ויעל וגו' הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט וגו'. לכאורה לא היה צריך לפרוט שנית הוא ואשתו וגו' אחר שכתוב מקודם וישלחו אותו ואת אשתו וגו'. ובלא זה וכי לא ידענו אשר לא עזב אשתו לבדה במצרים וכשעלה ודאי גם היא עלתה אתו. והרי מקודם נאמר כמה פעמים ויסע אברם הלוך ונסוע וגו' ולא פרט כלל עם מי הלך, ואנו ידענו שבודאי עם כולם הלך.

ואמנם הנה הזכרנו למעלה קצת מבחינת אחור וקדם, שהוא כאשר הצדיק לפעמים נופל ממדריגתו ירידה זו צורך עליה הוא ואחר זה הוא עולה למעלה למעלה יותר מכאשר היה מקודם והוא דמיון אחד הרוצה לזרוק דבר למעלה אז משפיל עצמו ומשפיל ידו למטה לזרוק אחר כך בכח גדול את הדבר למעלה, וכן אדם השלם כשבא לפעמים לבחינת אחור ונופל ממדריגתו אז הוא בא על ידי זה לבחינת קדם קדמתה לעלות מעלה מעלה, וכזה אומרין בשם הבעש"ט זי"ע ועל כל ישראל במה שאמרו ז"ל (בבא מציעא נ"ט.) אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו, כלומר שיהיה יקר וחשוב בעיניכם השכחה והנפילה ממדרגתכם קצת כי היכי דתתעתרו על ידי זה לבוא למעלה נפלאה. וכזה קרה לאברהם שבא למצרים מקור מקום הטומאה ולא ימלט שלא יפול שם קצת דקצת ממדריגתו, ועוד כי זה גופא שירד למצרים היה נחשב לו לחטא שעל ידי כן נשתעבדו בניו במצרים ת' שנה כמו שאיתא מפורש בזוה"ק (פרשה זו פ"א:) וזה לשונו: תא חזי כיון דנחית אברם למצרים בלא רשו אשתעבידו בניו במצרים ת' שנין דהא כתיב וירד אברם מצרימה ולא כתיב רד וכו' עד כאן. ועל כן כשעלה ממצרים הנה נתעלה ונתגדל במעלות נכבדות בהשגות מעלות ענפי הקדושה הניתן לצדיקים יותר מכאשר היה מקודם בבחינת אחור וקדם.

והנה נודע אשר כל הנלוים אל אדם כולם הם אחוזים בשורש נשמתו פירוש שיש בשורש נשמתם מניצוצין השייך לנשמת האדם הלז, ועל כן הם הנלוים אליו ומתקרבין לו, ובודאי כיון שאברהם עלה ונתעלה במעלות, גם כל אשר אתו והנלוים אליו השיגו מעלה יתירה יותר מקודם כיון שהם אחוזים בשורש נשמתו כולם נגררים אחריו, וזה אמר הכתוב ויעל אברם ממצרים פירוש נתעלה במעלה למעלה למעלה בקדושה עד שהוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה פירוש כולם נמשכו וחמדו עלות הנגבה שהוא ירושלים קודש הקדשים לצד השגתן במעלת הקדושה, מה שאין כן קודם נאמר ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה פירוש הוא לבד נסע והלך לו אף שבודאי כולם היו הולכים אתו, אך שהם לא הלכו כי אם עבורו מאחר שהוא הלך והוא לבד הִתְאַוָה לזה, להיותו יודע מעלת הנגבה אבל הם לא ידעו מעלתה, והן עתה כל הנלוים אליו ידעו קדושת ירושלים עיר הקודש וחמדו אליה.

או יאמר ויעל אברם ממצרים. פירוש שעלה ונתעלה ממעשה הנס שנעשה עמו ונתגדל שמו בעולם ונתעלה בממון רב ובמקנה כבד והעיקר נתעלה בניצוצי הקדושה שלקח אתו עמו משם אשר עיקר בשביל זה ירד, כי כאשר נר קטן יועמד אצל המדורה הגדולה יכבה נרו אל המדורה ותכלה אליה, וכן בניצוצים הקדושים המונח בתוך כל דבר כשרואה לפניו איזה נשמה גדולה המאירה תכבה אליה ותקרב ותכלל בתוך הנשמה, ועל כן אברהם כשהיה במצרים הניצוצות שהיו משורש נשמתו כולם נתקרבו אליו והעלה אותם ועל ידי זה עלה יותר להתקרב אל ה' כנודע, ואמר הוא ואשתו לפי שכאשר הקריב לבוא מצרימה אסר על עצמו ההיתר מנגוע באשתו, לנהוג בה פרישות דרך ארץ כמו שכתבנו למעלה (בפסוק הנה נא ידעתי) ואכן כשעלה ממצרים נאמר הוא ואשתו שהותר לו תשמיש המטה כי לא היה צריך עוד לזה.

ואברם כבד מאד במקנה וגו'. לכאורה אין כאן מקום מקרא הזה להפסיק בין אשר לפניו ולאחריו, וקודם להכתוב שלפניו היה מקומו לכתוב ואברם כבד מאוד ויעל אברם ממצרים וגו' וילך למסעיו וגו', ואמנם כי חז"ל אמרו (בראשית רבה מ"א, ג') בפסוק שלאחריו וילך למסעיו כשחזר ממצרים לארץ כנען היה הולך ולן במסעות ואכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים כו', ולזה סמך הכתוב קודם לו ואברם כבד מאוד וגו' לומר שאף שחזר במקנה רב ובמשאות כבידות וידוע אשר במקנה הצאן צריך לילך לאט לרגל הצאן ולרגל המלאכה כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה אתנהלה לאטי וגו', אף על פי כן הוא וילך למסעיו למסעות הראשונות שהלך ולן בכל לילה ולילה באכסניא שלן בה בהליכתו למצרים. אף כשהלך, הלך לבדו בקלות גדול וחזר בכבידות הכביד הנסיעה בכדי לברוח ממקום הטומאה ערות מצרים ולרב תשוקתו אל ארץ המקודשה (ועיין במה שנכתוב אחר זה).

