דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו'. כל המפרשים עמדו על אומרו מלת לי עיין בהם, והנראה על פי מאמר חז"ל (שבת ל"א.) בפסוק (ישעה ל"ג, ו') והיה אמונת עתך וגו' אמונת זה סדר זרעים עתך זה סדר מועד וכו' ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא וכו' משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעליה הלך והעלה לו אמר ליה ערבת בהן קב חומטין (פירש רש"י ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מהתליע) א"ל לאו אמר ליה מוטב אם לא העלית וכו' עד כאן. ובזה אמרתי פירוש הכתוב (דברים י', י"ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו' ועוררו חז"ל (ברכות ל"ג:) אטו יראה מילתא זוטרתי היא, ואמנם לפי הנזכר יאמר הכתוב מה ה' אלהיך שואל מעמך פירוש כל מה שה' אלהיך שואל מעמך מתורה ומצוות ותפילה ומעשים טובים אינו מבקשם ממך כי אם ליראה את ה' פירוש עם היראה הוא מבקש ממך כל התורה והמצוות אבל בלתי יראה הרי מוטב שלא העלית, ומפורש נפסקה הלכה (בשולחן ערוך יורה דעה הלכות כבוד רבו סימן רמ"ג סעיף ג') שתלמיד חכם שאין בו יראת שמים הרי הוא כקל שבציבור וכו' עד כאן. ואמר הכתוב שם ליראה את ה' ולאהבה אותו וגו', כי ידוע שיראה ואהבה הם תרין ריעין דלא מתפרשין, ועיקר כל התורה והמצוות תכלית שלימתן הוא האהבה שהוא הדביקות בה' באהבה רבה עזה ועצומה יומם ולילה, כי לזה היתה עיקר הבריאה שיתדבקו כל התחתונים בה' אלהיהם אחרי התרחקותן מאתו.

ואכן היראה היא השער לה', כמו מי שבא אל שער המלך נופל עליו פחד ויראת המלך, ועדיין אין לו אהבה, כי עדיין לא ראה פני המלך והדר זיו יקרו וחן תפארתו וחכמתו הבלתי שיעור, אבל מיד כשמתחיל להכנס מהשער ולפנים לחדרי המלך, אשר אין די ביאור לבאר ולפרש כבוד ויקר זיו הדרת יופים וחין ערכם, היכל לפנים מהיכל וחדר לפנים מחדר כולם מצויירים ומכויירים מכל מיני כיור וציור הראוי להיכלי המלך וכל היכל היותר פנימי משתנה יותר לעלוי ביותר מיני יפויים וציורים מהם בכסף מהם בזהב מהם באבנים טובות ומרגליות ובכל מיני אבן יקר אשר זיו יופים וחין הדרת אורם מאיר ומבהיק ומופיע ומפיק נוגה למאוד עד אשר תחשך עפעפי עין הרואה מהביט במראה הגדול ההוא, וכל מיני שירות וזמירות בנבלים וכנורות וקול כלי זמר ישמע בכל היכל היותר פנימי ביתר שאת, ושמה עומדים עבדי המלך משרתיו ויועצי המלך וחכמיו מלובשים בכל מיני פאר ועטרות וכתרים על ראשיהן משובצים בנופך ספיר ויהלום וכל אבן יקרה, ומחוכמים בכל מיני חכמה ומדע. ומיד כשרואה כל זאת ומבין מזה קצת גדולת המלך וחכמתו היקרה ורוב גדולתו, תיכף נחקק בלבו אהבה וחמדה ותשוקה וחשוקה אל המלך הגדול הזה, ואומר בנפשו הלואי מי יתן שאהיה תמיד כאן כל הימים אשר אחיה על האדמה, ואינו מתאוה כלל לא לאכול ולא לשתות ולא שארי מיני תענוגים, וירצה בכלות נפשו אל המלך. ומכל שכן דכל שכן אם יכנס אל היכל המלך עצמו ויראה פני המלך ודאי אשר יתן כל נפשו ורוחו ונשמתו לאהבת המלך. ותשוקתו וחמדתו ותאותו אל האהבה הלזו אי אפשר להעריך כלל על המחשבה כי הוא בלתי שיעור וערך מרוב גדולת המלך וכבודו ומוראו על הקרובים שם יותר מן הרחוקים. ואמנם כי עיקר רצון המלך ותענוגיו היא האהבה והתשוקה והחמדה הנפלאה שיש בלב זה האיש אליו ורוצה בכלות נפשו וכל כוחי גופו אליו, ואף על פי כן באימה ויראה, כי אם יהיה אהבתו שלא ביראה אין זה כבוד גדולת המלך וזה קרוב להוללות, לא אהבה. ואהבה הוא כשהוא ביראה האמיתיות.

וכן הוא להבדיל וכו' וכו' בדרכי ה' ועבודתו, כי השער לה' הוא היראה, כי כאשר יכנס האדם בקצת דקצת לידע את ה' יפול עליו היראה והפחד, וכל עוד שאין באדם יראה ופחד ממלכו של עולם לא התחיל להכנס כלל בעבודה, ואף שידמה לאדם כי יש בו אהבה לה', טועה הוא כי אם לא היה התחלתו ביראת ה' שהוא השער ליכנס שיפול היראה בעצמו עליו מאימת המלך, לא התחיל להביט בכבוד שמו כלל וכלל. ועל כן על כל פנים תחילה העיקר הוא היראה שער לה', ועם היראה כבר יוכל להתקיים אצלו קצת כל התורה אשר למד והמצוות אשר עשה אבל לא זו סוף הכבוד. ואמנם כשיתחיל לילך ולהבין קצת בגדולת יוצר בראשית שאין לה שיעור וערך ומספר, ואילו כל הימים דיו וכו' רק כל אחד לפי כח שכלו והבנתו להבין מעט מזעיר מאשר עיניו רואין מבריאת שמים וארץ וכל צבאם בארבע יסודות. אש, מים, רוח, עפר, וארבעה מינים. דומם, צומח, חי, מדבר, ומשמשים הנראין כמו השמש והלבנה והכוכבים, ורואה בהן גדולתו וכבודו וחכמתו שאין לה שיעור. ומאשר ידענו קצת ממקבלי תורת אמת מהשרפים ואופנים וחיות הקודש מלאכים אראלים אישים העומדים באימה ביראה ברתת בזיע, ומתחדשים לבקרים בכל יום, ונהר דינור נמשך מזיעת החיות הנושאות הכסא, וריבוי העולמות וגדולתן שאין להם שיעור, והם השמים הנראין אלינו אין שיעור לגדולתן, כי הלא כל היישוב כולו תחת כוכב אחד עומד כמאמר חז"ל (פסחים צ"ד.) ואין הכוכב נגד הרקיע אף כטיפה קטנה נגד ים אוקיינוס ומכל שכן הרקיעין שאינן נראין וכמו שאיתא בזוה"ק (בשלח נ"ו:) שבעה רקיעין עבד קודשא בריך הוא וכל רקיע מאתן שנין ורומיה ה' מאות שנין וכו' והאי ערבות באורכו אלף וה' מאות שנין וכו' ופותיה אלף ות"ק שנין וכו' פרסות החיות ככולהו קרסולין דחיות ככולהו וכו', זה והדומה לזה כשישים אל לבו אשר אפילו בריה העליונה שבעליונות למעלה כל מה שהיא מבינה ויודעת קצת בגדולת אלהינו אינו אפילו טיפה מים הגדול נגד גדולת כבודו והדר יקר זיו תפארתו כביכול ברוך הוא, ודאי תצמא נפשו ויכמה בשר וימסור נפשו לגודל אהבה וחמדה ותשוקה וחשוקה ותאוה לעוז נעימות ידידות חפיצות עריבות שמו הגדול והקדוש, ויתדבק ויתפלל בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בכל חייו ונפשו ומאמצי כוחו עד מיצוי דם הנפש לאהבה זו לדבק כולם לאורו ברוך הוא על ידי התורה והתפילה והמצוות שהוא נעלם בהם שהם רצונו יתברך והוא ורצונו אחד מיוחדים בתכלית היחוד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה י') ואהבה הזו ממילא נעשה ביראה כי כאשר נותן דעתו ולבו לגדולת מלכו של עולם ברוך הוא ודאי תפול עליו יראה ופחד עד אין שיעור. ואכן עיקר תקות כל מקוה להגיע לבחינת האהבה האמיתית כי לזה היה עיקר הבריאה וזה השלימות מכל כמו שכתב החסיד הקדוש בעל חובת הלבבות (בהשער לשער אהבת ה' עיין שם).

ועל כן מבואר בתיקוני זוהר (תיקון י', כ"ה:) אורייתא או מצוה בלא דחילו ורחימו דמאריה לא פרחת לעילא וכו' כי היראה והאהבה הם תרין גדפין, כמו הכנפים לעוף שכאשר תחסר גפה אף אחת לא תוכל לעוף למעלה בשום אופן, כן יראה ואהבה הם הכנפים להיות על ידו יפרחו ויעלו למעלה כל התורה והמצוות. כי הן כל התורה והמצוות הרי על פשוטם כמו שהם, הרי הם נעשים על הארץ ומאין יעלו השמימה, רק כשנעשים מאהבת הבורא ומיראתו מהבנתו לפי ערכו בגדולת יוצר כל הרי מחשבתו ולבו קשורים לאל השמים באהבה ויראה, אז הם מעלין את התורה והמצוה עמם על כנפי נשרים להיות לרצון ולנחת רוח לפני כסא כבודו. אבל בלעדם מי יעלה לנו השמימה מן הארץ. והנה זה אפילו בתורה ותפילה שהם עצמם רצון הבורא ונתונים באש מן השמים, ומכל שכן במצוה הנעשה בדבר שגידולו מן הארץ, כמו אתרוג וסוכה וציצית וכדומה, שאם לא ישים בהן מחשבת אמת לאהבת שמו ויראתו, האיך יתקשרו ויתדבקו ויעופו לשמים אחרי שמגוש עפר הן. אשר על כן בהן צריך יותר לחפש אופן היראה והאהבה לתת עליהן שם ה' ואורו וקדושתו שיוכלו לעלות השמימה. ולזה כאשר רצה הקב"ה לצוות ישראל על דבר המשכן וכליו שכולם הם בדברים הנעשים מגוש עפר הארץ בי"ג דברים האמורים בפרשה, שהם זהב וכסף ותכלת וארגמן וגו', והכוונה בזה הוא להיות מהם משכן לה' שישרה ה' שכינתו בו, להמשיך דרך שם כל בחינת יחוד ברכה וקדושה וכל השפעת הטובות לכל העולמות העליונים ותחתונים, ואם ח"ו לא יתנו ישראל לבם בעת נדבתם לכל בחינת יראה ואהבה כל אחד לפי ערכו, להיות המצוה בשלימות להיות פרחת לעילא, איך יהיה כח במצוה זו להמשיך אור ה' הגדול והנורא להשרות שכינתו במקום הזה. ועל כן אמר להם קודם ויקחו לי תרומה. כי תרומה היא לשון גדולה ורוממות למעלה למעלה, פירוש שקודם יקחו לי תרומה יתנו עינם ולבם להבין בגדולתי וכבודי ורוב גדלי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת בכדי שידעו לפני מי הם עושים המצוה ומי הוא המצוה אותן ושליחות מי המה עושים, בכדי שיעשו הדבר ברוב אהבה ותשוקה וחמדה ויראה, כאשר קודם יקחו לי תרומה לדעת ולהבין ברוממותי.

ואכן לכאורה מי הוא שיודע בגדולת מלך עולמים ברוך הוא הלא כל ברואי העולם וכל צבאי צבאות השמימה אינם יודעים אפס קצהו אף כי שוכני בתי חומר, ולזה אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, פירוש לקיחת רוממתי וגדולתי הוא רק לפי ערך נדבת לב כל אחד ואחד מה שיוכל לשער בלבבו עוצם גדולתי ורוב יכולתי, כן יקח לפי ערכו לעשות מצוותי באהבה ויראה לפי יכולתו ואחר כך וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף וגו', שאחר הבנתם בגדולתי יעשו המצוות למטה בארץ בלקיחת התרומה בזהב ובכסף וגו' בכדי שיהיה המצוה ראויה למשכן ה' ואז ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו'. ואפשר על כן נאמר ושכנתי בתוכם ולא בתוכו לומר כי תחילה אני צריך לשכון בתוכם בפנימיות לבבם שיעשו המצוה לשמי באהבה ויראה ואז ממילא אהיה שוכן במצותם, והבן.

ב או יאמר ויקחו לי תרומה. כי הנה נודע אשר זה הוא התכלית ושלימות העבודה, להרגיל את לבבו בכח מוחו ושכלו ובעשיית תורה ומצוות, עד שיהיה נחקק בלבו אהבת ה' יותר מכל הדברים שבעולם, וכל דבר אשר יבוא לידו בכל חמדת ותענוגי עולם הזה הכל יהיה לאפס ואין נגד אהבת ה' אשר יבער בלבו. ואמנם לכאורה ידמה לכל אדם אשר ודאי הוא אוהב ה' יתר מכל חפציו, וכאשר תשאל לכל איש הישראלי ואפילו להמוני העם הפשוטים את מי אתה אוהב יותר, אם אשתך ובניך וכל אשר לך או את ה', ודאי ימלא פיו שחוק לומר ודאי את שמו יתברך אני אוהב יותר מכל אשר לי. ונחזה אנן אם כדבריו כן הוא או לא.

ראשונה נבחון מה מעשהו כל היום וכל הלילה ומה יגיעו ועבודתו תמיד, הלא עיקרו הוא לעבוד עבודת אדמה ועבודת משא בביתו או בשווקים וברחובות ולנסוע מעיר לעיר ומכפר לכפר, או בדרך רחוקה למאוד על שנה או שנתיים ולפעמים יפרוש בים הגדול ויכניס עצמו בסכנת מות או לצאת במדבר במקום גדודי חיות וליסטים בסכנות עצומות, והכל בכדי להביא טרף לביתו למלאות פיו ופה אנשי ביתו באוכלים ומשקים, ולהרבות הון לקשט את הכלה אשר הניח בביתו זו אשתו באבנים טובות ומרגליות ולהלביש את בניו בבגדי משי ורקמה, ולצייר את ביתו בציורים וכיורים, וכדומה, מהבלי עולם הזה. האם התפאר אחד מרוב המוני עם ישראל שנסע שלושה פרסאות בשביל לקיים שם מצוה ממצוות ה' כמו לבקר שם חולה אשר לא מקרוביו הוא, לשם ה' בלבד שלא בפניות דבר אחר הנוגע לעצמו ולכבודו, או למצות הכנסת כלה ולהביא שם שלום בין אדם לחבירו, או שארי מצוות, כמו לקנות לו שם ציצית טובים לבגדו מה שאינו בנמצא בעירו או לקרות שם בספר תורה חשובה שאינו מצוי לו כאן וכאלה רבות. או אם הפריש אחד לים הגדול לקיים שם מצות כיבור אב ואם לשם ה' ולהכנס בסכנות דרכים עבור זה, והכל כי אהבת עצמו ונשיו ובניו וכל תאותיו קבועים בלבו יתד שלא תמוט ולא יעצרנו גשם ושלג מלחפש אופן מילוי חמדת לבו. ואהבת ה' קל בעיניו, אם יקרה לו מצוה בביתו קלה כמות שהיא יעשנה מפני שיודע שגם זאת צריך לעשות אבל לא יעשה כאדם העושה בשלו.

והבחינה השנית היא, נראה על מי מוציא זמן יותר בכל ימי חייו על עצמו או על ה' הלא זה עבודתו יומם ולילה ביגיעה רבה ועצומה בשביל עסקי פרנסתו וכל דברי עולם הזה, ועל מצות ה' יספיק לו בשתים ושלוש שעות מן היום ויוצא ידי והגית בו יומם ולילה בקריאת שמע שחרית וערבית ונתוודע לו מה שאמרו חז"ל (מנחות צ"ט:) שאסור לאומרו בפני עם הארץ, ונמצא את מה אוהב יותר.

