שבת הארץ או שביתת האדם – סוגיות נוספות

לאור המהלך שהצגנו עד כה במבוא – ששביתת השביעית במהותה היא חיוב שהקרקע תשבות, אולם לאחר החורבן נשאר רק החיוב על האדם – ניתן להבין סוגיות רבות. בחלק מהסוגיות המהלך מסייע להכרעת ההלכה, ובחלקן מתבארים על ידו יסודות השביעית. בפרק זה נסקור בקצרה סוגיות אלו, ובחלקן נרחיב בעזרת ה' במקומן.

ספיחין לר' עקיבא וספיחי שישית

בתורת כהנים (בהר, פרשה ג, פ"ד ה"ה) נחלקו ר"ע וחכמים האם ספיחים שגדלו מעצמם אסורים מהתורה או מגזרה:

וכי תאמרו עתידים אתם לומר מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו, אם אין אנו זורעים מה אנו אוספים, אמר רבי עקיבא מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית וחכמים אומרים אין ספחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים... ספרא בהר פרשה ג, פרק ד, (ה)

כלומר לדעת ר"ע איסור ספיחין הוא איסור גמור מהתורה, ואילו לדעת חכמים מדובר בתקנה. לכאורה, מסתבר לומר שאין לאסור ספיחין העולים מאליהם, שהרי אין זו תוצאה של עבודת האדם ואף באדמה לא נעשתה כל מלאכה. לכן נראה ששיטת ר"ע נובעת מההבנה ששבת הארץ היא חובה על הקרקע לשבות ולא להצמיח ספיחין אף אם לא נעשתה לשם כך כל מלאכה. לעומת זאת לדעת חכמים השביעית תלויה במעשה האדם, ולכן רק זרע שזרע האדם ייאסר, וזרע שנזרע מאליו נאסר רק מגזרת חכמים מחשש מפני הרמאים, וכך נפסקה ההלכה לפי רוב הראשונים, למעט הסמ"ג (לא תעשה רסח).

בנוסף למחלוקת זאת, נחלקו הראשונים לגבי "ספיחי שישית", כלומר יבול שנקלט באדמה בשישית אך גדל בשביעית, לדעת הרמב"ם (שמיטה ויובל ד, יא) כל ירק שלא היה מוכן ללקיטה בשישית נחשב לספיחין. לעומתו, דעת הר"ש (שביעית ט, א), הרא"ש (פירוש המשנה, שם) והרמב"ן (ויקרא כה, ה)²⁶ שירק שלא נגמר גידולו בשישית אינו בכלל גזרת ספיחין. בדומה למחלוקת ר"ע וחכמים, גם כאן ניתן לומר ששיטת הרמב"ם יוצאת מנקודת ההנחה שאיסור השביתה הוא על הקרקע, ולכן בכל מקרה שהקרקע "עבדה" בשביעית להצמחת הירק – הירק נאסר מדין ספיחין, ואילו הר"ש הכריע שהכל תלוי במעשה האדם וכל עוד זריעתו הייתה בשישית אינו נכלל בגזרת ספיחין.

footnotes: ²⁶ הרב יהושע בן מאיר (היתר מכירה או אוצר בית דין, מהדורת תשע"ד, עמ' 62-65) כותב שיש חילוק בין השיטות, שלדעת הר"ש גם ירק שרוב גידולו בשביעית הותר מדין ספיחין, ואילו לפי הרמב"ן רק ירקות שרוב גידולם בשישית הותרו. הרב בן מאיר מבסס את דבריו על פאת השלחן (כב, ג) והרב קוק (שבת הארץ ד, ג) שהביאו את דברי הרמב"ן והר"ש כשני "יש אומרים". אולם לענ"ד מגוף הדברים נראה ששניהם לא חילקו כלל בין הר"ש לרמב"ן לגבי כמות הגדילה של הירק בשישית, אלא רק בכך שדעת הרמב"ן כדעת רש"י שאיסור ספיחין הוא דווקא לאחר זמן הביעור, אולם לגבי הגדרת ספיחי שישית שתי הדעות שוות. וכן סבר באופן מפורש החזון איש (שביעית ט, יז). וגם הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה, סימן מט) לא חילק בין הראשונים ונראה שלדעתו שיטת הר"ש כשיטת הרמב"ן והרא"ש. אכן לענייננו אין נפק"מ בכך, משום שבכל מקרה יש מכנה משותף לכל השיטות – שחלק מהגידול נעשה בשביעית, ובכל זאת לא גזרו על היבול גזרת ספיחין.

מחלוקת נוספת קיימת באחרונים בפירוש שיטת הר"ש הנ"ל – מהו הגידול המינימלי בשישית שעליו לא חלה גזרת ספיחין. לפי דעת החזון איש (שביעית ט, יז) בתבואה יש צורך בשליש גידול ובירק מספיק גידול כלשהו, ויש עדויות שהחזון איש הקל בנביטה מעל הקרקע בלבד, ואפילו נביטה של חלק מצמחי שדה פוטרת את כולו (חוט השני שמיטה ד, ג עמ' קסב, וכן פסק בשו"ת שבט הלוי ח"ב, סימן ר). לעומתו, הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה סימן מט-נ) סבור שגם בירקות הותרו רק אלו שהגיע לעונת המעשרות בשנה השישית.

