Bat Ayin, Lech Lecha
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך (בראשית יב א). אמרו רז"ל (ברכות ז:) לא היה מי שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון. הענין הוא, שאברהם התחיל לקראו בשם אדון בחינת מלכות, שקבל אברהם עליו בחינת מלכותו ית', אבל לפני אברהם לא היה מי שיקראו אדון שיהיה נתייחד מלכותו ית' עליו כי אם על אברהם.
"And the Lord said to Abram: Go forth from your land, etc., to the land that I will show you" (Genesis 12:1). Our Rabbis of blessed memory said (Berakhot 7b): There was no one who called the Holy One, blessed be He, "Lord" (Adon) until Abraham came and called Him "Lord." The matter is that Abraham began to call Him by the name "Lord," the aspect of Malkhut (Kingship), for Abraham accepted upon himself the aspect of His Kingship, blessed be He. But before Abraham, there was no one who would call Him "Lord" such that His Kingship would be uniquely established over him, except over Abraham.
והטעם, כי ענין מלך אינו יכול להיות כי אם על מי שהוא בבחינת דמיון להמלך, כי היתכן שיהיה נקרא האדם מלך על בהמות שאינו בדמיון לו, רק מי שהוא מלך על בני אדם כמוהו זה נקרא מלך, ולכן אינו שייך ג"כ שיתיחד הקב"ה בבחינת מלך על בשר ודם שאינו ערך לו כלל ושום דמיון כלל, רק הקב"ה ברוב רחמיו וברוב חסדיו רצה לייחד מלכותו ית' על ישראל עם קדושו דייקא כמאמר הכתוב (ישעיה מד ו) כה אמר ה' מלך ישראל וגו' ישראל דייקא שנקראים אד"ם (יבמות סא.) לשון אד"מה לעליון (ישעיה יד יד), בחינת דמיון לבחינת קדושה עליונה, שהם מופשטים מגשמיות ודבקים במדותיו ית', כמאמר הכתוב (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה', ודרשו רז"ל (ע' שבת קלג:, סוטה יד., תנחומא וישלח י', ויק"ר כה ג, ע' מכילתא שירה פ' ג') הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום וכו', פירוש שבזה הם דומים קצת לבחינה עליונה, ועי"ז מייחד הקב"ה מלכותו ית' עלינו ונתן לנו את השבת, אבל עכו"ם ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח:), כי אין לעכו"ם שום דמיון לבחינת קדושה, וכאשר שומר את השבת הוא מדמה את עצמו לבחינת קדושה, כי שבת הוא בחינת התדמות, מה הקב"ה עשה מלאכתו ששת ימים וביום השביעי שבת, וגם ישראל עושין כן שובתים ביום השביעי ומסיחים דעתם מגשמיות כאלו כל מלאכתם עשויה ומדבקים מחשבתם לבחינת קדושה, וזהו שאמר הכתוב (ע' שמות לא יז) אות היא ביני ובין בני ישראל וגו' פירוש שהוא בחינת דמיון כביכול, היינו אחר שהישראל המה בבחינת קדושה והתפשטות הגשמיות, לכן יכולים ג"כ לקבל ולשמור השבת בבחינת התדמות וקבלת מלכות שמים בשלימות, אבל עכו"ם ששומר השבת הוא דומה לבעל מום שמדמה את עצמו להמלך, ובזיון הוא למלך, כן כביכול נגד מלכותו ית'. לכן כשהעכו"ם מדמה את עצמו למלך ושבת חייב מיתה.
