Barukh SheAmar on Pesach Haggadah, Magid, First Fruits Declaration
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ואת עמלנו אלו הבנים, כמה שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון.. הנה גם אחרי הראי׳ מפסוק כל הבן הילוד וכו׳ אין מבואר איפה מרומז ענין זה בלשון עמלנו. ואפשר לומר, משום דמצינו לשם ״עמל״ שמורה על יגיעה לריק ולהבל, כמו באיוב (ד׳ ח׳) וזורעי עמל יקצרוהו, שהבאור שהקצירה מזריעה זו תהי׳ ריקה ושוממה, ושם (ט״ו ל״ה) הרה עמל וילד און, כלומר, לא כלום, ועוד שם (ט״ז ב׳) מנחמי עמל כולכם, כלומר, מנחמים לריק (כענין הבל ינחמון, זכריה (י׳ ב׳) ובתלמוד (כתובות י׳ ב׳) תנחומין של הבל), ועוד בקהלת (ד׳ ו׳) עמל ורעות רוח. ואמר בזה, ואת עמלנו אלו הבנים שילדנו במצרים, והוא על דרך הלשון ולא ילדו לבהלה (ישעיה ס״ה כ״ג), ומפרש סבת הדבר — היא הגזירה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. וא״כ כל התולדה עמל וריק. ויש להעיר למה מביא עוד סוף הפסוק וכל הבת תחיון, דהא לזה אין ענין לגזירת הבנים. וצריך לומר, דגם תחית הבנות בעת ההיא לרגלי גזירת הבנים, היא ג״כ גזירה, יען כי אם לא יהיו גברים שתנשאנה להם הנשים תצאנה מזה קלקלות שונות, להיות דבר זה משבר בחיי העולם. ודע דמלשון זה אלו הבנים סמך ראי׳ דבשם בנים יובן רק זכרים ולא נקבות, משום דאם לא כן, הי׳ לו לומר אלו בנים זכרים, וכן משמע במס׳ נזיר (י״ב א׳) במשנה, האומר הריני נזיר לכשתלד אשתי בן וילדה בת אינו נזיר, וכן בב״ב (קמ״ג ב׳) ההוא דאמר נכסי לבני (בלשון רבים) והי׳ לו בן ובת, ופסקו חכמים דאין הבת בכלל, ומה שקרה לבנו האחד בשם רבים בני, זה הוא מפני שכן דרך הלשון, כמו בתורה בפ׳ ויגש, ובני דן חושים, ובפ׳ פנחס ובני פלוא אליאב, אעפ״י שבשניהם חשיב רק בן אחד, והי׳ לו לומר ובן דן, ובן פלוא, ולא ובני — אך כן הוא מדרך הלשון. ויש להעיר בגמרא שם, דרב יוסף מביא עוד פסוק כזה מדהי״א (ב׳) ובני איתן עוזיה, ולא נתבאר מה ראה רב יוסף להוסיף על פסוקי התורה המובאים מקודם עוד פסוק אחד מדה״י. ואפשר לומר, דמדייק שאין ראי׳ מלשון התורה ללשון בני אדם, כמו שאומרים בעלמא לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד, ואם כן אפשר שבלשון בני אדם אין קורין לבן אחד בני, בלשון רבים. ועל זה מביא מדה״י. וזה עפ״י מש״כ התוס׳ בנדרים (נ״ה א׳) ד״ה ובפרוץ, דלשון דברי הימים קרוב ללשון בני אדם, וא״כ מהפסוק דרה״י ראי׳ מכררחת דגם בלשון בני אדם קורין לבן בני. ועל מה שכתבנו דבשם בנים יובן רק זכרים ולא בנות — לכאורה יש להעיר על זה מפסוק בעצב תלדי בנים (פ׳ ראשית). ושם ודאי גם בנות בכלל. אך באמת משם אין הכרח דבסתם שם בנים גם בנות בכלל, ושם הבנות בכלל מטעם אחר, והוא עפ״י מה שאמרו ביבמות (ע״ח א׳) על הפסוק בפ׳ תצא בענין מצרי ואדומי דכתיב שם בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה׳, ופירשו, בנים ואפילו בנות, ומפרש מאי טעמא, דכתיב אשר יולדו — בלידה תלי רחמנא, כלומר, כיון דבלידה תלאן, הלא גם בנות נולדות הן. ולפי זה, באותו פ׳ דפרשה בראשית שהבאנו כתוב בעצב תלדי, ממילא גם בנות