לאור המהלך שראינו במבוא, נלענ"ד שבביטול תוספת שביעית בזמן הזה יש חיזוק מעשי לפסיקה כדעת הר"ש וכדעת החזון איש, על כן הספיחין שנאסרו הם רק הצמחים שנבטו בשביעית, שהרי עיקרה של הגזירה הוא מחשש שמא יזרע ויגיד שהם נזרעו מאליהם. אולם, לעתיד לבוא כשתחזור הקדושה למלוא יפעתה ודין תוספת שביעית יחזור למקומו, יש מקום רב לסברת הרמב"ם שיש לחשוש גם לזרעים שלא הושלמו בשביעית, שהרי דין תוספת שביעית ואיסור ספיחין שורש אחד להם – חובת השבתת הארץ מפעולת הַצמחה בשנה השביעית, אף כשהיא נגרמה מפעולת האדם בשנה השישית.

קניין לגוי להפקיע בזמן הזה

סוגיה נוספת שיש מקום להבינה לאור המהלך שראינו, היא סוגיית קניין הגוי בארץ ישראל להפקיע מצוות שביעית (ראה בהרחבה להלן סימן ב).

גם בסוגיה זאת, בדומה לשאלת היתר שכירות לגוי, אם שביתת הארץ חלה רק על האדם ממילא גוי שאינו מחויב בשביעית יהיה לו קניין להפקיע מקדושת הארץ והפירות לא יהיו קדושים. אולם, אם כל מהות השביעית היא קדושתה של הארץ, ממילא אין מקום לומר שגוי יוכל להפקיע מקדושת הארץ.

סוגיה זאת היא אחת משאלות היסוד בעניין היחס הראוי להיתר מכירה ויבול נוכרי. אם יש קניין לגוי, ממילא היתר מכירה יכול להועיל ויבול נוכרי אין בו קדושת שביעית, אולם אם אין קניין לגוי היתר מכירה לא מועיל ויבול נוכרי אסור במסחר ויש בו קדושה.

לא נרחיב כאן בכל הסוגיה, אולם בהכרעת הסוגיה נחלקו מרן ר' יוסף קארו והמבי"ט ביחס לקניין פירות מן הנוכרים. המחלוקת הובאה כולה על ידי מרן המחבר (שו"ת אבקת רוכל, כב-כה), ועל ידי המבי"ט (שו"ת המבי"ט חלק א סימנים:יא;כא;ריז;שלו), וסיכם את כל דעות האחרונים בעל פאת השלחן (ב"קונטרס היתר תבואה ופירות שביעית בקרקעות של גויים בזמן הזה בארץ ישראל בלא קדושת שביעית"; סוף סימן כג). לדעת המבי"ט מעמדן של פירות משדה גויים זהה למעמד פירות ישראל, ולכן יש בהם קדושה ואיסור מסחר, ומאידך לא חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות. לעומת זאת, לדעת מרן המחבר אין בפירות קדושה, אולם אם הפירות נגמרו בידי ישראל יש חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות בשביעית. בעל פאת השלחן הביא את השתלשלות המחלוקת באחרונים וסיכם:

ומי לנו גדול כמו הגאון הרדב"ז שהיה בימי מרן והמבי"ט והכריע כפסק מרן. והלכה כדברי המכריע דשל גוים פטור משביעית וחייב בתרומות ומעשרות... פאת השלחן, קונטרס היתר תבואה ופירות שביעית בקרקעות של גוים בזמן הזה

אולם על אף שבעל פאת השלחן הביא דעות רבות וכתב שהמנהג כדעת הבית יוסף, חזרו לחלוק בדין זה פעם נוספת עם ייסוד היתר המכירה של שמיטת תרמ"ט. בשנת תרמ"ח פורסם לראשונה ההיתר על ידי הרבנים האשכנזים – הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנא, ר' יהושע מקוטנא, ור' שמואל מוהליבר (פרטי ההיתר הובאו במלואם במעדני ארץ, שביעית סימן א, וכן בספר השמיטה עמ' נט-ע). ביחס לסוגיה המרכזית: האם יש קניין לגוי להפקיע – סמכו המתירים בפשטות על הכרעת הבית יוסף שפירות גויים אינם קדושים בקדושת שביעית ויש קניין לגוי להפקיע. אולם כנגדם כתב בית הלוי (שו"ת, ח"ג, סימן א) שאין לסמוך על ההיתר כיוון שיש לפסוק כדעת המבי"ט שאין קניין לגוי להפקיע מקדושת הארץ וגם בשביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן אין קניין.

מפורש בבבלי (גיטין מז ע"א ועוד) שבסוריה יש קניין לגוי להפקיע, ויסוד המחלוקת הייתה בשאלה האם יש לדמות את שביעית בארץ ישראל בזמן הזה לדין מצוות התלויות בארץ בסוריה. לדעת בית הלוי יש לצדד בדעת המבי"ט ולא להשוות את ארץ ישראל בזמן הזה לסוריה, כיון שלשיטת הרמב"ם שביעית אמנם מדרבנן אך קדושת הארץ מדאורייתא, ואילו בסוריה קדושת הארץ עצמה היא מדרבנן. לכן הדיון בהפקעת גוי איננו האם בטלה השביעית אלא האם בטלה הקדושה, ובזה יש הבדל מהותי בין ארץ ישראל לסוריה גם בזמן הזה. שיטת בית הלוי התבססה על כך שסברת "ביאת כולכם" שבגללה לדעת הרמב"ם שביעית בזמן הזה מדרבנן, מנותקת מדין קדושת הארץ. מנגד, חלקו הרב קוק ור' חיים סלובייצ'יק (בנו של בית הלוי) על סברא זאת משני כיוונים שונים: הרב קוק חידש שכיון שכל סברת רבה שאין קניין לגוי נלמד מהפסוק "כי לי הארץ" האמור ביובל, ממילא גם לדעת הרמב"ם כשאין יובל יש קניין לגוי להפקיע. ור' חיים חידש שסברת 'ביאת כולכם' היא סברה בגוף קדושת הארץ, ולא רק בקדושת הפירות.