וילך למסעיו מנגב ועד בית אל וגו'. צריך לדעת אומרו למסעיו ולא סתם וילך מנגב ועד בית אל וגו' ודרשת חז"ל ידוע, ועוד נראה על פי משל למלך שהלך בשוק לטייל והשני לו אחד משריו הגדולים הולך עמו אשר המלך נשען על ידו וכשהלכו באו למקום טיט אחד עמוק ונפל שם להטיט טבעת המלך אשר חותמו בו והוא דבר יקר שאין כמוהו ואין מדרך המלך להתעכב שם עד אשר יוציאו טבעתו משם, ומצוה להשני למלך, השר ההוא, להוציאו, כי לא יאמין לאחר לחפש שם דבר יקר כזה, והמלך הלך לביתו, והשני חיפשו בטיט חיפוש אחר חיפוש אף שדבר כבד הוא עליו למאוד לעמוד בטיט ורפש הזה מקום המוסרח, והוא בודאי איסטניס גדול. מכל מקום בעבור טבעת המלך מוכרח לגלגל שם בידיו ולטנפם בכדי למצוא חותם המלך שכל ענין המלוכה תלוי בזה, ויהי כאשר ימצא את טבעתו ותגדל שמחתו במאוד, ותיכף יברח לו ממקום המוסרח עבות הטיט הלז ויבוא לבית המלך החיצונית, ושם ירחץ ידיו וחותם המלך, מהטיט אשר נדבק בה, ויביאנו למלך שמח על אשר מצא חותמו, וגם המלך ישמח בזה מאוד. ואולם אם זה השני, הוא איש סכל בער ולא ידע גדולת מלכו, כאשר מתחיל לחפש בטיט נשכח מאתו מה הוא עושה בטיט הלז ואיך הוא בא למקום המוסרח הלזה, ומטנף עצמו ואת בגדיו ונשאר שקוע שם בהטיט עבה הלז, ושכח כל מה שהיה קודם והתחיל לעבוד עבודה בטיט הלז והוליכו לשוק למכור ולטוח בתים בו בעד לחמו לחם צר, ולמשל אם היה אחד עומד בחוץ ורואה כל זה כמה וכמה יתמה עליו ויחליט בדעתו כי זה ודאי משוגע הוא חסר דעה בלא דעת ותבונה להשכח מאתו כל ענינו ולהשאר שקוע בטיט אין לך שגעון גדול מזה.

ואולם אחיי ורעיי תדעו אשר כולנו אנחנו על דעת הסכל הזה בשגעון הגדול הלז, כי הנה כל עניני עולם הזה מאכילה ושתיה ותשמיש ובגדים וכסף וזהב ולהרבות הון מהבל, כולם לא ניתנו כי אם בדמיון הלז שנפל ניצוצים הקדושים מאור פני מלך חיים ברצונו ברוך הוא לתוך טיט עבה מוסרחת שאין כמוהו. והראיה, אשר תיכף כאשר תנטל הניצוץ מהמאכל והמשקה על ידי אכילת האדם מה נשאר ממנו הלא טינוף צואה מוסרחת שאין כמוהו. וכמו כן באשה נודע אומרם (שבת קנ"ב.) אשה חמת מלא צואה וכו'. ורצון מלך מלכי המלכים ברוך הוא אשר צוה לאחד משריו הגדולים הוא נשמות ישראל, הגדולים במעלתם יותר מבחינת המלאכים כנודע, וכאשר פירש בשל"ה הקדוש (מסכת שבועות מ.) מאמר המלאכים שאמרו מה לילוד אשה בינינו (שבת פ"ח:). פירוש מה לילוד אשה שהוא יפסיק בינינו להיות מחצב נשמתן קרובה אליך ממחיצתנו ועל כן צוה להם לירד לעולם הזה לחפש אחר הניצוצות האלה על ידי התטנפם בטיט חומר גשמיות המאכלים וכל הדברים, בכדי להשיב הבן אצל אביו, והחותם אל חותמו, ונדחים יקבץ להשיבם אל חיק אביהם.

והאדם המשכיל אשר לא נשכח מאתו כל זה וזוכר אשר הוא אינו ראוי בשום אופן לטנף עצמו בטיט מוסרחת הלזה, כי עוד נשמתו בקרבו לא היה מחויב רק לעבוד את אלהי עולם בתורה ותפילה ויחודי שמותיו יתברך ולומר לפניו שירות ותשבחות כי זה ראוי לגדולת נשמתו חלק אלוה ממעל. ומאין הוא בא לטינוף הלז, אם לא למצוא חותם המלך ניצוצים הקדושים אשר בזה, ואינו חושב בכל מאכלו כי אם איך למצוא הניצוץ הלז להעלותו והוא על ידי הכוונה העצומה ושבירת תאותו באמת ויחודים הנוראים בכוונת האכילה ככל אשר ביארנו כמה פעמים אופני בירור הלז, ומיד כשאכל כדי שבירת רעבונו שהוא שובע נפשו שביעת נשמתו מרוחניות המאכל, הנה בורח כאשר יוכל לחצר המלך מלכו של עולם לתורה ותפילה ודביקות אלהות, ובזה מרחיץ גופו ונפשו וניצוץ אשר העלה מהטיט אשר נשקעו בהם ומתדבקין כולם למלך עולם על ידי התורה ותפילה, וצור העולמים ברוך הוא מקבל נחת רוח גדול מזה שהושב לו חותמו כמו שכתבנו במקום אחר.

ואולם אדם אשר נשכח ממנו כל זאת מה הוא עושה בדברי עולם הזה ומאין בא שהוא יטנף עצמו בטינופים האלו, וכאשר בא לדברים האלו אינו מכוון כלל לחפש אחר גנזי המלך ומטמוניו אשר נטמן בהם, רק אדרבה מכוון לטנף עצמו ואת הניצוץ בטינוף יותר ויותר להורידו עוד למטה למטה ונעשה מקושר בעת אוכלו הוא ומחשבתו ולבו וכל כוחי אבריו בתאות האכילה, ובורא עולם נשכח מלבו, ונשאר שקוע ראשו ורובו הוא וגופו ולבו ונשמתו בטינוף גשמיות דברי עולם הזה היש שגעון גדול מזה, ואיה החכמה והשכל שכל אדם נדמה לו שהוא חכם ויש לו מוח בקדקדו אן חכמתו ושכלו, אהה אהה על המבוכה הזאת איך נטבענו ביון מצולה עד עמקי ים ואין מעמיד ואין מבין, ולא די כל זאת בעת אכילה ושתיה ושאר צרכיו בשעת עשייתם אשר נשארנו שם, אף גם כל היום זה כל עשייתנו לילך ולעבוד בשביל זה, עבודת משא בשווקים וברחובות לנסוע בדרכים ובהרים על הימים ועל הנהרות יומם ולילה לעובדו בכדי למצוא הבלי הטינופים האלו לטנף עצמו עוד ביותר ויותר, וזה מאמרנו סרנו ממצוותיך וממשפטיך הטובים פירוש אף שמצוותיך ומשפטיך הם טובים והיה לנו ללכת רק בהם סרנו מזה ואף לא שוה לנו לעבוד בזה כמו בזה, לישב חצי היום לעסוק בתורה וחצי היום במשא ומתן היפך מה שאמרו חז"ל (אבות ד', י"ב) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והכל עבור שביעת נפשנו ורוחנו בחושך וצלמות נופת טינופת צוף עולם הזה ומחמדיו הנבזים בעיני בעלי שכל.

