כי שם ה' וגו'. יתבאר על דרך מה שכתבו תלמידי רבינו יונה והרא"ש (ברכות פ"ג.) בפירוש נוסח מודים דרבנן שאנו אומרין על שאנו מודים לך ברוך אל ההודאות. שהוא על מה שאתה זכיתנו ונתת לנו זאת שנזכה להודות לך, על זה ברוך אל ההודאות. שאנו מברכין אותך ומהללין ומשבחין לשמך הגדול והקדוש על החן והחסד והטובה הגדולה שעשית עמנו בזה שאנחנו מודים לך ומברכין אותך. ולזה יאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. פירוש שעל זה גופא צריכין אנו לתת גדולה וכבוד ושבח ליוצר בראשית ברוך הוא על אשר זיכה אותנו לקרוא בשמו. כי אם עיני שכל היה לך היית מוסר נפשך ורוחך ונשמתך לאל הכבוד באהבה עצומה בשמחת הזכרת שם ה' יתברך ויתעלה שהוא תענוג שאין כמוהו ושמחה שאין כיוצא בה, והכל במורא ובושה והכנעה כמאמר הכתוב (מלאכי ב', ה') ומפני שמי נחת הוא. ועל כן למדו חז"ל (ברכות כ"א.) מפסוק הזה (כוונתו לפסוקנו) שצריך לברך ברכה על התורה קודם קריאתה ולימודה, כי הן כל התורה שמותיו של הקב"ה הוא כנודע (זוה"ק חלק ב', קכ"ד.). ואיזה תענוג וחיבה וחמדה ושעשוע עריבה ונעימה וחביבה וחשוקה כהתקרבות והתדבקות בשמו הגדול והקדוש שכל מלאכי מעלה אראלים אישים תרשישים שרפים ואופנים וחיות הקודש נרתתין ומזדעזעין בשמעם הזכרת שמו הנכבד והנורא. ובודאי מהראוי לברך קודם, בקדושה ובטהרה בשירה וזמרה על אשר זיכנו בחיבת תורתו הקדושה הדביקה בשמותיו יתברך.

או יאמר על דרך אומרם ז"ל (יומא ס"ו.) כשהיו שומעין את השם הנכבד והנורא מפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול וכו', ופירשו המפרשים שם שהיה יוצא מעצמו מפי כהן גדול ועל כן אמר שהוא יוצא מפי כהן וכו' על זה אמר הכתוב (שמות כ', כ"ד) בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו' כלומר שאני בעצמי אזכיר שמי ואז אבוא אליך וברכתיך כי אז היו נפתחין כל מקורי הברכות לברך את ישראל. וזה אמרו כאן כי שם ה' אקרא פירוש בעת שאני בעצמי אקרא שם ה' בפה כהן גדול אז הבו גודל לאלהינו כמאמרם שם היו כורעים ומשתחוים ונופלין על פניהם ואומרים ברוך וכו'.

הליהוה וגו' עם נבל ולא חכם. כבר היו דברינו בזה בכמה מקומות ובפרשה שלמעלה בשם הרב הגדול והקדוש איש אלקים מוהר"ר דובער זצללה"ה מגיד מישרים דק"ק מעזיריטש דבר נפלא ולא נכפיל. ואולם כי עוד אפשר לומר על דרך המבואר בדברי הרב החסיד בחובת הלבבות (בהקדמתו לשער הבחינה) וזה לשונו: ומה נדמו בזה לאנשים עורים הובאו אל בית מוכן להם לכל תועלתיהם והושם כל דבר בו על מכונתו הטובה והותקן על התיקון הנאה והנאות לתועלתם וכוונת תקנתם, וזימן להם בו עם כל זה כחלים מועילים ורופא חכם לרפאם בהם כדי שיוטב ראותם. והם התעלמו מעסוק ברפואות עיניהם ולא שמעו אל הרופא אשר היה מתעסק ברפואתם והיו הולכים בבית בענין רע מעורונם, וכל אשר הלכו בבית נכשלו בדברים המוכנים לתועלתם ונפלו על פניהם. והיה מהם מי שנפצע ומי שנשבר ורב צערם ונכפלה רעתם, והיו מתרעמין על בעל הבית והבונה וגינו את מעשהו וכו' וחשבו כי לא כיוון בהם כוונת טובה וחסד כי אם כוונת הצער והנזק. וגרם להם זה לכפור בטובת בעל הבית וחסדו וכו' ועל ידי כן הנה כמה טובות מנע בעליהם מהם ליהנות מהם וערבב שמחתו בהם וכו'. כן בבני אדם מפני מה שמוצא אותם בעולם ממיני הפגעים ומה שמגיע אליהם מעניני ההפסד בגופם ובממונם ולא הבינו סיבת אופני טובתם בהם, ותועלת הנסיון והמוסר להם כדברי הכתוב (תהלים צ"ד, י"ב) אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה וגו' ושכחו כי הם וכל אשר להם, טובות שהיטיב להם הבורא נדבה וחסד וגזר בהם בצדק כפי מה שחייבה חכמתו. וקצו בהראות צדקו בהם ולא שבחוהו בהגלות חסדו עליהם וכו' כי כל אשר יגיעו ממנו אל מעלה מבקשים מה שהוא למעלה ממנו וכו' ותמעטנה בעיניהם הטובות ותקטננה אצלם המתנות הגדולות עד שהם חושבים כל טובה שיש לזולתם כאילו נשללה מהם ומה שהגיע אליהם ממנו רעות מוצאות אותם ולא יבינו אל פעולת ה' המיטיב בהם אליהם וכו' עד כאן לשונו בשינוי לשון קצת.