והשלישית, כי אפילו בעת עשותו מצוות ה' בתפילת שמונה עשרה וכדומה במעט זמן הזה הלא גם אז מחשבתו טרודה ומהומה בעסקי העולם, וחוטף את המצוות שלא יעכב בזה וימהר לילך ולרוץ מבית הכנסת, כי עסקי העולם הם העיקר בעיניו ואותם נושא תמיד על מחשבתו בשכבו ובקומו וכל היום, וכאשר בבוקר יעמוד מה יבוא לו תיכף על מחשבתו לפנות ביתו ולהכין לו דברים הצריכין למחייתו ושאר עסקיו המצטרכים לו, ובהן חושב יומם ולילה, ונותן דעתו ולבו עליהן בכל עוז ותעצומות. ועבודת ה' לא יחקור בו כל כך ולא יתן עיניו ולבו עליו תמיד רק בעת אשר יעשם, וגם אז טרודה מחשבתו בעסקיו. וכשיהיה לך לב משכיל תבין בכמה בחינות אין מספר, אשר לא נחשבת אצלינו אהבת ה' על אחת מני אלף לאהבת עצמינו ונפש בנינו ובנותינו.

ועל כן אמרו חז"ל (ברכות ל"ה:) ראשונים עשו תורתן עיקר ומלאכתן עראי זה וזה נתקיים בידן, כי האוהב את ה' יתברך אהבה הראויה הנה זאת הוא העיקר בעיניו, כי יודע אשר רק לזה נברא בעולם, ובזה יבוא לעולם אשר נשלח משם לעבוד את ה' עבודה תמה תמיד, ולזאת עיקרו ומחשבתו וטורדתו הלא המה רק בעסקי העבודה איך לעבוד לו בזה ובזה, ולחפש צדדים וצידי צדדים לעשות מצוה זו או זו. וכאשר בבוקר יעמוד, בזאת יקום אשר צריך לעבוד את ה' היום, וזאת הוא הראשית והעיקר, ועל כן תיכף יעשה לפי ערכו מתורה ותפילה ומצוות ה', והכל באופן היותר נאות, והוא וכל מחשבתו ולבו טרוד שם ואין בא לו על מחשבתו שום עסק אחר כי זה הוא העיקר עשייתו בעולם, ויוציא על זה רוב היום, ואחר זה יעסוק גם כן מעט מעט בשעה ושתים בעסק פרנסתו, ואין מעצור לה' להושיע ברוב היום או במעט, ולפי אשר נגזר עליו מן השמים שירויח ביום הזה כן ודאי ירויח. לא יוסיף אם יעבוד כל היום ביגיעה רבה, ולא יגרע אם יעסוק כי אם בשעה אחת כאשר הארכנו בזה במקום אחר. ותיכף אחר זה חוזר לעשות את העיקר לעבוד את האל הטוב אשר לזה שלחו בארץ לעבדו בלבב שלם, כי אותו אהב מכל חפציו ומחמדי תענוגיו. ובאוהבי ה' הללו אף בעשותם דבר מחפצי העולם המוכרחים בהם, העיקר בעיניהם מצוות ה' אשר בחפץ ההוא, וחפץ עצמו ממילא בא לו לטפל ועראי, כי לאשר שהעיקר בעיניהם העבודה והמצוות ונמצא אם יבוא על זכרונו לקיים מצוה מזוזה כאשר צוהו בוראו, בכח הזה ילך ויבנה בית לשמו בכדי שיקיים בו מצות מזוזה כי אין מזוזה בלא בית, או אם ירצה להפריש תרומה יגבל עיסה בכוון בכדי לקיים מצות הפרשת תרומה, וזה לטפל ועראי נחשב בעיניו מה שידור בדירה ההוא או יאכל מעיסה זו, כי אין עיקר בעיניו כי אם עבודת ה' ומצוותיו ולא יותר.

והוא אומרו כאן ויקחו לי תרומה, שאני אהיה מרומם ומנושא בעיניהם יותר מכל הדברים אשר על פני האדמה, עד שיהיה חשקם וחפצם ואהבתם בי יותר מכל הון יקר, וכל התאוות שבעולם יהיו בטלין ומבוטלין נגד אהבה הזו, ועל כן מאת כל איש אשר ידבנו לבו, פירוש כל אדם מה שלבו מתאותו ומחמדתו ביותר, כמו אחד אוהב ממון ואחד כבוד ואחד אכילה ושתיה, כל אחד באהבתו תקחו את תרומתי שיהיה אני מרומם בלבם ובחשקם באהבתם אותי יותר מכל תאוות הגוף. או כה יאמר על הדרך הנזכר ויקחו לי תרומה כי התרומה הוא הראשית מכל דבר ונקראת בכתוב (ירמיה ב', ג') ראשית תבואתֹה והזהיר הקב"ה שיקחו לי הראשית והעיקר, אשר ראשית עבודתם בעולם יהיה לי לשמי שזאת יהיה העיקר בעיניהם לעבודה יומם ולילה, וכל שאר דברי העולם לטפל ועראי יהיה נחשב, ועל כן מאת כל איש אשר ידבנו לבו לדבר מן הדברים המצטרכים לו אל יעשנו בשבילו כי אם תקחו את תרומתי שהראשית יהיה בשבילי כמו לבנות בית בשביל מזוזה ועיסה בשביל תרומה כי זאת יהיה נחקק בלבם ומחשבתם לעיקר ותכלית, לא זולת.

ג עוד ירמוז הכתוב באומרו ויקחו לי וגו'. על דרך שכתבנו במקום אחר בפירוש הכתוב אם בחוקותי תלכו כי הנה כל עיקר עבודת האדם בעולם הזה הכל הוא רק בבחינת (במדבר כ"ו, נ"ד) לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, כי הקדושה ועבודת הקודש הוא בבחינת הרב שהוא למעלה וצריך האדם תמיד בעבדותו לראות לכוון להגדיל ולהרבות את הקדושה ביתר שאת ועוז, שיתגדל ויתקדש שמו הגדול והקדוש בכל העולמות, ולהרביץ הקדושה בכל מקום ומקום, שעל כן אנו מנענעין בד' מינים שבלולב למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם, בכדי להמליך מלוכת הקב"ה על כל פינה ופינה וזוית וזוית שבעולם. כי בכל מקום אחיזת החיצונים והרע ומדור הקליפות. הקב"ה עוצם עיניו מראות ברע ואינו דר ח"ו עם נח"ש בכפיפה, וכשהאדם מנענע בלולבו לשם ה' בארבע רוחות העולם להמליכו שם, מוריד הקדושה וכבוד האל אל כל מקום, והחיצונים כשרואין אור פני הקדושה ניסמית עיניהם מלהסתכל באור פני מלך והמה בורחים ומתגרשים ומסתלקין משם, והאלילים כליל יחלוף מפני פחד ה' והדר גאונו.

ואופן המשכת הקדושה ומלוכת הקב"ה, קודם היא בלב, כשמקבל עליו בלב שלם אשר שכל צד שיהיה פונה מימינו ומשמאלו ולמעלה ולמטה בכל ששה מדותיו הקבועים בלבו, לא יהיה פונה כי אם אל ה' ולא יעשה דבר אשר חוץ מעבודתו, שעל כן ציונו אלהינו מצות ציצית בארבע כנפות בגדינו כדי שבכל צד שנפנה נזכור את ה' ויחודו יתברך שהוא אחד ומיוחד בכל הדברים. ואם יעשה דבר קל במחשבה דיבור ומעשה מה שאינו נוגע לכבודו יתברך, הרי ח"ו יוצא מאחדותו ויוצא מרשות היחיד לרשות הרבים כי רשות היחיד הוא באופן שלא יזיז בשום בחינת מחשבה דיבור ומעשה רק דבר הנוגע ליחידו של עולם לא זולת, ואם יעשה דבר אשר לא לעבודתו הרי ח"ו רשות אחרים עליו רשות הרבים, שאינו מקבל עליו רשות היחיד ומיוחד לבד כי אם רשות הרבים עליו. ועל כן נקרא סטרא אחרא כשמה צד אחר שאינו לה', הכל כידוע. ועל כן נאמר בציצית (במדבר ט"ו, ל"ט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' אשר אתם זונים אחריהם, כי לצד שהוא על ארבע כנפות כסותו המורה על יחודו יתברך בכל צד שיפנה שלא ילך פסיעה לבד מיחודו ועבודתו או דבר הנוגע לעבודתו בהכרח כמו אכילה וכדומה שעל ידי זה יכול לעבוד לו, אבל דבר שאינו נוגע לעבודתו לא יעשנו בשום אופן הרי בזה כל מצוות ה', ומראים שלא תתורו וגו' כי צריך ליחד לבבו וכל אבריו ליחודו יתברך שלא לצאת מרשותו רשות היחיד. וכן הוא בנענוע הלולב למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם. כי האדם בעצמו הוא כל העולם בששה קצוות הללו. שהאדם הוא עולם קטן כנודע וכשמיחד את עצמו בכל אבריו וגידיו מראשו ועד רגליו לאל המיוחד ומיחד כל מדותיו אליו לאהבה את שמו ולירא ממנו ולפאר אותו ולנצח יצרו ולהודות לו ולהתקשר בו ביחודא שלים ולהמליכו על כל אבר ואבר שבו, ולא יעשה כל הדברים הללו כי אם אליו ולא יותר, כמו אהבה רק לאהבה אותו ולא דבר שחוץ ממנו וכן ביראה וכל המדות, הרי כשם שהוא ממליכו על עצמו בחינת עולם קטן ממשיך הקדושה ואורו של הקב"ה בעולם הגדול לפי ערך שורש נשמתו, והקדושה מתעלית ומתגדלת ומתרבה בכל העולמות (ואכן בציצית לפי שהיא תמידיות בכל השנה נאמר בו וראיתם אותו וזכרתם). וזה לרב תרבה נחלתו, לראות תמיד להרבות הקדושה ביתר שאת ועוז בתורה ומצוות ומעשים טובים ללמוד עוד ועוד ולעבוד עוד. ולהיפוך בבחינת הרע והקליפות הנקראים מעט שצריך למעט נחלתם באכילה ושתיה וכל התאוות, כל אשר יוכל למעט בהן, הרי למעט תמעיט את נחלתו, ולראות תמיד להשפילו ולהכניעו בבזוי ומיאוס כל התאוות בלבבו, כי כל עיקר ביטול הקליפות כשם שהוא ממאסם בלבבו ומחשבתו באמת, כן יתבזו ויתמעטו ויכנעו ויושפלו וירדו מטה מטה, וממילא רבות הקדושה בעולם הוא רבות החסדים והשפעות הטובות וברכות לעמו ישראל ולכל העולמות, ומיעוט הקליפות הוא התמעטות הדינים והגבורות והרעות המתרגשות לבוא לעולם, והיא עיקרי העבודה להרבות החסדים ולהמעיט הגבורות בהתכללות שמאלא בימינא, והדין נכלל מחסדי אל לירד הברכה לעולם. והנה נודע אשר כל בחינת הגבורות נמשך מחמשה פעמים אלהים המוזכרים במעשה בראשית. ומקור החסדים הוא שם הוי"ה המהוה את כל בכדי להיטיב לבריותיו, וכשמיחדין הדינין והחסדים נעשה בחינת כותל שהיא כ"ו שם הוי"ה ברוך הוא, ות"ל הוא ה' פעמים אלהים מספרם ת"ל.

וזה רמזו באומרם ז"ל המתפלל צריך שיחזיר פניו אל הכותל כי אל זה צריך המתפלל לשים דעתו ולבו בבקשתו להמתיק הגבורות למעלה למעלה להמשיך החסדים אל שכינת עוזינו, והיא תתן טרף לביתה וחוק לנערותיה בכל הברכות והישועות. וזה אם בחקותי תלכו כלומר כאשר יתכוונו בכל חקותי לבחינת תלכו שהוא ת"ל כ"ו הרומז למיתוק הדינים בחסדים והתכללות שמאלא בימינא, אז ודאי ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ פריה וכל הברכות, כי החסדים מתגברים בעולם וכל טוב לעמו ישראל. וידוע מדברי מרן האר"י ז"ל בכמה מקומות (ובפרט בכוונת אורות ימי החג הסוכות) אשר הדינים הנאחזים בשכינת עוזינו הם חמשה גבורות מה' פעמים אלהים הללו, ומתמתקים כאשר מקבלת מזעיר אנפין חמשה חסדים שהם ה' הוי"ה שמספרם ק"ל. ואל זה רמז ויקחו לי תרומה כלומר שיראו בני ישראל שבחינת הקדושה יתרומם ויתנשא למעלה ולמטה אשר יכירו וידעו כל יושבי תבל כי אין כה' אלהינו, והאלילים כליל יחלוף והיה ה' לאור עולם שלא יאיר בעולם כי אם שמו הקדוש לא זולת, וכל הגבורות והדינים יתמתקו בחסדים. ורמז בתיבת ויקח"ו למספר ק"ל חמשה פעמים הוי"ה בחינת החסדים וימתיקו את הדינים הנרמזים בראשי תיבות ל'י ת'רומה שהוא ת"ל ה' פעמים אלהים והוא בחינת ו"ה שבשם הקדוש ששכינת עוזינו תקבל חמשה חסדים מבעלה הזעיר אנפין להמתיק חמשה גבורות שבה והיא נגררת אחרי חסדי בעלה וראויה לבוא לביתו של אברהם מקור החסדים. אחר כך חוזר הכתוב ליחוד העליון לבחינת ו"ה שבשם בחינת חכמה ובינה ואמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו, שראשי תיבות שלהם הם ע"ב ות"ל כי שם ע"ב הוא חכמה וממתיק לדיני אלהים אשר מתערין מבינה, ושם הוא בחינת המתקת הדינים בשורשן שהוא בבינה שהוא רחמים פשוטים ועל ידי שם ע"ב שהוא בחכמה הכלול בבינה. וזה מאת כל וגו' תקחו כלומר שתקחו מהראשי תיבות הנזכר כאן ההמתקה הנפלאה בשורש י"ה שבשם ואז יחדיו יהיו תמים כל בחינת שם הוי"ה בבחינת היחוד מתתא לעילא כנזכר, ואחר כך יורד כל מיני שפע וברכה ורחמים וחיים טובים בבחינת היחוד מעילא לתתא. ולזה סיים א'ת ת'רומתי ראשית תיבות א"ת שהוא היחוד השלם מעילא לתתא הכלול כל העולמות מא' ועד תי"ו בכל מיני ברכות וישועות והכל על ידי שכינת עוזינו הנקראת זאת. ולזה סיים וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת וגו', כי כאשר תשימו לבבכם לכל הנזכר להגביר הקדושה ולהמעיט הקליפה ולהמתיק הדינים בחסדים על ידי היחוד מתתא לעילא ואחר כך מעילא לתתא עד בחינת זאת שהיא המחלקת שלל טרף לביתה לכל העולמות שלמעלה ושלמטה אז ממילא תקחו מאתם מהיחודים הללו זהב וכסף וגו' כלומר כל מיני ברכות וטובות. וחשיב י"ג דברים רומזים לי"ג מכילין דרחמי המשפיעים חסדים ורחמים וכל טוב, למלא לכל אחד ואחד מישראל כל חפציו וצרכיו ומשאלות לבו לטובה אמן ואמן.

ד גם יתבאר הכתוב, כי הנה חז"ל (שמות רבה ל"ג, א') פתחו פתחא להאי פרשתא מהכא, ויקחו לי תרומה הדא הוא דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, ולא נודע בדבריהם ז"ל מה ענין זה לזה, וגם המפרשים לא פירשו בזה. ומה שנראה לדעתי על דרך שאמרתי בפירוש מאמר חז"ל (זוה"ק תצא רפ"א.) איזהו חסיד המתחסד עם קונו, על פי מאמר חז"ל (סוטה ל"ח:) כל כהן שמברך מתברך וכו' שנאמר (בראשית י"ב, ג') ואברכה מברכיך. וכן אמרו (ילקוט רמז תתק"ן) בפסוק (ישעיה ל', י"ח) לכן ירום לרחמכם וגו' כל ימיו של משה לא נקרא איש האלהים עד שבירך את ישראל וכו' עד כאן. והטעם לזה אמרתי על דרך אומרם (בבא קמא צ"ב.) כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך וכו' הוא נענה תחילה, כי זה המתפלל על חבירו ומבקש רחמים מאת ה' שיושיעו ה' להצורך אליו כמו רפואה או בנים וכדומה, הנה כאשר יפעל בתפילתו וימשיך לזה שהתפלל עליו ישועה מאתו יתברך, מוכרח אור הישועה הלז לירד דרך הצינורות ממקור הברכות עד שורש נשמת זה המתפלל כי הוא הוא הממשיכו ואי אפשר להמשיך כי אם תחילה לשורש נשמתו, ואחר כך תרד הישועה לאיש אשר התפלל עליו דרך הצינורות היורדות מנשמה לנשמה כי כל נשמת ישראל אחד ומתאחדים בצינורות הידועים, וממילא כאשר הוא צריך לאותו דבר, הרי תחילה בא הישועה לשורש נשמתו ותיכף הוא נענה תחילה, כי הגיע אור הישועה מדבר הזה לשורשו, ואחר כך תוכל גם כן להתמשך לחבירו. וכן הוא בברכה כי מי שמברך את ישראל הרי ממשיך הברכה ממקור הברכות לנשמת ישראל בכלל. אבל הכל צריך להיות תחילה על ידי שורש נשמתו כי הוא המשיך הברכה הזאת, וממילא הוא מתברך תחילה בכל הברכות והישועות שבירך לישראל.