בכלל, דגם הן נולדות. ומה שמצינו בתורה כמה פעמים במקרא הלשון ויולד בנים ובנות, אעפ״י דאחרי דכתיב זה סמוך ללשון הולדה הי׳ די לכתוב בנים לבד והיו גם בנות בכלל — זה הוא, מפני שבספור דברים רגילים הכתובים לפרט במלים גם דברים שאפשר להסתפק בלעדם, כמו שמצינו כזה בכמה מקראות, כמו: בפרשה בראשית (ב׳ י״ז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, ואחרי שאמר ומעץ הדעת הי׳ סיפוק בלשון ובענין בלא מילת ״ממנו״. בפרשה וירא (כ״ב ב׳) את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ציונים רבים. בפרשה ויצא (כ״ט י״ח) אעבדך ברחל בתך הקטנה, וציון הקטנה אינו מוכרח אחרי שקראה בשמה. בפרשה וישלח (ל״ב י״ב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו, ודי הי׳ לומר מיד אחי, כי לא היו לו עוד אחים זולת עשו. בפרשה מקץ (מ״א (מ״א ל״ב) ועל השנות החלום אל פרעה פעמים, היינו השנות היינו פעמים. בפרשה שמות (ב׳ ו׳) ותפתח ותראהו את הילד, ודי הי׳ לומר ותראהו לבד, דמוסב על הילד. בפרשה תרומה (כ״ה ב׳) ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, והי׳ הענין מובן וברור גם בלא המלים תקחו את תרומתי. בפרשה ויקהל (ל״ה ה׳) קחו מאתכם תרומה לה׳ כל נדיב לב יביאיה את תרומת ה׳, והי׳ הענין מובן ישר גם בלא המלים את תרומת ה׳. בפרשה האזינו (ל״ב מ״ט ונ״ב) וראה את ארץ כנען אשר אני נותן להם לבני ישראל, כי כנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא ״אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל״, והכפל והאריכות נראים לעין. ביהושע (א׳ ב׳) קום עבור את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אני נותן להם לבני ישראל, ואחר הלשון ״להם״ המוסב אל ״כל העם הזה״ נראה הלשון לבני ישראל כפול ואינו מוכרח. בשמואל ב׳ (ז׳ ה׳ וז׳) אל עבדי אל דוד — את עמי את ישראל, שמות כפולים, ושם (ז׳ כ״ג) ומי כעמך כישראל. ועוד הרבה כאלה, וכן כמה מלים בודדות מהוראה אחת באו כפולות, כמו בישעיה (ה׳ י״ג) צחה צמא, ושם (י׳ כ״ה) מעט מזער, ושם (מ״א ד׳) פעל ועשה, ועוד שם (ס״ג ט׳) וינטלם וינשאם, וביואל (ד׳ ד׳) קל מהרה, וביונה (ב׳ ט׳) הבלי שוא, ובתהלים (ט״ז ה׳) מנת חלקי, ובאיוב (י׳ כ׳) יחדל ישית ממני, ושם (כ׳ י״ז) נהרי נחלי. ועוד הרבה כאלה. ויותר מזה, לא רק מלים בודדות ומבטאים משותפים רגילים לבא כפולים במהלך ספורים, אך גם פרשיות שלמות דרכן להשנות כמו שהן, כנראה מספור עבד אברהם לפני לבן ובתואל מכל הקורות אותו בענין זה, אעפ״י שהי׳ באפשר להציע הדברים במלים אחדות. לאמר, ויספר העבד את כל אשר עבר עליו בזה (וע׳ במ״ר כאן). וכן מספור פרעה לפני יוסף את חלומו הי׳ באפשר שיאמר הפסוק ויספר פרעה לפני יוסף את חלומו, והנה בשני אלה הענינים, מעבד אברהם ומחלום פרעה לא חסה התורה לקבוע פרשיות שלמות בהעתקה שלמה. ועוד יש כמה ספורים משנים בתורה, במקום שהי׳ באפשר לשנותם בקצרה, והנה כן דרכי הספורים, ואולי כן גם מסגנון השפה במכוון ליפותה, לאדרה ולהדרה. ואמנם בנוגע להשנות ספור עבד אברהם לפני לבן ובתואל וחלום פרעה לפני יוסף — אפשר וגם קרוב לומר, כי בכונה מיוחדת באה