לאור מה שראינו, שיש חילוק בין קדושת הארץ בזמן הבית לקדושתה בזמן הזה, נלע"ד שגם כאן יתכן לומר שאין קניין לגוי להפקיע כאשר קדושת השביעית במלואה והמצווה היא שהארץ תשבות ולא תצמיח, וממילא אין מקום לחלק בין בעלים יהודי או נוכרי. אולם בזמן הזה יש לפסוק כדעת מרן הבית יוסף ומרן הרב קוק, שיש קניין לגוי להפקיע מקדושתה כיוון שחובת השביעית קיימת על האדם.

מלאכת מחשבת בשביעית והיתר גרמא

סוגיה נוספת שיש מקום להבינה לאור המהלך שראינו, היא היתר גרמא והיחס לגדרי מלאכת מחשבת בשביעית (ראה בהרחבה להלן סימן ו).

בגמרא במועד קטן (ג ע"א) מובאת דעתו של רבא הסובר שבשביעית אסרה התורה רק אבות מלאכה. רש"י (הנדפס, שם) מבאר שגם בשביעית הגדרת אבות ותולדות נלמדת מן המשכן: "תולדות - כגון משקה זרעים שלא היה במשכן, לא אסר רחמנא". האגלי טל (מלאכת חורש, ס"ק א, הגהה ראה עוד להלן עמ' 227) מבאר שלפי רש"י, הלומד את הגדרת אבות מלאכות שביעית מן המשכן, גם גדרי מלאכת מחשבת יילמדו בשביעית מן המשכן.

מאידך כתבו התוס' במועד קטן (יג ע"א, ד"ה נטייבה) ובגיטין (מד ע"ב, ד"ה שנתקווצה), שיש לחלק בין הלכות שבת שבהן נאמר דין מלאכת מחשבת, להלכות שביעית שבהן גם מלאכה שאינה מועילה למטרתה תיאסר:

...התולש עולשין והמזרד זרדין - אם ליפות את הקרקע כל שהוא, ואע"פ שאין מכוין ליפות, דקאמר התם דפטור גבי שבת כגון בארעא דחבריה, אבל גבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת. תוספות, מועד קטן יג ע"א, ד"ה נטייבה

לפי דברי התוספות יש להבדיל בין מלאכה בשבת שתלויה בהגדרת מלאכת מחשבת, ובין שביעית שאיננה תלויה במלאכת מחשבת אלא בתוצאת המעשה. כאמור לפי דברי האגלי טל רש"י (הנדפס) במועד קטן חולק על דברי התוספות. לשיטתו מלאכות שביעית נלמדות מן המשכן כמו בשבת, וממילא גם את גדרי מלאכת מחשבת יש ללמוד מהמשכן. יוצא לשיטתו, שיש מחלוקת בין רש"י (הנדפס) לתוספות בשאלה – האם נאמר דין "מלאכת מחשבת" בשביעית או לא. בביאור שיטת התוספות נלע"ד לומר, שבשבת המלאכה מוגדרת על פי האדם ופעולותיו, ולכן סוגיות מלאכת מחשבת מהוות את יסוד החיוב, לעומת זאת בשביעית האיסורים מוגדרים על פי המציאות של הפגיעה בשבת הארץ, שאינה תלויה במחשבת האדם.

לאור זאת יש גם לבחון למעשה האם ניתן להתיר מלאכות גרמא בשביעית במקום הפסד. לכאורה דין גרמא איננו דין מדיני מלאכת מחשבת, שהרי דין גרמא קיים בעוד תחומים, לדוגמא ביחס למחיקת שם השם בטבילה במקווה (בבבלי שבת קכ ע"ב), אם כן לכאורה יהיה מותר גרמא במקום צורך גם בשביעית (בין לרש"י ובין לתוס'). אלא שגם כאן חוזרת השאלה על מי חלה חובת "שבת הארץ", הרי גרמא לא משנה את התוצאה אלא את המלאכה, ואם חיוב השביעית נמדד בתוצאה של שביתת הארץ ממילא גרמא תיאסר. אכן בספרות הפסיקה בדורות האחרונים דנו האם השימוש בגרמא מותר בחלק מהמקרים (ראה תחומין ז, מאמר מקיף של הרב זאב ויטמן). נלע"ד שגם כאן ניתן להסתייע בחלוקה הנ"ל, כאשר השביעית מתקיימת בהעדר מקדש חובת השביתה היא על האדם ולכן גרמא תהיה מותרת במקום הפסד (במקרה זה ראוי להוסיף צדדים להיתר ולא לסמוך על כך לבד), אולם בזמן שהשביעית מתקיימת במלוא יפעתה תאסר גרמא מדין שביתת הארץ, בדומה להכנת הקרקע בשישית לקראת השנה השביעית.

אכילה משלחן גבוה

מעבר לסוגיות אלו שקשורות באופן ישיר לשאלת שביתת הקרקע ישנו מהלך נוסף שיש ללמוד מדין זה: אם השביעית הינה חובת הקרקע, כל זכות האכילה מתוצרת הארץ יונק מכך שהאכילה היא אכילה מ"שלחן גבוה", ולכן במקרה שהארץ לא הושבתה (נעבדה או נשמרה) ייתכן שתוגבל אכילת הפירות, בדומה למה שכתבנו לעיל בדעת ר"ע באיסור ספיחין. מאידך גיסא, אם החובה היא חובה על האדם – איסור האכילה יונק ממעשה האדם, ולא יתכנו חובות או איסורים באכילה כאשר האדם איננו גורם האיסור, כפי מה שהסברנו לעיל בדעת חכמים ביחס לאיסור ספיחין.