And the reason is that the concept of a king can only exist over one who has a semblance of similarity to the king. For is it conceivable that a person would be called a king over animals that have no similarity to him? Rather, only one who is king over human beings like himself is called a king. Therefore, it is also not appropriate that the Holy One, blessed be He, be uniquely established as King over flesh and blood who have no comparison to Him at all and no similarity whatsoever. Rather, the Holy One, blessed be He, in His abundant mercy and abundant kindness, desired to uniquely establish His Kingship specifically over Israel, His holy people, as the verse states (Isaiah 44:6): "Thus says the Lord, King of Israel, etc."—specifically Israel, who are called "adam" (Yevamot 61a), an expression of "I will be like (adameh) the Most High" (Isaiah 14:14), the aspect of similarity to the aspect of supernal holiness, for they are stripped of physicality and cleave to His attributes, blessed be He, as the verse states (Deuteronomy 4:4): "And you who cleave to the Lord." And our Rabbis of blessed memory expounded (see Shabbat 133b, Sotah 14a, Tanchuma Vayishlach 10, Vayikra Rabbah 25:3, see Mekhilta Shirata 3): "Cleave to His attributes—just as He is merciful, so too you be merciful, etc." Meaning that through this they are somewhat similar to the supernal aspect. And through this, the Holy One, blessed be He, uniquely establishes His Kingship over us and gave us the Sabbath. But a gentile who keeps the Sabbath is liable to death (Sanhedrin 58b), for the gentile has no similarity to the aspect of holiness. And when he observes the Sabbath, he makes himself similar to the aspect of holiness, for the Sabbath is the aspect of resemblance. Just as the Holy One, blessed be He, did His work for six days and on the seventh day rested, so too Israel do likewise—they rest on the seventh day and remove their minds from physicality as if all their work is done, and they attach their thoughts to the aspect of holiness. And this is what the verse says (see Exodus 31:17): "It is a sign between Me and the Children of Israel, etc." Meaning that it is an aspect of similarity, as it were. That is, since Israel are in the aspect of holiness and stripping away of physicality, therefore they can also receive and observe the Sabbath in the aspect of resemblance and acceptance of the Kingship of Heaven completely. But a gentile who observes the Sabbath is like a blemished person who makes himself similar to the king, and it is a disgrace to the king—so too, as it were, against His Kingship, blessed be He. Therefore, when a gentile makes himself similar to the King and keeps the Sabbath, he is liable to death.
ולכן נאמר (תהלים כב כט) כי לה' המלוכה ומושל בגוים, שעל הגוים נקרא רק בחינת מושל, פירוש שהוא מושל עליהם, כי גם על הבהמות שייך לשון מושל, אבל לשון מלך אינו שייך כי אם על בחינת דמיון כנ"ל.
And therefore it is said (Psalms 22:29): "For the kingdom is the Lord's, and He rules over the nations"—over the nations He is called only the aspect of "ruler" (moshel). Meaning that He rules over them, for even over animals the term "ruler" is applicable, but the term "king" (melekh) is only applicable over the aspect of similarity, as mentioned above.
ולכן אומרים בשבת דווקא ישמחו במלכ"ותך שומרי שבת, כי דוקא על ידי בחינת שבת יוכלו לומר ולשמוח בבחינת מלכות, להיותו נקרא אז מלך ישראל כנ"ל, ולכן דווקא על ידי בחינת הכנה בבחינת דמיון יכולים לקבל בחינת שבת, ועל ידי בחינת דמיון של שבת יוכלו לקבל בחינת מלכות שמים בשלימות.
And therefore we say specifically on the Sabbath: "They shall rejoice in Your Kingship, those who observe the Sabbath," for only through the aspect of the Sabbath can they say and rejoice in the aspect of Kingship, since He is then called "King of Israel," as mentioned above. And therefore, specifically through the aspect of preparation in the aspect of similarity can they receive the aspect of Sabbath, and through the aspect of similarity of the Sabbath they can receive the aspect of the Kingship of Heaven completely.
לכן קודם אברהם אבינו לא היה מי שקראו אדון, פירוש שלא היה מי שיהיה בבחינת דמות ודמיון לקדושה שיהיה יכול לקבל על עצמו מלכותו ית' ולקראו בשם אדון, עד שבא אברהם ומסר נפשו לה' והפיל עצמו לכבשן באור כשדים, וזהו התפשטות הגשמיות, פירוש שבחינת גשמיות אינו חשוב אצלו כלום וכל הבלי עולם הזה כלא חשובה אצלו. וגם הדביק את עצמו במדותיו ית' במדת החסד, והיה בבחינת דמיון לבחינת קדושה עליונה, ובזה היה יכול לקראו אדון בשם אדון ולקבל על עצמו בחינת מלכותו ית'.
Therefore, before our father Abraham, there was no one who called Him "Lord." Meaning, there was no one who would be in the aspect of image and similarity to holiness such that he would be able to accept upon himself His Kingship, blessed be He, and call Him by the name "Lord," until Abraham came and gave his life for the Lord and cast himself into the fiery furnace in Ur of the Chaldeans. And this is the stripping away of physicality—meaning that the aspect of physicality is not considered anything to him, and all the vanities of this world are considered as nothing to him. And he also attached himself to His attributes, blessed be He, in the attribute of kindness, and was in the aspect of similarity to the aspect of supernal holiness. And through this he was able to call Him "Lord" by the name "Lord" and accept upon himself the aspect of His Kingship, blessed be He.
