וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וגו'. הביטה וראה בסיום סדר שלפנינו מה שכתבנו בזה לחבר הדודים יחד זה אל זה, ועוד לאלוה מילין כי כתבנו במקום אחר פירוש הכתוב (איוב י"ב, כ"ג) משגיא לגוים ויאבדם, ומשפטים בל ידעום, על פי מה שאמרו חז"ל (יומא ס"ט:) למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה ואמר האל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמיה ואמר נכרים מרקדין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא, אתא דניאל וכו' לא אמר גבור וכו' אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו, שכובש את כעסו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו וכו'. ושורש הענין הוא על פי מה שאמרו חז"ל (עבודה זרה ד'.) בהאי מינא שפגע ברב ספרא אמר ליה כתיב וכו' (עמוס ג', ב') רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליהם את כל עוונותיכם מאן דאית ליה סוסיא ברחמי מסיק ליה וכו' עד אמשול לך משל למה הדבר דומה לאחד שהיה נושה בשני בני אדם אחד אוהבו ואחד שונאו אוהבו נפרע ממנו מעט מעט שונאו נפרע ממנו בבת אחת וכו' עד כאן. ונראה שעל כן אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שעת שילוחה כמאמר חז"ל (סוטה ט'.) ופירש רש"י עד שעת איבודה מן העולם כי אין הקב"ה רוצה לפרוע מהם קודם זמן איבודם והוא קודם מילוי סאתם, כי אז יצטרך להפרע מעט מעט ויתקיימו הרבה וממתין להם עד מלוי סאתם ואז (ישעיה כ"ז, ח') בסאסאה בשלחה תריבנה, ומאבדם כולם בבת אחת כמו שעשה לפרעה וחילו ולסנחרב ולסיסרא שאבד כל המונם ברגע אחת, כי המתין להם עד שנתמלא סאתם בכל ואז (משלי י"א, י') באבוד רשעים רינה. ומה שאיתא בזוה"ק (בראשית ס"א.) שמה שלפעמים אין הקב"ה חפץ באבדון מעשה ידיו זה קודם מילוי סאתם אבל אחר שנתמלאה הסאה אז באבוד רשעים רינה וכן יאבדו כל אויביך ה', מה שאין כן בישראל שנאמר (דברים ל"ב, כ"ג) בם חִצַי אכלה בם ואמרו חז"ל (סוטה שם) חִצי כָּלִים והם אינם כָּלים כי נפרע מהם על עוונותם מעט מעט, ובכללותם קיימים לעולם ועד ולא יאבדם חלילה לעולמים כי לעולם לא יתמלא סאתם אחר שמאהבתו נפרע מהם מעט מעט.

ועתה ראה והבין איך גדלה גבורת ה' לכבוש כעסו כל כך בשביל טובת ישראל ונקמת אומות העולם, כי ודאי בעת שאומות העולם מקרקרין בהיכלו ומשתעבדים בבניו בעבודת פרך יומם ולילה, וזה חומס וזה רומס כצאן לטבח יובלו, ודאי שהקב"ה כביכול נתמלא כעס וחימה עליהם להפרע מרשעים האלה שעושין כך לבניו. ואמנם כי לצד שהם שונאיו והקב"ה חפץ לפרוע מהם בבת אחת בעת מילוי הסאה, הנה הוא כביכול כובש כעסו בגבורה גדולה לראות בחציפתן ורשעתן שיעשו עם בני ישראל כרצונם להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה ולשתוק ולא יעשה להם דבר, אדרבה ישפיע להם עוד טובה על טובה, בכדי להנקם מאויביו בבת אחת לאבדם מן העולם לטוב בית ישראל שלא יתערבו עוד בנכרים לעת קץ, וינוחו מאויביהם ולא ילמדו עוד ממעשיהם ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו וגו' (דברים ז', י') כי חז"ל אמרו (בראשית רבה ע"ו, ח') בפסוק (בראשית ל"ב, כ"ב) ותעבור המנחה על פניו וגו' אף הוא בעקא פירוש אף הוא היה בכעס שהיה צריך לכל זה וכו' עד כאן. דקדקו מאומרו על פניו לומר שעל אפו וחמתו היה. וכן כאן בזה שהקב"ה משלם לרשע ועושה לו טובות עתה בכדי להאבידו מן העולם, זה הטובה על פניו הוא, שאין נח לפניו יתברך זאת וגם הוא בכעס על הטובה שעושה לו כי רואה ברשעו, ואכן כי כן מדותיו ברוך הוא שלא יקפח שכר כל בריה ולשלם בעד מצוות קטנות שבו, על כן כובש כעסו בגבורה לשלם לו עתה ולאבדו אחר כך באבוד רשעים שיהיה רינה לפניו.

וזה פירוש הכתוב (איוב י"ב, כ"ג) משגיא לגוים ויאבדם. כי הוא יתברך שמו הנה יטעם ויתעם בתוהו לא דרך, לצד שאינו נפרע מהם בעת עשייתן על רשעם ומניחם עד לבסוף ובתוך כך עושה להם עוד טובות בכדי שיתמלא סאתם, ועל ידי זה הם סבורים כי ח"ו לית דין ולית דיין ועל כן כל אשר יחפצו יעשו כי יאמרו (דברים ל"ב, ל"ז) אי אלהימו צור חסיו בו ובזה ויאבדם מן העולם. וזה שאמרו זו היא גבורת גבורותיו וכו' כי גבורה גדולה הוא במה שכובש כעסו לראות במעשיהם ולשחוק להם כנאמר. וזה אשר השיב הקב"ה למשה בעת שאמר לו (שמות ל"ג, י"ג) הודיעני נא את דרכיך וגו' ואמרו חז"ל (ברכות ז'.) אמר לפניו רבונו של עולם מפני מה יש רשע וטוב לו וכו' צדיק ורע לו וכו' עד רשע וטוב לו, רשע שאינו גמור. צדיק ורע לו, צדיק שאינו גמור. ורבים מקשים מפני מה צדיק שאינו גמור, יגרע מרשע שאינו גמור שלזה טוב לו ולזה רע לו, ואמנם האמת כי כל הטוב והרע הנזכר כאן הוא הכל בעולם הזה כי בעולם הבא ודאי שלצדיק טוב לו ולרשע רע ואמנם בעולם הזה זה הרשע שאינו גמור הקב"ה משלם לשונאיו אל פניו להאבידו ונותן לו שכר מעט המצוות בעולם הזה בכדי לאבדו ולטורדו מעולם הבא ועל כן רשעים תחילתן שלוה וסופן יסורים כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ו, ד') כי לפני שבר גאון (משלי ט"ז, י"ח) ונוטל שכרו בעולם הזה לשוברו בעולם הבא, והצדיק שאינו גמור הקב"ה באהבתו ובחמלתו נותן לו פרעון עוונותיו המועטין בעולם הזה בצער ויסורין בכדי לקבל שכרו משלם בעולם הבא ועל כן הם תחילתן יסורין וסופן שלוה, כי עוונותיו מעט המה ונוטל תחילה פרעון עוונותיו ביסורי עולם הזה להיות סופו טוב ושלוה לעולם ועד.

והנה ידוע שעיקר הדין והנקמה שעושה ה' באויביו הנכרים לאבדם מן העולם זה בא מבחינת בית דין של מעלה והוא ממדת הגבורה יד החזקה הידוע ליודעי חן שבה יעשה ה' שפטים ונקמות בשונאי ישראל, ואמנם זה שהקב"ה עושה להם בתוך כך טובות והצלחות וכובש כעסו מלהנקם עתה עד עת בא דברו בבת אחת ומדקדק לשלם להם בתוך כך כל מעשיהם הטובים שעשו בכדי לטורדן אחר כך אף שגם זה מבחינת הגבורה הוא כי עיקרו בא בכדי לפקוד עליהם בפעם אחת עד אשר לא יוכלו שאת מכל מקום הרי מעורב בו קצת הטוב והרחמים לשלם להם טוב ושכר בעולם הזה, ועל כן זה אינו נמשך מבחינת גבורה של מעלה רק נמשך מבית דין של מטה שהוא בחינת ההוד הידוע ליודעי חן, שגם הוא עומד בשמאל ומבחינת הגבורה הוא אך דינא רפיא נקרא בית דין של מטה ואינו קשה כמו גבורה של מעלה, ועל כן דקדקו חז"ל בלשונם הצח לומר זו היא גבורת גבורותיו ב' פעמים לרמז על בחינת גבורה זו כי מה שהקב"ה כובש כעסו ושותק להם מה שמקרקרין בהיכלו ומשעבדים בבניו זה מבחינת בית דין של מטה היא בחינת גבורה השניה.

ובזה נבוא בביאור הכתוב, כי הנה זה שאמר משה אל ה' למה הרעתה וגו'. לא ח"ו כקורא תגר על עשייתו של הקב"ה היה כי בכל ביתי נאמן הוא ותמונת ה' יביט ולא יאמר כדברים האלה, רק אמר דבריו כזה שאמר לו הודיעני את דרכך ואדעך וגו' שהוא שאלת רשע וטוב לו כנאמר וכן עתה שאל להקב"ה שיודיע לו דרכיו אלה למה יהיה נעשה כן. כי קודם שידע הענין הנזכר מרשע וטוב לו, היה הענין אצלו ביותר פלא שיראה הקב"ה במעשיהם של רשעים הללו שחוץ מה ששעבדו עד הנה את ישראל ועבדו בהם עבודת פרך, עתה נאצו ברשע ועזות בחציפות גדולה לומר אחרי ששלח ה' אלהי ישראל שליח לגאלם יענו אותם ביתר שאת ועוז ובודאי אין לך מחרף ומגדף יותר מזה והקב"ה שותק להם, ועוד היה קשה לו הלא הכל גלוי וידוע לפניו וכאשר ידע שפרעה יענה את ישראל יותר על ידי השליחות ועדיין לא הגיע השעה האמיתית לגאלם לא היה לו לשלוח אליו עתה, כי אם בעת גאולה וישועה לא שהרשע יפתח פה עוד בחירוף וגידוף ויעשה עם ישראל עוד עבודה ביותר להכעיס לבורא עולם, וזה אומרו למה הרעת לעם הזה שאל לידע דרכיו יתברך בזה למה עושה זה שיניח לפרעה שירע לישראל כל כך והוא ישתוק, ועוד למה זה שלחתני אם אינך רוצה לנקום עתה נקמתם מפרעה הרשע למה שלחתני עתה הלא ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת ואם לא היה דעתך לגאלם עדיין לא היה לך לשלוח אליו עתה להרע עוד לישראל על ידי דברך הטוב, ולזה השיבו המקום עתה תראה וגו' כי פן אתה סובר שעוד ילכו ימים רבים ברעות קושי השיעבוד שחידש עליהם פרעה עבור שליחתי אליו לא כן כי עתה תראה אשר אעשה לו וגו' כי זה הגאון ודאי הוא לו לפני שברו, וכל זה היה צריך להיות, כדי שיתמלא סאת פרעה ברשעתו והייתי כובש כעסי מלהפרע עד תשלומין כל שכרו עד נקודה אחרונה להתמלא הסאה שאאבדו מן העולם עד גמירא, וגם כדי להשתלם משפט של ישראל שמגיע להם עוד מצוי הדין בכדי להגיע העת שאגאלם, והם בבחינת צדיק ורע לו, לפרוע על מיעוט עוונותם בעולם בגלותם, ופרעה ומצרים בבחינת רשע וטוב לו להיות עוד מעט גברה ידם ביותר ויותר לשעבד את ישראל בכדי שיקחו הם כל אשר להם, והנה כבר כתבנו אשר עיקר מדת הגבורה שהקב"ה נוקם נקמתו מאויביו הוא מבחינת הגבורה יד החזקה בית דין של מעלה, וזה שכובש את כעסו בגבורתו שלא להפרע מהם כי אם עד עת קיצם הוא מבחינת בית דין של מטה בבחינת ההוד (וזה סוד אומרם זו היא גבורת גבורתיו והבן) וגם המלכות מבחינה זו דינא רפיא שנקראת אני כנודע, וזה שאמרו חז"ל (מנחות מ"ד.) מובא ברש"י סוף פרק ז' אני ה' נאמן לפרוע וכו' כלומר לפי שאני נאמן לפרוע על כן אני כובש כעסי להיטיב לרשע במעט השנים והוא מתגבר בתוך כך על הצדיק לבולעו ח"ו בכדי שהצדיק יקבל עונשו עד גמירא להיטיב לו אחר כך והרשע יקבל שכר גמולו בטוב עד גמירא כדי שיקבל עונשו אחר כך ועל כן אמרו ז"ל (ברכות ז':) צדיק ממנו בולע וכו' כי לצד שהוא אינו צדיק גמור הרשע בולעו שישלימו כל אחד בבחינת זה בטוב עד גמירא וזה ברע עד גמירא ואחר זה נהפוך הוא שהצדיק נוטל הטוב לעולמי עולמים וסופו שלוה, והרשע יפול ברעה לעולם וסופו יסורין, וזה שאמר הכתוב וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', כלומר אף על פי שאני אלהים לנקום נקמה באויביו במדת הדין החזק אף על פי כן הנה אני ה' שם הרחמים גם כן נאמן לפרוע ולזה אני כובש כעסי שלא להפרע מאויבי עד עת מילוי סאתם ולשלם להם בתוך כך שכרם בטוב ואני משגיא לגוים בכדי לאבדם מן העולם, ואני מוכרח לשלם לשונאי על פני, כלומר אף שזה על אפי ועל חמתי בזה להיטב לשונאי מכל מקום כן המדה שלא לקפח שכר כל בריה ואני רואה ברוב וגודל רשעם וכובש את כעסי מלהפרע מהם מעט מעט עד אשר אמחה אותם מן העולם בלתי הותיר לו שריד, והיה הכל צריך להיות שאשלחך אל פרעה והם יקשו את ערפם ויענו עוד לישראל להתמלא הסאה ולאבדם מן העולם ולשלם בזה שכר טוב לצדיקים אלו ישראל לגאלם מעבודתם.

ולזה אמר לו פקח עיניך וראה, הנה וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי ה' וגו'. כי חז"ל אמרו (חגיגה י"ב.) מאי דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולם די וכו'. ונמצאת למד ששמו הקדוש אל שדי מורה על בחינת הצמצום והגבורה לומר עד פה תבוא, כי בחינת החסד מדתו להתפשט ולהאיר עד בלי די והוא בחינת שם הוי"ה המהוה את כל ומתפשט ומרחיב לכל הצדדים. וזה שאמר לו ראה הנהגת מדותי כי איני אץ לעשות תיכף משפט לטוב או למוטב וכאשר אמרו חז"ל (עירובין כ"ב.) ארך אפים לצדיקים ארך אפים לרשעים ופירש רש"י שם שמאריך ומאחר שכר של צדיקים ומאריך לרשעים שמאחר פורענותם וכו' כי הנה מי לנו גדול מאברהם יצחק ויעקב שהיו מרכבה אלי בכל השלימות ובכל היכולת כמאמרם ז"ל (בראשית רבה מ"ז, ו') האבות הן הן המרכבה, והן שקידשו שמי בראשון וראשונה לבאי עולם, ואף על פי כן כל התגלותי אליהם הכל היה בבחינת הצמצום באל שדי שהבטחתי אותן לתת להם את ארצם נחלה, ולא נתתי אותו אליהם כי אם לזרעם אחריהם ואברהם הוצרך לקנות קרקע בדמים מרובין לאחוזת קבר וכן יצחק ויעקב כמו שמובא שם בדבריהם ז"ל (סנהדרין קי"א.) הרי שהיתה הנהגתי עמהם בבחינת הצמצום והדין, ושמי ה' שהוא בחינת הרחמים והחסדים הפשוטים לא נודעתי להם כלומר לא נתגליתי אליהם במדה זו, שלא נהגתי עמהם בזה, והכל כי אני ה' נאמן לפרוע שכר טוב לצדיקים. ויהיה שכרם שמור וגנוז להעניקם מרב טוב הצפון אשר עין לא ראתה וגו' (ישעיה ס"ד, ג') כאשר יגיע הזמן הכמוס עמדי ולהיטיב להם על ידי זה להמלא על צאצאימו רחמים כאשר יצטרכו ועל כן וגם הקימותי את בריתי אתם וגו' ובזה גם אתה אל תתמה על החפץ על התנהגותי עם ישראל בבחינת הגבורה אשר הרעותי למו על ידי שליחות פרעה כי הכל לטוב בית ישראל ולכליון מצרים ולכן אמור לבני ישראל וגו' והוצאתי והצלתי וגו'.

ב או יאמר וידבר וגו' עד ושמי ה' וגו'. כי כבר כתבנו כמה פעמים אשר שני בחינות נמצאים בהולכים לפני ה'.

בחינה אחת, שה' הטוב יטיב לו במדת הרחמים כי יכמרו רחמי הקב"ה עליו להנהותו מטובו ולהשפיע לו שפע הרחמים והחיים ברוב חסדיו, ואכן אין אלו הטובות מגיעין לו במדת דינו של הקב"ה כי דרכו לא נכון לפניו מכל וכל באופן שגם הדין יסכים להיטיב עמו, רק ניזון ממדת הרחמים, ועל כן בעת הזעם בעת אשר יתעורר מדת הדין בעולם גם בו יפגע מדת הדין להענישו, וכעין אומרם ז"ל (במנחות מ"א.) שאין הקב"ה מעניש את האדם כאשר לא יעשה אחת ממצוות עשה שצוה המקום, והטעם כי די לו עונש במה שלא יטול השכר של המצות עשה אשר שכרה אין קץ ואין ערך ובלתי תכלית שעל כן אמרו (בחולין קמ"ב.) שכר מצוות בהאי עלמא ליכא כלומר שאין בכל העולם הזה ומלואו די שכר על מצוה אחת, וראיה מנבוכדנצר שבשכר שלוש פסיעות שהלך לכבוד הבורא נתנו לו מלוכה על כל העולם (סנהדרין צ"ו.), ומה ינתן עוד לטורחים במצות הגוף ובנפש ובממון כסוכה ואתרוג ולולב וכדומה או הליכה לבית הכנסת שיש בהם יותר ממאתים פסיעות. ועל כן אם אדם נבער מדעת ומהשכל כל כך שאינו מקיים מצות עשה בזמנה אז וחוטא א' יאבד הון שמאבד שכר מראות זיו השכינה שאין קץ וערך לתענוג ושעשוע וחמדה הלזה עד בלתי שיעור וערך, ואיזה עונש יותר גדול יש מזה בעולם, הכל כידוע. ואמנם עם כל זה בעידן ריתחא ענשינן אעשה כמו שאמרו (במנחות שם) כי בעת שהדין גובר בעולם עושה דין גם למי שלא יתחייב זאת מצד הרחמים.

ובחינה השנית היא, אדם שמיטיב מעשיו כל כך עד אשר גם מדת הדין הקשה יסכים להיטיב עמו כי היטיב דרכיו ומתקן מעשיו כל כך עד אשר פועל אדם ישלם לו שכרו משלם גם מצד הדין, ועל בחינה זו אמרו חז"ל (ברכות י"ז:) בפסוק (ישעיה מ"ו, י"ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה רב ושמואל וכו' עד כל העולם ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע וכו' עד כאן, כי אינם צריכים לצדקה מצד הטבת מעשיהם כי אם ניזונין בזרוע שהדין נותן להיטיב לו ועל זה אמרו ז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג') אשריהם הצדיקים שהן הופכים מדת הדין למדת הרחמים, כלומר כי הם בצדקתם הרמה גורמים שמדת הדין נהפך עליהם לרחמים להיטיב להם ולהשפיע להם כל מיני טובות וברכות, כי הדין הוא שיהיה להם כל טוב לרוב טובם, וזה שאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ח, כ') אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה וגו', כלומר כאשר אזכה שגם אלהים בחינת הדין יהיה עמדי לשמרני בדרך הזה ולתת לי לחם לאכול וגו' שלא אהיה ניזון בצדקה רק בדין השלם וזה עיקר שלימות האדם שבין בעת הרחמים ובין בעת הדין יהיה דרכו נכון לפני בוראו יתעלה שלא ימצא עליו שום קיטרוג, כי לזה היה עיקר הבריאה שישלם הקב"ה שכר האדם בדין ולא בצדקה שלא יהיה כנהמא דכסופא ואין הטבה זו שלימה, ועיקר ההטבה השלימה הוא כאשר האדם ניזון מיגיע כפו ולא בצדקה.

