתמקדים באדם אלא בארץ. התורה מגדירה את איסורי המלאכה "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור...", ואינה מגדירה 'אל תזרע שדך ואל תזמור כרמך' כמו שהגדירה בשבת בראשית: "לא תעשה כל מלאכה", "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", "אל יצא איש ממקומו ביום השבת". ולכן נראה מפשט הפרשה שאכן בשביעית איסורי האדם נגזרים מהפרת "שבת הארץ", ואילו בשבת האיסורים נגזרים ממלאכת האדם.

כאמור דיוק זה בפסוקים לא הובא באופן מפורש בחז"ל, ומי שהביא אותו בבהירות הוא המנחת-חינוך¹:

footnotes: ¹ כפי שנראה בהמשך יסודות הבנה זאת נמצאת כבר ברש"י ובתוס' רי"ד שיבוארו בהמשך. וכן כתבו באופן דומה: שו"ת נחפה בכסף (חלק א, יורה דעה ד), שו"ת שמן המר (יורה דעה ד), חכמת שלמה (בבא מציעא צ ע"א), ערוך השלחן העתיד (שמיטה ויובל יט, יט). הבאנו כאן את דברי המנחת חינוך כיוון שהם מנוסחים בצורה הבהירה ביותר, את שאר דברי האחרונים והחולקים עליהם נבאר בהרחבה בהמשך.

...בעשה עובר בכל עבודת קרקע אפילו על ידי אחרים, דכתיב: 'שנת שבתון יהיה לארץ' (שם ה), 'ושבתה הארץ'' (שם ב), מבואר דגזר הכתוב דהארץ תשבות, וכמו שמצווים על שביתת בהמה ושביתת כלים בשבת, כן מוזהרים על שביתת הארץ בשמיטה, והמשכיר לגוי או לישראל השדה, עובר המשכיר משום שביתת שדהו, הכלל כמו שביתת בהמה בשבת כך היא שביתת קרקע בשמיטה. מנחת חינוך, קיב

כפי שניתן לראות המנחת-חינוך מפרש את הפסוקים בפשטותם ומבאר שיש לזהות בין "שבת הארץ" בשביעית ל"שביתת בהמה" בשבת. בהמשך נרחיב הקבלה זאת ואת הנ"מ בה הוא דן – השכרה ומכירת קרקע לגוי (שנדון בה לקמן מתוך הסוגיה במסכת עבודה זרה).

כנגד המנחת-חינוך כתב מרן הרב קוק:

ובספר מנחת-חינוך כתב בפשיטות, שיש משום ביטול מ"ע דשביתת הארץ כשעושה הנכרי עבודת הקרקע, אבל לא הביא שום ראיה לדבריו, כ"א שכן פשוט ליה מפשטא דקרא... אבל לפי מה שכתבנו אין זה מוכרח כלל, די"ל דמקרא נדרש לאחריו, שהוא מסיק הכלל להפרטים בלשון נוכח, דקאי על ישראל דוקא... והנה הוא יושב ודורש בזה כמשה מפי הגבורה, אבל הדברים אינם מוכרעים כלל... שבת ארץ, קונטרס אחרון א, א (עמ' רמא)

הרב קוק חולק על המנחת-חינוך בפירוש פשטי הפסוקים. מלבד זאת, מקשה הרב קוק על עצם הסמכות לדרוש את הפסוקים "כמשה מפי הגבורה" ללא ראיות מחז"ל לגבי ההלכה למעשה. טענתו של הרב קוק בפשטי הפסוקים מורכבת, ולדעתו כל שביתת הארץ נבחנת דווקא בפעולה של ישראל:

ונראה שצורת המצוה היא כך: שיש מצוה שתשבת הארץ, כדכתיב: 'ושבתה הארץ', אלא ... אי אפשר שתהיה מתבטלת שביתת הארץ כי אם על ידי ביטול של לא תעשה ד'שדך לא תזרע' וגו', דהיינו כשבר חיובא עובד אותה, וממילא אי אפשר שתהיה נעברת שביתת הארץ רק אם ישראל עובר על זה. שהמצוות עשה בפועל היא אקרקפתא דגברא לשבת מעבודת הארץ, אלא שכשהוא עובר צורת העבירה היא מצד המצוות עשה לא רק מה שהוא עובד את הארץ אלא גם מה שהארץ אינה שובתת. שבת הארץ, קונטרס אחרון, עמ' רמ

הרב קוק משווה את הצמחת הארץ ע"י גויים להצמחת הארץ מעצמה, שהרי ברור שמותר לארץ להצמיח ללא התערבות אדם.²

footnotes: ² אולם יתכן וזה שורש המחלוקת לעניין ספיחין שגדלים מאליהם האם נאסרו מדאורייתא או מדרבנן ואין כאן מקום להאריך.

כאמור לעיל חזרת הפסוקים על ציווי שביתת הארץ מטים לדברי המנחת-חינוך שאין כאן רק ציווי על מלאכת האדם אלא הדגשה יתרה של שביתת הארץ. אולם, על אף הבנת הפסוקים שהצגנו קודם, יש לציין שני סייגים בפשט התורה המסייעים לדעת מרן הרב קוק. אנו מוצאים בפרשה שני ביטויים שיוצרים זיקה בין שביתת הארץ לשביתת האדם (או ישראל כאומה) מעבודת האדמה:

א. ביטוי ראשון הוא ששבת הארץ מתחילה רק בביאה לארץ: "... כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" כלומר אין קיום ממשי לשמיטה ללא הימצאותם של עם ישראל על הארץ. עקרון זה מתחזק בפרשת התוכחה שבפרשה הבאה (ויקרא כו, מג): "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם..." כלומר, בפשטות, הרחקתם של ישראל מהארץ מרצה את הארץ על אף שנוכרים עובדים אותה.³

footnotes: ³ טענה זאת כתב הרב קוק ביתר פירוט, אולם לענ"ד יש להשיב עליה שהמציאות בגלות איננה מציאות של השבתת הארץ אלא של העדר חילול השביעית, ולכן רק פעולה של יהודי מחללת את השביעית. אולם ייתכן ששמיטה מלאה היא כשעם ישראל יושב בארץ וגם הנוכרים שבה אינם עובדים את הארץ. ביחס לאחריות הציבורית לעבודת נוכרים ראה עוד בהמשך עמ' 33.

ב. ביטוי שני הוא תיאור התורה את השביתה כניגוד לשנות העבודה: " שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". מהקבלה זאת אפשר לומר שחובת השמיטה היא תולדתה של ששת שנות העבודה, כלומר השמיטה באה כניגוד לעבודת האדם, ממילא נראה מכאן שיש חובה שהאדם ישבות ממלאכה ולא הארץ.

ואכן לכאורה בפרשת משפטים יש נימה אחרת:

וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: שמות כג, י-יא

פשט פרשה זו מורה לכאורה, שכל היחס לשביעית הוא ביחס לפעולות האדם ("תזרע", "ואספת") ואין כלל איזכור לשביתת הארץ.⁴

footnotes: ⁴ אמנם, במכילתא מובאת הדרשה "והשביעית תשמטנה בעבודתה, ונטשתה באכילתה", ולכאורה נראה שגם כאן ישנו ציווי על עבודת הארץ, אולם נלע"ד שאין בדרשה זאת הוכחה שהמניע הוא שביתת הארץ ולא שביתת האדם מעבודת הארץ.

אולם, אם נתבונן היטב נראה כי פרשה זו עוסקת באכילת הפירות ולא באיסורי המלאכה. ולכן נראה שאין ללמוד מפרשה זאת שחובת השמיטה היא על האדם, שהרי אין כאן כל עיסוק באיסורי המלאכה אלא בנטישת היבול לעניים⁵. מלבד זאת, פרשה זו מתייחסת לפן החברתי בשביעית (בדומה למצוות נוספות שהובאו בפרשת משפטים). על פי זה מובן גם למה מודגש בפרשה זו מקומם של האביונים, בניגוד לאמור בפרשת בהר שם לא מוגבלת האכילה לאביונים ומותרת לכולם. לכן לענ"ד אין לדייק מפרשה זאת מהי צורת העבודה הראויה בשדה.

footnotes: ⁵ אמנם הביטוי 'תשמטנה' מתפרש בכמה מקומות כחיוב שמיטה מעבודה, אולם ביחס לפשטי המקורות נראה שיש להסביר את הציווי לשמוט כ"הפקרה", בדרך זאת ניתן להבין את שיטת המבי"ט, והרמב"ם (שו"ת המבי"ט ח"א סימן יא מנחת חינוך מצווה פד, ד"ה ואני מסופק) שההפקעה היא "אפקעתא דמלכא".

להלן נראה בהרחבה את המחלוקת ביחס לעבודת הגוי בשביעית, ובסוף הדברים אציע את הנראה לענ"ד ביחס בין ההלכה לפשטי הפסוקים.

מכירה והשכרת קרקע לגוי

כפי שראינו, מפסוקי התורה נראה בפשטות שמצוות השביעית היא חיוב על השבתת הקרקע. ההשלכה הפשוטה לשאלה זאת היא מהי מידת אחריות האדם שלא יעשו מלאכה בקרקע שלו? ומהי האחריות של יהודים על עבודות הנוכרי בשביעית בארץ ישראל? על אף ששאלה זאת נראית מובנת מאליה, חז"ל לא עסקו בה באופן מפורש ולא מצאנו התייחסות מפורשת לשאלה – האם מותר להשכיר או למכור קרקע לגוי בשביעית. עם זאת, המשנה עוסקת בהרחבה בשאלת השכרת קרקע ליהודי החשוד על השביעית, ומסוגיה זאת ננסה ללמוד גם לענייננו.