ורצה הקב"ה לייחד שמו ית' עליו בשלימות, לכן אמר לו אח"כ שילך לארץ ישראל וירושלים, ששם הוא מקום קדושה בחינת ישראל, פירוש ישראל הוא בחינת התפשטות הגשמיות, כמאמר הכתוב (דברים ו ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, פירוש שבפסוק הזה הוא קבלת עומ"ש במסירת נפש, ואז נקראים בחינת ישראל, ועל בחינה זו נאמר כה אמר ה' מלך ישראל דייקא, שאינו נקרא מלך אלא על בחינת ישראל בחינת התפשטות הגשמיות כנ"ל, ובחינה זו להשיגו בשלימות הוא בארץ ישראל דווקא.
And the Holy One, blessed be He, desired to uniquely establish His name, blessed be He, upon him completely. Therefore, He said to him afterward that he should go to the Land of Israel and Jerusalem, for there is the place of holiness, the aspect of Israel. Meaning, Israel is the aspect of stripping away of physicality, as the verse states (Deuteronomy 6:4): "Hear O Israel, the Lord our God, the Lord is One." Meaning that in this verse is the acceptance of the yoke of Heaven with self-sacrifice, and then they are called the aspect of Israel. And about this aspect it is said: "Thus says the Lord, King of Israel"—specifically, for He is not called King except over the aspect of Israel, the aspect of stripping away of physicality, as mentioned above. And this aspect, to attain it completely, is specifically in the Land of Israel.
וזהו שאמר הכתוב לך ל"ך, פירוש לך לבחינת ך' בחינת כף הדמיון, שתהיה בבחינת דמיון אמיתי, וזה אי אפשר אלא שתלך מארצך אל הארץ אשר אר"אך, פירוש שתלך לארץ ישראל מקום קדושה ובחינת ישראל, ושם תוכל לשמור בחינת שבת, ומרומז בחינת שבת בתיבת אר"אך, שהוא גימטריא שב"ת, היינו ך פשוטה של ארא"ך הוא חמש מאות כידוע, ואותיות א"רא מן א"רא"ך עולה בין הכל גימטריא שב"ת.
And this is what the verse says: "Lekh Lekha" (לך לך)—meaning, go to the aspect of "kh" (ך), the aspect of the letter kaf of similarity, that you should be in the aspect of true similarity. And this is impossible unless you go from your land to the land "that I will show you" (asher ar'ekha - אראך). Meaning, that you should go to the Land of Israel, the place of holiness and the aspect of Israel. And there you will be able to observe the aspect of the Sabbath, and the aspect of the Sabbath is hinted at in the word "ar'ekha" (אראך), which has the gematria of "Shabbat" (שבת). That is, the final kaf of "ar'ekha" is five hundred, as is known, and the letters alef-resh-alef (א-ר-א) from "ar'ekha" (אראך) add up in total to the gematria of "Shabbat" (שבת).
ועי"ז ואעשך לגוי גדול, פירש רש"י, ד"א זה שאומרים אלהי אברהם, פירוש שבארץ ישראל תוכל להתיחד בחינת מלכותו ושמו ית' עליך בשלימות. וכן עשה אברהם, ויסע אברם הלוך ונסוע הנג"בה, מרמז לבחינת מלכות, כי הנגבה גימ' אד"ני בחי' מלכות (זח"ג ערב:), פירוש שאברם נסע את עצמו לבחינת מלכות שיהיה יכול להמשיך ולקבל על עצמו בחינת מלכותו ית' שיהיה נקרא מלך ישראל כנ"ל:
And through this: "And I will make you a great nation." Rashi explained: "Another interpretation—this refers to what we say 'God of Abraham.'" Meaning that in the Land of Israel you will be able to have the aspect of His Kingship and His name, blessed be He, uniquely established upon you completely. And so Abraham did: "And Abram journeyed, going and journeying toward the Negev (ha-negbah)." This alludes to the aspect of Malkhut (Kingship), for "ha-negbah" has the gematria of "Adonai" (אדני), the aspect of Malkhut (Zohar III 223b). Meaning, Abram journeyed himself to the aspect of Malkhut so that he would be able to draw down and accept upon himself the aspect of His Kingship, blessed be He, such that He would be called "King of Israel," as mentioned above.
וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט וגו' (בראשית יב ד). וי"ל לשון כאשר ד"בר, שהוא לשון קשות (תנחומא צו א), ובאמת שהדבור היה ההבטחות הטובות שהבטיח לו ה'. וכן הוא בהתחלת הפסוק ויא"מר ה', לשון אמירה רכה (שמ"ר מב ב).