ועל כן אחר שאמר משה למה הרעת לעם הזה וגו' והיה דבר זה קשה לפני יוצר עולם ברוך הוא, ועל פי מדת דינו של הקב"ה ודאי היה משה מתחייב בזה לחרות בו אף ה' על הדבר הזה, ואכן הקב"ה גלגל עליו מדת טובו וחסדו לבל יחרה זעמו בו, ועל כן דיבר אתו משפט ובעת המשפט אמר לו כי לולי רחמים רבים שבי וחסדי ודאי היית נתענש על ידי זה ואך אני מיטיב עמך כרוב רחמי, כדמיון האב שמתחיל להתקצף על בנו ואומר לו כי לולי רחמי וחסדי שאני מרחם עליך הייתי מעניש אותך בעונש קשה ואך רחמי גורמים זאת שאני מניחך. מה שאין כן באבות העולם שלא נצרכו לכך שהיו זוכין ליזון בזרוע וכיעקב שאמר אם יהיה אלהים עמדי, ולא הייתי צריך כלל להתנהג עמהם במדת החסד. ואם תאמר שמעולם לא הגיעו למדה זו להרהר אחרי מדותי ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. לא כן, כי הן הבטחתי להם את הארץ להנחיל להם אחוזת נחלה להם ולבניהם. ולא היו רק גרים בארץ, שהוצרך אברהם לקנות ארבע אמות קרקע לקבר שרה בכסף מלא, וליצחק גרשו מן הארץ ואמרו לך מעמנו ויעקב קנה לו מקום אהלו במאה קשיטה ואף על פי כן לא הרהרו כלום אחר מדותי כמאמר חז"ל (שמות רבה ו', ד') כי ידעו אשר לעולם דברי נצב בשמים ובארץ לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה.

וזה שאמר הכתוב וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', כלומר בבחינת דין אלהים אמר לו תדע שאני ה' רחמים אמיתיים ובזה אני מתנהג עתה עמך ולולי זה הייתי מעניש אותך ולא כן התנהגתי עם האבות כי וארא אל אברהם אל יצחק וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם לא הוצרכתי כלל לאמור להם אני ה' שאני מתנהג עמכם במדת החסד כי היו ניזונין בזרוע ולא בצדקה, והמה היו גם כן באותו מקום ובאותו מעשה כי וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם וגו' כלומר אני הבטחתי להם הארץ בנחלה, ולהם נעשה רק ארץ מגוריהם אשר גרו בה כי היו רק כמו גרים בארץ לא להם ועם כל זה לא הרהרו אחר מדותי ואף על פי כן ושמי ה' לא נודעתי להם לא הוצרכתי להתנהג עמהם במדת הרחמים מה שאין כן אתה. כאמור.

ג או יאמר הכתוב וידבר אלהים וגו'. כי בדרך משל אדם שיש לו אוהב נאמן שאוהבו יותר מדאי ובודאי ראוי שזה יחזיק טובה לאוהבו במאוד לדורות עולם כי אהבת נפש אוהבו, אך עדיין לא הוחזק האוהב הזה בעיניו לאוהב נאמן שאין אחר כזה, כי סבור מן הסתם כל אוהב ודאי אוהב הוא בכל לב ולב, ואכן אם ימצא לו עוד אוהב שיאהבהו מאוד ואחר כך יראה שאף על פי כן אינו דומה לאוהב הראשון כי מצא בו איזה דבר שלא כן הוא כראוי לאוהב הנאמן באהבתו, אז יאמר כמה אני צריך עתה להחזיק טובה לאוהב הראשון אחרי שאני רואה כי אין דומה לו ועד כמה הגדיל אהבתו עלי. וכן הקב"ה היה לו אוהבים נאמנים אברהם יצחק ויעקב ובודאי היה צריך להחזיק להם טובה ולזרעם אחריהם כי אוהביו המה, אבל לא הוחזקו כי לא ימצא אחר כמותם, ועתה שאמר לו משה למה הרעות וגו' אמר הקב"ה עתה אני רואה כמה אני צריך להחזיק טובה לאברהם יצחק ויעקב שהיו אוהבי שלא הרהרו כלום אחרי מדותי. ולזה אמר הכתוב וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' כלומר עתה על ידך נתמלאתי רחמים וחסדים בשם הוי"ה ברוך הוא שמורה על הרחמים, לרחם על בני האבות בגודל טוב וחסד, כי וארא אל אברהם אל יצחק וגו' עד וגם הקמתי את בריתי אתם וגו' והם לא הרהרו כלום אחרי מדותי, ועל כן כמה וכמה אני צריך להחזיק להם טובה על אשר אני רואה עתה אהבתם הנפלאה והגדולה אלי שאין עוד כמותם כי חבל על דאבדין כמאמר חז"ל (רבה שם), ונוסף לזה גם שמעתי את נאקת בני ישראל. אבל כריתת ברית האבות הוא העיקר, ולכן בגלל אבות אושיע בנים, והנני מביא גאולה לבני בניהם. ולכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי והצלתי וגאלתי וגו' עד אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נתתיה להם ולא הרהרו אחרי. ונתתי אותה לכם מורשה, כלומר כי אתם באים בירושת נחלת אבותיכם ובשבילם אתן אותה לכם אני ה' בעל הרחמים שכבש רחמי את כעסי בראותי אהבת האבות אלי כנאמר.

ד עוד יתבאר אמרי אלהים בכתובים האלה, כי נודע ליודעי דרך האמת, אשר עיקר יחוד שמו הגדול והנורא יתעלה, הוא על ידי הוא"ו שמספרו אחד כי הוא המיחד את הכל ונקראת בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, כלומר ה' קצה, קצה הראשון ה' ראשונה של שם הוי"ה יתברך, אל ה' קצה, קצה האחרון ה' אחרונה של שם הוי"ה יתברך, והוא"ו שביניהם מחבר את האהל להיות אחד ועל ידי זה נעשה היחוד בארבע אותיות שמו יתברך כי י"ה הם תרין ריעין דלא מתפרשין ותמיד הם ביחודא שלים ועיקר היחוד הוא להיות אם הבנים שמחה ועל כן הוא"ו שבין ה' ראשונה הנקראת אם ובין ה' אחרונה המכונת ברזא דבת הוא המחבר ומיחד את הכל.

ועל זה רמז הכתוב (יחזקאל א', י') ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם כי בהיות היחוד אשר נעשה ברזא דוא"ו לחבר הקצה אל הקצה על ידי הממוצע המכריע אז נעשה שלושה פעמים חסד כי בעת היחוד אז נתמתקו כל הדינים ונכללים ברחמים ובחסדי המקום, ונעשה שלושה פעמים חסד שכל השלושה בחינות קצה הראשון והאחרון והממוצע נכללים בחסד ועל כן הוא"ו מספרו אחד כי אחד הוא מרמז על היחוד השלם האמיתי בכל העשר ספירות הקדושים הנזכרים בספר יצירה. כי הא' הוא בסוד הפלא העליון המורה על סוד הכתר שהוא מופלא ומכוסה, והד' רומזת אל סוד המלכות שהיא דלה ועניה דלית לה מגרמה כלום כי אם מה שמקבלת ממה שלמעלה ממנה על ידי היחוד השלם, והח' מרמז על שמנה ספירות שביניהם מכתר עליון עד בחינת מדת המלכות ואין יחודם כי אם על ידי האדם המוסר נפשו ורוחו ונשמתו ליחד שמא דקודשא בריך הוא ושכינתא בכל עת ובכל שעה ורגע, ובפרט בעת קריאת שמע סוד היחוד השלם שאז הוא מיחדם לאחד על ידי מסירת נפשו באמת, וכן למעלה נעשה היחוד על ידי האדם סוד שם מ"ה שהוא"ו מורה עליו בסוד יעקב אבינו בריח התיכון כאמור. ולזה אמר ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם, כי יחוד של ארבעתן בחינת ארבעת אותיות שמו הגדול יתברך נעשה בסוד פני אדם שם מ"ה, ופני אריה שמספרו שלושה פעמים חסד, כי נתיחדו שלושה אלה ונעשה שלושתן בבחינת החסד וזה אל הימין לארבעתם ליחד כל הארבעה בבחינת החסד סוד הימין כי י"ה תרין ריעין דלא מתפרשין כנזכר.

וזה רמז הכתוב (ויקרא א', ב') אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וגו'. כלומר עיקר עבודות ועשיות האדם התחתון ואדם העליון סוד שם מ"ה להיות יקריב קרבן לה' שיקרב ארבע אותיות שמו הגדול יתברך להיות קרב אחד אל אחד והיו לאחדים על ידו, ועל זה צריך האדם התחתון למסור נפשו לה' על דבר אשר חטא נגדו ונרגן מפריד אלוף (משלי ט"ז, כ"ח) אלופו של עולם ואין יחוד בארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא, ואז צריך לעשות תיקון השלם בנפשו בהכנעה ובחרטה במרירות הלב ובוידוי פה להתודות על קרבנו, על חטאת עוון חטאת, ועל אשם עוון אשם וכו' כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ד) ובקבלת המיתה על נפשו כאשר עושין לבהמתו להקריבה לה', והכל בתשובה נכונה ושלימה ואז נתקן על ידי זה האדם העליון סוד שם מ"ה, וממילא נעשה היחוד. כי עיקר היחוד תלוי אם שם מ"ה מאיר ומופיע ומבהיק אורו בשלימות אז הוא מיחד הכל ומקרב הכל ונעשה קרבן לה' ממש, שאחר מה שגרם להיות מפריד אלוף עתה נעשה קרבן לה' שמתיחדים ארבע אותיות שם הוי"ה ביחודא שלים ונתקן העולם ומלואו. ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג') אוי להם לרשעים שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין וכו' כי הרשע שמפריד אלוף אלופו של עולם ומפריד הא' של אחד כי הוא גרם פירוד ולא יחוד ואז נפרד הא' של אדם סוד שם מ"ה ונעשה מהאלף אוי ווי שנהפך עליו לדין לרוגז ונשאר דם סוד דם הנפש, ודמו בראשו כי הפריד האלוף מאדם להיות נשאר דם, ודמיו בו ומתחייב הריגה למקום, כי כשם שהוא הפריד בין האורות עליונים כן נפשו ונשמתו נפרדת מן הגוף.

וזה רמז הקב"ה במכה הראשונה במצרים שהוא מכת דם אשר נהפך המים לדם כי מים שני פעמים מ"ה ורומז על בחינת היחוד השלם והוא שני פעמים ברזא דו"ו שאי אתה יכול לומר ו' בלתי אחרת עמה כזו ו"ו, והו"ו השניה נרמזת בשם שדי והוא גם כן סוד מ"ה בסוד הכתוב מ"ה שמו ומ"ה שם בנו ברזא דיעקב ויוסף כנודע ושניהם רומזים בבחינת היחוד דאחיד בשמיא וארעא, וגם כי על ידי היחוד האמיתי, שאם הבנים שמחה שמתיחד הה' ראשונה עם ה' אחרונה והם בסוד מי וים כי מ"י הוא סוד ה' ראשונה וי"ם הוא ה' אחרונה בסוד הכתוב (קהלת א', ז') כל הנחלים הולכים אל הים, וכשהם בסוד היחוד נעשה מים, מי ים. כי יו"ד אחד הוא מחברם ונעשה מים הרומז לחסדים המתגלים אחר היחוד והכל על ידי סוד שם מ"ה כי הוא המיחד את כל. ועל כן כשהתגברו המצרים הרשעים בחטאם הרב והפרידו הא' משם מ"ה הרומז ליחוד המים אז נהפכו המים עליהם לדם הנשאר מאדם אחרי הפרדם מהא', והא' נעשה אוי להם שנהפכה עליהם למדת הדין כי גמר היחוד הוא בבחינת פני נשר הרומז ליעקב וכמו שאיתא בזוה"ק (יתרו פ':) נשר באתרא דיעקב שריא ובכולא אשתכח רחמי לבנוי דינא לגבי אחרנין, והכל עבור האל"ף של מ"ה שנעשה להם לאוי ונשאר דם כי החלב סוד הרחמים נעכר ונעשה להם דם, ואך טוב לישראל אלו המיחדים שמו ברוך הוא בכל יום תמיד ונעשה בהם הוי כל צמא לכו למים אלו הצמאים לדבר ה' לעשות לו נחת רוח ביחוד שמו יתברך הנעשה בבחינת מים והבא לטהר מסייעין אותו מלמעלה שהקב"ה זורק עליו מים טהורים ומטהרם מכל טומאתם על ידי יחוד המים שהמה גורמין מלמטה ומתחבר מי בים ומאירין שני פעמים מ"ה בחינת יעקב ויוסף בהארה נפלאה ביחוד הכולל הכל והם בג' מים שהם מים הנובעין ומתפשטין והולכין ממקור החיים והשלום מדת עליון לנוה אפריון למכון בית אלהינו מעתיק לאבא ואימא ומאבא ואימא לזעיר ונוקבא ונתמלא הבריכה במים מתוקים צלולים וברורים המשיבים את הנפש, ונפש רעבה מלא טוב, ואז נקרא הוא ברוך והיא ברכה. ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה א', י') למה נברא העולם בב' מפני שהוא לשון ברכה וכו' כי בהיות היחוד השלם הזה למעלה אז נקרא מעשה בראשית ב' ראשית ראש א' למעלה וראש א' למטה, כי כשם שהמשכת השפע וברכה וחיים טובים נמשך ממקור עליון לנוה אפריון למלאות עולמו בכל מיני ברכות באור הפשוט הנמשך מלמעלה למטה, כן צריכה כנסת ישראל להעלות נר תמיד מתתא לעילא באור חוזר להיות השלהבת עולה מאליה להתאוות ולחשוק ולהתלהב ברשפי אש שלהבת יה לדבק עצמה במקור עליון בכלות הנפש ממש בבחינת העלאת המיין נוקבין ועל ידי זה נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו, ועל כן גם כנסת ישראל נקראת ראשית כנודע כי היא הראשית ממטה למעלה להתחיל להתדבק ולהתקשר למעלה למעלה.

ועל כן אנו אומרים המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, כי אף שאין כל חדש תחת השמש ומיום שנבראה העולם בששת ימי בראשית לא נתהוה שום דבר חדש בהבריאה להיות כמעשה בראשית, ואולם הכל רומז על ב' ראשית שביארנו, כי לולא היחוד הנפלא הלז שביארנו שעולה היחוד מתתא לעילא בבחינת העלאת מיין נוקבין בכדי להעשות אחר כך היחוד מעילא לתתא בהורדת מיין דוכרין בכל מיני שפע וברכה להחיות העולמות וכל אשר בהן, לא היה העולם עומד אף רגע אחת, ואמנם הוא המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה ב' ראשית הללו שהוא היחוד השלם שעל ידו יורד כל הברכות לעולם, ועל כן נברא העולם בב' לרמז על ב' ראשית הללו שהוא קיום העולם על ידי הברכה שיורד בכל יום תמיד על ידי זה, ולזה אמרו מפני שהוא לשון ברכה כי על ידי ב' ראשית האלו יורד הברכה מחי העולמים להחיות העולמות, ולזה אמר הכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ כלומר בריאת שמים וארץ הוא בבחינת ב' ראשית שיהיה תמיד היחוד השלם בכל, ועל כן אמרו ז"ל (חגיגה י"ב.) זה וזה כאחת נבראו כי נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו והיו לאחדים ממש ואז כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף ברחמי לבנוי ודינא לגבי אחרנין המפרידין היחוד ונהפך עליהם לדם.

והנה עוד ירמז יחוד המים הנזכר בבחינת מי וים ושני פעמים מ"ה, כי בעת היחוד הנזכר והעולם מתנהג ברחמים בבחינת אדם אריה ונשר כאמור, אז נכלל שמאלא בימינא והימין מתגבר על השמאל להמתיקו והדינים נמתקין והחסדים מתרבין ונעשה בחינת שור תם פירוש אף שור העומד בשמאל פחד יצחק נעשה בבחינת תם יעקב איש תם שנכלל בימין ונמתקו הגבורות שבו ומנהיג העולם במדת הרחמים. ולזה רמז הכתוב (דברים י"ח, י"ג) תמים תהיה עם ה' אלהיך כי בעת שנעשה בחינת ה' אלהיך שהוא הוי"ה ואלהים הרומז על המיתוק הדין בחסד ומתנוצץ אור הרחמים אז נעשה בחינת תמים תם מים כי מ"ם כפול במ' אחרת ולכן היא נדרשת למעלה ולמטה כי השור אשר בשמאל שתה ממים מי באר גימטריא הוי"ה ואלהי"ם הוי"ה אדנ"י שהם בחינת המיתוק והיחוד אבא ואימא וזו"ן ונתבסם ונעשה בבחינת שור תם סוד הרחמים ואז נעשה התיו הרשום על מצח הצדיקים תיו תחי' כמאמר חז"ל (שבת נ"ה.) כי נעשה בסוד הרחמים.