לאור זאת יש להתמודד עם סוגיות ומחלוקות הנוגעות לאיסור אכילת פירות בעקבות מעשי האדם: מה משמעות איסור קצירה כדרך הקוצרים? מה דין פירות שגדלו בשדה שמור ונעבד? כיצד יש להבין את מצוות ביעור?

איסור קצירת ובצירה

אחת השאלות הקשות בהבנת פשטי המקראות הוא היחס בין האיסור (ויקרא כה, ה): "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר" לציווי בפסוק הבא (שם, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". הרי אם יש איסור לקצור ולבצור כיצד ניתן לאכול? שני פתרונות הובאו בתורת כהנים:

מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן (המבוזר) [המופקר], לא תבצור, לא תבצור כדרך הבוצרים... ספרא, בהר פרשה א

הפתרון הראשון שמובא ב'תורת כהנים' הוא שאיסור קצירה הוא מן השמור, אבל מן המופקר מותר לקצור, כלומר הותר לקצור רק במקום שהאדם לא מראה בו בעלות על הקרקע. הפתרון השני הוא שאסור לבצור כדרך הבוצרים, כלומר יש צורך בעשיית שינוי מדרך הבצירה הרגילה, וכן פסק הרמב"ם למעשה (שמיטה ויובל, ד, א; שם כב-כג).²⁷

footnotes: ²⁷ יש מקום לדון ביחס בין שני החלקים שבתורת כהנים: איסור קצירה מהשמור, ואיסור קצירה כדרך הקוצרים – האם מדובר בשני איסורים, או שגם בשדה שאינו שמור אין לקצור כדרך הקוצרים. בדרך זאת נקט הגר"א (שנות אליהו, שביעית פ"ח מ"ו): "תאנים של שביעית – דהכלל במשומר אסור בשום עניין אף בשינוי, רק במופקר שרי בשינוי. ודווקא בתלוש, אבל במחובר אסור אף במופקר לקצור כי אם לתלוש בידים". ולפי מה שביארנו למעלה מובנת דעתו של הגר"א – שבכל מצב יש להראות שהאכילה היא אכילה משלחן גבוה, ולכן גם בשדה מופקר יש להמנע ממעשה של בעלות. וראה על כך עוד בהרחבה בהמשך ביחס לדין שמור ונעבד.

אם נשווה שני פתרונות אלו לקצירה בשבת, נראה שישנו הבדל מהותי בין השביתות. ברור שלא נתיר קצירה במקומות מסוימים (לדוגמא בשדה) ונאסור באחרים (לדוגמא בחצר פרטית) בשבת. וכן גם שינוי מדרך המלאכה איננו בר השוואה בין שבת לשביעית, שהרי גם אם בשבת שינוי מוציא מידי "מלאכת מחשבת" אך ודאי שאינו מתיר לכתחילה את המלאכה. מנגד, בשביעית מדובר בהיתר מהותי שמגדיר כיצד יש לאכול לכתחילה בשביעית.

חלוקה זאת מובנת רק אם אנו רואים את איסור הקצירה שונה באופן מהותי מאיסור מלאכה בשבת: בעוד שבשבת איסורי מלאכה נגזרים ממעורבותו של האדם בעשיית המלאכה (לכן לדוגמא נאסרה רק מלאכת מחשבת), איסור הקצירה בשביעית אסור מפני שהארץ אינה של האדם אלא של הקב"ה – "שבת לה'" – ולכן בשביעית הותר לאכול מ"שולחן גבוה". לכן מן המופקר מותר לקצור, כיוון שהאדם מבטא במעשיו שאין הוא בעליו של היבול (אלא שחז"ל תיקנו שלא יקצור יותר משלוש סעודות, כדי לבטא שהבעלות איננה שלו).

באופן דומה יש להבין את ההיתר לבצור שלא "כדרך הבוצרים". העבודה בגת גם היא מהווה גילוי של בעלות, ובשמיטה אין היתר להשתמש בחקלאות כמפעל תעשייתי, והפירות מיועדים רק לאכילה. לכן מותר לעבד את המזון בדרך שברור לעין שאינה לייצור תעשייתי אלא לצריכה עצמית – כגון דריכה בעריבה וכתישה.

אולם כל זה רלוונטי כאשר מממשים את השביעית ביסודה, שכל אחד הולך ולוקט לעצמו. אולם גם כאן יש לדון כיצד יש לנהוג הלכה למעשה בזמן הזה, וכיצד יש להתייחס לבצירה כדרך הבוצרים לצורך "אוצר בית דין" שאיננו ממון פרטי כפי שעולה בפשטות התוספתא (שביעית ח, א) שהותר לעשות דבילה לשכור פועלים לבצור ענבים ולדרוך בגת ועוד (וראה על כך עוד בהרחבה לקמן 411-414).

שמור ונעבד

כפי שראינו לעיל, בספרא מובא שיש לחלק באיסור קצירה כדרכה בין שמור למופקר, וכך היא שיטת הר"ש (שביעית, ח, ו) – שאיסור קצירה ובצירה כדרכה נאמר רק לגבי השמור, ומה שאינו שמור מותר לקוצרו כדרכו.

מעבר לכך, נחלקו רש"י ור"ת מה דין היבול שגדל בשדה שמורה. לפי רש"י (יבמות קכב ע"א) גם שדה שנשמרה באיסור יבולה מותר באכילה, ואילו לפי שיטת ר"ת (תוס' שם; ספר הישר, חידושים נט) יבול שנשמר באיסור נאסר באכילה. הלכה למעשה כתב הגרש"ז אוירבך (מעדני ארץ, הערות ז) שנהגו להקל ולא אסרו פירות שמורים באכילה. וכן הורה למעשה הגרי"ד סולוביצ'יק.