והנה ממילא אדם אשר יעסוק בתורה ומצוות ה' על השלימות הראוי בכל אות נפשו, עד שזוכה על ידי זה להמשיך שפע וברכה רבה לכל העולם כמאמר הכתוב אם בחוקתי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וגו' בכל הברכות שהולך ומונה שם, ודאי ודאי אשר הוא יתברך תחילה בכל הברכות ויתרומם ויתנשא מאוד כי ואברכה מברכיך וירום לרחמכם, ועבור הטעם שכתבנו. ואך שלזה צריך להיות עשיות המצוה בשלימות במחשבה דיבור ומעשה ויראה ואהבה ושמחה רבה ובטהרת גופו וכל אבריו וביחוד המעשה רק לשמו יתברך בכל לב ולב כדי שתהיה פורחת לעילא לעילא, ותרד למטה בכל ברכתא ושירתא וכו' דאמירן בעלמא. ואך אם המצוה אינה על השלימות הראוי, אז תשאר למטה ולא תעוף למעלה למעלה, ולא מברך לכל העולם וממילא לא מתברך ח"ו.

ואמנם עסק התורה ומצוות ה' שיהיה באופן הנאות לפני אלהינו יתברך מכל וכל עד שלא ימצא מדת דינו כביכול ברוך הוא לקטרג דבר על עסקיו, זה הוא דבר כמעט שאינו בנמצא, כי הן אפילו חסדי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו אם יתפשטו החסדים בלתי תערובת הדינים לא היה העולם יכול לסבול וכמו שאיתא בדברי האר"י ז"ל כמה פעמים ומרומז במאמר חז"ל שאמרו (תענית כ"ג.) ישראל וכו' אינן יכולין לעמוד ברוב טובה וכו' ומכל שכן הדין והגבורה אשר לפני זעמו מי יעמוד ומי יזכה לפניו בדין שעל כן הצדיקים הגמורים שהקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה (בבא קמא נ'.) לך ראה מה עבר עליהם מהיסורים והעונשים ואמנם הכל לזכות וטובה להם (ועיין בדברינו בזה בפרשת בראשית בפסוק ויטע ה' אלהים גן בעדן, דברים אמיתיים בענינים הללו). אשר על כן זה הוא תקנות כל האדם להיות מיישר מדותיו להלך תמיד לפנים משורת הדין הן בדרכי ה' והן עם חבריו וריעיו. וידוע מאמרם ז"ל (ראש השנה י"ז.) כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו וכו', עד הואיל ולא מוקים במיליה לא תקימו בהדיה וכו'. ועל כן אמרו ז"ל (בבא מציעא ל':) לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עבדו לפני משורת הדין. ולכאורה זה פלא להחריב עיר אלהים על אשר לא התנהגו יותר מדיני תורתינו הקדושה, ואמנם כי זה המתנהג עצמו רק על פי הדין, ומדקדק בכל הדברים רק בדין ולא יותר, ממילא גם עמו מדקדקין, ומי יזכה לפניו בדין, ואילו היו מתנהגים לפנים משורת הדין ממילא היה טוב להם שלא היו מדקדקין עמהם כל כך, והיה הקב"ה מנהלם בחסד וברחמים, ועל כן זה אשר אינו עושה כי אם בדין, קשה שהוא ימשיך על ידי מצוותיו שפע וברכה, כי כאשר יתחילו לדקדק למעלה בדבר המצוה אשר עשה אם כזה ראוי לעשות לפני בורא עולם ודאי קשה הוא שיזכה בדינו ואמנם אם התנהגותו לפנים משורת הדין, זה יוכל בנקל להמשיך על ידי מצוותיו שפע וברכה כי אינם מדקדקין כל כך.

והנה רש"י ז"ל פירש (בראש השנה י"ז:) במלת חסיד שעושה לפנים משורת הדין, ונראה שעל כן נקרא חסיד כי התורה והמצוות בכלל נקראים על שם היו"ד (שהוא בחינת החכמה ואורייתא מחכמה נפקת כידוע) (זוה"ק חלק א' פ"ה.) וכשהם נעשים באופן שישפיעו כל בחינת החסדים והטובות לעולם, אז מתחבר יוד בחסד ונעשה חסיד, אבל כשהוא בדין אז מתחבר יו"ד בצדק כי צדק הוא בחינת הדין כידוע וכמאמר אליהו ז"ל (בתיקוני זוהר ט"ז:) צדק ידיעא דאיהו דין, ונעשה צדיק, ולזה אמרו איזהו חסיד פירוש באיזה דבר נדע שעשיות של זה האיש הוא בבחינת החסיד האמיתי שמצוותיו ישפיעו כל בחינות הטובות לעולם, זה המתחסד עם קונו פירוש כשהוא נתפעל ונתחסד לקבל כל טוב וברכה, אז נדע שהוא המברך לישראל על ידי טוב עשיותיו במצוות ה' והתנהגותו בלפנים משורת הדין ומזה מתברך גם הוא. ועל הדבר זה יצתה בת קול ואמרה (בתענית כ"ד:) העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין, כלומר ראו פלא בתוך פלא כי הלא כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני פירוש בזה השביל והדרך שעשה ר' חנינא בתפילתו, ונמצא היה הוא ראוי להיות נענה בתחילה ולקבל כל בחינת הברכה קודם אליו. ואולם, כי ודאי כן היה, ועל כן לא אמר וחנינא בני אין לו כי אם קב וכו' רק די לו בקב חרובין שהוא אינו רוצה יותר בשום אופן, ודי לו והותר בקב חרובין, ואצלו זה עיקר ברכתו שלא לטעום מתענוגי עולם הזה ולא כלום, בכדי לשבר ולהכניע את גופו לקרבו למלך עולמים ברוך הוא וזה כל תענוגו וחפצו ברצונו באמת. וזה שאמר הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, כלומר הנה על ידי התורה והמצוות נתתי לכם קיחה טובה שאתם לוקחים מזה כל בחינת טוב וברכה, ורק תורתי אל תעזובו, פירוש שיהיה בבחינת תורתי תורת ה' על צד הנכון והשלימות לפני ה', וכמאמר רבי מאיר ז"ל (אבות ו', א') כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, כי כשאינה תורה לשמה רק באיזה דבר אשר איננה עולה כיוון לה' ונשארת למטה בארץ, מאין יהיה כוחה להשפיע ברכה וטובה, הרי אם לא עלתה לשמים לא תרד הברכה משם. וזה שאמר הכתוב כאן ויקחו לי תרומה, כלומר הן על ידי מצוה זו שאני מצוום וכן גם כן במצוות אחרות, הלא זאת אינה נתונה אלי כי אם ויקחו שהמה לוקחים בזה כל בחינת הטובות כי רק לשם זה צויתי אותם כל התורה והמצוות להיטיב להם על ידי זה, ואכן באופן שיהיה לי תרומה. אחד, שיהיה לי לשמי באופן הראוי אלי במחשבה דיבור ומעשה ובדחילו ורחימו וביחוד המעשה לשמי. והשני, לי תרומה שיתרומם ויתנשא המצוה אלי להיות פורחת לעילא. ואכן כי מי גבר יחיה בארץ ויוכל לעשות המצוות כראוי לשמו יתברך, הן במלאכיו ישים תהלה ואף כי שוכני בתי חומר (על פי איוב צ', י"ח-י"ט). ולזה אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו שיהיה לו בחינת נדבת הלב לעשות לפנים משורת הדין בנדבה לא בדין, תקחו את תרומתי ממנו תקחו מה שאני אפריש לכם כל בחינת הטובות והברכות, כי הוא יכול לגרום במעשיו הטובים כל בחינת ההשפעות והברכות, וממילא מתברך גם הוא כדבר האמור. וזה הוא בחינת טוב עין שאמר הכתוב (משלי כ"ב, ט') טוב עין הוא יבורך וגו' ואמרו חז"ל (סוטה ל"ח:) אל תקרי יבורך אלא יברך, כלומר כי מאין יבורך מאת ה' כשתקרא תחילה יברך שהוא המברך לישראל על ידי מצוותיו הקדושים והטהורים ונדבת לבו לפנים משורת הדין, ובזה הוא יבורך בכל הברכות כי ואברכה מברכך ועל כן סיים כי נתן מלחמו לדל, והתנהג לפנים משורת הדין בזה הוא יברך לישראל ויבורך מאת האל הטוב והמיטיב לכל, כאמור.

ה גם יתבאר הכתוב, כי הנה נודע אשר כל מצוה ומצוה שצונו אלהינו ברוך הוא וברוך שמו הוא כמו כַּן ובסיס להשראת קדושתו יתברך אשר על ידיהם מתעורר אור חיות הרוחניות מאור קדושתו יתברך לשכון בינינו ולהופיע עלינו כל מיני שפע אור וברכה, וכמו שאנו אומרין ביהי רצון שקודם הלולב, ובנענועי אותם תשפיע שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפריון מכון בית אלהינו. והנה הגם שמי הם הדברים האלה פרי העץ ופרי האדמה וכל גידולי קרקע שישכון עליהם אורו יתברך הלא ה' אמר לשכון בערפל, והיה ראוי לצוות לעשות מצוות בשמים מאורות עליונים כוחות הרוחנים, ומה אדם ותדעהו באלה הדברים שלמטה. ואמנם כי האמת כן הוא, כי אין הקב"ה חפץ כי אם באתערותא דלתתא לראות נדבות ישרות לבבינו אם אנו רוצים לעובדו יתברך באמת ובאהבה ולהתקרב ולהתדבק אליו בכל כוחינו ולהמשיך אור קדושתו אלינו בכדי שנהיה בו דבוקים תמיד ואתערותא מאתנו אי אפשר כי אם בגדולי הקרקע שאנחנו שוכני בתי חומר ואמנם מיד שאנו עושים מצוותיו באלה הדברים שלמטה באהבה בכדי לעובדו, הרי תיכף מעורר הוא למול כל מצוה ומצוה אורות גדולות ונפלאות אורות הרוחנים זכים ובהירים אשר בשמי השמים המכוונים נגד כל מצוה, ועל ידי זה הוא בא בכל האורות האלו אלינו ושוכן בתוכינו ומופיע עלינו אורו שפעו וחיותו בכל הטוב והמיטיב וכל מצוה ומצוה נעשה כמו כסא להשראת קדושתו יתברך. וזה מאמר הכתוב (תהלים צ', י"ז) ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו' כי אנו מבקשים אשר על ידי כל עשיית המצוות שאנחנו עושים נהיו כמו כַּן ובסיס ומקום מקדש לאור חיות הרוחניות שיורד וישכון עלינו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו עד אשר ומעשה ידינו כוננה עלינו, שאנחנו נהיה שוכנים במצוותיו ומעשה ידינו כוננהו שיהיו נעשים לו כַּן ובסיס להשרות קדושתו בתוכינו.

ואכן כל ערום יעשה בדעת כי בזוכרו את הדברים האלה אשר בעשותו אחת ממצוות ה' הוא עושה כסא ושרפרף להשראת שכינתו יתברך בארץ הלזו מיד יחרד לבבו באימה ופחד ורתת וזיע לומר כי מה אעשה שיהיה אני המכין כסא למושב המלך ולהמשיכו יתברך עד הנה, ומתרעש בכל כחו ולבו ומחשבתו ועושה בכל כח יכולתו והבנתו בכל רמ"ח אבריו וגידיו, והוא וכל חיותו מצומדים וקשורים שם בחבלי עבותות אהבה, בחיל ורעדה להכין הכסא למלך מלכי המלכים הקב"ה, ורואה שיהיה המצוה נעשה בכל מיני הידור ויפוי ובכל השלימות לא יחסר דבר ובטהרה ונקיות ופרישות וזריזות רב וחשק ושמחה וגיל ורעדה ובמועדו בזמנו ככל אשר יוכל. ולפום צערא אגרא לפי ערך ההכנה ואמיתיות לבבו אל המצוה כן הענן יכסנו מלמעלה באורות הרוחנים פנימים ומקיפים כדת המלך מלכו של עולם. ואם זה באחת ממצוות ה' מכל שכן דכל שכן הבנין בית עולמים שהוא הרומז להמשכת השכינה הקדושה בכללות אל עולם העשיה הלז הארץ התחתונה לדור עמנו בארצנו בודאי מי שיש לו לב משכיל אל הדבר הזה אם ישאלהו מה תתן נדבה להדבר הזה לא ירצה ליתן לזה זהב וכסף או אבני יקר וכדומה כי אם נשמתו אשר בקרבו עם כל כוחי גופו וחיותו עד מיצוי טיפת דם האחרון שבקרבו עם בניו ובני בניו וכל אשר לו מבית ומחוץ שיהיה ראוי למשכן אלהי האלהים ואדוני האדונים.

ולזה יאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. פירוש אתה רק דבר אל בני ישראל הענין הלז שרצוני לשכון אתם בארצם ואז ודאי ודאי ויקחו לי תרומה כלומר שהם בעצמם ודאי יקחו לי תרומה בכל לבבם ונפשם. וזה ויקחו לי ופירש רש"י לשמי כלומר כאשר יזכרו שלשמי הם לוקחים ולהשכין שכינתי בארץ אצלם, ודאי יקחו. כי ודאי יאמרו שלולי הוא יתברך אומר זה ורוצה בזה לא היה עולה זאת כלל על דעתינו ולא גבה לבנו שנדמה כך על אחת מני אלף שיעשה כן במקומנו ומאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. ואכן את זה תאמר להם כי מאת כל איש אשר ידבנו וגו' שלא יסברו כי אני חפץ לשכון בכסף וזהב שהם נותנין כי הלא לי הכסף ולי הזהב, והעיקר אצלי הוא נדבת לבבם הטהור שאראה טוב לבבם באהבה ושמחה כאשר יתנו על הדבר, אל זה אביט רוח נכאה וחרד על דברי, כי הנה רוח מלפני יעטוף (ישעיה נ"ז, ט"ז) פירוש שרוחם ונשמתם הוא נלקח מגבוה גבוה עד שגבוהים ממחיצת מלאכי השרת ובהם אני רוצה לשכון ולא בגופם וגשמיותם כי נאה לקדוש פאר מקדושים ועל כן כשיעלה מחשבותם עם כשרון לבבם לפני באמת באהבה, מזה יתעורר שיהיה מעון ונועם שלי שם עמהם בבחינת אתדבקות רוחא ברוחא, וזה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי שזה עיקר נדבת התרומה בכל איש ואיש ערך אשר ידבנו לבו כי אל זה אביט, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם כי עיקר התרומה הוא מאתם מלב כל ואחד וכזה יתנו זהב וכסף וגו' ומונה י"ג דברים האמורים בענין שהוא גי' אהבה גי' אחד להראות שעושין הכל מאהבה ומתיחדין בזה למלך עולמים ברוך הוא ובכדי לעורר על ידי זה מקור הרחמים מי"ג מכילין דרחמי שיהיה לבבם זה לרצון ולנחת רוח לפני להתרצות במעשה ידיהם (ואפשר זה רמז הכתוב (ישעיה מ"ג, כ"א) עם זו יצרתי לי, כי על ידי שהם עם ז"ו בבחינת אהבה ובבחינת היחוד ושמעוררין י"ג מכילין דרחמי על כן יצרתי לי שלזה היתה עיקר היצירה להשרות שכינתי למטה ועל ידי הי"ג מכילין דרחמי אני מתרצה במעשיהם ומרכין שכינתי למטה) ובזה ועשו לי מקדש שיעשו לי מקדש בתוכם להתקדש בכל פרטי מעשיהם ועובדיהם ואז ושכנתי בתוכם ואמרו חז"ל (עיין אלשיך ושל"ה כאן) בתוך כל אחד ואחד פירוש בלבו של כל אחד ואחד כפי ערך קדושתו והכנתו לעשות לבו משכן ומעון לשכינה, וגם יאמר בתוכם בתוך הי"ג דברים האמורים שהם מורים להי"ג מכילין דרחמי בתוך כל אחד ואחד מהם אני משכין אור שכינתי וקדושתי וענן וערפל סביביו להיות שם מכון כסאי בין עמי ואחי החביבים עלי ולשכון כבודי בארץ ואז ומלאה הארץ דעה את ה' שגם הדברים התחתונים יפשטו מגשמיותם, והרוחניות יתעלה וכאשר יהיה זה לעתיד באמיתיות אשר ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר וגו'

ו עוד ירצה לומר בכתוב הזה על דרך אומרם ז"ל (ויקרא רבה כ"ד, ח') בפסוק קדושים תהיו רבי אבין אמר משל לבני מדינה שעשו שלוש עטרות למלך מה עשה המלך הניח בראשו אחת, ושתים בראש בניו, כך בכל יום העליונים מכתירים לפני הקב"ה שלוש קדושות ואומרים קדוש קדוש קדוש, מה הקב"ה עושה נותן בראשו אחת, ושתים בראשן של ישראל וכו'. והנה כל בחינת הקדושה שהקב"ה נתן לישראל הוא על ידי המקדש כי כל הקדושה לשם ירד ומשם נטלו כל ישראל שעל כן נקרא מקדש שלשם היה מתכנס כל בחינת הקדושה ואחר כך לישראל עמו, ועל כן אמר ועשו לי מקדש שהם יעשו דברים כאלה שיהיו ראוים למקדש ה' להתעטר בקודש, ולזה אמר הכתוב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה כלומר אמור להם שהמה לוקחים עתה דבר גדול כזה אשר הוא לי תרומה שהוא עטרה לראשי ואני מתרומם ומתעטר בזה ממלאכי מעלה במה שמקדישין לשמי ועתה אני נותן זאת לבני ישראל, ועל כן ועשו לי מקדש שיעשו הם מקודם בחינת הזמנה לקדושה ואחר כך אקדשם בעטרת קדושתי.