והנה אברהם אבינו ע"ה כשעלה ממצרים הנה אף שעלה משם כבד מאוד טעון משאות ובמקנה הבקר וידוע אשר אי אפשר לילך בצאן הליכה מהירות כאשר אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית ל"ג, י"ד) אתנהלה לאטי לרגל המלאכה וגו' ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן, אף על פי כן נאמר ויעל אברם ממצרים ולא נאמר וילך כאשר אמר כאן וילך למסעיו, כי תיכף עלה למעלה משם במהירות רב, כי הוא ידע והבין מקור טומאת מצרים וטינופת הטיט אשר שם ולא ירד כי אם להעלות הניצוצות משם ותיכף כאשר זכה להעלותם מבור שאון טיט היון מצולת מצרים, אמר לו פרעה הנה אשתך קח ולך כי אחר שהוציא בלעם מפיהם הם הניצוצים הקדושים ואז נתרחקו זה מזה כרחוק מזרח ממערב. זה נתוסף לו על נשמתו ניצוצין קדושים להתקרב אל ה', ומזה נלקח הניצוצין ונתרבה בו הטומאה, ואז לא יכול לסובלו וגרשו מארצו קח ולך.

וזה הענין שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ט, ט') שאמר אברהם אבינו לאליעזר אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מדבק בברוך, ולכאורה איפכא היה לו לומר אין ברוך מדבק בארור כיון שהוא לא רצה לתת לו יצחק בנו, ואולם האמת הוא שאין הארור מדבק בברוך שהוא אינו רוצה וכל חלק הרע ישנא החלק הטוב. ותדע זאת ממאי דקמן, שאמר לו פרעה קח ולך שזה נכנס לכלל ברוך עוד ביותר ויותר, וזה בארור, ואין ארור מדבק בברוך וגרשו מאתו.

וכן בצאת ישראל ממצרים שקיבצו אליהם כל הניצוצים הקדושים ממצרים, שהעיד הכתוב (שמות י"ב, ל"ו) וינצלו את מצרים ואמרו חז"ל (ברכות ט':) שעשאוה כמצולה שאין בה דגים. והוא רומז על העלאת הניצוצות שלקחו אתם כנודע מדברי האר"י ז"ל. וממילא פרעה ומצרים נלקח מהם כל אלה ונכנסו ישראל להיות ברוכים לה' והם נעשו ארורים יהיו ונתרחקו זה מזה ואין ארור מדבק וכו' על כן ותחזק מצרים על העם וגו' כי אמרו כולנו מתים, אמרו האמת שנעשו בבחינת המתים ממש שלא היה להם עוד שום ניצוץ הקדוש הנקרא חי, ולא חיו כי אם מן הקליפות הנקראים מתים ובסוד אומרם (ברכות י"ח:) רשעים בחייהם קרוין מתים. ועל כן אין אנו יכולים לסובלם עוד ועל כן גורשו ממצרים ואך מסבב הסיבות שרצה שיטבעו בים נתן בלבם לרדוף אחריהם אבל בשעת מעשה גרשום בלבבות שלימות כי אין ארור מדבק בברוך.

ואברהם אבינו ע"ה כשמעו זאת והבין אשר כבר עשה מה שהיה צריך לעשות ותיקן והעלה כל הצורך אז עלה למעלה ממצרים תיכף בזריזות ובמהירות וברח ממקום המטונף המוסרחת ערות מצרים, עד בואו בתחום הארץ ארץ הקדושה אז אמר הכתוב ואברם כבד מאוד במקנה בכסף וגו' ועל כן וילך למסעיו כלומר לפי ערך מסע שלו לרגל הצאן אשר לפניו ולערך טיעון משאות שהיה טוען (כפירוש רש"י על כבד מאוד) ולא היה נחפז עוד לילך בזריזות ומהירות כאשר מקודם וכאמור.

וגם לפי פשוטו בלא כל הנזכר, הוכרח לצאת ממצרים במהירות מפני יראת רשעת המקום. והראיה, שהוצרך פרעה לצוות ללותו לשלוח אנשים אתו, וכשבא לתחום ארץ ישראל הלך למסעיו לערך הנסיעה שלו לרגל הצאן כנאמר.

עוד יאמר הכתוב וילך למסעיו מנגב ועד בית אל. כי חז"ל למדו מכאן (ערכין ט"ז:) שאל ישנה אדם מאכסניא שלו הן באקראי הן בקביעות ונראה שעבור זה הלך מנגב ועד בית אל כי כאשר בא בתחילה לבית אל הנה נטה שם אהלו ועשה שם מזבח וזה נראה כעל דעת לישב בקביעות עשה כל זה ואך ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה שהוא ירושלים עיר קודש הקדשים להשיג שם השגת מעלות הקדושה אשר ידע אברהם ברוח קדשו מה שצריך לו דוקא שם לזה, ואכן הליכתו לשם לא היה כי אם בדרך ארעי כמו שכתוב הלוך ונסוע וגו' ופירש רש"י לפרקים יושב כאן חודש או יותר והולך וכאשר בא לשם אז ויהי רעב בארץ וירד דרך שם למצרים כי מצרים בדרומה של ארץ ישראל שהוא ירושלים ואחר כך כשעלה ממצרים נאמר ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וגו' ולוט עמו הנגבה שחזר להר המוריה אל ירושלים ושם עשה מה שעשה ותיקן וחזר לו להלוך מנגד שהוא ירושלים עד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחילה בין בית אל ובין העי לצד שקבע שם אהלו בתחילה לא רצה לעקור דירתו משם והלך למקום קביעת דירתו מקודם, ולזה אמר וילך למסעיו כלומר כאשר חזר ממצרים לארץ כנען היה הולך ולן במסעות ואכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים כי לא ישנה אדם מאכסניא שלו ועל כן הלך גם כן מנגב ועד בית אל למקום אהלו בתחילת קביעתו מקודם והטעם שלא רצה לקבוע דירתו מקודם בנגבה ירושלים עיר הקודש הוא כמו שמובא בזוה"ק (פרשה זו דף פ"ד.) תא חזי בקדמיתא סליק מתתא לעילא וכו' עד ולבתר הלוך ונסוע הנגבה דרגא בתר דרגא עד דאתעטר בדרום חולקיה ועדביה כו' מה כתיב וילך למסעיו מנגד מסטרא דימינא שירותא דעלמא עלאה ונחית דרגא בתר דרגא עד מנגד ועד בית אל מעילא לתתא וכו' עד כאן וגם לפי מה שכתבנו למעלה (בפסוק ויט אהלה) אשר בכיון תקע אהלו בין בית אל ובין העי ובנה מזבח ביניהם להפסיקם שתראה זכות אברהם לפני הקב"ה בעי שלא יזכיר למו עון בית אל ועל כן היה מן ההכרח לתקוע אהלו שם ולבנות שם מזבח ואחר שקבע שם אהלו היה מוכרח לחזור כי לא ישנה אדם מאכסניא שלו בין באקראי בין בקביעות וזה שאמר וילך למסעיו מנגד ועד בית אל וכי תימא ולמה לא ישב לו בירושלים עיר הקודש לזה אמר עד המקום אשר היה שם אהלו בתחילה והיה צריך לחזור לקביעתו וקביעת דירתו שם היה מפני אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם בשם ה' כלומר מפני שהיה צריך לבנות שם מזבח לקרוא שם בשם ה' שם הוי"ה הרחמים לרחם על בניו בעי להפסיקו מבית אל עבור זה תקע אהלו שם ובנה שם מזבח ולזה היה צריך לחזור לשם כאמור.