לענ"ד יש לבאר שמעיקר הדין דבר זה תלוי בחקירה שלפנינו: אם השביתה היא על הקרקע, ממילא אם שמרו את הקרקע יאסרו הפירות כיוון שהקרקע לא שבתה כדעת ר"ת, אולם אם החיוב הוא על הגברא לא נאסר את יבול הארץ אלא רק נחייב את האדם, כדעת רש"י.²⁸ גם כאן לענ"ד בזמן הזה יש מקום להכריע שהחיוב הוא על האדם, אולם בזמן המקדש, שאוכלים משולחן גבוה, ייאסר היבול השמור, כיוון שהוא מבטא תפיסה של בעלות ואין כאן אכילה משלחן גבוה.

footnotes: ²⁸ דבר שתואם את שיטתו שהשווה בין איסורי מלאכה בשבת לאיסורי מלאכה בשביעית בדין מלאכת מחשבת, כפי שהובא לעיל.

סוגיה זאת רלוונטית למי שחולק על "היתר מכירה", ויוצא שגם למי שלא סומך על "היתר מכירה" ולדעתו חובתו של בעל השדה להפקיר את יבולו, אם לא הפקיר בעל השדה את הקרקע אלא מכרה לגוי לא נאסרו הפירות, כדעת רש"י, וכהכרעת הגרש"ז אוירבך. ונרחיב על זה בעז"ה לקמן עמ' 137.

מצוות ביעור

ביסודות מצוות ביעור אנו רואים שאכילת האדם בביתו תלויה באכילת החיה בשדה:

ולבהמתך ולחיה מה תלמוד לומר... כשהוא אומר ולבהמתך ולחיה מקיש בהמה לחיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה בהמה אוכלת בבית כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית: ספרא בהר, פרשה א, פ"א, ח

כלומר, ישנו איסור להשתמש בפירות לאחר שהם לא קיימים יותר כהפקר לבעלי החיים בשדה. ברייתא זאת מובאת גם בבבלי (תענית ו ע"ב, ועוד) ובירושלמי (שביעית פ"ט, ה"ד) ונפסקה להלכה.

גם בדין זה רואים שהיחס לפירות ממוקד ביחס לתוצר הארץ כשהוא נאכל כאכילה משלחן גבוה, כפי שביארנו לעיל. וכן הדין ביחס לאיסוף הפירות לביתו עד ג' סעודות, שהדבר לא מפקיע מהאכילה גדר של אכילה משלחן גבוה. ברם, אדם האוסף לתוך ביתו כמות גדולה יותר, מתברר שלמעשה הוא אינו אוכל משולחן גבוה, ולכן ודאי כשכלו הפירות מן השדה, אי אפשר לראות בפירות שנאספים אכילה משלחן גבוה.

לאור עקרון זה יש לבאר את מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי ביחס לביעור:

מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. משנה, שביעית ט, ח

במשנה בשביעית נחלקו ר' יהודה ור' יוסי מה ניתן לעשות בפירות לאחר הביעור. הרמב"ם (שמיטה ויובל ז, ג) הכריע שלאחר זמן הביעור "נאסרו הפירות בין לעניים ובין לעשירים". הכסף משנה ציין שלרמב"ם הייתה גרסה שונה במשנה, ולשיטתו לדעת ר' יוסי לאחר זמן הביעור נאסרו הפירות בין לעניים ובין לעשירים וחייב לשורפם. ראשונים רבים חלקו על הרמב"ם, ביניהם הר"ש והרמב"ן (פסחים נב ע"ב ד"ה מתבערין) שהכריעו כדעת ר' יוסי לפי הגרסא המצויה לפנינו, ולפי התוספתא, שניתן לקיים את מצוות הביעור בהפקרת הפירות אפילו אם המפקיר זוכה בהם לאחר מכן מחדש. וכן פסק למעשה הרב קוק (משפט כהן, פג) שהעיד שכן המנהג להפקיר, וכתב שיש לחשוש לאיסור הפסד פירות שביעית אם שורף. וכן פסק החזון איש (שמיטה יא, ח).

לאור דברינו לעיל, גם בדין זה נלענ"ד שהסברה להסתפק בהפקרת הפירות מתמקדת בפעולות האדם בלבד, ואילו שיטת הרמב"ם שהפירות נאסרים נובעת מכך שהיתר האכילה מותנה בהיותו אכילה משלחן גבוה ומהפקר הקרקע לכול – כולל חיית השדה. אולם יש להעיר שיתכן שגם אם נאמר שהשביתה במהותה חלה על הקרקע אין זה מחייב את שריפת הפירות ולא את הפקרתם.

שיטת הרמב"ם: זמירה היא אב בשבת ותולדה בשביעית

בשיטת הרמב"ם אנו מוצאים פער בין שביעית לשבת לעניין מלאכת הזמירה. ביחס לשביעית אנו רואים בדברי רבא בגמרא מועד קטן שזמירה היא תולדה:

רבא אמר: אפילו תימא רבנן, אבות אסר רחמנא, תולדות לא אסר רחמנא, דכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וגו'. מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימרא: דאהני תולדות - מיחייב, אאחרנייתא - לא מיחייב. בבלי, מועד קטן ב ע"ב-ג ע"א

אולם בהלכות שבת כותב הרמב"ם:

הזורע כל שהוא חייב, הזומר את האילן כדי שיצמח הרי זה מעין זורע, אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא. רמב"ם שבת ח, ב

כלומר, זמירה בשבת איננה תולדה אלא אב, וכך הוא כותב בהגדרות המלאכה (שם ז, ב-ג). זאת בשונה מרש"י (שבת עג ע"ב) שכתב שגם בשבת זמירה היא תולדה. יוצא לפי דברי הרמב"ם שזמירה בשביעית היא תולדה של זורע, ואילו בשבת היא אב!