לגבי איסור הכשלת "החשוד על השביעית" נחלקו בית שמאי ובית הלל במספר מחלוקות, חלקן קשורות באופן ישיר לסוגייתנו:

בית שמאי אומרים: לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית, וב"ה מתירין מפני שהוא יכול לשחטה. מוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע, ומשאיל לו סאתו אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן, ופורט לו מעות אע"פ שהוא יודע שיש לו פועלים. וכולן בפירוש אסורין. משנה, שביעית ה, ח

כפי שניתן לראות, שיטת בית שמאי כאן (וכן בשאר המחלוקות) היא שאין לתת לישראל החשוד על השביעית חפץ שעלול להכשילו באיסור, ואילו שיטת בית הלל היא שמותר, כל זמן שניתן להשתמש בחפץ גם באופן המותר. כלומר, לשיטת בית הלל רק דבר שבוודאות יוביל לאיסור נחשב לנתינת מכשול לפני עיוור.

מפשט המשנה נראה שהמחלוקת ביניהם היא מחלוקת בגדרי איסור "לפני עיוור לא תתן מכשול", וכן מוכח מהשוואת המשנה דין זה לדינים נוספים שיש בהם איסור "לפני עיוור" (כגון: טומאת עיסת חלה). בתוספתא מובאת מחלוקת נוספת:

אין מוכרין פירות שביעית לחשוד על השביעית, אחד זרעים הנאכלין ואחד זרעים שאין נאכלין. בית שמיי אומרים לא ימכר לו שדה בשביעית, ובית הלל מתירין. תוספתא, שביעית ד, ה

התוספתא מוסיפה למחלוקות בית שמאי ובית הלל שנמנו במשנה מחלוקת נוספת לגבי מכירת שדה לישראל החשוד על השביעית, וגם כאן בית הלל מתירים. בפשטות, גם כאן מדובר רק בסוגיית "לפני עיוור לא תתן מכשול" ואין התייחסות לשביתת הארץ, ואכן לפי גירסת הברייתא בבבלי (עבודה זרה טו ע"ב)⁶ מנמקים בית הלל את ההיתר: "מפני שיכול להובירה". על כך יש לשאול – מדוע בית הלל לא דנו בפגיעה בשביתת הקרקע לבד מהכשלת החשוד? הרי אם צודק המנחת-חינוך שאיסורי שביעית חלים על הקרקע ואינם תלויים במעשה האדם, הרי בעל הקרקע עובר בעצמו על איסור במעשהו של החשוד, וממילא לא ייתכן להסתפק בתלייה שמא החשוד לא יעבור על איסורי שביעית, אלא חובה עליו לברר שלא יעשה איסור!

footnotes: ⁶ התוספתא מובאת שם בגירסא קצת שונה, ונעסוק בכך בהרחבה בהמשך.

עם זאת, נראה שאין מכאן ראיה ברורה שחובת השביתה אינה על הקרקע, שהרי בשני המקרים (מכירת קרקע ובהמה בשביעית) עם הקניין מועברת לקונה האחריות לקרקע ומעתה עליו רובצת האחריות שהיא תשבות (וק"ו במכירת פרה, שאיננה החפץ המחויב בשביתה). לכן אלמלא איסור "לפני עיוור" שבהעברת האחריות על שביתת הארץ אף בית שמאי היו מודים שאין בעיה למכור שדה בשביעית.

עד כה עסקנו ביחס ליהודי, ואכן המשנה לא מתייחסת בפירוש להשכרה או מכירת קרקע לגוי. לכאורה מכלל לאו נלמד הן – שלא אסרו למכור לגוי את הקרקע אפילו כאשר אי אפשר לתלות שהוא "יובירה". מלבד זאת, במשנה נידונה השוואה בין מלאכת גוי בשביעית למלאכת יהודי:

חוכרין נירין מן הגויים בשביעית, אבל לא מישראל. ומחזיקין ידי גויים בשביעית, אבל לא ידי ישראל. ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום. משנה, שביעית ד, ג

המשנה מתירה לחכור שדה חרושה מהגויים בשביעית. המפרשים פירשו את כוונת המשנה לחכירה למוצאי שביעית, כאשר פעולת החרישה נעשתה על ידי הגוי בשביעית עבור ישראל כדי שיוכל לזורעה מייד עם תחילת השנה השמינית. כלומר, אין כל פגם בכך שבעטיו של ישראל יחרוש הגוי את שדהו הפרטי בשביעית. בנוסף, בסיפא של המשנה מובא שכל זמן שהגוי עושה את מלאכתו בשדהו הפרטי מותר אף לישראל לחזק את ידיו. מפשטות המשנה נראה שאין כאן דרישה להגביל או למנוע מהגויים לעשות מלאכה בארץ בשביעית. התלמוד הירושלמי מרחיב אף יותר מכך ומבאר מה הכוונה "מחזיקין ידי גויים בשביעית":

רבי חייה רבי אימי – חד אמר: חרוש בה טבות ואנא נסיב לה מינך בתר שמיטתא, וחרנה אמר אישר. מאן דאמר חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא, מהו "שואלין בשלומן"? – אישר. מאן דאמר אישר, מהו "שואלין בשלומן"? – בשלום ישראל, שלום עליכם... ירושלמי שביעית, פ"ד ה"ג

הירושלמי מביא מחלוקת בין שני אמוראים בביאור דברי המשנה "מחזיקין ידי הגויים"; האחד סבור שההיתר הוא אף לעודד את הגוי לעבוד בשביעית על מנת שיקנה אותה ממנו לאחר השביעית, ואילו האחר סבור שכל ההיתר הוא רק לשאול בשלומם ולברכם שיצליחו בעבודתם. לדעה הראשונה, מדובר למעשה בהסכם עבודה עם הגוי, שהוא ישביחה בשביעית וישראל יתגמל אותו במוצאי שביעית בכך שיקנה ממנו את הקרקע. כלומר, לדעה זו מותר לישראל ליזום הסכם שימנע את שביתת הקרקע בשביעית, ואף ליהנות מכך במוצאי שביעית.

ואכן הרב קוק, לשיטתו, דייק מדין זה שאין כל חובה שהארץ תשבות, אלא אך ורק שעם ישראל לא יעבדו בקרקע:

ואם נאמר שיש איסור לישראל במה שהנכרי עובד, לא מסתבר כלל שיהיה מותר להחזיק ידיו, וק"ו לחכור נירין ממנו, שעי"ז הוא גורם לו להתחזק בעבודתו, וק"ו לפי דברי הירושלמי (פ"ד, ה"ג) שמותר לומר לו: 'חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא'... שבת הארץ, קונטרס אחרון, עמ' רלז

אמנם ראיה זו יפה לכאורה רק למ"ד "חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא", אך למעשה נחלקו הראשונים כמי מהאמוראים נפסקה ההלכה (לדעת הרמב"ם (שמיטה ויובל ח, ח) מותר רק להגיד יישר, ובדעת התוספות (גיטין סב ע"א ד"ה אשרתא) נראה שמותר גם להגיד "חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך"). אולם הרב קוק (שם) מבאר שגם למ"ד "איישר" מוכח שאין חובה שהארץ תשבות, שאם לא כן "הדבר קשה להאמר, שיהי' מותר לחזק ידיו של נכרי, באותה עובדא עצמה שאנחנו עוברים איסור על ידה, ושהי' ראוי לנו לבטלה אם אפשר".

אולם לענ"ד יש לסייג את ראייתו ואין להוכיח מכאן שאין כל חובה על הקרקע, כיוון שסביר מאוד שיש להבדיל בין חובת ההשבתה של קרקע שבבעלות ישראל, לחובה לדאוג שארץ ישראל בכללותה תשבות ממלאכה (ונרחיב על כך עוד לקראת סוף הפרק). מלבד זאת, ייתכן שיש לבאר את הדברים לאור שיטת הרמב"ם הסובר שחרישה בשביעית אינה אסורה אלא מדרבנן (ראה על כך בהרחבה בהמשך בעמ' 318)⁷, ולכן ההיתר לעודד את הנוכרי נאמר רק לגביה, אולם בשאר מלאכות (שאינן הכשרת הגידול אלא עצם גידול פרי הארץ) שאיסורן מדאורייתא אסור להחזיק ידי נוכרי בהן.

footnotes: ⁷ ר' משה קלירס, (תורת הארץ, פרק ו, לד-לה), התמודד עם הקשיים ברמב"ם, וחידש שהחרישה שלגביה נאמרה מצוות עשה: "בחריש ובקציר תשבות" קאי רק על הגברא, ואילו בשאר העבודות האסורות האיסור חל על הארץ. לשיטתו הרמב"ם מודה שהעשה "ושבתה הארץ" האמור בשאר מלאכות מוגדר על הקרקע (שלא כדעתו של הרב קוק וסיעתו). אולם לענ"ד שיטתו מחודשת ואינה פשט הרמב"ם.

לסיכום, במשנה ובסוגיית הירושלמי שעליה לא מצאנו ראיה מפורשת על מי חלה חובת השביעית – על האדם או על הקרקע, וכן האם מותר להשכיר ולמכור את שדהו לגוי בשביעית. אולם מכלל לאו יש קצת ראיה שעיקר חובת השביעית נובעת מפעולה של יהודי בארץ, ואינה חובת השבתת הארץ כשלעצמה.