ז או יאמר ויקחו לי תרומה. כי חז"ל אמרו בזה (בתיקוני זוהר תיקון י"ז) תרומה תורה מ"ם רצה לומר שניתנה לארבעים יום, ונראה שירמז בזה על אומרם ז"ל (שבת ל"א.) בפסוק (ישעיה ל"ג, ו') והיה אמונת עתך חוסן וגו', אמונת זה סדר זרעים עתך זה סדר מועד וכו' ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא. כלומר אף שלמדת כל התורה כולה אי אית בך יראת שמים גם כן עמה, טוב. ואי לאו, הרי הוא כלא למדת כלום. ואמרו משל לאחד שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה הלך והעלה לו אמר לו עירבת לי בהן קב חומטין אמר לו לאו אמר לו מוטב אם לא העלית, ופירש רש"י חומטין ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מהתליע. וכבר כתבנו למעלה דזה פירוש הכתוב (דברים י', י"ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' כל מה שה' אלהיך שואל מעמך כל התורה והמצוות כולם אינם כי אם ליראה וגו' כלומר עם היראה טובים הם אבל בלתי יראה אינו שואל מאתך כלל שום בחינת תורה ומצוות כי מוטב שלא העלית. והנה כל כללות התורה הזה האמור מאמונת זה סדר זרעים וכו' עד סדר טהרות נכלל במ"ם כי זרעים מתחיל במ"ם פתוחה מאימתי, וטהרות מסיים במ"ם סתומה ה' יברך את עמו בשלום והוא בחינת מ"ם ועל כן נקרא תורה-מ"ם להראות שכל התורה כולה שהמשניות הם הכוללים לכל התורה כולה שהן כל התרי"ג מצוות הן ופירושיהן נכללה במ"ם. ולזה אמר ויקחו לי תרומה שהתורה מ"ם שהמה לוקחים יקחו לי לשמי ביראת ה' שהיא אוצרו ואם לאו מוטב שלא העלית ועל כן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי שהוא תורתי מ"ם רצה לומר תורתי שני תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה שגם תורה שבכתב מרומז במ"ם. והוא על דרך שאמרתי בפסוק (תהלים י"ט, ח') תורת ה' תמימה על דרך המבואר בזוה"ק (בהקדמה ד'.) וזה לשונו: במי ברא עולם הבא וב"מה" ברא עולם הזה וכו' והנה סופי תיבות מ'י ומ'ה הם י"ה כמו שאיתא בזוה"ק שם וזה רמז על אומרם ז"ל (מנחות כ"ט:) בפסוק (ישעיה כ"ו, ד') כי ביה ה' צור עולמים, עולם הבא נברא ביו"ד ועולם הזה בה"א ובזה נשלם הכל כמו שאיתא שם בזוה"ק ושמא קדישא אשתלם כי אחרי בריאת כל העולמות נעשה שמו שלם. והנה נודע אשר בתורה נבראו כל העולמות כמאמר חז"ל (בראשית רבה א', א') היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם. ולזה אמר תורת ה' מה שנשלם שם ה' על ידי התורה שבה נברא כל היצור הוא תמימה רצה לומר על ידי מי ומה נשלם שמא קדישא על ידם שבהם נברא עולם הזה ועולם הבא. והנה אותיות הראשונות של מ'י ומ'ה הוא מ"ם ועל כן ניתנה התורה במ"ם יום לרמז על הבריאה שהיתה על ידה והוא על ידי המ"ם שהם ראשי תיבות מי מה הרי שהתורה שבכתב שבה הביט וברא את כל היצור ויאמר אלהים יהי אור וכדומה מרומז במ"ם שהוא מי ומה שבה היתה הבריאה. ולזה אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו לכך להיות עוסק בתורה ביראת ה' כל היום, תקחו את תרומתי שהוא תורתי מ"ם שני תורות כי שניהם מרומזים במ"ם כאמור כי אנחיל להם תורתי לתת להם מורשה להאיר עיניהם בה ולדבק לבבם אליה להיות לנחת רוח לפני תמיד ודווקא על ידי יראה כאמור. עוד אופן א' מבואר בסידורו של שבת (שורש השמיני ענף ב' עלה ט').

ח או ירצה באומרו ויקחו לי. פירש רש"י לי לשמי על דרך אומרם ז"ל (פסחים נ'.) לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב בי"ה ונקרא בא"ד ולזה אמר ויקחו לי כשתרצו לקחת אותי שהוא לי, הוא לשמי על ידי שמי שם אדנ"י הנקרא שמי על ידו תקחו לי להיותי נקרא על שמי כי (חבקוק ב', כ') וה' בהיכל קדשו כנודע.

ט או ירצה על זה הדרך כי כבר כתבנו למעלה אומרם (שבת ל"א.) אי אית ביה יראת ה' אין אי לא לא שאפילו כל התורה כולה אם ילמוד האדם ולית ביה יראת ה' לא כלום הוא. פירוש אי לא לא לומר שאין לו כלום מכל תורתו כי לא פרחת לעילא כאמור בתיקוני זוהר (תיקון י', כ"ה:) אורייתא בלא דחילו ורחימו דמאריה לא פרחת לעילא וכבר כתבנו למעלה כי אהבה ויראה הם תרין גדפין והם כמו גפי העוף אשר לו כנפים שבהם מעופף ואם אין לו כנפיים במה יעופף, וכן כל תורה ומצוות כשהן ביראה ואהבה פרחת לעילא על ידי כנפי החיות שבהמצוה שהם אהבה ויראה, ואם לאו במה תפרח. ואפשר על כן היו קורין לאלישע בעל כנפיים (בשבת מ"ט.) לפי שכל מצוותיו היו נעשין בכנפיים באהבה ויראה רבה לפרוח לעילא, ועל כן כששאל אותו הקסדור על תפיליו מה זה בידך אמר לו כנפי יונה ולמה לא אמר לו יונה בעצמה, ואמנם האמת אמר לו שהמצוות הם ממש כנפיים לפרוח למעלה ורק מה שאמר לו כנפי יונה ולא כנפי שאר עופות משום דכנסת ישראל כיונה אימתילא כמו שאמרו שם אבל עיקר כוונתו היה על הכנפיים שהם ממש כנפיים לפרוח למעלה.

והנה נודע אשר אהבה ויראה הם מהמצוות הנוהגין תמיד בכל עת ובכל שעה ורגע והם מחובת הלבבות שצריך האדם לזכור באהבתו ולירא ממנו שהם מצוות עשה ממנין רמ"ח המצוות וצריך לקיימן בלב תמיד. ואמנם כי במה יבוא האדם לאהבתו ויראתו כתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה ב') וזה לשונו: והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע את השם הגדול כמו שאמר דוד (תהלים מ"ב, ג') צמאה נפשי וגו', וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפילה אפילה עומדת בדעת קלה ומועטת לפני תמים דיעות ברוך הוא וכו'. וזה אומרו ויקחו לי תרומה כלומר שיהיו לוקחים דבר כזה שעל ידו יהיה לי תרומה שיתרומם אלי כל פרטי מעשיהם ועבודתיהם, ואומר הכתוב במה יקחו זה מאת כל איש אשר ידבנו לבו שיהיה מתבונן בלבבו ביותר ויותר מרוב גודל רוממותו והדר זיו יקר תפארתו וחיוב יראתו ואהבתו תמיד ואז יגיע אליו היראה והפחד ואהבה והשמחה ובזה תקחו את תרומתי שיהיה אצליכם תרומת ה' שיתרומם כל עבודתכם אלי למעלה לרצון ולנחת ולשמחה.

ועשו ארון עצי שטים וגו'. נראה לרמז בעשיית ארון הקודש הזה שהנה נודע שכאשר ישראל הם במעמדן הראוי להיות, אז כל התנהגות עולמות עליונים ותחתונים הכל על ידן שתחילה יורד השפע והברכה לשורש נשמת ישראל ומשם מתחלק לכל העולמות, וכמו שמבואר בזוה"ק (תרומה קנ"ב:) בזה הלשון: ובגינהון דישראל יהיב מזונא ושבעא לכל עלמא ואלמלא ישראל לא יהיב קודשא בריך הוא מזונא לעלמא וכו' והמה המקבלים בראשון וראשונה את כל ההשפעה ומאתם יתחלק לכל העולמות, ועל כן נקראים ישראל שהוא לי ראש כלומר שהמה בבחינת הראש לקבל הברכה בראשונה ואחר כך לבאי עולם, וזה שאמר יעקב להקב"ה אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע"ט, ח') כי כשם שהקב"ה כביכול הוא המשפיע הראשון בעליונים והם המדות הקדושים המראות הנוראות הספירות עליונים שהם בבחינת עצמוּת וכלים שעצמוּת אין סוף ברוך הוא וברוך שמו שופע בהם תמיד, כך כשיורד ההשפעה משם לעולמות התחתונים הנה תיכף מגיע ההשפעה משם אל שורש נשמות ישראל, כי מחצב נשמות ישראל הוא תיכף הסמוך אל המאורות הללו הם עשר ספירות הקדושים ואחר כך הוא מחצב המלאכים כנודע שעל כן גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"ג.) מפני שמחצב נשמותינו הוא גבוה מהם כמפורש בשל"ה הקדוש (מסכת שבועות מ'.) במה שאמרו המלאכים מה לילוד אשה בינינו פירוש שילוד אשה יפסיק בינינו לביניך שמחצבתו ומחיצתו יהיה לפנים מאתנו. ועל כן תחילה מקבלים נשמות ישראל ומשם לכל העולמות שלמעלה ושלמטה, ועל כן בזה המה ממש כבחינת אלוה בתחתונים לזונם ולפרנסם די צרכיהם בכח עבודתם כי רב הוא.

ואפשר לזה אמרו ז"ל (בשבת קי"ט:) בכמה מצוות שהאדם נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כמו כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו וכו'. ולכאורה איך יעשה שותף אחר הנעשה כי כבר נגמר מלאכת שמים וארץ וכל צבאם, ואמנם כי האדם כאשר מקיים מצוותיו באמת ובאהבה אז לוקח וממשיך שפע ברכת ה' לשורש נשמתו והוא ברצונו ולבבו הטוב ממשיך ברכתו לכל העולמות בסוד אומרם ז"ל (תענית כ"ד:) כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין וכתבנו למעלה שמה שאמרו די לו ולא אמרו וחנינא בני אין לו כי אם קב חרובין ואמנם כי ודאי כל ההשפעות וברכות שהיה ניזון כל העולם על ידו ודאי שהיו תחילה בשורש נשמתו ועל כן בשביל חנינא בזה השביל והדרך שעשה ר' חנינא להמשיך השפע בזה ניזון כל העולם, ואין אדם עושה דרך בשל חבירו כי אם בשלו בשורש נשמתו עושה שביל לקבל הברכות. ואך הוא בצדקו ברצונו הטוב המשיך וחילק השפע לכל העולם על ידי הצינורות הנמשכין בכל הנשמות מאחת אל חברתה כי כולם אחד הם, ולו די לו בקב חרובין שלא היה רוצה יותר, והיה מתענג להיות זן ומפרנס לבאי עולם להדבק בדרכי אלהיו שהוא הזן ומפרנס והוא בחינת צדיק יסוד עולם שהוא המקיים העולם בצדקתו לתת משלו ממש לכל העולם. ובבחינה זו נעשה האדם שותף להקב"ה במעשה בראשית כי אם יעשה מצוה גדולה שסגולתה הוא להרבות השפע במאוד מאוד לכל בריותיו ברוך הוא הרי הוא שותף ממש להחיות ולקיים העולם בטובו וסוד עבודתו.

ואמנם כי עוד יותר חוץ מזה עשה אלהים לטובת אדם מישראל כי אפילו ח"ו כאשר יצא הקצף מלפני ה' לגזור גזרה על עולמו, הרי צדיקי ישראל מבטלין אותה לגודל החיבה והאהבה שאהב את עמו ישראל נתן את הכל בכוחם, ובזה לא מבעיא כל העולמות שהמה ינהגו אותם בכחם. בברכתם והשפעתם משלהם, כי אם אפילו כביכול כביכול את עצמו נתן בתוך בני ישראל שינהגו אותו כרצונם על ידי עבודתם עבודת אמת במסירת נפשם ולבם ושבירת כוחם ותאותם לה' אלהיהם. ואפשר זה סוד שאמרו חז"ל (שיר השירים רבה צאינה וראינה וגו') לא זז מחיבתם עד שקראם בתי וכו' לא זז מחיבתם עד שקראם אחותי וכו' עד [וכו'] עד שקראם אמי, ולכאורה זה פלא להבין שידבר הכתוב דבר שהוא במשל לבד ולא בנמשל, והבן.

ואמנם כי לצד החיבה שחבבם בהשפעת הברכה והטובה להם לבדם קראם בתי שהיא כבת החביבה היושבת אצל אביה ואמה והמה מגדלין אותה לכל צרכיה בתפנוקי מלכין והיא אוכלת ומתפרנסת משל אביה (ועל כן נקט בת ולא בן משום דבבן אף בקטן מצינו לפעמים שלא יהיה סמוך על שולחן אביו ומתפרנס משלו ואך בבת בעודה בבית אביה ודאי מתפרנסת משלו) ואמנם לא זז מחיבתם עד שקראם אחותי והוא בבחינת השותף למעשה בראשית הנזכר כי שפע כל העולם יורד תחילה אליהם ומהם לכל באי עולם ונראין כאחין שהמה עושין כביכול כמו הוא לזון את העולם וכאומרם אני אלוה בעליונים כנזכר, ואולם עדיין לא זז מחיבתן עד שקראם אמי, והוא כביכול כביכול שהם למעלה ממנו כלומר שהוא ציית ושומע להם כבן לאמו שאם הוא גוזר הם מבטלין. ואפשר לזה רמז הקב"ה ואמר אנכי ה' וגו' ואמרו ז"ל (שבת ק"ה.) אנכ"י נוטריקון א'נא נ'פשי כ'תיבת י'הבית כלומר כי על ידי התורה הקדושה שנתתי לבני ישראל אנא נפשי בכתיבה הזה יהבית להון שהם ינהגו אותי כרצונם ואני אצייתם לאשר יאמרו, וזה אומרו בתחילת פרשה זו ויקחו לי שכל מדרשי רבותינו כולם מתנבאין בסגנון אחד לפרש ויקחו לי שכביכול לי אתם לוקחים וכדברי המשלים שמביאים כל אחד בצחות לשונם הטוב לשון הזהב, והוא להראות גודל האהבה והחיבה לבני ישראל איך שרק בהם בחר לעם סגולה לשום את שמו ביניהם ולשום משכנו בתוכם לשכון ביניהם, ולשכנו ידרשו אותו בדרישה שלימה. ואמנם לדברינו יש בזה עוד בחינת אהבה וחיבה ביתר שאת ועוז, לומר שכביכול לי אתם לוקחים שאתם לוקחים לי שאהיה אני שומע לדבריכם ויבוטל דיבורי כביכול מפני דבריכם בבחינת הקב"ה גוזר והצדיק מבטל כאמור. ועוד יותר כי הקיחה הנאמר בבעלי חיים בכל מקום בתורה תרגומו באונקלוס ודבר, כמו (בראשית ל"ב, כ"ג) ויקח את שתי נשיו ותרגומו ודבר וכן בכל מקום והוא מלשון הנהגה כמו (סנהדרין ח'.) דבר אחד לדור. ולזה אמר ויקחו לי שהמה מדברים ומנהיגים אותי כרצונם ואני מתנהג אחרי רצונם היש חיך מתוק מזה אשרי העם שככה לו.