או יאמר וילך למסעיו וגו'. כי נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה ל"ט,) שאברהם התאוה לארץ מעצמו עד שהקב"ה הבטיחו לתת לו את הארץ הזאת לרשתה וכבר כתבנו למעלה (בפסוק ויהי כבוא אברם מצרימה) מה שראה מעלת הארץ ויושביה, ועוד אני רואה כי הנה פירש רש"י ז"ל בפסוק הלוך ונסוע לפרקים יושב כאן חודש או יותר ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר וכו' והנה טבע מדינה כשרואין עובר אורח שנוסע בהילוך מיעוט ממקום למקום ויושב בכל מקום ורואה אופני הנהגת הארץ (וכמו שמובא בבראשית רבה שם) ובפרט אדם גדול כזה לחשוד אותו שמא מרגל הוא ולחפור את הארץ בא כי מה לו לעבור לארכה ולרחבה ולישב בכל מקום לראות נימוסיה הלא ודאי שדעתו לחפור הארץ לדעת מוצאיה ומבואיה ובפרט אשר הכנעני אז בארץ שהיה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם ובשעת מלחמה ודאי דרך לחקור זאת ולחשוד אף אדם נכרי לגמרי ובפרט את אברהם שהיה מזרעו של שם ולו שם בגדולה וחכמה. מהפלא הוא שלא ימצא אחד מכל המדינה להלשין עליו למלך לתפסו לשאלו מי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך. וחוץ לזה דרך אנשי מדינה, בכל מקום יִמָצְאוּ אנשי בליעל אם יעבור אחד דרך העיר וירצה לעכב חודש ימים ויותר, יצוחו עליו מה לזה בעירנו. אם עני הוא, הלא מחסר אנשי העיר ילך למקום אחר. ואם עשיר הוא, הנה הוא עושה יוקר ומה לו לעכב, ילך למקום שירצה לקבוע דירתו שמה.

וכן היה במצרים תיכף בבוא אברם למצרים ראו את אשתו וחמדוה והלשינו למלך ויהללו אשתו אליו ולקחה לאשה ואחר כך אמר לו קח ולך לא תעמוד פה וכל זאת היה ביום או יומיים ואילו היה מעכב שם חודש ימים בודאי היו אומרין עליו כל אשר יוכלו ובבואו לארץ כנען העיד הכתוב (לעיל י"ב, ו') ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה, שעבר בה לארכה ולרחבה ולא היה לו פוצה פה ומצפצף מי אתה שמא גנב או קביוסטוס, או לרגל את הארץ, ובפרט אשר הכנעני אז בארץ (שרבים מן המפרשים תמהו מה שייך הודעה זו לכאן לידע אשר הכנעני היה שם, ובזה נכון) כנזכר שהיה שעת המלחמה שהיה הכנעני כובש מזרעו של שם, והוא מזרעו היה, והיה הולך ונוסע לפרקים חודש כאן וחודש כאן ורואה הנהגת המדינה ולא חשדו אדם ולא הלשין עליו אחד, ויט אהלה שם בלי שום פחד ולא שאל לו אחד מה לו לשכם ולאלון מורה. והכל, עבור כי אדמת הקודש היא ואף גוים הגרים שם יש בהם מהמוסר ודרך ארץ יותר מכל המדינות. ובראות אברהם כל זאת חמדה לשבתו, והתאוה אליה, ואמר הלואי יהיה חלקי בארץ הזאת כמאמר חז"ל הנזכר והקב"ה כן הבטיח לו לזרעך אתן את הארץ הזאת.

אשר על כן, בעלות אברם ממצרים הלך בפעם אחד ולא עמד ולא עיכב במקום אחד ממנה, מיראת אנשיה אנשי בליעל. ויעל אברם ממצרים, בפעם אחד עלה מן הארץ מכל וכל, וכשבא לו לתחום הארץ אז וילך למסעיו מסעות הראשונות בבחינת הלוך ונסוע חודש כאן ויותר וחודש כאן כי ידע טוב הארץ נחלת ה' אשר אף אנשיה טובים מכל המדינות ולא אץ ללכת בפעם אחד למקום קביעתו אדרבה הלך כפעם בפעם לחקור ולראות הנהגת הארץ ויושביה עליה, וזה אשר חמד לשבתו וכאמור.

עד המקום וגו' אהלה בתחילה וגו'. עיין במה שכתבנו למעלה (בפסוק ויעתק משם ההרה) מה שכיוון אברהם בנטות אהלה ובכיוון בית אל מים והעי מקדם והכל לרמז על אורות המאירין לזכר ונקבה שעל ידי זה נעשה הזיווג השלם בכמה בחינות כי אין כל הזיווגים שווין כנודע, ולזה העיד הכתוב אשר בחזרתו ממצרים לא די שלא נפל ח"ו ממדריגתו הראשונה מחמת זוהמת טומאת מצרים אלא אף שהאיר האורות הנזכרים מחדש על ידי הבירורין והניצוצין שהעלה ממצרים וחזר לאהלו בתחילה לעשות מחדש כל הבחינות הנזכרים. כנודע ממרן האר"י ז"ל שאין תפילת יום אחד דומה לחברתה אף שנוסח אחד בכל התפילות, ובכל יום מאירין אורות אחרים ומתבררין ניצוצין חדשים וכו'. וכן אברהם חזר על ידי הניצוצין שהעלה ממצרים אל אהלה בתחילה, לחדש אורם כבראשונה ולהאיר עליהם אורות חדשים, כנודע מסוד הבירורין שכשהן עולין, עולין עד לרקיע.