וזה רמז מה שאנו אומרים בלילי פסחים שאז סוד היחוד השלם האמיתי והזיווג נעשה בכל העולמות אף בעולם העשיה שהוא סוד מה שדרש בן זומא שתאמר יציאת מצרים בלילות כנודע ואתא תורא ושתא למיא דכבה לנורא וכו' כי השור העומד בשמאל שתה ממים הזכים מי באר ונתבסם ונמתק והחסדים מתגברין על הדינים ואז וכבה לנורא גבורת אש שבו מבחינת הדין אשר משמאל לדמשק כי ח"ו בהתגברות האש אשר בשמאל אז נעשה בבחינת דמשק דולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים כמאמר חז"ל (יומא כ"ח:) וכאן ירמז שח"ו נמשך השפעתו עד בחינת אלהים אחרים חלילה אבל בעת היחוד כבה לנורא אש הדין דשרף לחוטרא דהכה לכלבא, כי הנה בעת הדין אז נאמר (בראשית כ"ז, א') ויהי כי זקן יצחק ויקרא לעשו בנו הגדול וגו' ומתגברים בחינת עשו ועמלק ח"ו, והנה חיות עשו ידוע שהוא מבחינת רציחות החרב שברכו אביו ועל חרבך תחיה שעל כן כאשר שאלו לבני עשו אם יקבלו התורה ואמרו להם שכתוב בה לא תרצח מאנו לקבל באומרם כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא וכו' כמאמר חז"ל (ספרי וזאת הברכה שמ"ג) כלומר כל בחינת חיותם הוא מבחינת הרציחה. ונודע (זוה"ק חלק ב', צ"ג:) אשר כל ענין הרציחה נמשך מחוטר מקל הפסיק שבין לא תרצח שמורה הפסיק שלפעמים תרצח והוא על פי סנהדרין לדון בארבע מיתות שחייבה התורה לעושי רשעה, ומזה נתמשך הרציחה לכל באי עולם, כי אם לא היה הפסיק הלז והיה מחובר יחד לא תרצח ונודע (בראשית רבה א', א') אשר העולם לא נברא אלא בתורה הקדושה ומאין היה רציחה בעולם אם כתוב בתורה לא תרצח אך עבור הפסיק טעמא שנשאר בחינת הרציחה בארבע מיתות התורה, מזה נמשך הרציחה לרוצחים. ועל כן נרמז בעשו בחוטרא כי הוא מקבל חיותו מחוטר מקל הפסיק הנזכר, ועמלק נקרא כלב כמאמר חז"ל במדרש (פרשת זכור מובא ברש"י בחומש פרשת ויבוא עמלק שמות י"ז, ח') חייכם שהכלב בא ונושך אתכם וכו' עד ובא הכלב ונשכו, עד כאן. (ונרמז בשמו כי כלב פשוט ומילוי עם ששה אותיותיו עולה כמספר עמלק במילוי) והמה נקראים בעת כי זקן יצחק אבל בעת שנמתקו הדינים והגבורות על ידי רבקה שאומרת ליעקב בנה (בראשית כ"ז, ט') קח לי משם שני גדיי עזים אז שרף לחוטרא דהכה לכלבא פירוש שמתחבר לעמלק בחינת עשו (כי הכה פירוש מטא לגבולה על דרך (במדבר ל"ד, י"א) ומחה על כתף ים וגו' ותרגומו ומטי על כיף ימא) עתה כאשר השור שתה את המים ונתגברו החסדים הכל נשרף ונכלה וקאי דשרף על השור האמור למעלה ולא על הנורא שסמך לו, או אפשר יאמר דשרף לחוטרא פירוש שהדליק והבעיר את החוטרא עשו הרשע והוא הכה לכלבא שנתחבר לעמלק אבל עתה הכל נכבה ונכנע ואין הכלבים צועקים כי לא יחרץ כלב לשונו. וגמר אומר דנשך לשונרא דאכלה לגדיא דזבין אבא וגו', כי שונרא ירמוז על חכמי מלכי מצרים שהיו בימים ההם כי כן עולה חושבן שונרא ע"ה כחושבן חכמי מלכי מצרים, כי המצרים קראו עצמן חכמים כמאמר חז"ל (שמות רבה ה', י"ד) ונודע אשר נשיכה הוא מלשון התדבקות כאומרם ז"ל (בפרק ב' דחלה משנה ד') העושה עיסתו וגו' פטורים וגו' עד שישוכו וגו' ועל כן אמר דנשך לשונרא שעשו ועמלק נגעו גם לבחינת קליפת מצרים וכולם אכלו לגדיא גדי אחד בין הזאבים שה פזורה ישראל דזבין אבא בתרי זוזי כי זוזי מרמז על היחוד הנזכר כי זו מספרו אחד המורה על יחוד העשר ספירות כנזכר שהא' הוא כתר עליון והד' בחינת המלכות והח' ח' דרגות שביניהם. וזי הוא מספרו טוב שהוא שם הקדוש אהו"ה גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא שעל ידי נעשה היחוד השלם בטוב, והיחוד הוא בשני בחינות מתתא לעילא בהעלאת מיין נוקבין ומעילא לתתא בהורדת מיין דוכרין כנאמר למעלה.

וזה אומרם ז"ל (פסחים פ"ז:) ד' קנינים קנה הקב"ה וכו' עד ישראל קנין אחד שנאמר (שמות ט"ו, ט"ז) עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית וכו', כי זה הוא הקניה שקנה הקב"ה את עמו ישראל להיות עבדי ה' לעבוד עבודתו לראות תמיד ליחד שמו הגדול והקדוש בבחינה זו שהוא אחד ועל ידי זה יתיחדו מתתא לעילא ומעילא לתתא שהקב"ה ישפיע לעולמו כל מיני טובות וברכות וזה עיקר תענוגו ושעשועו בעולמו כשמיטיב עם בריותיו על ידי הטבת מעשיהם ומיחדים שמו הקדוש. וזה אומרו דזבין אבא בתרי זוזי שקנה אבינו אותנו בשני היחודים הללו שתמיד ניחד שמו הקדוש בבחינת זוזי והוא ייטיב לנו תמיד על ידי זה כרוב טובו, וכל הקליפות הנזכרים כולם אכלו לגדיא צאן קדשים ישראל עמו בכל פה. ועתה בלילה הזו בעת היחוד השלם כולם נכנעין בטילין ומבוטלין, ומי החסדים כבה לאש של גיהנם אשר בתוך עמקי הקליפות ההם כי גם השור בחינת הדין שתה ממים הלז ונעשה שור תם ומתמם עם תמימים אלו ישראל והשמאל נכלל ונמתק בימין ונעשה ברמז ו"ו כפולה הימין והשמאל שוין מיחדים באחד ועל כן מים שני פעמים מ"ה כי נעשו שניהם בבחינת הרחמים, ונעשה תמים תהיה עם ה' אלהיך פירוש בעת שהוא בחינת תמים תם מים אז ה' אלהיך שאלהים נעשה בבחינת הוי"ה הרחמים ומצטרף בשלושה צירופים אחרים כידוע, כי אלהים שבבינה נעשה ממנו בעת המיתוק מי אלה כי אלה קשה הוא כמאמר חז"ל (בבא בתרא פ"ח:) אל קשה ואלה קשה מאל וכו' עד כאן. כי אלה רומז על ו' קצוות ששה פעמים ששה מספר אלה בלי הרמת ראש ומוחין, והם בחינת הדינין. ואך "מי" הוא הממתיק את אלה כי מי הוא סוד הבינה ששם המתקת הדינים בשורשן כי שם רחמים פשוטים למאוד, ועל זה אמר הכתוב (ישעיה מ', כ"ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה כלומר בחינת מי הוא המבריא ומרפא את האלה להמתיקו להכלל ברחמים, ואלהים שבגבורת זעיר אנפין נצטרף בבחינת אל"י מ"ה כי נמשך החסד והטוב ממקור העליון הנרמז בבחינת היו"ד דרך צינור ההשפעה הנרמז בשם מ"ה אל, אל שהוא קשה כנזכר ונמתק ונעשה רחמים, ואלהים שבמלכות שנקראת גם כן אלהים נצטרף לתיבת לי מאה כי מאה הוא היחוד השלם שנכללו כל העשר ספירות זה בזה ונעשה כל אחת כללות כולם, עד שמלכות שבמלכות נעשה בבחינת מאה והוא המיתוק הגמור. וגם מאה הוא מספר מ"ו סוד מילוי ע"ב סוד מקור החסד, והמלכות נקראת לי בסוד לי לשמי או הרי את מקודשת לי, ועל כן לי מאה הוא סוד המיתוק. וגם כי אלהים יורה כסדר זה אל ה' ים, כי נודע שהמלכות היא בסוד הדל"ת כי הוא בבחינת הדל דלית לה מגרמה וכו' וכשהיא נתמלאת מהבריכה עליונה בסוד החסדים המתפשטין ממקום העליון שהוא יו"ד אז נכנס בחינת יו"ד אל הדל"ת ונעשים ה' בסוד (בראשית מ"ז, כ"ג) הא לכם זרע שנתמלאה בזרע זרוע על פני השדה וצומחת ומגדלת ונותנת זרע לזורע ולחם לאוכל ואז נעשית בסוד הים כי כל הנחלים הולכים אל הים. נחל הוא ראשי תיבות נ'צר ח'סד ל'אלפים ונתמלאת בחסדים טובים, וזה אל ה' ים כי אל רומז גם לחסד בסוד (תהלים נ"ב, ג') חסד אל וגו' ומכח השפעת החסדים מאל אליה נעשית ה' דל"ת יו"ד ואחר כך נתמלאת על כל גדותיה ונעשית בסוד הים שכל הנחלים הולכים אליה ומנהגת עולמה במדת הרחמים (ועיין בדברי מרן הקדוש האר"י זצוק"ל בספר עץ החיים בפרק שלישי משער הכללים איך אשר בסגנון זה מתחלק אלהים שבבינה להשלים לרי"ו, וכאמה כן בתה להיות כן גם במלכות והכל מרומז במאי דקמן בפסוק וארא אל אברהם וגו' באל שדי כמו שכתב בסוף פרק הנזכר.

והנה יש להבין בשאלת משה רבינו ע"ה אל ה' שאמר (שמות ג', י"ג) הנה אנכי בא אל בני ישראל וגו' ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, הכי לא ידע משה רבינו עדיין שמו של הקב"ה הלא מנעוריו היה עובד עבודתו ואיך לא ידע שמו. ועוד איך אפשר שלא היה מקובל ביד כל בני ישראל שמו של הקב"ה מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב, וכמה פעמים הזכיר יעקב אבינו שם ה' טרם בואו למצרים ואחר כך במצרים בברכו את בניו הזכיר כמה שמותיו של הקב"ה ועכשיו ישאל מה שמו. וגם בתשובת הקב"ה אליו צריך להבין שאמר לו תחילה (שם שם, י"ד) אהיה אשר אהיה ואחר כך אהיה לבד שלחני אליכם, ואחר כך ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר וגו' ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' זה שמי לעולם וגו' למה הזכיר לו כל השמות הללו ועוד שהוסיף בדבריו תחילה אמר אלהי אבותיכם בכלל, ואחר כך פרט לו שם כל אחד ואחד אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' והיה די באחד מהם ולמה לא אמר אלהי אברהם יצחק ויעקב לכוללם יחד באלהי אחד והוא אמר אלהי בכל אחד ואחד. ועוד למה סיים זה שמי לעלם מה שייך זה לכאן.

ואמנם כי משה ידע בטוב אשר אי אפשר לגאול את ישראל כי אם על ידי היחוד והזיווג השלם הממשיך הברכות ממקור העליון לנוה אפריון, והיחוד הנפלא הלזה לא היה עדיין מיום הבריאה כי אפילו בימי האבות לא היה הזיווג בשלימות עד מתן תורה כמו שמובא (בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל פרשת נח) ונודע אשר לילה הראשונה של פסח היה הזיווג הראוי דומה לשל יום החמשים שבו ניתנה תורה. ולכן אמר ואמרו לי מה שמו פירוש שישאלו לי איך יהיה הזיווג האמיתי המכונה במה שמו שהוא הוי"ה ואדנ"י סוד זעיר ונוקביה. כי מה, הוא הוי"ה, ושמו, אדנ"י. כי עדיין לא היה זה הזיווג מיום הבריאה והמה יודעים כי אי אפשר כלל להיות הזיווג הזה עד מתן תורה לצד תגבורת הקליפות אשר מתגברין בעולם ובפרט בהיות ישראל במצרים שנטבעו במ"ט שערי טומאה. והשיב לו הקב"ה כה תאמר וגו' כלומר שלמד אותו והודיעו כי הוא יעשה כל הזיווג בשלימות בעת צאתם ממצרים בלילה הזה והוא על ידי נס פלא שיכנס הגדלות קודם לקטנות ועל ידי הגדלות יוכנעו ויבוטלו הקליפות ויהיה נעשה היחוד השלם בכל העשר ספירות בבחינת מוחין דגדלות שעל ידי זה נעשה הזיווג האמיתי, והוא סוד אומרו אהיה אשר אהיה ואחר כך אהיה שלחני וגו' לרמז על שלושה ראשונות כי שם אהי"ה בכלל הוא בבחינת הראש, ומתחלק לג' מוחין חכמה בינה דעת ועל כן אמר לו אשר אהיה לרמז בחינת הראש שבו שלושה מוחין שאמר עליהם שלושה אהיה, ואחר כך אמר לו ה' אלהי אבותיכם הוא חסד גבורה תפארת, הוי"ה תפארת אלהי חסד כי מספרו מילוי ע"ב אבותיכם רומז לפעמים על גבורה בסוד ושמי ה' לא נודעתי להם (גם מספרו שני פעמים גבורה עם מ"א בחינות אם שהוא בגבורה כנודע) אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' רומז על נצח הוד יסוד בחינת שלושה קוין ימין ושמאל ואמצע והזכיר אלהי בכל אחד לרמז על אור המוחין הנעשים מן נצח הוד יסוד ואחר כך זה שמי סוד מלכות. הרי שהראה לו בזה סוד היחוד השלם בכל העשר ספירות שממנו נעשה הזיווג השלם.

ועוד נרמז סדר היחוד בכתוב הזה בעצמו, באמרו ה' אלהי אבותיכם וגו' כי הוי"ה רומז ההמשכה היורדת בכל העשר ליחדם אלהי מילוי ע"ב דאבא שממנו נעשה כל בנין זעיר ונוקביה ואז יורדין המוחין לחסד גבורה תפארת דזעיר אנפין בחינת אבותיכם ואחר כך מן חסד גבורה תפארת נעשה חכמה בינה דעת הנרמז באלהי אברהם אלהי יצחק וגו' כנודע מכונת השמ"ע ואחר כך זה שמי וזה זכרי היא בחינת וזוכר חסדי אבות עד למען שמו באהבה והכל רומז אל סדר היחוד המדות וגדלותם והשפעתם ממקור עליון אשר על ידי זה יהיה הגאולה ממצרים ומכח חיותם. וכלל בזה שני דברים, אחד שלמדו סדר היחוד השלם שעדיין לא ידע מפני שלא נעשה עדיין. והשנית הודיעו כי יהיה נעשה היחוד הזה בליל הפסח בתוך מצרים על ידי נס פלא באופן שיהיה כמו במתן תורה.

ואולם פרעה הרשע אמר (שמות ה', ב') מי ה' וגו' לא ידעתי את ה' וידוע סודו מכוונת ליל פסח (עיין בשאלת בן רשע) שכפר בגדלות המוחין הבאים לזעיר אנפין על ידי היחוד השלם ואמר כי לעולם ישלטו הדינין מצד הקטנות בחינת אלהים כי אחיזתו היה מאחורי הערף אותיות פרעה נגד הגרון שמספרו ג' אלהים עם הכולל ונעשה מיצר לישראל שלא הניח התפשטות המוחין הבאים מסוד הדעת לזעיר אנפין והיה עובד עם ישראל העבדה גימטריא אלהים כי אמר מי ה' שאינו ידוע לו רק אלהים שהוא בגרון וממנו נתמשך ונשתלשל בבחינת הדינים עד בחינת אלהים אחרים שיונקים מדיני האלהים ואדרבה גם גזל את החנית אשר ביד המצרי כי כבר כתבנו במקום אחר טעם (גיטין נ"ו:) כל המיצר לישראל נעשה ראש, עבור שניצוץ הקדושה מתעטף ומתלבש בו והוא רצון אלהות שיתדבקו ישראל אליו על ידי העינוי והצער הזה שיצערם זה השר ועל כן נתעלה ונתגדל עבור הניצוץ הזה וגם כי נעשה בבחינת ראש ח"ו אל הקדושה המתעטפת בו. ואך לפני שבר גאון (משלי ט"ז, י"ח) כי זה הניצוץ כשמתחיל להאיר כאשר יחזרו ישראל בתשובה אליו אז הניצוץ מבעיר גחלת ושורף אותו וכל אשר לו ועת אשר שלט האדם באדם לרע לו ודאי. וזה בחינת לוט שגימטריא שם הקדוש מ"ה כמו שמובא בליקוטי תורה והוא לוטה בשמלה שמתעטפת חלילה בשר האומות ומיצר לישראל ואחר כך (בראשית י"ט, כ"ט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר, מספר מרה הרומז לאומות וחיותם אז וישלח את לוט מתוך ההפכה ונתהפך ונעשה שם מ"ה כבראשונה ומאיר ומופיע והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ומעביר ומכלה את כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה. ולזה החנית והממשלה אשר ביד המצרי גזולה היא בידו מן הקדושה, והוא לפי שעה עד יקום גוי אויביו וינקום ה' נקמת עמו מהם להשמדם עדי עד. ואכן פרעה כפר בזה וסבור שלעולם יהיה הוא ח"ו המושל על הקדושה מבחינת הדינין.

ומשה רבינו הנה הוא בודאי ידע כח ה' וכל הנזכר אשר על ידי יחודי המדות וזיווג העליון יושבר פרעה וחילו עד קצה האחרון, ואמנם בראותו קשיות עורף פרעה אחרי שאמר לו בשם ה', ועוד שהרע לישראל על ידי זה, הנה לרוב הענוה ענוות אמת שהיה בו תלה החסרון בו, לומר אולי על ידי שאיני יודע וראוי ליחד יחודי השמות על מכונם הנכון, על כן אין כח בקדושה לשבר גאונו, ואדרבה נתוסף לו עוד הארה בזה להיות מיצר לישראל בהתעטף מהקדושה בו. וזה אומרו ומאז באתי לדבר בשמך וגו' נודע בחינת אז שהוא יחוד הוי"ה ואדנ"י בשמונה אותיותיהם ומאז באתי לדבר בשמך להמשיך להנהיג יחודי המדות (מלשון (סנהדרין ח'.) דבר אחד לדור שהוא המנהיג ומדריך העם) על ידי שמך שהוא הוי"ה אדנ"י הנה הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך פירוש לא נתת כח לשמך הוי"ה המיוחד לעמך (בסוד הכתוב (דברים ל"ב, ט') כי חלק ה' עמו, אבל בגוים כתיב (תהלים מ"ז, ט') מלך אלהים על גוים כמו שאיתא בזוה"ק משפטים צ"ו.) וזה את עמך זה הדבוק לעמך חלק ה' לא הצלת ואיני רואה כי אם התגברות אלהים סוד הדינים והגבורות עד שנמשך כח לאלהים אחרים כח פרעה וחילו.

ועל זה השיבו אל עליון עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם וגו'. נודע בחינת יד חזקה שהיה במצרים שהיה צריך האריך אנפין להכניס הזרועות לפנים בסוד (מלכים-א ז', כ"ה) וכל אחוריהם ביתה בכדי להוריד המוחין לזיווג כמו שמובא בכוונות, כלומר כי על ידי היחוד והזיווג הנזכר כלה אעשה לפרעה ולמצרים כי כל בחינת אלהים שבקדושה נמתק ונתבסם ונכלל שמאלא בימינא וממילא אחר מיתוק דיני אלהים כל בחינת אלהים אחרים לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב ונופלין לעומקא דתהום רבה.

וזה שאמר הכתוב וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', כלומר גם בחינת אלהים הנה בעת המיתוק ה' אני בסוד (שם ח', ס') ה' הוא האלהים, כי נתבסמו כל השלושה אלהים אשר במדות ונעשה מ"י אל"ה בבינה ואל"י מ"ה בגבורת זעיר אנפין ול"י מא"ה או א"ל ה' י"ם במלכות כנזכר למעלה (או יאמר אני ה' שאני רומז למלכות שהיא בחינת אלהים נעשה ה' הרחמים) ויותר מזה אראה לך כי וארא אל אברהם אל יצחק וגו' באל שדי כלומר כל היחוד והזיווג שהיה בימי האבות לא היה בבחינת הגדלות כנזכר למעלה שבימי האבות לא היה הזיווג השלם, רק בבחינת אל שדי שהוא בחינת יניקה לזה, אבל ושמי ה' בחינת מוחין דגדלות לא נודעתי להם, ואף על פי כן והקמותי את בריתי אתם לתת להם וגו' והכל כי גם אז נמתקו בחינת דיני אלהים לפי ערך היחוד שהיה אז, ומכל שכן עתה אחר היחוד השלם. ועל כן לכן אמור לבני ישראל אני ה' כנזכר שאלהים הוא ה' או אני מלכות שהיא אלהים הוא ה' שהוא נמתק ונכלל בחסדי ה'. ועל כן והוצאתי והצלתי וגו' כי נודע אשר בחינת הדין לא נברא בעולם בכדי לענוש אִתו את הבריות רק כדי שייראו הבריות מלפני הדין ויראו שלא יגיע אליהם בחינת הדין וזה (קהלת ג', י"ד) והאלהים עשה שיראו מלפניו, שלא נעשה בחינת אלהים כי אם בכדי שיראו מלפניו ויטיבו מעשיהם על ידו אבל תיכף כאשר והשבות אל לבבך כשישוב האדם בלבבו לדבק עצמו אל ה' אלהיו אז תיכף כי ה' הוא האלהים וכל הדינין נכללין ברחמים. ולזה גמר אומר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם וגו', כי באמת חלק ה' עמו שישראל מיוחדין לחלק הוי"ה כי מלך אלהים על גוים ולא על ישראל, ואמנם אלהים עשה שייראו מלפניו וילכו בדרך הטוב ויהיו מיוחדים לחלק ה' מה שאין כן באומות שאין להם כלל בחינה זו להתייחס אחרי שם הוי"ה הרחמים כי יעקב בחר לו יה ולא אחר ועל כן אמר ולקחתי אתכם לי לעם להיות לחלקי חלק ה' ורק והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' שלא אשקיף עליכם במדת הדין רק כדי שתדעו בחינת אלהים לירא מלפניו ואז אמתיק בחינת אלהים להיות אני ה' אלהיכם שאלהיכם יהיה רק הוי"ה כי יומתקו ויתבסמו כל בחינת שלושה אלהים ברחמים.

