והיה עקב תשמעון וגו'. חז"ל (ברבה פרשה זו) קשרו פסוק זה עם מה שלפניו בסיום הסדר הקודם שהוא היום לעשותם. ואמרו היום לעשותם ושכרו בעקב וכו'. וגם אנחנו נדרוש בהם סמוכין לסמכן זה לזה. והוא על דרך מאמר חז"ל (שבת פ"ח.) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גלה רז זה לבני לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר (תהלים ק"ג, כ') גבורי כח עושי דברו והדר לשמוע בקול דברו. ולהבין מפני מה משתמשין דוקא בלשון זה. וגם אפילו במלאכים היאך שייך עשיה קודם לשמיעה. הוא. כי להם שייך זה, כי הלא הם אינם בעלי תאוה ורצון, ואין רצונם מימות עולם כי אם לעבוד את אלהי עולם ה' לא זולת. ועל כן הם יכולים לומר נעשה קודם נשמע. כלומר שנעשה כל מה שתגזור עלינו ותצוה עלינו. כיון שאינם בעלי בחירה ורצון להתאוות לתאוה חיצונית שאינה עבודתו. על כן יכולין לקבל עול עבודתו לעשותו טרם השמיעה. כי ודאי יעשו כל אשר ישמעו אחר כך (וגם אין לומר פן יצוה אותם בדבר שאין ביכולם. אין זה בחיק אלהינו יתברך לצוות למשרתיו דבר שאין ביכולתם לעשות. והנה חז"ל (עבודה זרה ג'.) אמרו אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ועיקר הצווי הוא בדבר שביכולת האדם לעשותו ויטה הבחירה לזה. ובמלאכים אין שייך זאת).

ואמנם איש הישראלי המקבל עליו לאמר לנפשו שחי ונעבורה בשביל אהבת הבורא. ולא יעכבנו ולא יעצרנו כל חפצי עולם הזה כולם מעבודתו יתברך. הרי גם הוא יכול לומר נעשה קודם לנשמע. כיון שמקבל עליו לעשות כל אשר ישמע שבגדר האדם לעשותו עד כלות נפשו ונשמתו. ועל כך אמרו אז כל ישראל נעשה ונשמע כי קבלו עול מלכות שמים עליהם באהבה בכל לבבם ונפשם ומאודם. וזאת נחת רוח גדול לפני מי שאמר והיה העולם. כי הוא מעלה זה לפניו כאילו מסרו נפשם וגופם ומאודם לעבודתו יתברך. והנה אחר כך נתקלקל האי נעשה ונשמע כמו שאמרו חז"ל (שבת פ"ח. ועיין ברבה פרשה זו ג', י' על פסוק שמע ישראל אתה עובר). ועל כן כשהדר קבלוה בערבות מואב היה רצונו יתברך ורצון משה נביאו שיתקנו ישראל כל אשר קלקלו. ולזה אמר להם ושמרת את המצוה אשר אנכי מצוך וגו' היום לעשותם והיה עקב תשמעון וגו' פירש שככה תשמור את המצוה אשר אנכי מצוך. אשר היום לעשותם שהיום תיכף תקבלו עליכם מצות עשייתה בכל לבב. והיה עקב תשמעון. פירש שאחר כך בעקב ובסוף תשמעון שיהיה קבלת העשיה קודם לשמיעה. וגם בזה העשיה גופה הוא קודם להשמיעה. כי כאשר האדם מקבל על עצמו באמת לעשותה ככל אשר יגזור עליו הגוזר. הרי באמת הוא מקיים אותה קודם שמעו. כי כביכול הקב"ה מעלה עליו תיכף כאילו קיים אותה.

עוד יבואר כי הנה חז"ל אמרו (חולין קמ"ב.) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא וכו'. ולכאורה דבריהם סותרים למה שנאמר בפרשה זו והיה עקב תשמעון את המשפטים וגו' ושמר ה' וגו' ואהבך וברכך וברך פרי בטנך וגו' שמונה והולך כל הברכות. וכל הברכות האלה הם ברכת עולם הזה בהאי עלמא. והנה מפורש שהברכות המה בשכר המצוה כמו שכתב עקב תשמעון וגו'. וכן כמה פעמים בתורה אין מספר. כמו (ויקרא כ"ו, ג'-ד') אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו' והשיג לכם דיש את בציר וגו'. ומה שנראה לדעתי בזה הוא. כי הנה כבר כתבנו כמה פעמים שגם המצוות המה בבחינת גוף ונשמה. עיין עליהם. וכאן נדרוך קצת בדרך אחר, והוא הוא. ונאמר כי הגוף הוא הדברים הגופניים הגשמיים שנעשו המצוות מהם. כמו חוטי צמר הציצית מגז הכבשים. ופרשיות התפילין מעור הבהמה. ועצי הסוכה וכדומה. והנשמה היא האורות עליונים וצירופי השמות ויחודים הגדולים הנוראים הנפלאים הרמוזים בהם. כי לכל המראות הנוראות והפרצופים העליונים והמדות הקדושים וכל העולמות. לכולם יש מהם בעולם הזה ניצוץ דק הרומז להם. וכשאדם לוקח החפיצים הללו לשם ה'. אז מתיחד שם שמים עליהם ועל ידי זה מעורר שרשם למעלה. ושם הם עולמות נפלאים מוחין ואורות קדישין. ועל ידי המצוה מתיחדין ומתקשרין זה עם זה ונמשך עליהם עוד ועוד אורות עליונים נפלאים גדולים ומתמלאים כל העולמות שפע אורה ברכה ושמחה בנחת ותענוג. והוא רצון אלהינו במצוותיו יתברך ליחד העולמות ולקשר המדות. והוא יברך אותם בברכתו כידו הטובה הרחבה וכו'. וכל גופי המצוות המה כמו כַּן ובסיס שעליהם מיחדין האורות עליונים בשורשם למעלה למעלה ושם הוא עיקר המצוה הנעשית על ידי האדם. כי כאן המה גופים מגושמים וקטנים במהותם רק שיש בהם נצוצין דקין המורה על שורשם למעלה. אבל בשורשם ברוחניות יגדל איכותן ומהותן ואורן עד בלי די.

ועל כן לדעתי, הנה זה השכר המפורש בתורה על עשיית המצוה שכר עולם הזה. הכל הוא על עשיות גוף המצוות. כי הלא בתורה לא נזכר אורות המצוות רק על פשוטן בהווייתן בגופן. לפי דרך פשוטי התורה. ועליהן בא שכר עולם הזה שגם הוא שכר גוף וגויה בגשמות. ואמנם שכר מצוה מה שפעל אדם על ידי מצוותיו באורות הרוחניים אורות שלמעלה. זה ודאי בהאי עלמא ליכא. כי איך ינתן שכר גשם בעד עולמות רוחניים. ואם יכפל כל העולם הזה מן הקצה ועד הקצה בכל מחמדיו ויקריו ותענוגיו וגדולתו וממשלתו הכל כאשר לכל. האם כדאי הוא לדבר ממנו כלל נגד דבר אחד רוחני קטן וקל שבו. ועל כן ודאי נכון מאוד אומרם שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. כלומר שינתן לאדם בעד שכר מצוותיו. כי זה אינו כלל בעולם הזה (וכבר פירשנו במקום אחר ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא שאין בכל עולם הזה בכל מחמדיו כולם שכר בעד מצוה אחת כי הלא לנבוכדנצר שפסע שלוש פסיעות לכבודו יתברך כאומרם ז"ל (עיין סנהדרין צ"ו. ועיין אסתר רבה ג', א') ניתן לו המלוכה של כל העולם הזה. וביותר שהיה לו הממשלה אף על כל חיות השדה ועוף השמים כמאמר הכתוב (ירמיה כ"ז, ו') וגם חית השדה נתתי לו לעובדו. שלא היו יכולין לפתוח את פיהם כי אם ברשותו כמאמר חז"ל (בפרקי דרבי אליעזר ומובא בילקוט מלכים רמז רי"א). ואם זה הוא בעד שלוש פסיעות היאך ישולם שכר מצוה אחת שהולכין אליה כמה וכמה פסיעות ובטורח ועבודה). כי לא יחשב כל גשמיות עולם הזה נגד ניצוץ דק רוחני. רק שעל כל פנים עבור זה המעט הַכַּן והבסיס שבלבושי עולם הזה נותן הקב"ה שכר כל טובת עולם הזה בעדו (ומה שאין אנו מקבלין שכר עולם הזה גם עתה כראוי. לפי שאין אנו מנוקין מעבירות. ועבירה מכבה מצוה כמאמר חז"ל (סוטה כ"א.) ומונע הברכה מהאדם).

