ואלה שמות בני ישראל וגו'. ולכאורה הלא כבר שמענו ונדעם שמות שבטי בני יעקב כולם כאחד, ובפרטות למעלה בפרשת ויגש הודיע שמות כל אשר הורד מבית יעקב לארץ מצרים, ולמה זה חזר וכפל כאן להזכיר שמותן. והנראה אלי בדבר הזה, על פי אומרם ז"ל (ברכות ז':) מאי רות אמר רבי יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות, מנא לן דשמא גרים דכתיב (תהלים מ"ו, ט') לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ אל תקרי שַׁמות אלא שֵׁמות וכו', עד כאן. הנך רואה מזה דשמא גרים להיות שם האדם נמשך אחר מעשיו, ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה ע"א, ג') שמותיהן נאין ומעשיהן נאים אלו השבטים ראובן ראו בן בין הבנים, שמעון שומע בקול אביו שבשמים וכו', עד כאן. כי היו שמותן נאה להם לתפארת מעשיהם, וזה יגיד הכתוב כאן ואלה שמות בני ישראל כלומר כי הנה אלו שמות הקודש שהיה להם בירידתן למצרים בחייהם הן הן היו שמותן עד יום מותם (כי כאן נזכרו במיתתן כמו שהוא ברש"י כאן אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן חזר ומנאן במיתתן להודיע חיבתן וכו') ולא נתחלף ולא נשתנה שמם מאז, כי מעשה אחד להם כאשר היה מעשיהם בארץ כנען במעשים טובים נאה לשמותן בעודם היו באמנה אתו אצל יעקב אביהם כן גם בארץ מצרים הגם שהיה מקור מקום הטומאה ערות הארץ, לא שינו מעשיהם. ועל כל אלה שמותן עד יום מותם ראוים אליהם. ולזה אמר ואלה בתוספת וא"ו להוסיף שבח על שנותיהם הראשונים מה הראשונים בתמימות נמשך אחרי שם קדשם אף אחרונים כראשונים הנה אלה שמותיהם אין בהם נפתל ועקש, כראוי לבית יעקב.

גם יאמר הכתוב ואלה שמות וגו'. כי אמרו חז"ל (ספרי הובא בילקוט דברים רמז תתקל"ח) בפסוק (דברים כ"ו, ה') ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצויינים שם, ופירשו כי לצד שישראל לא שינו את שמם ולבושם וכו' היו ניכרים בין המצרים שכל רואה אותם יראה אותותם כי אלה מבני ישראל המה, הגם שבתחילתם היו מעט שבעים נפש בין אלפי אלפים מצרים מכל מקום כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' בני יעקב, כי היו מובדלים בשמותן ולבושם עד שכל אחד מהם היה מצויין וניכר כי ישראל הוא, ועל כן נעשו שם לגוי כי אם היו מעורבין עם המצרים בשמות ולבוש מי יכיר מעט יחידים בין רבבות גוים שהיו ביניהם ובזה שהיו מצויינים נעשו לגוי אחד מובדל ומופרש וניכר בין העמים, ועל כן אמר פרעה אל עמו (לקמן ח') הנה ע"ם בני ישראל רב ועצום ממנו וגו' כלומר כיון שהגיעו לבחינת להיות עם מיוחד ולא נתערבו בינינו והנם רב ועצום, ופן תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו. פירוש שהוא יהיה רב וגדול משונאינו והוא יהיה הנלחם בנו שהוא יהיה העיקר להיותו רב ועצום ומצויין ומופרש לעם מיוחד.

והנה זה שלא היו ישראל מסקי את שמם על שם המצרים ודאי ראוי הוא, לפי שהיו יוצאי ירך יעקב ונאמר בהם (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה. והיו גדורים מן הערוה ומביאת בת אל נכר, ונאה להם שלא ישנו את שמם כדי שלא יתערבו בין המצרים. ואמנם המצרים שלא היו מסקי את שמם על שמות בני ישראל זה חידוש הוא כי הלא לא נמצא שמות נאים כשמות בני ישראל כמאמר חז"ל הנזכר. ואכן זה מאת ה' נסבה, כי הפליא חסדיו עם עמו ולא נתנם ה' להעלות את שמם על שם בני ישראל כדי להיות ישראל מצויינים שם ולא יתערבו בגוים כאמור. ולזה אמר הכתוב ואלה שמות בני ישראל כלומר זה שמות בני ישראל לבד שלא היה במצרים שמות כאלו, כי רק להן נאה שמותן כנזכר בדברי חז"ל שהבאנו למעלה. וגם כי כל שמותן על שם הגאולה נאמר כאמור בדברי חז"ל (שמות רבה א', ה') ראובן ראה ראיתי את עני עמי, שמעון וישמע אלהים את נאקתם וכו', על כן שמותן מיוחד להם לבד וזר לא יקרב אליהם להיות המצרים מסקי על שמותן כי קודש הם לה' ולא הניחם ה' להתערב במצרים עד צאתם. ולזה גמר אומר ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים, כלומר כי כל השבעים נפש היו ניכרים כי הם יוצאי ירך יעקב כי היו מובדלים ומופרשים מן המצרים, ואף שיוסף היה במצרים וכל המצרים ראו גדולתו וחכמתו ושבחו המרובה לא היה אחד בהם שיאמר אשים שם בני על שם יוסף כדרך המברכים בניהם לומר ישימך וגו' כי האל הטוב קידש והבדיל את ישראל מהם ולא הניח את אחד ממצרים להסיק שם בנו כשם בן ישראל. וסיים ובני ישראל פרו וגו' כי היו מיוחדים להקרא כולם בני ישראל והיו מצויינים שם וכל רואיהם הכירום כי בני ישראל המה כנאמר.

ב עוד יתבאר הכתוב, כי ידוע ליודעי סתרי אלהינו יתברך שמו אשר כל עיקר גלות מצרים היה להעלות מתוכה כל בירורי ניצוצי הקדושה אשר נתפזרו שם בין הקליפות טומאת ערות מצרים כמאמר הכתוב (בראשית מ"ו, ד') ואנכי אעלך גם עלה. פירוש אעלה אותך וגם עלה יעלה ניצוצי הקדושה חלק אלוה ממעל אשר נטבעו ונשקעו שם מחטא אדם הראשון ודור המבול ודור הפלגה כנודע מסוד הכתוב (שמואל-ב ז', כ"ג) אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו וגו'. והנה עיקר העלאת הניצוצות ודאי שהוא על ידי תורה ותפילה ומעשים טובים כידוע ועל כן יעקב אבינו וכל השבטים וכל השבעים נפש שכולם צדיקים היו כאמור בדברי חז"ל (שם) ודאי כן עשו וכל אשר היה מוטל עליהם בהעלאת הניצוצות הקדושים ודאי שהעלו בכח תורה ותפילה ומעשים טובים כראוי להם. ואך דורות שאחריהם שעבדו עבודה זרה כנאמר בדברי חז"ל (שמות רבה כ"א, ז') שאמר הס"מ על הים רבונו של עולם עד עכשיו היו הללו עובדי עבודה זרה וכו' ואתה קורע להם הים וכו' ונשקעו במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להעלות הניצוצות במעשים טובים והוכרחו להיות בשיעבוד חומר ולבנים בעבודה קשה. ועל ידי קושי השיעבוד ועינוי נפש שהיו המצרים עובדים בהם בפרך נשבר הפח של הקליפות שהיו הניצוצות תחת ידם, וניצוצי הקדושה עלו הכל כאשר לכל ויצאו ברכוש גדול וינצלו את מצרים שלא נשאר שם שום ניצוץ הקדוש, שעל כן נאסר לחזור למצרים כמבואר בדברי קודש קדשים האר"י ז"ל.

ולזה אמר הכתוב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו'. כלומר כי אלה כולם באו בבחינת יעקב אבינו ע"ה כאשר נאמר לו ואנכי אעלך גם עלה שלא ירדו להשתקע במצרים להכנס ח"ו בתוך טומאת ערות מצרים, ואדרבה הם התגברו עצמם תמיד על טומאת מצרים להעלות מן הטמא אל הטהור להעלות ניצוצי הקדושה למעלה למעלה. וגמר אומר לא אלו בלבד שבאו עם יעקב מארץ כנען, גם ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים. כלומר כל השבעים נפש כולם היו יוצאי ירך יעקב בבחינת ברא כרעא דאבוהי שהלכו בעקבות יעקב אביהם הצדיק שלא להשקע ח"ו בטומאת מצרים. וגם יוסף שהיה במצרים מכבר, גם הוא בכלל השבעים נפש שהלך בעקבות יעקב אבינו להעלות הניצוצות תמיד בכח צדקתו הרבה.

ג או יאמר ויוסף היה במצרים. פירוש גם כאשר היה יוסף במצרים לבד זה היה עבודתו להרביץ הקדושה במצרים בכדי שהניצוצות הקדושה יעלו מעיר כעשב הארץ וידבקו בשורש הקדושה שהרביץ יוסף הצדיק שם, כי זה כל עיקר ירידת יוסף למצרים היה בכדי לישר דרך לפני בני ישראל שיוכלו גם הם להיות במצרים ולעלות משם כנודע, וכן אלו השבעים נפש כולם את יעקב באו בבחינת לעלות ולא לרדת, אבל ובני ישראל פרו וישרצו וגו' ותמלא הארץ אותם, כלומר שהארץ ארץ מצרים בטומאתה מילא אותם שנתמלאו בטומאתה ונשקעו במ"ט שערי טומאה באופן שהחיות שבקרבם היה מעורב מרע טומאת ערות הארץ ולא יכלו להעלות הניצוצות בלא השיעבוד הקשה. ועל כן ויקם מלך חדש על מצרים שנתחדשו גזירותיו והתחיל לעבוד עם בני ישראל בפרך והכל מאת ה' היתה בכדי שבכח השיעבוד הקשה ישברו ויכנעו הקליפות מכל וכל, ותרם כראם קרני קרן ישראל שיצאו כל הניצוצות מהם כנאמר.

וגם אפשר מרמז הקרא באומרו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ וגו', כי ידוע מאמר חז"ל (בראשית רבה ט', ז') בפסוק (בראשית א', ל"א) והנה טוב מאוד טוב זה יצר טוב מאוד זה יצר הרע וכו' (כן הוא הגירסא בילקוט בראשית רמז ט"ז) וכן הוא בקהלת רבה פסוק (ג', י"א) את הכל עשה יפה וגו' וכבר כתבנו כמה פעמים בזה, כי כשאדם זוכה להפך מדת הרע שבו לטוב, הוא טוב מאוד יותר ממי שעובד ה' במדת הטוב לבד וכאומרם (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, וכן כאן זה טובה היתה מה שנשקעו בשערי הטומאה כי אחר כך כאשר זכו לעלות ממצרים הפכו כל מדת הרע שבהם לטוב וזה הוא טוב שאין טוב ממנו כי בזה ודאי יצאו כל ענין בחינת הקדושה עד קצה האחרון, והזוהמא והפסולת והסיגים התחתונים נדחו לחוץ ונפלו לעומקא דתהום רבה אל ארץ לא עבר בה איש. ולזה אמר הכתוב ויעצמו במאוד מאוד שנכנסו בבחינת המאוד שהוא בחינת הרע בכדי שתתהפך לטוב, ואז הוא טוב מאוד ועל כן ותמלא הארץ אותם שבחינת טומאת ערות מצרים מילא אותם להיות נשרש בהם שורש ערות הארץ בכדי להפך לטוב מדת הרע, ותעלה מן הארץ כל בחינת הטוב שבה עד גמירא וכנאמר.

ד או ירמוז הכתוב אומרו ואלה שמות בני ישראל וגו' עד איש וביתו באו. כי הנה כתבנו במקום אחר בפירוש מאמר חז"ל (פסחים פ"ח.) לא כאברהם שכתוב בו הר וכו' עד אלא כיעקב שקראו בית, להבין לאיזה ענין קראו יעקב בית, והוא על פי המבואר (בתיקוני זוהר בהקדמה א':) וז"ל ביצים מארי מקרא וכו' והאם רובצת על האפרוחים וכו' שלח תשלח מנייהו אבל על מארי קבלה אתמר לא תקח האם על הבנים דלית סכלתנו לאשתמודע בשכינתא כאלין דמארי קבלה וכו', ודא שכינתא דאיהי קן דיליה בית דיליה מלון דיליה ובארעא קדישא איהי יחודא וביתא ולאו מלון ואכסניא וכו', עד כאן. הרי שהפרש והבדל יש במארי קבלה בין ארעא קדישא ובין אלו הגולין לחוץ, כי בארעא קדישא נקראין לגבי שכינתא בית יחודא דילה ולא מלון ואכסניא, ובגלות נקראין בית ומלון לשכינתא. ועל כן יעקב אבינו שצפה זאת ברוח קדשו שגם בעת החורבן ימצא בחינת בית לשכינתא הן בארעא קדישא שנקרא בית יחודא והן בגלות שנקרא בית ומלון, וכל בחינות אלה הכל יקובל ויושפע דרך הר המוריה מקום המקדש ששם שער השמים ונשקי ארעא ורקיע אהדדי לירד משמים כל בחינת האורות והשפע הנכבד והמקודש לאשתמודע בשכינתא ברזי דרזין דרך שם, ומשם יושפע לכל הארצות, שעל כן המקום ההוא נקרא לב הארץ בסוד הכתוב (ישעיה מ', ב') דברו על לב ירושלים וגו' לפי שהוא באמצע העולם כמו הלב שהוא באמצע הגוף כידוע. וכמו שלב האדם תחילה מקבל הוא כל החיות והשפע ממאכל אשר יאכל לכל אדם ואחר כך הוא מחלק חיות לכל האברים כן זה שער השמים מקבל תחילה כל השפע והחיות הקודש היורד משמי השמים ומחלק לכל אברי הארץ ולזה קראו יעקב בית, כי דרך שם יושפע שפע האור הקדוש לאלין מארי קבלה להיות בית לשכינתא כאמור בין בארץ בין בחוץ לארץ.

והנה נודע שכל השמות שנתן ה' בארץ הכל לפי בחינת החיות משורש הקדושה אשר בשמי מרום שבדבר הזה מאותיות התורה שבה נברא השמים והארץ וכל צבאם כן יקרא שמו. וכאשר אמר אדומ"ו הרב הקדוש החסיד המפורסם בוצינא דנהורא רבא ויקירא מוהר"ר יחיאל מיכל זללה"ה בפירוש הכתוב (במדבר ל"ג, ב') ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם, כי הנה באמת כל מסעי בני ישראל כולם במדבר היו, ונודע אשר המדבר הוא מדבר שממה ארץ לא זרועה ולא ישב אדם בה מעולם ואם כן איך נמצא בה שמות מקומות, מי שם שמות בה.