"אדם מצווה על שביתת שדהו"

הסוגיה המרכזית שסביבה נידונה שאלה זו באחרונים היא הסוגיה במסכת עבודה זרה (טו ע"ב). המשנה במסכת עבודה זרה (א, ו) מביאה איסור למכור בהמה גסה לגוי בכל השנה. הטעם שהובא בגמרא (טו ע"א) לאיסור הוא גזרה משום "שכירות, השאלה, ונסיוני", כלומר גזרו חכמים שלא למכור בהמה לגוי משני חששות: האחד שמא ילמדו מכך שמותר גם להשכיר או להשאיל את הבהמה ואז אם יעבוד בה הגוי בשבת יעבור המשכיר (או המשאיל) על איסור תורה של "שביתת בהמתו". והחשש השני הוא שמא לאחר המכירה ירצה המוכר להוכיח (לנסות) את יעילות הבהמה ויקרא לה וידרבנה בקולו ובכך יעבור על איסור מחמר בשבת (אולם חשש זה איננו רלוונטי לסוגייתנו, ולכן נתמקד בחשש הראשון).

לאחר ביאור דין המשנה ממשיכה הגמרא ומביאה מעשה:

רב הונא זבין ההיא פרה לעובד כוכבים. אמר ליה רב חסדא: מ"ט עבד מר הכי? אמר ליה: אימור לשחיטה זבנה. ומנא תימרא דאמרינן כי האי גוונא? דתנן: 'בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם פרה החורשת בשביעית, ובית הלל מתירין, מפני שיכול לשוחטה'. בבלי, עבודה זרה טו ע"א-ע"ב

הגמרא מביאה את מעשהו של רב הונא שמכר בהמה לגוי למרות הגזרה שהובאה במשנה. רב הונא תירץ את המכירה בכך שיש צד לומר שכוונת הגוי לשוחטה לאכילה ולא לאיסור. כראיה לדבריו הוא הביא את דעת בית הלל שהתירו למכור פרה לגוי בשביעית מכיוון שאין ודאות שכוונתו לחרוש בה. וממשיכה הגמרא לדון בהשוואה זאת:

אמר רבה: מי דמי? התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת! א"ל אביי: וכל היכא דאדם מצווה אסור? והרי שדה, דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, ותנן: 'בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם שדה ניר בשביעית, ובית הלל מתירין, מפני שיכול להובירה'.

רבה מקביל בין איסור "שביתת בהמה" בשבת לחובת שביתת בהמה בשביעית, ומקשה על רב הונא שאי אפשר להשוות בין הדינים הללו, שהרי יש ציווי בתורה להשבית בהמה בשבת מה שאין כן בשביעית. ועונה לו אביי עפ"י התוספתא, שבית הלל התירו אף מכירת שדה לגוי בשביעית אף ש"אדם מצווה על שביתת שדהו".

רב אשי אינו מקבל את חילוקו של רבה בין חובת שביתת הבהמה בשבת לשביתת הבהמה בשביעית שאינה מצווה, וסבור שהדבר תלוי רק בוודאות או באי-הוודאות שהגוי יעשה בדבר עבירה :

מתקיף לה רב אשי: וכל היכא דאין אדם מצווה שרי? והרי כלים, דאין אדם מצווה על שביתת כלים בשביעית, ותנן: 'אלו הן כלים שאין אדם רשאי למוכרן בשביעית: המחרישה וכל כליה, העול והמזרה והדקר'! אלא אמר רב אשי: כל היכא דאיכא למיתלא תלינן ואע"ג דמצווה, וכל היכא דליכא למיתלי לא תלינן אע"ג דאינו מצווה.

חשוב להדגיש שדברי רב אשי אינם דוחים את הסברא שעומדת מאחרי דברי אביי, שניתן להשוות בין שביתת בהמה בשבת לשביתת שדהו בשביעית.

הגמרא כאן אמנם עוסקת בשביעית, אולם מדובר על הדינים שראינו במשנה, כלומר במכירת שדה לישראל חשוד על השביעית, ולכן לא ניתן להוכיח ממנה באופן מיידי ביחס לגוי, אולם יש לחקור לעומק מה כוונת דברי אביי "מצווה על שביתת שדהו": מהי אותה מצווה ומה היא כוללת? רש"י על אתר מבאר:

אדם מצווה על שביתת שדהו - שנת שבתון יהיה לארץ. רש"י, עבודה זרה טו ע"ב

כלומר לפי רש"י יש ללמוד מציווי התורה "שנת שבתון יהיה לארץ" שאדם מצווה על שביתת ארצו, ונראה שכוונת דבריו שכן הדין גם אם יהודי אחר עובד בה. לאור זאת נראה מדברי אביי שחובת השביתה על הקרקע איננה רק על האדם אלא גם על הארץ: "שהרי אדם מצווה על שביתת שדהו", שהרי אביי מקביל בין ציווי שביתת שדהו לשביתת בהמה.

לסיכום, בסוגיה זאת אנו רואים הקבלה מסוימת בין דין שביתת בהמה בשבת, לדין שביתת שדה בשביעית. עם זאת לא מבורר בסוגיה עד כמה יש להרחיב את הדברים: האם יש לדמות לגמרי את הדינים או שמא הדמיון הוא מצומצם לסוגיית "לפני עיוור לא תתן מכשול" וממילא אין ללמוד מכאן על רמת המחויבות למניעת העבודה בקרקע? כמו כן אם נאמר שדין שביתת שדה בשביעית כדין שביתת בהמה בשבת יש לשאול האם האיסור הוא דווקא כשהיהודי גורם לעבודת הקרקע, או עצם העבודה שעובדים בקרקע שלו אסורה גם אם הוא לא גרם לכך? בנוסף לא מבורר בסוגיה האם האיסור הוא דווקא ביחס ליהודי אחר (כפי שעסקה המשנה) או אולי אפילו ביחס לגוי?

חיוב בעל הקרקע למנוע מישראל אחר לעשות מלאכה בשדהו

עד כה ראינו שבמשניות אין התייחסות מפורשת לכך שישנה חובה על האדם לדאוג לשביתת ארצו, אולם מדברי אביי נראה שהאדם מחויב לדאוג שהארץ תשבות.

התוספות התקשו ממהלך הסוגיה בעבודה זרה: מה הקשר בין איסור מכירת פרה שנובעת מגזרה משום שכירות וכו' ובין דין מכירת שדהו בשביעית, הרי לא שייך לגזור איסור מכירה בשביעית מחשש שמא ישכיר או ישאיל את שדהו בשביעית (כמו שלא גזרו בשבת שלא למכור את שדהו שמא ישאיל או ישכיר אותו בשבת). ומתרצים התוספות:

...לכך נראה לפרש התם 'אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית' פירוש: לפי שאין האיסור תלוי בגוף הבהמה אלא בגוף הקרקע, ואפילו השאיל פרתו לעובד כוכבים לחרוש בה בשביעית אין שום איסור שביעית על הבהמה, דאין כאן גנאי, ויש להתיר למכור לישראל חשוד מטעם תלייה, דאימר לשחיטה זבנה. אבל גבי שבת שהאיסור תלוי בגוף הבהמה, ואיכא איסור לבעלים אם יחרוש בו העובד כוכבים, לפיכך אין להתיר למכרה מטעם תלייה דשחיטה. ופריך 'והרי שדה' דאדם מצווה על שביתת שדהו, וכשהוא ביד ישראל אחר יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל, ותלינן להיתרא. תוספות, עבודה זרה טו ע"ב, ד"ה מי דמי

כלומר, לדעת התוספות הדימוי בין "שביתת בהמה" בשבת לשביתת השדה בשביעית איננו דמיון מלא, שהרי ביחס לאיסור מכירה מעיקר הדין בשניהם מותר למכור (אלמלא גזרו שלא לעשות כן בשבת). אלא ההשוואה בין הדינים היא רק לגבי השאלה האם ניתן לתלות "בדבר מגונה", כלומר בכך שהמכירה גורמת להפקעת החובה שהייתה על המוכר.

מדברי התוספות מדויק לכאורה שחובת ההשבתה קיימת ביחס לשדה הפרטי, כלומר כל אדם אחראי לשדותיו גם אם הוא עצמו לא זה שעושה בהם את המלאכה. אולם יש לשים לב שהתוספות מדגישים שהאחריות הינה דווקא כאשר ישראל אחר עובד בשדהו (כפי שעוסקת המשנה).

כלומר, על פי דברי התוספות אין כאן הקבלה מלאה בין דין שביתת בהמה לשביתת שדהו, אלא רק הקבלה בדיני תלייה, שניתן לתלות גם במקום שהגזרה היא על גוף הדבר האסור. בסוף הדברים מודגש שהחובה על בעל השדה למנוע עבודה בשדהו קיימת דווקא כאשר יהודי אחר עובד בשדה. מדברי התוספות מוכח בפשטות כדברי מרן הרב קוק, שהחובה להשבית את הארץ היא דווקא מעבודה של יהודי, ואין חובה מפורשת להשבתת עבודת נוכרי מהארץ.

מלבד זאת, הגרש"ז אוירבך מבאר שכוונת אביי ב"אדם מצווה על שביתת שדהו" אין משמעה שיש חובת עשה על בעל השדה שהקרקע תשבות, אלא זהו חלק מהגדרת ה"מכשול" – שכאשר המכשול שניתן לפני העיוור (היהודי החשוד) הוא גוף הדבר שעליו נצטווה, יש להחמיר יותר מאשר כאשר הוא כלי שיכול להוביל לאיסור:

ומה שכתבו "וכשהוא ביד ישראל אחר יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל" הייינו כדאמרן דחוץ ממה שהזורע עובר אחיובא דרמיא אקרקפתא דגברא הרי הוא עובר גם בעשה דשבת הארץ ונמצא שהעבירה נעשית שפיר בגוף המכר... מעדני ארץ, יג , ז

כלומר, לדעת הגרש"ז אוירבך אין בדברי התוספות התייחסות לאיסור שקיים על בעל השדה (מעבר לאיסור "לפני עיוור לא תתן מכשול"), אלא הדיון הוא מהו עוצמתו של ה"מכשול" שעומד בפני היהודי שעובד בשדה, ולכן יש להבדיל בין מקרה שהמכשול הוא בגוף הקרקע ובין מקרה שהמכשול אינו נוגע בגוף הקרקע (כמו בבהמה).