ואולם באמת כי בתורה מרומז הכל. כי גם התורה בדוגמא זו שנתלבשה במעט קלף ובאותיות הדיו. אבל למעלה אין ערוך אליה עד אין שיעור וערך ובאמת כמו שמרומז אורות עליונים של המצוות באזהרת המצוות שבתורה באותיותיהם הפשוטים כן מרומז כל שכר הרוחני בתורה באותיות הברכות המורים בפשוטן על עולם הזה. כי כל אותיות התורה רומזים לאורות עליונים רוחניים ונתלבשו בגוף המורה על עולם הזה. ועל כן באותיות המצוות שבעולם הזה נרמזו האורות הרוחניים שלמעלה שלמול המצוות. ובאותיות השכר של המצוות בעולם הזה, מרומז השכר הרוחני על מצוות הרוחניים. והבן מאוד כי הוא אמת בעזרת שמו יתברך. ובזה ממילא מתורץ קושית כל הקדמונים שהקשו למה אינו נזכר בתורה כי אם יעוד הגשמיים ולא יעודים הרוחניים והבן. כי באמת שניהם נזכרים בשוה. שכר הגשמי בעד מצוה הגשמי, ונרמז בהם שכר הרוחני בעד מצוה הרוחני.

והנה חז"ל אמרו כאן (בתנחומא) והיה עקב תשמעון אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון וכו'. ולכאורה איך שייך לומר עבור זה ושמר ה' וגו'. ואמנם כי כיוונו לדבר אחר. והוא כי בא הכתוב להזהיר את האדם שלא יהרוס אל ה' להיות המצוות קלות בעיניו ויבעט בהם וידשם בעקביו, להיותם נעשין מדברים התחתונים כאלה, עור בהמות. ואפילו עור נבילות וטריפות כשר לתפילין. וצמר רחלים לציצית. וקרן האיל לשופר. ופן ח"ו יבוזו בעיניו מלשלוח יד בהן כי ידמה שח"ו המה קטנים בערכם ומהותם (וכבר דיבר הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות מעילה) בגנות האנשים האלה והוכיחם על פניהם לפי דרכו עיין שם בצחות לשונו הזהב). ובאמת הבל יפצה פיהם כי כבר כתבנו שכל מצוה ומצוה מאוד היא גדולה ונפלאה ונוראה בערכה בעולמות העליונים וצירופי השמות הנעשין ויחודים הקדושים הנרמז בכל מצוה שאין ערוך אליה כלל. וראיה ממה שאין אנו מקבלין עתה שכר המצוות לפי שאין כאן במציאות שום שכר אפילו על מצוה אחת. ושכר עולם הזה שאנו מקבלין מהם. הוא רק עבור זה המעט בעקב והבסיס לדברים רוחניים. ולזה אמר הכתוב הנה היום לעשותם ושכרו בעקב מנין ממה שקרינו בענין והיה עקב כמאמר חז"ל הנזכר. ובזה תדעו ותבינו גדולת מעלת המצוות ששכרן אי אפשר כלל להנתן בעולם הזה מפני שכולם רומזים על אורות הרוחניים לא כמו שאתה סובר שאינן כי אם על הארץ בגידולי קרקע. ולזה והיה עקב וגו'. כלומר שגוף המצוות שאתה רואה אינם אלא עקב ובסיס לאורות שעליהם ועל כן שכרן בעקב לבסוף למחר לקבל שכרן בעולם הבא. כי אין כאן שכר אורות הרוחניים. ועיקר המצוה ושכרה הוא בעולם הבא ששם צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם והם הם האורות עליונים הרוחניים הנעשים מן המצוות. ועל כן עבור זה לא תהרוס אל ה' להיות המצוות קלות בעיניך להיותך דש בעקביך לקטנות ערכם כי הלא הם הם עקב לאורות העליונים האלה. ורק בשכר והיה עקב תשמעון בשכר העקב והבסיס לבד הנה ושמר ה' אלהיך לך וגו' ואהבך וברכך וגו'. כלומר כי כל ברכת עולם הזה איני נותן כי אם בשכר העקב והבסיס. אבל שכרן הנה שמור אתי לדורות עולם להעניקם מרב טוב הצפון עין לא ראתה וגו'.

והבן זה, כי כלל שלושה דברים כאחד. כי מה שהיום לעשותם ושכרן בעקב, הוא עבור שאינן רק עקב ובסיס לאור העליון. ואור ההוא אי אפשר ליתן כי אם אז. ועבור זה לא יהיו המצוות קלות בעיניכם להיות נדשים בעקב. ואך עבור העקב לבד שתשמעון ושמר וגו'. ולזה כיוונו חז"ל אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו וכו' לא על המצוות הקלות בלבד כי אם על כל המצוות שהם קלות בעיני האדם ונדשים בעקב. כלומר שהוא סובר שאינם רק עקב דברים תחתונים. אם להם תשמעון פירוש שתבינו בהם שהם עקב ובסיס לאור עליון וראיה ממה שהיום לעשותם כנאמר. ובזה תעשו אותם בחפץ ה'. ואז גם על העקב בלבד ושמר ה', ולמחר לקבל שכרן.

או יאמר על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין צ"ח.) על פסוק (ישעיה ס', כ"ב) בעתה אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה. ועוד אמרו (שם צ"ז:) מעמיד עליהם מלך כהמן ובעל כרחם יעשו תשובה והרמב"ם ז"ל (בפרק ז' מהלכות תשובה הלכה ה') כתב וזה לשונו: אין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד נגאלין שנאמר (דברים ל', ב'-ג') ושבת וגו' ושב וגו'. והנה נודע מה שהשיב אליהו זכור לטוב (שם צ"ח.) היום אם בקולו תשמעו. ולזה אמר הכתוב ושמרת את כל המצוה וגו' אשר אנכי מצוך וגו' היום לעשותם. כלומר שאני מצוה אתכם לעשות ולתקן הכל היום. היום אם בקולי תשמעו. ויהיה הגאולה שלימה תיכף. ואם לא תעשון כן הנה בסוף תוכרחו לעשות כן על ידי מלך כהמן. וזה אומרו והיה עקב לבסוף ועקבי דמשיחא אז ודאי תשמעון בהכרח על ידי הצרות שיבואו ח"ו עליכם. ואף על פי שיהיה התשובה כמו בעל כרחו על ידי הצרות. הנה ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו' אשר נשבע לאבותיך. כי אם אין אתה כדאי, על כל פנים בזכות אבות אעשה להביא גאולה לבני בניהם. וגם ואהבך וברכך כי גדולה תשובה מאוד איך שתהיה. אבל הכל עבור שנשבע לאבותיך לתת לך.

גם ירמזו הסמוכין על דרך אומרם ז"ל (תענית כ"ד:) כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וכו'. ופירשו בזה השביל והצינור שהיה עושה רבי חנינא בעבודתו ובמצוותיו היה יורד הברכה והשפע לכל העולם. ואך הוא לבד לא רצה בזה כי היה די לו בקב חרובין די והותר שלא רצה יותר. כי בהכרח תרד השפע על ידי כל מצוה ומצוה. שכל מצוה היא רצונו יתברך ורצון הוא צינור. שכולם צינורות השפע הם לקבל כל מיני ברכה וכאשר ביארנו דבר זה למעלה (בפרשה ואתחנן בפסוק ואהבת וגו'). והנה דבר הזה נקרא חוזר על עקבו שהמצוה הולכת למעלה בבחינת המיין נוקבין. ותיכף בצינור חוזר על עקבו במלא שפע וברכה בקבלת המיין דכורין ונותן שפע וברכה לתחתונים. ולזה אמר הכתוב היום לעשותם לעשות המצוה בשלימות. שיהיה בו כדאי לעורר למעלה במקור העליון ברוך הוא שאין סוף לו, ולחזור על עקבו במלא שפע ושמחה. וזה והיה כי אין והיה אלא שמחה (בראשית רבה מ"ב, ג'). כלומר שבודאי והיה עקב שיהיה בו בחזרה שפע ושמחה רבה שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. ותיכף לנטילה ברכה כי נטילה הוא הרמה למעלה כמו (ישעיה ס"ג, ט') וינטלם וינשאם. ותיכף לנטילת המצוה שעולה למעלה ברכה והצלחה לכל העולמות, בעקב ובחזרה. והנה עיקר הברכה ברכת שמים ממעל הוא פרנסה דנשמתא להוסיף בה אור עליון ברוך הוא אור המוחין לאהבה וליראה ולהדבק בה' ולשמור מצוותיו. וממילא נכלל בה פרנסה דגופא שהוא הטפל לפרנסה דנשמה. ולזה אמר אחר כך כי הברכה תהיה בעקב אשר תשמעון את המשפטים וגו'. שיתוסף בך הארת המוחין אל העבודה. ואחר כך ממילא ושמר ה' לך וגו' ואהבך וברכך וגו'. כי כל ברכת עולם הזה המה טפילים לברכת ה' אל הנשמה להוסיף בה דבקות ודחילו ורחימו דמאריה, כי זה כל האדם. וכאשר מתברך במקור ברוחניות ממילא תבוא לו כל ברכת עולם הזה השפל.