ורש"י ז"ל פירש יותר, לי לשמי. כי בחינת זו שיהיה על אמיתת שלימתו לא יהיה כי אם לימות המשיח שכל השפע יקבלו ישראל בקדושתן והקב"ה ישכון בתוכם ממש למלאות משאלותם את אשר יחפצו באהבה וחיבה ואז זה שמי לעולם לעלם חסר ועיין בזוה"ק (בראשית נ"ח.) שכתב שם וכד בני עלמא אינון זכאין וכו' עד דמטי אינון חיין לאתרא דיעקב שריא ביה ומתמן נקטין כו' להאי עולם דדוד מלכא שריא ביה וכו'. והוא כי בעת שהתחתונים ראוין לקבל השפעתם על נכון בריש גלי אז שמו הגדול יתברך הוי"ה נכתב הוי"ה ונקרא הוי"ה כי זה הוא השלימות וזה שמי לעולם כשההשפעה יורדת כוון נכון להאי עולם דדוד מלכא שריא ביה אז זה שמי הוי"ה כן נקרא ונכתב. וגם לזה רמז שמו יתברך באומרו אנכי ה' אלהיך ואמרו ז"ל שם (שבת ק"ה.) אנכ"י נוטריקון א'מירה נ'עימה כ'תיבה י'היבה כלומר שאמירה נעימה היא כאשר היא בכתיבה יהיבה כשאמירה היא כמו הכתיבה אז אמירה נעימה, ואז הוא ושמו אחד ששמו הנקרא הוא כמו שם העצם. ואמנם כשאין התחתונים ראוין לקבל ההשפעה, ואינה יורדת כוון נכון להאי עולם דדוד מלכא, אז וה' בהיכל קדשו (כמו שכתוב בחבקוק ב', כ') היכל הוא חושבן אדנ"י. כי שם הוי"ה יתברך הוא ככנוס בתוך ההיכל בשם אדנ"י להיות נקרא בשם אדנ"י ולא בשמו העצמיות, וזה רמז נוטריקון השני באנכ"י שהוא א'נא נ'פשי כ'תיבת י'הבית כלומר שאנא נפשי רק בכתיבה יהבית ולא באמירה כי אמירה הוא בשם אדנ"י, רק זכרון המחשבה בו הוא לשמו הגדול יתברך שם הוי"ה. ולזה סיים וזה זכרי לדור דור כי לדור דור עד עולם התיקון זה זכרי לבד בשם הוי"ה יתברך זכרון המחשבה, ולא שמי ממש להיות נקרא בשמי. וזה שפירש רש"י לי לשמי כי כשיהיה הקיחה הזאת בשלימות שימתקו כל הדינים כרצון כל בית ישראל ורוח הטומאה יעבור אז הם לוקחים לי לשמי שאהיה נקרא על שמי ולא אצטרך להכנס להיכל אדנ"י, וגם מה שהמה בפיהם ירצו סלה בקריאת שמי ממש אז המה לוקחים לי לשמי שאתנהג עמהם כרצונם.

ועל הבחינה הזו הנפלאה הקב"ה מתפלל ואומר יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי כמאמר חז"ל (ברכות ז'.) כי כביכול בעצמו רוצה זאת אשר אם ישראל לא יזכו לזה שיבטלו הם גזירותיו יעשה זאת הוא בעצמו כי חפץ חסד הוא. ולזה יאמר ויקחו לי תרומה כלומר שהמה לוקחים דבר כזה שגם לי תרומה הוא דבר גדול ומרומם שאני מתפלל עליו בכל יום ונודע שהתפילה נקרא דברים העומדים ברומו של עולם, כמאמר חז"ל (שם ו':) ועל כן לי תרומה שאצלי הוא נקרא תרומה מפני שהוא מתרומם בדברים העומדים ברומו של עולם והנה אתם לוקחים זאת בידכם, ואכן שלא יאמר ישראל כי איך יעלו אל השמים מעל לבטל שם גזירות הקב"ה בכוחנו, ולזה אמר לא כן כי מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי שרק אם ידבנו לבו אלי לתת את לבבו אלי להכניע תאות לבבו שבדברים הגשמיים אל רצון הבורא שיתאוה לעשות רצון מלך המלכים ברוך הוא, בזה תקחו את תרומתי מה שנקרא תרומה אצלי בדברים שברומו של עולם, וכמו שאיתא בזוה"ק (שמות כ"ו:) בפסוק (דברים ד' ל"ט) והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו' פירוש כלומר כשרק אתה תשוב אל לבך להטות לבבך אליו בזה יהיה ה' הוא האלהים שהדינים יתהפכו לרחמים ומשמאל ומימין על ישראל שלום.

ואפשר לזה רמזה חנה שנאמר (שמואל-א א', י') ותתפלל חנה על ה' פירוש שהתפללה על הדבר שמתפלל ה' והוא לבטל הגזירה להיות לה בנים ועל כן השיב לה עלי על זה (שם שם, י"ז) ואלהי ישראל יתן את שלתך פירוש שהקב"ה יתן זאת במתנה עבורך לכל באי עולם שימתקו הדינים והגזירות יהון בטלין ומבוטלין בבקשתך למענך, ויתבסם העולם ברחמים. וזה מאמר הכתוב (שמואל-ב כ"ג, ג') צדיק מושל יראת אלהים כי זה שהקב"ה מתפלל עליו נקרא בבחינת שכביכול הוא ירא מזה כיון שהוא מתפלל על זה שלא יהיה כן, ועל כן אמר לר' ישמעאל בן אלישע ישמעאל בני ברכני כאומרם (ברכות ז'.) והוא ברכו בזה יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך וכו' כי כביכול הוא ירא מזה שלא יגברו הדינים לגזור גזירות על העולם והוא יראת ה', ועל זה הצדיק מושל שהוא בכוחו יכול לבטל זה הדבר שהוא יראת אלהים שאלהים ירא ממנו.

ואחר כל זה אומר הכתוב כי עוד ועוד אני נותן לבני ישראל בכח אשר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו' כי הנה בשלושה עשרה מדות של רחמים הכתובים בתורה נאמר בהם (שמות ל"ד, ו') ויעבור ה' על פניו ויקרא וגו' ופירושו הוא על דרך משל כי כאשר האב יחבב את בנו ביותר ויותר אז מגביה אותו למעלה מראשו ומושיבו על ראשו ממש והוא חיבה שאין חיבה למעלה מזה, וכן כביכול למעלה כי לפעמים הקב"ה מתעטר בהם בישראל ועושה אותם עטרה לראשו כענין שנאמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט, ב') שישראל נעשין פאר ועטרה למלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו. ובחינה זו מורה על רוב אהבה וחיבה והוא בחינת הרחמים גמורים לאין קץ בחינת י"ג מכילין דרחמי כי שם נעשין ישראל לאחד עם הקב"ה כי י"ג חושבן אחד ואחד הוא אהבה במספר השוה כי זה מורה על אהבה הגדולה והוא מרומם ומנושא וגבוה מאוד מאוד, וזה נקרא על דרך כמו שישראל מעוררין אותו לכל הטובות וברכות מי"ג מכילין דרחמי הללו. והוא, ויעבור ה' על פניו שלקח שורש נשמת ישראל לפניו להקדימם להיות עומדים למעלה ממנו בבחינת פאר ועטרה ואז על ידי האהבה והחיבה כזו שהוא מספר י"ג, מתעוררין שלושה עשר מדות של רחמים. ושם רחמים פשוטים נפלאים, ועל כן ויקרא ה' ה' וגו' ולמול זה צוה הקב"ה כאן ואמר וזאת התרומה וגו' זהב וכסף וגו' והם שלושה עשר דברים כמאמר חז"ל י"ג דברים אמורים (תנחומא מובא בילקוט רמז שס"ג ורש"י בפרשה זו) להורות עד כמה הגיע אהבתם להכניסם לפני ולפנים ולהגביהם להיות עטרה על ראשו להתעורר בחינת השלושה עשר מדות. ועל כן כיון שהגיע אהבתם עד כה, עוד יותר אעשה עמם כי לא די שאני מגביה שורש נשמתם כל כך אלא גם אני מרכין שכינתי אצלם ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד כמאמר חז"ל (סוטה ה'.) בפסוק (ישעיה נ"ז, ט"ו) אשכון את דכא אני את דכא וגו' ופירש רש"י אני מרכין שכינתי אצלו, כלומר שעוד שנית אעשה להם כי ועשו לי מקדש והוא להראות חיבתם לכל באי עולם איך שבשבילם ירד ה' בעצמו ובכבודו על הארץ התחתונה הלזו לקבוע דירתו ביניהם ולצמצם שכינתו ביניהם, וזו האהבה והחיבה לא יאומן כי יסופר שיבוא אלהי האלהים ואדוני האדונים אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ולצמצם עצמו כביכול ולשבת בבית שבנו לו בני ישראל בארץ התחתונה הלזו. וחוץ לזה הנה גם ושכנתי בתוכם כי חוץ ממה שאשכון שם בכדי שידעו הכל חיבתם גם בתוכם אשכון בתוך כל אחד ואחד לרוב האהבה והחיבה אשרי העם שה' אלהיו.

ולמול כל הנזכר בא הרמז בתורה בעשיית הארון ונאמר ועשו ארון עצי שטים וגו' כי הארון היה רומז על שורש כללות נשמות ישראל ת"ר אלף רגלי, שעל כן בימי יהושע צמצמו כל ישראל ששים רבוא בין שני בדי ארון כי הוא הכולל את כולם, (וגם לפי קבלת האר"י ז"ל שכתב בליקוטי תורה פרשה זו שהארון הוא בסוד יסוד אבא ושם הוא שורש כל בחינת הנשמות ת"ר אלף כנודע) ועל כן הוא חושבן נזר כי ישראל הם נזר אלהים שהקב"ה מתפאר ומתעטר בהם, ולזה נאמר כאן ועשו ארון וגו' מה שבכל מלאכת המשכן נאמר ועשית כאשר עמדו בזה המפרשים ואמנם לצד שהוא הכולל והרומז לכללות ישראל נאמר ועשו, כי המה בכללות עושים הארון לצד שהוא כולל את כולם, ועבור כן הוא חושבן אהרן עם הכולל בחינת השלום שהיה רודף שלום לרמז על בחינת שלימות כללות ישראל שמתברכין בשלום ומרבין שלום בפמליא של מעלה ושל מטה.

ולזה אמר ועשו ארון עצי שטים. כי שטים ירמוז לבחינת היצר הרע שהוא מספר שטן, וכמאמר חז"ל (במדבר רבה כ', כ"ב) שעל כן כאשר ישבו ישראל בשטים החלו לזנות אל בנות מואב. ואמנם עיקר שלימות ישראל הוא כאשר יהפכו עורף לעבוד את ה' אלהיהם בכל כוחות היצר הרע כמו באש התאוה והחשק והזירוז לעבודת שמו יתברך וכמו באכילה ושתיה ושאר דברי הגופניות שכל אלה הם כוחות היצר הרע כי הוא הבוער בלב האדם ומזרזו ומתאוה לדברים השייכים אליו, ואם האדם לוקח כל אלה לעבודת שמו יתברך באמת ובתמים הוא חשוב ומקובל מאוד. וכבר צִותה התורה על זה ואמרה (דברים ו', ה') ואהבת את ה' וגו' בכל לבבך ואמרו חז"ל (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. ועיין בדברינו בפרשה שלמעלה שהארכנו בזה בביאור רחב איך לעבוד את ה' בכוחות היצר הרע והוא מעלות נפלאות לאין קץ, והקב"ה מתעטר באותן עטרות שמעבודות הללו בשמחה וברצון למאוד והוא בחינת (ירמיה ט"ו, י"ט) אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה ואמרו חז"ל בזה (בבא מציעא פ"ה.) שאפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו והוא הבחינה הזו שאנו עסוקים בו עד הנה. והיה הארון הזה מרמז על בחינה זו כאשר נבאר להלן. ועל כן היה מן עצי שטים, והתורה היתה מונחת בו שהם לוחות העדות להראות שכל בחינת היצר הרע יהיה משועבד אל התורה לעבוד אותו עבודת ה'. וגם עצי שטים בעצמן מורה לזה כי העץ מורה על עץ חיים היא למחזיקים בה היא התורה הקדושה, גם יורה אל המיתוק כי עץ הוא מספר ק"ס המורה על המתקת הדינים כנודע מסוד פדיון נפש והוא מספר כסף הרומז לחסדים והוא הממתיק את בחינת השטן היצר הרע הנרמז בשטים בכדי שנוכל לצרפו אל העבודה ואז ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז') זה היצר הרע כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ד, א') (גם עצי שטים עם מילוי האותיות הוא חושבן ישראל עם הכולל לרמז על זה שהוא מורה על כללות ישראל).

ועל כן נתנה התורה בו מדה ואמרה אמתים וחצי ארכו וגו' כי הנה חז"ל אמרו (שבת פ"ח.) דרש האי גלילאי בריך רחמנא דיהיב לן אורין תליתאי וכו' לעם תליתאי ופירש רש"י שם עם תליתאי כהנים לוים וישראלים וכו'. ואפשר עוד לומר בפירוש עם תליתאי על שעובדין את ה' בכל לבבם ומיחדים כל מדותיהם אליו יתברך, ונודע ששורש כל המדות שבעולם הם אהבה ויראה ותפארת רזא דג' קוין ימין ושמאל ואמצע חסד גבורה תפארת ואין בעולם חוץ מהם, והיא בחינת כהן לוי וישראל שהם חסד גבורה תפארת כנודע, ואפשר שזה פרט השלושה דברים שצותה התורה לאהוב בהם את ה' והוא בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, בכל לבבך בחינת אהבה ואהבת חסד, ובכל נפשך גבורה יראה כי צריך לזה גבורה גדולה לאהוב אותו אף כשהוא נוטל את נפשך וכל בחינת הגבורה בחינת היראה הוא כידוע כי על כן הוא מתגבר שירא שלא יפול מאהבתו הגדולה או שלא יעבוד אותו בנפשו כראוי, ובכל מאודך בכל ממונך בחינת תפארת הממוצע כי צריך לזה גם בחינת הגבורה לתת את כל ממונו לה' אבל לא בנפשו ועל כן הוא פחות מגבורה ויותר מחסד והוא בחינת תפארת באמצע, וגם ממון הוא חושבן קול בחינת תפארת ישראל הקול קול יעקב כנודע. ונגד השלושה הללו, נראה שעל כן נמצא בישראל שלושה בחינות שהזכרנו והם בתי אחותי אמי כי כשהם מקבלים השפעתם השייך אליהם לבד נקראים בתי כנזכר למעלה והוא בחינת הגבורה והקימוץ בלתי לתת רק המצטרך אליה לבד, וכשהם מקבלים גם בחינת כל ההשפעות השייך לכל העולמות ומהם יבוקש לכולם נקראים אחותי כנזכר והוא בחינת תפארת הממוצע שהוא יותר מבתי ולא בחינת אמי. וכשהם נקראים אמי המורה על הנהגתם כביכול את ה' לרצונם להפכו מדין לרחמים ולבטל גזירותיו בכח כשרון מעשיהם וכביכול הוא כבן אשר אמו תנחמנו לעשות כך וכך, והוא עושה כרצונם זו היא בחינת האהבה האמיתית החיבה הגדולה החביבה לאין קץ. והנה כל בחינת הברכה הוא לעולם בסוד מאה, בסוד הכתוב (בראשית כ"ו, י"ב) וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה' וכמו שאיתא בדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה תחילת פרשה זו) ומאה הוא אותיות אמה כנודע. ואמנם המשכת כל הברכות הללו בסוד מאה הוא מבחינת מדת הבינה הידוע כמו שאיתא (בכוונת המאה ברכות עיין שם) ששם חמשים שערי בינה, ושערים הוא סוד הברכה כנזכר שם. וידוע שלכל המשכת הברכות צריך להיות בתחילה העלאת המיין נוקבין מאתערותא דלתתא שעל כן אנו מברכים בכל יום מאה ברכות כמו שאיתא (במנחות מ"ג: ובשולחן ערוך אורח סימן מ"ו סעיף ג') בכדי להיות אתערותא אל הברכה שהיא בסוד מאה.