אל מקום וגו' שם בראשונה. על דרך שכתבנו למעלה שנשתנה אברהם אבינו עליו השלום למעליותא, אשר בהיותו במצרים וראה בטומאת ערות הארץ ואף על פי כן לא עלה ח"ו במחשבתו שום נדנוד הרהור חוץ, רק היה תמים ושלם שם בכל השלימות. שלא כאנשי מלחמת מדין שאמרו (במדבר ל"א, נ') ונקרב את קרבן ה' וגו' ואמרו חז"ל (שבת ס"ד.) שאמרו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו. כי לא ראה בכל טומאת הארץ כי אם ניצוץ ה' המחיה אותם ולא יותר.

ולזה כאשר קרא כאן אברם בשם ה' על המזבח הלז אמר הכתוב כי לא תימא שהיה צריך אברם קצת כפרה בצאתו ממצרים כי אם מידי מעשה וכו' לא כן, כי אם בא עתה אל המזבח אשר עשה שם בראשונה, כלומר כמו אז בראשונה בעת עשותו המזבח ודאי שלא עשאו לכפרה כי לא היה עדיין במצרים ומעולם לא הביט על שום דבר רע כי אפילו באשתו הצדקת לא הסתכל מעולם ומכל שכן בדבר אחר (כמו שכתבתנו למעלה שם) כן עתה אף שראה בטומאת מצרים כמו שכתבנו שם לא היה צריך להקריב קרבן ה' לכפרה.

וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר וגו'. חז"ל אמרו (לשון רש"י, עיין בראשית רבה מ"א, ג') מי גרם שהיה לו זאת הליכתו עם אברם, ולכאורה לאיזה צורך הודיענו הכתוב זאת אשר באופן אחר לא היה ללוט, כי אם זה גרם לו מה שהלך עם אברם, ומה נפקא מינה אם הוא של לוט בעצמו. ואכן הנה נודע אומרם ז"ל (שם ס"ו, ד') הצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה והרשעים להיפוך תחילתן שלוה וסופן יסורין, ולהבין זה מפני מה דוקא כן הוא.

אכן ידוע מדברי הרב האר"י ז"ל מה שפירש בסוד הכתוב רגליה יורדות מות כי רגלי הקדושה הם היורדים לתוך הקליפות והקליפות מסבבין אותן, ועל ידי זה נעשה הקליפה שומר לפרי. והנה הקליפה הראשונה היא קליפת נוגה המעורבת מטוב ורע ואחר כך הולך ומתעבה למטה למטה עד שנעשה קליפת רעים מרים וקשים. ושורש הענין כי אם תניח דבר מר מאוד אצל דבש או מיני מתיקה, הנה הם מקבלים זה מזה קצת טעם וריח, וכשלוקחין דבר המר הנה בתחילתו הוא מתוק קצת ממעט הדבש שקיבל, אבל אחר כך הנה הוא מר בתכלית המרירות, ומין המתוק הנה בתחילתו הוא מר קצת ואחר כך הוא מתוק וטוב כאשר הוא, ועל כן קליפת נוגה הקרובה אל הקדושה מנגיעתה בקדושה מעורב בה מעט טוב בתחילתה.

ונודע אשר נפש היסודית שבאדם המתלבש בדמו להחיותו היא מצד הקליפה הלזו, וממנה באות כל המדות רעות מד' יסודות רעים שבה, וגם קצת מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדתם כמו הרחמנות וגמילות חסדים באות ממנה לפי שיש בה מעט טוב מנגיעתה בקדושה. ולזה, הרשעים הם מגבירים כח הנפש הלזו להתנהג כמנהגה לאהוב אשר אהבה נפשם בכל התאוות רעות ולהמשילה עליהם כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') הרשעים הן ברשות לבם, לכן מתנהגים כמותה להיות תחילתן שלוה ממעט הטוב והמתוק הנוגע בקצהו, וסופן יסורין כי בבית כמות מרה כלענה. ולהיפוך הקדושה בתחילתה מרה לה, רגליה יורדות מות, ואחר כך טוב ומתוק לפניהם. ולזה, הצדיקים הנאחזים בה ומתנהגים כמוה להתגבר על נפש היסודית הנזכר, והם ההולכים תמיד ממטה למעלה כידוע, כן נעשה להם להיות תחילתן יסורין במעט המרירות הנוגע אל הקליפה ואחר כך טוב ומתוק להם וסופן שלוה וחיים עד העולם.

וזה מאמר הכתוב (משלי ה', ג') כי נופת תטופנה שפתי זרה, פירוש שרק מעט צוף דבש נטף על שפתי זרה על שפתותיהם מבחוץ ומזה הגיע להם מעט מתיקות בתחילתן אבל לא נכנס לתוך פנימיותיהן אף טיפה אחת רק מרה כמות, ועל כן הם נקראים בורות בורות נשברים, כי אף שלעת עתה נראה שיש בהם מים אבל הם נקראים מים הכוזבים היפוך ממים הנאמנים כיון שאין נמשכין ממקור המים רק ממעט הדבש אשר הומשח את פיה, ועל כן בעבור סופה ואיננו ונפסקו המים. ומקור הקדושה הנה נקרא מים הנאמנים כגנות עלי נהר שאין נפסק לעולם לפי שנמשכין ממקור החיים והברכה השלימה שאין לה הפסק. והנה בזוה"ק (פרשה זו דף פ"ה. וריש פרשת שמות) כתב בתיבת היה שהוא מורה על דבר ההוה לפי שעה ולא יהיה זאת לעולם עיין שם בפסוק היה דבר ה' וגו'.