או אפשר ירמוז על דרך אומרם ז"ל (אבות ד', ב') מצוה גוררת מצוה. ולזה אמר היום לעשותם כשתעשה היום מצוותיו יתברך ואז והיה עקב תשמעון וגו' כלומר שאחרי זה לבסוף תשמע גם כן וגו' כי אחת גוררת חברתה.

או ירצה על פי אשר שמעתי מאדומו"ר הרב האלקי מוהר"ר יחיאל מיכל זצללה"ה מזלאטשוב שאמר תירוץ על קושית הקדמונים מפני מה נזכרו בתורה יעודים הגשמיים שנראה ח"ו כאילו מתיר לעבוד על מנת לקבל פרס שמבטיח אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי. כי באמת העושה מצוה לשום דבר מה למענו, אפילו למען שכר עולם הבא, אינו זוכה לשום דבר. כי הוא עובד את עצמו להנאתו ותאותו הנאה גשמית או הנאה רוחנית. ועיקר העבודה הוא רק למען עשות נחת רוח לפניו יתברך שמו. כל אחד לפי מה שהוא. אם כפשוטו שיקבל נחת רוח שאמר ונעשה רצונו. או נחת רוח על ידי היחודים הקדושים ואורות עליונים המאירים בכל מצוה. ואם עושה באמת רק למען שמו יתברך באהבה, אז ודאי מתברך על ידם הן בגשמי הן ברוחני. ולזה אמרה התורה שאם תלך בדרכי טובים לעשות מצוותיו כראוי למען שמו. אז תראה שתתברך מהם. וזה לך האות. אם ראית שהגיע לך הברכה על ידי המצוות אז ודאי עשית הדבר לשם פעלן ולא לשם שכר המצוה. כי אם היה עושה בשביל שכרה לא היה מתברך על ידה כיון שלא נעשית לשם ה' באמת באהבה. ולא נאמרו כלל ההבטחות לאשר בשביל זה נקיים התורה. רק שזה ממילא הוא שעל ידי המצוות מתברכין ובאופן שנעשנה כראוי על צד השלימות שלא לקבל פרס בשום צד.

ולזה אמר כאן ושמרת את המצוה וגו' אשר אנכי מצוך היום לעשותם. כלומר שתשמור המצוה מחשש חימוץ שלא יתערב בה זר היצר הרע להסיתך לאיזה פנייה לומר אם תעשה המצוות אז תתברך בכל ויהיה לך כל טוב. ועל כן תשמרם לעשותם רק בשביל שאנכי מצוה אותך בהם. וזה אמר ושמרת וגו' אשר אנכי מצוך היום לעשותם. כלומר תשמרם שלא לעשותם רק בשביל שאנכי מצוך היום בזה. תעשה אותם תמיד בשביל זה לבד לא זולת. וזה לך האות בזה אשר והיה עקב תשמעון וגו' ושמרתם ועשיתם אותם. שעבור שתשמעון ושמרתם וגו'. פירוש שתעשו אותם בשמירה הנזכרת משאור ומחמצת היצר הרע. ושמר ה' לך וגו' ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך וגו' בכל הברכות שמונה והולך. כי אם תעשה הדברים לשם פעלן באמת אז תתברך מהם. ואם תכוון אל הברכה יהיה יגיעך לריק. כי לא יבורכו אם לא שיהיו לנחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם.

ועתה נבואה משכנותיו לבאר הספר בפרשה זו עצמה. וכבר עוררו חז"ל (תנחומה פרשה זו) באומרו לשון והיה עקב ואמרו מעבירות שאדם דש בעקביו וכו' וגם אומרו ושמרתם ועשיתם אותם צריך הבנה איזה שמירה צריך קודם עשיית המצוה. ומה שנראה בזה הוא כי הנה מודעת (תיקוני זוהר קל"א:) לכל משכיל בשם מצוה. שמורה על שם הוי"ה ברוך הוא כי הו"ה מורה על ו"ה שבשם הקדוש והמ"צ מורה על י"ה. שבא"ת ב"ש, מ"צ י"ה. ולהבין מה שנתלבשו אותיות י"ה בלבושי אותיות אחרות והם נעלמים, נראה. כי כבר כתבנו למעלה שכל המצוות הם בבחינת גוף ונשמה וכמו שכתב מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה בפסוק כל המצוה) והוא על כמה בחינות. אחת שהגוף מורה על גשמיות הדברים שהמצוות נעשין מהם כמו הצמר רחלים לציצית ועור בהמה לתפילין וכדומה. והנשמה הוא האורות העליונים וקישורי המאורות הנפלאים והיחודים אשר בשמי השמים העליונים שהמצוה רומזת אליהן. והשנית הוא כי גוף המצוה הוא העשיה גשמית שהאדם עושה אותן, העטיפה בציצית והקשירה בתפילין. והנשמה הוא החיות אלהות השוכן בקרב איש הישראלי המעורר בעת עשיית המצוות להבין קצת דקצת, כל אחד לפי ערכו למה זה עושה העשיה הלז. הן על פשוטיהן לכוון בעטיפת הציצית שהמה על ארבע כנפות כסותו. בכדי שלכל צד שיפנה יזכור באהבת ויראת בוראו לבל ינטה ימין ושמאל. וכמאמר הכתוב (במדבר ט"ו, ל"ט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' וגו' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'. ולהיות מלובש ומעוטף על כל סביביו במצוות ה'. להתיחד עצמו תחת רשות הקב"ה וממשלתו לחסות בצל כנפיו. ולברוח מרשות הרבים בחינת הקליפות והחיצונים הממלאים כל חללי דעלמא. ושעל ידי מצוה זו ינצל נפשו ורוחו ונשמתו ותפילתו מן החיצונים. וציצית הוא העולה תרי"ג לרמז על רמ"ח אברי האדם ושס"ה גידיו העולים תרי"ג שיקבלו כולם שפע אור וקדושה ממצוה זו המסבבו על ראשו ורוב גופו סביב סביב. והכריכות עולים למספר ה' אחד. ליחד ממשלת הקב"ה עליו שלא לעבור ח"ו את פי ה' לעשות גדולה או קטנה וכדומה בכוונתן הידועים ומפורשים בשולחן ערוך אורח חיים.

וכן בתפילין כאשר יקחם להניחם על זרועו על ראשו. לא יניחם כאבן דומם להביט עליהם מבחוץ בעור הבתים. כי אם להסתכל ולזכור את אשר נכתב בהן שהם הארבע פרשיות קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע שיש בהם יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם ושיזכור נסים ונפלאות והיד החזקה וזרועו הנטויה שעשה במצרים. בזה יקבל עליו עול מלכותו כי לו הכח והממשלה לעשות בכל העולמות כרצונו כמו שעשה במצרים ואליו ימסור נפשו ורוחו לבו ומוחו כי הוא אחד ואין בלעדו. פירוש שאין בכל העולם כי אם כוחו אורו שפעו וחיותו לא זולת. וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח תחת תפילין של ראש והלב שנגד תפילין של יד שבו עיקר התאוות. ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו הכל כמו שהוא בשולחן ערוך (שם סימן כ"ה סעיף ה') וכן בכל המצוות סוכה ואתרוג ושופר וכדומה.

והעיקר בזה הוא החיות האהבה והיראה במה שאדם מתעורר בעת עשייתן לשמוח בשמחה רבה באהבה עזה ועצומה שזוכה לעשות שליחות מלך מלכי המלכים הקב"ה וצוויו שאין משרתים עליונים ומלאכי מעלה זוכין לזה. ולירא ולפחד מאימת מי שצוה עליהן ובפני מי הוא עושה אותן. וגם מפני גדולת ערכן למעלה למעלה באורות עליונים ומוחין קדישין שעצמו מלספר. והן מי שחלק לו אלהים בבינה להבין ברזין דאורייתא ומבין אורות כל מצוה ומצוה במוצאן ומובאן מקומם ושרשם. ושם ודאי מפני שמי ניחת הוא ואתנה לו מורא ויראני. ומתדבק ומתקשר בהם בחיות בוערת כגחלי אש בכלות נפשו ונשמתו ממש אליהן בחביבות ומתיקות. בהתדבקות רוחא ברוחא אשריהם מה טוב חלקיהם.