לענ"ד גם כאן יש לבאר את הפער לאור ההבדל המהותי בין איסור מלאכה בשבת ובשביעית. מלאכות שבת נבחנות לאור פעולת האדם, ולכן זמירה שאף היא מטרתה להגביר את ההצמחה היא פעולה השווה בערכה לזריעה, ולכן היא נחשבת לאב מלאכה כמוה. אולם בשביעית, מכיון שיסוד איסור המלאכה נעוץ בקרקע, ומצד הקרקע ישנו הבדל יסודי בין זריעה, שהיא יצירת צמח חדש ("יש מאין"), ובין זמירה שהיא הגברת כוח העץ ("יש מיש"), לא תיחשב הזמירה כאב, אלא כתולדה, וזאת למרות שהיא הוזכרה בפירוש בתורה. גם כאן בזמן שחיוב השביעית חל על האדם חוזר תוקף הזמירה בשביעית להיות כתוקף הזמירה בשבת.

בכל הסוגיות הנ"ל ניתן לראות דעות המיוסדות על ההבנה ששביעית יסודה בחיוב שביתת הקרקע ולא בשביתת האדם. אולם, כפי שציינו לעיל, יש להבדיל בכל הדינים הללו בין שביעית בזמן המקדש לשביעית בזמן הזה.

נספח - שיטת תוספות רי"ד במצוות שביתת הארץ

ראינו לעיל את דברי ר' ישעיה די טראני (הרי"ד) כפי שהובאו בתוך דברי המבי"ט, והשווינו בקצרה את הדברים לדברי הרי"ד בתוספותיו. כפי שראינו, הגרש"ז אוירבך הבין שיש לחבר בין הדברים, והוא הצביע בין היתר על השינויים בתפיסתו של הרי"ד במהלך ביאור הסוגיה.

אכן אין ספק שדבריו (כפי שהם מובאים בתוספותיו) קשים, מכיוון שהוא מניח הנחת יסוד וחוזר ומשנה אותה, וגם מסקנתו למעשה איננה פשוטה. אולם כפי שציינו לעיל בגוף המבוא, תופעה זאת איננה ייחודית לסוגיה זו, וכך היא דרכו של הרי"ד – להניח הנחות יסוד ולחזור בו מהן כאשר המשא ומתן מוביל למסקנה הפוכה. מכיוון ששיטת הרי"ד היא השיטה המרכזית בסוגיה, נביא אותה כאן במלואה, ונחלק את דבריו לחמשה שלבים:

שלב ראשון – נקודת המוצא ששבת הארץ היא חובה על קרקפתא דגברא

השלב ראשון הוא הקושייה על רב הונא שמדמה שבת לשביעית:

קשיא לי טובא, ומי דמי ציווי דשביתת שדהו בשביעית וציווי דשביתת בהמתו בשבת? ציווי דשביתת שדהו בשביעית אינו אלא שלא יעשה הוא מלאכה בשדהו, אבל אם השכיר שדהו לחשוד על השביעית אינו עובר המשכיר, ואין בו אלא משום 'ולפני עור לא תתן מכשול', ולהשכיר שדהו לגוי בשביעית אין בו איסור תורה כלל, דלא נצטוו ישראל על שביתת קרקע אלא שלא יעשו בהם מלאכה, אבל שביתת בהמתו בשבת בין על ידו בין על ידי גויים אסור מן התורה, דהכי קא מזהיר קרא 'למען ינוח שורך וחמורך כמוך', חייב ליתן לו נייח שלא יעשה בהם מלאכה אפילו על ידי גויים.

תדע דלא דמיא שביתה דשבת לשביתה דשביעית, דהא שביתת כלים בשבת שריא, כדמוכח ביציאת השבת (י"ח ע"א) וה"נ אמרינן דאין אדם מצווה על שביתת כלים בשביעית, ולא דמי להדדי. דשביתת כלים דשבת דשריא הכי שריא להשכירן לגוים, אבל לא שיעשה הוא בהם מלאכה, אבל בשביעית שריא לגמרי שיעשה הוא בהם מלאכה בשביעית, הוא הדין נמי שביתת קרקע דאסורה בשביעית אינה דומה לשביתת בהמה בשבת, ששביתת בהמה הוא מצווה אפילו על ידי אחרים, ושביתת קרקע אינה אלא על ידו.

תדע דהכי הוא, דהא שביתת שדה בשבת חמורה משביעית, ואם השכיר שדהו לגוי ועשה בה מלאכה בשבת אינו עובר, דדוקא בבעלי חיים אזהר רחמנא שינוחו בשבת ולא יעשו מלאכה אפילו על ידי גויים, אבל כלים וקרקעות לא.

וכיון שנתברר ששביתת שדה בשביעית אינה אלא לעצמו אבל על ידי גויים שרי, ועל ידי ישראל אינו אלא משום ד'לפני עור' וגומר, מש"ה כי איכא למתלי תלינן, אבל שביתת בהמתו בשבת דאפילו על ידי גויים עובר על דברי תורה, יש לומר דאע"ג דאיכא למתלא לא תלינן, והיכי מצי רב הונא למילף שריותא דשבת משריותא דשביעית? תוס' רי"ד, עבודה זרה טו ע"ב²⁹

footnotes: ²⁹ כל הציטוטים בהמשך הם המשך רציף של הציטוט הקודם להם, החלוקה נעשת לצורך בהירות הדברים.