וזהו שאמר הכתוב כאן אחר שסיפר הכתוב משבחי אברהם ומעלותיו שירד למצרים ונכנס בשלום ויצא בשלום אף כל טוב אדוניו העלה בידו מרגניתא דלית ביה טומי המה הניצוצים הקדושים שליקט בהיותו במצרים, ועל כן עלה משם במקנה כבד בכסף ובזהב וגו' ואצלו היה זאת בבחינת הצדיקים שסופן שלוה כי כבר חלף ועבר עליו מהיסורין יסורי מות בהשלכתו לאור כשדים, ומה שיעצו החרטומים להורגו ויהי רעב בארץ, ולא די שסבל רעבון ביתו אף כולם היו אומרים מיום שבא זה לעיר נעשה רעבון כמאמר חז"ל (עיין בריש אגרת הקדש שבסוף ספר נועם אלימלך, ומקורו מספר תולדות יצחק לר"י קרוא). וכאשר הלך ימי היסורין אשר בתחילתן באין אצל הצדיקים, התחילו לו ימי השלוה וירד למצרים ועלה משם ברכוש רב ברוחני ובגשמי. ולזה, וגם ללוט ההולך את אברם כלומר מאחר שהלך עם אברם, ונעשה בבחינת נופת תטופנה שפתי זרה שקיבל מעט המתיקות מהתחברות אברהם ועל כן גם לו היה צאן ובקר ואהלים כי השיג קצת מהקדושה אצלו, אבל לא היה זה רק בבחינת "היה" כלומר לפי שעה ממעט הדבש שנדבק בו בבחינת הרשעים שתחילתן שלוה, אבל סופן יסורין כי לא יהיה זה לעולם ועתיד לפסוק, וכן היה שתיכף כאשר נפרד מאברהם לקחו המלכים אותו ואת כל רכושו, ואם לא אברהם שהציל אותו, עדיין היה נשאר בשביה למלך עילם ושאר המלכים. וכן בסדום לולא זכות אברהם היה נהפך, והכל כי שלות רשעים הוא לפי שעה מקור מים הכוזבים ולא נאמנה את אל רוחם, וכאשר יעבור השעה חוזרין בסופן יסורין כאמור. ואמנם אמר הכתוב,

ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו. פירוש יושבי הארץ ההיא לא יכלו לישא זאת על שכלם ורוח בינתם על מה שהם יושבים יחד שניהם בטובה זה צדיק וטוב לו וזה רשע וטוב לו ועבור זה תירגם התרגום ולא סוברת יתהון וגו' פירוש שלא הבינו על שבת אחים יחד שניהם בטובה וזה צדיק גמור וזה אינו, אבל הכתוב אומר הנה החילוק מפורש ביניהם כי היה רכושם רב, כי חוץ מחילוק שכתבנו למעלה בין טובת הצדיק לטובת הרשע שזה עד עולמי עד וזה רק שעה משחקת לו שעה אחת ולא יותר כי תחילתן שלוה וגו'.

עוד חילוק יש, כי הצדיק, בטובות שיש לו הנה שמח בחלקו מאוד ואינו חסר לו כלום ושש ושמח בטובתו כי הכל יש לו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ד, י') כי אין מחסור ליראיו, כלומר יראיו אינם חסרים כלום כי זה הטובה שיש לו הוא אצלו די ויותר ושמח בזה ואינו אץ להשיג עוד מקניני עולם הזה, וזו היא הברכה אמיתית מאת הבורא יתעלה שכאשר שולח ברכתו לאדם אשר על הארץ נתעטף בברכה זו להיות שבע ושש במה שהגיע לו ולא יחפוץ עוד יותר ויותר. כי אם יחפוץ עוד, הלא אין ברכתו שלימה כי חסר הוא מכל, ונפשו תאבה ודואג להרויח עוד ולמצוא עוד ומה טובה היא זו, ועל כן אמר הכתוב (מלאכי ג', י') והריקותי לכם ברכה עד בלי די ואמרו חז"ל (תענית ט'.) עד שיבלו שפתותיכם מלומר די כי זה הוא עיקר הברכה שמתברך האדם שיספיק בטובה המגיע לו ולא יהיה רודף ואץ להשיג עוד, ולזה אמר והריקותי לכם ברכה עד בלי די כלומר זאת עיקר הברכה אתן בקרבכם בברכתי שיבלו שפתותיכם מלומר די ובכל אשר ימצא לו יאמר כי הוא די ויותר, וזה מאמר הכתוב (ויקרא כ"ו, ה') ואכלתם לחמכם לשובע ואמרו חז"ל (ילקוט בחקותי רמז תרע"ב) אין צריך לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע אלא אוכל קימעא ומתברך עליו, והכל סובב על הדבר שאמרנו כי זאת עיקר הברכה שהמיעוט יחזיק המרובה וכל אשר ימצא לו היה הכל בעיניו די ויותר, ועל כן אמר יעקב אבינו (בראשית ל"ג, י"א) יש לי כל, כלומר זה שיש לי, כל בו, ואין חסר לי כלום ואינני חפץ עוד להשיג יותר.

אבל טובת הרשעים הם בהיפוך מזה, כי יותר שיש לו חסר עוד יותר, יש לו מנה מבקש מאתים כמאמר חז"ל (קהלת רבה ג', י'), ועל כן מרבה נכסים מרבה דאגה (אבות ב', ח'), כי יותר שיש לו, דואג להשיג יותר ויותר. כי כשיש לו מנה דואג על מנה אבל כשישיג מאתיים דואג על מאתים כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל, ועל כן כל ימיו כעס ומכאובים, ועל כן אמר עשו (בראשית ל"ג, ט') יש לי רב, לא אמר יש לי כל, כיעקב שלא נחסר לו כלום, כי אם יש לי הרבה וממילא עוד הרבה יחפוץ כי לא ימות וחצי תאותו בידו, וממילא אם רוב יש לו יחסר לו עוד רוב, כי רבים מכאובים לרשע כלומר מה שהרשע משיג נכסים רבים הם מכאובים אצלו לכאוב עוד על הרבה כאשר יש לו.

וזהו שאמר הכתוב הלא החילוק בין טובת אברהם לטובת לוט מפורש, כי היה רכושם רב. כלומר, בחינת "היה" ובחינת "רב" זה היה ההבדל ברכושם. טובת לוט אינו רק בבחינת "היה" לפי שעה לבד, שעה משחקת לו, ותראה כי יבוא יומו, פתאום יבוא אידו, ובבחינת "רב" שהיה לו הרבה והרבה יחסר. ולא כן אברהם, שפת אמת תכון לעד. כסאו נכון וזרעו יהיה נכון לפניו לעולם ולעולמי עולמים בטובה אמיתית שאין לה קץ ותכלית, וברכתו ברכת "כל", שכן העיד הכתוב (בראשית כ"ד, א') וה' ברך את אברהם בכל, שנתברך במדה זו להיות כל בו ולא יחסר לו כלום.

ואמר הכתוב אשר האמת הוא ולא יכלו לשבת יחדיו פירוש לא יצוייר שיהיה להם ישיבה אחת בעולם, בשוה לזה ולזה, כי לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים כמאמר חז"ל (מגילה ו'.), וכשזה קם זה נופל. כי כאשר יחטאו ישראל ולא יהיו ראויים להיות תרד אליהם ההשפעה מאת אלהים, אז מוכרח הקב"ה ברוב חסדיו להשפיע הברכות וטובות לאומות בכדי שמתמצית גיעוליהם ירד גם מעט ברכה לישראל, והשכינה הקדושה טוענת (שיר השירים א', ז') שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבירך, שצריכה לברך את שרי שבעים עממין בכדי לרעות את גדיותיך על משכנות הרועים, רועי האומות, ומתמציתן ירד מעט אל הגדי הזה שה פזורה ישראל, ולהיפוך היה בעת אשר ישבו ישראל על אדמתן, עיקר השפע והחיות היה יורד לישראל, ומתמצית ישראל נפל מעט מעט גם עליהם, עד עת קץ כנודע וכמו שאיתא בזוה"ק (פרשה זו פ"ד:) וזה לשונו: עד לא סאיבו ישראל ארעא לא הוי שלטין שאר עמין אלא אתזנו מתמצית וכו' כיון דחבו וכו' אתייהיב להו רשו לשלטאה וכו'.