אשר על כן נקראת בשם מצוה. כי י"ה ידוע שמורה על בחינת הנשמה בסוד כל הנשמה תהלל י"ה. ואותיות ו"ה מורה על בחינת הגוף כידוע שעל כן צירוף הוי"ה הוא ב'ישמחו 'השמים 'ותגל 'הארץ. כי י"ה רומז אל השמים בחינת הנשמה ששורשה בשמים ממעל. ועל כן בו ישמחו השמים. ואותיות ו"ה מורה על הגוף שהוא בחינת עפר מן הארץ ובהם ותגל הארץ. ועל כן הגוף של המצוה שהוא בגלוי לעין כל בעשיה גשמיות נכתב אותיות ו"ה מפורש, כי הוא בדבר הגלוי לעין כל. אבל בנשמה של המצוה שהיא נעלם ונסתר בלב האדם ובמוחין קדישין ואורות עליונים. לזה נכתבו אותיותיהם נעלמים ונעטפים בלבוש חילוף אותיות א"ת ב"ש. להורות שהוא בבחינה הנעלם והנסתר וצריך האדם לתת לב על זה להוציא את הנעלם אל הגלוי והנסתר אל המפורש.

ואפשר לי לומר בזה דבר חדש שלא ראיתי מי שדיבר בזה. והוא כי על פי הרוב ואפשר בכולם בדברי הרשות וחפצי הגוף החיצוניים מפורש בהם אותיות י"ה כמו אכילה שתיה הליכה שינה שיחה ביאה. ונאמר בהם בכוונות הרב ז"ל בכמה מקומות אכל י"ה שת י"ה וכדומה. והן בתורה ומצוות אלהינו יתברך. מפורש בהם אותיות ו"ה. כמו תורה עבודה קדושה מצוה וכדומה. הלא דבר הוא. כי לכאורה אפשר היה ראוי להיות בהיפוך, והבן. ואמנם להיות שבדברים הגופניים. הנה גופי הדברים מפורשים בהם. בעצמם. ואדם אשר יקרב לעשותם הנה זה קודם אופן קריבתו אליהם למה שבגלוי בהם הוא התאוה והחמדה הגופנית ועל כך נאמר בהם מפורש אותיות י"ה. להזכיר את האדם בנשמתן אשר בהם. כי גם בהם נמצאים ניצוצי קדושה אורות עליונים לפי ערכם. כי אין דבר קטן בכל העולמות שאין בו חיות אלהות המחייהו (שאם לא כן עשיתו רשות בפני עצמו וכבר דברנו מזה פעמים רבות) כנודע לכל. ובא זה מפורש בגלוי להזכיר את האדם בסוד נשמתן לזכור באור ה' המחיה הדבר ההוא. ויראה להמעיט הנאותיו ולהכניע תאותו ולהחזיר הניצוץ הקדוש למקורו להיות אכל י"ה ושת י"ה וכדומה, כאשר ביארנו בכמה מקומות.

ואמנם במצוות ה' הוא להיפך כי אדם אשר יקרב לעשותן ודאי לא יקרב לתאותו והנאתו הגופנית. כי אין זאת בהם ואדרבה התורה והמצוה מחלשת כח האדם הגופני שבו. ונמצא בהם עצמם מפורש הרוחניות שהוא העשיה למען שמו באהבה ליחד השמות הקדושים והאורות עליונים הרמוזים בהם. ואך שלא יהרוס האדם אל ה' בדברים אשר לא כן. להיות המצוות האלה הנעשים בחפצי העולם קלים בעיניו, למיעוט ערכם בלבו, מפני שהם גידולי הארץ הלזו פסולת גורן ויקב לסוכה, וערבי נחל וכפות תמרים ומיניהם לאתרוג, וגז כבשים לציצית, וכדומה. ידמה בלבו שיותר טוב לקיים המצוות האלה בזמניהם בשורשם למעלה לבד. שילמוד ויכוון בשורש כל מצוה ומצוה למעלה באורותיה כאשר כבר קרה זה לגדול העולם אחד ונכשל בזה כאשר ביארנו במקום אחר. ולזה באו האותיות ו"ה מפורש בהם המורה על הגופניות להזכיר את האדם כי זה כל האדם דוקא לקיימם בגופם בחפצי גידולי קרקע. ועל ידי זה יעורר שרשם למעלה באורות הרוחניות. ודוקא בזה ולא באופן אחר. וה' יכפר. ואמנם עוד יש לנו סוד נמרץ בזה ולא ניתן להגלות לכל, והמבין יבין.

ונחזור אל הענין, כי אותיות ו"ה מורה על גופי המצוות ואותיות י"ה על סוד נשמתן. ונראה שאפשר על כן אמר הכתוב (דברים י"א, י"ג) והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי וגו'. שהיה די לומר אם תשמעו לבד. וחז"ל (ברכות מ'.) דרשוהו, עיין שם. ואמנם כי הנה כאשר יכין האדם את המצוה טרם יקרב אליה לקיימה. כמו עשיית הסוכה טרם ישיבתה, והכנת עשיית הציצית והתפילין ואגודת לולב ומיניו. הנה תיכף מתקן בזה אותיות ו"ה שבשם הקדוש. כי אין דבר בעולם שאין בו תיקוני השמות ותיקוני העולמות אפילו בדבר הרשות אם נעשים בכוונה שיהיו טפלים למצוה. כמו החרישה והזריעה וכל עבודת הארץ. אם יכוון האדם בהם שיוכל אחר כך האוכל מהם לעבוד את ה' אלהיו בתורה ותפילה. הרי הם תיקוני העולמות כנודע וכמבואר בדברי הרב ז"ל בכמה מקומות. ומכל שכן בעשיית המצוה עצמה שיש בהם יחודי השמות. ולאשר שהם גופניות המצוה. ניתקן בהם אותיות ו"ה שבשם הוי"ה ברוך הוא המורים על גופי המצוות. ואחר כך בעת אשר יקרב אל המצוה לעשותה. הנה צריך לברך עליה עובר לעשייתן כמאמר חז"ל (פסחים ז':). פירוש שצריך להמשיך הברכה שהוא חיות נשמתה ואור קדושת שמו יתברך עליהן קודם שיעשה אותן. כי טרם העשיה צריך לכוון באור חיות הנשמה שבה שעבור כן הוא רוצה לעשותה, ועושה אותה על מנת כן כל אחד לפי ערך השגתו ומדעו. בחיות הנשמה שבהן, כנאמר. כי אם יעשה אותה קודם ואחר כך יכוון בה, לא יועיל כוונתו כיון שכבר נעשה, מה שהיה היה. ועל כן צריך לברך עליה קודם. כי באמת הברכה אשר על כל מצוה ומצוה בה נרמז בחינת החיות הנשמה אשר בה. ואפילו כפשוטו שהוא מברך ומשבח לה' בשמחה אשר קדשהו במצוותיו וצוה אותו בזה. הנה זה הוא חיותה לעורר אליה באהבה ושמחה רבה וביראה לפי ערך האהבה. כי האהבה הוא שאוהבה להיותה דבר גדול מאוד והוא זוכה לקיימה. ואם הוא דבר גדול מאוד, צריך להיות אבריו נרתתין ממנה בפחד ובאימה במורא ובושה והכנעה. ואף על פי כן באהבה בשמחה כידוע. והברכה הוא מברך את הַמְצַוֶה להשרות על החפצים האלה אורו יתברך אורות עליונים קדושת ה'. שעל ידי זה יוכלו אחר כך לפעול פעולתן בשמי השמים. ונמצא אשר חיות הנשמה שבה, מוכרח להיות טרם עשיית גופה. וכשמכוון בהחיות, אז מתקן את אותיות י"ה שבשם הוי"ה. ואז הוא מיחד שמו יתברך בבחינת והיה ו"ה קודם לי"ה. כי מתחילה בהכנתה מיחד אותיות ו"ה, ואחר כך כשיקרב לעשותה מיחד אותיות י"ה ונעשה בחינת והיה.

ולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ד, ג') אין והיה אלא שמחה. כלומר כשרק נעשה בחינת והיה לבד שהוא קודם קיום המצוה כבר יש שמחה לפני המקום. אחר שנתיחד בזה שמו הגדול והנורא על כל פנים בבחינת והיה. ועוד כיון שכבר חישב לעשות מצוה באהבה ויראה ושמחה רבה הרי אפילו אם היה נאנס ולא עשאה אחר כך, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה כמאמר חז"ל (קידושין מ'.). ועל כן כיון שנעשית בחינת והיה, כבר יש שמחה לפני המקום בזיווגו ד' אותיות שם המיוחד באופן זה על כל פנים. אבל ודאי שעיקר התיקון והשמחה המאושרת הוא ביחוד הארבע אותיות כסדרן י"ה קודם לו"ה. כי זה שמי לעלם כי זהו הצירוף המאושר והממוזג הטוב שבכל הצירופים המורה על התכללות הדין ברחמים במזג הטוב היפה, בבחינת נוי השושנה שעיקרה הוא יופי הלובן והבהיר שבה. ואך מעט אדמומית ניתן בה בכדי לחזק ולהדר את יופי הלובן. שאם היה לבנה לבד לא היה בה זה היופי כאשר עתה עם מעט האדמומיות. והוא בחינת משמאל ומימין על ישראל שלום שהדין נמתק ונכלל ונהפך לרחמים לטוב בית ישראל שגם הוא יעשה הטוב. ואז נעשה הטוב בכח וגבורה גדולה, בטוב שאין טוב הימנו. ועושה נקם לכל העומדים עלינו ולפרוע לנו מצרינו כאשר ביארנו במקום אחר. ואז ישמחו השמים ותגל הארץ. כי זה הוא התיקון השלם והשמחה הבהירה כשנעשה יחוד צירוף הוי"ה כסדר כשמו כן הוא בתיקון השלם. וזה נעשה אחר קיום המצוה שמתחבר הי"ה שפעל ותיקן בכוונת חיות המחשבה שקודם קיומה. עם קיומה, בגופה שהוא ו"ה. ונשלם שם הוי"ה כסדר.

והנה צירוף הזה בכללו כזה ו"ה י"ה ו"ה עולה ל"ז. רומז על שם ס"ג שמילואו עולה ל"ז, ובין הכל עולה מאה. והוא סוד המאה ברכות שיורד משם הזה לעלמא תתאה והוא ברכת כל העולמות בסוד מאה שערים שמצא יצחק ויברכהו ה'. כל בחינות שערים הם בשם הזה כנודע.

ולזה אמר הכתוב בכפילא, והיה אם שמוע תשמעו אל וגו'. כלומר כי תחילה תעשו והיה אם שמוע. שבשמיעה הראשונה שאדם נוטל המצוה ומוכן לקיימה. על ידי אהבת ויראת שמו יתברך נעשה בחינת והיה. ואחר כך תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצוה אתכם לאהבה את ה' אלהיכם וגו' לתקן המצוה באהבת ה' הוי"ה כסדר. כי תיכף אחר קיומה נשלם שם הוי"ה ברוך הוא. ואז ונתתי מטר ארצכם וגו' ואספת דגנך וגו' כי זה הוא בחינת כל הברכות מאה ברכאין משם ס"ג ומילואו שעולה ל"ז הנעשים בצירוף הזה ו"ה י"ה ו"ה כאמור. והנה כבר כתבנו למעלה שגוף החפצים שהמצוה נעשית בהם כמו עלי הסכך וצמר הציצית ועור התפילין וכדומה. נקראים עקב מלשון עקביים שהגוף והראש עומד עליהם. וכן אלו החפצים המה עקביים בבחינת כַּן ובסיס לאורות עליונים השורה עליהם מלמעלה בקדושת ה' הַמְצַוֶה לעשותן. ושמירת המצוה הוא לשמרו ממחמצת השאור מהעיסה שלא יערב בה פניות ודברים זרים. רק יהיה נעשה לשם ה' באהבה ביראה בשמחה בכלות נפשו בהם באהבתו וחמדתו ותשוקתו אליהם יותר מכל מחמדי עולם ותענוגיו.

ולזה אמר הכתוב כאן והיה אם עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם וגו'. כלומר כי בעקב של המצוה, הוא הכנתה בהדברים עצמן עם שמירתם שהוא חיותה לבל יקרב זר (הנקרא מת כי הסטרא אחרא נקראת מת כידוע והמשמר המצוה מן הסטרא אחרא הוא חיותה. והבן) אל הקודש, אז נעשה צירוף שם הקדוש והיה. וגם זו שמחה היא אבל אינה שמחה שלימה כי אם ועשיתם אותם לעשות אחר כך גוף המצוה בקיומה להניח תפילין ולהתעטף בציצית וכדומה להתיחד שם הוי"ה כסדר. ואז ישמחו השמים ותגל הארץ. שמים קודם לארץ. ואז ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו' ואהבך וברכך וגו' פורט כל מיני ברכות כי צירוף הזה מורה על הברכה כאמור. והנה בכל הברכות שמונה והולך מן ושמר לך וגו' עד לא תירא מהם יש צ"ד תיבות וששה פסוקים, בין הכל מאה. לרמז כי ברכה נמשכת בסוד מאה ברכות מאה שערים היוצא מצירוף הזה כנאמר. וגם סופי הפסוקים שבפרשה הזו הראשונה כולם בך' פשוטה. העולה ה' מאות. לרמז המאה ברכות הללו הנמשכין ונהרין מה' הראשונה שבשם הויה והיא ה' מאות. וגם הם ה' פסוקים שמסיימין בך. וה' פעמים כ' כפשוטן הוא מאה לרמז על מאה ברכות ומשם יבורך בית ישראל לעולם (ואם בעל נפש אתה תסתכל כמציץ בין החרכים שתחילת בריאת האדם היה בבחינה זו. כי תחילה וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. הרי הגוף סוד ו"ה, ואחר כך ויפח באפיו נשמת חיים הרי י"ה סוד הנשמה, ואחר כך ולאדם לא מצא עזר כנגדו וגו' ונתקן בת זוגו האשה המכונת בסוד הגוף כנודע סוד ו"ה והבן. והנה סוד כל המצוות הכל הוא סוד למיעבד נשמתין ורוחין חדתין. והכל בגוף ונשמה סוד עצמות וכלים על כן צריך הכל להיות כבריאה הראשונה והוא השלימות ודי בזה למשכיל).

ברוך תהיה מכל העמים וגו'. צריך להבין מהות הברכה הזו. כי הלא הברכה הוא מה שאמר למעלה וברך פרי בטנך דגנך וגו'. וזה ממילא יראו ישראל כי הם ברוכים מכל העכו"ם שאין בהם ברכות האלה. אבל לא שייך להאמר ברכה זו מאל עליון. כי הברכה בזה הוא במה שיתברכו במעשה ידיהם. וזאת כבר פרט. והבן. ואמנם כי היא באמת ברכה מיוחדת בפני עצמה. והוא על פי מה שמבואר (זוה"ק ויקרא מ"ז:) בסוד יתרון האור מן החושך וגו' כי אם לא היה חושך בעולם לא היה ניכר טובת האור. מאחר שהיה תמיד בקביעות איך היה עולה על הדעת שיש בחינת החושך בעולם להחשב זה לטובה ותענוג ועיין שם שהאריך בזה. כי לא ידע אינש טעמא דמתיקא עד דטעים טעמא דמרורא. כי עיקר טובת הטוב הוא כאשר נבדל מן הרע. אבל אם לא היה רע בעולם מאין היה ניכר כי זה טוב הוא. וענין זה הבטיח הקב"ה לישראל שברכתן יהיה ברכה אמיתית שידעו כי הם מבורכים מה'. והוא שיבדיל את העכו"ם מהם שלא יהיו ברוכים כמוהם. ובזה יכירו וידעו כי טוב להם מטובו יתברך. כי אם יהיה כן בכל העולם שישרה הברכה בכל מקום אפילו בין העכו"ם. לא יתוודע אם יש כלל רע בעולם ולא יהיה ברכתן ברכה. כי לא ידע אינש טעמא דמתיקא כו'. ולזה קבע על זה ברכה מיוחדת ואמר ברוך תהיה מכל העמים פירוש הנני מבטיחך שאתה תהיה מפורש מבורך יותר מהם שהם לא יהיה להם מן הברכות האלה. ופירש ואומר כי לא יהיה בך עקר ועקרה וגו' בך דייקא. שאצלך לא יהיה עקר ועקרה אבל בהם יהיה. ובזה תהיה ניכר ברכתך ותהנה ממנה. ועוד יותר אמר הכתוב,

והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי וגו' עד ונתנם בכל שונאיך. פירש לא די שלא יהיה להם הברכות הנתונות לך. אף יכבדם בכל המכות וחולי ומדוי מצרים הרעים. ובזה תהיה ודאי ניכר ומבורך. וכל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה'. ואפשר לומר כי אומרו ונתנם בכל שונאיך קאי גם על למעלה. במה שאמר לא יהיה בך עקר ועקרה וגו' והסיר ה' ממך כל חולי וגו' ושניהם ונתנם בכל שונאיך פירש הן העקרות והן החולי והכל למען יהיה ניכר ומפורש שאתה ברוך מכל העמים. גם אפשר שיכוון על זה הדרך באומרו ברוך תהיה וגו' על דרך ונברכו בך כל משפחות האדמה שהפירוש שהכל מתברכין בו. אדם אומר לבנו תהיה כאברהם וכו'. וכן כאן ברוך תהיה מכל העמים שתהיה מבורך מהם שכולם יתברכו בך לאמר הלואי שאהיה כהעם הזה. וכענין שנאמר בשלמה (תהלים ע"ב, י"ז) ויתברכו בו כל גוים יאשרוהו והכל כי אין קדוש כאלהים. שברכת ישראל גורם להרעיב ולהחליש את מה שחוץ מהם. בכדי שיהנו מברכתן וידעו כי ברכת ה' אתם. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו.