לעומת זאת בדברי תוספות רבינו אלחנן אי אפשר לדייק את הדיוק שהובא בסוף דברי התוספות. זאת כיוון שאין הוא מגביל את האיסור ליהודי בלבד, וכך לשונו:

...והשתא פריך שפיר והרי שדה וכו', דאע"ג דאם יהיה ברשות ישראל זה כשאחר חורש בה בשביעית הוה עליו איסורא דאורייתא, ולא החמירו חכמים משום גנאי זה שלא להתיר למכור על ידי תלויה. תוספות רבנו אלחנן, ע"ז טו ע"ב, ד"ה מי דמי

כאן לא מוזכר שישראל אחר עובד בקרקע, אלא ש"אחר" חורש בה, וכן נראה בעליל שהאיסור הוא "עליו" כלומר על בעל השדה ולא על ה"אחר" (וכן דייק גם הגרש"ז אוירבך בדעת רבינו אלחנן וחילק בינו לבין התוספות). לשיטתו נראה שיש לדמות את איסור שביתת בהמה ואיסור שביתת שדהו באופן מלא. אולם מאידך יש לשים לב שאין מכאן גם ראיה מוחלטת ביחס לגוי העובד בקרקע היהודי, שהרי אפילו אין הכרח שה"אחר" שהזכיר רבנו אלחנן הוא גוי.

לסיכום, נראה מדברי התוספות שההקבלה שעושה אביי בין דין שביתת שדהו לדין שביתת בהמה איננה השוואה גמורה לפיה בעל השדה מתחייב כשאחרים עובדים בשדהו, אלא השוואה היא בהגדרת "גוף האיסור" האם משכיר דבר הגורם לאיסור או את האיסור עצמו. על כן אין ללמוד מכאן שבעל השדה עובר על שביתת שדהו כאשר אדם אחר עובד בשדהו.

שביתת שדהו בשביעית בהשוואה לשביתת בהמה בשבת

תוספות רי"ד – שביתת קרקע הוזהרנו בשביעית

כיוון אחר שאינו מקבל בפשטות את דעת התוספות שההקבלה ל"שביתת בהמה" בשבת היא הקבלה חלקית בלבד, מצאנו בדברי ר' ישעיה די טראני (הרי"ד):

...ויש לומר דבשביתת קרקע הוזהרנו בשביעית, כדפירש המורה, דנפקא לן 'משבת שבתון יהיה לארץ', ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית אבל בשבת לא הוזהרנו על שביתת קרקע... תוספות רי"ד, עבודה זרה טו ע"ב

הרי"ד מדייק מדברי רש"י ("המורה") שאדם מצווה על שביתת שדהו, בגלל ציווי התורה "שבת שבתון יהיה לארץ". מעבר לכך חשוב להדגיש שהרי"ד מרחיב גם את דברי רש"י (שלא התייחס להשוואה המלאה לשביתת בהמה) ולדעתו יש ללמוד שחובת השביתה על הארץ כוללת גם שהגויים לא יעבדו בשדה בשביעית. אולם דברי הרי"ד במלואם מורכבים יותר כיון שהוא מציג עמדות שונות ולא ברור לגמרי כיצד הוא מכריע למעשה (וראה את דבריו בפירוט בנספח א עמ' 85).

עם זאת הספר 'תוספות הרי"ד' לא היה מצוי כלל אצל האחרונים עד שהודפס לראשונה בלמברג תרכ"ב-תרכ"ו וזאת על פי כתב יד בודד,⁸ ולכן דברי הרי"ד נעלמו מרבים מהאחרונים, זאת למעט איזכורו באופן חלקי אצל המבי"ט. כדי להבין את דברי האחרונים בצורה מדויקת נציג את הדברים קודם כל מתוך דברי המבי"ט ובסוף ננסה לחזור ולדון בהכרעת הרי"ד למעשה ב'תוספות רי"ד'.

footnotes: ⁸ ראו על הרי"ד ותפוצתו בהרחבה במאמרו של פרופ' ישראל תא שמע ז"ל: "רבי ישעיה די טראני וספרו תוספות רי"ד", בתוך: עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, כרך ג: איטליה. עמ' 4748 .

שיטת המבי"ט – שכר שביעית בהבלעה

המבי"ט נשאל על יהודי שמשכיר קרקע לגוי - האם עליו למנוע מאריסי הגוי לעבוד בשדה בשביעית? לאחר שהוא דן בהרחבה בסוגיית ארנונה ובסוגיית חובת שביעית בזמן הזה, הוא מוסיף ודן בסוגיה בעבודה זרה ומביא את דברי הרי"ד:

וכתב רבינו ישעיה מטראני בפסקיו שם וז"ל אעפ"י שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית ויכול להשכיר לגוי לחרוש בו בשביעית, אבל לא ישכירנה לישראל החשוד לחרוש בה בשביעית מפני שעובר על לפני עור וכולי. ולא ישכור שדהו בשביעית אפילו לגוי, שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית שנא' שבת שבתון יהיה לארץ עכ"ל. שו"ת המבי"ט, חלק ב, סד

לפי דברים אלו נראה שהמבי"ט אכן הבין בדברי הרי"ד שיש להרחיב את חיוב שביתת שדהו גם לאיסור השכרת קרקע לגוי באופן זהה לגמרי לדין "שביתת בהמה" בשבת. עם זאת מפליאים דברי המבי"ט בהמשך:

ונראה מכאן דדוקא בשנת שביעית עצמו או מקודם לצורך שביעית הוא דאסור להשכיר לגוי, אבל בהבלעה כמה שנים שרי, אפילו עובדה בשנת השמיטה, דאיפשר שלא יעבוד בה שנת שביעית. אפילו שדה ששכר ישראל מגוי נראה דלא שרי להשכירה לגוי אחר בשנת שביעית עצמה או לצורך שנת שביעית. נראה דה"ה בזרעים שיכול למכור או להשאיל לגוי שיזרע בשביעית, כמו בשור, דאינו מצווה אלא על שביתת קרקע לחוד... שו"ת המבי"ט, שם

המבי"ט הסיק מסקנה מפתיעה מדברי הרי"ד – שהאיסור להשכיר קרקע לגוי קיים דווקא אם משכיר בתוך השנה השביעית, אולם, אם הוא משכיר בהבלעה אין איסור בהשכרה זאת על פי דין 'תלייה' שראינו לעיל. דברי המבי"ט תמוהים – הרי אם אדם מצווה על שביתת שדהו כמו שביתת בהמה מדוע תועיל השכרה בהבלעה? על כן נראה שלמרות שלא ברור כיצד הבין המבי"ט את הרי"ד, מסתבר שהוא הבין שאיסור ההשכרה לגוי איננו כ"שביתת בהמה" אלא ברמה פחותה מכך.

דברי המבי"ט הובאו שוב על ידי בנו המהרי"ט:

ונראה דבהבלעה שרי, ואף על פי שבשנה שביעית עצמה לא שייך הבלעה, מכל מקום כשהשכיר לו לשבע שנים בשבע מאות זוז שרי. ולא דמי למשכיר תנור וריחים שלוקח ריוח יום יום, דהכא כיון שהשכיר לו לשנים מרובות אם יוביר ולא יעביד בחד שתא מינייהו משלם במיטבא, דאורחא דמילתא הוא שאינה זורעה שנה אחר שנה שמא תכחיש... נמצא שכשהוא נוטל שכר שדהו לאו שכר שביעית הוא נוטל אלא שכר שאר השנים... שו"ת מהרי"ט ח"ב – יורה דעה, נב

מדברי המהרי"ט ניתן להבין שחובת "שביתת הארץ" בשביעית אינה דומה לדין "שביתת בהמה" בשבת, והאיסור להשכיר שדה לגוי הוא מנימוק אחר לחלוטין – איסור נטילת "שכר שביעית". על פי פירוש זה מובן היטב היתר ההשכרה בהבלעה, אך הסבר זה אינו מתיישב בלשון המבי"ט שנקט את לשון אביי בגמרא ש"אדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית". על אף קושי זה, הביא את הדברים אחריו ר' ישראל משקלוב בעל פאת השולחן כהלכה פסוקה:

מותר להשכיר בהמתו לנכרי בשביעית, ושדהו אסור להשכיר לנכרי אלא בהבלעה דהיינו שמשכיר לו לשבע שנים בשבע מאות זוז. פאת השלחן, כג, טו

מרן הרב קוק הביא גם הוא דין זה ונימק אותו עפ"י דרכו של בעל פאת השלחן (מטעם "שכר שביעית").⁹ אולם הוא חולק על הסברא שבדבריהם:

footnotes: ⁹ יש לציין שגם הוא לא התייחס לדברי הרי"ד שבתוספות ולא השווה בין הדינים. בני, הרב אורי, הציע לבאר את דברי המהרי"ט בשונה מבעל פאת השלחן והרב קוק, שאין מדובר בשכר שביעית, אלא בדרכו של הגרש"ז אוירבך שיובא בהמשך שהדיון כולו עוסק בסוגיית "לפני עיוור". וכוונת המהרי"ט שכיוון שאחת לכמה שנים מובירים את השדה, לכן כאשר משכירים אותה לכמה שנים ניתן לתלות שהגוי יובירה בשביעית, והדיון בשכר השביעית רק מגלה את טעם ההיתר לתלות שהגוי לא עובד בשביעית עצמה. הסבר זה שונה מהסברם של הרב קוק ופאת השלחן, ואפשרי בדברי אביו, הרי"ד, ואביי בגמרא, ותואם לפירושו של הגרש"ז אוירבך שהדיון כולו עוסק רק בדין "לפני עיוור".