אבל כל זה הוא עתה, וכל טובתן של נכרים עתה, הכל הוא בבחינת הרשעים שתחילתן שלוה, אבל סופן נודע לכל מה יהיה בסופן. ויסורי כל ישראל עתה, אינו רק בבחינת הצדיקים שתחילתן יסורין אבל סופן שלוה וחיים עד העולם, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג'), וכבודי לאחר לא אתן וגו' (שם מ"ב, ח'), וחזר הקרא למה שלמעלה אשר לא הבינו עמי הארץ זאת מה שראו שלזה טוב ולזה טוב ולא ידעו ההבדל וההפרש מה בין טובתו של זה לטובתו של זה, אבל תיכף ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו' ומזה נתגלגל הדבר שלוט נלקח עם כל הונו ורכושו לשביה עד שאברהם רדף אחריהם והשיגם ויוכל להם ויציל את לוט מהם, ובזה נראה בעליל טובת זה וטובת זה כי זה סופו להבטל וזה סופו להתקיים עד עולמי עד.

או יאמר על זה הדרך, כי מאחר שגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים ולא הבינו יושבי הארץ מה בין זה לזה והיו סוברין אשר זה צדיק כמו זה, ועל כן ולא נשא אותם הארץ, שלא הבינו יושבי הארץ אופן אחר כי אם לשבת יחדיו שישיבתן אחד ממש הוא ושניהם שוין שזכות שניהם מסייעתן זה לזה להטובה שיש להם. כי היה רכושם רב, כלומר מאחר שראו שלשניהם היה רכוש רב על כן ולא יכלו. פירוש, שהיו סוברין שלא יוכל זאת להיות כי אם לשבת יחדיו על שהם יושבים יחד זכות שניהם גורם, והם אחים ממש בטובם ובצדקתם. ועבור זה,

ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. כי גם הם לא הבינו ההפרש שיש בין אברהם ללוט ועל כן היו סבורים שכל העושר שיש עתה לאברהם וגם ההבטחה שהבטיח הקב"ה ליתן לו הארץ לרשתה מעורב גם כן זכות לוט בו, להיות יושבים שניהם יחד והם אחים. וכמו שבאמת זכות אברהם גרם ללוט שיהיה לו צאן ובקר וכו' להיותו קרובו, כן היו סבורים רועי לוט שזכות לוט מעורב בעשירות אברהם וטובותיו ובפרט שלוט מוכן ליורשו וכל אשר יתן ה' לאברהם שלו יהיה אחר מותו, ודאי שנוכל לומר שזכות לוט מעורב בו, וגם הבטחת הארץ זכות לוט יצורף לזה כיון שהוא עתיד לירש זאת. והן אמת בזמן שאברהם קיים היה הדיבור מיוחד אליו להבטיח לו לבד כי בו חפץ יותר בזמן ששניהם בעולם, אבל אחר מות אברהם יהיה הוא הנבחר לה', ועל כן היו מרעין בשדות אחרים כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"א, ה'), אף שהכנעני והפריזי אז יושב בארץ מכל מקום הוא כולו שלו מעתה, וגם הוא החשוב בעיני המקום להנחיל לו את הארץ הזאת לרשתה, ולא נדמה בעיניהם חזקת כנעני ופריזי בארץ כי אם כישיבה לבד כאחד שיושב בארץ לא לו להתגורר בה, ובאמת שלו הוא מעתה. אשר על כן כשמוע אברהם דברים האלו אמר הכתוב,

ויאמר אברם וגו' אל נא תהי מריבה ביני ובינך וגו' כי אנשים אחים אנחנו. כלומר הנה זה המריבה מגיע גם ביני ובינך, כי אמרו חז"ל שכשאדם אין לו בנים ובן אחיו מצפה ליורשו הוא שונא לו לפי שהוא מצפה תמיד למיתתו וכו' וכן כאן הנה זה אשר יריבו רועי ורועיך שאומרים כי אנשים אחים אנחנו וזכות שנינו גרם להבטחת הארץ ואתה מוכן ליורשני הנה זה מגיע גם בינינו כי היא איבה גדולה שתצפה למיתתי בכדי ליורשני. ועל כן,

הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי וגו'. בחר לך חלק אחר ותשב לבדך ונראה אם יתיחד הדיבור של מעלה וברכתו אלי לבד ואז נדע כי לא זכותך גרמה לכל זה ואין אתה יורשני והמשל בזה לשני שותפים שאחד מהם היה הנושא ונותן במקח וממכר והרויח והצליח תמיד והיה מכניס אורח גדול ומיטיב לכל ומתנהג בהצלחה גדולה. והנה השותף השני וגם העולם, היו סוברין שגם מזל השני גורם לכל, להצלחה וברכה ולהטובות שמיטיב לכל, ואמנם כשנתחלקו והראשון הנה נשאר בטובה והצליח בעושרו והנהיג עצמו כבראשונה, והשני ירד מטה מטה ולא חפץ לגמול חסדו ואז נתוודע לכל אשר כל ימי משך השותפות, הכל מזל הראשון גרם לכל הטובות. וכמו כן קרה לאברהם ולוט כנאמר, כי עמי הארץ ולוט, היו סבורין שזכות שניהם גרם לכל הטובות שהגיע לאברהם. ועל כן אמר לו אברהם הפרד נא מעלי ונראה מה שיעשה ה' עמי ועמך ואז נדע אם כדבריך הוא או לא. ועל כן תיכף בהפרדו,