וזה רמז הכתוב (תהלים ע"ג, א') אך טוב לישראל אלהים לברי לבב, פירוש שטוב לישראל גם אלהים לברי לבב כי נמתק גם הוא ועל כן בגלות וצער ישראל נאמר (שמות ב', כ"ג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה, שעיקר אנחתם היה בראותם שגבר עליהם העבודה מספר אלהים והדינים שולטין בעולם ועל כן ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה הזכיר שלושה פעמים אלהים אחד אלהים מפורש ושני פעמים העבודה מספר אלהים שזה זעקו בראותם התגברות כל שלושה בחינת אלהים העומדים בגרון ומעכבים הורדת מוחין דגדלות לזו"ן אשר על זה היה בטחון פרעה וחכמיו, אבל נואלו שרי צוען הובישה חכמת חכמיו כי וישמע אלהים את נאקתם שאף אלהים בחינת הדין בעצמו שמע נאקתם כי נמתקו כל השלושה אלהים על ידי היחוד השלם לטוב לישראל. וזה רמז הכתוב (ישעיה נ"ח, א') קרא בגרון אל תחשך כלומר לא תאמר לפי שבחינת הגרון והוא מספר ג' אלהים לרוב דיניו לא ישמע כלל תפילתך ולחנם אתה עיף ויגע לא כן כי קרא בגרון אל תחשך וברוב הזעקה והתפילה ודאי יומתקו כל בחינת אלהים והיה ה' לאלהים וכל הדינים מתהפכין לטובה ולברכה ולרחמים ולחיים ולשלום עלינו ועל כל עמו ישראל אמן.

ה או יאמר הכתוב וארא אל אברהם אל יצחק וגו'. על דרך שאמרתי בפסוק (תהלים ט"ז, ח') שויתי ה' לנגדי תמיד וגו' כי הנה על שני פנים ניכר ונתוודע שם ה' בעולמו. האחד, בבחינה הנגלית ונראית לעין כל, והוא כאשר יתן האדם דעתו בכל אשר רואה לפניו מכל מה שברא ה' השמים והארץ וכל צבאיהם וחילק הארץ וצבאיה לארבע מינים כוללים, שהם דומם צומח חי מדבר והם נכללים מארבע יסודות אש רוח מים עפר שאין דבר ודבר שבעולם שאין בו ד' יסודות הללו, וכל זה הוא עבור כי הויות כולם הוא בשם הגדול והקדוש הוי"ה יתברך שמהוה את כל, שבו ארבע אותיות שממנו נמשכים ארבע יסודות הללו וארבעה מינים דומם צומח חי מדבר. וכן בשמים האציל ה' וברא ויצר ועשה ארבע עולמות הקדושים הנקראים בפי חכמי האמת אצילות בריאה יצירה עשיה נגד ארבע אותיות הללו שם ה'. ואמנם דבר זה הוא מה שאינו נראה כי אם בעיני השכל לא בעיני הגשמיים. ואך צבא הארץ הוא מה שנראה לעין כל, וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' מה שהתהוה הקב"ה בעולמו ובכל מקום ומקום שיעמוד שם האדם ויסתכל בעיניו הגשמיים יראה מפעולתו של הקב"ה וחכמתו בכל הנבראים וחסדיו על כל בריותיו ושזן ומפרנס את כולם, ומזה יגיע לידע ולהודיע ולהוודע כי הוא אל אחד הוא היוצר הוא הבורא אדון הכל שמהוה את כל ונותן מחיה לכל, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (שם קל"ט, ח') אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים גם שם ידך תנחני וגו', כי בכל מקום אשר נתן עיניו בו ראה חותמו של הקב"ה שחתם בכל דבר שמו הגדול והקדוש בארבעה יסודות אשר בו וידע אשר זה חיות הדבר ושלימותו מה ששמו הגדול נחתם בו והקב"ה וברוך שמו הוא מחיה ומהוה את כל דבר ודבר בשמו יתברך, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, כי חותמו של כל דבר שהוא הוי"ה יתברך הוא המהוה ומחיה אותו בכל רגע ורגע, ואלמלא יצוייר העדר שפעו חיות הלזה אף על רגע אחד, היה כל העולם כלא היה והיה לאפס ואין. ואך לעולם דברו הטוב נצב בשמים ובארץ וכל אשר בהם שהוא דבר ה' שבו שמים נעשו והארץ וכל צבאם. וכשאדם מבין כך בדעתו אז הוא מיחד על ידי זה יחוד התחתון משמותיו יתברך הנקרא הוי"ה אדנ"י כי מבין שאדון כל הארץ הוא מהוה ומחיה את הכל ובכל דבר נחתם שם הוי"ה יתברך בארבע אותיותיו, ובזה גורם ברכה ושפע בכל דבר ודבר בהיותו מבין אשר אין חיותו כי אם משמו יתברך ומיחד על ידי זה יחוד שמו, ובמקום יחוד שמו שם הברכה והשפע כנודע. וזה היחוד הוא בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם ואין צריך לזה חכמה בינה ודעת כל כך, ולזה אמר דוד המלך ע"ה שויתי ה' לנגדי תמיד. נודע אשר שם הוי"ה בקריאתו אדנ"י רומז על היחוד הוי"ה אדנ"י הנזכר וזה הוא לנגדי תמיד כי איני רואה שום דבר חוץ מזה, ואפשר זה רמז בתורה (שמות י"א, ח') צא אתה וכל העם אשר ברגליך, כלומר בחינת צא שהוא הוי"ה אדנ"י זה הוא בכל העם אף אשר ברגליך בחינת העקבים מדרגה התחתונה כי כל אשר עינים לו יראה שאין בכל הארץ כי אם יחוד הזה מה שאדון כל מהוה את כל דבר ודבר בכל רגע ורגע.

והבחינה השנית היא, כי אדם שיש לו חכמה בינה והשכל להשיג המושכלות מה שנמסר בקבלה איש מפי איש עד רועה נאמן משה רבינו ע"ה בסוד העולמות הנעלמים והנמשכים מחוט זוהר אין סוף ברוך הוא שהם אדם קדמון ועתיקא קדישא ואריך אנפין ואבא ואימא וזעיר ונוקבא ומבין סוד התיחדם ביחוד השלם בצירופי שמות הנודעים ליודעי האמת ועל ידי זה ממשיכין רצון וחפץ אלהות לכל העולמות והקב"ה משתעשע בזה. כי עיקר בריאת העולם לא נברא אלא בשביל יחוד שמו יתברך על ידי יחודי המדות והפרצופים הנוראים הקדושים אשר על ידי זה נעשה בחינת העלאת מיין נוקבין מתתא לעילא והורדת מיין דוכרין מעילא לתתא ונתחדש מוחין דגדלות לזעיר ונוקביה והבנים עולים לחיק אביהם וניזונין משולחן אביהם ועל ידי זה הקב"ה מפליא פלאות לעמו ישראל בכל הנסים שעשה ושיעשה לנו כמו גאולת מצרים ונסי חנוכה ופורים וכדומה, ובזה מובדל ומופרש עמו ישראל מכל העמים אשר על פני האדמה, כי לא יעשה הניסים האלה כי אם לעמו ישראל כבקשת משה רבינו ע"ה (שמות ל"ג, ט"ז) ונפלינו אני ועמך מכל העמים וגו', ובזה נעשה כל המתקת הדינים כשמתיחדים ומתקשרים כל העשר מדות ונכללים זה בזה ונכלל שמאלא בימינא והימין גובר והדין נמתק.

והאדם המבין כל זאת ומקדש ומטהר נפשו ורוחו ונשמתו בכל מיני קדושה וטהרה בכדי שיהיה ראוי לכל זה ליחד המדות ולהמשיך השפע ורצון אלהות לכל העולמות ולהמתיק כל הדינים ולהגביר החסדים בעולם, אז נעשה על ידו עוד שני יחודים העליונים חוץ מיחוד התחתון הנזכר שם הוי"ה ואהי"ה הוי"ה ואלהים, כי ממשיך שפע וברכה וחיות אלהות מעולמות הנעלמים ומכונים על שם אהי"ה כלומר שעתיד אני להתגלות בעולמות הנגלים על ידי התלבשותם באורם לעולמות שלמטה מהם אבל הם בעצמם נעלמים הם ולכן נקראים על שם אהי"ה כאמור, וממשיך הברכה לכל העולמות הנגלים המכונים על שם הוי"ה שמהוה את כל ועל ידי זה נמתקים הדינים ברחמים ונעשה יחוד הוי"ה ואלהים וממילא מתיחדים הוי"ה ואדנ"י וכל הברכות והשפעות אליהם יגיעו הכל כנודע למארי קבלה. וכללות היחוד הזה גימטריא נ"ר וזה סוד בהטיבו את הנרות יקטירנה כי הטבה הוא מלשון מדליק ומאיר כשאדם מדליק ומאיר את היחוד הלז שגימטריא נ"ר אז יקטירנה שמקשר ומיחד כל העולמות זה בזה בבחינת היחוד השלם. ואמנם כל היחודים האלה הן יחוד התחתון לבד הנזכר והן היחודים העליונים אין שני בני אדם שוין בזה וכל אחד לפי מה שהוא בהשגת החכמה ומדע ובינה וקדושת גופו ואבריו כן נעשה היחוד על ידו לפי ערכו.

והנראה, שזה שאנו אומרים להודות ולהלל למלך הכבוד בשבח האדרת והאמונה לחי עולמים וגו' עד התהלה והתפארת כי בחינת יחוד התחתון הנזכר הוא מכונה על שם חי העולמים בבחינת צדיק חי עלמין, שהוא המחיה ומהוה את עולם התחתון וכל אשר בו, ועל כן אנו אומרין כל השבח הזה לומר שאף בבחינת התחתונה הלזו חיות העולם התחתון לבד אף על פי כן לו נאה לשבח ולפאר בכל השבח הלזה הבינה והברכה וגו', ובחינה זו נקרא אל שדי שהוא די לעולמו בחסדיו המרובין שמחיה ומהוה אותם בכל רגע, ועוד כי אמרו חז"ל (חגיגה י"ב.) בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך וכו' עד שגער בו הקב"ה והעמידו והיינו דאמר ר"ל מאי דכתיב (בראשית ל"ה, י"א) אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולם די וכו' הרי ששם הזה רומז לעולם התחתון הנברא בגבול ומדה.

והנה נודע שסוד שמו הגדול והקדוש לא נתגלה לאחד מן האבות כאשר נתגלה למשה, כי לו לבד נתגלה. והיחוד התחתון הנזכר לגבי משה מילתא זוטרתי היה. כי כל נסי אברהם אבינו שהיה לו בעלייתו מכבשן האש וברדיפת המלכים וכדומה, הכל היה בזכות האמונה לבד במה שהאמין בעצמו בה' בכל אשר ראה לפניו לומר כי יש לזה מנהיג ובורא והוא החי עולמים והכל בבחינת אל שדי כנודע.

וזה שאמר הכתוב וידבר אלהים אל משה וגו', כלומר דיבר אתו דין ומשפט לומר הנה אצלך אני ה' כלומר שאליך אני מתגלה באמיתיות שם הוי"ה שלי שאתה הוא היודע מסוד יחוד העליון של שמי, והנה צא וראה אשר וארא אל אברהם אל יצחק וגו' באל שדי כנזכר רק בבחינת יחוד השלם התחתון הנזכר, ושמי ה' לא נודעתי להם לא ידעו סוד שמי בבחינת יחודי המדות העליונים והזיווג השלם ואף על פי כן ידם גבר באמונתי כל כך עד אשר והקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ מגוריהם וגו'. ואתה שכבר ידעת מסוד יחוד שמו הגדול ולא נתחזקת באמונתך להאמין כי יש אלהים שופטים בארץ, ובידי כל חיל מצרים להביאם באש ובמים והקשית לשאול למה הרעות ולכן אמור לבני ישראל אני ה' נאמן לקיים הבטחתי שהבטחתי לאברהם על ידי זכותו ובזה אני גואלם והוא בבחינת הדין למשה לומר שתלו לו בזכות אחרים לא בזכות עצמו.

וסיים הכתוב בשבחו של משה וידבר משה כן אל בני ישראל, שכן דיבר אל ישראל כי זכות האבות עלה לפני המקום והוא גרם לגאול אתכם. והנה בדברים האלה ודאי שהיה ראוי לבני ישראל להאמין בדבר הגאולה כי לאבותיהם טוב פצתה מלא לבנימו, ואף על פי כן לא שמעו מקוצר רוח ומעבודה קשה, כלומר לראותם גודל בחינת הדין הקשה שסיבבם ונתגברו הדינים למאוד עד שהיה קשה בעיניהם לומר מתי יומתק הדין הקשה הזה ועל כן אמר משה לפני ה' הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה. כי אחרי שישראל יודעים בזכות האבות ובניו המה ואף על פי כן היה קשה בעיניהם המתקת רב הדין, ומכל שכן פרעה שאינו מאמין בזכות האבות ועיקר בטחונו היה בבחינת אלהים הקשה שידע שנתגבר הדין עד שאמר מי ה' לא ידעתי את ה' שלא האמין כלל אם יש בחינת הרחמים בעולם ואיך ישמע שיצאו ישראל מתחת ידו.

ו עוד יתבארו הכתובים האלה על פי מה שכתבנו בחיבורנו (סידורו של שבת חלק שני) בפסוק (בראשית ב', ג') ויברך אלהים את יום השביעי ואמרו חז"ל (בראשית רבה י"א, א') הדא הוא דכתיב (משלי י', כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר ולא תוסיף עצב עמה. ברכת ה' היא תעשיר זה ברכת שבת ולא תוסיף עצב עמה זה ברכת אבלים. ושורש הדברים ההם בקיצור, כי כבר כתבנו שיש שני בחינות בטובות בני אדם אשר על הארץ, האחד אלו אשר ה' יטיב להם במדת הרחמים מה שחנון ורחום ה' ומיטיב להם בטובו בבחינת (דניאל ט', ז') לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. כי באמת מצד הדין אין מגיע להם להיטיבם בטובות הללו, רק צדקה עושה הקב"ה עמם ומיטיב להם ועל כן לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים כי זה נקרא נהמא דכסופא, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה פרק א' הלכה ג'). ובחינה השנית הוא באלו שהם ראויים מצד הדין להיטיב להם כי גרמו בכשרון מפעליהם להיות פועל אדם ישולם לו כמעשהו ברוב ברכה ושפע וכמאמר חז"ל (ברכות י"ז:) בפסוק (ישעיה מ"ו, י"ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה וכו' עד כל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע וכו' וכמו שאמר יעקב אבינו (בראשית כ"ח, כ') אם יהיה אלהים עמדי, כלומר כאשר אזכה שגם אלהים יסכים להיטיב עמדי כמו שכתבנו למעלה בזה.

והחילוק בין שני מיני הטובות הללו, כי ההטבה שניתן על פי מדת הרחמים לבד ואין הדין מסכים בזה אז יוכל הטובה הלז להלקח מהאדם והוא על פי משל המבואר בדברי חז"ל (ילקוט תשא רמז שצ"ח) למלך שהיה חייב לו אחד מאה מנה שלח אליו שליח ואמר לו בוא ועשה עם המלך חשבון, היה מיצר, שלח אליו אחר ואמר לו בוא ועשה עם המלך חשבון שוב היה מיצר, מה עשה המלך עמד בלילה ונטל כיס אחד ונתן לתוכו מאה מנה וזרקו דרך החלון ועמד האיש ההוא וקיבל הכיס והתחיל להיות שמח ואחר כך שלח אליו אחר ואמר לו בוא ועשה עם המלך חשבון, בא ופרע לו מה שהיה חייב לו ונמצא זה פורע חובו והמלך נוטל את שלו. כך הבריות, עשה אדם עבירה מתחייב עליו מיתה והקב"ה ממתין לו עד שישא אשה והוא מוליד בן ראשון ושני, והקב"ה חוזר ונוטלו הימנו נמצא זה פורע את חובו והקב"ה נוטל את שלו והגוף במקומו וכו' עד כאן. וכן בכל הטובות הנעשים לאדם מממון וקרקעות וכדומה, יש לפעמים שהקב"ה נותנם לאדם בשביל קיטרוג הדין מצבא השמים העומדים עליו מימינו ומשמאלו אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה וכשהדין גובר ומלך במשפט יעמיד ארץ ואי אפשר לדחות המקטרג בכדי, אז הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו משפיע להאדם הזה טובות וברכות מצד הרחמים והחסדים בחשאי מפני הדין, ולימים אחר כך כאשר יתגבר הדין שולח המקטרג ונוטל מאתו הטובה הלז ונמצא זה פרע חובו והוא כמקודם. וזהו שאמרו חז"ל (ילקוט איוב רמז תתצ"ג) בפסוק (איוב א', כ"א) ה' נתן וה' לקח אמר ר' יודן כיון שנתן, ברחמים נתן, וכיון שלקח, ברחמים לקח. ולא עוד אלא כשנתן לא נמלך בבריה וכשלקח נמלך בבית דינו, וכו' עד כאן. והוא דברינו ממש כשנותן נותן מצד הרחמים לבד ולא נמלך בבית דינו, וכשלוקח הנה ברחמים לוקח כי אינו לוקח אלא את שלו, ואכן נמלך בבית דינו שהיא בחינת המקטרג מצד הדין שילך לעשות בו משפט ושוב לא יקטרג. וזה מאמר הכתוב (תהלים ק"ב, י"א) כי נשאתני ותשליכני, שהקב"ה מגביה את האדם בכדי להשליכו לגבות חובו, וזה מאמר חז"ל (שבת נ"ה.) מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה וכו' כלומר שאינו חוזר להיות רעה עוד כי אף אם ילקח ממנו הטובה הלז הכל חסד גמור הוא מאת האל. והנה ברכת האבלים לא מצינו כי אם באיוב כאשר בא אליו הרעה אמר ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך ולכאורה צריך להבין כי הלא אף שבחיו יתברך צריך לאומרם באמת כי לפניו חנף לא יבוא ואיך שייך להודות על הלקיחה הלא די אם אינו מתרעם על הלקיחה לצד שהוא נתנו והוא לקחו הרי הוא כמקודם אבל איך יברך עוד שם ה' בזה. ואמנם הוא כדברינו, כי ה' נתן הוא בעצמו ברחמים נתן, וה' לקח כשלקח לקח הוא ובית דינו בכדי לפרוע במתנה הלז את חובו ועל זה ודאי יהי שם ה' מבורך, שבכוון נתן כדי ליקח את זאת ובזה יפרע את חובו.