ובעיקר הענין, שמצריך מוהרי"ט להשכיר דוקא בהבלעה, נראה מלשונו, שיסודו הוא משום שכר שביעית, שאסור כמו שכר שבת. אבל באמת הלא קשה לדמות גזירות חכמים זו לזו, וכבר שנינו (ידים פ"ג מ"ב) אין דנים דברי סופרים מדברי סופרים... ותו: שכר שבת דאסור הוא לאו מדררא דמלאכה, דנאמר דשביעית דמיא לה, אלא מדררא דמשא ומתן שאסור בשבת, תדע, שהרי אפילו בעד דברים המותרים להעשות ע"י ישראל ג"כ אסור שכר שבת, כשמירה וכיו"ב... ומ"מ גם בזה קשה לדמות שבת לשביעית, דסוף סוף גזירה פרטית היא ואינה בכלל שבות... שבת הארץ, קונטרס אחרון, סימן א (עמ' רמד-רמה)

מרן הרב קוק בעצם חולק על הנימוק שהובא במהרי"ט ובפאת השלחן, אולם הוא מוסיף בסוף:

וכדאי להזהר להשכיר דוקא בהבלעה, כדנפיק מפומייהו דרבנן קדישי אב ובנו, מבי"ט ומוהרי"ט ז"ל.

כלומר גם מרן הרב קוק מסכים למעשה שלכתחילה יש להשכיר דווקא בהבלעה משום הוראת המבי"ט אך לא מטעם איסור הנאה משכר שביעית שלדעתו איננו קיים.

נחפה בכסף – שבת הארץ כשבת בהמה בשבת

מנגד, אחרונים אחרים חלקו על דברי המבי"ט וזאת מתוך ההבנה הפשוטה שלפי הגמרא יש לדמות בין דין "שביתת שדהו" ל"שביתת בהמה". ראשון החולקים הוא הרב יונה נבון, רבו של החיד"א שפעל בירושלים, וכך הוא כותב:

...ודרך אגב ראיתי להרב המבי"ט בתשובה הנז' שכתב וז"ל וישראל... יע"ש. ואני הצעיר אחרי החיל' כראוי שותיה דמר לא ידענא היכי מייתי ראיה מדברי רבינו ישעיה דשרי, דהא רבינו ישעיה כתב דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית וא"כ הרי דומיא דבהמה שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, ובענין בהמה בשבת פסק הטור סי' רמ"ו וגם הרמב"ם ז"ל פרק שישי מה' שבת דאסור לשאול ולהשכיר לגוי בהמתו בשבת מפני שאדם מצוה על שביתת בהמתו ולא חילקו בין היכא דאיכא הבלעה להיכא דאיכא [צ"ל דליכא] הבלעה. ודוקא בכלים דאין אדם מצווה על שביתת כלים וכל האיסור הוא משום שכר שבת אז התירו בהבלעה, אבל שביתת בהמתו אפי' יהיה בהבלעה סוף סוף הרי לך שבת בהמתו בשבת ואסור... ואם כן ה"ה לשביתת שדהו בשביעית דאדם מצווה על שדשו [צ"ל שדהו] שישבות בשביעית לפי דברי רבינו ישעיה אפי' בהבלעה אסיר ואיך כתב ה"ה מבי"ט לפי דברי רבינו ישעיה דבהבלעה שרי באופן כי דבריו צ"ע לדעתי. שו"ת נחפה בכסף, חלק א, יורה דעה סימן ד

לדעת הרב נבון יש לבאר את הגמרא שאדם מצווה על שביתת שדהו באופן זהה לדין "שביתת בהמה" בשבת, ולכן אי אפשר לדעתו להתיר השכרה לגוי אפילו בהבלעה (יש לשים לב שגם הוא לא מתייחס לדברי תוספות רי"ד עצמם, שהרי כפי שכתבנו, הרי"ד הודפס יותר ממאה שנים לאחר פטירתו של הרב נבון).

אחרון נוסף, בן תקופתו של הנחפה בכסף, שחלק על המבי"ט, הוא הרב מרדכי רוביו מחברון. בתשובה לגבי היתר מכירת שדה לגוי בשו"ת שמן המר (יורה דעה, סימן ד), הוא פותח בדיון לגבי חובת שביעית בזמן הזה וממשיך בעיון בדברי המבי"ט והמהרי"ט, ואף הוא סבור כרב נבון לדמות את חובת שביתת השדה לשביתת בהמה, אלא שלמעשה הוא נוטה להקל בזמן הזה במלאכות דרבנן כדעת המבי"ט במציאות של הפסד ממון, מכיוון שמדובר בתרי דרבנן (שביעית בזמן הזה מדרבנן, ומלאכות דרבנן).

הגרש"ז אוירבך – לפני עיוור ושבות אמירה לגוי

הראשון שהתייחס באופן מפורש לדברי הרי"ד בתוספותיו ולא רק לציטוטם מתוך ספר המבי"ט הוא הגרש"ז אוירבך:

והנה ראשית כל דבר יש צורך להקדים שאי אפשר כלל להעלות על הדעת שנעלמה מהאב והבן עמודי התורה המבי"ט והמהרי"ט סוגית הגמ' הנ"ל שבמס' ע"ז, כיון שעיקר ההיתר של השכרה לפני שביעית למד שם המבי"ט מדברי התוס' רי"ד שהיה לו בכתובים, ועכשיו שזכינו לאורו הננו רואים שכל דברי התוס' רי"ד נאמרו שם להדיא בההיא סוגיא דמס' ע"ז הנ"ל ואעפ"כ דייק המבי"ט בדבריו והוציא ממנו דין זה שמותר שפיר להשכיר בהבלעה. מעדני ארץ, סימן יג, ג

הגרש"ז דוחה את ההבנה שמדובר בבעיה של "שכר שביעית" (כפי שכתבו המהרי"ט ופאת השלחן). אולם, מאידך הוא מחדד את קושיותיהם של בעל הנחפה בכסף ובעל שמן המר – כיצד יש להסביר את כפל הדברים של המבי"ט?

הגרש"ז אוירבך פותר את הדברים בעקבות סיבוך הדברים של התוספות רי"ד:

גם נלענ"ד דיש להשתומם מאד על סגנון הדברים של התוס' רי"ד, דאילו בתחילת דבריו האריך כ"כ הרבה והחזיק את הדבר לפשוט וברור כביעתא בכותחא דלא נוהג כלל חיוב של שביתת שדהו בשביעית, ואילו בתירוצו בא בדרך קצרה וסותר בדבור אחד את כל דבריו הקודמים שהיו אצלו כ"כ פשוטים מבלי להדגיש כלל בפירוש שיש כאן חזרה מכל עיקר דבריו הראשונים, וכמדומה לי שאין זה כלל סגנון הראשונים.

התוספות רי"ד פותח בהנחה ששביעית היא חובה על הגברא, אולם בהמשך הוא הופך את הדברים שוב ושוב.¹⁰ הגרש"ז אוירבך טוען באופן עקרוני שאין זה סגנון הראשונים לכתוב הנחה ראשונית ואז להפוך אותה. בעקבות זאת הוא מציע פירוש שונה בכל הסוגיה, שבו הלימוד בשביתת בהמה יהיה קרוב לדעת התוספות שראינו קודם.

footnotes: ¹⁰ ראה עוד בהרחבה את הדיון בדברי התוספות רי"ד לקמן נספח, עמ' 85.

לדעת הגרש"ז אוירבך אין לבאר את דברי הרי"ד כאילו יש הקבלה מלאה בין דין "שביתת בהמה" בשבת לדין "שביתת שדהו" בשביעית, אלא יש לבאר את כל הסוגיה בתוך דין "לפני עיוור לא תתן מכשול", כלומר כל הדיון על חובת השביתה נובע מדין "לפני עיוור":

ונמצא לפי״ז דאע״ג דלהשכיר בהמה לעכו״ם ודאי אסור בכל ענין משום ספק איסור עשה, מ״מ בכה״ג שעיקר האיסור הוא רק משום חשש תקלה אמרינן דבכה״ג דהוי רק ספק אין זה חשיב כלל מכשול...

כלומר, כל הדיון כאן איננו ביסודות דיני שביתת בהמה בשבת או שביתת השדה בשביעית, אלא בהגדרת "המכשול" שמוכר השדה שם בפני היהודי החשוד על השביעית, וה"מכשול" שמוכר הפרה שם בפני יהודי הרואה את מכירתה. קושיית רבה בגמרא היא שמציאותה של פרה בידי החשוד על השביעית איננה נחשבת ל"מכשול", מכיוון שהפרה היא רק כלי שבאמצעותו נעשית העבירה, לעומת זאת עצם מציאותה של פרה מושכרת בידי גוי בשבת היא "מכשול". ותשובת אביי היא שאף בשדה המוגדרת כ"מכשול", שהרי ייעודה העיקרי הוא לזריעה, התירו בית הלל למכור לחשוד על השביעית כל זמן שאפשר לתלות שלא תיעשה עבירה. ואף ש"אדם מצווה על שביתת שדהו", כלומר שיש חשש שהחשוד יפר את מצוות שביתת השדה (ואין כל כוונה להטיל אחריות אישית לדאוג שהשדה תשבות ממלאכת אחרים).