עוד י"ל דאיתא בזוה"ק (ח"א דף עח:) על מאמר הכתוב כאשר דבר אליו ה', דאבטח ליה בכולהו הבטחות וכו', ומשמע שבעבור זה דווקא הלך כיון שהבטיח לו ה', וזהו גנאי לגבי אברהם שלא הלך רק בשביל הבטחות.
עוד י"ל אמרו לך לך מאר"צך (בראשית יב א), שמשמע שעדיין היה בארצו, והוא היה אז בחרן. גם יש לפרש ענין נו"ן הפוכה של וימת תרח בחרן (בראשית יא לב). גם יש לתרץ הקושיא שהקשה רש"י על וימת תרח בחרן קודם הליכת אברם לארץ ישראל, ותרח חי אח"כ כמה שנים כמפורש ברש"י. ואם שרש"י ז"ל תירץ כדי שלא יאמרו לא קיים אברם מצות כבוד אב ע"ש. ואין זה תירוץ מספיק, דמכל מקום הלך.
ולהבין כל הנ"ל, נבאר תחילה מה דאיתא בזוה"ק (זח"ג ח:) שקודם שיכנס אדם לבית הכנסת יתחבר באבהן תחילה. היינו, ששלש תפלות הם כמו שלש סעודות של שבת, נגד ג' בחינות חג"ת, וצריך האדם להתחבר לאותן ג' בחינות בבחינת שבת, שיהיה מוחו ומדותיו בהזדככות בלתי לה' לבדו, ושיהיה כאלו כל מלאכתו עשויה כמו בשבת (מכילתא יתרו פ' בחודש פ' ז'), ואז ידבק מחשבתו ולבו באהבה ויראה בלתי לה' לבדו, ושיהיה בחי' חג"ת שלו מזוכך (שהוא בחינת פסיקת הזוהמא), ואח"כ יוכל ליכנס לבית הכנסת להתפלל.
ולזה הוצרכו ישראל למעמד הר סיני קודם כניסתם לארץ ישראל, ולא נתן להם הקב"ה התורה בארץ ישראל, כי לא יכלו ליכנס לארץ ישראל שיש בו קדושה יותר מקדושת בית הכנסת, שהמתפלל בבית הכנסת צריך לכוון לבו נגד ארץ ישראל (ברכות פ"ד מ"ה) שיש בו ירושלים וקודש הקדשים ובחינת אבן השתיה שממנה הושתת העולם (יומא נד:), היינו (בחינת מלכות (ע' זח"א רלא.)) בחינת יראה (ת"ז הקדמה ו.), שבשבילה נברא העולם כידוע (ע' ברכות ו:), וזהו ראיה שארץ ישראל יש בו קדושה יותר מבית הכנסת מבחוצה לארץ, וממילא הרוצה ליכנס לבחינת ארץ ישראל צריך הזדככות תחילה במדותיו בחי' חג"ת שלו, ושיתחבר באבהן תחילה, בבחי' אהבה ויראה ותפארת (ע' ת"ז הקדמה ו.) לה' בלבד בהזדככות גדולה כנ"ל (בחי' פסיקת הזוהמא), ולכן לא יכלו ישראל ליכנס לארץ ישראל עד שעמדו על הר סיני תחילה ופסקה זוהמתן (שבת קמו.), ונזדככו מדותיהם בחי' חג"ת בחי' כ"הן ל"וי יש"ראל (ע' ת"ז ת' סט קד.) בחי' אהבה ויראה והתפארת בלתי לה' לבדו, ואח"כ נכנסו לארץ ישראל בקדושה וטהרה בשלימות.
והנה כאשר נגלה לאברהם אבינו ע"ה מקדושת ארץ ישראל קצת, מיד הלך מארצו וממולדתו ולא השגיח כלל על הבטחות, וגם תרח כשראה שיצא אברם מאור כשדים שב בתשובה כמבואר בזוה"ק (ח"א דף עח:), והלך עם אברם גם כן לארץ ישראל. אמנם כשהגיעו לחרן סמוך לארץ ישראל וראו גודל קדושת ארץ ישראל, והבינו שאי אפשר ליכנס כי אם בבחינת התפשטות הגשמיות, בחינת פסיקת הזוהמא כנ"ל, בחינת התחברות באבהן, בחי' כהן לוי ישראל, בחי' חג"ת, בהזדככות הקדושה, ועדיין לא היה להם בחינות אלו, לכן יהבו דעתייהו לחזור כידוע (ע' זח"א עח.).