וזה הכל בהטובה שיתן הקב"ה לאדם מצד הרחמים והחסד לבד, אבל הטובה הניתן לאדם גם מצד הדין וגם בית דינו של הקב"ה מסכים להטובה הזה, זה לא ילקח לעולם כי רק ה' נתן וה' לקח מה שניתן מצד הרחמים זה ילקח לפריעת החוב כי לא היה מגיע לאדם זאת אבל זה שהיה מגיע לו מצד הדין לא יגבה הקב"ה חובו מזה, וכשיצטרך לפעמים לגבות חוב מזה האדם ישפיע לו עוד טובה מצד הרחמים וילקחנו, ולא זה שבא לו מיגיע כפו. והנה בברכת שבת כתיב (בראשית ב', ג') ויברך אלהים את יום השביעי כלומר שזה המשמר השבת הוא זוכה לברכת אלהים שאף אלהים בחינת הדין מסכים לברכה זו ונמצא הברכה הזו הוא קיים לעד שלא ילקח ממנו ברכתו, וזה שאמר (משלי י', כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר, זה ברכת שבת. כלומר שברכת שבת היא תעשיר להיות קיים לעד הברכה זו. ולא תוסיף עצב עמה, זו ברכת אבלים. לומר שילקח עוד הברכה הלזו לברך עליה ברכת אבלים ה' נתן וה' לקח וגו' כי הברכה שיגיע מצד הדין ישאר לעולמי עולמים. ועל כן אמרו חז"ל (שבת קי"ח.) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר (ישעיה נ"ח, י"ד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' כי יעקב אבינו לפי שאמר (בראשית כ"ח, כ') אם יהיה אלהים עמדי, שבחינת הדין יסכים להיטיב עמו ועל כן ברכתו ברכה קיימת לעד בלתי סוף וקץ שלא יקח ממנו לעולם וזה הוא בחינת נחלה בלי מצרים כלומר נחלה מקויימת בלי מיצר וגבול שיהיה לו קץ וסוף, רק מקויימת לעד. ועל כן גם כל המענג את השבת נותנין לו נחלה כזה כי ויברך אלהים את יום השביעי מצד הדין ועל כן נחלת יעקב יירש בלי מצרים נחלה.

והנה פרעה שאמר (שמות ה', ב') מי ה' וגו' לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, כל בטחונו היה רק לאשר היה יודע רוב התגברות הדינים אז, וידע אשר מצד הדין ודאי לא יהיו ראויים לגאול ובבחינת שם הוי"ה הרחמים כפר כי סבור שזה אי אפשר כלל שיתגברו הרחמים על הדין לעשות דבר שאינו מהסכמת הדין. ועוד כי ידע אשר הדין לא יניח לתגבורת הרחמים כי יטעון מה נשתנה אלו מאלו, הללו עובדי עבודה זרה וכו' כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ז') מה שטען המקטרג בקריעת ים סוף, וגם על זאת לא רצה לסמוך שמא זכות משה ואהרן יגרום לגאולתן כי לא האמין זאת שיגרום זכותם כל כך, ועל כן אמר להם (שם שם, ד') למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו וגו', כלומר כי גם זכותכם לא יועיל להם כי ידע רוב תגבורת הדין אשר ממנו ודאי לא יהיו ראויים לגאול ובפרט את העם שהוא בחינת הקטנות שבבני ישראל המכונה לערב רב כמו שאיתא כמה פעמים בזוה"ק ובפרט (בפרשת תשא קצ"א.). והנה משה רבינו טען טענות להיפך לומר כי אף מצד הדין ראויים הם לגאולה.

ועל כן אמר למה הרעת לעם הזה. כלומר אפילו אם הם בבחינת העם הזה למה הרעת להם, כי הנה בני ישראל אף כשהם ח"ו אינם הולכים לגמרי בעקבות אבותיהם הקדושים מכל מקום יותר טובים הם מכל העמים אשר על פני האדמה ומה נשתנו הם מכל אומה ולשון שמצרים יעבדו בהם עבודת פרך. ונודע אשר על כל פנים ד' דברים היו בישראל שהלכו בדרך ה' שהיו גדורים מן הערוה וכו' כמאמר חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה'). וכן מצרים נודע לכל ששטופי זימה המה ונקראים ערות הארץ, ומפני מה ישתעבדו אלו באלו. ואחר כך הרהר בעצמו ברוב ענותנותו לומר כי אולי שליחתי גרם לזה מה שאני שלוח בדבר זה ואני איני ראוי שיעשה נס על ידי ועל כן כשהזכרתי שם הרחמים לומר שבזה יגאל הקב"ה את ישראל אז קטרג פרעה והתעורר מדת הדין למאוד. ולזה אמר למה זה שלחתני והיה לך לשלוח אחר הראוי לשליחות הזה, כי מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, כי אני זכרתי מדת הרחמים והוא ערער במדת הדין וכאמור. ולזה אל עליון ה', פיהו פתח בחכמה ואמר,

וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', כלומר הנה שם הוי"ה הרחמים שאמרתי לך להזכיר את פרעה שבזה אגאל את ישראל, לא זה עצם שם הוי"ה הרחמים רק והיה ה' לאלהים, כלומר כי בחינת אלהים הוא שנהפך לרחמים במיתוק הדין וגם אלהים מסכים בדבר הגאולה כי באמת הלא כתוב (שמות ב', כ"ד) וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו כי גם אלהים בחינת הדין הסכים לגאולתן, וגדולים צדיקים שמהפכין מדת הדין למדת הרחמים (בראשית רבה ל"ג, ג'), ונקרא אלהים על שם הוי"ה הרחמים בסוד (מלכים-א ח', ס') ה' הוא האלהים. וזה אומרו וידבר אלהים וגו' אני ה', הוא שם הוי"ה שהזכרת לפני פרעה, ובזה תדע כי ודאי הדבר הטוב הזה לא יבוטל ולא יתקלקל עוד בשום דבר בעולם ולא יועיל שום קיטרוג כי אחרי שמאלהים יצא הדבר ודאי לא יחליפנו ולא ימיר אותו, וראיה לדבר שמאלהים יצא הדבר כי הנה וארא אל אברהם אל יצחק וגו' באל שדי וכבר כתבנו למעלה כי שם אל שדי הוא בבחינת יחוד התחתון הוי"ה אדנ"י המכונה על שם אלהים. וזה ושמי ה' לא נודעתי להם כי הנהגתם היה הכל בבחינת הדין ואף על פי כן והקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו', ובזה תדע כי ודאי לא יועיל שום קיטרוג על זה, והיה הדבר אשר יצא מפי לא ישוב ריקם ולא יתבטל לעולם. וכן צוה לו לומר אל בני ישראל כדברים האלה כנאמר לכן אמור לבני ישראל אני ה' כלומר אני אלהים האמור בתחילת הפרשה אני הוא ה' שצויתי לאמור לפני פרעה, ועל כן הנה ודאי והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וגו' (גם כי אני רומז אל בחינת המלכות הנקרא אלהים כנודע וזה אני ה' וכאמור) וידבר משה כן אל בני ישראל בראיה הלז שהרי מאז הקים את הברית הזה עם האבות והם התנהגו בבחינת הדין ובודאי לא יבוטל לעולם הכל כנאמר.

ז עוד יאמר וארא אל אברהם וגו'. כי נודע אשר עיקר התגלות העולמות לא היה אלא בגין דישתמודעין ליה פירוש שיכירו הנבראים שמו יתברך וידעו כי יש אל אחד הכל יכול ובידו נפש כל חי וגו' והכל בכח החכמה והשכל אשר במוח האדם להשכיל על מוצא דבר הבריאה כי הוא הבורא ויצר ועשה את כל המעשים. והנה כח השכל והמוחין הבאין לאדם מלמעלה הגם שהם ארבעה מוחין חכמה ובינה חסד וגבורה מכל מקום נכללים בשלושה אלה שהם אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' כנודע מכוונות שמונה עשרה. ועל כן זה עיקר המוח ושכל האדם לאהבה את שמו יתברך תכלית האהבה ולירא מלפניו ולתת לו שבח ותפארת על ידי היראה ואהבה כי כל פעל ה' למענהו וכל מה שברא לכבודו ברא להללו ולשבחו ולספר הודו והכל באהבה ויראה.

נמצא כי זה כל האדם בכללות, לאהבה את ה' ולירא ממנו, ועל ידי זה לפאר ולשבח לשמו באהבתו ויראתו. כי אלה החיות והמוחין נתן הקב"ה שיהיו הם המושלכים בקרב הארץ להיות מלאים זיו ומפיקים נוגה ונאה זיום בכל העולם למי שירצה להמשיך עליו אור עבודתו יתברך, וה' נתן כח באלה המדות שיבינו הבריות את זאת שכל אחד לפי מדרגתו יאהב את ה' וירא ממנו ויפאר אותו ויצמצמו בשכלם אורות הגדולים הללו להיותם שוכנים על מחשבת בני אדם בכל מיני דרגות לפי ערך זכות האדם וקדושתו ורצונו לעבוד לבוראו וערך מקור מקומו למעלה. והזוכה לשלימות מדות הללו, יגיע לאהבה את שמו בבחינת ביטול המציאות הנמשך מחכמה כח מה כבחינת משה שאמר (שמות ל"ז, ז) ונחנו מה ויבוטל מכל מיני הגשמיות וכוחו כשל ועשתונותיו מתרפים ואבריו נעים ונדים כמו שאמר דניאל (דניאל י', ח') והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח. ויגיע קרוב למעלת הנבואה באופן שלא ידע כלל אם הוא בגוף הגשמי או לא כמו שאמר הכתוב (משלי ה', י"ט) ובאהבתה תשגה תמיד ואמרו חז"ל (עירובין נ"ד:) שהוא מלשון שגעון אמרו עליו על רבי אליעזר בן פדת שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של צפורי וסדינו מוטל בשוק העליון וכו' פעם אחת בא אדם ליטלו ומצא נחש שרוף עליו וכו' (כן הגירסא בעין יעקב) עד כאן. וכן ביראה יגיע ליראה הרוממת כזה שממילא ינוח עליו היראה והפחד מאימת בוראו עד שיהיה ירא תמיד בחיל ורעדה מפני פחד ה' והדר גאונו עד ביטול המציאות התפשטות הגשמיות מרוב מורא ופחד. וגם יירא ויפחד וירעד איך לרומם אותו יתברך תמיד בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, ושעה אשר לא יחשוב ה', לו לעוון יהיה נחשב כי לא ינוח רגע אחת מיראתו ופחדו. וזה בא הכל מכח ההתגלות שנתן ה' במוחין האלה שיתגלו בעולמו בגין דישתמודעין ליה על ידיהם, ולכן יצרם בדעת בבינה ובהשכל. באופן שיוכל הדעת האנושי להשתמש בהם לעבודת קונו, כי אם היו יורדין האורות הללו כמו שהם למעלה לא היה יכול כח האנושי לסובלם בשום אופן לא היראה ולא האהבה. ואכן זה כל ענין בריאת העולמות שהתגלה אלהותו יתברך במדה וקצב וגבול העולם בששה קצוות לומר עד פה יתגלה האורות להנבראים שיוכלו לסובלם, ולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה ג', ד') מהיכן נבראת האורה וכו' עד מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו וכו'. כי האורה מצד עצמה לא היה ביכולת העולם לסובלו רק שהעטיפו הקב"ה בכדי שיוכלו הנבראים לסבול כח אורו.

וזה אומרו וארא אל אברהם, כלומר התגלות שלי היה בשביל בחינת אהבת חסד שיכירו אותי הנבראים במדת האהבה לאהבה אותי בבחינת האהבה הנפלאה שהוא לרדוף תמיד אחרי עבודת ה' בכל עוז, וטרם בא המצוה לידו יצפה ויחכה וישתוקק מתי יגיע העת שאקיים מצות בוראי. כמו בעומדו ממטתו בלילות תצמא נפשו ויכמה בשרו לומר מתי יאיר היום ויגיע העת שאוכל לקיים מצות ציצית ותפילין וקריאת שמע ותפילה. וכדומה במצוות הנעשים מזמן לזמן, כמו במצות סוכה ולולב ואכילת מצה בלילי פסחים להשתוקק זמן זמנים טרם בואם לומר מתי יגיע יום שקוינוהו מצאנו ראינו (איכה ב', ט"ז), בכדי לקיים בו מצות ה' והוא הנקרא בחינת החסד כמו בבחינת הצדקה שאמרו חז"ל (שבת ק"ד.) דרכן של גומלי חסדים לרדוף בתר דלים כמו שהארכנו במקום אחר, וזה (תהלים פ"ט, ג') כי אמרתי עולם חסד יבנה, שבניתי עולמי בשביל שיהיו בני אדם שיעבדו אותי באהבת חסד באמת. על ידי אור מוח האהבה שיתגלה להם. ואברהם הוא היה בראשון וראשונה להתיחד בבחינה זו לאהבה אותו בכל לב ולב כאמור.

וגם בתחילה עלה במחשבה לברוא במדת הדין, פירוש שגם לזה נתאוה הקב"ה שיעבדוהו בבחינת היראה פחד יצחק, כי ידוע שאם יעבוד האדם באהבה לבד בלתי יראת ה' אינה נחשבת לכלום והאהבה אינה אמיתית שנדמה לו שהוא אוהב ואינו כן, כי הרי היראה הוא זה השער לה' שהוא השער לכל מי שרוצה ליכנס לעבודת בוראו, ומי שלא עלה בזה השער איך יכנוס לפנים וכמאמר חז"ל (שבת ל"א:) משל למי שמסרו לו מפתחות הפנימיות ולא מסרו לו מפתחות החיצונים בהי עייל וכו'. כי ודאי מי שיעלה אל שער המלך ממילא תפול עליו היראה והפחד אימת המלכות, וכשאינו בבחינה זו איך ישיג האהבה האמיתית.

וזה אומרו אל יצחק, כלומר שנתגליתי בשביל בחינת יצחק בחינת היראה והפחד, וזה הכל בכדי לפאר את שמו יתברך כי כל בחינת היראה והאהבה מה נפקא מינה מהם אם לא שעל ידיהם יתנו שבח ותהלה ופאר וכבוד ליוצר בראשית, ולעשות מצוותיו ולעבוד עבודתו שזה הכל פאר וכבוד למלך שעובדים עבודתו ועושים רצונו. ובזה נתאחד יעקב במדתו מדת התפארת בשלמות.

וזה אל יעקב שהוא בחינת תפארת ישראל בבחינת ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט, ג'). וזה אומרו באל שדי ואמרו חז"ל (חגיגה י"ב.) מאי אל שדי שאמרתי לעולם די, ולדברינו יהיה פירושו שאמר לעבודת העולם שעובדין אותו לפי כוחם ושכלם בשלוש מדות האלה, די. כי באמת לפי גדולת יוצר בראשית אין שיעור וערך לעבודתו רק שאמר לעולמו די לפי שאינם יכולים לעבוד יותר (כמו שאיתא בספר אור תורה לפי דרכו עיין שם) ונתן כח עבודתו בשלושה אלה ולזה ברא העולם כמו שאיתא (בראשית רבה י"ב, ט') בפסוק (בראשית ב', ד') אלה תולדת השמים והארץ בהבראם באברהם וכו'. אבל ושמי ה' לא נודעתי להם פירוש שיהיה בהם דעת האמת באמיתיות שמי הגדול והקדוש להיות בבחינת ביטול המציאות ואפיסת כח הגשמי בבחינת (שמות ט"ז, ז') ונחנו מה, כמו שאמר משה. כי אברהם אמר (בראשית י"ח, כ"ז) ואנכי עפר ואפר, ולא ואני מה כי לא השיג את זה כמאמר חז"ל (חולין פ"ט.) גדול מה שנאמר במשה ממה שנאמר באברהם וכו'. וגם יעקב נודע מה שמבואר בזוה"ק (תיקוני זוהר דף כ"ט.) יעקב מלבר ומשה מלגאו. ובחינת מה נרמז בכתוב (משלי ג', י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ, כלומר בשביל בחינת כח מה שידע הקב"ה שיהיה במשה רבינו לזה יסד הארץ ומלואה על דרך אומרם ז"ל (חולין קל"ט: ובבראשית רבה כ"ו, ו') בפסוק (בראשית ו', ג') לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר וגו' בשגם זה משה וכו'. וזה שאמר ושמי ה', בחינת ה' אשר עליו נאמר ה' בחכמה יסד ארץ, זה לא נודעתי להם ואך אף על פי כן והקמותי את בריתי אתם לתת להם, ומכל שכן שזכותך ראוי לגאולת ישראל. וזה תשובה למה שאמר למה זה שלחתני כלומר פן לאשר שאני שליח בדבר יצא הרע לשונאי ישראל חלילה, כי איני ראוי לנס כמו שכתבנו למעלה לגודל מדת ענוה שהיה במשה. ולכן השיב לו כי אף זכות האבות לבד די להצלת ישראל ומכל שכן זכותך שאם אין אתה גואלם אין אחר גואלם כמאמר חז"ל (שמות רבה ג', ג').

ח עוד יאמר הכתוב וארא אל אברהם וגו'. כי הנה חז"ל אמרו (סוטה ה'.) בפסוק (ישעיה נ"ז, ט"ו) ואת דכא ושפל רוח וגו' רב הונא ורב חסדא חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא ופירש רש"י אתי דכא אני מגביהו עד ששוכן אצלי אני את דכא אני מרכין שכינתי אצלו, והנה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כי שניהם כיוונו לפרש מעלת הדכא ואמנם יש בזה מה שאין בזה ולכל אחד יש מעלה וחסרון, כי הנה דרך המלך שיושב בהיכלו ויש לו חדרים פנימים וחיצונים חדר לפנים מחדר ובכל חדר וחדר ודאי נראה גדולת המלך וגנזי אוצרותיו שאין שיעור לנוגה זיו הדרם ויפים ומלאים זיו ומפיקים נוגה עד אין שיעור וערך, והנה בבוא עבדו החביב אליו, ועומד בשער המלך כי אין לבוא אל המלך אשר לא יקרא, הנה המלך ברוב טובו וחסדו לגודל האהבה אשר אהבו יוצא לקראתו עד שער המלך ושם יראה אליו פנים יפות ומדבר עמו והוא שואל שאלתו הצריך לו מהמלך, ובזה ניכר לכל יוצאי שער המלך אשר זה הוא האהוב והחביב למאוד בעיני המלך וממילא כל השרים וכל עבדי המלך אשר בשער המלך מגביהים ומנשאים אותו וכורעים ומשתחוים לו כי יודעים כי הוא גדול בבית המלך, ואמנם חסרון יש בזה כי לא ראה כלל גדולת מלכו ולא שבעה נפשו מזיו הדרת היכלי המלך אשר עין לא ראתם.

ואכן לפעמים אשר המלך לרוב האהבה אל עבדו בבוא אליו אל החצר החיצונה לשאול מאתו איזה דבר אז הוא קורא לו לבוא אליו פנימה וכשזה הולך שמה כמה וכמה ישבע נפשו ויתענג בתענוגים מראותו בתפנוקי המלך וגנזיו ואוצרותיו וחדריו קודם בואו אל המלך בעצמו, ובבואו אל המלך בעצמו הנה ודאי נופל על פניו מרוב המורא והפחד מזיו ונוגה היכל הלז ובפרט ראות כסא המלך שאין לה שיעור והמלך בעצמו הנה ודאי אי אפשר להביט בפניו מרוב המורא והאימה, ואך די לו במה שראה עד עתה, וזה הוא מעלה גדולה שראה בהיכלי המלך וחסרון יש שאינו ניכר לכל רוב האהבה אליו כמו זה שיוצא המלך לקראתו, וזה הוא בחינת אתי דכא או אני את דכא, והוא מובן. וזה היה החילוק בין התקרבות האבות להתקרבות משה רבינו ע"ה, כי באברהם נאמר (בראשית י"ח, א') וירא אליו ה' וגו' והוא יושב פתח האהל וגו' ומבואר בזוה"ק (שמות ל״ו:ל״ז.) כי כל הדרגות נתגלו על האי דרגא הנקרא פתח האהל והוא רומז לדברינו שאברהם ישב בשער המלך ולשם נגלה אליו האלהים בדרך אני את דכא, וגם בחינת יעקב מצינו בזוה"ק (תיקוני זוהר דף כ"ט.) שאמר משה מלגאו ויעקב מלבר כי משה נאמר בו (שמות י"ט, ג') ומשה עלה אל האלהים שהוא היה בבחינת אתי דכא שהקב"ה העלה אותו למעלה אצלו דרך כל העולמות וראה כל גנזי אוצרותיו ועל כן אמרו ז"ל (בנדרים ל"ח.) חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה חסר אחת וכו' כי הוא ראה כל אוצרות המלך. ויעקב היה מלבר בבחינת אני את דכא שהקב"ה הרכין שכינתו אצלו, וכל אחד למעליותא זה בבחינתו וזה בבחינתו.