בהמשך מבאר הגרש"ז את שיטת המבי"ט שנאסרה השכרת השדה לגוי בשביעית אך הותרה בהבלעה, שהשכרת השדה בשביעית הינה שבות של "אמירה לגוי" שיסודה בכך שישנו חיוב עשה להשבית את השדה, ונתינת השדה לעבודה הוא כאילו אומר לגוי במפורש לעבוד בשדה, וכאילו הגוי פועל בשליחותו:

...מוכח מזה להדיא שהוא סובר שאין להשוות כלל חיוב שביתת שדהו בשביעית לשביתת בהמתו בשבת, אלא כיון שעיקר האיסור כאן מפני שנראה כשלוחו, לכן שכמשכירה לפני שביעית ולכמה שנים הרי זה דומה לשוכר את הגוי לכמה ימים שאין זה נראה כעושה בשליחותו... מעדני ארץ, סימן יג, ח

הגרש"ז אוירבך מאריך להשוות בין דברי המבי"ט והתוספות (שהובאו לעיל) ומסקנתו שאין להשוות בין שביתת בהמה לשביתת הארץ. לפי דבריו הדיון הוא רק בגדרי "מכשול" וכוונת הגמרא שכאשר עוסקים בגוף הדבר האסור (שדה) נחשב ל"מכשול", ואילו כשעוסקים באמצעי לעשיית האיסור (פרה) איננו מחשיבים אותו כנתינת "מכשול".

לסיכום, הגרש"ז אוירבך סובר שמדאורייתא מצוות השביתה הינה חובה על הגברא (כדברי הרב קוק), ואילו מדרבנן גזרו שלא להשכיר לגוי משום "אמירה לנוכרי", שנראה כשלוחו לעבוד את הארץ. אולם הוא מוסיף ששבות זאת חמורה משבות אמירה לנוכרי בשבת, שלבד מעשיית המלאכה ישנה חובת עשה להשבית את הארץ שנפגעת במקרה זה. בדעת התוספות רי"ד הוא מבאר שאין כל חובה על הארץ אלא על הגברא, ומשמעות דברי הגמרא ש"אדם מצווה על שביתת שדהו" נועדה להדגיש שהמכשול בנתינת שדה חמור יותר מהמכשול של נתינת פרה ובכל זאת הותר לתלות.

שיטת הרי"ד לפי השתלשלות הסוגיה

אולם להבנת הסתירה הפנימית שקיימת לכאורה בדברי הרי"ד, נראה לענ"ד שיש לבאר את החלקים השונים של דברי הרי"ד לפי מהלך הסוגיה. האפשרות שעיקר החובה היא לדאוג שהקרקע תושבת תלויה לדעתו בהכרעה כרב הונא, ובהמשך כאשר הוא חוזר בו מהבנה זאת הדבר נובע מכך שהוא מכריע כנגד דעת רב הונא (וראה ניתוח לחמשה שלבים שונים ברי"ד שמובא בנספח א, עמ' 85). אולם יש להעיר על כך שיתכן ונדחה את רב הונא מהלכה, ועדיין דברי אביי יעמדו על מקומם.

מלבד זאת, נראה שאין להקשות על סגנון הרי"ד שכתב וחזר בו, כיוון שבניגוד לסגנון הראשונים, פעמים רבות מניח הרי"ד הנחות יסוד וחוזר מהן בהמשך דבריו, וכמעט תמיד חלקים מדבריו מוגדרים כ"מהדורא בתרא" ולעיתים ישנן אפילו ארבע או חמש מהדורות.¹¹ תופעה ייחודית זאת מלמדת על אופי הלימוד של הרי"ד, שבמובנים רבים דומה מאוד לבתי המדרש של בעלי התוספות והרמב"ן בכך שכתיבתו היא כתיבה מתפתחת, ובזכות זה זכה להיקרא "תוספות", למרות שאיננו מבית המדרש של בעלי התוספות. לאור זאת לענ"ד אין קושי בכך שהרי"ד כותב בתוספות דין וחוזר בו, אך כמובן שהדבר מקשה מאוד על ההכרעה מהי מסקנתו ההלכתית.

footnotes: ¹¹ ראה על כך גם אצל פרופ' ישראל תא שמע שם, עמ' 27-30.

מעבר לכך, ייתכן מאוד שהמבי"ט לא ראה את התוספות רי"ד אלא את פסקי הרי"ד, ובסוגיה זו פסקו אינו מצוי לפנינו.¹² אילו ציטט המבי"ט את פסק הרי"ד ניתן היה להסיק ממנו מהי מסקנתו, אולם המבי"ט כאמור מציע מסקנה מורכבת, שמחד אוסרת להשכיר בשביעית ומאידך מתירה להשכיר בהבלעה. ממילא אי אפשר להוכיח ממנו שהכרעת הרי"ד בפסקיו ששביעית היא חובה על הארץ ולא על האדם.

footnotes: ¹² דברי הרי"ד המצוטטים בדברי המבי"ט אינם קיימים בפסקים שלפנינו, אולם מאידך הם גם אינם ציטוט מהתוספות רי"ד שלפנינו, ויתכן מאוד שהיה לפניו כתב יד שונה של הפסקים. כיום ידועים לנו לפחות ארבעה עשר כתבי יד של פסקיו ובהם הבדלי פסיקה רבים.

סיכום

לדעת המבי"ט, המהרי"ט, פאת השלחן, האדר"ת, הרב קוק והגרש"ז אוירבך, אין לפרש את הדין של שביתת הארץ כפשוטו, באופן הזהה לשביתת בהמה בשבת, אלא מדובר על החובה שיהודי לא יעבוד את הארץ בשנה השביעית. לעומת זאת לדעת המנחת חינוך, המהרש"ל (שיובא להלן), הנחפה בכסף ושו"ת שמן המר, יש לדייק מהגמרא בעבודה זרה שישנה חובה שהארץ תשבות – כפשטי המקראות.

למעשה קשה להכריע בין הדעות, שהרי דברי אביי בגמרא "אדם מצווה על שביתת שדהו" מורים במפורש שישנה חובה מסוימת וייחודית ביחס לשביעית על השבתת הקרקע ממלאכה. והדברים תואמים את מה שראינו לעיל גם בפסוקי התורה, כפי שמבאר אותם הרי"ד עצמו, וכפי שכתב המנחת חינוך.

אמירה לנוכרי בשביעית

כפי שראינו, הגרש"ז אוירבך תלה את דברי המבי"ט והרי"ד, שאין להשכיר קרקע לגוי, באיסור אמירה לגוי, שלדעתו הוא איסור דרבנן של שבות (שחמור בשביעית יותר מאיסור אמירה לגוי בשבת). אם אכן מדובר באיסור שבות, מובן ההיתר למכור בהבלעה.

אולם, הרעיון שאיסור אמירה לנוכרי בשביעית הוא שבות, תלוי בשאלה המרכזית שלפנינו – על מי חלה השביתה? למי שסובר ש"שביתת הארץ" הינה חובה על הקרקע בדומה ל"שביתת בהמה" אין כל צורך בגזרה כדי לאסור אמירה לנוכרי בשביעית, שהרי זה חלק משבת הארץ, אולם למי שסובר שכל חובת השביתה בשביעית היא חובה על האדם אכן צריך לגזור באופן מיוחד גם על השביעית. בסוגיה זאת נחלקו המהרש"ל והמהר"ם מלובלין (בעקבות דברי התוספות).

הגמרא במסכת בבא מציעא דנה בשאלה האם יש איסור שבות של אמירה לנכרי באיסור "לא תחסום שור בדישו", ומובא בגמרא לחלק בין איסורים שיש בהם חיוב סקילה שבהם יש שבות ובין איסורי לאו שלא גזרו בהם. וכותבים התוספות:

אבל הכא דאיסור לאו שרי - אע"ג דבמס' מו"ק (דף יב.) אמרינן דבשביעית וחולו של מועד אסור אמירה לנכרי, התם משום דשבת ויו"ט חדא מילתא היא וגזרו אטו שבת. תוספות, בבא מציעא צ ע"א, ד"ה אבל הכא

התוספות כאן מתמודדים עם זה שלא רק בשבת אנו מוצאים את איסור השבות של אמירה לנוכרי, אלא גם באיסור מלאכה בחול המועד ואיסור מלאכה בשביעית על אף שבשניהם אין איסור סקילה, ומיישבים התוספות ששביעית וחול המועד הם "חדא מילתא" כמו שבת ויו"ט.

מתוך הדברים עולה שלדעת התוספות יש איסור שבות של אמירה לנוכרי בשביעית, וכאמור מכלל זה נלמד שלדעתם אין איסור דאורייתא של שביתת קרקע כאשר הגוי עובד בשדהו.

לאור זאת מתקשההמהרש"ל בדברי התוספות:

בד"ה אבל הכא כו' אמרינן דבשביעית כו' - נ"ב ג"כ כך מצאתי בפסקי תוס' במסכת זאת וכן בס"א, ועל כל זאת אני אומר שטעות נפלה בספרים, כי בכל מסכת מועד קטן לא נזכר אמירה לכותי בשביעית דאסור או דשרי כי בודאי אסור אמירה לכותי בשביעית אפילו אם תאמר שמותר בשבת לפי שהשביעית תלה הש"י קדושה בארץ דכתיב שבת שבתון יהיה לארץ והבן. וכך הוא הלשון בפרק מי שהפך מקבלין קבולת במועד כו' כל שמותר לעשות אומר לכותי ועושה וכל שאינו מותר לעשות אין אומר לכותי ועושה עד כאן, וכן בפי' תוס' לשם בכל המסכת לא נמצא רק מועד. ולכן אני אומר שטעה הסופר בין שבת לשביעית כי לשם ג"כ אשבת קאי כל שעושה כו' ודו"ק. חכמת שלמה, בבא מציעא צ ע"א

המהרש"ל מקשה על התוספות שתי קושיות: קושיית נוסח וקושייה מהותית. הקושי בנוסח הוא שלא נמצא במסכת מועד קטן בשום מקום שבות אמירה לנוכרי בשביעית. הקושייה המהותית היא שלדעתו שביעית הינה חובה על הקרקע, וממילא יש איסור דאורייתא שהגוי יעבוד בקרקע של היהודי, כלומר הוא מבאר את חובת השביתה כחובה על הקרקע ולא על האדם. לאור דברים אלו הוא מתקן את התוספות ובמקום המילה "בשביעית" הוא משנה ל"בשבת".