ולזה פתח הכתוב פיהו בתחילה ואמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול. כלומר אל תדמה בנפשך שזה שיש לך פחות מזולתך עוולה הוא לפניך כי אתה ראוי היות לך כאשר לחברך. לא כן הוא, כי הנה הוא יתברך תמים פעלו וכל דרכיו בצדק ומשפט והוא אל אמונה ואין עוול שאתה צריך להאמין לו שאין לפניו עוולה ולא משא פנים ומקח שוחד, ומה שראוי לזולתך הוא נותן לו והראוי אליך נותן לך. צדיק וישר הוא. נודע בחינת צדיק שהוא בחינת הטוב כמאמר הכתוב (ישעיה ג', י') אמרו צדיק כי טוב וגו' כלומר כי כל אשר הוא נותן לזולתך וכל אשר יתן אליך הכל בטוב וחסד הוא ונדבה מאתו כי הוא יתברך ויתעלה אינו חייב לשום בריה ועל כן אין לך להתרעם על חסרונך כי זה המעט שיש לך שלו הוא. ועוד להיותו צדיק וישר ואינו עושה רק טוב, הנה עיניו על דרכי איש לתת לו כדרכיו באופן הנאות והטוב לו והוא יתברך יודע אופני טובת כל אחד ואחד ולכל אחד יתן כאשר ייטב לו בדעת תמים דעות ברוך הוא. ועל כן גם המוצא בעולם ח"ו ממיני הפגעים ומעניני ההפסד בגופם ובממונם. הנה זה הוא סיבת אופני טובתם בהם ותועלתם ורפואתם לטוב להם כל הימים. ועל כן חלילה לכם לכפור בטובתו יתברך וחסדו. ולזה אמר שחת לו לא בניו מומם וגו'. כלומר כי זה אשר ישחת האדם ויכפור בטובת הבורא העודפת עליו לומר כי רעות מוצאות אותו. הנה אין רעה מגיע אליו יתברך חלילה וחלילה מזה כמאמר הכתוב (איוב ל"ה, ו') אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. כי אם בניו מומם שמומם של בניו הוא כאמור למעלה שעל ידי כן הנה כמה טובות מונע בעליהם מהם וערבב שמחתו בהם וכו' ולזה אמר הלה' תגמלו זאת כלומר וכי זה הוא תשלום גמולו של שמו יתברך הוי"ה שהוא בחינת הרחמים והחסד ומיטיב לכם תמיד בכל טובתכם הראוי לכם והיה ראוי לכם להללו ולשבחו בהגלות חסדו עליכם ועל ידי כן היה מיטיב לכם עוד ועוד. והן אתם עם נבל ששכחו את העשוי להם כפירוש רש"י כלומר ששכחו כי כל אשר יש להם מעשה אלהים המה בטובו וחסדו הגדול בנדבה לשבחו ולפארו בארץ על זה. וגם לא חכם להבין שגם הפגעים וההפסד אשר יקרה לבני אדם הכל הוא בתכלית הטובה כי זה הוא סיבת אופני טובותיו ורפואתו לטוב לו. והוא כהכסיל אשר בחושך הולך ונכשל בדבר אשר הוכן לטובתו לכפור על ידי זה בטובת בוראו וחסדו להתרעם עליו כביכול לומר שהתכוון ח"ו אל הצער והנזק ויאבד על ידי זה טובה הרבה. ולזה גמר אומר הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. כלומר כי היה לך שתשים זאת על לבך הלא אבי הוא, והוא עשני ואיך ירצה האב באיבוד והפסד מעשה ידיו. ובודאי כל עשיותיו אלי לתכלית הטוב והחסד. ועל כן הוא נבל על העבר שלא שבחהו בהגלות חסדו עליו ולא חכם על להבא לומר הלא אבי הוא ובודאי הוא מיטיב עמי בכדי להחיותו להיטיב אחריתו.