כי תאמר וגו' רבים הגוים האלה ממני. כבר כתבנו למעלה בפרשת דברים (ג', כ"א) לבאר בזה אופן המורא שהיה יכול ליכנס אז בלב ישראל מרבות הגוים. כי הלא בימים ההם כבר ראו מלחמות סיחון ועוג בחצריהם ובטירותם שאין כל בריה היה יכולה להם. והם נשארו מיתר הרפאים מהנפילים שהיה בארץ. ועוד הלא כל מלכי כנען היו שוכרין אותם שישמרו אותם מאויביהם, מכלל שהיו חזקים מהם. ואם בארזים נפלה שלהבת מה יענו קוצים כסוחים. ועתה נראה על פי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ע"ו, ב') בפסוק (בראשית ל"ב, ח') ויירא יעקב מאוד וגו'. שהיה ירא שלא יעמוד לו זכות ישיבת ארץ ישראל שישב כל אותן השנים שהיה יעקב בבית לבן וכו'. ולזה אמר כאן הכתוב כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה וגו', פירוש רבים הם זכות הגוים האלה כי הלא הוא יושב הארץ מקדם ואיכה אוכל להורישם ולגרשם מארצם. ולזה אמר,

לא תירא מהם זכור תזכור וגו' אשר עשה ה' אלהיך לפרעה וגו' כאשר כתבנו שם. כי הלא בעת מכות פרעה ועבדיו לא היה בישראל שום זכות לא קבלת התורה ולא עשיית מצוות. רק מה שידעו שה' הוא אלהיהם בקבלה מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב. ובשכר זה הוציאם ה' ממצרים וכמאמר חז"ל (סוטה מ"ב.) בפסוק (דברים כ', ג') שמע ישראל אתם קרבים וגו' אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרים בידם. כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם. פירוש לפי שאתם ממליכין אותו עליכם ומיחדין שמו ועל כן בקרבך קדוש שהקב"ה שורה בתוך כל אחד ואחד מישראל כמאמר חז"ל (עיין של"ה הקדוש, ואלשיך, ריש פרשת תרומה) על ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד. וכבודנו וגדולתנו הוא כבודו וגדולתו. ועל כן הוא הנלחם לכם כלומר כביכול כי המלחמה אתו הוא, והוא הנלחם מהעומדים עליכם. וכאומרם ז"ל (במכילתא מובא בילקוט שופטים רמז נ"ה) כל מי שהוא קם על ישראל כאילו קם על מי שאמר והיה העולם. וידוע אשר כל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו ובודאי לא תיראום. ואפשר שזה אמרו ישראל בשירתן על הים, ה' איש מלחמה ה' שמו. כלומר במלחמת ישראל הנה ה' הוא האיש מלחמה שכביכול המלחמה אתו, אבל ה' שמו. כלומר ששמו ה' תמיד בעת המלחמה ואחר המלחמה כי מרכבות פרעה וחילו ירה בים וגו' ושמו מתקיים לעד ולעולמי עולמים. וזה פירש להם משה רבינו כאן מפורש ביותר ואמר בסיום דבריו,

לא תערוץ מפניהם כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא. בקרבך דייקא כאמור שהוא שוכן בקרב בני ישראל בתוכם ובפנימיותם, ולה' המלחמה כביכול. ועל כן ודאי לא תערוץ מפניהם. כי הלא אל גדול ונורא הוא ומי יעמוד נגדו ויתקיים. ואמנם אף על פי שהוא אל גדול ונורא ויכול לאבד את כל העמים בנשימה אחת (צא וראה מה שקרה לסנחריב ועמו (מלכים-ב י"ט, ל"ה)) אף על פי כן לא כן יעשה. כי אם,

ונשל וגו' את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה וגו'. ולכאורה אין הבנה לדבר הזה. כי הלא ה' אלהיהם המתקיים עליהם להצילם מכל, ולהכניע כל הגוים האלה מלפניהם, הוא אשר יסגור פום אריוותא מלפתוח פה אל ישראל. ובלי זה כבר הבטיח לאדם ולנח (בראשית ט', ב') ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו'. וכבר עוררו חז"ל בזה.

ומה שנראה לי בקט שכלי לומר בזה. כי הנה ידוע ליודעי מדע אשר אור הקדושה הבאה אל האדם מלמעלה צריכה לבוא לאט לאט. כי אור אלהינו ברוך הוא וברוך שמו גדול ורם הוא. הגם שודאי אינו בא מאורו יתברך אל האדם כי אם מעט דמעט אפס קצהו אשר יוכל האדם להשיגו. מכל מקום גם זה המעט אשר ביכולת האדם להשיגו. אם היה בא אליו בפתע פתאום לא היה יכול לסובלו. כמו איש אשר יצא פתאום מחשך לאור גדול וכהה מאור עיניו ויחשכו עפעפיו. ועל כן צריכה הקדושה לבוא בהדרגה דרגא אחר דרגא והוא בחינת נפש רוח נשמה חיה וכו'. וגם זאת במעט מעט שיוכל האדם לסבלו. ואחר ההרגל יוכל לקבל עוד יותר ועוד יותר כידוע.

והנה הופעת אור הקדושה אל האדם לעולם לא יהיה מניעה ח"ו מלמעלה לומר כי לפעמים ירד ולפעמים אינו. כי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו הוא הטוב המיטיב והחפץ חסד אמת. ורצונו ותשוקתו תמיד לקדש את עמו ישראל בקדושתו ברוב אהבה וחיבה. והמניעה אינו כי אם מפאת המקבל אם לא זיכך וטיהר נפשו מכל וכל. ועדיין הוא נשרש בעבירות קטנים. או אפילו אם הוא נקי מנדנוד עבירה רק שעדיין הוא מושרש בתאות חמדת חפצי עולם הזה ותענוגיו שכולם נמשכין משורש הסטרא אחרא והרע. ועל כרחו כאשר עדיין האדם מסובב מהם לא יוכל אור הקדושה לחופף ולהאיר באדם. כי אין אני והוא יכול לדור ואין אדם העליון דר עם נחש בכפיפה. נח"ש עם הכולל הוא חשבון שט"ן והוא היצר הרע והסטרא אחרא מבחינת החיצונים. ועל כן לפי ערך כאשר יצא האדם מתחת רשותם כן יאיר עליו אור הקדושה כאשר כתבנו במקום אחר בפסוק (שמות ל"ג, י"ט) וחנותי אשר את אחון. כלומר אני הנה חפצי מאוד לחונן את האדם ואין המניעה מאתי ח"ו. כי אם רק את אשר אחון למי שאני יכול לחוננו להאיר עליו מטובי ודאי תיכף אני מחוננו מאוצר המנוצר.

והנה כל בחינת החיצונים והקליפות נאחזין בבחינת שקר. כי מקורם שקר הוא שעומדים נגד הקדושה ואומרים אני ואפסי עוד בבחינת אל אחר. הנמצא שקר גדול מזה. ועל כן מבואר בדברי הרב ז"ל (בכוונת קבלת שבת בשדה) אשר בערב שבת אחר חצות שמתחיל להאיר אור קדושת שבת בעולם, מתעלית הקדושה מהם והם נכנעין ונופלין לעומקא דתהומא רבא. ואז מתבטל השקר ונעשה משקר בחינת שדה. כי מרגל הקוף התחתון הימני נעשה נקודה בראש הריש בצדה הימנית ונעשית דלת. ומרגל הקוף השמאלי נעשה רגל בהדלת הלז ונעשית ה'. ומהק' לא נשאר רק הדלי"ת והשי"ן במקומה עומדת הרי שדה. ושדה רומז אל הקדושה שדה חקל תפוחין המוכן להוציא זרע ותבואה לפרנס וליתן לחם לכל בשר. ועל כן לא יוכל להאיר אור הקדושה בהיותם נאחזין באדם כי הם כולם שקר, וחותמו של הקב"ה אמת כמאמר חז"ל (שבת נ"ח.). ואיך יתדבק אמת בשקר והם שני הפכים גמורים מצד אל צד. והנה כבישת ישראל את כל הגוים העומדים לפניהם ובפרט מלכי כנען. הנה לא דברה תורה במתים, באלה הגוים המתועבים ההולכים על הארץ. כי אם הכל משרש חיותם ואחיזתם בהקליפות. וכפי אשר נכנעו ונשברו כח הקליפות מישראל. כן נפלו לפניהם אלה הגוים שחיותם מהם. וכמו שאיתא בזוה"ק (תולדות קמ"ד:) וזה לשונו: סמא"ל חילא ותוקפא דעשו דאשלים עמיה דיעקב וכו' כדין אשלים עמיה עשו ועד דלא אשתלים עמיה יעקב לגבי ההוא ממנא לא אשלים עמיה עשו. בגין כך בכל אתר תוקפא דלתתא תליא בתוקפא דלעילא, עד כאן. ועל כן הזהירה התורה (דברים כ', ט"ז) בלא תחיה כל נשמה. כי בעוד שהם בעולם, מתחזקים שורש הקליפות והרע והסטרא אחרא ואין זה טוב לישראל. כי הם המתאוים וחומדים ומחזירים תמיד להחטיא את ישראל בכדי לאכלם בכל פה. ועל כן לא תחוס עינך עליהם כי מוקש הוא לך כאמור. ולזה אם היה כביכול מכניע ומבטל כל בחינת הקליפות כאחת פתאום. וממילא וחנותי את אשר אחון אם היו ראוין להשראת הקדושה הגדולה אחרי טהרתם מכל הקליפות. ודאי שהיה אור הקדושה בא וחופף עליהם גם כן פתאום. וכבר כתבנו שאור הקדושה צריך לבוא במעט מעט. ודבר זה ח"ו שברון גדול הוא כשאין הכלי יוכל לסבול האור. (צא ולמד משבירת הכלים במלכין קדמאין שלא היו יכולין לסבול האור ונפלו ומתו ונעשה מה שנעשה והבן מאוד) וח"ו האורה הגדולה פתאום כשאין ביכולת לקבלו מסמא את העין עד שלא יכול שוב לקבלו אפילו במעט. ועל כן הוכרח שמו יתברך להכניעם מעט מעט בכדי שגם אור הקדושה יתגלה על ישראל בהדרגה, לא פתאום.

ובזה נבוא בביאור הכתוב. כי לכאורה עוד יש לדקדק בו שלא סיים במה שפתח. כי תחילה אמר ונשל ה' אלהיך את הגוים מעט מעט וגו'. וסיים בישראל, לא תוכל כלותם מהר, והבן. ולדברינו יבוא על נכון. כי הנה באמת מאת אלהינו ודאי אין שום מניעה לנשוף עליהם ברוחו, וברגע יאבדו כולם. ואך כי ישראל לא יסבלו זאת כאמור. ולזה אמר ונשל ה' אלהיך וגו' מעט מעט פירוש הקב"ה יכניעם במעט מעט. והטעם לא עבור קוצר ידו ח"ו. רק שאתה לא תוכל כלותם כלומר שלא תוכל לסבול כליונם מהר פן תרבה עליך חית השדה כלומר חיות הקדושה אשר בשדה חקל תפוחין לפי שיתבטל השקר פתאום ויעשה משקר שדה. ותתרבה פתאום חיות השדה אור הקדושה הבאה משדה הקדושה. ודבר זה אין ביכולת האדם לסובלו. וה' יכפר.

פסילי אלהיהם תשרפון וגו' לא תחמוד כסף וזהב עליהם וגו'. אומרו כסף וזהב עליהם לכאורה צריך פירוש כי הוה ליה לומר אשר עליהם. ועוד למה נאסרה החמדה בזה ומה נשתנה זה מבשר חזיר שאמרו חז"ל (בתורת כהנים פרשת קדושים) אל יאמר אדם אי אפשי בשר חזיר אלא אפשי וכו'. הרי שהחמדה אליה עוד מצוה והוה ליה לומר לא תקח כסף וזהב וגו'.

ויבואר על פי סברת ר' עקיבא (עבודה זרה נ"א.) ופסק הרמב"ם ז"ל (פרק ז' מהלכות עכו"ם הלכה ד') שעבודה זרה של עכו"ם נאסר מיד אף שלא עבדה עדיין כלל שנאמר פסילי אלהיהם משפסלו נעשה לו אלוה וכו'. והנה ידוע אשר עבור התאוה שבאדם שחומד ומתאוה אל הדבר ההוא הגם שמורא אלהים עליו ופחד דינו והוא דבר הנאסר לו. מכל מקום לרוב חמדתו, יבקש לו עילה כאשר יוכל למצוא לו היתר על הדבר ההוא. והתאוה מסמא את עיניו שלא יראה האמת. ומחפש בסברות אינן צודקות למצוא עילה למלאות תאותו להתיר הנאסר ח"ו. וכמאמר חז"ל (בבא מציעא ה':) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. כלומר הגם שהאמת אינו כן. כי באמת מיד כאשר אדם רואה איזה דבר ביד חבירו חפץ או כלי נאה או מלבוש נאה או בית ואשה וכדומה, והוא מתאוה לו וחושק שיגיע הדבר אליו. מיד עובר בלא תעשה בלאו דלא תתאוה וגו'. ואחר כך כשפועל פעולות ועשיות עד שמגיע למחוז חפצו והשיג הדבר ההוא אליו אף על ידי קנין במעותיו. הרי זה עובר על לא תחמוד כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות גזילה הלכה ט') ושולחן ערוך חושן משפט (סימן שנ"ט סעיף י') מכל מקום לבני אדם מחמת תאותם וחמדתם לחפצי עולם הזה וקניניו, נעשה לו האיסור היתר. ומורה היתרא לנפשיה לומר הרי דמי אני יהיב ומה לקחתי ממנו. ועל כן הזהירה התורה בלשון לא תחמוד כלומר שלא יבוא חמדה בלבך להיות חמיד ורגיג ומתאוה אל דבר ההוא. כי אם תתאוה ימצא לך בזה איזה התירים. והננו רואים שאף אם כבר נכתב, מוצאים להם שערי היתר בזה לומר שהוא דוקא בלא דמי. כי התאוה גורם לחשוב מחשבת רשע בכדי שיגיע אל הדבר ההוא. וזה הוא גם כן כאן בעכו"ם שעשה עבודה זרה ולא עבדה עדיין כלל. הנה עבור החימוד לכסף וזהב שהוא תאוה חזקה בלב האדם וקשה. יחשוב האדם בנפשו כי מה עשה לה ערבי הזה וכי בשביל שמיעך וכו'. פירוש הרי עדין לא עבדה כלל ואין עליה שם עבודה זרה. והרי הם רק כלי כסף וכלי זהב. כי איך שייך על זה אם לא עבדה. וכי בשביל שעשאה העכו"ם בידיו נשתנה שמה מכסף וזהב לשם עבודה זרה.

ולזה אמר הכתוב פסילי אלהיהם תשרפון באש. כלומר מיד שנפסל לזה הרי הוא אלהיהם וישרף באש. והזהירה התורה על זה לומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם. פירוש לא תחמוד בלבך לחשוב כסף וזהב עליהם. כלומר שתחשוב עליהם שאינם רק כסף וזהב כי הרי עדיין לא נעבדו. והחמדה תגרום לזה לחשוב מחשבת חוץ, לדונם בכלי כסף וזהב אשר ישתה האדם בו ולקחת לך. ולזה אמר פן תוקש בו ותרגומו דלמא תתקל ביה מלשון תקלה ומכשול. כי מכשול הוא על הדבר שהאדם יכשל בשוגג. וגם כאן תשגה בזה לומר מותר הוא שעדיין לא עבדה העכו"ם. ולזה אמר הכתוב כי תועבת ה' אלהיך הוא. והוא על פי מה שאמרו חז"ל (חולין קי"ד:) מניין לבשר בחלב שאסור בהנאה שנאמר (דברים י"ד, ג') לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. פירוש שתעבתי לך לעשותו הרי הוא בבל תאכל. ולא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. ומזה נלמוד לעבודה זרה שנאסרה לישראל לעשותה אפילו לעכו"ם בלא תעשה כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (פרק ג' הלכה ט'). ואם כן כל שתעבתי לך הוא ואסורה בהנאה כדין בשר בחלב. שבודאי אפילו אם בשל עכו"ם בשר בחלב שאסור בהנאה. והוא הדין בעבודה זרה. על כן סיים כי תועבת ה' אלהיך הוא. פירוש העשיה לבד הרי הוא מתועבת לפניו יתברך ואסרה לעשות אפילו שלא לעבדה. והרי הוא בכלל כל מה שתעבתי לך ואסורה בהנאה. ולזה אמר הכתוב,

ולא תביא תועבה אל ביתך וגו' שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו וגו'. ולכאורה צריך להבין כפל לשונו בזה בשיקוץ ותיעוב. ואמנם כי בשני מיני עבודה זרה דיבר הכתוב. אחת, היא עבודה זרה שכבר נעבדה. והיא המשוקצת בשיקוץ טינוף והקליפה המאוסה השוכנת עליה. ואחת, שלא נעבדה עדיין והיא מתועבת לבד, שתועבת ה' הוא לעשותה אף בלתי עבודה. ובמה דסיים פתח. כי בפסוק שלמעלה דיבר הכל מעכו"ם שלא נעבדה פסילי אלהיהם. משנפסלה לבד נעשה אלהיהם. ולזה אמר ולא תביא תועבה אל ביתך. כלומר אף זו שנתעבת לבד לא תביא אותה כלל אל ביתך והיית חרם כמוהו. כי אף שנתעבת לבד, הלא הוא חרם. וכשתהיה בביתך תיעשה גם כן כמוהו. ועתה הזהיר הכתוב על כלל עכו"ם ואמר שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו. כי זו שכבר נעבדה, שקץ ומטונף הוא. ועל כן אתה תשקצנו. ופירש, שקץ דבר המשוקץ שכבר נעבדה, תשקצנו אתה. ותעב דבר המתועב לבד שלא נעבדה בו, אתה תתעבנו כי חרם הוא. כלומר גם זה המתועב, חרם הוא. ומכל שכן המשוקץ ששניהם בו. כי טרם שיקוצו נעשה מתועב. וגם לפי שהמתועבת עומדת לשיקוץ וכל העומד לקצור כקצור דמי. על כן גם התיעוב כמו השיקוץ ונעשה חרם. ולזה אמר כי חרם הוא לשון יחיד. כלומר גם המתועב כבר חרם הוא לפי שעתיד להשקץ ועשה לו בתחילה מה שראוי לו לבסוף.

גם יאמר הכתוב ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'. על דרך מה שאמר ר' זירא (מגילה כ"ח.) מימי לא קפדתי בתוך ביתי וכו'. והיה די לומר מימי לא קפדתי כי ודאי שגם בחוץ לא קפד לא דוקא בביתו. ופירשו המפרשים בתוך ביתי בתוך פנימיות גופי. כי ודאי לא ימלט שלא יהיה צריך לפעמים למדת הקפדנות והכעס לעבודת ה' להנהיג את ביתו בדרך ארץ ויראת שמים. ולהזהירם בשמירות הצריכות בבית. ואך כי זה הכל היה מבחוץ. שלפנים היה מראה מדת הכעס לכעוס עליהם לעשות כרצונו בדבר הנוגע לעבודת ה'. אבל בלבו לא היה בו שום בחינת קפדנות כלל וכלל. הגם שאמרו חז"ל (ברכות ס"ג.) בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה ואמרו (נזיר כ"ג:) גדולה עבירה לשמה. ונמצא שהיה מותר לכעוס בעוברי רצונו לשם שמים באמת. אף על פי כן לא רצה להכניס בלבו מדה רעה שלא תדבק בפנימיות נפשו ותסרך לפעמים אף שלא במקום מצוה. כי נודע אומרם ז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו וכו' ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב. והוא הדין כל מדה רעה שנקשרת ונדבקת בלב. וקשה לפרוש הימנה. ועל כן לא נתדבק בה כלל כי אם מהשפה ולחוץ. ולא כינסה בלבו. כי היה מתיירא שלא יעשנה אף שלא במקום מצוה. על דרך אומרם ז"ל (יבמות כ') קדש עצמך במותר לך. וזה אמר כאן ולא תביא תועבה אל ביתך כל דבר המתועב אף אם נצרך לפעמים לאחוז במקצתה לשם מצוה. לא תביא אותה אל ביתך הפנימית כי אם נהוג בה מהשפה ולחוץ.

עוד יש לומר בזה, כי הנה באמת צריך להבין מה שנאסר בעבודה זרה להביאה לבית. ולא מצינו כן בשארי האיסורין שיהיו אסורים להיות בבית אדם מישראל. ואמנם כי החקר אלוה תמצא ומאוד עמקו מחשבותיו. והוא אשר קצב ומדד שיעור כל דבר עד היכן מגיע שורש טומאתו וככה צוה אותנו להתרחק מאתו. והנה נמצא בכל האיסורין שיעורים רבים. כמו יש שאסור באכילה לבד ויש שאסור גם בהנאה. ויש גם בבישול שלא לאכול ולא להנות רק לבשלו לבד אסרה התורה. וכמו כן בשיעורין יש בכזית ויש בכביצה ובככותבת ואכילת פרס. וכל שבעת המינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל כולן שיעורין הן כמאמר חז"ל (ברכות מ"א.). וכמו כן חמץ נאסר בפסח שיהיה אפילו בגבול ישראל לא מבעיא בביתו אלא אפילו בגבולו נאסר כמאמר הכתוב (שמות י"ג, ז') ולא יראה לך שאור בכל גבולך וגו'. כי כל האיסורין אשר נאסרו לישראל כולם הוא שלא יסאבו ויטמאו את עצמם בהן. להיות כי עליהן שורה הסיטרא אחרא וכל מיני הרע. וכשהאדם מתדבק בהן שורה עליו הסטרא אחרא ההיא ומטמאין אותו ומסאבין את נשמתו. ואז לא יוכל הקדושה לשרות עליו. ועיין בזוה"ק (שמיני מ"א.). ואלהינו יתברך אשר לו נתכנו עלילות ויודע שיעור שורש כל טומאה ואחיזתה בהקליפה. הוא אשר קצב ומדד כל בחינה ובחינה לומר אשר טומאה הזו יטמא את האדם בשיעור הזה ויש בשיעור הזה. יש באוכלו ויש בהנאתו יש בכזית ויש בכביצה ויש בנוגע בנבלתם ויש בבליעתו דוקא וכדומה. והוא שיער בעבודה זרה החמורה שיטמא את האדם ויתעב נשמתו. גם בהיותם בביתו לבד שלא יעבדה חס וחלילה ולא יהנה ממנה רק יביאנה אל ביתו בזה יוטמא ויסתאב. וימנע אור הקדושה מלחופף עליו. ולזה רמז יעקב אבינו ע"ה במה שאמר לבניו (בראשית ל"ה, ב') הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם. והיה לו לומר אשר אצלכם כי לא בקרבם היה העבודה זרה. ואמנם כי לצד שהיה אצלם בביתם. ובעבודה זרה המכניסה לבית, מכניסה אל עצמו ח"ו להיות מתדבקת בתוכו על ידי זה הסטרא אחרא והקליפה שהם הם עיקרי אלהי הנכר. ולזה אמר הסירו וגו' אשר בקרבכם. בקרבכם דייקא בפנימיותכם כי בהיותה בבית, נכנסת לבית הפנימי שבגוף האדם.

ולזה אמר הכתוב כאן, ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו. כי מיד שהיא באה אל הבית לא נשארת בבית כי אם נכנסת לבית הפנימי שבגוף האדם. והיית חרם כמוהו להסתאב. שלא יערה עליך רוח ממרום. או יאמר על זה הכתוב ולא תביא תועבה אל ביתך כלומר כי מיד שתביא אותו הרי היא אל ביתך שנכנסת בפנימיותך והיית וגו' על כן שקץ וגו' שלא תגע בה כבדבר המשוקץ. ונודע המבואר בספרי יראים שאם אדם מסתכל בצלם עבודה זרה אין תפילתו מתקבלת ומכל שכן המביאה אל ביתו. ועל כן לא תביא וגו'.