וכן כתב גם בעל ערוך השלחן העתיד:

... ונראה דכל מה שאסור בשביעית אפילו ע"י עכו"ם אסור, ומן התורה. ולא דמי לשבת דאמירה לעכו"ם שבות, דלא דמי דבשבת מלאכה נאסרה ולא שביתת שדה, משא"כ בשביעית ששביתת שדה היא המצוה א"כ מה לי על ידו או ע"י עכו"ם סוף סוף עובר על שביתת הארץ... ערוך השלחן העתיד, שמיטה ויובל יט, יט

כלומר, גם לדעת ערוך השלחן לא שייך להתייחס לאיסור אמירה לנוכרי בשביעית כשבות (יש להעיר שערוך השלחן הולך לשיטתו, ששביעית בזמן הזה מהתורה – שיטה שאיננה מוסכמת על רוב רובם של האחרונים, כפי שנראה בהמשך).

המהר"ם מלובלין התייחס גם הוא לדין זה, אך הוא מפרש את דברי התוספות ולא חולק על נוסחתם:

ד"ה אבל הכא וכו' עד התם משום דשבת ויום טוב חדא מלתא היא וכו'. פירוש: וחול המועד אקרי יום טוב ושביעית אקרי שבת דהא שבת קראה רחמנא... מהר"ם מלובלין, בבא מציעא צ, ע"א

המהר"ם דן בקושייה אחרת על דברי התוספות – כיצד התירוץ: "התם משום דשבת ויו"ט חדא מילתא היא וגזרו אטו שבת" פותר את השאלה מדוע שביעית נאסרה על אף שאין בה סקילה, הרי כיוון שאין כאן סקילה למה שיגזרו אמירה לנוכרי? ותירוצו: שכיוון ששביעית נקראת שבת היא נכללה באותה גזרה של "אמירה לנוכרי" בשבת. בעיקר הדין נראה שלדעתו יש להשאיר את הגרסא על מקומה וממילא אין לומר שיש איסור שביתת קרקע מדאורייתא אלא רק "אמירה לנכרי" מדרבנן.

ואכן לענ"ד הגהתו של המהרש"ל קשה, על אף שאכן לא נמצא במסכת מועד קטן כל התייחסות לאיסור אמירה לגוי בשביעית, אולם גם אין ראיה הפוכה שתצדיק שינוי נוסח (ודברי המהרש"ל בדומה למנחת חינוך נסמכים על דרשות הפסוקים בלבד). מעבר לכך, דוחק הוא לשנות את נוסח התוספות, כיוון שישנן שתי עדויות בראשונים מתלמידי בעלי התוספות שכך היה נוסח התוספות: א. בפסקי התוספות (סימן שי) הובא דין זה למעשה (כפי שגם מציין המהרש"ל); ב. הר"ש משאנץ (שיטה מקובצת על אתר) מביא את התוספות ודן בפירוט באמירה לגוי בשביעית וביחס בין דין זה לדין "מחזיקין ידי נוכרים בשביעית", ומכאן שגם הוא לא גרס כדברי המהרש"ל ולשיטתו אין איסור שביתת קרקע אלא דווקא אמירה לנכרי.¹³

footnotes: ¹³ ייתכן שניתן ללמוד מהר"ש משאנץ שמקור התוספות הוא סוגית "מחזיקין ידי נוכרים בשביעית" שניתן ללמוד ממנה, לפחות מהדיון שלה בבבלי (גיטין סב ע"א), שהסוגיה היא גדרי "אמירה לנוכרים", ומכאן שיש איסור אמירה. אולם יש להקשות שהרי "מחזיקין ידי נוכרים" מתייחס לנוכרים שעובדים בשדותיהם, ודיני אמירה לגוי שייכים דווקא כשעובדים בשביל ישראל, כפי שכותבים התוספות באופן מפורש על אתר.

לאור זאת מסתבר שלמרות שאין ראיה חותכת מהגמרא שאיסור אמירה לגוי הוא שבות בלבד, לדעת התוספות בבבא מציעא והר"ש משאנץ שם אין איסור דאורייתא כאשר גוי עובד בקרקע ישראל. ממילא לשיטתם חובת השביעית מדאורייתא היא על הגברא, ומדרבנן ישנו איסור שבות של אמירה לגוי. מאידך, לדעת המהרש"ל וערוך השלחן העתיד, בדומה לדעת המנחת חינוך יש ללמוד מהפסוקים שיש איסור דאורייתא גם בעבודת נוכרי כל עוד הקרקע לא שובתת.

האחריות הלאומית והיחס למלאכת נוכרי

ראינו למעלה את דין "מחזיקין ידי נוכרים בשביעית". מרן הרב קוק הוכיח ממשנה זאת שלכאורה אין כל אחריות על שביתת הארץ, אלא אך ורק על שביתת האדם.

כנגד דברי הרב קוק עומדים דברי הנצי"ב:

'שבת לה'' - דכמו דכתיב בפ' בשלח: 'שבתון שבת קודש לה' מחר', ונתבאר שם דלפי שסבור משה שלא ניתן עדיין אז מצות שבת אלא לה' הוא שבת ולא לישראל, מש"ה אין בו תוספת¹⁴, ה"נ ביאר הכתוב טעמא דמילתא שאין בשביעית דין תוספת כלל משום שהוא שבת לה' – לא כמו שבת בראשית שאינו אלא אקרקפתא דגברי שאסור לישראל לעשות מלאכה, אבל שיהא הגוי עושה מלאכת ישראל מעצמו מותר ע"פ ד"ת, משא"כ שביעית הוא איסור המונח על הקרקע, שהרי מותר לישראל לחרוש ולזרוע בחו"ל ולהפך בארץ ישראל כתיב: 'ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ'. ונתבאר שם דמצוה לישראל לגאול את הארץ מן הגוי שלא יחרוש בשביעית, וא"כ שהוא שבת לה', מש"ה אין בו תוספת בזמן ואינו אלא שבתון. העמק דבר, ויקרא כה, ד

footnotes: ¹⁴ דברי הנצי"ב יונקים ממדרש חז"ל בבראשית רבה פרשה י', ט': "רבי שמעון בן יוחאי: בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו, הוא מוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו, נכנס בו כחוט השערה".

הנצי"ב מבאר כאן בצורה הקיצונית ביותר את מצוות "שבת הארץ". לפי דבריו, כיוון ששבת הארץ הינו "איסור המונח על הקרקע" ממילא לא רק שיש למנוע כל פעולה שתפר את שביתת הארץ אלא יש גם למנוע מגויים לחרוש את הארץ בשביעית אפילו בשדותיהם. לדעתו ישנה מצוה לגאול את הארץ כולה מן הגויים כדי לקיים את "שביתת הארץ". ברור אם כן מדוע התנגד הנצי"ב להיתר המכירה, כידוע.¹⁵

footnotes: ¹⁵ עיין שו"ת משיב דבר סימן נ' ועיין בספר "בתוך ראשית התחיה" מאת יהודה אפל, תל אביב תרצ"ו, פרק כא תיאור הדיון בין הנצי"ב, ר' שמואל מוהליבר מביאליסטוק ורבי מרדכי עליאשברג.

לענ"ד דבריו של הנצי"ב זועקים מפשטי המקראות ומציור השביעית האידיאלית. עם זאת, צודק הרב קוק שמדברי המשנה מוכח שאין כל אחריות על עם ישראל לגרום לשביתתם של הנוכרים מעבודת הארץ בשביעית שהרי "מחזיקין ידי נוכרים בשביעית". אולם, דברי הנצי"ב מגלים לנו טפח שיכול לסייע לנו לפתור את הפער הגדול בין פשטי הפסוקים להעדר כל דיון מפורש בחז"ל. הנצי"ב בין דבריו מתייחס לכך שאין בשביעית "תוספת כלל", דברים אלו תמוהים ביותר – שהרי שני הפרקים הראשונים של מסכת שביעית עוסקים כולם בתוספת שביעית? ונראה שדבריו מתייחסים להבדל בין תוספת שבת ויוה"כ לתוספת שביעית אותו נבאר להלן.

תוספת שביעית ושביתת הארץ

ננסה כעת להתבונן בדין תוספת שביעית, ודרכו להבין את הפער בין דרישת הפסוקים לשביתת הארץ באופן עצמותי, ובין הפסיקה למעשה בסוגיות רבות שמוקד תפיסתן הינו רק שביתת האדם ממלאכה.

אם נתבונן בדין "תוספת שביעית" כפי שהוא מצטייר במשנה, נמצא שתוספת שביעית שונה מהותית מ"תוספת שבת" (המקובלת) שהיא תוספת בממד הזמן, לעומת זאת "תוספת שביעית" איננה תוספת בממד הזמן אלא עיקרה איסור הכנת הקרקע "מפני שהוא מתקנה לשביעית" (כלשון הרמב"ם, שביעית ג, א). לעומת זאת בשבת אין כל איסור לתקן מלאכות לשבת, כלומר לגרום לשבת שתתחלל על ידי כליו של האדם (כשיטת ב"ה בשביתת כלים). לאור זאת עולה שיסוד דין תוספת שביעית הוא איסור לגרום לקרקע להצמיח בשביעית, ומכאן שכל דין תוספת שביעית נובע מכך שחובת השביתה היא חובה על הקרקע.