כי דור תהפוכות המה וגו'. אין לו פירוש לפי פשוטו ועיין ברש"י ז"ל. ואמנם הנה ידוע שגוף האדם נברא מארבע יסודות שהם אש רוח מים עפר כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (פרק ד' מהלכות יסודי התורה הלכה א' וב') וכל אחד משמש בפעולתו: מאש, כח המתלהב ובוער. מרוח, כח הזירוז. ממים, כח המתאוה. מעפר בחינת העצלות. והכל ניתן באדם שהמה יהיו תמכי אורייתא לעבוד בהן עבודת ה'. כח המתלהב והזרוז, למצוות ה' הצריכין זירוז ולעשותן באהבה ותשוקה בחיות בוערת. כח המתאוה, לחמוד בחשק לבו תמיד בל ירפה. כח העצלות, הוא למנוע על ידו מעשות רע בהתעצלות מופלג שלא ימהר לדבר רע. והנה שומרי התורה והמצוה הנה הוא שומר את נפשו וגופו שכל יסוד ויסוד שבו ישתמש כאשר היתה כוונת הבריאה בו לקיים התורה, בהן ולאו. כי האלהים עשה את האדם ישר וכל הנברא לכבודו ברא. ואולם עוזבי התורה מהפכין את הטוב לרע שמזרזין עצמם בלבת אש בזירוז אחר זירוז בכח המתלהב והזירוז לעבירה ולכל הדברים אשר לא תעשינה. ומהפכין את הרע לטוב שמתעצלין בעצלות כבד ומופלג בבא דבר מצוה לידם. כי העצלות נברא בשביל הרע להתעצל בו והוא מהפכו לטוב למנוע עצמו בקיום מצוותיו בהתעצלותו. והנה לפניך שהמה במזגם ומדותם המגונות מהפכין המדה ממה שמדד בהם הבורא יתברך להיות כל מדה נכונה לעבודתו יתברך לטוב בית ישראל. ואפשר על זה רמזה התורה ואמרה (ויקרא כ"ז, י') לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע וגו'. ולזה יאמר הכתוב כי דור תהפוכות המה שיסודם וגופם מהופך הוא להמיר טוב ברע ורע בטוב לעשות בדבר הנברא לטוב כל מיני רע ובדבר הנברא בשביל רע להשתמש בו לטוב. ואולי כי לזה ירמוז רש"י ז"ל שפירש מהפכין רצוני לכעס כלומר שמהפכין רצוני בהבראם לטוב להכעיסני בהם ח"ו.