ולזה הארון שהיה מורה על כללות ישראל והנהגותיהם היה בו מדות הללו אמתים וחצי ארכו כי אמה אחת הוא בסוד האתערותא מלתתא ולקבל הברכה בסוד מאה, ואמה השניה מורה על קבלת הברכה מן השמים בסוד מאה והוא מבחינת החמשים שערי בינה ששם כל הברכות הללו בגנזי חיים וגנזי שלום ואוצרות הטוב והמיטיב, שלזה היה חצי אמה והוא חצי מאה בחינת חמשים שמשם הם מקבלין כל הברכות הללו, וזה בארכו, רומז לקבלת הברכה בבחינת החסד בחינת אהבה הגדולה בחינת י"ג מדות כנאמר ומקורם בבחינת אריך אנפין כידוע לחכמי לב. ומלת ארכו עם ד' אותיותיו הוא אריך להראות שבבחינה זו מדבר מה שישראל מקבלים הברכה בבחינת האהבה הגדולה והחיבה הזו. ואמה וחצי רחבו, עתה אינו צריך שוב לרמז אתערותא דלתתא שכבר רמזו, רק לרמז אופני קבלת הברכות שהם משתנים ועתה רומז על קבלתם בבחינת הגבורה כי רחבו חושבן גבורה במספר השוה והכל בסוד מאה שהוא אמה ומנ' שערי בינה סוד חצי. ואמה וחצי קמתו, רומז על קבלתם בבחינת התפארת כי קמתו אותיות תקום ועיין בדברי הרב האר"י ז"ל (בתיקון חצות) שהוא רומז על בחינת היסוד וגוף וברית חד הוא כידוע, והכל בבחינת אמה וחצי כנזכר. ולזה אמר,

וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו וגו'. כי על שהיה נעשה מעצי שטים הרומז על היצר הרע כאמור רק שצריך להפכו לטוב לעבוד בו עבודת ה' כאומרם (ברכות נ"ד.) בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע לזה הזהירה התורה לצפות אותו זהב טהור מבית ומחוץ שלא יראה שום בחינה מבחינת היצר הרע לא מבפנים ולא מבחוץ כי אם בעבודה הטהורה השלימה הבאה בכוחות היצר הרע המכונה על שם הזהב. כי הלא נודע אשר בכל דבר ודבר נמצא בו פרטים רבים ולמשל באהבה הנה יש אהבה סתם כשרואה הדבר הזה אוהבו אבל לא באהבה בוערת כל כך כי אם סתם שיעשה הדבר הזה באהבה, אבל אם לא יהיה מצוי לו כל כך בשעתו, או אם יש לו איזה עסק אחר, יניח זאת בשביל עסקו. אבל אהבה שהיא אהבה עזה בוערת כרשפי אש ולבבו יחמוד ויכסוף ויתאוה וישתוקק לאין קץ על הדבר הזה לומר מתי יבא לידי ואקיימנו, ולא ינוח ולא ישקוט ולא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג וילך כמשתגע מרוב האהבה עד אשר יעשה את אשר יחפץ, זאת היא אהבה שלימה אמיתית, והאהבה הזו אינה באה כי אם מכוחות היצר הרע שהוא מכוחות החזקים והגבורות לבעור אחר דבר שאוהבהו בדביקה וחפיצה וחשוקה, והוא מעלת הזהב על הכסף שהכסף בחינת החסדים הוא, והזהב הוא משורש הגבורות ואף על פי כן הזהב חשוב יותר ויותר מהכסף לפי שהגבורה כשהיא טהורה זך ומזוקק היא גדולה הרבה מהחסד מפני שמה שיש בה הוא בגבורה גדולה וחזקה לאין קץ. ועל כן מי שזוכה לאהוב את השם יתברך בכוחות היצר הרע לבבו יבער יומם ולילה וילך כמשתגע ממש לומר במה יעבוד את ה' אלהיו, וכל אשר יעשה ויעבוד הכל כלא נחשב נגדו כאפס ותהו, לרוב האהבה והתשוקה הבוערת בלבו באש להבה. ועל זה אמר הכתוב (משלי ה', י"ט) באהבתה תשגה תמיד שיהיה לו כשגעון ממש לרוב האהבה שילך בשווקים וברחובות לרדוף כקורא בהרים לומר במה אתרצה לפני קוני לגרום לו תענוג ונחת רוח.

ולזה אמר וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ שלא יראה מבחינת היצר הרע שום דבר רק בצפוי זהב טהור שהוא הרמז על מובחר מדת הגבורה (והוא חושבן דוד שנאמר בו (שמואל-א ט"ז, י"ב) אדמוני עם יפה עינים שאף על פי שהוא אדמוני מכל מקום יפה עינים הוא, והוא הטוב והמובחר שעל כן בו בחר ה' מכל שבטי יעקב. ואפשר לזה אמרו חז"ל (יומא כ"ב:) אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, כי הפרנס צריך להיות מבחינה זו גבורה קדושה כי הוא צריך להנהיג את הבריות לרוב במדת הגבורה ואם אין בו זה אינו ראוי לפרנס, ובחינה זו נקרא קופה של שרצים תלוים מאחוריו כי באחוריים דגבורה דקדושה נמצא אחיזה להחיצונים והבן) והוא מורה על אהבה עזה כרשפי אש שלהבת י"ה לעבודת ה' יתברך, ושארי דברים נפלאים שבארנו במקום אחר בעבודת ה' שבכוחות היצר הרע. ואחר כך ועשית לו זר זהב סביב, לרמז על שהקב"ה כביכול מכתיר אותנו בכתר כבודו יתברך כמאמר הכתוב (ישעיה ס"א, י') כי הלבישני בגדי ישע וגו' כחתן יכהן פאר וגו'. והוא זר זהב ממש כי על ידי בחינת הזהב שאנו עושין לעשות מבחינת הגבורות זהב טהור כן מעטר אותנו בדוגמא זו מלמעלה באורות קדישין ומוחין עליונים אורות מקיפין מכל צד למעלה מראשינו, וכמאמר חז"ל (ויקרא רבה כ"ד, ח') בפסוק קדושים תהיו וגו', משל למלך שנתנו לו ג' כתרים וכו' אמר המלך שתים בראש בני וכו', כי זו בחינת קדושה הוא במה שאדם מקדש עצמו בהיתר בתאוות הגופניות הבאים מכח היצר הרע. וכשהאדם עובד ה' אלהים וירא ממנו ומתקדש עצמו בקדושה דמאריה אז הקב"ה מעטרו באורות הקדושים נפלאים ונוראים, ואז באמת קדושים תהיו שהקדושה מסבבת ומקפת מכל צד, והשכינה הקדושה שורה על ראשו כמין זר סביב. ועל כן היה זה בארון לרמז על בחינה זו בישראל שכן הוא אצלם כשהם בבחינות הנזכרים למעלה בצפוי זהב טהור, ובתוכו עץ שטים דוקא כי זה הטוב האמיתי כדבר האמור. ואומר עוד הכתוב,

ויצקת לו ארבע טבעות וגו'. הנה כללות הטבעות האלה הוא לשאת את הארון בהם והוא מורה לפי דרכינו על נשיאת מצוותינו ועשיותינו למעלה למעלה להיות פורחין לעילא לתקן שם בשמים שיהיה שורש למטה ופרי למעלה, שלא יהיו כנובלות הנופלין אל הארץ. ונודע אשר פרי תיקון הזה שיעלו המצוות למעלה, הוא האהבה והיראה שהאדם מרגיש בנפשו בעת עשותם שהם תרין גדפין ככנפי העוף לישא אותם למעלה למעלה כאשר כתבנו למעלה וכמבואר בתיקוני זוהר (תיקון י', כ"ה:) בלשונו כל מצוה בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא וכו' וממילא מלאו אתה שומע הן שאם נעשין בדחילו ורחימו פורחין ועולין למעלה על ידי הכנפים הללו. והנה מבואר בסידור האר"י ז"ל ובמשנת חסידים (בדיני תפילה בבית הכנסת) שצריך לומר קודם כל דבר מצוה ליחדא שמא דקודשא בריך הוא ברחימו ודחילו ודחילו ורחימו בשם כל ישראל וכו' והוא ליחד בזה ארבע אותיות שמו יתברך שמהם בא האהבה והיראה, וצריך ליחד כולם ועל כן צריכין לומר ארבע בחינות נגד ארבע אותיות עיין שם. אשר על כן הטבעות הללו שהיו מורים לשאת את הארון בהם, והוא רומז על בחינת אהבה ויראה שבהם פורחין מצוות ישראל למעלה כנזכר היו צריכין להיות ארבע טבעות נגד ארבע בחינות של אהבה ויראה שעל ידי זה פורחין המצוות לעילא. ולזה אמר הכתוב ויצקת לו ארבע טבעות זהב ונתתה על ארבע פעמותיו, והוא הרמז שהאדם בכל צד שיפנה לארבע הפאות יראה אחד מהטבעות והוא אהבה או יראה והטבעות הללו שהם אהבה ויראה יקיפו אותו בכל ארבע פנותיו.

ושתי טבעות על צלעו האחת ושתי טבעות וגו', ולפי פשוטו אין לזה פירוש כי הלא כבר אמר לתתם על ארבע צדדיו בהזויות כפירוש רש"י בפירוש פעמותיו ומה חזר לומר בזה. ולדרכינו יאמר, כי הנה באמת ארבעה האלה אינם אלא שנים אהבה ויראה רק שהם שנים שהן ארבע ביחוד אותיות השם, ולזה אחר שאמר ארבע טבעות וגו', אומר כי לא תסבור שהם ארבעה ממש ארבעה בחינות נפרדים לא כן כי הם רק שתים, ואך ושתי טבעות על צלעו האחת, והמה שנים ממש שני בחינות ושתי טבעות הללו עצמם על צלעו השנית, כי צריך להתעורר ברחימו ודחילו נגד אותיות י"ה שבשם הוי"ה ברוך הוא והוא צלעו האחת ושתי טבעות על צלעו השנית בחינת ו"ה שבשמו הקדוש כמפורש שם בדברי האר"י ז"ל. ונוסף לזה אומר הכתוב,

ועשית בדי עצי שיטים וצפית וגו'. כי נודע אשר לזה נברא איש הישראלי בארץ התחתונה הלזו מגוש עפר מן האדמה בכדי שכאשר יעלה הוא בכח נשמתו ומחשבתו למעלה לפאר ולשבח ליוצרו או בעוסקו בתורה שמדבק עצמו למעלה במקור הקדושה באורו ברוך הוא הנעלם בתורתו ומצוותיו כי כולם רצונו הם מה שהוא רצה שנעשה כך, והוא ורצונו אחד כידוע. אז ידבק ויעלה עמו כל בחינת צבא הארץ הכלולים עמו בכח גופו, כי כולם נבראו מארבע יסודות הידועות שהם אש רוח מים עפר, וכיון שגופו כלול ונכלל מכל צבא הארץ על ידי הארבע יסודות הללו הרי בשעה שגופו מדבק עצמו בה' אלהיו כן הם מדבקים עצמם באלהים חיים ומלך עולם שבראם אף עשאם. וביותר ויותר אם יעסוק בכל צבא הארץ גופא לעבודת ה' כמו באכילה ושתיה ומלבושי כבוד, בזה ודאי הוא מעלה אותם מגוש עפר ארץ העמים לשמי השמים, וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה בצוותא בסימא שעל ידו יהיו עולים ומתדבקים בה' אלהיהם. והנה שורש כל צבא הארץ הם ארבעה מינים הכוללים לכל צבאיה והם דומם צומח חי מדבר הנמשכין משורש ארבע אותיות שמו יתברך וצריך להעלותם אל שורשם, והנה ארבעה מינים הללו כל אחד כולל בתוכו מכל הארבעה שכן דרכי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו שכל הבחינות כלולים אחד מחבירו, ובפרט לאשר שהם נמשכין מארבע אותיות שמו יתברך ושם בודאי כלולין אחד מחבירו ונמצא בכלל הם י"ו פנים שהאדם צריך להעלותן, וכולם שורשם והויתם ורובם מבחינת היצר הרע הם לרוב גשמיותן המרובה על אורם שאורם בהם מיעוטא דמיעוטא, עד שאין בהם דעת כלל. ולזה אמר ועשית בדי עצי שטים כי בדי הוא ט"ז ורומז על ט"ז פנים הללו והם של עצי שטים מבחינת היצר הרע והאדם צריך לכלול עצמו מכולן ולעשותן שיהיו ראוין להתקרבות אלהי האלהים ואדוני האדונים. ועל כן וצפית אותם זהב כנזכר למעלה, שלא יראה בהם מבית ומחוץ שום בחינת יצר הרע והגשמיות רק מצופה זהב הרומז ליופי ותיקון הדברים ההם שיהיו מתעלים באמת לשם מצוות ועבודת ה'. ואחר כך,

והבאת את הבדים בטבעות וגו'. כי אחרי עוסקו בהם לשם שמים לשם מצוה הנה עדיין לא יעלו למעלה לפרוח בכנפיהם עד אשר יכניס אותם בהטבעות והם אהבה ויראה דחילו ורחימו שהם הגדפין להעלות כל דבר והמה יהיו על צלעות הארון, כלומר כי הם יצטרפו עצמם ויהיו בצד וצלע האיש הישראלי הלז המרומז בהארון שהוא יעלה אותם, בכדי לשאת את הארון בהם שכשישא הארון למעלה ישאו גם המה אתו ויחדיו ידובקו האדם שהוא הארון והבדים שהם כל צבא הארץ לעלות יחד למעלה. ועל כן הצווי מפורשת,

בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו. כי הבדים כאשר המה בלתי הארון הרי הם מוכנים לכל דבר רע, ורובן רע בלא זה ועל כן צריך האדם לראות תמיד שיהיו הבדים שהם צבא הארץ בטבעות הארון שיהיו מקושרים ודבוקים אצלו בעבודת ה' המכונה אל הארון שהוא נזר הקודש, ובטבעות דווקא שהם האהבה והיראה לא יסורו ממנו ואז יהיו עולין עמו בעלותו ליראות את פני ה' אלהיו בתורה ותפילה ודביקות ה' במצוותיו בכל דבר שהוא עושה. ואחר כל זה כשכן תעשה הנה,

ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. זה הוא כללות הכל, וכל הדברים האמורים בענין, הכל בשביל זה. והוא הטובה הגדולה והחדוה העמוסה לאין קץ בהיות התורה בתוך הארון, והוא המורה על הרמת ראשי בני ישראל למעלה למעלה מראשו כביכול, כי התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה (זוה"ק חלק ב', קכ"ד.) והוא ושמו אחד בתכלית היחוד. נמצא התורה מורה ממש כביכול על כללות אלהותו שהוא נעלם בתורה. וכבר כתבנו כי התורה היא רצונו יתברך שרצה שאנחנו נעשה את הרמ"ח מצוות עשה הכתובים בה ושלא נעשה השס"ה לא תעשה, והוא ורצונו אחד בתכלית היחוד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה י') נמצא הוא התורה, והתורה הוא. וצונו להניח התורה בהארון הוא מורה על נתינתו עצמו כביכול בהארון המורה על כללות נשמות ישראל להראות כי הוא יתנהג אחריהם וכביכול הם ימשלו בו בבחינת (מועד קטן ט"ז:) מי מושל בי, כי נתן עצמו בתוכינו וגבה ראשינו להיות כביכול כלמעלה מראשו והוא ישמע אלינו כאשר נאמר כבן אל האם והוא הבחינה הגדולה שבגדולות שאין למעלה הימנה והכל מורה על החיבה והאהבה העצומה הנפלאה ביתר שאת ועוז שמחבב אותנו, אשרי הגוי שה' אלהיו.