וישא לוט את עיניו וגו' עד ויסע לוט מקדם ויפרדו וגו' ולוט וגו' ויאהל עד סדום וגו' ואנשי וגו'. הנה תיכף בעת הפרדם הסיע לוט עצמו מקדם מקדמונו של עולם ואמר אי אפשי לא באברהם ולא באלהיו כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"א, ז') וכחש בה'. ואז ויפרדו איש מעל אחיו פירוש כי בני אדם הדומין זה לזה אף בדבר אחד נקראין אחים על דרך אומרם (בבא בתרא קכ"ג. ובראשית רבה ע', י"ג) בפסוק (בראשית כ"ט, י"ב) כי אחי אביה הוא, אחיו אני ברמאות, וממילא מכל שכן דכל שכן שני צדיקים יקרא להם אחים. ונראה שעל כן קורא הקב"ה לישראל אחים ורֵעים כמו שאמר הכתוב (תהלים קכ"ב, ח') למען אחי ורעי וגו' לפי שצוה להם להדמות אליו כפי כוחם בדברים ידועים כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות דעות הלכה ו'). ועל כן אברהם שהיה חפץ בצדקת לוט שילך קצת בדרכיו אמר לו כי אנשים אחים אנחנו אבל כאשר ויסע לוט מקדם שהסיע עצמו מקדמונו של עולם ואמר אי אפשי לא באברהם ולא באלהיו נאמר ויפרדו איש מעל אחיו שנתפרד האחוה כי לא חפץ לוט לנהוג עמו כאח להיות דומה לו אלא כעשו הרשע (ואף על פי כן אברהם בצדקתו, כאשר נשבה לוט עשה עצמו כאח אליו לרדוף להצילו ועל כן נאמר שם וישמע אברם כי נשבה אחיו) ונחזור לענין כי מעתה ראו כל עמי הארץ אשר הם נפרדים זה מזה כרחוק מזרח ממערב ולא אמר אדם כי אחים הם. ותיכף ראו אשר,

אברם ישב בארץ כנען. מקום המקודש כאשר אמר לו ה' ולוט האהיל עד סדום אף על פי שאנשיה רעים וחטאים ואז הכירו הכל מה בין לוט לאברהם. ולזה אמר הכתוב,

וה' אמר וגו' אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה וגו'. ולכאורה היה לו לומר ויאמר ה' אל אברם כבשארי מקומות ואולם זה קאי למה שלמעלה כי לא זה שהכירו הכל מה בין אברהם ללוט ולא יעלה על לב שמה שנראה ה' אל אברהם מקודם היה זכות לוט גם כן מעורב בו כאמור אף נודע ההיפוך שדוקא אחרי הפרד לוט מעמו התיחד הדיבור אליו כראוי ואמר לו הנבואה מפורשת באריכות שא נא עיניך וגו' עד צפונה ונגבה ושמתי את זרעך כעפר הארץ וגו' עד קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה אמרו חז"ל (בבא בתרא ק. לדעת ר' אליעזר) שהוא היה חזקה להחזיק אברהם בארץ מה שאין כן קודם אף שנתגלה אליו הקב"ה ואמר לזרעך אתן את הארץ היה בלשון קצר וקל מה שהיה מן ההכרח להודיע לו זאת כאשר כתבנו למעלה ובזה נכון אומרם ז"ל (ברש"י ז"ל וכן הוא בזוה"ק פרשה זו פ"ה.) כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו וכולם הקשו שאף מקודם נגלה אליו ה' ואמנם זה היה בקיצור מופלג מה שהיה מן ההכרח להודיע לו וכאן נאמר לו הנבואה מפורשת באהבה ובחיבה כנאמר למעלה. ועל כן אמר "אחרי", ולכאורה היה לו לומר "אחר", כי אחר סמוך הוא כמאמר חז"ל (בבראשית רבה מ"ד, ה' לדעת ר' הונא) וזה היה תיכף לפרידת לוט. ואולם כי יכוון גם כן ללשון מְאַחַר, כלומר מאחר שהפרד לוט מעמו ולא היה עם הרשע בשכונה אחד התיחד הדיבור אליו כראוי ואז נתוודע בבירור כי אברהם אוהבו ולא אחר, ובניו ירשו ארץ וישכנו לעד עליה ואין לאחר חלק בה כנאמר.

גם יתבאר הכתוב על הדרך הנזכר באופן זה כי הן אברהם אבינו בראותו כי ריחק את לוט מעמו ואמר לו הפרד נא וגו' והלך לוט וישב לו בערי הככר ויאהל עד סדום וגו', מורך עלה בלבבו פן ח"ו גרם הוא להיות נדחה נפש אדם תחת כנפי השכינה ולגייר גרים ועתה ידחה מעמו נפש אדם וגרם שישב לו בסדום שאנשיה רעים למאוד. וידוע מה שאמר שלמה המלך ע"ה בחכמתו (משלי י"ג, כ') ורועה כסילים ירוע וגו' כי דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (ריש פרק ו' מהלכות דעות). ועם היות שהוא לא צוה לו לשבת בסדום אף על פי כן חשש פן דחפו בשתי ידים וכבר אמרו חז"ל (סוטה מ"ז.) לא כאלישע שדחפו לגחזי וכו' ואמרו לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת וכו', והן אמת שאברהם אבינו כיוון לזה באמרו אם השמאל ואימינה וגו' פירוש אף אם אדחה אותך בשמאל אקרבך בימין אך עם כל זה לגודל צדקת אברהם בראותו הפרצה שנעשה מזה שנתחבר לאנשים רעים כאלה ובודאי יחטיאו אותו חשש אולי יש בידו עון מה, על זה. ועל כן וה' (ב"ו" החיבור) דבוק לשלפני זה, לפי שאנשי סדום רעים וחטאים וחשש אברהם פן יחשוב ה' לו לעון על דיחוי לוט מעמו, על כן תיכף וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו הראה לו כי מאחר שְפִרֵד לוט מעמו נתגלה אליו הדיבור כנזכר, וממילא יראה כי לא חשב ה' זאת לעון אדרבה מצוה גדולה חשב לו להיות מתגלה אליו בעבור [שדחה] הרשע ממנו. וגם נודע מאמרם ז"ל (שבת ד.) אשר אין אומרין לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו. וכן כאן אחר שאינו מתגלה אליו הקב"ה בהיותו עם שכונת הרשע מותר לו לדוחפו מאתו אף אם ירשיע יותר והלעיטהו לרשע וגו' (בבא קמא ס"ט.) מאחר שמעכב אחרים מלעשות מצוה.

או ירצה על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה מ"ד, ד') בפסוק היה דבר ה' במחזה וגו' לפי שהיה ירא אברהם אפשר כבר קבלתי כל זכויותי על כן אמר לו אל תירא וגו'. וכן כאן לפי שהיה אברהם ירא שמא יש בידו עון, על כן נתגלה אליו ה' ואמר לו שא נא עיניך וגו' כי אין בידך עון על זה, וזה אומרו וה' וגו' אחרי הפרד לוט, כלומר מאחר שהפרד לוט והיה אברהם ירא נתגלה אליו ה' ואמר לו שא נא עיניך וגו' וכאמור.