גם יאמר כי דור תהפוכות המה לטוב לישראל. והוא בדרך שכתב המהרש"א ז"ל (פסחים פ"ז: דיבור המתחיל זוכר) באמרינו (חבקוק ג', ב') ברוגז רחם תזכור שאף בעת רוגזו כביכול מזכיר מלת רחם באמרו לא רוחמה וכו' עיין בדבריו. ולכאורה להבין הענין על בוריו מה נפקא מינה במה שמזכיר רחם כיון שאומר לא רוחמה. והנראה ששמו הגדול והקדוש יתברך באהבתו ובחמלתו על עמו ישראל הנה בעת הכעס ח"ו יאמר דבר. והנה דבר ה' גדול הוא וקשה לחזור מדברו על כן אומר דבר שיוכל אחר כך להתהפך לטובה כי כאשר ישראל חוזרין בתשובה לפניו יתברך באמת בלבב שלם הנה כשם שהם מהפכין את לבבם לטובה כן נתהפך הדיבור ההוא אשר דיבר לטובה. ולזה אמר הכתוב (הושע ב', א') והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי וגו'. כי עיקר הדיבור הקשה הוא מלת "לא" באומרו לא עמי, והוא מתהפך למלת אל. ועמי ובני משמעות אחד להם ועל כן יאמר להם בני אל חי. וזה מאמרינו ברוגז רחם תזכור שגם כשח"ו גוזר עלינו הגזירה אינו גוזר כי אם בלשון שיוכל אחר כך להתהפך לדבר טוב. ועל כן אמר לא רוחמה שיתהפך אחר כך לאל הרחום ומקדים רחמים לרוגז. ואולי לזה יאמר הכתוב (תהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני וגו'. שיצירת האדם היה על אופן שיוכל להפך האחור לקדם לטובה ולברכה. וזה רמז אין מוקדם ומאוחר בתורה שעל ידי התורה והמצוה מהפכין ישראל המאוחר אל המוקדם. וזהו שרמזו חז"ל (תנחומא מסעי ז') באומרם כשהוא אומר להביא רעה חוזר בו שנאמר (במדבר כ"ג, י"ט) ההוא אמר וגו' פירוש שהוא חוזר לרעה לחזור אותיות המוקדמין לאחוריהן לטובה ולא כן כשהוא אומר להביא טובה אף על פי שהדור חייב אינו חוזר בו כאומרם שם כי לא איש אל וגו'.

ואפשר לזה ירמוז הכתוב (שמות ל"ב, י"ד) וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. כי הן שמו יתברך בשעת הכעס אמר (שם שם, י') ועתה הניחה לי וגו' וכשחילה משה את פני ה' אלהיו אמר שוב מחרון אפך והנחם וגו' כלומר שישוב מדברו בחרון אף לעשות מזה והנחם. כי הניחה לי עם הכולל חושבן והניחם. וזה מאמר הכתוב וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות וגו' כלומר כי מהרעה אשר דיבר נתהפך לנחמה כאמור. ולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג') הצדיקים הופכין מדת הדין למדת הרחמים. כי המדת הדין ממש נתהפך לרחמים בחילוף אותיותיו. ואמנם הנה כתבנו במקום אחר שעיקר ההפכה הזו הוא בלב האדם כי הצדיקים כאשר יגיע אליהם מהעונש והצער הנה הם מאמינים באמת בלבבם אשר זה חסד גדול מאת המקום ברוך הוא עליהם בכמה בחינות שביארנו בחיבורנו (סידורו של שבת חלק ב' דרוש ג' פרק ב') איך שכל היסורין והצער אינן אלא חסד וטוב מאתו יתברך. והנה בזה מהפכין בלבבם את המדת הדין שפגע בהן לצערם להאמין שתוכו ופנימותו הוא אך טוב וחסד ממדת הרחמים. ועל ידי זה נעשה כן באמת כאשר עם לבבם שמתהפך עליהם הדין לרחמים תיכף וטוב להם כנודע זאת מדברי הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. שכל בחינת הדין הוא הסתרת פנים מאתו כביכול כי פני ה' יתברך נסתר בתוכו שהוא בחינת פנימיות החסד שגנוז בתוכו שעיקרו לא בא אלא לטוב וחסד וכשאדם יודע זאת ומאמין זה באמת בלבבו הנה נתגלה פני ה' אשר בתוכו כי איך שייך הסתרה אם האדם מכיר ויודע בו ואז תיכף נתגלה שם ה' שהוא החסד פנימיות הדין ונמתק הדין בחסד וחופף בחינת הרחמים על האדם. ואכן כי עוד נמצא ההפכת הדין לרחמים בלב האדם והוא כאשר יהפך האדם את ארבע יסודותיו אשר זכרנו למעלה לטוב ולעבודת ה' אחר שכבר הורגל בהם לעבירה וידוע אשר ההרגל נעשה טבע והוא מהפך את טבעו בהרגילו וכופה אותן לשמו יתברך הנה בזה מהפך הדין לרחמים בלבבו וכן נעשה למעלה והוא בחינת התשובה שהזכרנו בסמוך.