לכן הוצרך הקב"ה להבטיח לו כל הבטחות שהבטיח לו, ואמר לו לך ל"ך, רמז לו שיש בו בעצמו בחי' ל"ך, ר"ת ל"וי כ"הן, וזה בעצמו הוא בחינת ישראל הכולל שתיהן. ועוד רמז לו, ואמר, ואעשך לגוי גדול, ודרשו ז"ל (פסחים קיז:) זה שאומרים אלהי אברהם, ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב, היינו שרמז לו שיהיה בו כל הבחינות הנ"ל בהזדככות, וראוי ליכנס לארץ ישראל. ואז וילך אברם כאשר דבר וגו', ואמר בזוה"ק עד דאבטח ליה כל הבטחות כו', פירוש כי בלא זה באמת לא היה יכול לכנס עד שהבטיח לו הקב"ה שיש בו כל הבחי' חג"ת, בחי' ג' אבות, בחי' כהן לוי ישראל, אז וי"לך ר"ת "ישראל "לוי "כהן, היינו שהלך עם כל הבחינות הנ"ל בהזדככות גדולה כנ"ל.
ומחמת שבאמת עדיין אינם בשלימות בחינות הנ"ל בחי' כהן לוי ישראל עד ביאת המשיח, שאז יהיה בשלימות גדול, ולזה מרמז הפסוק וי"לך אתו לו"ט, רמז לו שאברהם היה לו שלימות של אותם הבחינות כמו שיהיה בביאת משיח בן דוד שיצא מן לוט.
ואע"פ שהיה בחרן, ולמה נאמר מארצך, רק מחמת דיהבו דעתייהו לחזור הוה כאלו חזרו לארצם, ולזה אמר מארצך.
אבל תרח שלא הבטיח לו הקב"ה על כל הנ"ל, כי לא היה לו שלימות הנ"ל ואעפ"י שבהיותו בארצו לא הבין כ"כ וכסבור שהוא בשלימות, אבל בבואו לחרן סמוך לארץ ישראל נפל ממדריגתו, שהבין כל הנ"ל שאינו בשלימות, וזהו וימת תרח היינו שנפל ממדריגתו (וידוע שבחינת נפילה ממדריגה נקרא מיתה (זח"ג קלה:)) ולזה מרמז הנון הפוכה של בחרן, על דרך שאמרו רז"ל (שבת קטו:) בנון הפוכה של ויהי בנסוע (במדבר י לה) עשה לו סימניות וכו' לומר שאין זה מקומו, וכן נעשה סימן בנון הפוכה בתיבת בחרן לומר שאין זה מקומו, היינו שאי אפשר לו לילך לארץ ישראל כמבואר, ולכן חזר לחרן.
ואברהם היה רצונו לילך לארץ ישראל אפילו בלא ההבטחות רק אפילו כאשר ד"בר ה' (היינו בחינת דבר בחי' קשות בלי הבטחות), אך לא היה באפשרי כנ"ל (לכן נאמר כאשר דבר אצל ההליכה כי ההליכה היה ברצון לקיים מאמרו ית' אפילו כשהוא בבחינת דב"ר בחי' קשות בלי הבטחות, רק מחמת שלא היה באפשרי שילך בלי הבטחות כנ"ל, לכן עד דאבטח ליה הקב"ה בכל הבטחות כו' אז הלך בשלימות העבודה):
ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן (בראשית יב ד). ונוכל לומר בדרך זה, דהנה כשאמר הקב"ה לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (בראשית יב א), באמת היה קשה לאברהם דבר זה לילך מבית אביו וממשפחתו ומאנשי שלומו ומארץ מולדתו אשר הורגל בה כל ימיו, ובפרט שלא אמר לו בתחילה לאיזה ארץ ילך רק שיראהו אח"כ, וזה ג"כ קשה מאוד לאדם לילך ואינו יודע לאיזה מדינה ילך.
אך עיקר הבחי' בזה לקיים רצון הבורא ב"ה אפילו בדבר שקשה לו, והוא נמשך מבחינת אמונת ד' ובטחון בו ית', היינו מחמת האמונה והבטחון שהיה לאברהם אבינו ע"ה בבורא כל עולמים ית"ש, שבודאי כל מה דעביד לטב עביד, היה זה הדבר מביאו לקיים רצון הבורא ב"ה אפילו בדבר הקשה כזו.