ואכן זה אשר הסיב אלהים את העם דרך המדבר הכל היה בכדי שיוציאו מן המדבר בירורי ניצוצי הקדושה שנתפזרו שם מימות עולם ממיתת מלכין קדמאין ומשארי בחינות, ובכל מקום בואם כפי בירורי הקדושה שנתברר שם אותיות התורה שהן אברי השכינה חיות ניצוצי הקדושה כן קרא לו שם חצרות או רתמה וכדומה. וזה שאמר הכתוב ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' פירוש שכתב כל מוצא אותיות התורה חיות ניצוצי הקדושה שנתברר בכל מסע ומסע, כי ואלה מסעיהם למוצאיהם, כלומר שכל מסע ומסע הנאמרה בשמה הכל הוא רק למוצאיהם לפי מוצא הקדושה שנמצאה שם. ועל כן כתב את מוצאיהם כי הן המה אותיות התורה שנתבררו והוצרכו להכתב בתורה להשיבם אל שורשם, וכתבם על פי ה' כי הוא היודע אמיתות אותיות הבירורים שנתבררו וכן נכתבו בתורה, עד כאן דברי פי חכם חן.

ובזה יש לומר טעם למה שחזר הקב"ה וקרא ליעקב יעקב אחרי קריאת שמו ישראל מה שאין כן באברהם שלא קראו עוד אברם אחרי קריאת שמו אברהם, כמאמר חז"ל (ברכות י"ג.). ואכן ידוע כי שם יעקב הוא יו"ד עקב והוא מורה על בחינת ירידת הקדושה לבחינת התחתונים מקום הטומאה ח"ו בכדי להבדיל בין הטמא ובין הטהור לשלח הטמאים לחוץ, ולהעלות הטהור לקבץ נדחים להשיבם אל חיק אמותם, כדמיון האב היורד אל בית השבי מקום מזוהם בכדי להעלות בנו משם. כי יו"ד הוא הקדושה ויורד אל בחינת העקביים המורה על הקליפות בסוד עקב עשו. ועל כן כשרצה הקב"ה לומר לו בחינת גלות מצרים ואמר לו אנכי ארד עמך שהוא בחינת הקדושה שירדה למצרים עם יעקב בכדי שלא להניח את ישראל להשקע שם ח"ו. קרא אותו יעקב המורה על בחינה זו ירידת הקדושה לעקבת טומאת מצרים. וכל ענין ירידת הקדושה שירד למצרים עם יעקב, לא ירד כי אם הקדושה שנתעטפה בשמו שם יעקב. על כן קרא אז שמו יעקב, ויותר מזה לא מצינו כלל שנגלה אליו אלהים עוד, אחרי קריאת שם ישראל. ולא ביעקב לבד כן היה כי גם בכל השבטים שבטי יה שירדה הקדושה עמהם לא ירד כי אם הקדושה שנתעטפה בשם כל אחד ואחד. כי כל חיות הקדושה שיוכל האדם לקבל הכל נרמז בשמו כי זה שמו למעלה במקום שורשו ואין בפרט אלא מה שבכלל.

וזה שאמר כאן הכתוב ואלה שמות בני ישראל וגו'. כלומר אחר שאמר הקב"ה ליעקב אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך מצרימה וגו' שעל כרחך ירד יעקב למצרים וירד עמו גם בחינת הקדושה הנכללת בשמו כמו שאמר לו אנכי ארד עמך וגו'. אמר, הנה גם ואלה שמות בני ישראל. כלומר עוד ירדה בחינת הקדושה עם כל אחד ואחד מהשבטים שבאו כולם את יעקב, כלומר כיעקב שקראו בית לעשות הכנה גם בחוץ לארץ להיות בית מלון לקודשא בריך הוא ושכינתא, וכן עשו כל השבטים שהכינו עצמם להיות בית מלון לקודשא בריך הוא ושכינתא וירדה עם כל אחד ואחד בחינת הקדושה הנכללת ונעטפת בשמו. ועל כן, איש וביתו באו. איש נקרא ה' איש מלחמה (שמות ט"ו, ג'), והוא וביתו באו למצרים כי נעשו כולם בית מלון אליו להיות מרכבה לשמו לאשתמודע לשכינתא בידיעת רזי אלהינו יתברך מארי קבלה כיעקב שקראו בית, והבן. ועל כן אמרו חז"ל (שמות רבה א', ה') כל שמותן על שם גאולת ישראל נזכרו וכו' כי באמת שמותן נאה להן לפי מעשיהם הטובים כדרשת חז"ל אשר הבאנו למעלה. ואך כאן נזכרו שמותן על שם הגאולה, כי כל עיקר הגאולה היה לפי שירדה הקדושה עמם למצרים כנזכר למעלה וכאשר אמר הכתוב (שמואל-ב ז', כ"ג) אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו. ועל זה נאמר (תהלים כ"ג, ד') גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי. לפי שכאשר יגאל הקב"ה את עצמו מהגלות, יגאל גם את בניו. וירידת הקדושה למצרים היה הכל לפי שמות השבטים, ועל כן נזכרו כאן על שם הגאולה כי נתעטפה הקדושה וירדה עמהם בכדי לגאלן והכל בשמותן וכאמור. ואפשר לזה רמז הכתוב (לקמן פסוק כ"א) ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים, כי זכו להוליד משה ואהרן שהיו בתים לקודשא בריך הוא ושכינתא כדבר האמור.

ויהי כל נפש וגו' שבעים נפש ויוסף היה וגו'. מה שחזר הכתוב להודיע חשבון נפשותם אחרי שכבר נכתב בירידתן למצרים למעלה. הוא, כי אמרו חז"ל (שמות רבה א', סוף אות א') ואלה שמות וגו' השוון כולם ליעקב שכולם צדיקים כיוצא בו, ולפי זה הרי נאמר להלן איש וביתו באו הרי השוה הכתוב בית כל איש ואיש אליו לומר שכל השבעים נפש צדיקים היו כיעקב, וכן אמרו (שם שם, ב') דבר אחר ואלה שמות הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה, שכולם היו צדיקים. ואמנם אין למידין קודש מקודש כי אין קדושתו של זה שוה לשל זה ממש כי מיום שנברא שמים וארץ לא היו שני בני אדם דומין זה לזה בצדקתם ממש בלי הוספה ובלי גרעון, כי אם כן, היה אחד מיותר כנודע. רק כולם שוין לטובה להלך בעקבי האבות הנקראים על שם יעקב בחיר האבות. וזה שאמר הכתוב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. כלומר שכל השבעים נפש ניכרים היו כי היו יוצאי ירך יעקב כי כולם צדיקים היו והלכו בעקבות יעקב אביהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע יעקב ברוב צדקתם. ויוסף היה במצרים, כלומר יוסף שהיה במצרים מקור מקום הטומאה אף על פי כן כולם הכירו בו שמיוצאי ירך יעקב הוא. ולזה גמר אומר וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ובני ישראל פרו וישרצו וגו'. כלומר אף על פי שמתו כל הדור המשובח ונצמח דור שאחריהם שלא טובים היו כי אם הראשונים כמלאכים וכו' אף על פי כן לא סר מהם בחינת קריאת שם בני ישראל כי הלכו לפי בחינתם בעקבות יעקב אביהם על כל פנים במעט הדברים, שהיו גדורים מן הערוה ושארי מעלות שמנו חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה' ובשיר השירים רבה ד', י"ב ושאר מקומות) ובני ישראל אעלו, ובני ישראל נפקו כאומרם ז"ל (בזוה"ק שמות ז.).

ב גם יאמר ויהי כל נפש וגו'. כי נודע אשר סוד המרכבה העליונה הוא שבעים בסוד ע' שמות שיש להקב"ה כמו שכתוב (בכוונות למנצח וגו' יענך וגו') עיין שם, ונגד זה היו שבעים סנהדרין בבית המקדש שישרה כל המרכבה בשלימות במקום המקודש. ואכן יוסף שהיה במצרים יחידי ואף על פי כן היה מרכבה לשכינה, כי סוד ה' ליראיו (תהלים כ"ד, י"ד) שכל צדיק וצדיק הוא בבחינת השבעים גי' סוד כנודע. ולזה אמר הכתוב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. כלומר שכל אחד ואחד מהם היה בבחינת השבעים כי כולם צדיקים היו כנאמר למעלה וסוד ה' ליראיו. והראיה לזה אמר הכתוב כי הנה ויוסף היה במצרים כלומר הנה יוסף היה לבד במצרים ואף על פי כן היה מרכבה לשכינה אשר אי אפשר להיות זה בלתי בחינת שבעים ובודאי היה זה לפי שצדיק היה וכן כל יוצאי ירך יעקב שצדיקים היו, כולם היו בבחינת השבעים וכאמור.

ג או ירצה בזה, כי נודע אשר שבעים משפחות אלו הם נגד שבעים אומות וכל אחד מהם מכחיד את האומה אשר נגד שורשו לפקוד על שרו מלמעלה ועל מלכו למטה, ולזה צריך כח וגבורה לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל (תהלים קמ"ט, ח'), כי הן יעקב אבינו שבודאי כוחו גדול היה וכנאבק לו שר בלול מאש וממים שרו של עשו, וישר אל מלאך ויוכל לו, ואף על פי כן נגע בכף יריכו ונעשה צולע. ואכן לצד שברא כרעא דאבוהי ובעצם צדיקים היו ובטוחים על כוחו של זקן, היו כולם ראוים לזה לעמוד נגד שבעים שרי האומות שלא יגיע להם נזק מאתם. ולזה אמר הכתוב ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש שכולם היו כראוי ליוצאי יר"ך יעקב בבחינת ברא כרעא דאבוהי והיו שבעים נפש נגד שבעים שרי מעלה וכל אחד ואחד מהם עומד נגד שר השמים כיעקב אביהם שישר אל מלאך ויוכל לו, ועליהם נאמר (שיר השירים ז', י') וחכך כיין הטוב. כי יין ניתן בשבעים אותיות (עירובין ס"ה.). וסיים הכתוב ויוסף היה במצרים. פירוש כנאמר למעלה אף שיוסף היה במצרים בטומאת הארץ מכל מקום נאמר בו (בראשית מ', ט"ו) וגם פה לא עשיתי מאומה על דרך מאמר הכתוב (דברים י"ג, י"ח) לא ידבק בידך מאומה מן החרם. ועודנו בצדקתו עומד כיוצאי ירך יעקב להשלים בחינת השבעים לעמוד נגד שרי מעלה כדבר האמור.

ד עוד נראה רמז בכתוב זה למה שאמרו חז"ל (בתרא קכ"ג.) בפירוש הפסוק כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים ובפרטות אי אתה מוצא אלא ששים ותשע זו יוכבד שנולדה בין החומות וכו'. ולזה רמז יצאי ירך יעקב כי ראשי תיבות וסופי תיבות ירך יעקב הוא גימטריא יוכבד במספר השוה, לומר כי מה שנאמר כאן שבעים נפש הוא עם יוכבד שהשלימה המנין.

וימת יוסף וגו'. צריך לדעת למה חזר הכתוב להודיע מיתת יוסף וכבר שמענו ונדעה בסוף פרשה שלמעלה באומרו וימת יוסף בן מאה ועשר וגו', וכבר הקשה זאת הרב הקדוש בעל אור החיים זכרונו לברכה. ואכן הנה אמרו חז"ל (סדר עולם מובא בילקוט ריש שמות) אין לך קצר ימים בשבטים יותר מיוסף וכו'. ונודע אשר עיקר קימת מלך חדש שחידש גזירותיו היה אחר מיתת יוסף כמאמר הכתוב אשר לא ידע את יוסף ועל כן היה מחויב שיתחיל השיעבוד תיכף אחר מיתת יוסף בעוד ששאר השבטים היו קיימים והודיע הכתוב כי לא כן היה, רק תחילה וימת יוסף ואחר כך כל אחיו וכל הדור ההוא ואחר כך ויקם מלך חדש, ובעוד שאחד מהדור ההוא היה קיים לא התחיל השיעבוד. והכל כאשר כתבנו שכל השבעים נפש יצאי ירך יעקב היו הולכים בעקבות יעקב וצדיקים גדולים היו והיה כחם גדול לעכב שלא יתחיל השיעבוד בימיהם עד אחר שהלכו לעולמם. וגם כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיה נ"ז, א'), שלא יראה ברעה העתידה לבוא כאשר אמרו חז"ל (בבא קמא ס'.).

ובני ישראל פרו וישרצו וגו'. לפי סדר לשון הכתוב היה לו לומר ובניהם פרו וגו' ואכן אגב אורחא מגיד הכתוב ומעיד כי רבוים והפרתם היו בני ישראל לבד בלי שום תערובת מצרים או אומה אחרת ביניהם כי היו גדורים מן הערוה כמאמר חז"ל (שיר השירים רבה ד', י"ב פסוק גן נעול וגו', ושאר מקומות) ובני ישראל אעלו, ובני ישראל נפקו כמו שאיתא בזוה"ק (שמות ז'.).

ב או יאמר ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אתם. אומרו במאוד מאוד, נראה לפי שאמר למעלה בשבח השבעים נפש שכולם השוו לטובה שצדיקים גמורים היו כאמור למעלה, ואחרי מיתת כל הדור המשובח ההוא אמר הכתוב אשר לא כדורות הראשונים דורות האחרונים, כי ובני ישראל פרו וישרצו וגו' במאוד מאוד כי מאוד הוא המכונה על שם היצר הרע ומדת הפורענות כנאמר בדברי חז"ל (עיין בראשית רבה ט', ז' ובקהלת ג', י"א פסוק את הכל עשה יפה וגו') והן המה פרו במדה זו להלך בדרכי היצר הרע, שהיה מצוי ביניהם עובדי עבודה זרה ח"ו כדברי חז"ל (שמות רבה כ"א, ז'). ותמלא הארץ אותם. כלומר שנתמלאו בדברי הארציות טומאת ערות ארץ מצרים להלך בנימוסה ולעבוד לאלהיה. אשר על כן ויקם מלך חדש וגו' ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. ממנו דייקא כלומר שנתרבו ונתעצמו בכוחינו כוחות הרעים ועל כן הבה נתחכמה לו כי צדיק גמור אינו בולע, וצדיק ממנו, בולע. כמאמר חז"ל (ברכות ז':), ויכול נוכל להם כי פן ירבה וגו' עד ועלה מן הארץ. פירוש פן יעלו מבחינת הארץ הלזו טומאת ערות מצרים ואז יתגברו עלינו וילחמו בנו.

ג או יאמר הכתוב להיפך וכתבנו מזה קצת למעלה כי באמת אף שמאוד הוא בחינת היצר הרע והיסורין מכל מקום הלא קראו הכתוב טוב מאוד. והענין כי כשאדם זוכה להפך הרע לטוב זה טוב יותר, מבחינת הטוב. ועל בחינה זו אמר הכתוב (ירמיה ט"ו, י"ט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה ואמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ה.) אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו. והארכנו בבחינה זו בכמה מקומות שונות ובכמה בחינות שונות.