ולזה אמר הכתוב כאן ויאמר אסתירה פני מהם ואראה מה אחריתם. כלומר שאוכרח להסתיר פני ה' הרחמים להלבישו סביב במדת הדין ויגיע להם מהצער והנזק ואז אראה מה אחריתם כי על ידי זה ודאי יהיה להם אחרית טובה כפולה ומכופלת וכמאמר הכתוב (דברים ד', ל'-ל"א) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך וגו' כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך וגו', וכאשר כתבנו למעלה שעל ידי התשובה נעשה מלא רוחמה אל הרחום. ולזה אמר ושבת עד ה' אלהיך כלומר שתשוב בלבבך עד אשר תדע כי ה' אלהיך. שאלהיך שהוא בחינת הדין הוא הוי"ה הרחמים כי לא נתן לך ה' את זאת כי אם בשביל רחמים אמיתיים לטוב לך ובזה נעשה בשמים כי אל רחום ה' וגו' שמלא רוחמה נעשה אל הרחום. ואולי כי לזה אמר הכתוב (שם ל', א') והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' ושבת עד ה' וגו'. ולכאורה הנה התשובה הוא על ידי הצער והעינוי בחינת הקללה ועל מה בא הברכה כאן. ואולם כי אם היה ח"ו הקללה קללה עצמית בלתי גניזות הברכה בתוכה לא היו יכולין להשיבה חלילה כי דבר המלך אין להשיב. ואמנם כי אמת שעיקרה לא בא כי אם בשביל טובת הברכה הנסתרת בתוכה ועל כן בקל יוכלון להשיבה. ולזה אמר כי יבואו וגו' הברכה והקללה וגו' שלא תבוא הקללה כי אם עם הברכה שנסתרת בתוכה שבשבילה באה. הן ח"ו קללת הדיבור משמים שלא תגזר כי אם בגניזת הרחמים בתוכה שתוכל להתהפך, והן העונש והצער למטה שבא בהסתרת החסד. ועל ידי כן ושבת עד ה' אלהיך שתהפך מדת הדין למדת הרחמים כאמור.

ולזה אמר אראה מה אחריתם שודאי יהיה להם אחרית טוב כי דור תהפוכות המה שמהפכין הדין לרחמים בכל השלושה בחינות שזכרנו. הן בהפכת יסודותיהם וטבעם לטוב בבחינת התשובה באמת והן באמונתם וידיעתם במדת הדין שאינו אלא רחמים ועל ידי כן מהפכין למעלה אותיות הדין לרחמים. והטעם שעושין כך אומר הכתוב כי המה בנים לא אמון בם כלומר לצד שהם בנים אלי ובזה יודעין כי איזה אב יצער את בניו שלא בשביל אהבת הטוב וידוע כי חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר (משלי י"ג, כ"ד). ועל כן לא אמון בם כלומר שאינם מאמינים בהצער והעונש הנגלה להם לומר שח"ו צערם צער לעד ובשנאה עשיתי זאת ויודעים אשר ודאי כל זה בא באהבה ואהבת חסד וברכה גנוז בתוכו. ועל כן מהפכין הכל לטובה ולברכה וחיים עד העולם אמן כן יהיה בעגלא.

הם קנאוני בלא אל וגו'. גם זה יתפרש לטובה ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (מגילה י"ב.) מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כלייה וכו' מפני שהשתחוו לצלם וכו' עד הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים וכו' עד כאן. והראת לדעת בזה כי לצד שהם לא נתכוונו בלבבם לשם עבודה זרה כי אם מן השפה ולחוץ על כן לא עשה עמהם רעה בתכלית כי אם מבחוץ ליראם לחשוש שמא יגיע להם הרעה והעמיד עליהם המן הרשע ותיכף נפל בידם. והוא נודע אשר נבל פירושו לשון נופל כמו פירות הנושרין מן האילן שנקראו נובלות כמו ששנינו (ברכות מ':) על החומץ ועל הנובלות וכו'. וזה אומרו הם קנאוני בלא אל פירוש שגם בהיותם רע לשמים אין כוונתם לעבודה זרה כי אם כעסוני בהבליהם בדבר הבל שאינו אלא משפה ולחוץ ולעומתם גם אני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם פירוש בגוי שמוכן תיכף להיות נובל ונופל תחת ידם וחבי כמעט רגע עד יעבור זעם כמעשה המן הרשע שתיכף נטל את שלו מתחת ידם.