ועשית שולחן וגו'. מעשה השולחן ותכונותיו הכל רומז על שולחנו של אדם בעת מאכלו באופן שיהיה בזה השולחן אשר לפני ה', ושולחנו יכפר עליו כמו המזבח כמאמר חז"ל (מנחות צ"ז.) רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר וכו' ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו. כי הן נודע וכבר בארנוהו כמה פעמים אשר עיקר אכילת האדם הוא בכדי לברר מתוכם כל בירורי ניצוצי הקדושה מכל בחינת דומם צומח חי להעלותם למעלה למעלה על ידי שבירת והכנעת תאותו באמת במה שימאס בלבבו כל בחינת תאוה הגשמיות אשר שמה, כי הלא כל בחינת התאוה מעשה בהמה המה, ואין נאה לאדם אשר על הארץ שהוא בחיות ומוח ושכל ומכיר קצת בעבודת קונו בדברים הנוגעים ברומו של עולם, איך יהיה הוא וחמור באבוס אחד לאכול כאשר בהמתו אוכלת למלאות תאוותו ובטנו הלא כמו זר נחשב זאת. ובלא זה כמה מאוסים דברי הגשמיות הלא המובחר שבתאוות שהוא תאות המשגל הנה כבר אמרו חז"ל (שבת קנ"ב.) תנא אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין וגו', ובהמאכל עצמו יבין האדם מה נעשה מהמאכל אחרי אוכלו בעת צאתו מאתו, ובאמת אמר הכתוב (ישעיה כ"ח, ח') כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, כי אם אוכלו לתאוותו כבהמה הרי באמת קיא צואה אוכל שהוא בחינת הגשמיות התאוה שבכל המאכלים.

ואך אם האדם נותן לב להיות מותר האדם מן הבהמה, שיהיה נמאס בלבו כל תאוות הגשמיות, ועל כן יהיה ממעט בהן כל האפשר, ורק את זה יאהב לאכול כמי שכפאו שד לשמו יתברך בכדי להעלות מהם כל בחינות חיות הקודש אשר נתפזרו שמה על ידי התדבקם אל האדם בעת אכילתו והוא יעבוד עמהם עבודת בוראו אחר כך בתפילה ותורה ומעשה המצוות, או מי שזיכהו ה' לידע ולהבין ברזי התורה איך ליחד השמות וזווגים ויחודי קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי המאכל, ואז תיכף מתברר במאכלו הבירורים ועולים למעלה למיין נוקבין ונעשים קשוטים לשכינה, ועל ידי הבירורים הללו בהעלאת המיין נוקבין ממשיכים משם כל בחינת שפע קודש וברכה ורחמים וחיים ושלום לכל העולמות כידוע וכאשר הארכנו בזה במקום אחר. ובזה הם כמעשה הקרבנות ממש כי גם מעשה הקרבן היה לקרב הכח החיוני הזה של הבהמה והעוף הלזה שהם בירורי הניצוצים שנתפזרו שם, למעלה למעלה. ואז נעשה למעלה בחינת הקרבן ממש שנתקרבו כל הכוחות וכל המאורות יחד ביחודא שלים, וזה היה מכפר על עוונות האדם כי האדם בחטאו גרם לעשות פירוד בין הדבקים חלילה, ונרגן מפריד אלוף אלופו של עולם להיות הענן מכסה את הירח ויפסיק בינה לבין השמש ולא יהל אור מאתה אליה, ועל ידי הקרבן קירב את אשר הרחיק וייחד את אשר הפריד לגרום זיווג השלם בארבע אותיות שם המיוחד בכדי שתוכל ברכת אלהינו יתברך להריק ולהשפיע למטה, ובתנאי שיחזור קודם בתשובה שלימה באמת לפני בוראו בחרטה גדולה ובשבירת לב והכנעה לידע לנגד מי מרד בחטאו ומה גרם בחטאו פירוד בין ארבע אותיות שמו יתברך אשר כל מיני מיתות שבעולם אם יעברו עליו אינו כדאי להתפרע על אחת מני אלף על זה ומנע בחטאו כל בחינת הברכות והמאורות מכל העולמות ושלח חושך ויחשיך שם כמאמר הכתוב (ישעיה ה', כ') שמים אור לחושך. כזאת וכזאת כשיתן אל לבו ומתחרט באמת (כאשר בארנו במקומות אחרים) על ידי החרטה הזו שובר כל בחינת הקליפות והסטרא אחרא שגברו עליו בעת חטאו, ואז על ידי הקרבן מקרב הכוחות והמאורות כמאז הכל כמו שבארנו במקום אחר. וכן באכילה נעשה ממש כקרבן לקרב המאורות וליחדם ביחוד גמור, ועל ידי התשובה ושבירת לב קודם כמו שמבואר בספרי יראים שצריך האדם להתוודות קודם אכילתו ולחזור בתשובה והוא על הדרך שהזכרנו ואז שולחנו מכפר עליו כמו המזבח ממש.

ואמנם הנה נודע אשר לכל העלאת המיין נוקבין צריך האדם להמשיך תחילה איזה אור מלמעלה בכדי שיהיה להם כח לעלות כמבואר כמה פעמים בדברי מרן הרב האר"י ז"ל שאין עלייה לתחתונים אם לא שיקבלו תחילה איזה אור מלמעלה שבזה נעשה הכנה שיוכלו לעלות אחר כך באתערותא דלתתא, ואחר כך כשהם עולים אז הם ממשיכין האורות האמיתים והשפעה הנכונה לפי ערך כל עשיה ועשיה ולפי ערך בחינת האתערותא והמיין נוקבין שעולה שאפשר לזה ירמז הכתוב למעלה באומרו ויקחו לי תרומה, כי תרומה נקרא מה שהאדם מרומם למעלה בכל בחינות העלאת המיין נוקבין שהוא בירורי הקדושה הן באכילה והן על ידי התפילה וכל מעשה התורה והמצוות כי הוא מפרישם לה' מבחינת הקליפות שנתערבו בהם ומרים אותן למעלה.

ולזה אמר ויקחו לי תרומה. כלומר שקודם צריכים הם ללקיחה מעט על כל פנים איזה השפעה כל דהוא מלמעלה ואחר כך יוכלו שיהיה לי תרומה שירוממו אלי בכל בחינת העלאת המיין נוקבין. ואחר כך מאת כל איש אשר ידבנו לבו, כפי ערך אתערותא דלבא מלתתא שיעלה בהעלאת המיין נוקבין כן תקחו את תרומתי מה שאני מפריש לכם בכל בחינות הברכות ושפע הטוב בחיים ושלום. ועל כן וזאת התרומה אשר תקחו מאתם בכדי להעלות מיין נוקבין זהב וכסף וגו' כי בכל אלה יבורר בירורי הקדושה. וחשיב י"ג דברים נגד י"ג מכילין דרחמי בכדי שעל ידי המיין נוקבין שלהם יתעורר בחינת השלוש עשרה מדות של רחמים הללו, ואז תראה את התרומה מה שאני מפריש למול תרומתם. כי המה רק ועשו לי מקדש, שבדברים הללו יעשו המקדש הכנה לקבל הברכות, ואני הנה ושכנתי בתוכם שאבוא בעצמי ובכבודי לשכון ביניהם בתוך מעשי ידם על הארץ התחתונה, וממילא כלום חסר מבית המלך כשאני אשכון עמהם ודאי יגיע להם כל הברכות עד בלי די. וכבר נודע אומרם ז"ל (תנחומא מובא בילקוט רמז שס"ט) אילו היו אומות העולם יודעין מה היה המשכן ובית המקדש יפין להם וכו', כי הלא המה היו מקור כל הברכות והטובות.

והנה כמו כן היה מעשה השולחן הכנה לקבל אשר על ידו היה בא כל בחינת השפעת המזונות והעושר והכבוד לכל באי עולם, בבחינת שולחן מלכים הרומז על שררה וגדולה שעל כן שולחן בצפון היה כמאמר חז"ל (בבא בתרא כ"ה:) ומצפון זהב יאתה (איוב ל"ז, כ"ב) כידוע, ורק באופן שיהיה תחילה העלאת המיין נוקבין מהשולחן ככל הנזכר באמת ומהמיין נוקבין ירד המיין דוכרין שהוא ההשפעה. ולזה אמר ועשית שולחן עצי שטים, וכבר כתבנו למעלה שעצי שטים הוא העומד בשמאל בחינת הגבורה שהחיצונים קרובים שם להתאחז שעל כן שטים חושבן שטן עיין שם. ובשולחן הזה ודאי נכון הוא כי עומד בצפון בחינת הגבורה והאדם נכנס אל התאוה שהוא התאוה הכללית שבכל התאוות שמזה כל חיות האדם ואין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה כמו שאיתא בזהו"ק (תרומה קנד:) וכמו שכתבנו במקום אחר. ובודאי קרוב קרוב הוא אל החיצונים ח"ו שיתאחזו בו בכח התאוה שהוא שורש הרע כידוע ואך האדם צריך לפרוש מהם ומהמונם כל עיקר על ידי מיאוס התאוה באמת, ויאחז בשורש הטוב להעלות הבירורים כמו שכתבנו למעלה ובמקום אחר (ואפשר שעצי שטים רומז אל עצת שוטים הוא היצר הרע הנקרא מלך זקן וכסיל (קהלת רבה צ', י"ג) שהוא המסיתו להתמשך אחרי התאוות בעצת שטות להתנהג במעשה הבהמה כסוס כפרד). ואמנם הנה נודע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בכוונת האכילה) ממעשה השולחן ותכונותיו שהוא ד' פעמים שם ע"ב העולה רפ"ח להעלות הרפ"ח ניצוצין שנפלו בשברי כלים וכולם עולים אל המלכות ומתחדשים שם (בסוד ח'דשים ל'בקרים ר'בה ראשי תיבות רח"ל) כמו שמבואר שם. ולזה אמרה התורה אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו, כי אמה רומז על שם ע"ב כמו שאיתא (בכוונת המזוזה) לפי שעולה מ"ו כמנין מלואי ע"ב, ועל כן היה בו ד' אמות וחצי לרמז על ד' פעמים ע"ב הנזכר העולה רפ"ח, וכולם עולים אל המלכות שהוא בסוד החצי בסוד מצה פרוסה (ועיין בכוונת ההגדה במלת יחץ. וגם חצי אמה שהיא חצי ע"ב ירמוז אליה כי היא בסוד דל ועם האותיות הוא ל"ו חצי ע"ב) והכל להעלות הבירורים שיתחדשו שם בבחינת המלכות. ולזה אמר,

וצפית אתו זהב טהור. וכבר כתבנו למעלה (אצל עשיית הארון) שזהב טהור מרמז על בחינה זו מה שאדם עובד את ה' בבחינת היצר הרע שהוא בחינת המאכל והמשתה והוא קרוב אל החיצונים שעומד בשמאל בצפון, וכשאדם זוכה להתקדש שם אז עושה מכל הדברים ההם בחינת זהב טהור כי הלא זהב מבחינת הגבורות והוא חשוב ומעולה מאוד יותר מן הכסף המכונה אל החסדים כי כשאדם מתקדש שם הוא חשוב ומעולה מאוד יותר ממה שעובד בבחינת היצר טוב והניצוצות שעולים מזה הוא זהב טהור ולא כן בניצוצות העולים בסוד החסדים מצד היצר טוב הם בבחינת הכסף ועיין שם כי בארנוהו. וגם ירמז בשולחן וצפית אותו זהב טהור על שם הצדקה לעניים שאדם צריך ליתן קודם אכילתו ובשעת אכילתו ובאורחים על שולחנו, שדבר זה עיקר גדול הוא במאכלו של אדם כמאמר חז"ל (ברכות נ"ד:) אמר רב יהודה אמר רב ג' דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם וכו' עד והמאריך על שולחנו וכו' ופירש רש"י שמתוך כך עניים באין ומתפרנסים וכן סיים שם הגמרא להדיא והוא נחשב כהקרבת קרבן במזבח, ואך באופן שיתן לו מאכלו בכל לב ולב באהבה ושמחה בפנים שוחקות יפות ומסבירות ומכוון לתת לו מנה המובחר והטוב והיפה שבשולחנו כמו שכתב בזה קדוש עליון הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות איסורי המזבח) וזה לשונו: בכל דבר שהוא לשם האל הטוב יהא מן הנאה והטוב כאשר יש לו, בנה בית תפילה יהיה נאה מבית ישיבתו האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר (ויקרא ג' ט"ז) כל חלב לה' וגו' ועיין שם עוד בצחות לשונו לשון הזהב. וכן הוא בדברי הרב הגדול המקובל בעל תולעת יעקב זלל"ה שכתב (בסתרי הברכות) וזה לשונו: כשאדם מאכיל העניים על שולחנו, הנה קרבנו זבח שלמים לה' לפיכך צריך להאכילם המשובח שעל השולחן שכן חלב ודם קרב לגבוה וכתיב (במדבר י"ח, ל') בהרימכם את חלבו ממנו וגו' עד כאן. וכבר הארכנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת (חלק הראשון שורש החמישי ענף א' עלה ז' עיין שם). ונחזור לענין כי זה עיקר גדול בשלחנו של אדם שיהיו עניים ואורחים על שולחנו.

ורואני, כי בעתים הללו שהאדם טרוד יומם ולילה על עסקי פרנסתו על המחיה ועל הכלכלה, ואין לבו מתעורר לעבודת ה' בכל היום כי אם מעט מזעיר, אפשר לא ימצא בעולם הבא מכל טרחותיו ויגיעותיו שטרח בעולם הזה יומם ולילה ביום אכלהו חורב וקרח בלילה ותדד שנתו מעיניו, כי אם מעט זה החתיכה לחם ומזון שהאכיל לרעבים והשקה לצמאים, כי מן התורה והמצוות שלנו זעיר שם זעיר שם שנמצאו בעולם הבא, ועל כן כל האדם אל זה יביט אל רעב וצמא רוח נכאה לב נשבר ונדכה להחיותו ככל אשר יוכל במאכל ומשקה ולבוש וכסות וצדקה, ולעזרו במשא ומתן ככל אשר יוכל ובזה יבוא למקום אשר נלקח משם וזה יתן דין וחשבון בעדו, ועל כן וצפית אותו זהב טהור ממש במעותיו וחפציו ליתנם לרעבים וצמאים. גם התורה הקדושה נקרא על שם הזהב כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ט"ז, ד') בפסוק (בראשית ב', י"א) אשר שם הזהב אלו דברי תורה וכו'. וגם זה מחיובי השולחן לומר ולהרהר עליו בדברי תורה כמאמר חז"ל (אבות ג', ד') שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו וכו', כי על ידי הרהורי תורה שבלב ומוח האדם בעת אכילתו, נח אל הבירורים לעלותן עם מחשבתו כי מצא מין את מינו וניעור. ועל כן בשניהם צריך לצפות ולכסות השולחן, בזהב ממש-במעותיו, ובתורה הקדושה כאמור ואז זה השולחן אשר לפני ה' ובירך את לחמך ומימיך שהם מתברכין לעלות למעלה. והאדם צריך לישב עליו באימה ויראה בהכנעה במורא ובושה באהבה ושמחה כי זה השולחן אשר לפני ה' ואז וגילו ברעדה כתיב, השמחה בלב על שעושה מצוותיו ברוך הוא ועובד עבודתו וגורם לו תענוג ונחת רוח שהוא שמחה לאין קץ, והמורא בגלוי כיושב לפני המלך. ואחר כל אלה ועשית לו זר זהב סביב הוא רומז למה שכתבנו למעלה שבכל העלאת המ"ן צריך האדם להמשיך איזה אור השפעה כל דהוא בכדי שיוכלו לעלות למעלה כי אין עליה לתחתונים אם לא יקבלו תחילה איזה אור משהו והיא ההכנה להם לעלות למעלה ועל כן היה זה הזר סביב לרמז זה שבתחילה צריכים להמשיך איזה אור מלמעלה, והוא שחז"ל הגידו שזר זהב הוא סימן לכתר מלכות (ביומא ע"ב: וברש"י שם) והבן. ולזה אמר,

ועשית לו מסגרת טפח סביב וגו' כלומר כי חומת ברזל צריך שיעשה לו לשמירה מסביב (כמו (יהושע ו', א') ויריחו סוגרת ומסוגרת שהיה חומה לשמירה סביב) שלא יכנסו האויבים לשם הוא הסטרא אחרא והיצר הרע והרע העומדים מוכנים לילך להכניס בו רוח שטות להתאות תאוה למעשה בהמה, ומאוד צריך ליזהר בשמירה ולעשות לו שמירה מסביב בהכנעת תאותו ובזכרון כל אשר הזכרנו מקודם במיאוס תאוה הגשמיות ובהתוודות על עוונותיו מקודם כאשר כתבנו למעלה וכמאמר חז"ל (סנהדרין מ"ג:) אמר ריב"ל כל הזובח יצרו ומתוודה עליו מעלה עליו הכתוב וכו', ועל כן אמר מסגרת טפח כי טפח הוא חושבן שם א"ל אדנ"י עם הכולל שבעשיה שגימטריא צו שאין צו אלא עבודה זרה כמאמר חז"ל (סנהדרין נ"ו:) כמו שהוא בדברי הרב האר"י ז"ל (בכוונת קרבן התמיד עיין שם) כי הלא שמה הרגיעה שידה לישב על השולחן ולצפות על מעשה ידי איש שיגיע חלק אליה בהתאות תאוותו כבהמה ועל כן אין צו אלא עבודה זרה שהוא עבודה שהיא זרה ממך שאינה לשם ה' כי אם למלאות תאותו, ועוד שהאדם שהוא נכנס אחרי התאוה והתאוה מושלת עליו שאין בכוחו להתגבר עליה הרי הוא האל זר שהוא בגופו של אדם כמאמר חז"ל (שבת ק"ה:) המשבר כלים בחמתו וכו' יהא בעיניך כאילו עובד עבודה זרה, היום אומר לו עשה כך ולמחר כך עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והוא הולך ועובד עד כאן. וכן הוא בזוה"ק (אמור ק"ו:) עיין שם, שמיד שאין האדם יכול להתגבר אל התאוה הרי אם יאמר לו היצר הרע לך עבוד עבודה זרה גם כן לא יוכל להתגבר עליו ועל כן מעתה יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. ונקרא אל זר לפי ששם אל הוא הרומז אל בחינת החסדים כידוע וכל תאוות האדם מכוונים על שם החסדים כי רוצה בזה למלאות תאותו בזה או בזה, וכאשר מצינו בהלל איש חסד שאמר כשהלך לאכול אלך לגמול חסד עם הדין אכסניא וכו' עד הדין נפשא עלובתא לאו אכסניא הוא בגו גופא וכו' כאומרם ז"ל (ויקרא רבה ל"ד, ג') עיין שם וקראו עליו (משלי י"א, י"ז) גומל נפשו איש חסיד, וכן בכל התאות. וכשאדם עוסק בהן לתאותו שלא לשם ה' הרי נקרא אל זר שעושה חסדים הזרים שלא לשם ה'. להיפוך בקדושה למולו הוא אל אדני כלומר שחסדיו שעושה, עושה לשם ה' והוא חשוב ומקובל כנזכר בדברינו במקום אחר. ועל כן היה מסגרת טפח שמירה אל הטפ"ח שלא יכנס בבחינת צ"ו של עבודה זרה אל זר להתמשך אל התאוה, רק יהיה בבחינת אל אדני שהוא גם כן חושבן זה שיעבוד עמהם עבודת שמו. ועשית זר זהב למסגרתו וגו' הוא הזר האמור למעלה כפירוש רש"י וכבר ביארנוהו. ואחר כך אומר הכתוב,

ועשית לו ארבע טבעות זהב וגו', הנה נודע אשר הטבעות הללו היו עשוין לשאת את השולחן בהם והוא הרמוז לדברינו על העלאת השולחן למעלה למעלה בזה השולחן אשר לפני ה' להעלות כל בירורי ניצוצי הקדושה בבחינת העלאת המיין נוקבין והוא ההכנה לקבל כל שפע טוב וברכה מאלהי עולם ה' (וכמו שפירשנו בארון הקודש עיין שם) ואמנם ארבע טבעות היה מול הסודות ורזי האכילה המבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל שהוא בסוד ד' אלפין כידוע ועיין שם שבזה עולין הבירורים מתתא לעילא.

ובאורח מוסר שזכרנו, ירמזו הארבע טבעות על הארבעה דברים שהזכרנו. שהוא אחת התשובה והוידוי והחרטה מקודם על עוונותיו, שבזה שובר מאסר החיצונים מן הקדושה. ואחר כך השנית שבירת התאוה באמת והמאסו בלבו כל תאות הגשמיות ואהבת הטוב שבמאכל הזה, שהוא עבודת ה' אשר בה בהעלאת המיין נוקבין שבזה מברר הטוב מן הרע, כי הוא מברר בלבו ומואס את הנמאס, שהוא מואס ברע ובוחר בטוב היא הקדושה. והשלישית הוא עניים על השולחן שבזה שולחנו מזבח כפרה בהקרבת הקרבן (הגם שעיקר הקרבן היא העלאת הניצוצות במאכלו כאשר כתבנו, מועיל זה מאוד להעלאות הניצוצות שהוא בסוד התיחדות צדיק וצדק ומצדק יעשה צדקה, והוא קרבן שמקרב ומיחד המאורות שעל ידי זה עולים הניצוצות כנודע). והרביעית הוא דברי תורה על השולחן שבזה מוצא מין את מינו וניעור לעלות למעלה עם עסק התורה שמקורה בשמי השמים. על כן היה ארבע טבעות בשולחן לשאת אותו נגד אלו הארבעה דברים שנושאים את השולחן לפני ה' בבירורי הניצוצות.

או אפשר ירמזו הד' טבעות אל הד' שם ע"ב הנזכרים, שהם בזויות השולחן, כמו שמביא בדברי הרב האר"י ז"ל. ושם ע"ב הוא המועיל לקבץ נדחים להשיבם אל חיק אביהם כמו שאיתא (בכוונת מקבץ נדחי עמו ישראל שנדחי הוא מספר ע"ב שעל ידו הוא בירור הניצוצות). ולזה אמר הכתוב ונתת את הטבעות על ארבע הפאות אשר לארבע רגליו, כי השמות הללו ד' ע"ב הוא בפאות השולחן בזויותיו לארבע פינותיו. ולזה אמר,

לעמת המסגרת תהיין הטבעות וגו'. כי אם אפילו יכוון אדם כל היום בסודות ורזין דאורייתא בעת אוכלו אם לא יזהר בשמירת עצמו שלא יקרב האל זר אליו בנתינת מקום להיות מן המתאוין בעם, לא יועילו לו כלל להוציא הניצוצין והבירורין מהאוכל כי איך יברר הטוב מן הרע אם הוא בעצמו בוחר ברע ח"ו ומתאוה לו ואוהבו, ונכנס תחת התאוה שאינו יכול למשול עליו, וח"ו האל זר מושל עליו, ואיך יבורר הטוב בכוונתו בסודות אם אינו מבררם בלבו באמת מי הוא הטוב ומי הוא הרע ואת מי ימאס באמת ואת מי יאהב. ולזה לעומת המסגרת דוקא תהיין הטבעות שהטבעות הללו העשוים לשאת את השולחן לברר בירורי ניצוצי הקדושה צריכים דוקא להיות לעומת השמירה הנפלאה שלא יקרב זר בהיכלו ואז תהיין הטבעות לבתים לבדים לשאת את השולחן בכח כוונתו ביחודי השמות עוד יותר ויותר כפי מחשבתו הטהורה וערך שורש נשמתו. וגמר אומר הכתוב,

ועשית את הבדים עצי שטים וגו'. הנה כבר כתבנו למעלה (אצל עשיית ארון הקודש) שהבדים רומזים אל התכללות אדם בכח גופו לכל צבא הארץ מכל הבחינות אש רוח מים עפר ומארבע בחינות דומם צומח חי מדבר, ואת כולם יכניס בטבעות, לומר שלא לבד אלו הניצוצות אשר לפניו יכוון להעלותם מעומק בור ודות, כי אם אף אותם שאינם לפניו כמו באכילת דבר הצומח יכלל עצמו עם כל בחינות הצומח אשר בארץ כי הלא כולם גוף אחד הם ושורש אחד להם, כי ודאי לא יצוייר שהאדם יוכרח לאכול כל הצומח אשר על פני האדמה וכל החיות ובהמות, ואך אם אוכל מהמין רק מאכלו לבד יוכל לכלול עצמו עם כל אותו המין להעלותו כוון נכון אל הקדושה בשורש נשמתו כפי ערך כוחו ורצונו הטוב באמת וטהרתו ממגע נכרי בכל הדברים שבעולם. ועל כן את הבדים יכניס בטבעות ונשא בם את השולחן שכאשר ישא השולחן למעלה ישא אותם שגם הם כולם יעלו עמו על ידי התכללות עמהם בכח גופו שנכלל מכל צבא הארץ כאשר כתבנו שם. ואחר כך,

ועשית קערותיו וכפותיו וגו' זהב טהור תעשה וגו'. כי מי שיש לו לב משכיל וחכם ונבון ומאס בתאוות הזמן ובחר לו יה לחלקו להתאוות לעבודתו ולעשות לו נחת רוח, אז כאשר מביט על כל דבר ודבר מצבא הארץ המגושמים אינו רואה כלל כמו שהוא בגשמיותו ואינו רואה כי אם רוחניותו והוא חיות ה' המאיר ומחיה הדבר ההוא, כי האדם שהוא כרוך אחרי התאוה וזאת הוא לו לעיקר וקבע בעיניו, ועבודת ה' אף שחושב בו לפעמים, מכל מקום לעראי וטפל הוא בעיניו. על כן הוא רואה בשלו בהמגושם מהארץ, ששם עיקר דעתו ומחשבתו, ולפעמים נותן לב שיש שם איזה דבר מהבורא המחייהו ולפעמים לא יתן לב אף לזה. אבל האדם שעיקר דעתו ומחשבתו ולבו קשורה וצמודה באלהי עולם ה' צור עולמים ברוך הוא שהוא מחיה ומהוה כל דבר ודבר בכל יום תמיד כי אלמלא יצוייר העדר שפעו וחיותו מן כל הנמצאים שבעולם אף על רגע אחת היו כל העולמות עליונים ותחתונים כלא היו והיו לאפס ואין. ואך לעולם דברו הטוב שדיבר בעת בריאת שמים וארץ יהי רקיע, יהי מאורות, תוצא הארץ, וכדומה, הוא נצב בשמים וארץ וכל צבאם לעולמי עד, והוא מחיה ומהוה תמיד בכל רגע מאין ליש כאמור המחדש בטובו בכל יום תמיד שתמיד הוא מחדשו בטובו בהשפעתו ששולח הארתו יומם ולילה מאין הפוגות לכל הבריאה כולה. ועל כן איש הנלבב שמואס בגשמיות הבלי עולם הזה אינו רואה בשום דבר מצבא הארץ כי אם כוחו יתברך אורו שפעו וחיותו לא זולת, ובזה הוא מעלה כל דבר ודבר למקום שורשו אף שאינו אוכל ממנו לומר שהוא מתדבק בו בדיבוק אמיתי ועולה עמו כי אם בראיה בעלמא קנה להעלותו לשורשו בהיות נהנה ממנו על דבר מה. והכל לפי שמואס בתאוה הגשמיות שבו ובוחר בחיות אלהות מצור עולמים ברוך הוא אשר בו. ולזה אחר שפרט הכתוב מהעלאת הניצוצין במאכל אדם, אומר כי לא לבד במאכל שאוכל ממנו כי אם ועשית קערותיו וכפותיו וגו', כלומר כי כל דבר המצטרך אל השולחן ומתלוה כהקערות והכפות וכל דבר הנצרך אליו כולם זהב טהור תעשה אותם לטהרם ולנקותם מכל בחינת הגשמיות, כי אם זהב טהור תעשה אותם שהוא הרומז על העלאת הניצוצים מדברים הללו העומדים בשמאל שמצפון זהב יאתה כנזכר למעלה (ואמנם כי זהב חושבן דוד ורומז אל המלכות והיא הנקראת שכינה על שם ששוכנת בתחתונים בסוד הכתוב (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה כנודע. ועל כן כשמנקה הדבר מגשמיותו ומכניע ומבטל גשמיות הדבר בכח המאסו בכל אלה באמת, ומטהר ומגביה את נפש דוד אשר שם להעלותו אז ודאי זהב טהור תעשה אותם, והבן. וביותר ויותר למי שמבין בכח שכלו שורש כל דבר ודבר איה מקום מוצאו למעלה בעולמות עליונים, כי הרי כל פרט ופרט מכל דבר ודבר אשר בצבא הארץ מהגדול שבגדולות עד הקטן שבקטנות כולם יש להם שורש מיוחד למעלה למעלה. והיודע כל דבר בשורשו, והוא בחינת החכמה שהיה באדם הראשון שקרא שמות לכל אחד ואחד מה שהמלאכים לא השיגו זאת כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ז, ד') כי השיג והבין שורש כל דבר ודבר למעלה ולפי שורשו כן הבין בשמו אשר יקראו לו. הנה לזה ודאי בנקל להעלות כל דבר למקומו הראשון שמשם נשתלשל ובא עד למטה הכל כנודע). ולה אומר הכתוב,

ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד. כי הפנים נקרא על שם פנימה כמאמר חז"ל למה נקרא שמו פנים שמגלה מה שבפנים וכו' וכן זה הלחם שהאדם אוכל לפני ה' כאמור הוא נקרא לחם הפנים שאינו אוכלו כי אם לשם מה שבפנים הוא החיות הקודש ואברי השכינה אשר שמה בכדי להעלותם לעשות בהם קישוטי השכינה, ועל כן לא תתן אל השולחן כי אם לחם פנים כלומר לחם שאין לו רק הפנים שלא תראה בו יותר כי אם מה שבפנים, והחיצוניות וגשמיות התאוה שבו תכניע ותמאוס באמת לאמיתו ואז תהיה לפני תמיד כמבואר ברמב"ם זללה"ה (פרק ג' מהלכות דעות הלכה ב' ג' ובשולחן ערוך אורח חיים סימן רל"א) שמי שאינו עושה צרכי הגשמיות רק לכבד ה' נקרא עובד ה' תמיד וכו' עיין שם. כי זה שעובד ה' רק בלימוד ותפילה, ובאכילה ממלא תאותו שלא בכוון נכון לשם ה' הרי אינו עובד תמיד רק בעת הלימוד ומכל שכן שאינו לפני ה' תמיד שהרי מיד כשעושה דבר שלא לשמו יתברך באמת הרי הוא עומד בשדה אחר ח"ו כאשר כתבנו במקום אחר. ואמנם כאשר תתן על השולחן לחם פנים שלא יהיה רק הפנים, כי גשמיותו מה שמחוץ, תבטל ותכניע ולא ישאר לו שורש וענף ויפלו לנוקבא דתהום רבא, רק הפנים ישאר בו להעלותו (וכבר כתבנו שבזה נכלל כל שאר התאוות עיין למעלה) אז תהיה לפני תמיד בזה השולחן אשר לפני ה'.

ועוד יאמר ונתת על השולחן כי אחר כל הנזכר בהעלאת הבירורים ממאכלי שולחנו שהוא העלאת המיין נוקבין ממילא בזה ודאי יגרום הורדת השפע והברכות לכל העולמות כולם. ולזה אמר ונתת על השולחן לחם פנים כלומר כי אם כן תעשה אז תתן על שלחנך לחם פנים ואמרו חז"ל (מנחות צ"ו. ורש"י בפסוק כ"ט) על שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן והוא רומז לדברינו שהוא רואה לכאן ולכאן כלומר למעלה ולמטה שעולה למעלה למעלה בהעלאת המיין נוקבין ויורד למטה בכל בחינת שפע וברכה וחיים עד העולם. וגם כי מבואר בדברי רבינו הרב האר"י ז"ל שאלו הניצוצין שעולים למעלה בכח האדם שהעלם המה בחינת רצוא ושוב ששבים ללכת אל האדם הזה להיות לו מוחין גדולים ואורות עליונים עיין שם, ולזה הם רואין לכאן ולכאן לעלות למעלה ולירד למטה להיות מוחין ואורות אל האדם שהעלן וזה הוא לפני תמיד שבל יחסר המזג מהעלאת המיין נוקבין למעלה והורדת השפע למטה בברכות ואורות הרוחניות כדבר האמור, מעשה המנורה אפשר לרמוז על אור התורה יריכה גביעיה על פרד"ס וששה קנים שלושה דברים שאדם דומה למלאכי השרת וכו' (חגיגה ט"ז.) שבכולן צריך להכניס אור התורה.