ואמנם עוד יש מעלה בזה שהוא בבחינת אתי דכא שלפי שעולה דרך כל העולמות ורואה פחד ה' והדר גאונו ואיך כל העולמות שלמעלה כל אלפי אלפים רבוא רבבות כתות כתות מלאכי השרת עומדים באימה ורתת וזיע עד אשר חיל ורעדה יאחזון ויראים ומתפחדים ונופלים על פניהם, ומשבחים ומודים לשמו יתברך ברוב עוז וחדוה בכל מִצוי טיפת חיוּת כח האחרון שבהם עד בלי שיעור וערך וממילא כבר אינו צריך לחזק את לבו לאמונה כי עיניו רואות ולא זר מעשי ה' ונפלאותיו ונשבר לבו בקרבו בהכנעה גדולה עד אין שיעור מראותו בעיניו. ומי שהוא בבחינת אני את דכא צריך להתחזק את לבו ביותר לאמונת נפלאות ה'. והנה משה כבר כתבנו למעלה אשר לרוב ענותנותו תלה החסרון בעצמו לומר כי אולי לא יתקיים דבר ה' עבור שהוא השליח בדבר עיין שם ובזה נכנס להיות קצת מקטני אמנה ח"ו ואמר למה הרעת וגו'.

ולזה וידבר אלהים אל משה וגו' וארא אל אברהם אל יצחק וגו' באל שדי, כלומר אני נראיתי אליהם כי התגלותי אל האבות היה בבחינת אני את דכא שבאתי אליהם אל פתח האהל והוא הנקרא אל שדי כי שם שד"י הוא ש'ומר ד'לתות י'שראל לבלתי תת משחית לבוא לבית ישראל ועל בחינה זו אמרו חז"ל (ברכות ח'.) לעולם יכנס אדם לבית הכנסת שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל ונודע כוונתו שצריך האדם ליכנס אל הפתח אשר לפני פתח האהל והוא פתח הבית מבתי גוואי ואמנם ההתגלות אל האבות היה בפתח האוהל ושמי ה' לא נודעתי להם לא גליתי להם גנזי אוצרותי הרמוזים בשם הוי"ה ברוך הוא כי אני באתי אצלם ולא הם אלי ואף על פי כן והקמותי את בריתי אתם לתת להם וגו' והם האמינו בי ולא הרהרו אחרי מדותי, ונקראו אנשי אמנה וחבל על דאבדין שהם מבחוץ והאמינו כמאמר הכתוב (בראשית ט"ו, ו') והאמין בה', ואתה מלגאו ואמרת למה הרעת, ולכן אמור לבני ישראל כי בזכות אבותיהם אגאל אותם, והיא בחינת הדין שדיבר אתו קשות שתלה זכות הגאולה בזכות אחרים לא בזכותו כאשר כתבנו למעלה, ויגאלו גם הם בזכות האמונה כי מאמינים בני מאמינים הם.

ט גם יאמר הכתוב וארא אל אברהם וגו'. כי הנה נודע אשר התחלת גידול התינוק הוא על ידי החלב שיונק משדי אמו שזה הוא הנותן לו כח מעט מעט לפי כח קבלת התינוק עד אשר יגדלו חושיו ויתרבה כוחו להיות רגליו ממהרות לרוץ וכח בידים לעשות דבר מה, וכל זה הוא ברוב רחמי וחסדי המקום שנתן לו מזונו לפי ערך חלישת כחו וקטנותו ולפום גמלא שיחנא ונותן לו מזונו כפי דקותו, והנה הגדיל חסדיו כי חז"ל אמרו (ברכות י'.) מאי (תהלים ק"ג, ב') ואל תשכחי כל גמוליו וכו' שעשה לה דדים במקום בינה כי הלב מבין. ועל כן מבואר בזוה"ק בינה מינה דינין מתערין כי בחינת היניקה מהשדים נקרא על שם אלהים כמו שאמר מרן הקדוש (בעץ החיים בפרק ג' משער הכללים בבחינת אלדד ומידד עיין שם) והטעם שנקרא היניקה מהשדים על שם אלהים כי מפאת חלישת כח המקבל צריך המשפיע לקמץ מזונו שלא לתת לו בשפע רב כי אם כפי כח המקבל והקימוץ הוא הנקרא אלהים , עד אשר יגדל ואז כח בו לכל דבר ואוכל ושותה ואין מזיק לו כי נתרבה כוחו. והנה כמו בחינת גידול האדם בבחינת גופו כן גידולו בבחינת נשמתו, כי תחילה בהיותו עדיין קטן ומתחנך לעבודת שמו יתברך אז הכל הוא בבחינת הקימוץ ובבחינת אלהים כי תחילה נעשה בבחינת אלם ואחר כך אלהים שמקבל מבחינת י"ה המורה על המוחין והכל בבחינת היניקה כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי כי אין כחו יפה אז לקבל רוב קדושה, ועל כן התנהגות הקב"ה עם האדם אז הכל בבחינת הטבע שגימטריא אלהים כי כן התנהגות נשמתו, ועל כן צדיקים תחילתן יסורים כי מתנהגים בבחינת דיני אלהים ואין כחם יפה אז לקבלת אור המוחין השלימים, ואכן אמרו צדיק כי טוב פירוש שצדיק אומר כי טוב הוא מה שמתנהג עתה בבחינת אלהים והדינים ותחילתן יסורים בכדי שבמעט מעט יתרבה ויגדל כחם, ואז יאיר עליהם אור מוחין דגדלות מבחינת שם הוי"ה ברוך הוא ויהיה טוב להם לעולם כי סופן שלוה. והנה טוב עם מילוי אותיותיו עולה חושבן הוי"ה, גם בפשוטו הוא כמספר קטן של שם הוי"ה, ועל כן אמרו צדיק כי טוב כלומר שעל ידי זה יבוא לבחינת הטוב שהוא אור המאיר משם הוי"ה ברוך הוא בבחינת מוחין דגדלות. וזה מאמר הכתוב הודו לה' כי טוב, שהוי"ה הוא בבחינת הטוב להיטיב ולהאיר במוחין דגדלות. וגם לפירוש השני יאמר הודו לה' כי טוב כלומר גם שהוא בבחינת הטוב שהוא בבחינת מספר קטן ועדיין לא אור נגה עליהם מכל מקום מודה לה' לומר שיבוא על ידי זה לאור ה' כי אשרי הגבר אשר תיסרנו יה לבוא על ידי זה לטוב האמת. ועל כן בתחילת גאולתן של ישראל לא היה יכול להיות הגאולה בפתע פתאום שלא היו יכולים ישראל לסבול בפעם אחד והתחיל לחנכם במעט מעט והיו בבחינת תחילתן יסורין ועל כן עוד הרע לעם הזה אבל הכל היה בבחינת צדיק כי טוב שיהיה סופן שלוה. ואכן משה רבינו לא ידע והקשה לשאול למה הרעת וגו'.

ועל כן וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', כלומר הן בחינת אלהים שאני מתנהג עתה עם ישראל בתחילה ביסורין הלא אני ה' הרחמים שאין הכוונה כי אם להיות שופע עליהם אחר כך אור הרחמים ומוחין דגדלות מבחינת שם הוי"ה להיות סופן שלוה. וצא וראה כי וארא אל אברהם וגו' באל שדי כי תחילת התגלותי אל האבות הכל היה גם כן, כמו כן שלא נראתי אלא באל שדי שהוא בחינת היניקה משדים כנודע לחכמי האמת. ועל כן תחילתן יסורין היה, אברהם בכבשן האש וברעבון ולקיחת שרה וכדומה ויצחק בעקידה ובריבו עם רועי גרר עבור הבארות, ויעקב אמר בפירוש (בראשית מ"ז, ט') ימי שני מגורי וגו' מעט ורעים, וגו', לבד הי"ז שנה שישב במצרים בשלוה, אבל תחילתן יסורין. ואמנם גם בעת היסורין לא זז בטחונם החזק בה' להיות בבחינת (ישעיה ג', י') אמרו צדיק כי טוב והאמינו כי ודאי ייטיב ה' להם וכמו שמבואר בזוה"ק (ויקהל קצ"ח.) ביעקב שנאמר בו (תהלים קמ"ו, ה') אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו וזה לשונו: וכי אל יעקב ולא אל אברהם וכו' אלא בגין דיעקב לא אתרחיץ באבוהי וכו' ואיהו אתרחיץ ביה בקודשא בריך הוא וכו', עיין שם שהאריך בזה. ושמי ה' לא נודעתי להם אז, שלא הראתי להם אז הטובה רק תחילתה יסורין ואף על פי כן לא שאלו אותי והאמינו בי ובזכות זה והקמותי את בריתי וגו'. ועתה הנה גם כן כמו כן, כי אף שתחילת הגאולה יסורין סופה שלוה ואמור לבני ישראל אני ה' הרחמים, שבחינת אלהים הוא בבחינת הודו לה' כי טוב, ועל כן ודאי והוצאתי ולקחתי וגאלתי וגו' ואז וידעתם כי אני ה' כי אחרי ראותכם בבחינת הטובות הבאות אחרי הרעות תדעו בבירור שאלהים הוא ה' שכל בחינות הדינים אינם כי אם בבחינת צדיקים תחילתן יסורין אבל סופן שלוה וטובה לעד ולנצח נצחים כמדובר.

י גם יאמר הכתוב וארא אל אברהם וגו'. כי הן זכות האבות נודע אשר ודאי שהיה זכותם רבה למעלה למעלה ואף על פי כן גם אחר הקמת הברית ישבו בארץ מגוריהם אשר גרו בה מתחילה ולא היה רצונם כלל להיות כתושבים לנחול את הארץ וזה עבור כי הצדיקים מנחילין זכותם לבניהם כמו שאיתא (יומא פ"ז.) ועל כן פרט כל אחד ואחד לבד, כי הנה עם כל אחד היה הקמת ברית חדש לתת לו את הארץ ואף על פי כן היו כולם גרים, ואברהם קנה חתיכת קרקע לקבר בת' שקל כסף, ויצחק נגרש משדה אבימלך, ויעקב קנה אהל במאה קשיטה, ולא הועיל לכל אחד לא זכותו ולא זכות אבותיו ועל כן אפשר מן הראוי היה שיסברו שח"ו גם לבניהם כך אעשה שלא אתן להם את הארץ, כי לא נתתיה ליצחק בזכות אברהם ולא ליעקב בזכות אביו, ואבי אביו ואפשר גם לזרעם כן אעשה ח"ו ואף על פי כן לא הרהרו אחרי והאמינו בי ומה גם שבעת כריתת הברית אמרתי לתת להם את ארץ כנען שמשמע להם בעצמן ולא רק לזרעם אחריהם בלבד ואף על פי כן לא הרהרו אחרי מדותי.

וזה שאמר הכתוב וארא אל אברהם אל יצחק וגו' באל שדי שהוא בבחינת הצמצום והדין כאשר כתבנו למעלה, ושמי ה' שם הוי"ה הרחמים לא נודעתי להם ונמצא נשאר כל זכותם עומד לבני בניהם עד עולם ועוד והקימותי את בריתי אתם לתת להם וגו', ולא נתתי להם, והם לא שאלו ולא הרהרו אחרי מדותי, ובזה ודאי יגדל עוד זכותם למעלה למעלה זכות האמונה הגדולה הזה, והכל עומד לזרעם ועל כן לכן אמור לבני ישראל אני ה' שעתה הן אני מתנהג עמם בבחינת הוי"ה הרחמים לא בבחינת הדינים כאשר עם האבות כי עתה אני לוקח זכותם לפני להיות בגלל אבות אושיע להם ואביא גאולה לבני בניהם בבחינת שם ה' המרחם את כל ושומר הברית והחסד לאוהביו.

או יאמר ושמי ה' לא נודעתי להם וגם הקמתי את בריתי וגו'. כי ושמי ה' הם יחוד שני השמות הוי"ה ואדנ"י כמו שמובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים, ובזה לא נודעתי אל האבות כי לא ידעו בחינת היחוד בשלימות כמו עתה בימי משה וגם יעקב שהיה איש תם יושב אהלים שני אהלים חסד וגבורה והוא יחוד הוי"ה ואדנ"י מכל מקום נקרא משה מלגאו ויעקב מלבר (תיקוני זוהר דף כ"ט.). ועל כן אמר לו כי הן להם לא נתגלה עדיין יחוד השלם הלז ועל כן וגם הקמותי את בריתי אתם שהייתי צריך גם להקמת הברית להאיר האורה מבחינת יוסף הצדיק בכדי להבטיחם לתת להם את ארץ כנען, אבל עתה לכן אמור לבני ישראל אני ה' כי אחר שנתגלה יחוד השלם הוי"ה ואדנ"י (כי אני הוא בבחינת שם אדנ"י כידוע, וגם עם הכולל והכולל הוא מספר אדנ"י, וה' הוא הוי"ה) אז ממילא שמי שלם בכל ובודאי והוצאתי וגאלתי וגו', כי בכל מקום שנתיחד שמי ודאי הרחמים גוברים וישראל נגאלין מצרותיהם.

וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי וגו'. פרט הכתוב כל הסימנים שבני ישראל הם הצועקים והם אשר מצרים מעבידים אותם הכל להגדיל הענין, כי אלו שמעתי סתם צעקה ונאקה כזה מעבודת פרך אף בגוי אשר לא מבני ישראל המה הייתי מרחם עליהם ומכל שכן בני ישראל בנים החביבים אלי, ועוד שאם אלו היו סתם בתוך טומאת ערות מצרים אף בלתי עבודה ראוים הם להצלה ומכל שכן שעוד מצרים מעבידים אותם לך ראה מי המבייש והמתבייש, ועוד נוסף לזה ואזכור את בריתי ברית שכרתי עם האבות לתת להם את ארצם נחלה כיום הזה, ועל כן כל מיני הצלות אעשה למענם ולכן אמור לבני ישראל וגו' והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי כי הכל אעשה להם בהיותם ברעה על רעה עד והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי וגו' ונתתי אותה לכם מורשה בירושת נחלת אבות שלא יצטרך זכותכם לכך כי זה היא ירושה לכם, וזכותכם יהיה שמור לכם לדברים אחרים.

לכן אמור לבני ישראל אני וגו'. עד והייתי לכם לאלהים, להבין שינוי הלשון תחילה אמר לאמר להם אני ה' שם הרחמים ואחר כך והייתי לכם לאלהים שם הדין. והנראה על פי שכתבנו במקום אחר בפסוק (ויקרא י"ח, ד') את משפטי וגו' תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם וגו', כי נודע אשר כל התנהגות הקב"ה עם עולמו הן לדין הן לחסד ולרחמים הכל תלוי בהתנהגות ישראל עם הקב"ה, כי אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל ואין פורעניות באה לעולם אלא בשביל ישראל (יבמות ס"ג.) כי כאשר ישראל יטיבו מעשיהם אז גורמין נחת רוח למי שאמר והיה העולם והקב"ה ברחמיו משפיע ומוריד לעולמו כל מיני ברכות וישועות ושפע החיים והשלום וכל טוב. ולהיפך ח"ו כשישראל אינם עושים רצונו של מקום אז נאמר (דברים ל"ב, י"ח) צור ילדך תשי וגו' ואמרו חז"ל (ילקוט האזינו רמז תתקמ"ה) שמתישין כח של מעלה מלהיטיב להם וכו', כי כבודו ברוך הוא וברוך שמו הנה חפץ חסד הוא ורוצה להשפיע לעולמו כל מיני טובות, ואינו יכול עבור רעת בני ישראל שחפרו להם בורות בורות נשברים וצינורות השפע מתקלקלין ונשברים והשפע יורד בדרך עקלתון להאי נחש תקיפא ששולטת אז בימי הרעה והדינין מתגברים על ידי זה. ולא העולמות התחתונים בלבד מתנהגים על פי הנהגת ישראל כי גם כל העולמות שלמעלה. בהטיבו ישראל מעשיהם נמשך להם השפעה וחיות הקודש ממקור העליון מקומו של עולם ברוך הוא, וח"ו להיפך ימעט אורם והשפעתם כענין שנאמר (ישעיה נ', ג') אלביש שמים קדרות וגו'. וכל אדם מחויב להיות ירא וחרד למאוד עבור זה בזוכרו אשר כל העולמות מתנהגים על ידו ואם ח"ו ירע מעשהו לא די שגורם רעה לו לעצמו כי אם גם לכל העולמות העליונים ותחתונים גורם רעה וצער שנחסר השפעתם ממלך הקדוש וממילא כביכול בצרתם לו צר כי הוא חפץ חסד הוא ורוצה להשפיע מטובו לעולמים ואינו יכול עבור רעת האדם הזה. וזה מאמר הכתוב (תהלים קנ"ח, א') אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, פירוש אשרי לזה שהוא ירא מה', שה' הוא ההולך בדרכיו של אותו האיש להיטיב או להרע לו ח"ו וח"ו לא די שיגרום רעה לעצמו כי אם גם לכל העולמות הקדושים וצער לצור העולמים ברוך הוא ח"ו.

וזה אומרו (ויקרא י"ח, ד') את משפטי וגו' תשמרו ללכת בהם אני ה' וגו'. כלומר שכך תשמרו אותם לערך הליכתי בם אני ה' שכל הליכתי והנהגתי הוא הכל בערך שמירת מצוותי שאתם שומרים, ועל כן תשמרו אותם לערך זה שאני הולך בם ותראו שלא לגרום צער לכל העולמות העליונים ותחתונים וצער לפניו כביכול כנזכר. וזה הוא המבואר בזוה"ק (וארא כ"ו.) בפסוק (דברים ד', ל"ט) והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו', שכל בחינת ה' אלהים הכל תלוי כאשר תשוב אל לבבך לטוב או להיפך ח"ו כן נעשה בבחינת ה' אלהים שיתגבר הרחמים בעולם או להיפך ועל שם זה נקרא הקב"ה אלהי ישראל לפי שמנהיג עולמו רק כמו שישראל מתנהגים עצמם כי הוא אלוה שכל אלהותו בעולם המתגלה על ידי פעולותיו להיטיב או להרע הכל דרך ישראל הוא כאשר המה מתנהגים בשמירת תורתו ומצוותיו. ועל כן לפעמים קורא אותם אמו כמאמר חז"ל (שיר השירים רבה פסוק ג', י"א צאינה וראינה) לא זז מחבבם עד שקראם אמו וכו', כי הם כמו בחינת האם שמשפרת ומתקנת את הולד כרצונה כן ישראל מתקנים בחינת פמליא של מעלה בבחינת תיקון היחוד להפך הדין לרחמים לאכללא שמאלא בימינא. ועל כן בימי האבות שהם נעשו אז מרכבה לשכינה והקב"ה התנהג על ידי מעשיהם הטובים להיטיב לעולמו ייחד הקב"ה שמו עליהם כמו אלהי אברהם אלהי יצחק כי נתגלה אלהותו יתברך בשביל ודרך שעשה אברהם על ידי מעשיו הטובים וכן יצחק ויעקב. ואכן לפי שהם היו הראשונים בדבר הזה שהודיעו והתגלו אלהותו יתברך בעולם על ידי מעשיהם הטובים, ועוד שבימיהם לא היה שום אדם אחר בעולם שידע והכיר אלהיו, וכל בחינת אלהות היה בימי אברהם רק דרך אברהם לבד, וכן ביצחק ויעקב, על כן יתיחד שם ה' עליהם לבד. מה שאין כן בכל הצדיקים הבאים אחריהם שלא היה התנהגות אלהות על ידי אדם אחד בלבד כי כבר היו ישראל בעולם וכל אחד עבד עבודתו לה' לפי ערכו, והתנהגות אלהות הוא הכל על ידי דרך כלל ישראל בצירוף זכות גדול הדור לכן לא מצינו שייחד הקב"ה שמו כי אם על האבות שהם רגלי המרכבה שהם היו יחידים בדבר להתנהגות אלהות על ידם אבל אחר כך נאמר הכל אלהי ישראל כי התנהגותו הוא דרך כלל ישראל.

וזה שאמר הקב"ה למשה (שמות ג', ט"ו) ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' כלומר שאני מיחד שמי עליהם, וזה שמי לעולם כלומר שם הוי"ה הוא לעולם כי הוא רומז על היה הוה ויהיה אבל זה זכרי לדור דור, כלומר זכרי שיהיה נזכר שמי על אדם אחד אשר בארץ הנה זה זכרי לדור דור שיאמרו אלהי אברהם וגו' ולא יותר כי לא אזכיר עוד על שום אדם המיוחד כי אם אלהי ישראל בכלל. ואפשר עבור זה אמר הקב"ה ואלהי יעקב ולכאורה היה לו לומר ואלהי ישראל כי הלא אמר לו (בראשית ל"ה, י') כי אם ישראל יהיה שמך. ובפרט במקום הזה ובדבר הקבוע לדורות ודאי היה צריך לקבוע אלהי ישראל להיותו מורה על יותר שלימות הנכבד מקריאת שם יעקב, שזה מורה על בחינת לי ראש, וזה על בחינת עקב וסוף. ואכן היא הנותנת לצד שרצה לקבוע את שמו לדורי דורות, והן אחר כך אם יאמרו אלהי ישראל יהיו יכולין בני אדם לסבור שהכוונה על כללות ישראל שמיחד הקב"ה שמו עליהם בבחינת אלהי ישראל ועל כן קרא שמו יעקב להיות הכל יודעין שמיחד הקב"ה שמו עליו לבד, והנה טרם צאת בני ישראל ממצרים שהיו משוקעים בטומאת ערות הארץ, ומשה הוא היה צדיק הדור והיה כמו יחיד בעולם כמו אברהם ויצחק ונמצא שהיה ראוי ליחד אלהותו יתברך גם על משה לומר אלהי משה, ועוד כי לפי ערך גדולת משה במעלתו וחשיבותו שלא קם עוד נביא בישראל כמהו היה מן הראוי שייחד הקב"ה שמו עליו כמו על האבות וכאשר מצינו ששאל דוד המלך ע"ה ואמר רבונו של עולם מפני מה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק וכו' ואין אומרים אלהי דוד וכו' (בסנהדרין ק"ז.). ואך בזה שאמר לפני הקב"ה למה הרעת וגו' ותיכף וידבר אלהים אל משה שדיבר אתו משפט כפירוש רש"י בפסוק זה ולכאורה לא מצינו רושם ממשפט זה ואכן זה הוא המשפט שאמר לו אני ה' כלומר אני ה' לבד ולא אני ה' אלהיך להתיחד שמי עליך שיקרא אלהי משה רק אני ה' לבד, מה שאין כן באבות העולם כי וארא אל אברהם אל יצחק וגו' פרט כל אחד בפני עצמו ולא כללם יחד לומר אל אברהם יצחק ויעקב, לומר כי יחדתי שמי על כל אחד ביחוד (וגם כי אל הוא אלהי כי האל"ף הוא יו"ד חושבן עשרים ועולה אלהי עם האותיות).

או יאמר על זה הדרך הנה וארא אל אברהם וגו'. עד באל שדי כלומר שהיה התנהגותי בעולמי לערך מעשיהם הטובים ונקראתי אז בעולם בבחינת אל שדי שפירוש שאמרתי לעולם די כמאמר חז"ל (חגיגה י"ב.) והוא שאמרתי לעולמי די זכות אברהם או יצחק בדורו להחיות ולהתהות העולם ולהיטיב לכל העולם עבורם, ושמי ה' לא נודעתי להם כלומר שבימיהם לא הייתי צריך להחיות ולהיטיב לעולמי על ידי בחינת שמי שם הוי"ה המהוה את כל ומרחם את כל כי היה די זכותם להתהות ולהחיות כל העולמות, אבל עתה אתה הרעתה שמוכרח אני לומר לך אני ה' שאני מחיה ומהוה את עולמי בזכות שמי, ועל כן לך וזאת תבשר לבני ישראל, לכן אמור להם אני ה' והוצאתי והצלתי וגו' כי הן בזכות שמי ה' לבד גם כן אגאלם מצרותיהם, ולעת עתה אני ה' לבד אבל כאשר הוצאתי וגאלתי ולקחתי אותם מטומאת זוהמת מצרים, עוד זאת אשר ולקחתי אתכם לי לעם, פירוש לשם ה' הנזכר למעלה שיהיו בבחינת (דברים ל"ב, ט') כי חלק ה' עמו שיהיו מיוחדין בשם הוי"ה הרחמים ורק הם לבדם, כי בגוים כתיב (תהלים מ"ז, ט') מלך אלהים על גוים כמו שאיתא בזוה"ק (משפטים צ"ו.), ועוד והייתי לכם לאלהים שאיחד שמי עליהם להקרא אלהי ישראל שאנהיג כל העולם רק על ידי דרך מעשיהם הן לטוב וכו', וכל זה המה זוכים בזכות שזכו לגאולה מצד אנקתם ושועתם, (כי ברית האבות לא הועיל רק לתת להם את הארץ לנחלה כאשר נכתוב להלן) ועל ידי הגאולה הנה יתקדש שמי בכל הארץ בראותם את ידי ואת גבורתי ואז יכירו וידעו כל יושבי תבל על ידיהם כי אין כמוני בכל הארץ ועל כן ראוי להקרא אלהי ישראל שהם הרכיבו והתגלו אלהותי בעולם כמו האבות שיחדתי שמי עליהם גם כן עבור זה. ולזה סיים וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' כלומר שתדע שמה שאני ה' המתיחד לאלהיכם הוא עבור שהוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ולא די שיצאתם מעבודת מצרים, גם עוד תזכו עבור זה שאקרא אלהיכם לפי שתתגלה אלהותי בעולם על ידי זה, וכנאמר.

ועוד יתבארו כתובים האלה על פי פשוטם, כי תחילה אמר לכן אמור לבני ישראל אני ה' כלומר שתודיעם שאני ה' והם יאמינו בי ובדבריך כי אני ה' המהוה את כל ואני בראתי העולם ובידי לשדד ולשבר את כל מערכת כח מצרים וממשלתם. ובזכות האמונה הזו והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' וגאלתי אתכם, ואז יהיו עיניכם רואות בראיה חושית כי אני ה' עושה כל אלה ומבלעדי אין אלהים מצד השפטים הנוראים והיד חזקה שאעשה במצרים בשידוד טבע הבריאה כולה כידוע שעל ידי יציאת מצרים נתחדש האמונה בחידוש העולם כאשר בראש הבריאה, ועוד תתחדש ידיעה והכרה אצלכם בסוד אחדות הבורא ברוך הוא שהוא אחד יחיד ומיוחד מכל צד ומכל פינה, להוציא מכת האפיקורסים שפקרו בסוד היחוד ואמרו כי מי שברא אור לא ברא חושך מי שברא טוב לא ברא רע, כי הם שני הפכים כידוע. ואמנם בראותכם בטובת האמת אשר אני מיטיב לכם לגאלכם מהעבודה ותצאו ברכוש מופלג, ובהם אעשה שפטים גדולים ונוראים לאבדם מן העולם, הרי עין כל רואה, יראה ויעיד כי אחד אלהינו שבשמים ובארץ ולו הגדולה והגבורה והתפארת וגו' וכל המדות, כי הוא שלם בכל ואין דבר יוצא מאחדותו יתברך. ולזה אמר,

ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וגו'. כלומר שני דברים אני עושה לכם, אחת, הטובה המופלגה שאעשה לכם במה שאקח אתכם לי לעם, לעם חביב ונחמד להיטיב עמכם בכל מיני טובות. והשנית, שאהיה לכם לאלהים שופט ובעל דין להפרע לכם מכל צריכם להנקם מאויביכם ולעשות בשונאיכם כרצונכם. ובזה וידעתם כי אני ה' אלהיכם שלא תצטרכו עוד לאמונת אומן להאמין בי, כי אם שתדעו ידיעה גמורה כי אני ה' אלהיכם בחינת היחוד השלם, שלם בכל ואין עוד מלבדי כי אני המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, ובבחינה זו נמצאים שני ההפכים חסד ודין חסד לישראל ודין לאומות העולם והכל אני ה' עושה כל אלה. ובשכר זה הנה,

והבאתי אתכם אל הארץ וגו'. כי ידוע אשר בחינה אחת מרצון אלהינו ברוך הוא וברוך שמו שהיה בעת בריאת העולם לברוא עולמו הוא בגין דישתמודעין ליה כמו שאיתא בקבלת מרן הקדוש האר"י ז"ל בספר עץ החיים (בתחילת שער הכללים עיין שם) והוא שהבריות יכירו וידעו כי הוא ה' האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד וזה הוא רצונו ונחת רוח לפניו שנדע זאת ועל כן בשכר זה שתדעו מאמיתת המצאו ומיחודו ואחדותו אביא אתכם אל הארץ וגו', וטובה זו שהוא הגאולה ממצרים יגרום לכם טובה אחרת אשר והבאתי אתכם וגו' (עיין בחובת הלבבות בהקדמתו לשער הבחינה שביאר שם איך שמי שמכיר בטובת ה' זה מוסיף לו טובה על טובה עיין שם) ולא טובה זו בלבד כי לכאורה טובה זו כבר נשבע הקב"ה לאבותינו על זאת, ולא איש אל ויכזב, ואמנם זה ההבטחה שהבטיח ה' לאבות לתת להם את הארץ הזאת העיקר הוא חיות הקדושה ואור ה' שיתגלה להם בארץ ההיא, כי הארץ ההיא מוכן לזה אבל לא לכל, וכל הגוים שהיו יושבים בארץ לא ראו אור שם מימיהם, רק לאבות הבטיח שהם יראו אור בהיר בשחקים בארץ הזאת המוכן לקדושת אור ה', וזה אשר הבטיח עתה לזרעם לתת גם להם זה אור חיות הקודש וקדושת שמו יתברך כמו לאבות העולם וזה אומרו ונתתי לכם מורשה אני ה' שזאת הירושה אתן לכם נחלת אבות להיות שמי מתיחד שם עמכם להפיץ עליכם ענן אורי אור קדושתי כמו לאבותיכם.

%%ט יא יב

וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, וידבר ה' וגו' בא דבר אל פרעה וישלח את בני ישראל וגו' ויאמר משה לפני ה' הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה וגו'. ונודע לכל קושית הרב הקדוש בעל אור החיים זללה"ה איך דן משה קל וחומר הן בני ישראל לא שמעו וגו' אחרי שאוטם אזנם של ישראל היה מקוצר רוח ומעבודה קשה כמפורש בכתוב מה שאין כן פרעה שהיה רוחו גבוהה ונפשו רחבה כמדת תלמידיו של בלעם הרשע כי בלעם היה אחד מיועציו כמאמר חז"ל (בסנהדרין ק"ו. ובשמות רבה א', ט') ולא נאטם אזנו מלשמוע. ואכן הנה כבר כתבנו למעלה ששני דברים היה בגאולתן של ישראל אחת גוף הגאולה והצלת ישראל ממצרים, והשנית עשיית שפטים במצרים ובאלהיהם ולהביאם אל ארץ טובה ארץ נחלי מים כהיום הזה. והנה גוף הגאולה והצלתם מהיות עבדי פרעה זכו ישראל מצד עצמם בזכות ארבעה דברים שהיה בהם במצרים שלא שינו את שמם ולבושם וכו', כמאמר חז"ל (שיר השירים רבה פסוק ד', י"ב גן נעול) וביותר במה שהיו גדורים מן הערוה ונאמר בהם גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום ואמרו חז"ל שם גן נעול אלו הבתולות גל נעול אלו הבעולות מעין חתום אלו הזכרים וזה היה דבר חידוש גדול במצרים להיות עיקר טומאת קליפת מצרים הוא בדבר הזה בבחינת גילוי ערוה שעל כן נקראת ערות הארץ ולכן היו המצרים שטופי זימה למאוד כמאמר הכתוב (יחזקאל כ"ג, כ') וזרמת סוסים זרמתם וגו' כי שם נתגבר חיות קליפה זו, וישראל הנה היו שם בתכלית הירידה מבחינת הקדושה עד שאמרו שמקצתם היו עובדי עבודה זרה כמאמר חז"ל (שמות רבה ו', ה') ונודע אשר נכנסו ונשקעו במ"ט שערי טומאה ואף על פי כן לא נגעל נפשם בטומאה זו מלהתערב בגוים ונשמרו מן העריות הן הזכרים הן הנקבות והכתוב מעיד עליהם בני ישראל עאלו בני ישראל נפקו כמו שאיתא בזוה"ק (שמות ז'.) ושבטי יה עדות לישראל שחתם הקב"ה שמו בכל משפחותם להעיד כי רק בני ישראל המה לא מעם אחר כמאמר חז"ל (שיר השירים רבה שם).

ונראה שלזה אמר הכתוב (תהלים פ"א, ו') עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, כי ידוע שעיקר ירידת יוסף למצרים קודם בוא ישראל לשם הכל היה לישר דרך לבני ישראל שיוכלו לצאת משם ולא ישקעו ח"ו בטומאת זוהמת קליפת מצרים באופן שלא יוכלו להנצל משם, ונראה שזה היה עיקר ישרות דרכו שם לפני בני ישראל להכניע הקליפה ההוא ערות הארץ הממשיך האדם לתאות חמדת גילוי עריות, כי הוא בבואו שמה לרב הטומאה שם בבחינה ההוא נתגרה בו הדוב (בראשית ל"ט, י"ב) ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי, והוא בכוחו כאשר לא חפץ לשמוע לאשת אדוניו ושמר הברית והחסד ונשאר תמים בצדקתו והכניע הקליפה ההוא ונשאר לדורות צדקתו שהיו יכולים בני ישראל על ידי זה בכוחם להשמר מן הערוה טומאת מצרים, ולזה אמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים וגו' כלומר שמה שיצא יוסף על ארץ מצרים היה בעבור העדות שיהיה שבטי יה עדות לישראל ועל כן נאמר ביהוסף ולא ביוסף להורות על זה כי השם י"ה הוא העדות, והוצג בתחילה אצל יוסף כי שם הקודש מעיד עליו, ושמו לעדות על ישראל שהוא היה הגורם העיקר שיהיה עדות לישראל ועל כן זכות זה בצירוף אנחתם ונאקתם גרם לגאולתן והצלתן ממצרים. ואכן זה שעשה ה' שפטים באלהיהם ובהם והביאם אל ארץ נחלה זה היה בזכות כריתת הברית עם האבות שאמר לאברהם (שם ט"ו, י"ד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, והבטיחם לתת לזרעם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה.

ובזה נכון סדר הכתוב בפרשה זו, כי תחילה וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו', זה זכות כריתת ברית האבות, וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל דקדק לומר בני ישראל ולא את נאקת העם הזה כמו שאמר משה כמה פעמים (לעיל ה', כ"ב) למה הרעות לעם הזה או הרע לעם הזה וכדומה, ואכן זה עיקר אומרו כי שמע נאקת בני ישראל לבד שהם רק בני ישראל ולא התערבו בגוים ואין אחד בהם מעם אחר (רק זה שפירסמו הכתוב כידוע (שיר השירים רבה שם)) וזה עלה לפני במאוד להיותם גדורים מן הערוה, ונמצא כבר יש בידי שני דברים, ובמה דסיים פתח לומר לכן אמור לבני ישראל וגו' והוצאתי אתכם והצלתי אתכם וגאלתי אתכם וגו', דקדק לומר בכל לשון גאולה אתכם, לומר כי אתכם לבד אני גואל בזכותכם לבד ואין אני מערב בזה שום דבר רק זכות להיותכם בני ישראל זה חביב עלי במאוד ותזכו לגאולה.

ואכן עוד זאת אעשה אשר וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם וגו'. כי זה אעשה לצד כריתת ברית עם אברהם אוהבי אשר לו אתן את הארץ ואתם בניו יורשיו ראויים אתם לנחול נחלת אבותיכם ועל כן ונתתי אתה לכם מורשה לירושת נחלת אחוזת אבותיכם, ולא יגרע עבור הגאולה הבטחת הארץ. וזה שכתוב אשר נשאתי את ידי כלומר כי זה אני כבר נשאתי את ידי ואמירתו של הקב"ה כאילו כבר עשויה כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ד, כ"ב) בפסוק (בראשית ט"ו, י"ח) לזרעך נתתי וגו' מאמרו של הקב"ה הוא מעשה אתן אין כתיב אלא נתתי וכו', וכאילו כבר ישב בה אברהם בנחלה ואתם יורשיו ואין לי בה כי אם כמו פקדון שהניחו אבותיכם להחזיר לכם ירושת נחלתם. ודבר הגאולה זכיתם מצד עצמכם להיותכם בני ישראל בנים החביבים ששמרו פתחי פיהם ונעלו דלתותיהם מלהתערב בעם אחר. וכן עשה משה כאשר נצטוה וידבר משה כן אל בני ישראל כלומר שאמר להם כן שזכו לגאולה מצד היותם בני ישראל, והבטחת הארץ עבור ירושת אבותיהם. אבל ישראל שהיו נדכאי רוח כל כך והיו יודעין שנכנסו בשערי טומאה לא שתו לבם לזאת שהקב"ה יעשה איזה דבר בזכותם רק אמרו שבטוחים אנחנו בחסדי המקום אשר לא בזה ולא שקץ ענות עני (תהלים כ"ב, כ"ה), וראה באנחתינו ובעבודה הקשה אשר עלינו ובזה ריחם ה' עלינו וחפץ לגאלינו.

וזה אמרו ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, פירוש שלא שמעו לדברי משה שיחפוץ ה' לגאלם כי אם מקוצר רוח ומעבודה קשה מחמת שהם קצרי רוח למאוד ורוב העבודה קשה שהיה עליהם וקרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע ובזה בטחו כי יגאלם ה' צבאות ולא בזכות דבר אחר כלל. אבל הקב"ה עמד בדבריו ואמר בא דבר אל פרעה וגו' וישלח את בני ישראל מארצו בני ישראל דייקא כלומר לפי שהם בני ישראל לבד בשבטי י"ה עדות לישראל בזכותם לבד ישלחם, ועוד מחויב הוא לשלחם עבור "מארצו", כי ארצו מקום הטומאה ערות הארץ ואיני חפץ להניח תרומתי בבית הקברות מקום טמא כזה כמאמר חז"ל (שמות רבה ט"ו, ה'). ועל כן אמר משה לפני ה' הן בני ישראל לא שמעו אלי שיועיל זכותם לגאולתן רק בדבר קושי השיעבוד ואיך ישמעני פרעה שזכות ישראל ודאי לא חשוב בעיניו וגם קושי השיעבוד לא נחשב לפניו כאמרו (לעיל ה', י"ז) נרפים אתם נרפים תכבד העבודה על האנשים וגו', ועל כן הוא בודאי לא ישמע אלי. ולזה גמר אומר וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים צוה לומר לשניהם שבודאי זכות בני ישראל לבד גרם להוציא את בני ישראל דייקא מארץ מצרים ככל הנאמר.

עוד יתבארו הכתובים האלה בדרך זה. כי זה שאמר משה כמה פעמים אל ה' כי כבר פה וכבד לשון אנכי ולכאורה וכי היה צריך להרבות דברים כל כך עם פרעה להפציר אותו ולדבר על לבו לשלוח את בני ישראל הלא לא הוה ליה למימר כי אם דבר ה' פסוק או שני פסוקים, ומה בזה שיהיו הדברים האלה קצת בכבידות פה וכי לא היה משה יכול לדבר עם בני אדם אף שהיה כבד פה, ואכן כי משה היה ירא שעל ידי זה יגרע אופן השליחות שעל ידו, כי יאמר פרעה אם רוח ה' דיבר בך ומלתו על לשונך ודאי שהיית מתרפא לדבר כשאר המדברים כי הוא השם פה לאדם, ובראותי שכבד פה אתה, ודאי לא דיבר בך ה'. וכן גם בני ישראל קשה היתה זאת להם שישלח הקב"ה שליח לומר דברים משמו יתברך ויתעלה על ידי כבד פה, והיה לו לשלוח אחר או לרפאות את זה. וזה אמר הכתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח פירוש מקוצר רוח שהיה במשה פה המדבר אליהם ואלמלי שה' דיבר בו לא היתה רוחו קצרה. וגם מעבודה קשה, עבור שידעו שהתגבר הדין עד מאוד בחינת העבדה מספר אלהים וסברו שמדת הדין מעכב מלפתוח פה משה לדבר דברים כראוי וממילא אם על זה כל כך גבר מדת הדין אפשר גם על הגאולה יעכב הדין. ועל כן אמר משה לפני ה' הן בני ישראל לא שמעו אלי אלי דייקא שהמניעה מאתי עבור כבידת פי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים כלומר עדיין אני ערל שפתים כי סבור אני שתרפאני ועתה כאשר אני עוד ערל שפתים איך ישמעני פרעה, כי יאמר אם אלהים הוא איך נראה אליך הלא כל מום אל יקרב לדבר לפני מלך בשר ודם ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

אבל האמת הוא שמשה היה מוכרח להיות כבד פה בכדי לידע אחר כך חביבות ומתיקות התורה שהוא מרפא לשון עץ חיים שבשעה שקיבל התורה נתרפא לשונו כמאמר חז"ל (ריש דברים רבה) אבל מי גדול במעלה ממנו ולזה אומר הכתוב תיכף אחר כך אלה ראשי בית אבותם, כלומר אם משה קטן בעיניו הלא ראש שבטי ישראל הוא וכל בריאת העולם היה גם בשבילו לבד כמו שמובא למעלה ממאמר הכתוב (משלי ג', י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ, כלומר על ידי החכמה בחינת כח מה שהיה במשה שאמר (שמות ט"ז, ז') ונחנו מה, על ידי זה יסד הארץ ומלואה. וגם עליו רמז בתיבת בראשית בשביל משה שנקרא ראשית כמאמר הכתוב כאן אלה ראשי בית אבותם וגו' נברא העולם ועל כן ראשי בית הוא בראשית עם יו"ד יתירה לרמז שגם עולם הבא שנברא ביו"ד נברא בשביל משה מה שאין כן באברהם שנרמז בתיבת בהבראם בשביל אברהם אבל גם הוא בה' בראם כמאמר חז"ל (מנחות כ"ט: ובבראשית רבה י"ב, י') שמרמז רק על עולם הזה שנברא בה' כמו שאמרו (במנחות שם) בפסוק (ישעיה כ"ו, ג') כי בי"ה ה' צור עולמים עולם הזה נברא בה' ועולם הבא נברא ביו"ד ועל כן רק הוא הראוי לגאולת ישראל ואם אין אתה גואלם אין אחר גואלם כמאמר חז"ל (שמות רבה ג', ג') כי בחינת גואל הוא במדת היסוד בסוד הכתוב (רות ג', י"ג) אם יגאלך טוב יגאל, והוא בחינת יו"ד שהוא בחינת משה כאמור ועל כן כשנולד ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב', ב')), והוא מובן.

וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל וגו'. לא נודע ענין הצווי הזה (עיין ברש"י ובמדרש חז"ל) ואפשר לפי מה שכתבנו למעלה שזה הדיבור הקשה בחינת הדין הנאמר בתחלת הפרשה הוא לומר כי הקב"ה תלה לו בזכות אחרים שעל ידי כריתות ברית עם האבות הוא גואלם לא בזכותו, ומשה רבינו צדקת ה' עשה ומשפטיו, אשר וידבר משה כן אל בני ישראל שלא שינה רק אמר להם שבזכות האבות הקב"ה גואלם לא בזכותו, ועל ידי דבר זה עצמו זכה משה ותלה לו הקב"ה בזכות עצמו וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל וגו' להוציא את בני ישראל וגו', פירוש שזה יאמרו אל בני ישראל שלהם צוה להוציא שבזכותם יוציאו ישראל ממצרים. ועל כן בסיום הענין, אמר הכתוב הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים כלומר שהם יוציאום בזכותם, וכאילו הם המוציאים אותם ממש ועל כן הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא, כי להם כח וגבורה על זה. והוא כי הנה מצינו בתחלת שליחות הקב"ה למשה על הדבר הזה, שלחו תחלה אל ישראל כמו שמפורש בפרשה שלמעלה לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם וגו' פקוד פקדתי וגו' ואומר אעלה אתכם וגו' ולכאורה מה היה צריך לשלחו כלל אל ישראל, להא ישראל בודאי מוכנים הם לצאת ממצרים אם יניחם פרעה, כי מי לא יברח מבית עבודה קשה כזה בכל מאמצי כוחו אם יוכל כצפור הנמלט מפח יוקשים ויותר והשליחות לא היה צריך אלא לפרעה, וביותר מה שאמר משה כמה פעמים והן לא יאמינו לי וגו' כי יאמרו לא נראה אליך וגו' או באומרו ואמרו לי מה שמו וגו', מה צורך בזה לאמונתם, הלא כאשר ישלחם פרעה בעיניהם יראו כי פקד ה' את עמו לגאלם מעבודת פרך.

ואמנם כי שני דברים היה בזה, אחת כי האמונה היה צורך הגאולה כי אם לא היו אז מאיינים בה' בזה, לא היו יוצאין משם לעולם, כי באמת ישראל לא היו ראויים אז לגאולה כל כך מצד עצמן כי נשקעו ראשם ורובם בטומאה עד מ"ט שערים ולא נשאר להם כי אם שער אחד לצאת בו, ובזכות האמונה בה' זכו לגאולה כמו שאיתא כמה פעמים בדברי חכמינו ומפורש אמר (במכילתא מובא בילקוט רמז ר"ם) לא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות אמונה שהאמינו וכו', וגם על הים אמר הקב"ה כדי הוא האמנה שהאמינו בי שאקרע להם הים כמו שאיתא (בשמות רבה כ"א, ח') ועד היום הקב"ה זוכר לנו חסד נעורינו מאז בזה כמו שאמר הכתוב (ירמיה ב', ב') זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו'. והשנית הוא מה שהיה נצרך שישאל איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות בכדי לנצל את מצרים, וזה היה צורך הגאולה בהכרח כמו שאמרו חז"ל (ברכות ט'.) בפסוק (שמות י"א, ב') דבר נא וגו' אין נא אלא לשון בקשה וכו' שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים וכו' (וגם לפי קבלת הרב האר"י זללה"ה שההתנצלות היה להוציא כל הניצוצי הקדושה מהם וזה ודאי שהיה בהכרח אל הגאולה). ועל כן קודם כל נשתלח אל בני ישראל להכניס האמונה בלבם כי בלתי זה לא יעשה אלהים דבר, ועל כן תיכף אמר לו הקב"ה (שמות ג', י"ח) ושמעו לקולך וגו' כי עיקר הגאולה הוא האמונה ותיכף אמר לו (שם שם, כ"א) ונתתי את חן העם הזה וגו' ושאלה אשה משכנתה וגו' כי גם זה מעיקרי הגאולה ואחר כך נאמר כי כן היתה ויאמן העם וישמעו כי פקד וגו' ויקד וגו' (שם ד', ל"א)), ואחר כך כאשר הכביד פרעה את עולו עליהם מאוד לקשש קש לתבן נפלו קצת מאמונתם ואמרו אל משה (שם ה', כ"א) ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו וגו' ועל כן תיכף וידבר אלהים וגו' עד לכן אמור לבני ישראל וגו' והוצאתי והצלתי וגאלתי וגו' ואין לכן אלא שבועה כמאמר חז"ל (שמות רבה ו', ד') כי נשבע להם על זה לצד כי זה העיקר שיתחזקו בו באמונתם ויאמינו בה' כי ודאי יוציאם ויביאם וגו', ונאמר על זה ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' ונמצא שח"ו אין כאן גאולה ו לא יועיל לזה אף זכות אבותיהם כי העיקר הוא האמונה משני הטעמים.

וזה שתלה הקב"ה בזכותו של משה וידבר אל משה וגו' ויצום אל בני ישראל ואל פרעה וגו'. לומר כי קודם הוא הצווייי אל בני ישראל שידברו על לב ישראל ויכניסו בלבם אמונת ה' בזה, ואחר כך אל פרעה מלך מצרים. ובזה גדלה זכות משה כי על הדבר שאינו מועיל זכות אבות הנה זכותו יועיל להכניס האמונה בלבם של ישראל לגאלם על ידי זה, ולזה חלקן הכתוב מפורש לשתי בחינות אלו להלן ואמר (להלן כ"ו) הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים, הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא וגו'. ולכאורה הלא דבר אחד הוא ולמה חלקן לשנים, ואמנם בראשונה יגיד כי להם אמר שיוציאו את בני ישראל מארץ מצרים, כלומר להכניס ולהחליט בלבם של ישראל שכבר אינן עבדים לפרעה, ויוציאו את בני ישראל ממצרים לגמרי שלא יהיה עוד ספק בלבבם שיהיו עוד במצרים וכאילו כבר יצאו משם ובזה הם המוציאים אותם ממש מעבדות לחירות וגדלה זכותם בזה לרוב, ואחר כך הם המדברים אל פרעה וגו' וכן היה כי האמינו העם ושאלה אשה משכנתה וגו' שעשו ככל אשר צוה אותם משה ומשכו ידיהם מן העבודה זרה ושחטו הפסח ככל חקותיו ומשפטיו ובזכות זה יצאו כל צבאות ה', ולזה סיים הכתוב הוא משה ואהרן ואמרו חז"ל (בראשית רבה א', ט"ו) בכל מקום הוא מקדים משה לאהרן ובמקום אחד הוא אומר הוא אהרן ומשה מלמד ששניהם שקולין וכו', ולכאורה מה נשתנה כאן להודיע זאת כי שניהם שקולים הם יותר מכל המקומות (והנה עינינו תראנה מה שנעשה למרים על מה שאמרה הלא גם בנו דבר וגו') ואמנם כי עתה הכתוב מדבר שזכותם ופעולתם גרם ליציאת בני ישראל ממצרים והודיע כי זכות ופעולת שניהם שוין בהוצאה וגאולה הזו.

ועוד יתבאר הכתוב. כי הנה הלא תראה שבכל הפרשה בכל מקום שאמר ה' דבר יציאתם לא הזכיר מארץ מצרים רק ממצרים וכאן כבר נאמר שני פעמים לשון ארץ ואמנם כי אמרו חז"ל (שמות רבה א', ט') בפסוק (שמות א', י') ועלה מן הארץ כל זמן שישראל בירידה התחתונה הם עולים, ראה מה כתיב ועלה מן הארץ, אמר דוד (תהלים מ"ד, כ"ו וכ"ז) כי שחה לעפר נפשינו וגו' אז קומה עזרתה לנו וכו' עד כאן. והנה הירידה התחתונה של ישראל במצרים היה אחר דבר ה' אל משה כאשר התחיל פרעה להרע עוד לעם הזה בלתי לתת להם תבן ללבון הלבנים ועל ידי זה ויוכו שוטרי בני ישראל ויפץ את העם בכל ארץ מצרים לקושש קש והמצרים היו משברין שוקיהם על ידי זה כמאמר חז"ל (שמות רבה ה', י"ט) ואז היתה הנפילה עד לארץ, ועל כן קודם זה לא הזכיר הכתוב יציאה מארץ כי לא היה עדיין בחינת הנפילה עד לארץ עד אחר כך כשאמר פרעה (שמות ה', ז') לא תאספון לתת תבן לעם וגו', ואז ירדו עד לארץ. ועל כן נאמר בסוף הפרשה שלמעלה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו והוא כפל לשון, אמנם להורות בא כי אף קודם שיגאל ה' את ישראל ממצרים בגאולתן השלימות, על כל פנים כיון שכבר נפלו עד לארץ מוכרחין להתעלות תיכף במעט מעט והוא שיפסק השיעבוד על כל פנים וכמאמר חז"ל שתיכף ממכה הראשונה של דם נפסק עול העבדות בחומר ולבנים, וזה אומרו עתה תראה כלומר זאת תראה תיכף אשר ביד חזקה ישלחם כלומר ביד חזקה ראשונה שאראה לו ישלחם על כל פנים מאתו והוא שלא יעבדו עוד עבודתו, אבל עודם במצרים, ואחר כך ביד חזקה יגרשם מארצו לגמרי, וזהו שאמר אחר כך הקב"ה למשה בסדר זה בוא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו פירוש כיון שכבר ישראל בארצו ארץ מצרים ירידה התחתונה על כן ישלחם תיכף על כל פנים מהשיעבוד כי ועלה מן הארץ, ולזה אמר משה ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, כי על דבר הגאולה גופה ודאי האמין כאשר ירבה ה' רבות מופתי גבורתו יגרשם פרעה, אך זה שאמר לו שזה יעשה תיכף שיפסיק מלשעבדם על ידי דברו לבד, אמר ואיך ישמעני פרעה וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום וגו' להוציא את בני ישראל מארץ מצרים שזה יוכרח לעשות תיכף במכה ראשונה שישלחם מארצו על כל פנים מדבר השיעבוד שבזה נפלו עד לארץ.

אלה ראשי בית אבותם וגו'. פרט הכתוב כאן יחוסם להגיד שבחו של משה, כי הנה בני ראובן בכור ישראל וגו' ובני שמעון וגו', אבל בבני לוי שינה הכתוב בפרט שמותם לומר ואלה שמות בני לוי לתולדתם לומר הנה אלה שמות בני לוי המיוחדים במעלה וגדולה וחשיבות נכבדה כנודע שבני לוי גם בעודם במצרים היו דבקים בה' ובתורתו שעל כן ברכם משה ואמר (דברים ל"ג, ט' וי') כי שמרו אמרתך וגו' יורו משפטיך ליעקב, ולא היו משועבדים מעודם כלל לפרעה במצרים וגם שמותם מתולדתם מעיד לגדולת מעלתם, כי עמרם הוא עם רם ויצהר הוא לשון צהר המבהיק ומאיר באורו, וחברן כי חבר הוא לאביו שבשמים, ועוזיאל הוא עז אל שעז בעבודתו לאל ה' ועל כל זאת הנה אלה ראשי אבות הלוים למשפחותם אלה שמזכיר למטה והם.

הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל וגו'. שהם היו הראשים על כולם עם שכולם ראשים וחשובים היו אבל הם מן החשובים שבחשבוים היו. והודיע הכתוב כל זה כי עד הנה הנה כמה הקטין משה את עצמו בדבר השליחות הזה ואמר כי אולי הוא אינו ראוי לזה שלח ביד מי הראוי לשלוח אף שהיה ראש שבטי ישראל, ולזה אחר שסיים הכתוב למעלה שאמר משה לפני ה' הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו' וכבר כתבנו אלי דייקא כי מפני פחיתות ערכי לא רצו לשמוע אלי ומכל שכן ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים ואין זה ראוי לכבודך שתשלח איש אשר לא ידבר נכונה כי הקריבהו נא לפחתך, אומר הכתוב לא תסבור שבאמת כן הוא שהוא הקטן שבישראל לא כן הוא כי אלה ראשי בית אבותם והמובחר הוא ואלה שמות בני לוי שאותו הבדיל ה' לשרתו ולברך בשמו, ואלה ראשי אבות הלוים הוא משה ואהרן הרי שגדול שבכולם היה (כי אף שאמרו חז"ל (בראשית רבה א', ט"ו) ששניהם שקולים לא כיוונו אלא לדבר מצוה זו ולא לדבר אחר כמו שמובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים זללה"ה ועיין מה שכתבנו למעלה במקומו כי לא קם נביא בישראל כמשה) ואף על פי כן כמה הקטין את עצמו. וגם קטנות וענוה של אהרן נודע ממה שאמר הכתוב (שמות ד', י"ד) וראך ושמח בלבו כמאמר חז"ל (שמות רבה ה', י' ובשבת קל"ט.) ועל כן אמר הכתוב הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל וגו' כלומר לפי שכל כך הקטינו את עצמם מעודם זה גרם אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל ולא אמר לאחר כי קרוב ה' לנשברי לב ואת דכא אשכון, וגבה עינים וגו' אותו לא אוכל. ולך ראה אשר.

הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים. ואף על פי כן הוא משה ואהרן וכל מקום שנאמר הוא, הוא לומר שהוא כן מתחלתו ועד סופו כמאמר חז"ל (מגילה י"א.) הוא משה ואהרן הן בצדקן מתחלתן ועד סופן וכו' וגם אנו נאמר הוא משה ואהרן בקטנותם וענותנותם מתחלתם ועד סופם ולא נתגאו כלל לומר שאין הקב"ה בוחר בשלוחים אחרים כי אם בהם או שיאמרו הנה אנחנו עושים רצון המקום ויתגאו בזה כדרך אנשים שאינם בעלי שכל ובינה המתגאים במה שהם עובדים את הבורא, ואינם יודעין כי אם היו עובדין להבורא לא היו מתגאין בשום אופן כי זה הראשון וראשונה בעבודת המקום אשר על ידי עבודתו אדם קונה לו לב נשבר ונדכה להיות נכנע ושפל לפני כל אדם אף לפני הפחות שבפחותים כי יודע אשר לפי ערך שכלו ומקומו ומעמדו לא התחיל עדיין בעבודת בוראו, וזה אשר לבו מתגדל כאשר עושה איזה מצוה או לימוד תורה וכדומה, יהיה לבו נכון בטוח שלא התחיל לעבוד לבוראו אף על תנועה קלה, ומגיד הכתוב עוד בדברים האלה אשר.

ויהי ביום דיבר ה' אל משה בארץ מצרים. מה שדיבר עמו בארץ מצרים עצמו אחר שכבר עשה שליחות המקום פעם ושתים לבני ישראל ולפרעה והיה מקום לאמור בלבבו מן הסתם אני כדאי וראוי לשליחות הזה, לא כן כי תיכף כאשר וידבר ה' אל משה וגו' דבר אל פרעה מלך מצרים. הנה,

ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. אלי דייקא כאמור כי לא זז מקטנותו וענותנותו ועמד בשלו לומר שלח נא ביד תשלח וה' הרואה ללבב ידע אמיתיות שבירות לבבו ודכאות רוחו אמר לו ראה נתתיך אלהים לפרעה וגו' שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין ורק אתה תדבר והוא בודאי ישַלח את בני ישראל מארצו, ומה שלא ירצה לשלוח תיכף הוא עבור שאני מקשה את לבו וגו' למען הרביתי את אותתי אבל אין שום מניעה מאתך ורק אתה הוא הראוי לכל זה.