וזהו ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, היינו כשיצא מחרן יצא עם בחינת בטחון בה', שבט"חון גימטריא ח"מש ושב"עים, וזהו ואברהם בן חמש ושבעי"ם שנה, היינו שהיה אז בבחינת בט"חון, וזה גרם לו שיצא מחרן מבית אביו וממשפחתו.
וזהו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות (בראשית יד יד). ואיתא בגמרא (נדרים לב.) אליעזר הוא דחושבנא הכי הוו, שלא היה רק הוא ואליעזר. ולכאורה קשה, שהאיך יתכן שאברהם עמד בעצמו לעשות מלחמה נגד חמשה מלכים נגד דרך הטבע.
אך נוכל לומר שהוא הדבר אשר דברנו מקודם, שכל העבדות שלו היה בבחינת בטחון בבורא כל עולמים ב"ה שבוודאי יעזור לו, וע"ז מרמז בחינת אליעזר כי אלהי אבי בעזרי (שמות יח ד), וזהו וירק את חניכיו וכו' שמנה עשר ושלש מאות, שתיבת אב"רם עם תיבת בט"חון גימטריא שי"ח. וזהו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות, היינו שלקח לשמו אב"רם בט"חון לסייע אותו, ונעשה מזה שמנה עשר ושלש מאות. וזה גם כן כוונת הגמרא אליעזר הוא דחושבניה הכי הוו, היינו אליעזר מרמז לבחינת בטחון כנ"ל, היינו שלקח לשמו בחינת בטחון, וזה היה עוזר לו בכל הענינים, יהי רצון שנזכה לזה:
ויכם וירדפם וגו' ויצא מלך סדום לקראתו וגו' ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וגו' ויאמר מלך סדום אל אברם וגו' (בראשית יד טו - כא). הנה בעל ספר אור החיים נתן טעם על הפסקת הכתוב בספור מלכי צדק בתוך הדיבורים של מלך סדום לאברם ע"ש. וגם חלקי אמרה נפשי על דרך המוסר. וגם ליתן טעם למה לא רצה ליקח את הרכוש ולפי הדין היה שלו (וגם ראיה שנתן ממנו מעשר למלכי צדק ואין אדם מעשר את שאינו שלו (תוספתא תרומות פ"א אות ו), וגם מלך סדום בעצמו הסכים על ידו שיקח).
ולהבין כ"ז, הנה ידוע בחינת אברהם היא בחינת חסד, שהיה מרכבה למדת החסד, מחמת שתמיד הסתכל במדת החסד של הבורא ית' איך שלא כלו רחמיו בכל עת ובכל שעה ורגע, וחיינו מסורים בידו ותמיד מחיינו ברוב חסדיו, ותמיד הסתכל במדה זו והשתוקק לידבק במדה זו הנכונה ולדמות את עצמו ליוצרו, כמאמר חז"ל (ע' שבת קלג:, סוטה יד., ע' מכילתא שירה פ' ג') מה הוא רחום אף אתה רחום, וגמל חסד עם כל באי עולם כדי לידבק על ידי מדת החסד לבוראו.
אמנם מצד היותו בחו"ל, מקום מדור הקליפות מבחינת הגבורות, לא היה יכול להשיג מדת החסד בשלימות, על כן היה ה' בעזרו ונתן לו עצה נכונה, ואמר לו לך ל"ך, ר"ל לך לכ"ף הדמיון, פירוש לך לבחינת דמיון ליוצרך, מה הוא רחום אף אתה רחום (ע' שבת קלג:, סוטה יד., ע' מכילתא שירה פ' ג'), שתדבק בשלימות במדת החסד. מאר"צך וממולדתך, ר"ל כי אי אפשר להשיג מדה זו בחו"ל, על כן תלך מאותה ארץ. ותלך אל הארץ אשר אר"אך, זהו ארץ ישראל, ר"ל שאתה בעצמך תראה גודל קדושתה, שתשיג בשלימות אותה הבחינה, מצד שאותה הארץ הקדושה ש"ם כב"וד מלכ"ותו ית' שהוא שכינתו מקום משכן הקדושה מבחינת החסד, כי אין הקדושה ושכינתו ומלכותו ית' שוכן כי אם במקום החסד ולא במקום אכזריות וגבורות, ועל כן השרה הקב"ה שכינתו ית' על ישראל עם קדוש כי הם רחמנים (יבמות עט.) ודביקים במדת החסד, וכן בארץ ישראל שורה ג"כ שכינתו שהוא בחינת כב"וד מ"לכותו ית'.
