כי תצא למלחמה וגו' ונתנו וגו'. להבין למה תלה הכתוב ענין זה ביציאה למלחמה דוקא וסתמא הוה ליה לומר כי יהיה לך מלחמה עם אויביך וגו'. כי אין נפקא מינה בזה אם ישראל יצאו לקראתן למלחמה או אם יבואו האויבים אליהם וישראל ישבו את שוביהם. והנראה שהכתוב אגב אורחא אורח ארעא קא משמע לן. על דרך מאמר יהונתן בן שאול המלך לנושא כליו בעת הלכו אל הפלשתים למלחמה (בשמואל-א י"ד, ח'-י') הנה אנחנו עוברים אל האנשים וגו' אם כה יאמרו אלינו דמו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתנו ולא נעלה וגו' ואם כה יאמרו עלו עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כי נתנם ה' בידינו וגו'. ופירש רש"י אם כה יאמרו דמו וגו' שעתם מצלחת ולבם רם עליהם ואם כה יאמרו עלו עלינו וגו' פחד הקב"ה בלבם ויראים לזוז ממקומם וכו'. ואפשר לזה מכריז המשוח מלחמה ואומר אל העם (דברים כ', ג') שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה עד אל תיראו ואל תערצו וגו'. כלומר כשאתם קרבים למלחמה אליהם ולא הם עליכם ודאי חרדת אלהים בקרבם ולבם נמס ומתמוגג ואין כח בהם לעמוד לפניכם ועל כן ודאי אל תיראו וגו'. וזה שהודיע הכתוב כאן אגב אורחא לומר כי תצא למלחמה על אויביך כלומר כשאתה תצא למלחמה אליהם ולא הם אליך אז ודאי ונתנו ה' אלהיך בידיך וגו' כי זה לכם האות אשר מת לבם בקרבם ויפלו לפניכם לחרב.

או יאמר הכתוב כי תצא למלחמה וגו'. הנה ידוע ליודעים אשר עיקר מלחמת האדם הוא מלחמתו עם עצמו כלומר עם תאותו ויצרו המתאוים ללכת ח"ו אחרי אלהים אחרים הוא תאות וחמדת עולם הזה הגופניים הגשמיים הקבועים בלב האדם, שלא לה' המה, המכונים על שם אלהים אחרים כמאמר חז"ל (שבת ק"ה:) המשבר כלים בחמתו והמפזר מעותיו וכו' יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר (תהלים פ"א, י') לא יהיה בך אל זר וגו' איזהו אל זר שבתוך האדם הוי אומר זה היצר הרע שכן אומנתו וכו' עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והולך ועובד וכו'.

וכבר כתבנו כמה פעמים שכל הדברים שבעולם הנעשים לתאות האדם שלא לשם ה', כולם נשרשים ונמשכים מבחינת הרע והסטרא אחרא, סטרא אחרא ממש. כלומר צד אחר שאינו לה' ונקרא עבודה שהיא זרה ממך. ועל כן המשבר כלים בחמתו כעובד עבודה זרה, שזה דבר שאינו בשום אופן לשם ה' כי כל תאוות ההיתר הנעשים לתאוה שלא לשם ה' הגם שבודאי קשה ורע הוא למאוד ומרה תהיה באחרונה, שאין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מתוך אכילה ושתיה כמו שאיתא בזוה"ק (תרומה קנ"ד:), ומכל שכן בשארי תאוות, והכל כי שורשם בהרע ומשם נמשכין ונובעין. מכל מקום יוכל להמצא בהם דבר ה' כמו על כל פנים כאשר יתפלל האדם אחרי אוכלו ואחר שתֹה, או ילמוד ויעשה איזה מצוה בכח האכילה ההיא ובזה נתקן קצת המאכל וכדומה. אבל המשבר כלים בחמתו שהוא דבר שאין שום הנאה מזה כי אם מילוי התאוה ולא ימצא בזה דבר ה' וממילא אינו בטוח מן העבירה החמורה שבחמורות אפילו לעבוד עבודה זרה ח"ו כיון שאינו יכול להתגבר על התאוה מה לי זה או זה. ואפשר עוד כל שכן אם לא יוכל להתגבר על תאוה זו מכל שכן תאוה גדולה עבירה חמורה. וזהו שאמרו היום אומר לו עשה כך וכו' עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והולך ועובד ח"ו.

וזה הוא עיקר המלחמה הגדולה שבעולם מלחמת עצמו עם התאוה כמאמר חז"ל (אבות ד', א') איזהו גבור הכובש את יצרו וכו'. כי כאשר יכבוש אדם את מלחמה הזו ממילא כל כבישת המלחמות מכל אויביו בידו הם, כי אויבי איש אנשי ביתו (איכה ז', ו'). שכל שונאי האדם ואויביו העומדים עליו להורגו ולאבדו ח"ו או לעשות לו רעה. כולם אינם כי אם ניצוצי הרע והקליפות שנבראו ממעשה עצמו מעבירות ותאוות רעות שעשהו בגילגול זה או בגילגול אחר ולא עשה תשובה עליהם. והם הם המתלבשים באויביו ושונאיו ובאים לנקום ממנו וליסרו ח"ו. ובזה ודאי אויבי איש אנשי ביתו ממש נגעי בני אדם. ועל כן כל זה עיקר תקנת האדם כאשר יתגברו שונאיו עליו חס ושלום לעשות לו רעה בבית או בשדה, שיפלו עליו גזלנים ושודדי לילה, שיעשה באמת תשובה לפני בורא עולם בחרטה גמורה על העבר וקבלת עזיבת החטא באמת לעתיד ובזה מתבטל ניצוץ הרע והקליפה ההיא ולא יעשו לו דבר ועל כן ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז') כאמור.

ובזה תבין ממילא כי כאשר יכבוש האדם את מלחמת עצמו מן התאוה והיצר, ממילא כל המלחמות בידו הם להתגבר על כל העומדים נגדו. ואפשר שזה רמזו חז"ל שאמרו כאן לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע. כלומר כל הענין הנזכר כאן ביציאת המלחמה על האויבים לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע שהוא הנלחם עם האדם והאדם יוצא לקראתו למלחמה. והנה חז"ל אמרו (ברכות ה'.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע כו' אם נצחו מוטב ואם לא יעסוק בתורה אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה. ונודע קושית המפרשים שם למה לא יזכור לו יום המיתה תיכף ולא יצטרך לעצות אחרות כלל. וכבר כתבנו במקום אחר בפירושו שהוא להורות דרך הישרה שיבור לו האדם. כי מודעת לכל משכיל מעלת העובד מאהבה על העובד מיראה בכל המעלות שמנו חז"ל בכמה מקומות. כי העובד מיראה הנה את עצמו דורש וכל כוונתו לעבוד לעצמו שירא שלא יגיע לו עונש בעולם הזה או בעולם הבא. אבל העובד מאהבה הנה את ה' אלהיו עובד באהבתו לה' לעשות לו נחת רוח. ועל כן תחילה צריך האדם לראות את עצמו כאשר יוכל. לעובדו יתברך מאהבתו אותו לבד, לא מיראה. וכאשר יראה שאינו מועיל לו זה לבד להכניע תאותו בשביל האהבה לה', אז צריך על כל פנים לעורר היראה להיות ירא לנפשו, שלא ישקנו זה הדבר לענה וראש אחר כך כאשר יבוא ליתן דין וחשבון לפני מלך המלכים ברוך הוא.

וזה אומרם אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, תחילה יעסוק בתורה. והתורה ידוע שהוא רצון אלהי יתברך שרוצה שנקיים כל הרמ"ח מצוות עשה הללו ושלא נעבור על שס"ה אזהרותיה. וכבר כתב הרמב"ם ז"ל (פרק י' מהלכות תשובה) שהוא יתברך ורצונו אחד יחיד ומיוחד בתכלית היחוד. ונמצא שאלהינו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים הוא בעצמו נעלם ונעטף ומתיחד בתורתנו הקדושה בתכלית היחוד כמאמרם ז"ל (שבת ק"ה.) ברמז אנכי, א'נא נ'פשי כ'תיבית י'הבית. כלומר כביכול נפשי ועצמיותי יהבית בכתיבת התורה כידוע מפי ספרים וסופרים. והעוסק בתורה ומכוון להדביק את הבל היוצא מפיהו שהוא נפשו ונשמתו כמאמר הכתוב (שיר השירים ה', ו') נפשי יצאה בדברו, באור אלהינו יתברך שמו המתיחד בתורה הקדושה ולהתיחד עמו ברוך הוא בתכלית היחוד בבחינת אתדבקות רוחא ברוחא כביכול. הרי זה ודאי יסייעו בתכלית להתגבר על יצרו בגבורה אחרי שהוא מתדבק באור אל עליון ברוך הוא. ומי כאלהינו ברוך הוא אשר כל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו, וכל האלילים כליל יחלוף מפני פחד ה' ומהדר גאונו. וממילא נשבר ונכנע כח התאוה הנמשך מבחינת אלהים אחרים.