הרי"ד פותח בקושייה על מהלכו של רב הונא – כיצד ניתן ללמוד מדין השכרת שדה ליהודי בשביעית, שנובע מדין "לפני עיוור לא תתן מכשול", לדין השכרת בהמה בשבת? הרי המשכיר עצמו עובר על איסור שביתת בהמה אם הוא משכיר אותה בשבת, לעומת זאת בשביעית אין איסור על המשכיר אלא על העובד בה. מלבד זאת, כאשר ניתן לתלות שלא יעבור ישראל איסור, מובן מדוע אין כאן "לפני עוור", שהרי אין כאן מכשול ודאי,³⁰ אולם ביחס לאיסור כמו "שביתת בהמה" גם כאשר אין ודאות שישראל יעשה בה איסור לא תועיל תלייה, שכן אם בכל זאת יעבוד בה הרי הבעלים המשאיל הוא העובר על גוף האיסור, וכיצד יכול הוא להסתייע בסיכוי הנמוך שהדבר יקרה?

footnotes: ³⁰ ראיה לכך ניתן ללמוד מפרטי דין "לפני עיוור לא תתן מכשול", שהרי הכלל הוא שלא עוברים על האיסור אלא כאשר ביצוע העבירה תלוי במכשיל ("תרי עברי דנהרא"), ומכאן שגם כאשר ניתן לעשות בבהמה פעולה אחרת אין לראות בהשכרת הבהמה מכשול.

בדברים אלו אנו רואים לענייננו שנקודת המוצא של התוספות רי"ד היא שחיוב השמיטה הוא חיוב על הגברא ולא על הארץ. ועל כן הוא כאמור מקשה כיצד מיקל רב הונא בדין שנגזר משביתת בהמה מכח שביתת הארץ.

שלב שני – ביאור ההשוואה בין שביתת בהמה לשבת הארץ

כאמור, בסוף השלב הראשון הקשה הרי"ד על היכולת לדמות את דין "שביתת בהמה" שתלוי אך ורק בשימוש בבהמה לדין שבת הארץ שתלוי רק ב"קרקפתא דגברא", ומתרץ הרי"ד בשלב השני את הדברים על ידי כך שהוא הופך את כל נקודת ההנחה ביחס לשביעית:

ויש לומר דבשביתת קרקע הוזהרנו בשביעית, כדפירש המורה, דנפקא לן 'משבת שבתון יהיה לארץ', ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית אבל בשבת לא הוזהרנו על שביתת קרקע.

כלומר הרי"ד מדייק מדברי רש"י ("המורה") שאדם מצווה על שביתת שדהו בגלל ציווי התורה "שבת שבתון יהיה לארץ". לאור זאת הוא בעצם מבטל את נקודת ההנחה הראשונית שהוא מציע. וכך מתורצת הקושייה על רב הונא: היכולת ללמוד משביעית לשבת היא שחובת האדם שלא יעבוד בשדהו בשביעית זהה לחובת האדם שלא ישתמשו בבהמתו בשבת. מלבד זאת, הרי"ד מרחיב גם את דברי רש"י (שלא התייחס להשוואה לשביתת בהמה) ולדעתו יש ללמוד שחובת השביתה על הארץ כוללת גם מניעה מנוכרים לעבדה בשביעית.³¹

footnotes: ³¹ לדין זה כאמור אין מקור מפורש לבד מהדיוק בפסוק והרחבת העקרון ש"האדם מצווה על שביתת שדהו", שהרי המשנה והברייתא בשביעית מתייחסים במפורש לנתינת השדה ליהודי החשוד על השביעית ולא ביחס לגוי.

שלב שלישי – מחלוקת האמוראים על מעשה דרב הונא

עם זאת בשלב השלישי חוזר הרי"ד ותולה דין זה במחלוקת אמוראים:

ונראה לי דמאי דאמרינן לקמן 'איבעי להו שור של פטם מהו', דההיא בעיא לא אתיא כרב הונא, דהשתא רב הונא שרי פרה דמסתמא קיימא להכי ולהכי, שור של פטם דסתמי' קאי לשחיטה לא כ"ש דשרי. וכן מה דבעינן לקמן בהמה על מנת לשחוט ושחט מהו כו' ההיא בעיא פליגא על רב הונא, דהא רב הונא אפילו בסתמא שרי וכ"ש על מנת לשחוט, וטעמא דהנהו דפליגי עליה דרב הונא, דלא ילפא שריותא דשבת משריותא דשביעית.

הרי"ד מביא כאן שתי טענות אמוראיות מהמשך הסוגיה, שברור שלא מקבלות את הקולא של רב הונא (בהלכות שבת). על כן הוא מבאר שהחולקים על רב הונא חולקים בשאלה הבסיסית האם יש לדמות בין שביתת שדהו בשביעית לשביתת בהמה. כלומר, החולקים על רב הונא סוברים שאין לדמות בין הדינים ולשיטתם השביעית היא חובה על האדם (כפי שהוא כותב ברישא), לעומת זאת רב הונא כן לומד את הדינים אחד מהשני כיוון שלשיטתו השביעית היא אכן חובה על הארץ.