וזהו שרמז הכתוב (בראשית יב ו) ויעבר אברם בארץ עד מקום ש"כם, ר"ת ש"ם כ"בוד מ"לכותו, גם ש"כם אותיות ש"ם כ' ר"ל כ' הדמיון הנ"ל, ר"ל שהלך ונסע הנגבה בחינת הגבהה למעלה לה' בחינת חסד, ר"ל שביקש אותה מדה, עד שהגיע למקום אשר ש"ם כ"בוד מ"לכותו, ושם השיג אותה מדה בשלימות.
וכשנשבה לוט הוצרך לעשות מלחמה בבחינת גבורות כדי להציל את לוט (ולגמול חסד עמו, כדרכו ומדתו שהוא חסד) אבל מ"מ נדבק קצת במדת אכזריות, על כן תיכף ויצא מ"לך סד"ום לקראתו וגו', ומלך סדום ידוע שהוא שורש בחינת גבורות ואכזריות היפך מדת אברהם (שאברהם גמל חסד עם כל באי עולם, וסדום עשו להיפך ועשו מדות אכזריות עם כל העוברים), וזהו שאמר הכתוב (בראשית יד ג) חברו אל עמ"ק בחינת קליפות (ע' בר"ר א ו), ר"ל שמחמת שדבק קצת בבחינת גבורות יצא מ"לך ס"דום לקראתו לדבק את עצמו באברהם.
אבל ה' ברוב חסדו ואהבתו את אברהם שלח לו תיכף ומיד רפואה למכה, ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כ"הן לאל עליון, ר"ל שהוא בחינת כ"הן בחינת ח"סד (זח"א קכג:) והוציא לח"ם וי"ין גימטריא פס"ח, בחינת חס"ד (זח"א רסא:). ובהיות שנתוסף מלכי צדק עם בחינת החסד לאברהם, התגברו והכניעו בחינת מלך סדום בחינת הגבורות.
וכשראה מלך סדום כי נכנע מכל וכל, אמר לאברהם על כל פנים הרכוש קח לך, בכדי שיהנה מאותה מדת אכזריות, ואפשר יודבק קצת בו. וע"ז נשבע אברהם ואמר, הרימותי ידי לא"ל עליון, ר"ל שהרים את עצמו לבחינת א"ל בחינת חס"ד (זח"ג ל:), ועל כן אי אפשי ליקח מכל הרכוש כלום מחוט ועד שרוך נעל וגו', בכדי שלא יהנה כלל מאותה בחינה.
ומכל מקום נתירא אברהם מאותה מדה מאוד מחמת ששמש בה באותה המלחמה, עד שהבטיחו המקום ב"ה, כמאמר הכתוב היה דבר ה' אל אברם במח"זה לאמר אנכי מגן לך וגו'. ולכאורה קשה, למה כתוב במח"זה לשון תרגום (ולא כתוב מראה כדכתיב במראה אליו אתודע, לשון הקודש).
ולפי דרכינו ניחא שידוע שלשון תרגום אינו מבחינת הקדושה (כי אם מאותה בחינה הסמוכה לקדושה (ע' טעמי המצות פ' ואתחנן, מאורי אור מע' הת' אות נו)) ומחמת שאברם נתדבק קצת באותה בחינת אכזריות שאינה מהקדושה (כי אם סמוכה שהיא היה כוונתו להציל את לוט, שהיא בחינת החסד), וזה מרומז במלת במחזה לשון תרגום, ר"ל שאברם היה בבחינת במח"זה בבחינת תרגום כנ"ל, ונתירא כנ"ל, על כן הבטיחו הקב"ה ואמר לו, אל תירא אברם אנכי מגן לך, ר"ל אני אהיה בעזרך לבלתי התדבק בך שום בחינה אחרת, כי אם בחינת החסד בחינת הקדושה. וכדאיתא באור החיים (דברים יג יח) שכן הבטיח הקב"ה לישראל אחר שהזהירם על משפט עיר הנדחת לעשות בהם בחינת אכזריות, ויראו ישראל לבלתי התדבק בהם אותה בחינה חלילה, על כן הבטיחם הקב"ה לבלתי יתדבק בהם בחינת אכזריות, כמאמר הכתוב (דברים יג יח) למען ישיב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים וגו' אמן כן יהי רצון:
ויאמר אברם ה' אלה"ים מה תתן לי וגו' (בראשית טו ב). להבין זה, הנה שמעתי מהמגיד זללה"ה שעיקר בריאת העולם היתה בשביל בחינת מלכות, פירוש שישראל יקבלו עליהם עול מלכות שמים בשלימות. וזהו דווקא שיתבונן האדם תמיד איך שמלא כל הארץ כבודו ית' ולית אתר פנוי מניה כלל, וכן יעמיק מחשבתו תמיד בזה הענין ולא יסיח דעתו כלל מזה, ואז עי"ז בודאי תפול עליו אימתה ופחד מהדר גאונו ית', ויוכנע ויושפל מפני גדולתו ית' בבחינת שפלות וענוה בחינת מ"ה באמת.