ובחינה אחת היא, אדם הזוכה לעבוד את שמו יתברך מתוך דברי ארציות מאכילה ושתיה וזיווג וכדומה מצרכי בני אדם שהן הן כוחות הרעים. כי התאוה הוא שורש הרע רק שאף על פי כן אין חיותם ושפעם כי אם משפע הקדוש הבא אליהם ממלך עולמים ברוך הוא מה שנתלבש בהן חיות ניצוצי הקדושה בעת הבראם על ידי אותיות התורה הקדושה. וכשאדם אוכל מאכלו כראוי בזה השולחן אשר לפני ה' בפחד ומורא ובשבירת התאוה ובכוונה ראויה רק למצוא בו מקום לה', או להעלות הניצוצות על ידי כוונת אכילה המבוארין בדברי מרן קודש קדשים האר"י ז"ל ולהוריד על ידי כח כוונתו כל מיני שפע וברכה וקדושה לכל העולמות הקדושים מעולם לעולם עד עולם התחתון, אשר בזה נעשה מאכלו כמו הקרבת הקרבן על המזבח ממש, ושולחנו מכפר עליו כאשר בזמן הבית. או בכוונה הפשוטה המבואר בדברי הרמב"ם (פרק ג' מהלכות דעות הלכה ב' ושולחן ערוך אורח חיים סימן רל"א) שהוא בכדי להיות עובד עבודתו עבודה תמה על ידי כח אשר יתחזק בכח האכילה ההוא, ואם לא לשם מצוה, לא היה אוכל בשום אופן.

וגם בבחינה זו יוכל למצוא לו מקום שיהיה שולחנו מזבח כפרה, והוא על ידי אכילת עניים על שולחנו שזה נחשב כמו הקרבן במזבח כמאמר חז"ל (ברכות נ"ה.). וכמו כן בכל בחינת התאוות לא יעשה כי אם באופן שיהיה בהם מקום לה' ואף בעת עשאם לא יעשם כי אם בשבירת התאוה ובהכנעה ורק לשבור רעבון נפשו לא למלאות כריסו ובטנו או שאר תאוותו. והעבודה באלה הדברים הוא הנקרא אם תוציא יקר מזולל והוא החשוב שבעבודת אלהינו יתברך שמו. כי העבודה שהיא על ידי תורה ומצוות זה נקרא טוב לבד שאין בו בחינת היצר הרע ואינו צריך לכפות את יצרו הרע כל כך להעבודה, מה שאין כן באלה שיצרו תוקפו וממשיכו למלאות תאותו והוא צריך לעבור על מדותיו הרעים ולשבור כל תאותו שלא יעשנה כי אם עד שיהיה בה מקום לה', וידוע אומרם ז"ל (סנהדרין ק"ו:) הקב"ה ליבא בעי שנאמר (שמואל-א ט"ז, ז') וה' יראה ללבב, ועל כן זה נקרא טוב מאוד שטוב יותר מבחינת הטוב לבד. ואפשר לזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט, ג') אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו כלומר גם שבדרכיו של העולם הלכו. מכל מקום לא פעלו עולה והוא בבחינה הנזכרת שבכל דברי הארציות הנמשכים משורש הרעים, נזכרים לה' אלהיהם ושומרים עצמם בשמירות יתירות שלא יהיה עולתה בו בבחינת כיוון מילוי התאוה שלא לשם ה'.

ואפשר לרמז בזה מה שפסקו רבותינו לפסק הלכה באלו הן הגולין (מכות ז'. וברמב"ם פרק ו' מהלכות רוצח הלכה י"ב) שכל שהוא דרך עליה אינו גולה כל שהוא דרך ירידה גולה. ורמזו בזה להנשמה הקדושה, שכל שכוונתו בדרך עַליה לעלות ולקשור עולם בעולם, עולם התחתון שבה כל דברי הארציות בעולם העליון ולהעלות הניצוצות שבהם למקום שרשם אשר בשמים ממעל ולראות לקרב הארץ וכל אשר בה מד' מינים דומם צומח חי מדבר למעלה למעלה להכניס הכל למצוה ולרשות היחיד יחידו של עולם ואז אינו גולה. כלומר לא נחשב אצל הנשמה לגלות, זאת אשר נתלבשה בגוף העכור וירדה לעולם הזה המלאה גילולים וטינופת הקליפות כיון שהוא עושה בזה נחת רוח מופלג ותענוג גדול למי שאמר והיה העולם לנשק ארעא ורקיע אהדדי ליחד עולם התחתון בעולם העליון. ואמנם ח"ו כל שהיא דרך ירידה שאין כוונתו למעלה לקרב הדבר ההוא לשמים, כי אם כרוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג', כ"א), וכוונתו רק למלאות תאותו וחפצו ולמלאות כריסו ובטנו בכל הבלי שטותי עולם הזה ומחמדיו, הרי זה גולה. כלומר הנשמה אצלו בגלות המר והנמהר שלא די שאינו מעלה אותה עם הניצוצות הקדושים אל חיק אביהם שבשמים כי אם אדרבה מורידם עד מדרגה התחתונה לרשות הרבים מדור הקליפות והרע שנאמר עליהם (תהלים צ"ב, י') יתפרדו כל פעלי און. וכביכול כביכול הקב"ה צער לפניו כי פוסק וכורת עולם מעולם ואז גם השפע הראוי לירד מעולם העליון לעולם התחתון לא יוכל לירד כיון שנפסקו זה מזה.

וזה ענין הסולם שהראה הקב"ה ליעקב סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. כי כל הדברים האלה הנה מוצבים ארצה ואמנם ראשם מגיע השמימה. והשמימה רומז לשמי השמים העליונים, כי אין שמחה ונחת רוח גדול לאלהינו יתברך יותר מהתקרבות הנפרדים והרחוקים מאור פניו יתברך בכל דברי הארציות שתאות לבו של אדם נמשך אחריהן. ואמר הכתוב והנה מלאכי אלהים פירוש שלוחי אלהים אשר שולחן לארץ הלזו לקרב הארץ וצבאיה לבוראן ברוך הוא הנה הם עולים ויורדים בו כנאמר כי יש שעולין דרך עליה וגורמין תענוג ונחת רוח ליוצרם על שם כבוד מלכותו שבכל משלה, ובכל דבר ודבר יש בו כוחי אלהינו יתברך. ויש ח"ו יורדין למטה בו ונטבעין ונשקעין בטיט היון וממשיכין עליהם כל מיני הקליפות והרע והסטרא אחרא, ועל זה אמרו חז"ל (נזיר כ"ג.) מאי דכתיב (הושע י"ד, י') צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שאכלו את פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם מצוה נאמר בו צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ופושעים יכשלו בם (פירוש אכילה גסה פירש רש"י שם שאכלו למלאות רעבון נפשו כי ירעב). על כן ראה והבט עד היכן הדברים מגיעים, ואיך תוכל לאבד עולם מלא ח"ו בשעה אחת ולקנות עולם מלא בשעה אחת ולגרום תענוג ושמחה בכל העולמות עולם התחתון ועולם העליון.

וזה שאמר הכתוב ובני ישראל פרו וגו' ויעצמו במאוד מאוד, כלומר עצמו עצמם בבחינת הנקרא מאוד בחינת היצר הרע שבכל דברי הארציות המגושמים והם כיוונו הכל להעלות מתתא לעילא לקרב הארץ וכל אשר בה לשמי השמים, ולא פעלו עולה אף שבדרכיו של העולם הלכו כנאמר. ותמלא הארץ אותם פירוש שהארץ נתמלאה בבחינתם בחינת הקודש שהרכיבו אלהותו יתברך בכל דברי הארציות בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ועל כן פרעה ועמו כשראו זאת אמר הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' ונלחם בנו ועלה מן הארץ, כי עיקר השפלת ישראל להאומות הוא על ידי בחינה זו, מאחר שהאומות אין להם חיות כי אם מכל דברי הארציות, וכשישראל זוכים להעלות הדברים ההם למרום שבתם, אז הקדושה שבהם נתעלה למעלה למעלה, וגשמיות וארציות שבהם נופל לעומקא דתהום רבה ויתפרדו כל פועלי און כי אין חיות להגשמיות כי אם בהיות בתוכו הניצוץ הקדוש ממלכות כל עולמים אשר מלכותו בכל משלה, וכשנלקח הניצוץ הזה נעשים הדברים ההם בבחינת המתים וקול עלה נדף יתגבר עליהם כי אין להם כח וחיות.

וזה שאמר הכתוב (תהלים קי"א, ו') כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. פירוש שהגיד לעמו שבכל מעשיו אין בו כי אם כחו אורו שפעו וחיותו, לא זולת. וצריך להעלות הכח הזה לחיק אביהם שבשמים ועל ידי כך נתן להם נחלת גוים כי בזה ישארו בלי חיות ויתפרדו כל פועלי און. ועל כן השיב כלב בן יפנה על דבר המרגלים שאמרו (במדבר י"ג, כ"ח) אפס כי עז העם היושב עליה וגו' אמר (שם ל') עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, כלומר שאנחנו נהיה עולים ונעלה כל דברי הארציות אל השמים אז ודאי וירשנו אותה ויכול נוכל לה כי כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים כנאמר. וזה שאמר פרעה לבני ישראל ונלחם בנו ועלה מן הארץ כלומר שילחמו בנו כשיעלו מן הארץ כל הבירורים שבה ובודאי יתגברו עלינו ועל כן וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם בכדי לבטלם מעבודתם עבודת הקודש ברוב העבודה הקשה. אבל רוח הקודש השיב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ כי על ידי העינוי יותר יעלו הניצוצות ההם כידוע וכאשר יתבאר בדברינו אם ירצה ה' להלן ואז ודאי כן ירבה הקדושה וכן יפרוץ, והטומאה נפול תפול ויצאו המכות מן הקדושה ויכו אל הקליפה עד חרמה כאשר היה בסופם.

גם יאמר לפי הנזכר ונלחם בנו, כי עיקר המלחמה הוא בבחינה ללחום עם התאוה בכל דברי הארציות לכובשה תחת ממשלתו עד ליחד את דיבורו ומחשבתו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו בלתי לה' לבדו שלא יתמשך אחר תאותו בשום אופן בעולם, ובזה המלחמה נוצחין לכל האומות כי כח מעשיו וגו'. ועל כן אמר ונלחם בנו כלומר המלחמה תהיה עם עצמיות כוחינו וחיותינו שיכוונו תמיד לשבר כוחינו הנשרש בשורש תאות הארציות ולהשפיל תאותם עד לארץ, ובזה נרד ונשפיל עד למטה למטה. ולא תקשה לך מטענות הס"מ אחר כך שהיו עובדי עבודה זרה כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ז') כי אפשר באמת על ידי העינוי הגדול והצער המופלג בשיעבוד חומר ולבנים נפלו ממדריגתם וה' הרואה ללב ויודע כי אין זה רק מחמת עינוי מצרים, לא פנה אליו ויגער בהשטן וינער את מצרים בתוך הים ובני ישראל הלכו ביבשה, וזה ודאי שבכח העינוי יצאו כל צבאות ה' המה הניצוצות הקדושות כאמור.

ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף וגו'. התרגום פירש בזה דלא מקיים גזירת יוסף ונראה דכיוון בזה על המילה שכפה יוסף את המצרים שימולו עצמם כמאמר חז"ל (בראשית רבה צ', ו') והוא לא חפץ בזה ועל כן חידש גזירות על עם הנמולין, ועל ידי כן ממילא לא ירצו עוד המצרים למול את בניהם.

ב או יאמר ויקם מלך חדש וגו'. כלומר מפני מה קם מלך חדש לחדש גזירות על ישראל מפני שלא ידע את יוסף פירוש שלא התחבר עם יוסף הצדיק. כי הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים וגו' (משלי י"ג, כ') ואמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כ"ה הובא בילקוט רמז פ"ד) למה הדבר דומה לאדם שהוא נכנס בחנות של בשמים אף על פי שלא לקח כלום ריח טוב קלט וכו'. וכן פרעה כל עוד אשר היה מחובר ומקורב ליוסף הצדיק ריח טוב קלט מאתו ולא היה יכול לעשות רע כל כך לישראל ואחר מיתת יוסף שנתחבר לשרי מצרים הרעים נאמר בו ורועה כסילים ירוע שחידש גזירות על גזירות ורשעות על רשעות. ועל כן נמנה מצות עשה בין רמ"ח מצוות עשה להתחבר לחכמים ותלמידיהם כמו שאיתא (ברמב"ם פרק ו' מהלכות דעות הלכה ב') כי זה שורש כל התורה והמצוות, ועל זה אמרו גדולה שמושה יותר מלמודה כמו שאמרו (בברכות ז':). כי התורה שאדם לומד בעצמו נודע שהתורה נאמר בה (דברים ד', מ"ד) וזאת התורה אשר שם משה ואמרו חז"ל (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה פירוש שיכוון האדם בעת הלימוד לעשות בזה קישוטין לשכינה ולעשות בזה תענוג ונחת רוח לבוראו ולשמור לעשות כל הכתוב בתורה אשר לומד.

וצריך האדם קודם לימודו לעיין היטב בארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם כאשר מנאום חז"ל (אבות ו', ו') ולראות לקובעם כולם בלבבו וללמוד התורה בכל פרטיהם, כי אם לא יביט קודם, במ"ח דברים הללו לקובעם במעמקי לבבו באמת, לעולם לא יקנה התורה שיהיה לרצון לפני מי שאמר והיה העולם בשלימות, כי כן אמרו והתורה ניקנית במ"ח דברים ומכלל הן אתה שומע לאו שבלא מ"ח דברים הללו לא יקנה התורה, והנה מקצת מהם הוא באימה ביראה בענוה בטהרה בשמחה בקבלת היסורין במיעוט תענוג במיעוט שינה אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות מתרחק מן הכבוד ואינו מגיס לבו בתלמודו ואינו שמח בהוראה נושא בעול עם חבירו ומכריעו לכף זכות ומעמידו על האמת וכו'. ולאלו לבד נראה שצריך הכנה רבה וזריזות יתרה והתחזקות והתאמצות וכפיית התאוה בכל פרטיה ומכל שכן לעמוד בכולם (ומזה תראה שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול להיות נדמה לו שבא לכלל תורה אף במקצתה, כי מאוד רבו תנאיה ופרטיה המצטרכים בהכרח לקנייתה גם במקצת דמקצת).

וכשאדם לומד באופנים הללו באמת זה הוא תורה לשמה כי כל עיקר כוונת לימוד התורה הוא להתפשט את עצמו מכל בחינות הגשמיות כאשר יוכל, ולדבק נפשו ורוחו ונשמתו בה' יתברך ברוך הוא הנעלם בהתורה, כי כל התורה כולה היא רצונו ברוך הוא שרצה שנעשה כך וכך ושיהיה הדין והמשפט כך וכך. וידוע שהוא ורצונו יתברך אחד בתכלית היחוד כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (בריש הלכות יסודי התורה) וזה נקראת תורה שמורה את הנעלם שהוא ה' יתברך כי אי אפשר להדבק בה' יתברך אם לא על ידי התורה והמצוות כי התורה היא הממוצעת בין ישראל לאביהם שבשמים שישראל יתדבקו בה' יתברך על ידי התורה והכל בכדי להיות נחת רוח לפניו שברא העולם ומלואו לכוונה זו שיתדבקו ישראל אליו אחר התרחקותם מאור פניו יתברך בעת הבריאה ונתלבשו בגשמיות הארץ הלזו לשוב אל שורשינו למעלה. וכשאדם לומד בבחינות הללו, זה זוכה לדברים הרבה ונותנת לו חיים וממשלה ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר וכו', אבל אם אדם לומד התורה בשביל עצמו להיות יכול להשיב כשיבוא בין בני אדם או שלא יצטרך לשאול על הוראה וכדומה מהבלי שטותים אחרים אשר לא בכוונת אמת לשם ה' לעשות לו נחת רוח בזה ולהדבק בו, אז התורה נעשית לו ח"ו סם המות אחר שהוא לוקח סתרי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו שכל אות ואות מהתורה הוא שמותיו של הקב"ה והוא מוריד הכל לבחינת הסטרא אחרא ח"ו כלומר לצד אחר שאינו לשם ה' ושורים הקליפות ח"ו על התורה ההוא. וזה סוד אומרם ז"ל (ריש פתיחתא דאיכה ב') אימתי המלכות גוזרת ומצלחת בשעה שישראל משליכין דברי תורה לארץ וכו', והבן. ואיזה עוון גדול מזה שמוריד קדושה גדולה כזו למקום אחר ח"ו ודאי אין לך סם המות גדול מזה, וכל אלה הדברים אין אדם יודען מעצמו אם לא בשימוש תלמידי חכמים אשר כבר יצאו מכל בחינות הבלי העולם ויודעין כוונות אמיתיות לשם ה', המה יכולין ללמוד בהתורה לשמה לשם ה' דייקא לא לשום חפץ אחר ועל כן גדולה שמושה יותר מלמודה והוא מצות עשה דאורייתא להדבק בחכמים ותלמידיהם כמדובר. ועל כן כאשר לא ידע את יוסף ויקם מלך חדש וחידש גזירות רעות כאמור.

ג גם יאמר אשר לא ידע וגו'. כי נודע אשר כל בחינת היסורין והעינוי הבא מהרע, כולם אינם באים כי אם עבור שהיה מוכרח להיות היצר הרע בעולם למשוך את האדם אחרי תאוותיו ומחמדיו הרעים ולבחון בו אהבת בני אדם לבוראם, אם עזה אהבתם באמת אז מתגברין על היצר הרע כי אף שאליך תשוקתו אף על פי כן ואתה תמשול בו והמה מקבלים שכר גדול על זה שנתנו לב לכפות יצרם תחת ידם ולכבוש תאוותיהם בשביל אהבת ה' ויראתו הגדולה, ולא כן הרשעים שאינם חפצים בהצדקם ומתמשכין אחרי תאות היצר הרע ונופת צוף הבלי תענוגיו המדומין הרעים לבעליהם, וכאשר יענגו אותו כן ירבה היצר הרע וכן יפרוץ והרע מתגבר עליו. ובודאי כאשר הרע מתגבר עליו, אין רע עושה טוב ובאין עליו יסורים מכוערין ומייסרין אותו בכל מיני פורעניות כדרך הרע לעשות רע ועל זה נאמר (בירמיה ב', י"ט) תיסרך רעתך, כי אין רע יורד מלמעלה (בראשית רבה נ"א, ג'), רק זה הרע שמגביר האדם עליו, זה עצמו מייסרו ומכהו כמו שאמר הכתוב (איוב ל"ד, י"א) כי פועל אדם ישלם לו וגו' הפעולה בעצמו הוא משלם לו וכל כח האומות שמתגברין על ישראל אינו אלא מזה, כפי כח הרע שישראל מגבירין על עצמן והרע הזה הוא בכח האומות, וזה הרע בעצמו בא עם האומות ומייסר לישראל ח"ו.

ולזה כאשר אמר למעלה ותמלא הארץ אותם ופירשנו באופן אחד שהארציות מילא אותם שנכנעו ח"ו בתוך טומאת ערות ארץ מצרים, ועל כן תיכף ויקם מלך חדש, כי ישראל הגבירו ברעתם כח הרע עליהם ותיכף פועל אדם ישלם לו וקם מלך חדש וחידש גזירות חדשות על ישראל בעבודה קשה בחומר ובלבנים. והוא אומרו אשר לא ידע את יוסף כלומר זה הרע עשה עצמו כאילו לא ידע ההכנעה הגדולה וההשפלה הרבה שעשה יוסף במצרים בעת התגברו על כח תאותו שלא לשמוע אל אשת אדוניו לגלות ערותה והכניע בזה טומאת ערות מצרים כי בעת שבני ישראל פרו ונכנסו במילוי טומאת ארץ מצרים מצא בעל חוב לגבות חובו ויקם מלך חדש וחידש גזירות חדשות, כאילו מעולם לא היה יוסף במצרים. ואמנם לכל זמן ועת, ועת אשר שלט האדם באדם לרע לו (קהלת ח', ט') כי אף על פי שיוסף מת, צדקתו לא מת, ומה שהשרה שכינת אל במצרים בכח צדקתו הגדולה, לא זזה ממקומו. הלא תראה שעד צאת ישראל ממצרים היו כולם גדורים מן הערוה ונאמר עליהם (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה כמובא בדברינו למעלה. ונודע אשר עיקר טומאת מצרים היה שהיו שטופים בזימה עד למאוד שעל כן נקרא ערות הארץ. וישראל היו בתוכן רד"ו שנים ולא פרשו איש או אשה מישראל כנפיהם לאחר והכל היה כי נשאר הרשימה הגדולה מיוסף הצדיק שומר הברית להיות גדורים מן הערוה עד צאתם, ובזה הוציאו ישראל בלעם מפיהם. וכל אשר שלטו מצרים בישראל לעבוד עמם עבודה קשה הכל היה לרע להם, כי הוציאו ישראל על ידי זה כל הניצוצות הקדושות מהם והם נשארו פגרים מתים. ולזאת אמרו חז"ל (סוטה י"א.) על אומרו אשר לא ידע את יוסף דהוי דמי כמאן דלא ידע ליה כלומר עשה עצמו כאילו לא ידע את יוסף וכו' וכפרוש רש"י כאן. אבל באמת הוה ליה למידע כי זכות יוסף לא יבוטל מזרעו וממשפחתו. ולא לחנם היה יוסף כ"ב שנים במצרים אם לא לישר דרך לפני בני ישראל שלא ישקעו ח"ו בטומאת מצרים וכל אשר יעשו לישראל הכל בנפשם הוא. וזאת רמזה התורה בגלות הראשון לישראל שהוא גלות מצרים שאין אומה ולשון היו יכולים לשלוט על ישראל אם לא היו ישראל מגבירין עליהם כח הרע והאומות עד אשר ותמלא הארץ אותם אז ויקם מלך חדש כדבר האמור.

ד עוד יאמר הכתוב ויקם מלך חדש וגו' אשר לא ידע את יוסף. כי ידוע אשר יוסף מרמז על סוד הטוב בסוד (ישעיה ג', י') אִמרו צדיק כי טוב. וגם כי תשעה פעמים טוב עם ג' האותיות הוא מספר יוסף כי בחינת הצדיק הוא במדה התשיעית מלמעלה למטה ועל כן נמצא בה ט' פעמים טוב גימטריא יוסף, ואכן מלך מצרים שהיה כולו רע וחידש גזירות אחר גזירות והכל רעות גמורות, נאמר בו אשר לא ידע את יוסף כלומר שלא היה נמצא בו שום ניצוץ הטוב המכונה על שם יוסף ועל כן נתחדשו גזירותיו כדבר האמור.

ה עוד יאמר אשר לא ידע את יוסף. כי נודע מדברי הזוה"ק (בראשית ט"ו:) אשר השכינה הקדושה נקראת א"ת והיא שעמדה לאבותינו ולנו בכל הגלויות שגלו ישראל והיא המושיעה לעמה ישראל מכל צרותיהם ונפרעת לעמה מכל צריהם על ידי הצדיק דלתתא צדיק יסוד עולם והוא העמוד שהעולם עומד עליו כמאמרם ז"ל (חגיגה י"ב:) על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו כי הוא הממוצע בין ישראל לאביהם שבשמים שעל ידו יורד מן השמים כל בחינות הישועות והנסים והנפלאות לישראל גוי אחד בארץ. והנה פרעה הרשע אמר הבה נתחכמה לו ואמרו (סוטה י"א.) להם מבעיא אמר ר' חמא וכו' בואו ונתחכם למושיען של ישראל במה נדונם, נדונם באש, כתיב (ישעיה ס"ו, ט"ו) כי הנה ה' באש יבוא וכו', אלא בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם וכו' עד כאן. ולזה אמר הכתוב אשר לא ידע את יוסף שלא ידע שהשכינה הקדושה הנקראת "את" היא המושיעה את ישראל על ידי הצדיק בחינת יוסף בכל צרותיהם, וסבור שהקב"ה לא ימצא לו מכה להביא עליו. ולפי שלא האמין בצדק וצדיק ושניהם מכונים על שם היו"ד כנודע לפיכך הביא עליו עשר מכות.

ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו וגו'. אומרו עם בני ישראל והיה די לומר הנה בני ישראל,. לומר כי לאשר שהם עם מיוחד להקרא בשם עם בני ישראל ולא יתערבו בגוים לצד היותם גדורים מן הערוה, ואינם רוצים להתחתן בנו ועבור זה הנם עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב וגם רב ועצום הוא ועל כן צריך לתת לב עליהם, כי אם היו מתחתנים עם המצרים ומתערבים בנו אז והיינו לעם אחד, ולא נירא למלחמתם כי יחוס כל אחד מהם על בני בניו שהם מעמינו מה שאין כן כשהם לבדם לעם ירצו לרשת את הארץ ולגרש אותנו.

ב ובדרך רמז ירמוז הכתוב הלז, על פי אשר כתבנו למעלה ובמקומות אחרים את אשר נודע מאמר הכתוב (הושע י"ד, י') כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, כי אלו ההולכים לפני ה' ועומדים תמיד לפניו ימצאו בכל דבר ודבר ממוצא פי ה' ועבודתו כמאמר הכתוב (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו וגו' וחז"ל אמרו (אבות ב', י"ז) וכל מעשיך יהיו לשם שמים וכל העשיות שאדם עושה מלבד התורה והמצוות בכולם יש בהם עבודת שמו יתברך ואהבתו ויראתו וזאת עיקר עשייתו בדברים ההם רק בשביל עבודת ה' הנמצא בהם. ולא כל אחד ואחד זוכה לכך אף שנראה לו שהוא שלם במדה זו לא כן הוא כי אם מי שבכל לב ולב ידרשהו ולא יתן שנות לעיניו ולעפעפיו תנומה עד אשר ימצא מקום לה' ויחפש בכל דבר ודבר איה מקום מוצאו ושורשו במרכבה העליונה בכדי לתקן שם ולעשות נחת רוח לבוראו ברוך הוא על ידי זה. כי בכל דבר ודבר אשר בשמים ובארץ נחתם בו חותם שמו יתברך המחיה ומהוה את הדבר ההוא, כאשר כתב משה במשכן על כל דבר ודבר כאשר צוה ה', כי כן האמת שעל כל דבר מקטן ועד גדול שורה עליו קדושתו יתברך משמו הגדול והקדוש כמשל שאמרו חז"ל לאחד שבנה פלטין המלך ועל כל דבר ודבר חקק בו צורת המלך כי מי שיש לו עינים לראות אינו רואה בשום דבר כי אם כח הרוחני השופע בדבר ההוא מאור פניו יתברך, ונותן דעתו ולבו להבין מקום מוצאו ומובאו בשורשו איך נחתם שמו הקדוש בדבר ההוא כי לה' הארץ ומלואה, ומבין בכל פרט ופרט מה זה ואנה מקומו למעלה חוץ ממה שבכללות אשר נודע שאין כל דבר ודבר שבארץ שאין בו ארבע יסודות אש רוח מים עפר כמו שאיתא (ברמב"ם הקדוש פרק ד' מהלכות יסודי התורה הלכה א' וב') וארבע יסודות אלו ידוע סודם מדברי האר"י ז"ל (בריש ספר שער הקדושה) שהם נמשכים מארבע אותיות שם הקדוש הוי"ה יתברך, אשר על כן נחקק בכל דבר צורת מלכו של עולם לידע אשר לה' הארץ ומלואה, ולא נתן הארץ לבני אדם כי אם בכדי להיות לה' הארץ וגו' שבני אדם יקרבו ויגישו כל הארץ וצבאיה לה'. או בעשות מדבר ההוא בעצמו מצוה כמו מצמר רחלים ציצית לטלית, ופרשיות התפילין מעור עגל, או צדקה וגמילות חסד ממעות הנעשים מארבע יסודות אלו, או בהמה קרבן לה', או מאכלי שבת ומלבושי שבת ויום טוב וראש חדש שהם סעודות מצוה, או לתקן המאכל בכוונת האכילה הנודעים ליודעים, או על כל פנים להיות נטפלים למצוה שילך בכח האכילה ההיא לעשות מצוות ה' בדחילו ורחימו או ללמוד תורה לשמה. ואז המאכל עולה מן הארץ לשמי השמים להעשות בבחינת מיין נוקבין ומוחין חדשים באופן שבעת מחר יגיעו המוחין ההם לאיש הלז אשר העלה הדבר ההוא למעלה, ועל ידי המוחין הללו נתוסף לו אהבה ויראה ותפארת וניצוח ושאר המדות למקומו של עולם ברוך הוא, כאשר עשה יצחק שקודם הברכה שרצה לברך לבנו צוה לעשות לו מאכלים כאשר אהב נפשו, וכאשר אכל מאכלו ושתה מיינו אז שרה עליו רוח הקודש לברך את בנו כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל:) ואין שמחה בלא אכילה ושתיה כמאמרם ז"ל (במועד קטן ט'.). על כן אחר האכילה שנתוסף לו מוחין חדשים וחדוה ושמחה, בירך את יעקב ברוח קדשו וכאשר כתבו שם המחקרים (עיין בדברי הבחיי שם ושאר מפרשים) כי כאשר יתחזקו הכוחות הגופניות יתחזקו הכוחות הנפשיות וכו' עיין שם. וחוץ מזה אין שיעור לרב השמחה והתענוג שיגיע לבורא עולם בעת עליית הדברים ההם והוא הנקרא תענוג שעשועים בעת התקרבות הרחוקים וכמאמרם (סנהדרין צ"ט.) בפסוק (ישעיה נ"ז, י"ט) שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו' ברישא רחוק והדר קרוב. וכדומה בשאר חפצי העולם כמו התעסקות המשגל כשהוא לשם ה', או להנצל על ידי זה מן החטא והרהורים רעים, או לשמח את אשתו במצות עונה, ומכוון בזה לתקן שורש מצוה זה במקום עליון בשיעור קומה, כי מצות עונה היא מצות עשה דאורייתא, או להעמיד בנים צדיקים בעולם וגם זה מצות עשה פריה ורביה, או ליחד בזה שם ה' כידוע שעל ידי הזיווג הקדוש מתיחד הכל, ואז שם ה' נקרא על בן הנולד מכוונה זו והם זרע בירך ה' הגונים וראוים לחכמה ולחסידות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות דעות פרק ה' הלכה ה'). ועבור זה חתם הקב"ה שמו יתברך בכל הדברים התחתונים, להיות גם המה מתחברין אל האהל להיות אחד ליחיד המיוחד בכל דרכי בני אדם הדורשים את ה' ומיחדים אותם בכל דרכיהם וחפציהם.

ועל בחינה זו אמרו חז"ל (מובא בעשרה מאמרות מאמר כ"ח חלק ג' סימן כ"ב) חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מכוון ואומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכו' כי ידוע שברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא בחינת היחוד והוא היה מכוון ליחד שמו של הקב"ה בכל הדברים כי נתן לב לדעת ולהבין כל חפץ וחפץ שבידו איזה אות מיוחד משמו יתברך מחיה הדבר ההוא וכשהיה מיחד דבר לדבר הבין מה מיחד על ידי זה משמותיו של הקב"ה. וכבר הארכנו מבחינה זו במקום אחר וכאן לא הצגנו רק ראשי פרקים להודיע שיש בני אדם נמצאים על בחינה זו שמבינים בכל הדברים שבעולם מקום מוצאם במרכבה העליונה ועל ידי זה המה מיחדים יחודים בכל הדברים התחתונים, וכשהם מדברים בכל הדברים שנראה לבני אדם שהוא סיפורי מעשיות ודברים אשר לא נצרכים כלל ונראין לדברים בטלים והוא מקושר אז במחשבתו למעלה למעלה ודברו היוצא מפיו אינו רק יחודים וצרופי שמות הקדושים וגורמים בזה תענוג ונחת רוח גדול לבוראם, מה שרוב העולם אינם מבינים זה כלל. ובאמת מצינו כזה כמה וכמה פעמים בדברי רבותינו הקדמונים ז"ל בגמרא בבלית וירושלמית ומדרשי חז"ל כמו במסכת שבת (ע"ז:) שמצא רבי זירא לרב יהודה דהוה בדיחא דעתיה וכו' ושאלו מפני מה עיזי מסגי ברישא והדר אמרי וכו' מאי טעמא גמלא זוטר גנובתיה וכו' וכאלה רבות (שם). ופשוטן נראין לדברים בטלים ובאמת חלילה וחלילה להרהר שנכתב בתורתינו אפילו דבר אחד שאין בו יחודי וזיווגי שמותיו יתברך גדולים ונוראים ונפלאים. ורבותינו ז"ל למדוהו מתורה הקדושה הנוראה שנכתב בה כמה דברים הנראים חלילה ללא צורך כמו שמות המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל וחשבן בשמות ושם עירם ומקצתן אף שם נשותיהם. וכבר ידענו כמלא נקב מחט סידקית מדברי מרן קודש קדשים האר"י ז"ל כמה וכמה רזין דאורייתא וסתרי תורה המבוארין בפסוקים האלה שעליהם בנוים כל יסוד ושורש הבריאה והעבודת אלהות ושכר ועונש. ומנשה לא נענש אלא מפני שהיה דורש בהגדות של דופי ואמר וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע וכו' כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"ט.). כי אנו פעוטי השכל ודאי אשר לא נבין דברים העומדים ברומו של עולם נתונים נתונים בסודי סודות מחוק אלהינו יתברך, רק ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם ונתן מעט מן המעט על אחת מני אלף אלפי אלפים וכו' עד אין שיעור וערך קצת חכמה ביראיו להבין בסתרי גנזיו, ועל ידי זה גם המה עושין לפי כח שכלם ואהבתם ויראתם את פני ה', לדבר בתחתון ולרמוז בעליון ליחד יחודים נוראים ונשגבים בכל הדברים התחתונים ובדברת איש לרעהו הנראין לדברים בטלים לגמרי. וכלל דבר זה הוא לידע בטוב כי ה' הוא המשפילי לראות בשמים ובארץ ובכל אות ואות מדברי הקטן שבקטנים שורה עליו אורו יתברך כוחו שפעו השגחתו, ועל כן יש בכל דבר הקטן רזי אלהינו יתברך ויחודי שמותיו.

ואפשר על זה אמרו חז"ל (סוכה כ"ח:) דבר קטן הויות דאביי ורבא דבר גדול מעשה מרכבה, כי מי שלומד הויות דאביי ורבא על פשוטן באין מבין כי יש בהן יחודי שמותיו יתברך ורזי אלהינו, הרי עושה מדברים העומדים ברומו של עולם דבר קטן, כיון שנדמה אליו שכל דבריהם הוא בחפצי עולם הזה כמו המחליף פרה בחמור או דיני השואל נושא שכר והשוכר וכדומה שלפי ראות העין כל דבריהם בחפצי עולם הזה אשר הוא קטן למאוד. ובאמת מי שיודע קצת דקצת מרזי אלהינו יתברך מבין ויודע שכל הדברים האלה הכל ברומו של עולם ושם יש כל הדינים האלה כמו שמובא בדברי מרן הרב קודש קדשים האר"י ז"ל (בספר עץ החיים בשער אונאה) שמבאר שם איך כל דיני אונאה שיותר משתות בטל מקח ושתות קנה ומחזיר אונאה ופחות משתות אינו מחזיר אונאה, הכל שורשם למעלה למעלה בשורש מרכבה העליונה בשיעור קומה של יוצר בראשית ברוך הוא וברוך שמו. וזה שמבין את זאת מבין גם בכל דברים התחתונים מחפצי עולם הזה איה מקום מוצאם בשורש המרכבה. וזה היה חכמת שלמה המלך ע"ה שנאמר בו (מלכים-א ה', י"ג) וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר וידבר על הבהמה וגו' וכבר כתבנו בזה במקום אחר.

וזה אמרו דבר גדול מעשה מרכבה מי שעושה מכל דבר ודבר מרכבה אליו יתברך שמבין שאין חיות דבר זה כי אם משורש מרכבה עליונה ומבין מקום שורשו במרכבה הנה הוא עושה גם מכל דברים הקטנים דבר גדול כי מעלם לשמי השמים העליונים וגורם בזה נחת רוח לבוראינו.

ואמנם שלימות דבר זה לא יעשה כי אם באיש שיצא מכל חפצי עולם הזה מכל וכל ולא יחמוד ולא יתאוה לשום חפץ מחפצי עולם הזה בשום פנים רק לעבוד עבודת שמו יתברך בכל עת בכל שעה ובכל רגע, ומיחד את מחשבתו ודיבורו וכל מעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו ביחוד לשם ה' באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה. כי עבודה זו יש בה טעות גדול למי שאינו עומד על בירור הדבר בבחינות שונות, כיון שהוא בדברים שאדם מתאוה להן והיצר הרע יוכל להחליק בעיניו ולומר לו ודאי כוונתך רק לשם שמים ולשם מצוה אשר בדבר הזה, ובאמת אורבו טמון בקרבו לעשותו למען תאוותו וחשק נפשו. וצריך לזה זריזות יתירה וכוונת הלב בהבחנות שונות אם באמת חושק ורוצה בשארי מצוות שאינם מאלו שנפשו של אדם מחמדתן, כמו לאלה הדברים. ובאמת שוה לו לעשות הדבר הזה עתה לשם ה' או לעזוב הדבר הזה לקיים עתה מצוות אחרות. ולא שיעשה זאת בשכלו, כי אם לבבו יהיה שלם עמו שיחפוץ בלבבו לעשות זה כמו זה, אז ידע כי כוונתו רק למען התקשרות עולם בעולם ליחד הארץ ומלואה לה'.

ואמנם כי לא עליך המלאכה לגמור וכל אדם מחויב לעבוד העבודה הזאת כאשר יוכל בשבירת התאוה ובכח הכוונה באמת לשם ה', ובמעט מעט יוכל לבוא לבחינה אמיתית בזה, רק שלא יגבה לבבו לאמר כי כבר השיג בחינה זו כי לא בקרוב יבוא לשלימותה. רק בעיני המקום ודאי חשוב כל מה שאדם עושה בשבילו ובפרט בקברות התאוה מי שרוצה לקבור תאותו ולשברה ולכפותה תחת ידו זה גדול בעיניו יותר מכל העבודות.

וזה שרמזה התורה הנצחית וכתבה שתמיד כן הוא, ויאמר פרעה אל עמו פרעה הוא פה רע רומז על היצר הרע שמדבר סרה תמיד על עם קדוש, כי הוא השטן הוא היצר הרע כאומרם (בבא בתרא ט"ז.) והוא אומר אל עמו כלומר אל כתות הרעים שלו, הנה עם בני ישראל הוא רב ועצום ממנו פירוש אפילו מדברים ששלנו המה כמו כל דברי התחתונים המגושמים המלאים תאוות הרעים שהם של היצר הרע וכת שלו, הנם נעשים מהם רב ועצום כי גם בהם ימצאו שמו של הקב"ה ומיחדים שמו יתברך בכל הדברים וגורמים בכל דברים הקטנים נחת רוח מופלג לבוראן, ועל כן הבה נתחכמה לו פן ירבה בדברים האלה ללקט אורות מכל חפצים התחתונים ונוסף גם הוא על שונאינו שיוסיפו ביחודים הללו על יחודי התורה והמצוות שהם שונאינו ומשפילים אותנו תמיד וכמאמר חז"ל (קדושין ל':) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. ונלחם בנו, פירוש עם הדברים שלנו ילחמו עמנו ועלה מן הארץ ואמרו חז"ל (סוטה י"א.) כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו בחבירו וכו' כלומר שישראל יעלו מן הארץ למעלה למעלה לגרום זיווג ויחוד למעלה למעלה מכל הדברים. וממילא כל בחינת היצר הרע וכת דיליה יכרחו להפרד ולהתגרש מכל הדברים התחתונים אחרי שיקדישו את שמו בכל הדברים ובמקום ששורה קדושת ה' על הדבר מוכרחים כל בחינות החיצונים להפרד מן הדבר ההוא כי (על פי ישעיה ב', י"ח) והאלילים כליל יחלוף ובאו במערות צורים ובנקרת מחילים מפני פחד ה' ומהדר גאונו.

וזה רמזה התורה על נצחיות עולם שתמיד היצר הרע וכתות הרעים אומרים הבה נתחכמה שלא יבוטלו מכל וכל, אבל באמת גם פרעה הגשמי אמר כן לעמו (כמו שכתבנו למעלה) כי עם בני ישראל רב ועצום ממנו מכוחות השייך להם שהמה עולים בכל הדברים התחתונים ליחד שמו יתברך עמהם ועל כן הבה נתחכמה לו פן ירבה בזה ונוסף גם הוא על שונאינו המה התורה והמצוות שכבר היה נמצא במצרים בני אדם שומרי התורה בכל פרטותיה כמו עמרם ושבט לוי כולו. ונלחם בנו מדברים שלנו ועלה מן הארץ. שישראל יעלו מכל דברי הארציות, ולמצרים יורידו עד שפל תחתית שיקחו החיות מהם כאשר באמת היה בסופם, וככל הנאמר.

ג עוד יתבאר הכתוב בפשוטו. הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, כלומר הנה כאשר באו מעט היו ולא היו כי אם בני איש אחד כאומרם (בראשית מ"ב, י"א) כולנו בני איש אחד נחנו. ולא היו נחשבים כלל לדבר מהם, ועתה הנה נעשו לעם מיוחד שנתרבו עד היותם ראוים להקרא עם, ולא זה לבד אלא אף רבויין הוא שלא בטבע כי הנה גדול ועצום הוא ממנו כלומר אף מעמנו שאנחנו נחשבין לגוי גדול וחשוב בקרב העמים כידוע אשר מצרים היה אז מן הממלכות החשובות, ואף על פי כן נתעצמו גם ממנו. ועל כן,

הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו'. כלומר כי הנה בכמה פנים יש לנו לירא וליפחד מהם. אחד, מאחר שהן מתרבים שלא בטבע ופן ירבה עד מאוד עד היותן לגוי רב עד שלא יצטרכו כלל לסיוע אחרים רק הם לבדם יגרשו אותנו וירשו המה את הארץ. והשנית, אף אם לא יהיו רק כמו שהם עתה, מכל מקום והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו והיו שניהם לגוי רב מאוד ויתגברו עלינו. והשלישית, כי ונלחם בנו, כלומר כיון שהמה בקרב הארץ והמלחמה הוא בקרבנו בתוכינו ממש ואוי לעיר שמחריביה בתוכה, כי לא יוכל השונא לעשות מבחוץ על אחת מני אלף מה שיוכל לעשות בתוך העיר. והרביעית, ועלה מן הארץ, כלומר המה יערכו מלחמה מן המדינה בתוך הארץ והשונא יערוך עליהם מבחוץ ויהיה המלחמה מפנים ואחור ובודאי לא נוכל להם.

או יאמר הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו'. כי נודע אשר כל התגברות הרע על הטוב באדם הוא כאשר יכנס בקרבו רוח שטות כי כל עוד שכח השכל וחיות המוחין באדם שלמים מכל וכל לא יעבור האדם על רצון בוראו כי להשכל ניתן כח הממשלה על תאות הלב כשאדם נותן דעתו ושכלו להבין אשר לא טוב הדבר הזה שרוצה לעשות אז אף אם תאות לבו ממשיכו אל הדבר יש כח בשכלו להתגבר על התאוה שלא יעשנה כי מבין אשר לא טוב הוא ולכך אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות כדברי חז"ל (סוטה ג'.), כי בלתי זה לא יעבור אדם העבירה. ואפילו בצדיקים העוסקים בתורה ומצוות ה' העיקר בזה, כח וחיות השכל להבין על מה עושה המצוה ולהיות באהבה ויראה ושמחה רבה במחשבה דיבור ומעשה, והכל בכח השכל שעליו להבין כל זאת. אבל מצוה שלא נעשית בכח השכל בלתי אהבה ויראה וכו' רק עושהו סתם כמצות אנשים מלומדה מצוה זו לא פרחת לעילא כנודע לכל (תיקוני זוהר תיקון י', כ"ה:).

וזה אמר משה לבני ישראל (דברים ל"ב, ו') עם נבל ולא חכם ותרגום אונקלוס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, כי נבל הוא מלשון נובלות התמרה (ברכות מ':) שפירושו תמרים הנופלים. וכל ישראל העוסק בתורה ועושה מצוות ואינו נותן דעת חכמת שכלו לעשות המצוה וללמוד על אופן הנאות לפני בורא עולם ברוך הוא לעשות נחת רוח לפניו, נקרא נופל כי נפל מבחינת חיות המוחין והשכל המושכין אותו למעלה. וכבר כתבנו כמה פעמים שזה נקרא (משלי ז', כ"ו) רבים חללים הפילה. כי כאשר הנפל נולד בגוף בלתי נשמה כן התעסקות התורה בלי חיות שכלו מאור הנשמה השורה במוחו ושכלו (כמו שאנו אומרים שהנשמה שבמוחי וכו') נעשה הגוף בלתי נשמה בקרבו והרי הוא ממש כמו הנפל ונקרא (תהלים נ"ח, ט') נפל אשת בל חזו שמש. ועל כן נקרא זה עם נבל ולא חכם שנפל מחכמתו בעת לימוד תורתו, ועל כן פירוש התרגום עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו מורה על האמור.

וכבר נודע כשהרע מתגבר בישראל ומונע דרך החכמה והשכל מהם שלא יעשו עמו רצון בוראם את הטוב בעיניו, אז בחינת כללות החכמה נופל לקליפות ח"ו ונעשים המה מחוכמים בעוונותינו הרבים ומתחכמין בכל יום איך לעשות רעות לישראל ולחדש גזירות שונות עליהם חדשים גם ישנים. ועל כן בדור אשר היו במצרים שנאמר בהם ותמלא הארץ אותם שנתמלאו בגשמיות גוש עפר הארץ כאשר כתבנו למעלה אשר היפך החכמה והשכל, כי הסירו החכמה והשכל מהם להכניס לתוכם רוח שטות מטומאת ערות ארץ מצרים, ועל כן תיכף ויאמר פרעה וגו' הבה נתחכמה לו, כי עתה עת להתחכם עליהם לחדש עליהם גזירות חדשות מאחר שהסירו החכמה מהם ונפל לתוך הקליפה והיה זה ירושה לנו להתחכם עליהם, כי פן ירבה ונוסף גם הוא על שונאינו, כי נודע אשר אור החכמה וחיות השכל המגיע אל האדם נקרא מוחין דגדלות כי גדול ורב הוא אור הזה עד מאוד שזה כל שלימותו, וכשאדם עובד באלה המוחין אז מעלה מן הקליפה כח וחיות וניצוצות קדושים ומוסיף על הקדושה רוב ברכה ושפע וחיות הקודש. והוא אומרו פן ירבה שישיגו מוחין דגדלות הרבים, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, כי ימעטו כוחינו במה שיעלו את החכמה והחיות מן הקליפה אל הקדושה. ונלחם בנו ועלה מן הארץ, פירוש שיעלו מגשמיות עפר הארץ לבוא לבחינת החכמה ואור השכל ובזה ילחמו בנו ויתגברו עלינו.

ועל כן נתחכם לענות אותם בעבודה קשה וידוע שאין השכינה שורה לא מחמת עצבות וכו' אלא מתוך דבר שמחה כמאמר חז"ל (שבת ל':) והמה לא יוכלו לשמוח בה' ולא יהל אורו יתברך עליהם. ועל כן רמז בראשי תיבות ה'בה נ'תחכמה ל'ו מספר פ"ה ועם הכולל הוא פ"ו גימטריא אלהים. וגם סמך דבריו לומר לו פן ירבה וגו' וצירוף הו' של לו להפ' של פן גם כן מספר פ"ו והם שני שמות אלהים מוחין דקטנות מחכמה ובינה כנודע. וכיוון לומר כיון שישראל עדיין הם בקטנות המוחין ונתגברו ח"ו מוחין דקליפה ועל כן הבה נתחכמה לו עתה להשפילם שלא יוכלו עוד כלל להרים ראש. כי והיה כי תקראנה מלחמה, ואז יתרע מזלינו ויחלש כח החכמה שבנו ויגיעו הם למוחין דגדלות הבא משם הוי"ה ברוך הוא כי כשזה נופל זה קם. ורמז בתיבת והיה אותיות הוי"ה וגם סופי תיבות הללו עם הכולל הוא הוי"ה והם שני מוחין דגדלות מחכמה ובינה ובזה ודאי ונוסף גם הוא על שונאינו וגו'. וכן היה באמת כי כאשר הופיע אור מוחין דגדלות על ישראל יצאו ממצרים ביד חזקה כנודע מדברי קודש קדשים האר"י ז"ל.

גם ירמוז הכתוב באומרו ועלה מן הארץ, כי נודע אשר כל בחינת הדינים המגיעין לישראל הכל משם אלהים במילוי ההי"ן, כי אלהים במילוי יודי"ן או במילוי אלפי"ן הנה נודע שהיו"ד מורה על אור החסדים מבחינת החכמה והאל"ף מורה גם כן על בחינת החסדים מבחינת פלא העליון ששם אין מגיע כלל שום בחינת הדינים, ועל כן הגם שאלהים מורה על הדינים מכל מקום נמתק על ידי המילוי מהיודי"ן או מהאלפי"ן, רק זה האלהים במילוי ההי"ן שה' הוא גם כן משורש הדין כי הה' ראשונה שבשם הוי"ה מינה דינין מתערין וה' אחרונה שבשם הוא בעצמה בחינת אלהים, ונוסף שמספר אלהים הזה הוא חושבן צרה ונעשה ח"ו צר לישראל. ואכן בעל הרחמים יתברך שמו אף על פי כן ממתיק גם את אלהים הזה באל"ף שבתחילתו, לפי שאור חסדי האל"ף גדול עד מאוד ומאיר מאור פלא העליון ואז נעשה מצרה רצה, וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז'), כי כשישראל עושים תשובה נתהפך הצרה לרצה, וה' הטוב נתרצה במעשיהם וממתיק הדינים מעליהם מכח האל"ף שבתחילתו שבו נמתק כל דבר. כי גם שם אדני הוא בחינת א' דין שהא' ממתיק הדין שבתוכו והוא בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כ"ח, י"ב), כי הא' נקרא סולם על שם הוא"ו אשר בתוכו, ויש על הוא"ו יו"ד מלמעלה ויו"ד מלמטה וזה עולים ויורדים בו, כי עולים עמו עד פלא העליון ליו"ד הראשונה המורה על המקור מים חיים לקבל משם כל בחינת החסדים והרחמים והישועות, ויורדים עד למטה ליו"ד התחתונה למלאות עולם התחתון בכל מיני שפע ברכה ורחמים ולהמתיק בזה כל בחינת הדינים וצרות ישראל ונעשה סולם מוצב ארצה, כי עושה מהצרה רצה ועם הא' הוא ארצה ואז עת רצון לישראל וכל הדינים מתמתקין. וזה אומרו ועלה מן הארץ, כלומר שיראו להכניס האל"ף בתוך הצרה אותיות הארץ ואז בודאי יעלו מצרתם כי האל"ף ממתיק הצרה ויעלו מצרה לרוחה ומשעבוד לגאולה כאשר היה באמת.

וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם. הנה שימת שרי מסים היה שיגבו מס מישראל לבנין ערי מסכנות כפירוש רש"י ולכאורה לפי זה לא היה ראוי להפסיק בין שרי מסים ובין ויבן וגו' שדבר אחד הוא, ובסוף הכתוב היה צריך לכתוב למען ענותו, והבן. ואכן יכוון הכתוב כי בשעת העמדת שרי מסים עליהם, על תנאי זה העמידם שישעבדו את ישראל בשעבוד הקשה בעינוי רב ולא ינהלם ברחמים וזה אומרו וישימו עליו וגו' בשעת שימת השרים שמם למען ענותו בסבלותם ולא יניחם בנקל מעט.

או אפשר אמר להם בשעת העמדתן כי נפשם תחת נפשם אם יפטרו את ישראל מלענותם בקשיות, כדרך המלך שמצוה לאחד להכות את החייב ואם אינו מכהו כראוי אז יוכה המכה בכפליים על אשר לא הכה כראוי. והוא אומרו וישימו עליו וגו' למען ענותו בסבלותם, פירוש שיענה את שר המס תחת סבלות ישראל אם לא ישעבדו בהם כראוי ויתייסרו המה תחתם. ומעתה ראה והבן עד כמה הגיע רשעתו. וסיים הכתוב ויבן ערי מסכנות לפרעה ונודע אומרם ז"ל (סוטה י"א.) שממסכנות את בעליהם דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן. והנה באדם הפשוט בנקל זאת שכאשר בונה כמה יבנה ויהיה חייב לאחרים הבונה כל שהוא כי הוצאה רבה היא ואמנם מלך הארץ שיש לו גנזי אוצרות גנזי המלך ולוקח מס המדינה לא בנקל יתמסכן כי אם בבנות ערים גדולות ובצורות בשמים. והוא אומרו ויבן ערי מסכנות לפרעה, שתיבת לפרעה לכאורה מיותר ואכן יגיד כי אפילו לפרעה מלך המדינה היו ערי מסכנות שנתמסכן על ידיהם לצד גדולתם והוצאתם והכל עשה למען ענות ישראל בשעבוד קשה.

עוד יתבאר הכתוב, כי הנה מתוספות (חגיגה ח'.) משמע שכל מס האמור בתורה הוא מס אנשים (וכן הסכימו הרמב"ן הקדוש והרב בעל אור החיים כי במס אנשים הכתוב מדבר וכאשר נאמר בשלמה (מלכים-א ה', כ"ז) ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל וגו'), ועל כן זה היה חכמת פרעה ואנשיו שאמר הבה נתחכמה וגו', כי כבר כתבנו שפחד מצרים היה בשני פנים. אחד, פן ירבו למאוד בתכלית הרבוי ולא יצטרכו לשום עזר וסיוע כי מעצמם יתגברו על מצרים ברבוי עם. והשנית, אף אם יהיו כאשר עתה מכל מקום פן תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ובין שניהם יהיה רב עם להלחם עמנו. ועל כן להסיר החששות האלה אמר פרעה זאת העצה היעוצה לבטל כל מס המלך אשר עד עתה במסי ממון כדרך המלכים ומעתה לא ילקח כי אם מס אנשים לעבודת המלך שיעבדו בבנין בחומר ובלבנים, על דרך מאמר הכתוב (דברים כ', י"א) יהיו לך למס ועבדוך או (בראשית מ"ט, ט"ו) למס עובד וכדומה. ואמר פרעה לבני ישראל אחד משני דברים יהיה או שישראל יקבלו עליהם עול השעבוד הקשה בעבודת פרך. ויתענו ויחלשו מעבודה ולא יתרבו עוד מכאשר הם עתה או שלא ירצו לקבל עליהם עבודת המלך עתה ויאספו עליהם ויכום נפש כי עתה יכול נוכל להם. וזה אומרו למען ענותו בסבלותם, פירוש ממה נפשך יהיו מעונים בסבלות זה, או שיטו שכמם לסבול עול המלכות ואז יהיו מעונים ומדוכאי נפש מרוב עבודה או אם לא ירצו לסבול כי יקשה עליהם עול הסבל וימרדו במלך, הלא עתה מועטים הם ונכם נפש, בעת שאין עוד שונא מבחוץ להיות לעזר להם ויענם מכל וכל, הרי הוסר החשש האחד של פן ירבה.

ועל החשש השני, כי אף אם יהיו כמו שהם עתה מכל מקום והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא וגו' ונלחם בנו. נתיעצו שיבנו ערי מסכנות לפרעה, והוא בית האוצרות גדולים למלך כדרך המכין עצמו למלחמה גדולה וצריך לאצור תבואה ומאכלים ומשקים וכלי מלחמה נגד השונא, ובזה כל אחד ואחד מישראל אשר במצרים יהיה ירא לנפשו אימת תרועת מלחמה אחרי ראותם הכנת המלך בערי מסכנות מפני יראת שונאו ולא יעלה על מחשבתם לערוך מלחמה. וגם המצרים גופייהו בראותם אימת המלך והכנתו למלחמה גם עליהם תפול אימתה ופחד ויהיה כל אחד מוכן למלחמה. ולא יוכלו להם. הרי כי בשתים פעלו עוולתם בבנין הלז, כי יחלשו ישראל ולא ירבו, וגם פחד המלחמה לא יהיה עליהם ויוכלו להרע להם עוד כאשר ירצו. ואכן הכתוב אומר כי לא פעלו כלום בכל חכמתם. כי,

וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וגו'. כי מה שחשבו כדי שלא יתרבו הנה כן ירבה בכפלי כפלים בגזרת אומר ועושה, ומה שחשבו לבנות ערי מסכנות למלחמה הנה כן יפרוץ פירוש שהם גדרו ברוח אחת בבנין החומה והקב"ה פרץ בחומה כנגדו והפילו כמאמר חז"ל (סוטה י"א. ובשמות רבה א', י') ראשון ראשון מתרוסס או פי תהום בלעו וכו', ועל כן ויקוצו מפני בני ישראל שנעשו כקוצים בעיני עצמם מפני ראותם חשיבות בני ישראל למעלה שהקב"ה מפליא פלאות עמם להרבות זרעם כעפרות תבל, ומקיים בם (מלאכי א', ד') המה יבנו ואני אהרוס, ועל כן לא אמרו כאן מפני עם ישראל, כי אמרו שלא כשאר עמים הם המתנהגים בדרך טבע העולם, רק בני ישראל כי המה בנים למקום ויהי להם למושיע וינהלם בחסד וברחמים למעלה מהטבע ובזה ראו ערותם שלא נעשה להם כזאת מעודם, ועל כן ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, כי התיעצו לעבוד עמהם בפה רך כמאמר חז"ל (שם ושם) ובטוב כדי שלא יתנו לבם שלהרע להם נתכוונו ויתיאשו להתפלל אל ה' מתוך צרתם, ואולי יוכלו לעשות את אשר זממו עליהם.

ב או יאמר וכאשר יענו אותו וגו'. כי כבר כתבנו שיראת פרעה היה שלא יאיר לישראל מוחין דגדלות הבאה מחכמה ובינה ואז ועלה מן הארץ כי יעלו מכל דברי הארציות למעלה ועל כן עינה אותם כי אין השכינה שורה מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה (שבת ל':). ולזה אמר הכתוב כי לא כן הוא, כי כאשר יענו אותו כן ירבה, כי עבור העינוי הרב הוציאו ניצוצות קדושות הרבה מתוך הקליפה, ועל ידי זה האיר למעלה אור מוחין דגדלות בשפע רב. והוא אומרו כן ירבה כי רבה הוא אור ור"ז במספר השוה והוא רמז על הארת המוחין ועל כן רמז בראשי תיבות כן ירבה שם הוי"ה עם ארבע אותיותיו, גם ירבה וכן יפרץ ראשי תיבות כ"ו גימטריא הוי"ה ושני הויות הוא האור מוחין דגדלות כנודע, ובזה נגאלו ישראל. ועבור זה ויקוצו מפני בני ישראל ולא אמר מפני עם ישראל כי על ידי הגדלות נקראים בנים למקום ולישראל סבא. וזאת היה לקוצים בעיניהם כי ידעו שבהארת אור הזה יפחדון וירעדון כל אלילי מצרים ויכנעו וימסו כדונג מפני האש כי הוא אש אוכלה אש כנודע. ואל זה רמז הכתוב למעלה ואמר למען ענותו בסבלותם ואמרו חז"ל (סוטה שם שמות רבה שם) למען ענותם מיבעי ליה אלא למען ענותו לפרעה בסבלותם דישראל כי באמת על ידי סבלות ישראל עינו את פרעה בענויים קשים והוציאו בלעם מפיהו ולקחו את כל בחינת הקדושה מהם וינצלו את מצרים והם נשארו פגרים מתים כנודע.

ג עוד ירמוז הכתוב וכאשר יענו אותו. על פי מאמרם ז"ל (שמות רבה ו', א') כשנתן הקב"ה תורה לישראל נתן בה מצות עשה וכו' ונתן למלך מקצת מצות וכו' עמד שלמה המלך והחכים על גזירתו של הקב"ה וכו' ואמר אני ארבה ולבי לא יסור וכו' עלה יו"ד שבירבה ונשתטחה לפני הקב"ה ואמרה וכו' והרי שלמה עומד ומבטל אותי וכו' אמר לה הקב"ה שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטילין וקוצה ממך איני מבטל וכו' עד כאן. והכל להראות שחלילה להתחכם על המקום ברוך הוא, כי אחר שהוא אמר לא ירבה ולא יסורו ודאי גלוי לפניו שאם ירבה יסורו וחלילה וחלילה להתחכם בזה בחכמות כי אין חכמה ואין עצה ותבונה נגדו יתברך. ועל כן כאן שחשב פרעה הרשע ועמו להתחכם על ה' עצות רעות למען ענותו בסבלותם שלא יתרבו כל כך אבל הקב"ה אומר וכאשר יענו אותו כמו שהם חפצים לענותם אבל כן ירבה שהוא דמיון ירבה הנאמר בתורה כלומר אין חכמה ותבונה נגדי ולא תקום עצתם רק עצת ה' היא תקום. וכן יפרוץ. פירוש, גם יפרוץ הוא כמו כן, כי הנביא אמר (בתרי עשר מלאכי א', ד') על מלכות הרשעה, המה יבנו ואני אהרוס. וזה גם כן כמו כן הם יחשבו לבנות אבל לא כחכמתם וכמחשבתם כן יקום כי אם מחשבתי שאני אהרוס בנינם, והריסה בלשון המקרא הוא פרץ כמו (שמות י"ט, כ"ד) אל יהרסו לעלות פן יפרוץ וגו'. ועל כן מחשבות פרעה ותחבולותיו הם דמיון יפרוץ גם כן שהמה יבנו ואני אהרוס כי עוצו עצה ותופר ולה' המלוכה ומושל בגוים. ורמז הכתוב וכאשר יענו אותו כאשר במחשבתם לענות כן ירבה וכן יפרוץ כלומר שירבה ויפרוץ דמיון הדברים ההם כי לא יתקיים מחשבתם את אשר יזמו לעשות וכאמור.

ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. נודע מאמר חז"ל (סוטה י"א.) בפרך בפה רך וכו' ופירש רש"י משכן בדברים ובממון וכו', ולכאורה ודאי נראה שזה היה בתחילת השיעבוד שמשכן בדברים עד שהרגילם, ולפי זה יקשה למה איחר הכתוב לכתוב זה אחרי ענותם בשיעבוד הקשה שהרי למעלה נכתב וישימו עליו וגו' למען ענותו וגו' ויבן ערי מסכנות וגו' וכאשר יענו וגו' והוה ליה להודיע זאת קודם, ועוד צריך להבין למה עשה פרעה את זה וכי לא היה לו כח לכופם על דבר העבודה וכמו שעשה בסוף שהעמיד עליהם נוגשים ואצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו והכביד העבודה עליהם בשיעבוד הקשה בעל כורחם.

ואולם אני אומר כי זה היה אחרי התחלת שיעבודם, כי לצד שראה פרעה שכל מה שהם מענין אותן הם מרבין אוכלסין שלא בטבע אמר אפשר אלהים מבקש את הנרדף ועל כן הוא מסייעם בעת צרותם שיפרו וירבו עד מאוד היפך ממחשבתו שחשב למעטם על ידי העבודה, לכן התחיל לעבוד עמהם בפרך בפה רך, כדי שלא יהיו נרדפים כל כך וגם לא יצעקו לה' מן העבודה, אחרי שמעם חלקת פיהם, שעובדין עמם בלשון רכה, באומרם שלא לרעתם המה מכוונים. ולזה אחר שאמר הכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וגו' לומר שנתרבו מאוד אחרי ענותם, אמר פרעה לבני ישראל ודאי אין זה כי אם שאלהים מבקש את הנרדף להרבותם אחר העינוי בעת צרותם ולזה ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך בפה רך כנאמר. ועוד עשו המצרים לסיבה זו אשר,

וימררו את חייהם בעבודה וגו'. כלומר המצרים מררו את חייהם של עצמן בעבודה קשה שעבדו גם הם בעבודה עם ישראל כמאמר חז"ל (סוטה י"א.) שהביאו מלבן ותלו לפרעה בצוארו וכו', והכל בכדי לפתות את ישראל בשקריהם וכזביהם שידמו להם כי לא לרעתם מתכוונים, רק עתה הוא צורך עבודה מוכרחת לעבודת המלך, וממנם יראו וכן יעשו והכל בפה רך. וסיים הכתוב את כל עבודתם שעבדו בהם בפרך, כלומר כל העבודה שעבדו המצרים בעצמם וכאומרם ז"ל (במדבר רבה ט"ו, כ' ובילקוט רמז קס"ג) שהיה פרעה נוטל סל ומגריפה ועשה בלבנים וכו', והכל היה בכדי שיעבידו את ישראל בפה רך לומר תהיה גם אתה כמוני וכאומרם (בסוטה שם) שכל ישראל שאמר איסטניס אני אומר לו כלום איסטניס אתה יותר מפרעה אבל באמת אורבם טמון בקרבם שבלבם היה רק לרמות ישראל לענותם ולמעטם בכדי שישארו אצלם לעבדים לעולם.

ועוד ירמוז הכתוב את כל עבודתם אשר עבדו בהם וגו'. כי נודע מדברי מרן קודש קדשים האר"י ז"ל בספרו הקדוש (פרי עץ חיים שער חג המצות פרק א') אשר ישראל שהיו באותו הדור בגלות מצרים היו גילגול דור המבול ודור הפלגה כי היו צריכים לצירוף ולליבון חזק מאוד אחר שנתקלקלו הרבה ועל כן באו בגלות מצרים להתלבן שם על תיקון הנכון ושם קבלו עונשם שנית, כי על עונש המבול נגזר עליהם עוד כל הבן הילוד היאורה תשליכהו שהוא דמיון המבול. ועונש הפלגה שהיה להם הלבנה לאבן והחמר לחומר נשתעבדו בחומר ובלבנים ועיין שם באריכות וזה מאמר הכתוב כאן וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה וגו' את כל עבודתם אשר עבדו בהם כלומר עם כל עבודתם אשר עבדו בהם מכבר בגילגול ראשון והשני במבול והפלגה עבדו עתה בהם בצירוף השלישי בחומר ובלבנים ולהשליך בניהם היאורה לקבל עונשם עד גמירא עד התיקון הגמור.

ויאמר מלך מצרים למילדות וגו' שם האחת שפרה וגו' ויאמר בילדכן וגו'. צריך להבין שני פעמים ויאמר הנאמר כאן מה אמר להם בתחילה ומה חזר לומר להם לבסוף וגם להבין לפי מאמר חז"ל בזה (סוטה י"א:) כי המילדות האלה היו יוכבד ומרים, ולכאורה למה שינה הכתוב כאן שמות הצדקניות לכנותם בשמות אחרות שפרה ופועה. ואולם לצד מה שכתבנו למעלה כי כל מגמת פרעה היה להכביד העבודה על ישראל הכל בפה רך לומר להם גם אתה כמוני ואני בעצמי עובד ותלה מלבן על צוארו וכדומה מפתויו הכוזבים, והכל בכדי שלא יהיו ישראל נרדפים כל כך ולא יצעקו לה' על הכבדת העבודה, ולזה תחילה קרא למילדות ואמר להם הלא העבריים הם אומה היפה בנשים בכל האומות ראוה בנות ויאשרוה וגו', וילדיהן נכבדות מכל עם ודאי ראוי וראוי שתראו בחיזוק וקיום הולד בכל יכולת להשפיר את הולד יפה יפה ושתהיו הוגין ומדברין עם הולד שלא יבכה, כי זרע ברוכי ה' הם וכבר נודע שם העברי מאברהם העברי אשר יצא טבעו בכל העולם ובודאי צאצאיו כמותו ומחויבין אתם לראות בקיומן, והיה כוונתו בכדי ליכנס עמם בדברים ולהראות להם שאין בלבו עליהם אדרבה חפץ בטובתם למאוד, וכאשר נכנס עמם בדברים ביקש מהם דבר קטן, בהיות שאמרו לו איצטגניניו שבעת הלז יולד מושיע של ישראל, והוא חפץ להיות ישראל אצלו כי חפץ בם ואוהבם, על כן בעת הלז יראו על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו, אמר בלשון יחיד שידמו כי אין כוונתו רק על בן אחד והוא המושיע את ישראל, ולא יחזיק גזירה זו לזמן כי אם רק עתה בעת הלז מצוה כך. וגם עתה חפץ בטובת ישראל כי אינו גוזר סתם על כל אשר יולד, רק אם בת היא וחיה שאף על בת אחת הוא מקפיד להחיותה כי אוהב ישראל הוא, רק שעתה צריך להמית בן אחד או שנים אלו אשר יולדו בעת הלז כדי שישראל ישארו אצלו במדינתו, והיתה כוונת רשעתו להכניס כל הגזירות הקשות בפה רך כדי שלא יהיה קשה לישראל כל כך ולא ידחקו את הקץ, וזה שאמר הכתוב תחילה ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה, כלומר ראוי לכם לפי שאתם מילדות העבריות אנשים החשובים בעולם שאחת תהיה משפרת את הולד ואחת תהיה פועה והוגת עם הולד כי צריך לתת לב על ילדיהן שיגדלו וירבו כזרע בירך ה', וכשנכנס עמם בדברים אז ויאמר להם פעם שנית בילדכן את העבריות וראיתם על האבנים אם בן הוא כנזכר שרק בן אחד הוא מבקש בעת הזאת ואם בת היא וחיה שמקפיד על בנות ישראל והכל להראות כי טובה הוא מבקש לא רעה.

ועוד נראה לדרוש סמיכות הכתובים מה שסיים אשר עבדו בהם בפרך והתחיל ויאמר מלך מצרים למילדות וגו', כי גם למילדות אמר כאשר אמר דבר השיעבוד לישראל בפרך שתלה מלבן בצווארו ואמר גם אני עבד כמותכם לעבוד העבודה, כן באומרו למילדות אם בן הוא והמיתן אותו אמר גם כן על זה האופן שיאמר גם כן למילדות המצריות שיעשו גם המה כן להרוג כל זכר במצרים וכאשר היה בגזירת כל הבן הילוד היארה תשליכהו שגזר בפירוש גם על המצרים כמאמר חז"ל (סוטה י"ב.), ועל כן השיבוהו כי לא כנשים המצריות העבריות וגו' ולכאורה מי הזכיר נשים מצריות בכאן, אך הוא כדברינו שצוה גם למילדות המצריות כן ולא היה צריך להכתב בתורה, כי עיקר הסיפור היה צריך להודיע מה שאמר זאת למילדות העבריות ואך מסמיכות הכתוב דרשינן ליה וראיה באומרם כי לא כנשים המצריות ובמה מצינו מגזירת הבן הילוד כאמור, ואפשר זה אמר הכתוב ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים וגו' כלומר שהם לא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים והגם שהמצרים עשו כדברו אבל העבריות לא עשו, והצריכו להשיבו כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה ועל כן במצריות יכול להיות זאת ולא בעבריות, ועבור זה גופא גזר ואמר ויצו לכל עמו כל הבן הילוד היאורה וגו' ואמרו חז"ל (סוטה י"ב.) שאף על עמו גזר וכו' כנזכר כי כל גזירותיו היה הכל בפה רך באופן שישוה עצמו ועמו לישראל בגזירותיו בכדי שלא יהיו ישראל מן הנרדפים שאלהים מבקשם, הכל כנאמר.

ולפי פשוטו נראה לומר, מה ששינה הכתוב כאן שמות המילדות העבריות ונקראו בשם שם האחת שפרה ושם השנית פועה לפי סדר טוב הנהגתם בילדי ישראל שמשפרין אותן והוגין עמהן כמאמר חז"ל שם, (י"א:) להגיד עוצם סכלות פרעה ורשעותו, אף שידע שאלו דורשין טובת הילדים ככל האפשרי שמשפרין הולד ופועין והוגין עם הולד כי חפצה נפשם בתקנת הילדים לא נמנע מלתבוע מאתן דבר כזה מהיפך אל היפך שלא די שלא יחיו הילדים אף גם הם בעצמם ימיתו אותן בידיהם, היש אויל גדול מזה ורשע עריץ להפוך לב רחמנות לאכזר. ועוד יאמר לפי ששם האחת שפרה וגו' והבין פרעה שהמה מבקשים טובת הילדים למאוד, והגדיל בעיניו החשש פן ירבה לצד מגמתם להחזיק ולהחיות כל הילדים ועל כן גזר וצוה עליהם שהם ימיתו אותן וממילא יפלו מלחזקן אף להבנות שישארו ובזה ח"ו ימעטו מכל וכל, והכל עשה כגודל רשעתו, וכנאמר.

ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו וגו' ותחיין וגו'. מגיד הכתוב הזה צדקות נשים צדקניות הללו שלא מחמת בושת בני אדם או הפסד ממון שיגיעם בדבר הזה שיחליפם באחרת, כשיתוודע הדבר בין הנשים, לא קיימו דבר המלך ודתו, רק מחמת יראת אלהים באמת, פחדו ורעדו לנגוע יד בנפש מישראל ובפרט שאמר להם פרעה שעיקר כוונתו הוא בשביל שאמרו לו איצטגניניו וחכמיו שילד יולד לישראל משיח ה' והוא יושיע את ישראל מיד מצרים, ובזה חיל ורתת ורעדה אחזתם לנגוע יד במשיח ה'. ולא די שלא עשו זאת להמית ילדי ישראל כי אם אף ותחיין את הילדים שהיו מספקות להם מים ומזון להחזיקם לקיימם ולהחיותם (כמאמר חז"ל שם) מאחר שידעו כי משיח ה' נמצא בין הילדים האלה חשקה נפשם להיות להם שם ויד בקיום המושיע את ישראל. ועל כן כתיב ותחיין את הילדים ולא כתיב את הנולדים כי הנולדים כל הנולדים במשמע בין זכר בין נקבה והם דקדקו להחיות הילדים ביותר המה הזכרים לצד שידעו כי שם בחיר ה'. וזה שאמר הכתוב מפורש ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו וגו' מחמת יראת אלהים בלבד אשר בלבבם לא עשו מה שתבע פרעה מאתם לא מחמת דבר אחר כלל וכלל. ואמנם עוד אומר הכתוב כי כאשר דיבר אליהן מלך מצרים שעתיד שיולד בן המושיע את ישראל אז ותחיין את הילדים ברוב התאמצות בזכרים להספיק להם מים ומזון וכל הצטרכותם ביותר ויותר כדי שיהיה להם עשר ידות במלך המשיח, ועל כן זה היה שכרם ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים בתי כהונה ולויה ובית המלכות כי הם חשקו וחפצו למאוד להחיות ולקיים את זה שיושיע את ישראל ועל כן מהם בעצמם היה ותיכף וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי זו יוכבד וחז"ל אמרו (שם י"ב.) שהלך בעצת בתו כי גירשה עבור גזירת פרעה והיתה מרים אומרת לו גזירתך קשה וכו' והכל מאת ה' היתה כדי שגם מרים שגם היא היתה המילדת השניה שתהיה גם לה חלק במושיע את ישראל ונתנה היא העצה לאביה שיקח את אמה היא יוכבד. ומספר הכתוב והולך בשארי הדברים שעשתה מרים במשה כי ותתצב אחותו מרחוק ותקרא לאם הילד הכל מאת ה' נסבה שתהיה גם לה חלק בבן המושיע מדה כנגד מדה במה שחשקו לקיים ולהחיות את האדם שיושיע את ישראל והעמידו הקב"ה מהם וכאמור.

עוד יתבאר אומרו ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים וגו'. כי הנה חז"ל אמרו (שם י'א:) כאשר דיבר אליהן להן מבעי ליה אלא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו וכו' עד כאן. וצריך להבין דברי קדשם בזה כי מה שייכות ענין זה לכאן, והנראה כי אמרו חז"ל (נזיר כ"ג:) גדולה עבירה לשמה וכו' ממה דכתיב (שופטים ה', כ"ד) תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באוהל תבורך וגו' עד בין רגליה כרע שכב נפל וגו', מאן נשים באוהל שרה רבקה רחל וכו' עד כאן. הרי שאף גילוי עריות שהוא אחד משלושת העבירות שדינם ביהרג ואל יעבור מכל מקום להצלות נפשות רבות מישראל מותר לאשה למסור עצמם למשכב הערל בכדי להציל את ישראל ואף מצוה היא כאומרם גדולה עבירה לשמה וכו' וגם ראיה מאסתר המלכה שאמרה וכאשר אבדתי אבדתי ואמרו חז"ל (מגילה ט"ו.) כאשר אבדתי מבית אבא אובד ממך שעד עתה באונס ועכשיו ברצון, הרי שנכנסה ברצון למשכב הגוי בשביל הצלת נפשות ישראל. ואמנם אפשר זה דוקא באשה לפי שקרקע עולם היא אבל באיש יאסר זה וכמו שאיתא (בתוספות נזיר שם.). ועל כל פנים באשה ודאי מותר ועל כן סבר פרעה בדעתו כי ודאי כאשר יהיה תובען לדבר עבירה ישמעו לו כדי שעל ידי זה ימצאו חן בעיניו ולא יעשה להם דבר אם לא ישמעו לגזירתו ויצילו בזה נפשות רבות מישראל. ואכן הם ברוב צדקתם לא חפצו בזה כי מסרו נפשייהו על קדושת השם וקבלו על עצמן מה שיעשה פרעה עמם והם לא ישמעו אליו לא לזה ולא לזה או שבטחו בה' שיצילם למען שמו וכאשר היה בסופן כאשר נבאר להלן. וזה שמספר הכתוב בחידוש מעשה נשים צדקניות הללו, שלא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים להיות נזקקות לו לתשמיש, וגם ותחיין את הילדים ולא שמעו אליו מכל וכל, ועל כן תיכף,

ויקרא וגו' ויאמר להן מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין וגו'. ולכאורה לא היה צריך כי אם לומר להן מדוע תחיין את הילדים וגו' בלבד, ומה זה כפל דבריו לומר מדוע עשיתן וגו' ותחיין וגו', ואמנם כי בשתים שאלן, אחת מדוע עשיתן הדבר הזה שלא נתבעו לדבר שתבען שהיה להם לחוש להצלת נפשות ישראל, והשנית הוסיפו לעשות הרע להחיות את הילדים וזה לפלא שלא ישמע דבריו לא לזה ולא לזה כי על כל פנים אחת משתי אלה היה להם לעשות. ועל זה השיבוהו,

ותאמרן וגו' כי לא כנשים וגו' כי חיות הנה וגו'. כלומר הנה כדין עשינו בזה ובזה אחרי שהעבריות אינן צריכות כלל למילדות נמצא שאין זה בידנו כלל להמית או להחיות ועל כן היה אסור להם בדין התורה להתרצות אליו ברצון ח"ו אחר שאין בזה פיקוח נפש ישראל, ואולם מה שאמרו בלשונם כי חיות הנה עיין ברש"י בזה ובדברי חז"ל (בסוטה י"א:) מה שפירש רש"י בזה. ומה שנראה לי לומר, כי הלא נודע שצער הלידה הוא מטומאת זוהמת הנחש שהטיל בחוה שעבור זה נגזר עליה בעצב תלדי בנים כי הזוהמא והטומאה ההיא אינה מנחת לצאת הולד בנקל לצד שהקליפה אין רצונה בישוב בני אדם כי אם במדבר שממה ושם ישיבתה וחפצה בה. ועל כן בבית השמם מאין יושב נאמר שם (ישעיה כ"ד, י"ב) ושאיה יוכת שער ופירש רש"י ז"ל בזה (בבא קמא כ"א.) שבית שאין בני אדם דרין בו מזיקין דרין בו ושעירים ירקדו שם וכו' עיין שם. ועל כן אמרו חז"ל (שם י"ב.) שנשים צדקניות לא היו בפתקה של חוה ויולדות בנקל לצד שבצדקתם נטהרו מזוהמא ההיא, והקדושה רצונה להרבות זרע ישראל כעפרות תבל כי לשבת יצרה, ועל כן יולדים בנחת.

והנה אבינו הראשון אדם קרא לאשתו חוה כי היא היתה אם כל חי, וכתבנו שם כי לפי זה היה ראוי לקרותה חיה וכמו שעוררו המפרשים שם, ואכן כי עיטף בשם זה לכנותה על שם חויא נחש הקדמוני שנתמלאה זוהמא ממנו וכמו שאיתא בזוה"ק שם (זוהר חדש י"ט.), והראת לדעת בזה כי אם לא היה בה זוהמא ההוא היתה יולדת בנקל והיה ראוי לקרותה חיה, רק עבור הזוהמא ההוא נלקח מאתה ארבעה מוחין הידועים ונעשה מהיו"ד ו' לכנותה על שם החויא (ואפשר על כן נקראת המילדת חיה בלשון חז"ל כידוע וצריך טעם לזה ואמנם לצד שהיא המקילה קצת צער הלידה ומסייעת שתצא הולד על כן קוראין לה חיה על שם הראשון המורה על הטהרה מהזוהמא ואז בנקל הולדת הולד בלי צער לידה) וממילא נשים צדקניות שלא היו בפיתקה של חוה כי נטהרו מזוהמת הנחש, עד הנה הם יולדות בעצמם בנקל ומכונים על שם חיה ולא חוה כי לא היו בפיתקה ואינן צריכין לחיה אחרת בעת הולידם כי בעצמם חיות הנה המורה על שלימות האשה ואין דבר מעכבה מלהוליד. וזה אמרו כאן המילדות כי לא כנשים המצריות וגו' כי חיות הנה, פירוש כי הנשים המצריות עד עתה רבתה בם זוהמת הנחש וצריכין לחיה לא כן העבריות שנטהרו מזוהמא ההיא וחיות הנה שנקראו על שם חיה ולא חוה ועל כן בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו. ולזה גמר אומר הכתוב,

וייטב אלהים למילדות וירב העם ויעצמו וגו' ויהי כי יראו וגו' ויעש להם בתים וגו'. ולכאורה צריך להבין למה הפסיק הכתוב ברבוי העם בתוך הטבת המילדות, והבן. ולדברינו יאמר כי לצד שגדלה צער המילדות בשתים האחת מה שנתבעו למשכב המלך, והשנית מה שצוון להמית כל זכר בבני ישראל, ואלהים הטוב והמיטיב, היטיב עמהן בהטבה אחת הכוללת שתי אלה, והוא במה שריבה זרע ישראל ברבוי אחר רבוי בלתי טבע ולא היו באמת צריכים למילדות כלל, כי זה שאמרו המילדות כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וגו' זה באמת כן היה ולא הוציאו שקר מפיהם, כמאמר חז"ל (סוטה י"א:) בפסוק (שיר השירים ח', ה') תחת התפוח עוררתיך וגו' שהיה הקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקר ומשפיר אותם כחיה זו שמשפרת את הולד וכו' וכפירוש רש"י שם עוררתיך לצאת ממעי אמך וכו'. הרי מפורש שהולידו בלתי חיה מבני אדם, (ועיין למטה בפסוק שאחר זה) ובזה נכלל שתי הטובות שלא היו צריכים למסור עצמן למשכב הערל, וגם שלא ימעטו זרע ישראל על ידיהם ח"ו שיצטרכו להרוג אותן, והם באמת אדרבה חפצו מאוד מאוד שיתרבה זרע ישראל כחול הים ומכל שכן שלא להרוג אותם בערים.

ולזה אמר הכתוב וייטב אלהים למילדות, כלומר שהיטיב עמם הטבת עצמן שלא יצטרכו ליבעל לבן נכר חלילה, ובמה היה טובה הזו אמר כי וירב העם ויעצמו מאוד שהעם נתרבה בעצמם ונתעצמו מאוד בלתי שום הצטרכות חיה להולידם להשפיר ולנקות אותן כי אלהי אברהם היה בעזרם והרבם כביכול בכבודו ובעצמו כחול אשר על שפת הים וממילא נכלל בזה הטובה השניה שלא יצטרכו להרוג הילדים, ופרעה לא יהיה לו עליהן שום פתחון פה אחרי שאינם כלל בעת ההולדה. וזה שאמר הכתוב,

ויהי כי יראו וגו' ויעש להם בתים. כי הנה באמת יעל אשת חבר הקיני מסרה נפשה למשכב הגוי ועשתה לשם ה' עד שנאמר עליה (שופטים ה', כ"ד) מנשים באוהל תבורך כי גדולה עבירה לשמה ממצוה וכו' (נזיר כ"ג:) כנאמר למעלה. נמצא לכאורה אפשר לא יפה עשו המילדות בזה במה שלא רצו לעשות עבירה לשמה. ואמנם זה אינו כי הלא המה בשתים עשו שלא נתבעו לדבר עבירה ואף על פי כן לא המיתו את הילדים אדרבה עוד ותחיין את הילדים שהיו מספקין להם מים ומזון (כמאמר חז"ל (סוטה י"א:) כי אף שכתבנו בפסוק שלפני זה שלא היו צריכים כלל למילדות וכמאמר חז"ל היה נראה כי זה היה אחר נסיון המילדות שלא חפצו לשמוע אל פרעה ומסרו נפשם על נפשות ישראל להחיותם שלא ברצונו, אז הביט האל הטוב, אל טוּב מעשיהם והיטיב עמהם לשלוח מלאך משמי מרום במקומם בכדי שלא יהיה לפרעה פתחון פה עליהן, ועל כן אחר שנקראו אל פרעה השיבו כי חיות הנה ולא אמרו כן תיכף בעת צויית פרעה וראיתם על האבנים וגו', והבן כי נכון הוא. ונחזור לענין) ובזה ודאי עשו המילדות בטוב שמסרו נפשם ולא רצו לעבור את פי ה'. ולזה אמר הכתוב שם מנשים באוהל תבורך דוקא מאלו הנשים שנקראו אוהל והן האמהות שנאמר בכולן אוהל כמו בשרה הנה היא באוהל וכן בכולן והן עשו מצוה שלא לשמה במה שנתנו שפחתם לאישם הכל כמו שאיתא בתוספות שם. אכן כאן אומר הכתוב ויעש להם בתים, בית ולא אוהל, כי הבית הוא המגין והחופף על האדם מזרם ומחורב יותר הרבה מאוהל, וכאן הסתירם ה' בסתר כנפיו סביבם מכל וכל כבית ממש וקיים בהם (תהלים צ"א, י') לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך, במה שהרבה העם שלא בטבע ולא היו צריכים כלל למילדות שלא יהיה עוד לפרעה שום פתחון פה לדבר אליהם לא לתובען לעבירה ולא לצוותם בהריגת הילדים, והיה זה שכר המילדות בשביל יראת אלהים שיראו ממנו שעשה להן בתים להצילם מכל רע, ואין לך שכר גדול בעולם במה שינצל האדם מלעבור את פי ה' בקטנות מכל שכן בגדולות בגילוי עריות שהיא מעבירות החמורות ומכל שכן בהריגות נפש מישראל שכל אחד הוא עולם מלא כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ז.). וזה הוא הטובה שאמר למעלה וייטב וגו' וכפירוש רש"י לפי דרכו עיין שם, וכראות פרעה הרשע כי אינו פועל כלל בגזירה זו אדרבה על ידי זה מוכרח בוראם ברוך הוא לפרותם שלא בטבע בכבודו בעצמו כביכול ברוך הוא. על כן,

ויצו פרעה לכל עמו וגו' כל הבן הילוד וגו'. ואמרו חז"ל (סוטה י"ב.) לכל עמו גזר אף על המצרים ואז לא יוכלו ישראל לעשות שום פעולה כמו להניח ילדיהן אצל מצרית כיון שהשוה הגזירה שלא יהיה שום תינוק זכר במדינה מי יוכל להמלט מידו, ואמנם כבר נאמר עוצו עצה ותופר ועצת ה' היא תקום ברוך ה' לעולם אמן ואמן.