שלב רביעי – סברא נוספת בדעת רב הונא לפיה הכול תלוי בהגדרת "מכשול"

עד כה ראינו שהרי"ד מעמיד את השאלה האם לדמות את שביתת שדהו בשביעית לשביתת בהמה בשבת במחלוקת אמוראים. כדי להכריע מהי מסקנת הרי"ד ביחס לשביעית, יש לשאול כיצד מכריע הרי"ד כרב הונא או כחולקים עליו. אולם ישנו שלב נוסף בדברי התוס' רי"ד, בשלב זה, השלב הרביעי, מובאת סברא אחרת לחלוטין לביאור שיטת רב הונא:

יש לומר דרב הונא דיליף סבר 'לפני עור לא תתן מכשול' איסור תורה הוא כי היכי דהתם תלינן ה"נ בשביתת בהמתו בשבת תלינן

הקשרם של הדברים אינו ברור: מה מקומה של סברא זאת, הרי לכאורה כבר יישב הרי"ד שלדעת רב הונא היכולת ללמוד משביעית נובעת מהיותה של השביעית חובה על הקרקע הזהה לשביתת בהמה בשבת, ומדוע הוא חוזר ותולה את החובה במעמדו של איסור "לפני עיוור" ששייך דווקא בהבנה שדיני השביעית הם חובה על הגברא?

אפשרות אחת היא שהרי"ד מציע כאן פירוש חדש לחלוטין, ולדעתו יש שתי דרכים ליישב את רב הונא – או שנדמה את שביתת שדהו לשביתת בהמה, או משום שעובר על לפני עיוור. כמובן שאם האפשרות השנייה נכונה הדיון הוא ביחס להשכרת שדה ליהודי, כפי שעוסקת המשנה.

אולם ברצוני להציע פירוש מורכב יותר, שקשור במבנה הסוגיה. כאמור לעיל, אביי אכן משווה בין שביתת בהמה לשביתת שדהו, אולם מסיים רב אשי שדין תלייה קיים גם בדברים שאדם מצווה עליהם. אם כן, לדעת רב אשי ניתן לדמות את המשנה בשביעית שעוסקת בלפני עיוור גם לדין שביתת בהמה. לפי מסקנה זאת סובר הרי"ד שיכול רב הונא להשוות בין דין "לפני עיוור" ובין דין "שביתת בהמה", ואין כל צורך להגיד שהשביעית הינה חובה על הקרקע.

לפי שתי האפשרויות דעת הרי"ד היא שאין כל צורך לדמות בין שביתת בהמה בשבת לשביתת שדה בשביעית אולם לפי האפשרות השנייה דברי אביי עומדים בפני עצמם, כלומר לדעת אביי שביעית היא חובה עצמותית, זאת על אף שלפי רב אשי אין צורך להזדקדק לכך.

שלב חמישי – הכרעה הסוגיה שלא כרב הונא

לאחר הדיון בדברי רב הונא, חותם הרי"ד בשלב האחרון בשאלה – כמי נפסקה ההלכה בשבת, כלומר, האם ניתן למכור בהמה ולתלות שהגוי לא יעבוד בה בשבת?

ומיהו ברייתא דתניא לקמן בהמה על מנת לשחוט ושוחט דברי ר' יהודה ר"מ אומר אינו מוכר לו אלא שחוטה ההוא ודאי פליגי על רב הונא ויש לומר דלא שמיעא לי' דאי הוה שמיע לי' הוה הדר בי'. סברות אחרות ראיתי שמעמידים שתי הבעיות הללו אפילו אליבא דרב הונא ומפני שלא נראו לי לא כתבתים והנכון בעיני דפליגי כדפרישית: [מהדו"ק]

בסוף דבריו דוחה הרי"ד את דעת רב הונא מההלכה, כיוון שמוכח שאין להקל לתלות בשבת. ממילא יוצא בדעת הרי"ד, שגם אם נבאר שמסקנתו בדעת רב הונא ששביעית הינה חובה המוטלת על הארץ, כמו חובת שביתת בהמה בשבת, למעשה הוא מכריע כדעת החולקים על רב הונא שאין להשוות בין הדינים. וממילא לא ברור למעשה כיצד הוא תופס את חיוב השביעית.

סיכום

כפי שראינו, הבעיה בכל השלבים הללו היא שישנו מהפך בתפיסת העולם ביחס לשביעית בין כל שלב לחברו. בשלב ראשון (הקושי על רב הונא) נקודת ההנחה היא ששביעית הינה חיוב על האדם ולא על הקרקע. בשלב השני מתהפכת הסברא לכך שהשביעית היא חובה על הקרקע ויש לדמותה לשביתת בהמה, בשלב הבא מוצגים הדברים כמחלוקת אמוראים, בשלב הרביעי מובאת סברא נוספת לדברי רב הונא שלכאורה מבטלת את הצורך בשלב השני, ובשלב האחרון נדחה רב הונא מההלכה ביחס להלכות שבת, וממילא נראה שהלכה כדעות האמוראים שהובאו בשלב השלישי שאינם משווים את דין שביתת בהמה לדין שביעית.

כפי שכתבתי לעיל, לענ"ד יתכן מאוד שהמבי"ט לא ראה את התוספות רי"ד, כיוון שהם לא היו מצויים. אם נניח שאכן הוא לא ראה את הרי"ד (בתוספות רי"ד), אלא מקור אחר, אפשר יהיה להכריע גם מהי מסקנת הרי"ד. המבי"ט כותב בעצמו שהוא מצטט מ"פסקי הרי"ד" ואינו מזכיר כלל את התוספות רי"ד.³² לאור זאת נראה שמדובר על פסק של הרי"ד שבו חזר הרי"ד על דבריו באופן מצומצם.

footnotes: ³² חשוב להדגיש שדברי הרי"ד כפי שהם מובאים במבי"ט אינם ציטוט לא של התוספות רי"ד שלפנינו, וגם לא של פסקי הרי"ד שקיימים כיום בדפוס. אולם יש לציין שקיימים כתבי יד רבים של התוספות רי"ד ויתכן מאוד שלמבי"ט היו תשובות של הרי"ד שלא זכינו שיגיעו לדפוס של פסקי הרי"ד.