ואמנם הכל לפי הכוונה הראויה בשלימות בעסק התורה, כי לא הכל זוכין לעסוק בתורה כראוי. ועל כן אמרו (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים וכו'. ועל כן אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע והוא על הדרך הנאמר בשם הרב האלהי הבעל שם טוב זצוקללה"ה זי"ע ועכ"י בפסוק (תהלים צ"ב ט') כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו. ותוכן דבריו כי ידוע (תיקוני זוהר קכ"ב:) אשר לית אתר פנוי מניה, ומלכותו בכל משלה (שם ק"ג, י"ט), ואפילו במקום תוקף הרע והסטרא אחרא אי אפשר שלא יהיה בו ניצוץ קדושה מאורו ברוך הוא המחיה אותו (שאם לא כן עשיתו רשות בפני עצמו ח"ו ואין עוד מלבדו כתיב (דברים ד', ל"ה)). ואך הקליפה לגודל הרע אשר שם המסבב את הניצוץ ההוא סביב סביב בבחינת (תהלים י"ב, ט') סביב רשעים יתהלכון. והניצוץ הוא שם מעט מן המעט קטן בתכלית ונחשב שם בבחינת מיתה עד עת קץ שרוח הטומאה יעבור מן הארץ. היא מתגברת על הקדושה כאשר תוכל ואומרת אני ואפסי עוד כנודע והכל בכח ניצוץ ה' המחיה אותה והבן. וזה הכל סיבה מאת ה' שיוצר אור ובורא רע בכדי להיטיב לבריותיו על ידי זה כמשל הזונה הנזכר בזוה"ק (תרומה קס"ג) שהרע יסית לאדם לעבור על רצונו ברוך הוא והאדם יהיה כופה תאותו לשם ה' ויקבל שכרו בתכלית הטובה. וכאשר יביט האדם אל זה כאשר יראה יצרו מסיתו לדבר רע להתעולל עלילות ברשע, שכל זה כביכול הוא ה' בעצמו הנעלם שם ומכוון לטובתו שלא יפנה לבו אל הדבר ההוא בכדי לקבל טובה שלימה. הרי בזה בא לאהבה גמורה לאהבה את ה' תכלית אהבה. כשרואה צמצומי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו להתצמצם בחושך וברע כזה לטובתו. הרי כל נפשו ונשמתו יתן אליו באהבה גמורה בראותו את פני ה' אביו שבשמים שמה, ופורש משם. וממילא כל בחינת הקליפה והרע אשר שם נכנע ונתבטל, וניצוץ אלהינו יתברך, מתעלה ועולה למעלה. וזה שאמר הכתוב כי הנה אויביך ה'. כלומר כל האויבים כל בחינת הרע והקליפות כביכול ה' בעצמו הוא בראם והוא המחיים עד עת קץ בכדי להיטיב לבריותיו על ידי זה. ובזה הנה אויבך יאבדו. כי כשנזכר האדם על זה תיכף מתאוה תאוה לה' אשר בדבר ההוא ומכניע את הרע תכלית ההכנעה.

והנה כל בחינת היחוד של שמע ישראל כתבנו במקומו. שאין פירוש שה' הוא אחד הוא לבד וכל העולם הוא נבדל ממנו. כי אם ה' אלהינו ה' אחד פירוש שאין בכל העולמות עליונים ותחתונים שפלים ורמים ואפילו בכל עומקי הקליפות והרע כי אם אחדותו יתברך, הוא בעצמו נעלם שם כוחו אורו שפעו וחיותו, לא זולת. והוא בחינת היחוד השלם באמת שאין בכל העולמות כולם כי אם אחד ממש הוא אלהינו ברוך הוא וברוך שמו המחיה ומהוה את כל הבריאה בכל יום תמיד ובכל רגע ורגע. ואלמלי יצוייר העדר שפעו וחיותו מן כל הנמצאים שבעולם אף על רגע אחת היו כל העולמות כלא היו, והיו לאפס ואין. ואך לעולם דברו הטוב שדיבר בראש הבריאה בהוייתם יהי רקיע, יהי מאורות, תוצא הארץ, וכדומה, עד עתה הוא נצב בשמים וארץ וכל צבאם. ועל כן באמת אין עוד מלבדו כתיב כי אין בכל העולמות כי אם הוא בעצמו לא זולת והוא אמיתית היחוד. ובזה האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים להתיחד עצמו בכל פרטי אבריו וגידיו במחשבה ודיבור ומעשה ותנועותיו והרגשותיו לה' המיוחד שלא לצאת מרשות היחיד יחידו של עולם אף על רגע אף לחשוב במחשבה קלה לדבר הנוגע חוץ מעבודתו יתברך או דבר הטפל לעבודתו. כי אין בעולם חוץ מאחדותו ולית אתר פנוי מניה. רק שכביכול הוא מתעטף גם ברע כביכול בכדי להיטיב לבריותיו על ידי זה כאשר יביט האדם אל זה שאין שם כי אם אלהינו יתברך הַמֶצַוֶה שלא לפנות לשם אדרבה לברוח בתכלית הבריחה.

ואפשר עבור זה אמרו חז"ל (מובא ברש"י קדושים כ', כ"ו) אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ומה אעשה. ולכאורה מה איכפת לן אם האדם לא יתאוה כלל לבשר חזיר וכדומה. ואמנם כי אם האדם יגנה ויבזה את זאת בתכלית הביזוי בלבו לומר שהוא מבוזה מצד עצמו לא מצד צווית האל ברוך הוא. בזה הרי ח"ו ח"ו מראה בזה כאילו אין שם ניצוץ הקדוש המחיהו כי אין שייך ביזוי לניצוץ הקדוש ח"ו ועושהו ח"ו רשות בפני עצמו. ועל כן צריך לומר אפשי בבשר חזיר כי הרי שם יש גם כן ניצוץ קדוש ומה אעשה שהקב"ה גזר עלי וכו'. כלומר הרי אלהינו בעצמו הנעטף שם הוא בעצמו גזר עלי וצונו שלא לאוכלו.

וזה אומרם ז"ל ואם לאו יקרא קריאת שמע, ויראה שם אחדותו יתברך בכל הנמצאים. ובדבר הזה שיצרו מתגבר עליו לעשותו שם כביכול ה' בעצמו ומכוון לטובתו שלא יפנה לבו אל הדבר ההוא בכדי לקבל טובה שלימה והנה אויביך ה' ובזה ודאי הנה אויביך יאבדו. כי בזה מוסיף אהבה על אהבה ודביקות על דביקות בה' אלהיו בראותו את פני אביו שבשמים בדברים האלה וכמה וכמה מתלבטת השכינה הקדושה בשבילו להתעטף בדברים האלה לטובתו. ומתגבר על יצרו ועושה רצון יוצרו.

ואמנם אם לבו לב האבן למו ואינו נכנע אף בזה. להיותו נשקע בתאוות האלה עד שקשה לו להתדבק בה באהבה בתורה ובקריאת שמע. אז יזכור לו יום המיתה. והוא על פי משל למלך אחד שהיה לו בת יחידה וחביבה אצלו. ובת מלכים בודאי היא יפת תואר מאוד ומזגה רך וקלוש הכל בתכלית היופי. וכשרצה להשיאה לאיש אמר בדעתו אם אשיאה לבן מלכים אפשר לא יהיה יקרה נפש בתי בעיניו כל כך להיותו נכבד בעיניו מאוד ולא יתן עיניו אליה להביט על כל הצטרכותה הנצרך לה לפי מזגה וטבעה הרך על כן אשיאה לבן כפר איש שדה ואצלו תהיה נכבדה ויקרה מאוד להיותו זוכה לישא בת מלך ויתן נפשו עליה יומם ולילה להביט על כל ענינה והצטרכותה יומם ולילה וימסור נפשו ונשמתו עליה בכל יכולתו ומאמצי כוחו. וכן עשה והשיאה לבן כפר וצוה לו עליה זה וזה תתן לה מזונתה בכל יום כי לא תסבול מזונות הגסים לגודל רכותה וזכותה. ובזה ובזה תלבישנה שלא תלבש בגדים עבים שלא תוכל בשרה לסבלם. ותשמרנה מכל דבר רע המזיק לה כי הלא בתי היא מזוככת בתכלית הזיכוך. והבטיח לו טובות רבות מאוד אם יעשה לה כן, ולהיפך אם לא יעשה יעניש אותו בעונשים קשים ומרים. ויהי כאשר לקח בן חקל הזה את בת המלך. אם עשה כדבר המלך ודאי טוב לו וטוב לבת המלך וכלום חסר מבית המלך והמלך מיטיב עמו בתכלית ההטבה כיד המלך. אבל אם בן כפר הזה שוכח מה יש לו בביתו וכי בת מלכים היא והוא הולך בשרירות לבו ואינו מביט עליה כלל אם אוכלת או לא ומה היא לובשת. והולך כמה ימים שאינה אוכלת כלל ולפעמים כשמזכיר את עצמו הוא מאכילה מאכלים עבים וגסים מלוכלכים בטיט ועפר ומעורב כל מיני צרורות ואבנים וכדומה ועל ידי זה מתקלקלין אבריה הפנימיים ומחמת הכאב והצער פניה משתנה לשחרות עד שלא ניכרה בחוצות אם היתה בת מלך מעולם וכמו כן מלבישה לבושים עבים גסים עד שהוא מגיעה ללבושי שק ולבדים הקשים עד שגם בשרה מבחוץ נתמקמק ונטשטש ואינו שומרה מדבר המזיק לה והיא נחלשת ומוכת במכות ופצעים מכל דברים הרעים בכל בשרה, ומכף רגל עד ראש אין בה מתום פצע וחבורה ומכה טריה. ויהי בהשמע הדבר הזה אל המלך. הנה עם כל זה המלך הוא הטוב בתכלית הטוב, אינו שולח אחריו בפתע פתאום להביאו אל המלך כי אם שולח אליו לאמר אשר בעוד ל' יום וכדומה יבוא אל המלך. ועל ידי כן הבן כפר הזה נותן אל לבו מה עשה עד הנה ומה יעשה לו על זה ומתחיל לרפאותה במעט מעט מן המכות והפצעים ומאכילה ומשקה בדברים היפים לה ושומרה מכל דבר רע ועושה לה חפצה ומלבישה לבושי כבוד ועושה לה פנים שוחקות קצת ומביאה לבית המלך למועד הקבועה קצת שש ושמח, ובזה חמת המלך שככה במקצת, ומחזירם אחר כך לביתם בכבוד כראוי. אבל אם יקרה זה פעם ושתים שזה יעשה לבתו כך. אז הנה המלך יחרה אפו למאוד. וישלח אחריהם בפתע פתאום ויביאם אליו ויראה את בתו והנה היא מוכה ופצוע פצע על פצע חבורה על חבורה מכה טריה, ואבריה הפנימים מקולקלין והיא נחלשת עד מאוד ומלובשת בלבושי שק. והמלך מתכעס ומתקצף על זה מאוד מאוד ותיכף מצוה לרופאים לרפאות את בתו בסממנים קשים ומרים מבפנים, ועושה לה מיני רחיצות בסמים החריפים מבחוץ. ולבן כפר הזה ודאי עושין לו כראוי לו לאסרו במקום אשר אסורי המלך אסורים שם ולייסרו ולעניהו בענויים קשים ומרים בכל מיני מכות ופצעים ודברים הרעים עדי עד.

והנמשל מובן מאליו. כי בת המלך היא הנשמה הקדושה הניתנה באדם שהיא ברתא דמלכא בת מלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא כאמור בזוה"ק (חלק ב', צ"ו:) בפסוק (שמות כ"א, ז') וכי ימכור איש את בתו דא נשמתא קדישא וכו'. ויפיה ותוארה וזכותה ודקותה אין להספר ולהאמר, וידוע לכל כראוי לדבר הנקרא בת מלך עולמים ברוך הוא. ולא נתנה ה' אלהינו לכל צבא השמים גם להמלאכים משרתי אל עליון ברוך הוא (כנודע שנשמות ישראל גבוהים מנשמות המלאכים) כי אם לגוף האדם אשר על הארץ גוש עפר מן האדמה. בכדי שעל ידי כך תיקר נפשה בעיני בן כפר איש שדה הלזה עפר הארץ. וצוה לו עליה לאמר לזונה בדברים הרכים ודקים למאוד הוא עסק התורה מה שאדם עוסק בתורה לשמה הוא מזון הנשמה ומאכלה והוא חיותה. ולהלבישה מלבושי כבוד זכים ונקיים הוא הרמ"ח מצוות עשה שהם לבושים על רמ"ח אברי הנשמה מראשה ועד רגלה (ועבודת התפילה ויחודי קריאת שמע הוא בחינת עונת הנשמה וכולם בכלל הוא שארה וכסותה ועונתה שאדם עושה לנשמתו ולא יגרע כתיב) ולשמרה מכל דבר רע ומזיק הוא השס"ה לא תעשה שהמה דברים הרעים המזיקין לנשמה. והזהיר לו אם תעשה הטוב כאשר אנכי מצוך ודאי יהיה טוב לך טוב לנשמתך ובאם לאו הרי כל מיני עונשים נגדך ליסרך על ככה עד מיצוי דם הנפש. ואם האדם עושה כראוי ודאי מה טוב לו בזה ובבא אבל אם הגוף מתחיל לילך בשרירות לבו הרע להתאות לתאותיו וחמדותיו, ומזון הנשמה שהוא עסק התורה נשכח מאתו על יום או יומים ויותר ויותר. ולפעמים כשלומד להאכילה את מזונה הרי מעורב עם כל מיני הבלים ושטותים להתפאר ולהתגאות ותיכף נגבה לבו כשלומד מעט מן מעט ותיכף נעשה למדן ומיוחס השנאוי בעיני ה' יותר מכל הדברים שבעולם כמאמר הכתוב (משלי ט"ז, ה') תועבת ה' כל גבה לב וחז"ל החמירו מאוד מאוד בזה ואמרו (סוטה ה'.) אין אני והוא יכול לדור וכדומה עין שם. הרי המזון מעורב בעפר וטיט וטינוף ואבנים הוא היצר הרע הנקרא אבן או סתם שלומד בלי מחשבה לשם ה' ובלתי אהבה ויראה בלא לב ולב. ובזה הוא המזון בלי טעם לא תואר לו ולא הדר ואין בו כח להחיות הנשמה כל כך במיטב. וכן הוא ממש במעשה המצוות שהם לבושי הנשמה. או שעושה אותם מעורב מכל מיני הבלים ושטותים ותאות היצר הרע, והרי כל הבגד הוא מטונף בטינוף ממש מסריח עד שאין בנשמה כח לסובלו כלל והוא גס ועב מתאוות המגושמים אשר בארץ המה והמה לבושי שק ממש. או שנעשים כמצות אנשים מלומדה שלא לשם ה' באמת ובלי אהבה ויראה ולא פורחות לעילא. והלבושים המה כמו אבק פורח שלא יוכלו להגן מפני הקור והחום ואין בו די לכסותו אף אבר אחד מפני קטנותו במחשבה ובמעשה שעושהו במהירות מופלג ואינו מדקדק להיות בשלימות, ומכל שכן להיות מן המהדרין שיתנאה לפניו במצוות. וביותר ויותר שאינו משמרה מכל דבר רע שעובר על עבירות האמורין בתורה. וידוע אומרם ז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר"א קשורה בו ככלב וכו'. והכל מורה על אחיזת הרע והקליפות וכל דברים הרעים בהנשמה, ומריעין לה והיא מוכת במכות ופצעים רבים מהם שאינה יכולה לסובלם עליה כלל. והמלך הקב"ה וברוך שמו הנה עם כל זה הוא הטוב והמיטיב ובתחילה מודיע להאדם שעתיד להביא אותו לפניו לראות מה עשה בבתו. והוא בכל שנה ושנה ביום הזכרון יום ראש השנה שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. ועת הזה ידוע לאדם שעתיד לעמוד לפניו בראש השנה ואם בעל שכל הוא יראה בימים הקודמים לתקן הנשמה קצת להאיר אל עבר פניה להברותה מעט מעט באברים הפנימים בעסק התורה כראוי כאשר יוכל ולהלבישה לבושי כבוד במצוות ומעשים טובים לעשות לה קצת תואר והדרת פנים לבוא אל המלך. ואמנם אם האדם אינו משים לב על זה הנה ח"ו פתאום יבוא אידו והוא נקרא לבוא אל המלך בפתע פתאום ביום המיתה ואין שילטון ביום המות לומר כי יעשה עוד קצת תואר אל נשמתו. עבור כי פנה היום ונטו צללי ערב והוא מובל לקבר ויבוא ליתן דין וחשבון, ונשמתו ח"ו ניתנה בכף הקלע ביד החיצונים ומלאכי חבלה, ואחר כך ניתנה בגיהנם לשורפה באש ללבנה ולזכותה להשיבה אל חיק אביה כבראשונה. והגוף נידון לדורי דורות והיה לחרפה למשל ולשנינה בפני כל והיה דיראון לכל בשר.

וזה שאמרו כאן יזכור לו יום המיתה. פירוש שמא היום הוא יום המיתה שפתאום יהיה נחטף ונלכד במצודה כדג ויתחסם פיהו מלדבר, ויביאוהו אל המלך לראות מה עשה בבתו, וליתן דין וחשבון. ובזה ודאי אם לבו כלב האבן המס ימס ולא קמה עוד רוחו בזוכרו את הבושה הגדולה שיתבייש מלפני אביה שבשמים ובפני כל המלאכים ובפני כל העולמות הקדושים חוץ מהיסורין והענויים שיעברו על גופו ונשמתו. ובזה ודאי יתגבר על יצרו ולא יעבור על העבירה שמסיתו יצרו.

ועתה נבואה לביאור הכתובים בפרשה זו. ואמר כי תצא למלחמה על אויביך. למלחמה הלמד נקודה פתח המורה על דבר הידוע כלומר למלחמה הידוע מעולם הוא מלחמת היצר והתאוה שכל אדם מוכן למלחמה זו ואין נמלט ממנה. וחז"ל אמרו במלחמת הרשות הכתוב מדבר ולא מלחמת חובה. כי המלחמה הוא לכוף את עצמו להכניע תאותו בדברי הרשות בדבר המותר לו כמאמרם ז"ל (יבמות כ'.) קדש עצמך במותר לך. כי אם לא יכפה את עצמו להכניע תאותו בדבר המותר ממילא ח"ו קרוב הוא שלא יתגבר על יצרו בדבר האסור כאמור בדברי חז"ל הנזכר (שבת ק"ה:) המשבר כלים וכו' המפזר מעותיו וכו' יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה שכן אומנתו וכו' היום אומר לי עשה כך וכו' עד שעובד עבודה זרה. וכאשר כתבנו שהתאוה אף בדברי הרשות שורש אֵל אחר הוא, שאינו לה'. ועל כן עיקר המלחמה בדברי הרשות שבזה יצרו מסיתו מאוד לומר הרי מותר אתה בזה ומה לך לענות נפשך בחנם בלא דבר.

(הגםשבאמת לדעת הגאון, הרמב"ן, והרשב"ץ¹, ושאר גדולים המובאים בספר חרדים (מצוות עשה פרק ז') הוא מצות עשה דאורייתא לקדש עצמו במותר לו ממה דכתיב קדושים תהיו, שלא להשביע תאותו באכילה וביאות ושאר תענוגים המותרים. ולקדוש עליון הרמב"ם ז"ל אף שלא מנאה למצות עשה מיוחדת, כללו במצות עשה של והלכת בדרכיו שהוא לילך בדרכי ה' יתברך בכל היכולת מה הוא חנון ורחום וקדוש רב חסד צדיק גבור וכו' וכיוצא שקראוהו הנביאים להודיע שהן דרכי ה' יתברך וחייב לילך בהן בכל כוחו. וכן אף הוא יהיה חנון ורחום ארך אפים ולא יכעוס ולא יגבה לבו ויהיה עניו ביותר ויהיה קדוש וטהור לב ולא יתאוה ולא יקנא לשום דבר וישמח בחלקו ולא יהיה נבהל להון ויהיה רחום על כל מעשיו לא אכזרי ויגמול חסדים ויהיה גבור לכבוש את יצרו במאכל ומשתה וביאות ויהיה גבור בדיבורו שלא יוציא שום דיבור לבטלה וירבה בשתיקה ויהיה גבור בכל מעשיו שיהיו לשם שמים עיין בדבריו בהלכות דעות (פרק א' הלכה ו' ופרק ב' הלכה ד'). מכל מקום אין הכל יודעין כל כך מזה ונדמה להם שהורשה למלאות תאותו בהיתר כי הלא זה באבנתא דליבא תלוי ואין שני בני אדם שוין בזה. יש שיסתפק במעט בטבעו ומה שימלא תאותו ביותר מן המוכרח לו הרי הוא מותרות אצלו ומוזהר על זה בקדש עצמך. ויש שמה שזה מוזהר עליה בקידוש, אצלו הוא מוכרח גמור. ואין תחומין במעיים להזהיר לכל אדם עד פה תבא. כי אם באבנתא דליבא תלוי להבין באמת בכל מעשיו שיהיו לשם שמים. ועל כן ימצא היצר הרע בזה מאוד מאוד מקום לאדם לטעות בו. כי באמת הפרישות יותר מדאי עבירה הוא וחז"ל אמרו (בבא קמא צ"א.) בשביל שציער עצמו מן היין נקרא חוטא וצריך לכפר על הנפש והרמב"ם ז"ל כתב בזה (שם ריש פרק ג') וזה לשונו: שמא תאמר כו' ואתרחק לצד האחרון שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה כו' גם זו הדרך רעה היא ואסור לילך בה כו' כך אמרו חכמים (ירושלמי נדרים פרק ט' הלכה א') לא דייך מה שאסרה התורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים כו' ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו כו' אל תהי צדיק הרבה עד כאן. ועל כן באמת אין בזה כי אם אמיתיות לבב אנוש לעשות כל מעשיו לשם שמים שלא לשום צד הנאה ותאוה בעולם אבל הכל בשכל ובמוח להבין הנצרך לו לעבודת בוראו ויקרבנו לשמו יתברך והשאר ידחה הרחק כמטחוי קשת). ובזה ממילא תבין שהוא מלחמה גדולה מלחמה עזה ועצומה למאוד.

footnotes: ¹ אולי צריך לגרוס הרשב"ג, כי בספר חרדים מביא זאת בשם רבי שלמה בן גבירול.

ועל כן במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שזו עיקר המלחמה ולא דברה תורה במתים במלחמת חובה מי שצריך ללחום עם יצרו לדבר עבירה ח"ו שיצרו מסיתו והוא צריך לעמוד נגדו והוא מלחמת חובה שבא על חטא הנקרא חטאת דמתרגמינן חובה, רק במלחמת הרשות והוא עיקר המלחמה כאמור. כי אם לא יהיה נזהר בזה ממילא ח"ו יבוא לתאות העבירה חלילה. ועל זה אמרו אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו שלא כיוונו חז"ל שיצטרך האדם לשית עצות בנפשו שלא יעבור עבירה בפועל ח"ו כי זה רשע גמור הוא ואינו נראה שאליו יאמרו חז"ל יעסוק בתורה או יקרא קריאת שמע כיון שהוא בבחינת זו שיצרו מתגבר עליו לעבור עבירה במזיד בשאט בנפש עד שיהיה לו שהות לעסוק בתורה בנתים ולקרוא קריאת שמע כי מי פתי יסור הנה שלא לפרוש מן העבירה אחר ישוב הדעת בזה קודם עוסקו בתורה. ולא כיוונו כי אם על תאות ההיתר כאמור שיצרו מסיתו להתאות תאוה ומראה לו דרכי ההיתר ודרכי ה' בתאוה זו. והוא באמת יודע אשר דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להיטיב. ועל זה צריך לעסוק בתורה ולקרוא קריאת שמע וכו'.

ולזה אמר הכתוב כאן שאם יוצא אדם למלחמה זו למלחמת הרשות. הנה אלה העצות שישים האדם בנפשו בכבישת מלחמה הזו. אחת, ונתנו ה' אלהיך בידך מורה על דביקות האדם בה' באמת בדביקות נפלא ביחוד עד שיהיה נקרא ה' אלהיו שלא יהיה עליו שום רשות אחר כי אם רשות ה' כמאמר חז"ל (הוריות י"א:) בפסוק (ויקרא ד', כ"ב) אשר נשיא וגו' מכל מצות ה' אלהיו ובבחינה זו היה הקב"ה מיחד שמו על האבות הקדושים אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' מפני שהיה לבבם שלם עם ה' אלהיהם עד שלא היה עליהם שום בחינה ורשות אחרת כלל וכלל כמאמר חז"ל (בבא בתרא י"ז.) שלושה לא שלט בהם יצר הרע אברהם יצחק וגו'. ועל כן נתיחד שמו עליהם לומר כי אין עליהם כי אם רשות שמו הקדוש לא זולת. ועל כן לא נתיחד שמו עליהם בחייהם כי אם במותם כי כל עוד שלא הוציאו כל ימי שני חייהם בדביקות ה' אלהיהם בלבד לא היה יוכל להתיחד שמו פן ח"ו ח"ו יטו לבבם על חוט השערה דקה מן הדקה כי על כל פנים היה בהם איזה בחירה במעט ולא יהיה נקרא בבחינת ה' אלהיו שאין עליו כי אם רשות ה' יתברך. ועל כן נאמר גם לדוד (דברי הימים-א י"ז, ח') ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ ואמרו חז"ל כי גם בו לא שלט יצר הרע כאומרם ז"ל (שם) ויש אומרים אף דוד וכו'. ונסמך אל האבות במקצת לא כולו לפי ערך דביקותו בזה. שאין הכל מודים בזה שרק יש אומרים כן והבן.

ודביקת האדם בה' כולו בכלל לה' אלהיו, הוא רק על ידי עסק התורה. כי בכל המצות הגם שאדם נדבק בהן בה' לא נדבק כי אם האבר שנעשה בו המצוה כמו היד והראש במצות תפילין ונטילת לולב ורוב הגוף במצות ציצית וכדומה. אבל עסק התורה שהוא דביקות הבל פיהו סוד נשמתו שזה כל האדם וחיותו נדבק בה' אלהיו. שעל כן ותלמוד תורה כנגד כולם כי כל המצות המה באבר פרטי ובאברים המגושמים. וזה הוא בנשמת האדם וחיותו ברוחניות. ולזה אמר ונתנו ה' אלהיך בידך כשתזכה להתדבק בה' בשלימות עד שיהיה ה' אלהיך הוא ולא אחר. והוא על ידי עסק התורה להתדבק כל פנימיות חיותו ונשמתו אל אורו ברוך הוא המתיחד בהתורה, אז בזה ונתנו בידך. והוא עצה הראשונה שיעסוק בתורה ועל ידי זה יכניע תאות לבו ויתגבר על יצרו במלחמת הרשות. ואם נצחו מוטב. ואם לאו, למדה התורה דרך ארץ בעצה השניה שיקרא קריאת שמע והוא אמרו ושבית שביו על דרך האמור למעלה בכוונת קריאת שמע בזה, שהוא להכיר יחודו ואחדותו יתברך כביכול בכל דברים הרעים ובכל התאוות שגם שם נצמצם ניצוץ אלהותו יתברך להחיותו בכדי להיטיב לבריותיו וכביכול כביכול מסר הקב"ה את עצמו בבית השבי מדור הקליפה ומציץ מבין החרכים אל האדם לומר מתי יבוא איש נלבב אוהבי למסור נפשו עלי להמעיט הנאותיו ותאותיו שבזה יכנע הרע ויעלה הניצוץ אלהות מבחינת הבור להשיבו על חיק אביו שבשמים להדביק החלק אל הכלל. ולזה אמר ושבית ושביו שהיה די לומר ושביתו לבד, והבן. ואמנם שביו דוקא, שכביכול הוא בשבי ואתה צריך לשבותו משם אליך. כי הניצוץ הקדוש הזה הוא מתדבק בהאדם והוא ניצוץ אלהות ומסייעו לעבודה לקדושה וטהרה, ועל ידי האדם הוא מתעלה למעלה בעת עומדו לשרת את פני ה' אלהיו בתורה ותפילה ודביקות אל. ואחר כך חוזר אל האדם בסוד אורות המוחין העליונים להוסיף לו קדושה על קדושה וטהרה על טהרה וזה ושבית שביו והבן.

ואמנם אם עד אלה לא יוסר עבד לעבדים האיש הזה הנכנע תחת יצרו הרע, ויצרו מתגבר עליו ואין בכוחו לצאת מתחת ממשלתו. הנה עוד בה שלישיה לעורר היראה על עצמו יראת הבושה הגדולה והחרפה המאוסה שיהיה לו בבואו עם בת המלך היא נשמתו אשר בקרבו לחיק אביה, ואביה יראה השתנות תואר פניה, רוע מראיה ודקות בשרה, חולשת גופה, ועבות בגדיה הגסים והנבזים לבושי שק, והמכות והפצעים שונים שבה פצע וחבורה ומכה טריה. אשר אין די לבאר רב הבושה והחרפה ועוצם הבזיון שיגיע לו אז עד שיהיה דיראון לכל בשר, חוץ מהיסורין והענויים קשים ומרים שיעברו עליו. וזה אומרו,

וראית בשביה אשה יפת תואר. כלומר שתראה אשר אשת יפת תואר הניתן בך היא בשביה ובצרה גדולה. וחז"ל (קידושין כ"א:) דקדקו במלת אשת שלכאורה מיותר והיה די באומרו יפת תואר לבד ואמרו אפילו אשת איש. והוא דברינו כי היא אשה הנישאת לאיש. ויפת תואר בודאי בת מלך המלכים ברוך הוא, והיא בשביה שושנה בין החוחים. כי כל תאוה רעה ומכל שכן עבירה רעה הוא לה סילון ממאיר וקוץ מכאוב, ואנה יוליך חרפתו ובשתו וכלימתו. ופן היום יהיה נקרא לבוא אל המלך מקץ היות לה כל הצרות והיסורין האלה, ואז וחשקת בה ולקחת לך לאשה בהזכר לו יום המיתה.

בדברים האלה אז יכנע לבבו הערל ויתגבר על יצרו ויחשק בבת מלכים אשר בו לקחת לו לאשה לעבדה ולשמרה לפקח על כל עסקיה וצרכיה כהלכות גוברין יהודאין דפלחין וזנין ומוקרין ומפרנסין וכו' ושארה כסותה ועונתה לא יגרע בתורה ותפילה ומעשים טובים ובעיקר שמירתה מכל בחינת המזיקין הבא על ידי מילוי התאוה והחמדה בדבר ההיתר כאמור. וזה,

והבאתה אל תוך ביתך. כלומר לאספה אל הבית להגן עליה מפני הקור והחום להקיפה במחיצה וגדר סביב סביב. והכל משל אל השמירה הנזכר מן התאוה והחמדה ולעשות לה עוד גדרים וסייגים שלא יקרב זר אליה. ואז וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. נודע מדברי הרב ז"ל (בכוונת גילוח הראש ותיקון הצפרנים בערב שבת קודש) ששערות הראש מורים אל הדינים, ובהצפרנים שם יש אחיזה אל הסטרא אחרא וכו'. ועל כן בזה וגילחה את ראשה להסיר הדינים מעליה ועשתה את צפרניה עשיה מלשון תיקון הוא כידוע ממאמר הכתוב (בראשית י"ח, ח') ואת בן הבקר אשר עשה. לתקן בחינת הצפרנים שלא ינקו החצונים משם. ואל תתמה ממה שלא נאמר להסיר הצפרנים כי הנה באמת לבושי אדם הראשון קודם החטא לבושי ציפורן היו ועיין בזוה"ק (שמות ר"ח:) ותבין. וזה הכל תקוני גופה הוא להסיר מעליה בחינת אחיזת החיצונים להאיר עליה אורות המוחין אורות הפנימים. ואחר כך,

והסירה את שמלת שביה מעליה. הן המה לבושי שק הנזכרים הנמשכים מבחינת הקליפות מארבע מאות איש שהלכו עם עשו חושבן שק. עתה תסירם מעליה בכדי שיוכל להאיר אליה אורות המקיפים מבחוץ. כי תיכף בהסתלק הקליפה מאיר אור הקדושה הן בפנים הן בחוץ כי אור הקדושה מוכן תמיד ומזומן לשרות על נשמת האדם ואין העיכוב כי אם כששורה עליה ח"ו אחיזת החיצונים אז הקב"ה עוצם עיניו מראות ברע ואין אדם העליון דר עם נחש בכפיפה אבל בהסתלק אחיזתם תיכף שורה אור הקדושה אורות פנימים ומקיפים. ואחר כך וישבה בביתך ואמרו חז"ל (ספרי כאן) בבית שהוא משתמש בו וכו'. רומז לדברינו כי בכל הדברים שהוא משתמש בהן גם בדברי הרשות שהוא משתמש בהן לצורכו תהיה נגד עיניו נכנס ורואה בה יוצא ורואה באופן שכל מעשיו יהיו לשם שמים בבחינת (משלי י"ג, כ"ה) צדיק אוכל לשובע נפשו. להשביע נפשו ונשמתו מכל הבחינות שבעולם הכל רק למעלה ולא למען תאות גופו.

ובכתה וגו'. הוא התשובה והחרטה הגמורה על העבר בבכי ובדמעה להרחיץ את צואת בנות ציון היקרים בדמעות העינים ותבכה על עזבה עד הנה את אביה דא קוב"ה ואת אמה דא כנסת ישראל כידוע. ירח ימים כי בכל הזמנת הקדושה צריך הזמנה קודם לה שלושים יום כעין אומרם ז"ל (פסחים ו'.) שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום והוא הדין בכל יום טוב וכמו שכתבו הפוסקים (אורח חיים סימן תכ"ט). וכמו תשובת השנה בחודש אלול המוכן לתשובה טרם בא השנה החדשה. והטעם לזה כתבנו במקום אחר בבחינת הל' מעלות הידועים שהם ט"ו מעלות אחורנית להתרחק מהחטא וט"ו מעלות לעלות בקודש בכל מעלה ומעלה מעט יותר ואחר כך הוא ראוי והגון מוכן ומזומן לקבלת הקדושה והטהרה ברגל וכדומה. וזה אמרו ואחר כך תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. הכל רומז אל עונת הנשמה שאדם צריך לתת אליה ביחודים הנפלאים הנוראים יחודי שמע ישראל והתפילה והעבודה שזה תכלית כל הבריאה וקץ כל מקוה לאור היחוד השלם והיתה לו לאשה ממש לתת לה כל צרכיה כאמור בתורה ותפילה ומעשים טובים. ואומר עוד הכתוב,

והיה אם לא חפצת בה וגו'. כי נודע אשר אם ילכלך האדם את נשמתו בעבירות רעות עבירות החמורות שבתורה הרי ח"ו אחר מות האדם היא מסורה ונתונה ביד החיצונים (ואפשר גם בחייהם בבחינת רשעים בחייהם וכו') לעשות בה כרצונם וחפצם לענותה וליסרה בכל מיני יסורים וענויים קשים ומרים כמאמר אביגיל הנביאה לדוד (שמואל-א כ"ה, כ"ט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ואז צרתה צרה ואין ענויים גדולים מזה. ואמנם כאשר לא יטנפנה בעבירות רעות הגם שיענה אותה מלתת לה מזון ומחיה ובגד ללבוש מתורה ומצוות. אף על פי כן לא תימסר ביד החיצונים רק שתבוא לשם עניה ודלה ערום ויחף. ולזה אמר הכתוב כי אם יתן האדם אל לבו כל הנזכר מיום המיתה מה שיעשה לו בבואו עם בתו של מלך לאביה. על כל פנים זה בודאי יפעל לו כי הגם שיקרה אשר והיה אם לא חפצת בה שלא תחפוץ בה לקחתה לאשה לזונה ולפרנסה לראות תמיד בתקנתה וטובתה. על כל פנים ושלחתה לנפשה. שתשלחנה לנפשה שלא תימסר ביד החיצונים. וזה ומכור לא תמכרנה בכסף שלא תמכר אותה אל הקליפות החיצונים בכסף אשר כוסף וחומד לעבירות רעות. לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. כלומר לא די שענית אותה מלתת לה הצטרכותה. בלי מזון ומחיה ואין בגד. על כל פנים לא תשתמש בה למכרה למסרה ביד מבקשי נפשה לספותה ואוהבי רעתה (ואמר לשון לא תתעמר כי עמר הוא חושבן קרי והוא עיקרי נגעי בני אדם גם בני איש המוסרים בזה את נשמתם אל החיצונים. ועל כן לא תתעמר בה והבן):

כי יהיה לאיש וגו'. לבאר פרשה הזו על דרך המוסר לבני אדם. יבואר על דרך מה שאמרתי על פסוק (תהלים קי"ב, א') אשרי איש ירא את ה' וגו'. ועוררו חז"ל (עבודה זרה י"ט.) אשרי איש ולא אשרי אשה. ואמנם הנה נודע ליודעי מדע (מדרש תהלים ט' פסוק כ"א) אשר בד' שמות נקרא האדם. אדם איש גבר אנוש. וענין השתנות שמותיו אלה הכל לפי מעשיו ופעולותיו. וכמאמר חז"ל (ברכות ז':) מאי רות אמר רבי יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות ומנא לן דשמא גרים דכתיב (תהלים מ"ו, ט') לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שַׁמוֹת בארץ אל תקרי שַׁמוֹת אלא שֵׁמוֹת וכו' עד כאן. והנך רואה מזה דשמא גרים להיות שם האדם נמשך אחר מעשיו.

והנה שם אנוש יורה על דרגה התחתונה הפחותה אשר בבני אדם. אלו האוכלים למעדנים נשמו בחוצות, רודפים כל ימיהם אחרי תאות גופם למלאות כריסם במאכל ומשתה. יחפשו אוכל למו מראשית שמנים הלומי יין. וזה דרכם כסל למו בכל ימיהם כסוס כפרד אין הבין. ונשכח מהם חומרי המקום שיצא משם ומחצב נשמתו מאין נלקחה וסופה לחזור שמה. כי אין דעתו לחזור וגבר עליו כח נפש הבהמיות שבו עד אשר עושה מעשה בהמה ממש לחשוב מחשבות יומם ולילה איך לצבות בטנו במטעמים שונים ושארי תאוות גופו בהפלגת מלבושים שונים, בגדים שלובש שחרית לא ילבש ערבית, ולשכון באהלי שן. ועל שם זה נקרא אנוש מלשון (בראשית מ"א, נ"א) כי נשני אלהים וגו'. כי אנוש הוא מכל טוב לא זכר אחריתו. ועל זה אמר הכתוב (תהלים ט', כ"א) גוים אנוש המה סלה. כלומר כל הגוים אנושים הם כי אינם רודפים כל ימיהם רק אחר תאותם וחפצי גופם וזרמת סוסים זרמתם.

ואמנם בן אדם המתגבר במקצת על תאוותיו הרעים הללו הנזכרים ואינו רודף אחר התאוה והכבוד כבהמה ומסתפק באשר ימצא לו. הגם שעושה כל המעשים הללו שלא מחמת יראת ה' שנגע על פניו. כי אם בדרך טבע העולם יכיר ויבין שראוי להיות מותר אדם מן הבהמה שלא לאכול ולשתות עד אשר יהיה בטנו צבה ופניו אדום ושלא לרדוף אחרי שאר תאוות חפצי הגוף. הנה זה נקרא גבר שמתגבר קצת על התאוה הרע. ואולם לא זו הדרך ישכון אור אחרי שאינו מתכוון לשם ה' אלהיו ולא נכון לבו ללקט נתיב לאלהים לאל חי לאמר מתי אבוא ואראה פני אלהים לעשות נחת רוח אליו במעשי.

ואכן שם האיש הנה הוא יורה על דרגה ובחינה ממוצעת בין אנוש וגבר, לאדם שהוא הדרגה העליונה מכולם, כאשר נבאר להלן. כי האיש נמצא בו היוד משם הוי"ה ברוך הוא ובכל מקום היוד מרמז על יחוד שמו יתברך בעשרה מאמרות שנברא העולם. והוא מורה על בחינת הטוב שבו אשר על ידי זה חשקה נפשו לדרוש בתורת אלהים ולשמור בריתו ועדותיו בכדי לקרב ולדבק נפשו לאור באור פני מלך חיים ולעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו. ונשאר בו עוד אותיות א"ש המורה על אש של היצר הרע אשר גם כן בקרבו המחממו ומבעירו להדיחו מן הדרך אשר צונו ה' אלהינו. ועליו אמרו חז"ל (עיין סוטה י"ז.) זכה איש לא זכה אש אכלתו וכו'. כי הוא בבחינת הממוצע בעמל אנוש אינימו שיצא מגדר האנוש להיות כל עמלו לפיהו. ועם אדם לא ינוגעו שעדיין לא בא לגדר האדם לעשות מעשהו בתמידות לאל עליון ברוך הוא כי אם בבחינת להט החרב המתהפכת מטב לביש ומביש לטב כמו שאיתא בזוה"ק (חלק א', רכ"א:) כנודע.

ואמנם בחינת שם האדם יורה על דרגה המובחרת העליונה שבכולן מלשון (ישעה י"ד, י"ד) אדמה לעליון. שכבר יצא לגמרי מהשלושה דברים התחתונים שדומה בהן לבהמה והוא הולך ומדבק עצמו בשלושה דברים שדומה למלאכי השרת כמאמר חז"ל (חגיגה ט"ז.) ומקיים כלל הגדול בתורה (המבואר בהגהת שולחן ערוך אורח חיים סימן א') שויתי ה' לנגדי תמיד שאינו דומה ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו והוא לפני מלך גדול ונורא. ונדמה לו תמיד שהוא יושב בהיכל המלך לשרתו ולברך בשמו באהבה ובאימה ופחד. ועל כן הוא דומה בזה לעליונים. ועליו נאמר (ויקרא א', ב') אדם כי יקריב מכם קרבן וגו'. פירוש כי זה נקרא אדם אשר יקריב קרבנו לה' שמקרב ומדבק את לבו ומחשבתו אליו יתברך בקירוב ודיבוק עצום בתשוקת וחמדת לבבו בלי שום תערובת ומחשבת פסול חלילה. ומיחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו הנגלות והנסתרות ביחוד אליו יתברך באמת ובתמים בלי שום מסך המבדיל. ואז נקרא אדם דומה לעליונים שלא נמצא בו מחשבת פסול. וגם יאמר כי יקריב קרבן לה' כי כל כך תדבק מחשבתו ביראת ה' כל היום לחשוב מחשבות בגדולתו יתברך וחכמתו בכל ברואיו ואימתו ופחדו עליהם. בבחינת מוחין דגדלות להכנס על ידי זה ליראה ואהבה הפנימית באמת. ועל ידי זה יתעוררו המוחין העליונים היוצאין מן המחשבה הכלולים בשני אותיות ראשונים של שם הוי"ה ברוך הוא. ויכנסו להשפיע רוב ברכות ושובע שמחות בבחינת עליונות הנגלים כמשל הגוף הנגלה בערך המחשבה המסתתרת המכונים בשם אותיות ו"ה משמו הגדול יתברך ועל ידי זה נעשה שמו שלם ברוך הוא והוא היחוד האמיתי שבשביל זה נבראו כל העולמות מראש הבריאה עד סוף הדרגה התחתונה. וזה נקרא קרבן לה' שמקרב אותיות שמו יתברך אחת לאחת בקרוב עצום ונורא עד אשר יחדיו יהיו תמים להשפיע כל בחינת הטוב על כל הבריאה. ונודע לכל המבואר בזוה"ק (חלק ג', ע"ג.) כמה פעמים אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד אינון. כי כשמו יתברך סתים וגליא כן התורה סתים וגליא. סתים באורות הנוראים הנפלאים הנעלמים בה משמותיו של הקב"ה וגליא בפקודין דעשה ולא תעשה הנעשים במעשה הנגליות. וכן ישראל צריכין להיות בבחינה הזו שיהיה עבודתן עבודה תמה מבית ומבחוץ שלבם ומחשבתם יהיו בו דבוקים באהבה ויראה האמיתיות בחיות הקודש רשפי אש שלהבת י"ה לשרתו ולעבדו בכלות נפשו לאלהים לאל חי ביחוד שמו הקדוש לעורר המוחין העליונים על ידי מחשבת לבו ומוחו וטוב כוונתו לשמו יתברך. ושם אומר שלא יראני אדם כי אם בהצנע לכת עם ה' אלהיך ממעמקי מורשי לבבו. ואחר כוונת הלב הזה הן הן הדברים הנגלים במעשה המתאחדים לאחד. ועל שם זה נקרא אדם דומה לעליונים בנסתר ונגלה סתים וגליא. וזה אומרו אדם כי יקריב מכם קרבן לה'.

ולזה כיוון נביא האמת אליהו ז"ל במאמרו (תנא דבי אליהו פרק כ"א) לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי וגו'. כי באמת עבודת האדם השלם בסתרו הוא הרבה יותר מגלויו. כי בגלוי אינו עושה כי אם המעשה הגופניות הנגלות מה שמתעטף בציצית ומניח תפילין וכדומה. או שמדבר דיבורים לשמו יתברך. וזאת אינו עבודת מעשר מן המעשר כעבודת הלב אשר באדם השלם בשעת עשיית המצוה בכפיית מחשבתו ולבו לאהבת שמו יתברך וליראתו וליחד המעשה אליו לבדו יתברך שלא יתערב בו פניה דקה מן הדקה מחשבת חוץ. ואמנם כי לא כל אדם על בחינת זו כי אם לשרידים אשר ה' קורא. ואולם כי על כל פנים אין כל אדם נקי מזה בכלל. וחלילה לו לעשות מעשהו במצות ה' אשר תעשינה במעשה הגופניות לבד בלי מחשבת לבו לאהבה ויראה כאשר יוכל שאת לערך חפצו בזה וזכות נשמתו. כי כל מצוה דלא אתעבידת בדחילו ורחימו דמאריה לא פרחת לעילא (תיקוני זוהר כ"ה:) והוא ממש כגוף בלא נשמה כאשר הארכנו מזה כמה לפעמים בחיבור זה. ועל כל פנים צריך להיות סתרו כגלויו שיעבוד במחשבת לבו כאשר במעשה בגלוי ולא שיעשה מעשהו בחוץ לבד ולא יביא מדמה אל הקודש פנימה שאז פיגול הוא לא ירצה כאמור. וזה אומרו לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי. כלומר על כל פנים אל זה יביט האדם להיות סתרו כגלויו. ולהיות תחילה דובר אמת בלבבו ואחר כך וישכם ויאמר. שלא יאמר אמריו שלא בהשכל לבו. כי אם אחר כוונת הלב הן הן הדברים הנקנים באמירה.

ואפשר לזה ירמוז הכתוב אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים וגו'. כי חז"ל אמרו (בראשית רבה ל', ה') נח לעליונים נח לתחתונים וכו' ורמזו על בחינה הזו כי זה כל האדם שצריך להיות תחילה נח לשמים בסתר מעומק מורשי לבבו באמת. ואחר כך נח לבריות במעשה הנגלות שהכל רואין. וכשכן עושה אז נקרא צדיק תמים. כי הוא תמים במעשיו תוכו כברו. והן נודע אשר עיקר תולדותיהם של צדיקים הם המעשים טובים. ולזה רמז הכתוב אלה תולדות נח וגו'. כלומר שכל תולדותיו המה המעשים טובים שלו, הכל היה בבחינת נח נח. נח לשמים ונח לבריות. כמעשהו בחוץ כך מעשהו בפנים. (ואפשר כי גם התולדות הגשמיים שלו המה בניו שהוליד, הכל היה בבחינה זו בסתר לשמו יתברך כבגלוי) ועל כן הוא צדיק תמים, תמים במעשיו כאמור. (וירמוז עוד אלה תולדות נח. כי נודע שמדות העליונים המכונים על שם הנגלים כדמיון הגוף הנזכר למעלה, נרמזים בבחינת ששה קצוות. וכל קצה נכלל מכולם. ונקראים "אלה" על שם ו' פעמים ו' העולה מן הקצה אל הקצה. והנה הששה קצוות הללו מורים בלב האדם על כללות ששת המדות הנקבעים בלב שהם אהבה ויראה והתפארת וכו' שהם נגד ששה סדרי משנה ששם הבחירה בין טמא וטהור כשר ופסול איסור והיתר. והאדם צריך לבחור בטוב ליחד המדות הללו אליו יתברך לאהוב את הכשר והטהור ולירא מהטמא ופסול וכן בכל המדות. ולפי שנח ייחד לב לאביו שבשמים וגל אבן הנגף מבארו באר מים חיים, בבחינת נח נח כנאמר, ונתיחד בששה מדותיו שהם הששה קצוות לשמו יתברך. על כן נרמז בו אלה תולדות נח. שכל תולדות נח, הן המעשים טובים, והן התולדות ממש, הכל היה בבחינת "אלה" שייחד כל הששה קצוות לאחד להיות תמים יחדיו על ראשו בבחינת נח נח. נח לשמים, ונח לבריות, נייח לעילא, ונייח לתתא). ולזה ירמוז הכתוב (שיר השירים ב', י"ד) יונתי בחגוי הסלע בסתר המדריגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך וגו'. כלומר אתה היה תחילה יונתי תמתי בחגוי הסלע בסתר המדריגה. בסתרי מצפוני לבך היה תמים עמי ואחר כך הראיני את מראיך בגלוי השמיעני את קולך. כי אז קולך ערב ומראך נאוה.

ונחזור לענין, כי זה כל האדם ועל שם זה נקרא אדם שמדמה את עצמו אל התורה הקדושה בבחינת סתום וגליא. ועיקר עבודתו בדביקות מחשבתו ולבו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו הנגלות והנסתרות ביחוד באמת לשמו יתברך בלי שום מחשבת פסול חלילה וחלילה. ואין מעשהו בחוץ כי אם ביראת ה' כל היום. ואדם הזה כבר הוא נשמר מעצמו מכל בחינת התאות רעות וחמדות לא טובים. כי כל כח החיצונים וכח שלהם בטילין ומבוטלין ממנו לצד שהוא יושב בסתר עליון ומתלונן בצל שדי ואז ודאי נאמר עליו לא תירא מפחד לילה וגו' עד לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך.

ועל זה רמזו חז"ל (בבא מציעא י'.) ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום. כי לצד השראת שמו של מקום ברוך הוא עליו הנה כח אורו יתברך מתנוצץ עליו לארבע פנותיו בד' אמותיו מארבע אותיות שמו יתברך. ועל כן מצטרכים בהכרח כל כתות החיצונים להסתלק ולהתגרש מד' אמות הללו. ועל כן אמרו ד' אמות של אדם. כלומר במי שנקרא אדם, קונות לו ד' אמות הללו, וזר לא יקרב בהיכלו כי קדוש יאמר לו. ועל כן אמרו (ברכות ח'.) מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. כי הן הנה ד' אמות הללו ששורה בהם ד' אותיות שמו הגדול שנסקלו מאבן ונפנו ממכשול כמאמר הכתוב (ישעיה מ', ג') פנו דרך ה'. כי ד' אמות הללו הוא דרך ה' השראת שמו יתברך, וזר לא יקרב אליהם כי קודש הם. על כן אמרו קונות לו בכל מקום. פירוש אפילו ברשות הרבים הרומז אל מקום החיצונים הנקראים רשות הרבים שאינם חפיצים ברשות היחיד רשות יחידו של עולם ברוך הוא. מכל מקום בכל מקום הילוכו של אדם ובודאי אינו הולך בלא תורה ובלא תפילה, קונות לו ד' אמות הללו, שהחיצונים מסתלקין ובורחין מהם, והם להקב"ה בלבד.

ואולי לזה אמר פרעה למשה ולאהרן (שמות ח', כ"א) לכו זבחו לאלהיכם בארץ. כלומר כי הנה קדושתכם גדלה למעלה להשכיל ותוכלו להשרות קדושת שמו יתברך גם בארץ שיהיה בה מקום פנוי אליו יתברך לעובדו שם (ואפשר רמז לו כי גם בארץ עצמה תעשו זביחה לזבוח הרע והקליפה משם). ואולם משה אמר לו (שם שם, כ"ה) הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם וגו'. כי לצד שגדלה מאוד טומאתה ערות הארץ ומלאה קליפות וגלולים בגלוי לעין כל ובמקום דשכיחא היזקא שאני כמאמר חז"ל (ברכות ג':), כי במקום שניתן רשות למשחית אינו מבחין וכו' (בבא קמא ס'.). ולא כן במדבר הגם שגם שם הרגיעה שידה כמאמר הכתוב (ישעיה כ"ד, י"ב) ושאיה יוכת שער. מכל מקום כיון שעובדיהם אינם שם לא תוגדל כוחן כל כך ויוכרחו להיכנע על ידי האדם ששורה שמו יתברך עליו. והנה האדם הזוכה לזה ודאי אשרי לו ואשרי חלקו שזכה לזה שרעה לא תאונה אליו ונגע לא יקרב באהלו.

ואמנם מי שאינו על בחינה הזו והוא בגדר האיש הנזכר בבחינת להט החרב המתהפכת מטב לביש, ומביש לטב. כי פעמים יוגבר בו כח הנשמה עד אשר יתאוה ויחשוק במאוד לתורה ולתפילה ולמעשים טובים לעשות נחת רוח לפניו. ולפעמים כאשר יבוא לעסוק בצרכי גופו ישכח מלחשוב מחשבת עבודת ה' וישמן ישורון ויבעט ח"ו ויתאוה להנאת גופו ותאותו בלבד. הנה זה צריך התגברות והתחזקות עד מאוד. כי אם לא יתגבר בכוחו תמיד על תאותיו אשר לא טובים יוכל ח"ו לירד לבאר שחת במעט מעט. כי זה דרכו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך וכו' עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והוא הולך ועובד כמאמר חז"ל (שבת ק"ה: ובזוה"ק אמור ק"ו.) על פסוק (תהלים פ"א, י') לא יהיה בך אל זר וגו'. ועל כן צריך תמיד לגבור כח הנשמה על ידי תורה ותפילה ומעשים טובים. וביותר ויותר העיקר צריך לשמור את עצמו בעומדו בחוץ בשווקים ורחובות על כל פנה להמציא טרף ביתו. שם תהיה יראתו יתברך על פניו בל יחטא בדברים המצויים שם מגזילה וגניבה ואונאה ומורה היתר לעצמו ועול במדה ומשקל ולשון הרע ורכילות ושקרים וחנופה וליצנות הן ותלמידיהן. ומכל שכן בעוסקו בצורכי גופו ממש במאכל ומשתה וזיווג וכדומה, לירא מאוד את פני ה' שלא ישקיע עצמו בתאוה קשה בחמדת לבו. ואז על ידי זה יוכל לבוא לגדר האדם להיות נשמר ממילא מכל עוון ופשע, ויפול מצדו אלף ורבבה מימינו.

וזה אומרו בכתוב הנזכר אשרי איש ירא את ה'. פירוש אשרי מי שהוא בגדר האיש שלא בא עדיין לכלל אדם. ושם הוא ירא את ה' שלא ימשיכוהו תאוותיו להטבילו בבור שחת חלילה. ומתחזק עצמו במאוד שמה באימה ופחד מהדר גאון שמו יתברך. ואז על ידי זה ודאי יבא לגדר אשר במצותיו חפץ מאוד שיחפוץ מאוד במצות ה' בגדר האדם הנזכר. ועל כן אמר מאד כי מאד אותיות אדם שיכנוס לכלל אדם השלם להדבק ביראת ה' כל היום. ואז ודאי הנה כן יבורך גבר ירא ה' אשר גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך הון ועשור בביתו וגו' כל הברכות שמונה והולך כי ה' אתו ובכל אשר יפנה יצליח.

ולזה כיוון גם כן דוד המלך ע"ה בפתח ספרו (תהלים א', א') אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו'. כי הן אשוריו של איש שלא הגיע לגדר אדם והוא שומר עצמו במאוד שלא ילך ויעמוד וישב בין אנשים הסרים מאחרי ה'. כי אם בתורת ה' חפצו וגו' בכדי להגביר כח נשמתו אשר בקרבו לבוא לגדר האדם. הנה זה שכרו שכל עשיותיו בחוץ הכל תעמודנה לפני ה' אחרי ששמרם מעצת רעים וחטאים. וזה אומרו והיה כעץ שתול וגו' ועליהו לא יבול. כלומר כי גם השומר לפרי יעמוד ולא יבול ולא יכמש. כי הכל נתקרב אל פני האדון הה' שעל ידיהם בא לכלל אדם כי יקריב מכם קרבן לה' כאמור.

והנה נודע מה ששנו חז"ל (ברכות ה'.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה כו' אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה וכו' עד כאן. ועל פי זה נבוא לביאור הכתוב בפסוק שאנו עומדין בו. והוא כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. איש דייקא שאינו במדריגת אדם כי אם בחינת איש שנמצא בו שני דברים ההפכים כח הנשמה לעבודת ה' וכח תאות אש היצר הרע לעבירה. וכבר כתבנו שהמעשים של האיש יקרא בשם תולדותיו ובניו כמו שאיתא (בראשית רבה ל', ו') תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים וכן להיפך ברשעים תולדותיהם מעשיהם הרעים (כי כמו שבן האדם בא מכוחו כן מעשיו באים מכוחו) ועיקר המעשה הוא כח הרע המתאוה לדברים הרעים לעשותם. וזה אמרו כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. כלומר שיהיה לו תאוות חזקות ומעשים רעים עד שהוא סר מן הדרך הטוב וממרה בו. איננו שומע בקול אביו ובקול אמו. כלומר כי הנה האיש הזה בעצמו אינו חפץ בזה אך שיצרו מתגבר עליו ואינו יכול להטותו הדרך והוא יקרא אב ואם לכח התאוה והמעשה ההוא (אחרי שהמה נקראים תולדותיו הבאים מכוחו) וכח הרע הזה אינו שומע בקולו מה שהוא חפץ לשמור דרך ה' ומתגבר עליו במאוד. ולזה אמרה התורה הנה תקנה הראשונה אשר ויסרו אותו. כי התורה הקדושה נקראת מוסר כאומרו (משלי ג', י"א) מוסר ה' בני אל תמאס ונאמר (שם ו', כ"ג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר. וזהו תקנה הראשונה שאמרו חז"ל יעסוק בתורה. ואם גם בזה ולא ישמע אליהם והוא הולך ומתגבר. לזה אמר הכתוב,

ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו. כי נודע המבואר בזוה"ק (בלק קצ"ז:) והוציאו אותו אל זקני עירו וגו' אל זקני עירם ואל שער מקומם מבעי ליה וכו' אלא אל זקני עירו דא קודשא בריך הוא ואל שער מקומו דא כנסת ישראל. זקני עירו אלין יומין קדמאין יומין עתיקין סבי דכלא שער מקומו דא מוסף שבת וכו' עד כאן. והוא בחינת קריאת שמע כנודע ליודעים. והוא התקנה השניה שאמרו חז"ל יקרא קריאת שמע. והענין בזה להכניע יצרו בקריאת שמע יותר מבשאר דברי תורה. כי הנה נודע למי שעיני שכל לו שכל מי שעושה מעשה קטנה או גדולה אף בדברי היתר שלא לשמו יתברך באמת הוא בחינת סטרא אחרא כלומר צד אחר שאינו לה' והוא בחינת עבודה זרה, עבודה שהיא זרה שאינה לה'. וכמאמר הבעל שם טוב זללה"ה זי"ע בפסוק (דברים י"א, ט"ז) וסרתם ועבדתם אלהים אחרים. כלומר מיד כשתסורו מן הדרך הטוב לעשות דבר במחשבה ודיבור ומעשה שלא לשם ה' הרי תיכף ועבדתם אלהים אחרים. כי רק לזה נברא האדם ליחד כל הדברים הנמצאים בעולם עם מחשבתו ודיבורו ומעשיו הכל לשם ה' בלבד באמת ובתמים. כי אין דבר בעולם יוצא מיחודו ואחדותו יתברך. והעושה דבר שלא לשם ה' הרי מפריד הדבר הזה מיחודו יתברך ח"ו ונרגן מפריד אלוף שמפריד אלופו של עולם מדבר הזה, ושורה עליו בחינת הסטרא אחרא ח"ו. רק אם הדבר הזה על כל פנים טפל למצוה יוכל אחר כך להתקרב כשיעשה המצוה.

אבל לא זה הדרך ישכון אור במי שחפץ לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו כי על כל פנים בשעה הזו ריחק את עצמו ואת הדבר ההוא ועמד בשדה אחר ח"ו. כי אם האדם צריך בכל רגע ורגע שלא לזוז מיחודו יתברך אף על רגע בכדי שלא ילך חוצה ויהיה ח"ו כעין כופר באחדותו יתברך. והוא בחינת קריאת שמע שעיקרה הוא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. כלומר שם הוי"ה ברוך הוא אשר היה והוה ויהיה ומהוה את כל מראש הבריאה עד סוף כל המדרגות. הנה הוא אחד בתכלית היחוד שהכל מתאחדים באחדותו ואין דבר יוצא מאחדותו חלילה. והעושה דבר ואינו מיחדו לשם ה' הרי ח"ו מפריד הדבר ההוא מאחדותו יתברך ושורה עליו בחינת הרע והסטרא אחרא והוא בחינת אלהים אחרים. ועל כן נאמר בקריאת שמע וסרתם ועבדתם אלהים אחרים כאמור למעלה. כי זה כל ענין היחוד הנאמר בקריאת שמע ליחד את עצמו בכל אבריו וגידיו עם מחשבתו ודיבורו ומעשיו הכל אליו יתברך שלא להתפרד מאחדותו יתברך לעולם על רגע. ועל כן כשרואה אדם שיצרו מתגבר עליו זה תקנתו יקרא קריאת שמע ושם בעיניו יראה ולבבו יבין שכשעושה דבר בתאות גופו בכח הרע שבו אף בהיתר הרי הוא כאילו כופר בעיקר ח"ו. ומי מישראל ירצה להיות כופר בו חלילה הלא לשריפה ולחרב יתן את כל גופו ולא יכפור בו ח"ו. ועל ידי זה יכנע לבבו הערל ולא יתגבר עליו. ואולם אם גם בזאת לא יוסר ולא ישמע לקולם אומר הכתוב,

ואמרו אל זקני עירו בנינו זה וגו' זולל וסובא. כלומר אם גם כשיקרא קריאת שמע הנקרא זקני עירו כנאמר יתחזק זה בתאותו הקשה והחזקה וירצה להיות זולל וסובא. אז הנה אין תקנה לזה אלא קבורה שיזכור לו יום המיתה ואולי בזה יכנע לבבו הערל. ולזה אמר,

ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת. כלומר שיזכור לו שסופו להסקל באבנים כי יעבוד עבודה זרה ממש כמאמר חז"ל הנזכר (שבת ק"ה:) המשבר כלים בחמתו וכו' יהיה בעיניך כאילו עובד עבודה זרה שכן דרכו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך וכו' עד והוא הולך ועובד. כלומר כי מי שעושה דבר בתאותו לבד שאין בו שום דרך לעבודת ה' יהיה בעיניך כאילו עובד עבודה זרה וכאמור כי הוא בחינת ועבדתם אלהים אחרים. ואך עתה הוא רק כאילו עובד אבל סופו להיות עובד ממש. כיון שאין בידו להתגבר על תאותו וכח הרע שבו אם יאמר לו לעבוד עבודה זרה ילך ויעבוד. ועל כן זה יזכור אם רואה שיצרו מתגבר עליו במאוד ואין כוחו להתגבר עליו הרי סופו ודאי לעבוד עבודה זרה ואז ודאי ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים כי יחויב סקילה בזה. ובזה ודאי יכנע לבבו וישקוט מזעפו הרע. ואז ובערת הרע מקרבך כלומר כי על ידי זה ודאי תבער כח הרע והתאוה מקרבך כי יאמר בלבו למה אמות חייב מוטב שאחיה זכאי.