וזה שאמרו חז"ל (ברכות מג:) ההולך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי השכינה, (פירוש, כל מי שיש בו גאוה בודאי זה הוא מחמת שאינו משים אל לבו להבין איך שמלא כל הארץ כבודו וכאלו ח"ו העולם פנוי מניה ואין משגיח, לכן נתגאה לבו, וזהו פירוש דוחק רגלי השכינה, כאלו רגלי השכינה הם מלמעלה לבד ואינם למטה בעולם הזה ח"ו).
כי מי שמבין באמת ומאמין במחשבתו תמיד כנ"ל ממילא הוא שפל בעיניו נגד גדולתו ית' באימה וביראה, ואז יכול להגיע למדות הטובות ולדבק ליוצרו, מה הוא רחום אף אתה רחום כו' (ע' שבת קלג:, סוטה יד., ע' מכילתא שירה פ' ג'). ואז יהיה בבחינת כ"ף הדמיון, שמדמה ליוצרו, ובחינת כ"ף כפופה, שמרמז בחינת ענוה (ע' שערי גן עדן ש' האותיות אות כ' פ"א ד"א) בחינת מ"ה, וכמאמר הכתוב (דברים י יב) מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' ואמרו ז"ל (מנחות מג:) אל תקרי מה אלא מאה, גימטריא כ"ף במילואו, רומז לבחינת כ"ף הנ"ל כ"ף הדמיון וכ"ף כפופה כנ"ל.
ובחינות אלו סגולתם להשיגם רק בארץ ישראל, וזה שאמר הקב"ה לאברם (בראשית יב א) לך לך מארצך וגו', ר"ל לך לכ"ף הדמיון כ"ף כפופה כ"ף במילואו כנ"ל, ודוקא בארץ ישראל תוכל להשיגם כנ"ל, ואח"כ תוכל להוליד בחינת יצחק.
וכן עשה אברהם אבינו ע"ה, והלך לארץ ישראל והשיג אותן בחינות, עד שאמר לו ה' אברם אינו מוליד אברהם מוליד (בר"ר מד י), פירוש שצריך שיהיה לו בחינת ה"א זעירא שבה נברא העולם כמאמר חז"ל (מנחות כט:) ב"הבראם בה"א בראם, בה"א זעירא שמרמז לבחינת ענוה, שיהיה דומה האדם בעיניו כאלו הוא ה"א זעירא חצי צורה, כי יו"ד הוא בחינת צורה שלמה, וכמו שאמר המגיד זלה"ה על הכתוב (תהלים צח ו) בחצוצרות וקול שופר וגו', בח"צוצרות נוטריקון חצי צורה, מרמז לבחינת ענוה כנ"ל. וכשהגיע אברהם לבחינה זו בשלימות היה יכול להוליד בחינת יצחק.
אמנם אברהם אבינו ע"ה שנתאוה כל כך להוליד, בוודאי לא היתה כונתו לטובת עצמו ח"ו כי אם למלאות רצון הבורא ית' שתתפשט מדת מלכותו ית', וידוע שאין מלך בלא עם (פדר"א פ"ג), ולכן יחיד שמקבל עליו עול מלכות שמים אין זה שלימות הקבלה עד שמקשר את עצמו בצדיקי הדור, שיהיה קבלת עול מלכות שמים ברבים.
וזה שאמר אברהם אבינו ע"ה אחר שהבטיחו ה' שיהיה לו בחינת מ"ה, כמאמר הכתוב (בראשית טו א) שכרך הרבה מא"ד, מרמז לבחינת מ"ה (על דרך שאמרו ז"ל (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח). וע"ז השיב אברהם ואמר מ"ה תתן לי, ר"ל אני מאמין שתתן לי בחינת מ"ה, אבל אין זו שלימות כי ואנכי הולך ערירי, ר"ל אני יחיד ואין זו שלימות הקבלה כנ"ל, עד שהבטיחו ה' ית' שיוליד את יצחק וממנו כל ישראל ותתפשט מדת מלכותו ית' ברבים: