ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך. צריך באור לפי זה הלשון בתורה (פ׳ בא, י״ב כ״ג) ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, וזה מוסב על מלאך המות, ולמה זה להודיע, אחרי שאמר אני ולא מלאך. וצריך לומר, דמכוין גם על סתם מיתות הבאות בטבע בהמשך הלילה בתוך המון עם גדול מישראל שהיו אז כשש מאות אלף רגלי הגברים מבן עשרים שנה ומעלה, לבד מנשים וטף (פ׳ בא, י״ב ל״ז), ועיי״ש ברש״י ושפ״ח), ומבטיח, שגם אפשרות מיתות טבעיות כאלה לא יהי׳, יען כי בכלל לא יהי׳ שם מעבר למלאך המות בלילה ההוא.

אני ולא אחר. טעם דרש זה והקודם הוא משום דהלשון הסמוך ועברתי — הוא לבדו מורה על סימן הגוף שהוא (היינו אני) יעבור, ומדהוסיף לזה עוד מלת הגוף ״אני״ מכוין בזה לומר אני ולא אחר. ובזה תתבאר הדרשה במס׳ קדושין (מ״א ב׳) על הפסוק דס״פ קרח בענין הפרשת תרומה, תרימו אתם, ודרשו, אתם ולא שלוחכם, וזה הוא משום דגם הלשון ״תרימו״ לבד מדבר לנוכחים רבים, ובא תוספת המלה ״אתם״ לחזק הפעולה — אתם ולא שלוחכם (ולבסוף ילפינן שם שליחות בתרומה מרבוי הלשון גם אתם). ועל פי המבואר יש להעיר במשנה ריש מס׳ ב״מ, שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי וכו׳. (ואם) זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי וכו׳. והנה לפי המבואר — הנה גם הפעל מצאתיה לבד (בלא תוספת ״אני״) מוסב למדבר בעדו שהוא מצאה, ושוב מוסיף מלת הגוף ״אני״ (מצאתיה) בא בזה לחזק הפעולה, שרק הוא לבדו מצאה ולא אחר, ולפי זה קשה, איך אמר זה אח״כ חציה שלי, אחרי דמתחילת לשונו אני מצאתיה מכוין לומר אני לבדי מצאתיה ולא אחר וכמו כאן אני ה׳ ולא אחר, וממילא הוא מקיים שכולה שלו, ובאמרו חציה שלי הרי הוא תוך כדי דבור סותר דברי עצמו. אך אפשר לחלק, דמבקום שמלת הגוף ״אני״ בא לראשונה, כמו במשנה, אני מצאתיה, אינו בהכרח שימעט כולו זולתו, יען כי כן דרך לשון בני אדם לצרף מלת הגוף לסימן הגוף ולכן באמרו אני מצאתיה אינו ממעט מציאתה גם באיש אחר, ולכן אפשר שיתקיימו דבריו חציה שלי. כיון דמודה באפשרות מציאתה גם בשני. אבל כאן שלאחר שאמר ״ועברתי״ מוסיף ביחוד ״אני״, אשר איננו מוכרח — באופן כזה בא להדגיש ולהחליט כי רק אני ולא אחר. ומכבר כתבתי לפרש עפ״י מה שבארנו בכונת תוספת מלת הגוף על מלת סימן הגוף את הפסוק במלכים ב׳ (ד׳ א') ואשה אחת מנשי הנביאים צעקה אל אלישע, עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה יירא ה׳ והנושה בא לקחת את שני ילדי וכו׳. והנה בעל האשה הזאת, כפי המבואר בתרגום ובמדרשים הי׳ עובדי׳ (וכן פירש״י), ולפי המבואר במקרא, אעפ״י שהי׳ עבד לאחאב הרשע, אעפ״י כן הי׳ נודע לכל בצדקתו, והוא החביא את הנביאים מפני קנאת איזבל אשת אחאב, כמבואר במלכים א׳ (י״ח, י״ב וי״ג). ולפי זה קשה הלשון ואתה ידעת, דלפי המבואר, תוספת מלת הגוף על סימן הגוף מורה שרק הוא, המדובר בזה, מתיחש בהענין ולא אחר, אם כן הלשון ואתה ידעת משמע דרק הוא יודע בצדקת בעלה שהי׳ יירא ה׳, ולא אחר — בעוד שבאמת הי׳ נודע בצדקתו לכל, ודי הי׳ לה לאמר וידעת, או — ועבדך הלא היה יירא ה׳, ולהשמיט המלה הנרגשת ״ואתה״. אך הבאור הוא, כי באמת הי׳ מקום להעולם להרהר על צדקת עובדיה, לפי הכתוב במשלי (כ״ט י״ב) מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, ואחרי שעובדיה שרת אצל אחאב הרשע, הלא הי׳ גם הוא כמוהו. והנה אמרו במס׳ חולין (ד׳ ב׳) בסמיכות על הפסוק במשלי הנזכר, מדמושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים — הא מושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים. אבל על זה יש להעיר, כי הלא אלישע (זה שהאשה קראה לו אתה) הי׳ נביא וצדיק, ולו הי׳ משרת גחזי, שהי׳ נודע לרשע (ברכות י׳ ב׳). וצריך לומר דאמנם כן הוא הכלל, אך כידוע אין כלל בלא פרט יוצא וכאן היה עובדי׳ יוצא מן הכלל מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, שהוא הי׳ צדיק, וגחזי יוצא מן הכלל מושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים, שהוא הי׳ רשע. ולפי זה — לזה כיונה אשת עובדיה לאמר, הן אם כל העולם יכולים להסתפק בצדקת בעלי ששרת אצל אחאב עפ״י הכלל מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים — אבל אתה ידעת, כי הכלל ההפוך מושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים איננו כלל מוחלט, שהרי אתה צדיק ועבדך גחזי רשע — אם כן אפשר להיות כיוצא מן הכלל גם זה שעובדיה בעלי אף שעבד אצל אחאב היה צדיק. וזהו שהדגישה לאמר ואתה ידעת כי עבדך הי׳ יירא ה׳, כלומר, רק אתה תוכל לדעת ולקיים זה עפ״י זה שיש יוצא מן הכלל בדמיון מעבדך, שגם הוא בענינו שלו הי׳ יוצא מן הכלל.