עם זאת, כפי שנראה עוד בהרחבה לקמן, חז"ל (מועד קטן ד ע"א) קבעו שדין תוספת שביעית תלוי בהימצאותו של מקדש, ובהעדר מקדש בטלה התוספת וכלשון הרמב"ם:

עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית - אסורה, הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית. ודבר זה בזמן שבית המקדש קים הוא שנאסר מפי השמועה. וגזרו חכמים שלא יהיו חורשין שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן עד הפסח. ובזמן שאין המקדש קים - מתרין בעבודת הארץ עד ראש השנה, כדין תורה. רמב"ם שביעית ג, א

לאור זאת, נראה לענ"ד להסביר שביטול התוספת מבטל את הצורך למנוע מהארץ להצמיח בשביעית, שהרי אם מותר לחרוש עד ראש השנה ממילא מותר לגרום לארץ להצמיח בשביעית. עיקרון זה יכול להסביר את הפער הגדול בין הפסוקים להלכה. הפסוקים עוסקים בשביעית האידיאלית, שביעית שבה הארץ שובתת מכל מלאכה. שביתת הארץ מעידה על חיותה הייחודית, אותה החיות שבעטיה נותנת הארץ בשנה השישית יבול רב לשלוש השנים. מימושה של אותה החיות כוללת מניעת כל עבודה בארץ, גם עבודה של נוכרים (כדברי הנצי"ב). אולם בהעדר מקדש מצטמצמת השביעית למימד האדם בלבד, והחובה לשבות קיימת רק כאיסור מלאכה על האדם ואין כל איסור לגרום לארץ להצמיח.

את הרעיון העמוק שקדושת המקדש משפיעה על קדושת הארץ זיקק הרמח"ל בהקדמה לחיבורו "משכני עליון" (גנזי רמח"ל, עמ' קמט-קנג), שם הוא מבאר את דרך ההשפעה מהמקדש העליון למקדש התחתון ומשם לכל ארץ ישראל ולכל הנבראים:

...כי מן הבית הזה לוקחים שפע וכוח כל הנבראים. ובהגיע אליו השפע הנשפע מן המלך, נראו כל חצירותיו וכל חדריו כולם מלאים כח ועצמה, לתת לכל הקרב הקרב, איש לפי מדריגתו. ועל כן לא פסק השפע מן הבית הזה מעולם, כי לולי פסק רגע אחד היו מתבטלים כל הבריות מיד. נמצא שאין המלך מסיר עיניו מהיכלו כלל.

הרמח"ל מדבר על בית המקדש העליון, המקביל לבית המקדש בארץ. מקום זה מבטא את נקודת ההשקה שבין הקב"ה והעולם, השפע יורד אל בית המקדש ומשם לארץ ישראל ולעולם כולו. הוא מבאר כיצד בבניין הבית העתידי תחזור הקדושה והטהרה אף לארצות שמחוץ לארץ ישראל.¹⁶

footnotes: ¹⁶ וראה על כך עוד בהרחבה בדרך שער העליון, זבחים יג-יד עמ' 170-171.

סיכום

בפרק זה עסקנו בשאלה על מי חלה חובת השביתה – על האדם או על הארץ. לשאלה זו ישנן נפקא-מינות הלכתיות ומחשבתיות רבות. הראשונה שבהן היא השאלה האם המגמה בהלכות שביעית היא שהארץ לא תגדל ותעבד בין מעצמה ובין ע"י אדם, או שמא המגמה היא שהאדם לא יגרום לעבודת הארץ ולהצמחתה.

השאלה המעשית שבה עלתה הסוגיה בדברי האחרונים היא השכרה ומכירת הקרקע לגוי שיעשה בה מלאכה בשביעית (שהיא הבסיס להיתר מכירה).

מפסוקי התורה נראה בעליל שמצוות השמיטה הינה ציווי שהארץ תשבות: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'", הדבר מודגש בפסוקים בספר ויקרא, שבהם חוזר הציווי שבע פעמים. אולם נחלקו האחרונים עד כמה נכון לדייק בפסוקים כאשר בחז"ל אין ראיה ברורה לסוגיה. המנחת חינוך דייק מפסוקי התורה, אולם הרב קוק דחה את דיוקו בכך שהוא "דורש כמשה מפי הגבורה". אולם, לענ"ד אי אפשר להתעלם לגמרי מפשטי הפסוקים בייחוד כאשר אין ראיה נגדית בחז"ל.

במשנה נראה לכאורה שאין חובה על האדם לגרום לארץ לשבות, וכל הדיון נסוב על חובות האדם, והדבר מודגש בסוגיית "לפני עיוור לא תתן מכשול" שלפיה החשש היחיד הוא הכשלת חברו ולא חילול השביעית. מעבר לכך לא מוזכר במשנה כלל מה יחסנו לעבודת הנוכרי בארץ, וניתן אף לפרש בהקצנה (עפ"י אחת הדעות בירושלמי) שניתן ליצור הסכם שהגוי יחרוש ואנחנו נחכור ממנו את הקרקע לאחר מכן, כלומר אין לנו כל מניעה לעודד את החריש על ידי הנוכרי (אולם צ"ע האם הדין של חריש שנאמר שם קיים גם ביחס לזריעה, ונראה לענ"ד שלא).

בבבלי, הדין מורכב יותר, ונראה בדברי אביי שיש מקום לדמות את דין "שביתת הארץ" ל"שביתת בהמה" כלומר שאיסור השביתה הוא עצמותי ולא על הגברא. אולם, ראינו שיש מקום רב להבין שהדימוי בין הדינים איננו דימוי מלא. ויש בדבר מחלוקת גדולה בין שתי סיעות באחרונים:

א. לדעת המבי"ט, המהרי"ט, פאת השלחן, האדר"ת, הגראי"ה קוק, הגרש"ז אוירבך ועוד, הדימוי לשביתת בהמה הוא דימוי חלקי בלבד (משום "שכר שביעית" או משום איסור "אמירה לנוכרי" ודיני "לפני עיוור"). לשיטתם חובת השמיטה היא חובה המונחת על קרקפתא דגברא, ואין מדאורייתא פגם בכך שיגרם לארץ להצמיח כל עוד לא נעשה הדבר בדרך איסור.

ב. לעומתם, לדעת הנחפה בכסף, שמן המר והמנחת חינוך, (וכן נראה מפשט דברי התוספות רי"ד בביאור הדיון בגמרא, אך לא במסקנה) יש להשוות לגמרי בין דין שביתת בהמה לשבת הארץ, וממילא כל עבודה שתגרום לארץ להצמיח תחשב לביטול מצוות עשה, גם אם לא נעשתה בדרך איסור.

בנוסף לכך ראינו שלדעת התוספות והר"ש משאנץ איסור אמירה לגוי בשביעית הוא איסור שבות, כלומר אין באמירה לגוי איסור מהתורה של פגיעה בשבת הארץ, וממילא מוכח לדעתם שמצוות השמיטה הינה חובה על האדם. מנגד, המהרש"ל ניסה לשנות את הגרסא ונימק את המחלוקת מהטעם העקרוני ששביעית הינה חובה על הקרקע ואין לחלק בין עבודת נוכרי לעבודת ישראל.

בסוף הדברים ראינו את דברי הנצי"ב שכתב שיש מצווה לגאול את הארץ מידי גויים שלא יעבדוה בשביעית, ויוצא לשיטתו שחובת השביעית הינה חובה על הארץ. דבריו אכן תואמים את פשט הפסוקים אך מנוגדים לדברי המשנה. אולם מתוך דבריו שנסובו על תוספת שביעית נראה לענ"ד שניתן למצוא את המפתח להבנת הפער בין דרשת הפסוקים לבין מקורות ההלכה.

אם נתבונן לעומק במהות דין תוספת שביעית נראה שכולו תלוי בחובת הארץ לשבות. כלומר דין תוספת שביעית תלוי בהכרה בכך שחובת השביעית היא חובה על הקרקע, ולכן ישנו איסור לעשות מלאכה בשישית שתתקן את הארץ בשביעית ותפגע בשביתתה. איסור הפעולה בערב שביעית שיגרום לצמיחה בשביעית מוכיח לכאורה את החובה של "שביתת הארץ". עם זאת, ביטול תוספת שביעית בזמן הזה מבטל את החיוב של שביתת הארץ ומשנה את זווית ההתייחסות רק לאיסור המלאכה על האדם, שאיננו מתחיל אלא בזמן השביעית עצמה ולא לפניה.

לאור הבנה זאת מובנים כל הסוגיות שראינו: אכן, יש שאיפה לקיום השביעית במלואה כלומר קיום "שביתת הארץ" אפילו עד כדי ציווי למנוע מנוכרים לעבוד אותה. עם זאת, לאחר החורבן ובהעדר מקדש חובת השביעית עוברת מהקפדה על שביתת הארץ ומתמקדת בשביתת האדם ממלאכה.

לאור זאת, אכן צודק הנצי"ב בפשטי הפסוקים שיש חובה למנוע מגויים לעבוד בשביעית, וצודק הראי"ה קוק ש"מחזיקין ידי נוכרים בשביעית". דברי הנצי"ב מתקיימים כאשר בית המקדש עומד על תילו וקדושת המקום מתקיימת במלא יפעתה, ואז אכן מצוות השמיטה יונקת מהקדושה העצמית של הקרקע, היונק ממקום הקודש, מקודש הקודשים ואבן השתייה. במצב זה השביעית היא מצווה לאומית ומשימה כלל ישראלית להשבתת הארץ.

לעומת זאת בהעדר מקדש, כאשר בטלה תוספת שביעית, ההתמודדות ההלכתית מתמקדת באיסור המלאכה לאדם שחלה על היהודי בלבד (לבד מגזרת שבות של אמירה לגוי כפי שהוזכר לעיל).

בפרק הבא נדון ונוכיח בהרחבה את הטענה שביטול תוספת השביעית מבטא שינוי מהותי בחובת האדם לדאוג לשביתת הארץ.