תכונה זו מההרצאות השלמות בפרטיהן, וזה הוא, מפני השנוים השונים שבין ספור העבד ובין מהלך עניניו בפועל, וכן בין ספור פרעה את החלום לפני יוסף ובין חזיונו את החלום במקורו. והשנוים האלה לא על חנם באו, כי אלה שבספור העבד נותנים כבוד לרבקה על כי למרות גידולה בבית לבן ובתואל למדה לעצמה צניעות במהלך החיים, בדבור ובמעשה, כפי שיתבאר. והשנוים אשר בספור החלום מפרעה ליוסף ובין חזיונו במקורו — יורו לעין השגחה פרטית לחלצו ליוסף מן המיצר ולהביאו לגדולת מלכים. ואבארם על הסדר: הנה בספר העבד לפני לבן ובתואל את הסימן שעשה לפגישת רבקה אמר, שאמרה שתה וגם גמליך אשקה וגם הגמלים השקתה (פ׳ חיי, כ״ד מ״ו), ובאמת לא אמרה וגם לגמליך אשקה, אך אשאב, וכן במעשה כתוב ותשאב לכל גמליו, ולא ותשקה, וזה הוא, מפני כי כפי המתבאר בכתובות (ס״א ב׳) אין ממדת הצניעות לאשה להשקות לבעלי חיים זכרים, ולכן אמרה רק אשאב, והם ישקו מעצמם (ואף הוא לאחר ששמע לשונה אמר גם הוא משמה וגם לגמליך אשאב (פסוק מ״ד). וכן שינתה ללשון כבוד מלשון שאמר הוא הגמיאיני מעט מים (פסוק י״ז), דלשון גמיאה הוא לשון גס, וקרוב ללשון לעיטה. כמש״כ רש״י בריש פ׳ תולדות בפ׳ הלעיטני, וזה מורה על שפיכה לפיו, והיא העמידה הכד ואמרה שתה — מעצמך. וכן שינה העבד בספורו מלשון שאמר לו אברהם ולקחת אשה לבני ליצחק (פסוק ד׳), והוא בספרו זה לפני לבן ובתואל אמר רק הלשון ״ולקחת אשה לבני״ והשמיט ״ליצחק״, וזה אפשר להסביר כי אברהם באמרו ״ליצחק״ כיון שתהא האשה צנועה וצדקת כפי הראוי ליצחק, אך העבד, בהכרתו בחיי לבן ובתואל שרחוקים הם מתומת צדקתם של אברהם ויצחק חשש שמא לא יאבו שתהי׳ רבקה מוקדשת לחיי פרישות באורח צדיקים, ולא יתנו אותה ללכת אתו — לכן השמיט הלשון ליצחק. ויותר מזה ניכר הכרח השנות חלום פרעה לפגי יוסף בכל פרטיו, כפי שנבאר. ולזה דרוש הקדמה קצרה להבין את הלשון הוודאי שאמר פרעה ליוסף אחרי ששמע פתרונו אמר לו ״אחרי הודיע אלהים אותך את כל זה״, והתמי׳ בולטת, כי מלשון זה נראה, שהי׳ דבר הפתרון אצלו כמו נראה ונרגש בחוש כי הוא כיון לפתרונו הנאמן בלא כל צל ספק, והשאלה בולטת מאין הי׳ בטוח בזה, עד שהכתיר אותו בלשון רם ומופלא מאוד כי ״ה׳ הודיעו כל זה״ והן תוצאת הפתרון התחילה רק לאחר זמן ארוך, ומאין ידע מיד כשמעו הפתרון באמונת הבטחון. אך הדבר יתגלה ויתאמת עפ״י זה, כי במהלך עניני החלום בשעתו עם סגנון הרצאתו לפני יוסף נראים ונרגשים שנוים שונים בלשון ובנין. ונבארם על הסדר: כי בחלומו ראה בהמות ״יפות מראה״ (פ׳ מקץ, מ״א ד׳), ובהרצאתו אמר ״יפות תואר״, ובפרשה ויצא בפסוק ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה (כ״ט י״ז) כתב רש״י, דיפת תואר ויפת מראה הם שני ענינים, דיפת תואר מורה על צורת הפרצוף בחתוך האברים, ויפת מראה מורה על זיו הקלסתר. ושוב ראה בחלום השני שבלים ״בריאות וטובות״ (פסוק ה׳), ובהרצאתו אמר, שראה שבלים מלאות וטובות (פסוק כ״ב), ויש הבדל בזה, כי בריאות אפשר להיות אף כי לא מלאות, כפי שנראה בכמה ברואים, (וגם באנשים) שיש בריאים וחזקים וגופן איננו ממולא. ועוד ראה בחלומו שבלים שדופות קדים (פסוק ו׳), ובספרו ליוסף הגיד שראה שבלים צנומות דקות (פסוק כ״ג) ויש הבדל ביניהן, כי שדופות קדים ענינן שבלים נחרות מלהט רוח קדים, וצנומות דקות ענינן קשות ויבשות. וקרוב לודאי ששכח פרטי המראות כמו שהן בדיוק, ועמד רק על כללי המראות. והנה איתא במדרש רבי תנחומא (השלם), כי כאשר סיפר פרעה ליוסף את החלומות לפרטיהם העיר אותו יוסף על פרטי המראות ואמר לו, לא בהמות יפות תואר ראית כי אם יפות מראה, ובהזכירו שראה שבלים מלאות וטובות, אמר לו, לא כך ראית כי אם בריאות וטובות ובספרו שראה שבלים צנומות דקות, העיר אותו יוסף והזכירו, כי לא שבלים צנומות דקות ראה, כי אם שדופות קדים. וכאשר הזכירו יוסף נזכר גם הוא כי אמנם ראה כמו שהעירו (כך מבואר במדרש תנחומא הנזכר), וזה אמנם מנוסה בטבע, וכמ״ש במס׳ נדה (כ״ד ב׳) דכי מדכרו לי׳ מדכר (כשמזכירין לאדם נזכר שאמנם כן הוא). ומתוך כל זה הי׳ פרעה בטוח כי אמנם מן השמים הודיעו לו את כל אלה וממילא גם פתרונו, יען כי מאין ידע כל פרטי השינוים. וזו היא כונת הלשון אחרי הודיע אלהים אותך את כל אלה. ואמנם יש להעיר ולהתבונן למה זה, כנגד האריכות בספורים, קמצה התורה בהלכות ודינים, עד שבכמה מקומות אפשר גם לכנותם רק רמזים, וכמו שלפעמים קרובות אנו למדים דינים והלכות מיתור או מחסרון מלה אחת או אות אחת, כנודע מזה לכל בעל תלמוד. ואולי מכוון סגנון זה למה שיעץ החכם ״תן לחכם ויחכם עוד״ (משלי ט׳:ט׳), והבאור הוא, תן לחכם דברי תורה וחכמה במדה מצומצמת כזו, עד שישאר לו מקום למצוא בהם דעה וחכמה משלו, מדעתו ומשכלו, כי אז תהי׳ התורה ופרי השגתו בה מדעתו חביבה עליו, כטבע כל דבר שמשיגים בידיעה, וכמ״ש באבות דרבי נתן פ״ג נוח לו לאדם דבר אחד הבא לו ביגיעה ועמל ממאה דברים הבאים לו בריוח, כלומר, בקל, עכ״ד. ובמס׳ ביצה (ל״ח רע״ב) וכי יאכל הלה וחדי, ופרש״י וכי ישמח בדבר שלא עמל בו, ומתקיים זה בדברי הקב״ה עצמו, שאמר ליונה בתמי׳, אתה חסת. על הקקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו וכו׳ (יונה ד׳ י׳) ומתבאר דמטבע האדם לחוס ולהוקיר ביותר דבר שטרח ועמל בו, — וזו היא כונת הגמרא אם יאמר לך אדם מצאתי (תורה וחכמה) ולא יגעתי אל תאמין (מגילה ו׳ ב׳), וזה הוא טעם אהבת הורים לבניהם מפני שמטפלים הרבה בגדולם. וזהו באור הלשון הרגיל בגמרא ״מילתא דאתיא מדרשא חביבא לי׳״, כלומר חביבא לי׳ יותר מדבר שמוצא מוכן לפניו, וזה הוא מפני שבדבר הבא מדרשא יגע את מוחו ורעיונו, כמבואר. ובזה ניחא מה שלפי מהלך הענין בגמרא הי׳ ראוי לומר מילתא דאתיא מדרשא חשיבא לי׳ (ע׳ יבמות ב׳ ב׳), אך תפס את היסוד הראשי, הוא החביבות, ומתוך החביבות באה גם החשיבות. ויש הרבה להאריך בענין זה, אבל אין זה המקום, ולא באתי אלא להעיר, וחכם לב יוסיף דעת. ואשוב אל המקום אשר עמדנו בו בתחלה בענין אם שם בנים כולל גם בנות, ואעיר רק את זה, כי החקירה בזה אפשר שתצטמצם רק בשם בנים, אבל בשם זרע בודאי כולל גם בנות. וטעם הדבר יש להסביר עפ״י מה שכתוב במדרש רבי תנחומא פרשת בראשית, למה נקרא שמו של זכר ״בן״ מפני שהוא בונה את העולם, ע״כ. והבאור הוא, כי לשם ״בנה״ שתי הוראות, האחת בן תולדי, והשנית מענין בנין, ודרך העולם שזכרים בונים את העולם והאשה יושבת בית וצופה הליכות ביתה, ולכן יש סברא, כי בשם ״בנים״ לא יהי׳ כלולה בת — אבל בשם זרע בודאי כלולות גם בנות, כי תבואת האדם כללית היא מה שמגיע מכחו. ועפ״י דברי המדרש תנחומא הנזכר בבאור השם בן אפשר לפרש היטב מה שאמרו בירושלמי פסחים פ״ב ה״א על הפסוק דריש פרשה תזריע, אשה כי תזריע וילדה זכר — אמרו, זכר — לרבות המת, כלומר, דגם אם ילדה ולד מת גם כן חייבת לנהוג בכל דיני הפרשה ההיא. והמפרשים לא ביארו מאומה איפה מרומז זה בלשון וילדה זכר. אבל יתבאר זה בפשיטות עפ״י המדרש הנ״ל דזכר נקרא גם בן, מפני שהוא בונה את העולם, ופשוט הדבר, דרק חי בונה ולא מת. ולכן אם הי׳ כתוב וילדה בן הי׳ במשמע רק חי, זה שבונה את העולם, אבל מדכתיב וילדה זכר, שזה מורה רק על המין הנולד, וגם מת בכלל מין, ופשוט.
“Our toil” (Deuteronomy 26:7): This refers to the (“Banim”) boys, as it is said, “Let every new born boy be cast into the Nile and let ever girl live” (Exodus 1:22): What is it about the expression “Our toil” that leads the Maggid to assume that it is referring to the Israelite boys who were drown in the Nile River? The word “Amal, toil” or “burden” is often used to refer to labor whose outcome is purposeless and in vain. See Ecclesiastes, 1:3, “What profit has a person of all his toil wherein he toils under the Sun?” or Job 4:8, “They sow wickedness and reap toil.” The Hebrew boys were born and immediately killed by the Egyptians so that the labor of carrying them for nine months and then giving birth to them was in the end in vain. Their mothers toiled and carried these children only to see their sons die. But why, then, does the Maggid also quote the final part of the verse, “and let every girl live?” Since the girls were allowed to live the labor of carrying them was not in vain. Pharaoh’s decree would appear to have been directed at the baby boys and not the girls. They were drowned in the Nile and not the girls. The girls, however, were also “born in vain” since they would remain single and alone all their lives if the Israelite boys were all put to death. They would not be able to establish Jewish homes. Pharaoh’s decrees affected both the boys and the girls. The Israelite boys were killed so that the girls would have no one to marry among their own people. Rabbi Epstein explains the derivation of the words “Ben, son” and “Bat, daughter” in light of this comment. He derives the word “Ben,” from the Hebrew verb “boneh” which means “to build,” because it was the job of the boys to build a future for the Israelite people. He then suggests that the word “Bat” comes from the word “Bayit” or “house.” How could the women establish a “Bayit” if there were no men with whom to help build it?