ויהי בימי אמרפל וגו'. חז"ל אמרו (בעירובין נ"ג. ותנחומא פרשה זו ו') זה נמרוד ולמה נקרא שמו אמרפל על שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש וכו' ונראה שכיוונו בזה מה שלכאורה יתמה הלא כפי הנראה היה כדרלעומר מלך עילם הוא הגדול באותן הימים כמאמר הכתוב אחר כך בא כדרלעומר והמלכים אשר אתו שהם היו טפילין אליו והיה ראוי ליחס הימים אליו כי בכל מקום מתיחסין הימים אל גדול הדור בעת ההוא הן בישראל והן באומות העולם כמו ויהי בימי אחשורוש וכדומה, ולזה אמר שאמרפל הוא נמרוד ונמרוד ידוע בגדולתו הוא החל להיות גבור בארץ ולכן אף שאפשר אחר כך נתגבר כדרלעומר ונעשה הוא טפל אליו מכל מקום כיון שהוא היה ראש וראשון במלחמות ומלכות הארץ (לעיל י', ט') כנאמר כנמרוד גבור ציד וגו' ותהי ראשית ממלכתו וגו' והשעה עמדה לו שעד אותו האיש לא היתה מלוכה בארץ כלל, על כן נאה ליחס הימים אליו כי הוא הגדול והחשוב שבכולן. ואמנם הזכירו הכתוב כאן בלשון אמרפל ולא נמרוד כשמו מאז, להגיד כי לא כיוון בלקיחתו את לוט כי אם להזדקק לאברהם כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ב, ג') וכשם שאמר לאברהם פול אז באותן הימים כן גם עתה רדף אחריו לאבדו ח"ו, ואכן כי עתה נטל את שלו מתחת ידו גם על הפלתו לאברהם באור כשדים.

גם יאמר ויהי בימי וגו'. כי אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ב, א') ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי פתח חרב פתחו רשעים וגו' חרבם תבוא בלבם וגו' (תהלים ל"ז, י"ג) מעשה בר' אליעזר בן הורקנוס וכו' עד חרב פתחו רשעים זה אמרפל וחבריו, להפיל עני ואביון, זה לוט, לטבוח ישרי דרך, זה אברהם וכו', חרבם תבוא בלבם ויחלק עליהם לילה וכו' עד כאן. ובתנחומא פרשה זו מסיים בזה עד שלא בא אמרפל וחבריו לא היה חרב בעולם באו ופתחו בחרב וכו'. כי היה קשה הלשון מה שאמר חרב פתחו רשעים ואמר שהם פתחו החרב בעולם. ולדעת המדרש הנזכר שלא סיים זאת, נראה שכך פירש הכתוב חרב פתחו רשעים. כי אמרו חז"ל (בזוה"ק ע"ז:) שהיו האומות העולם אומרים אין אש שולט בזרעו של תרח וכו' עד כאן. והנה אמרפל הזה הוא נמרוד כאומרם ז"ל שאמר לאברהם פול לכבשן האש וכאשר ראה שלא נעשתה עצתו ולא שלטה בו האש אז אמר אפשר אין אש שולט בזרע תרח ופתח בחרב נגדו אולי יוכל נכה בו אבל בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל כי חרבם תבוא בלבם שהיה אברהם זורק עפר ונעשו חרבות חרב פיפיות להחליש עם רב וגבורים כאלו כנאמר בדבריהם ז"ל (סנהדרין קח: ובבראשית רבה מ"ג, ג').

ויכו את רפאים בעשתרות קרנים ואת הזוזים בהם וגו'. בא הכתוב להודיענו זאת, הכל להראות גבורת כדרלעומר והמלכים אשר אתו כי תחילה עבדו אותו ואחר כך כאשר מרדו תיכף בא והכה אותם. ונודע גבורת רפאים אשר יחשבו גם הם כענקים ומי יתיצב לפני בני ענק ואף על פי כן הכה אותם, ומזה נדע גם כן גבורת מלך סדום ועמורה אשר בודאי גבורים היו אשר התיצבו לערוך מלחמה אתם אחר ראות כל מה שעשתה ידם ברפאים ושאר המלכים ואף על פי כן הם נצחו אותם, ואין ראיה גדולה מזו אשר גדלה גבורתם בכח ומלחמה רבה. ואחר כל זאת הנה מה גדלה בטחון אברהם בה' אלהיו לרדוף אחר ד' מלכים גבורים כאלו, הוא ועבדו לבד, כי ידע והאמין בבירור אשר אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט ועלתה לו ויכם וירדפם עד חובה כל המחנה הכבד הזה.

וינסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה וגו'. אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ב, ז') כי נעשה נס למלך סדום שנמלט מבור החמר לפי שהיו באומות מקצתם שלא היו מאמינים שניצול אברהם מאור כשדים מכבשן האש וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע וכו' עד כאן. ולכאורה לפלא הוא כי אדרבה על ידי זה מחויב להיות יוקטן נס אברהם בראותם אשר גם לאחר יקרה נס כזה ואם כן מה חשיבות אברהם. ונראה על פי המבואר בזוה"ק (וירא ק"ח.) בפסוק ויאהל עד סדום שלא הניחו כל אנשי מקומות ההם ללוט לשבת בארצם, לבד מלך סדום קיבל אותו בארצו בשביל חשיבות אברהם. ומלך סדום בזה בטח ובזכות זה ניצול לאשר גדלה בעיניו חשיבות אברהם ולקח בן אחיו להתגורר בארצו, מה ששאר ארצות לא אבו בזה. וזה רמז הכתוב וינסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה כי שניהם נפלו בבור החמר ואך והנשארים הרה נסו כלומר זה אשר נשאר ונמלט מבור טיט היון לפי שהרה נסו אין הרים אלא אבות כמאמר חז"ל (שמות רבה ט"ו, ד'), שנס אל אברהם, לומר, להיות שם בטחונו בו ועל כן נשאר הוא לבד ולא מלך עמורה ועל כן האומות בראותם זאת שמלך סדום ניצול מן החמר בזכות אברהם אז בודאי האמינו למפרע באברהם שיצא חי מן הכבשן האש.

ויקחו את כל רכוש וגו' ואת כל אכלם וילכו. לכאורה הנה גם דברי מאכל נכלל ברכוש ולמה פרט זאת בפני עצמו גם למה לא פרט קיחת הנשים כאשר סיים בסוף הענין וישב את כל הרכוש וגם את הנשים ואת העם. ואולי כי בלשון נקיה דיבר הכתוב כאן לכנות הנשים בשם אכלם על דרך (בראשית ל"ט, ו') כי אם הלחם אשר הוא אוכל כידוע, וזה דוקא בלקיחה אל השביה, לא בהשבתן, והבן. ולזה לא פרט כאן הנשים ולבסוף לא פרט קיחת אכלם כי זה אחד, ומיני מאכל הנה נכלל ברכוש כאמור.

ויקחו את לוט וגו' בן אחי אברם וילכו וגו'. פרט לפרש כאן אשר הוא בן אחי אברם מה שכבר ידענו מזה לומר כי עיקר קיחת לוט מה שלקחו אותו לשביה הוא עבור שהוא בן אחי אברם ואולי ירצה אברם להציל בן אחיו ויכו אותו וכמאמר חז"ל הנזכר למעלה חרב פתחו רשעים וגו' עד לטבוח ישרי דרך זה אברהם כי זה היה עיקר כונתם ולזה וישמע אברם כי נשבה אחיו, ששמע שזה שנשבה הוא רק למען כי היותו אחיו ובזה היה אברהם קצת מחויב להושיעו, אבל כל עיקר הפסיד לעצמו להיותו יושב בסדום שבחר לו דוקא שכונת הרשעים.

וירק את חניכיו ילידי ביתו וגו'. רבו הפירושים בזה וגם אנו נאמר כי הנה נודע אשר אין הצדיקים מבקשים מהקב"ה כי אם מתנת חנם אף על פי שיש להם לתלות במעשיהם הטובים כמאמר חז"ל (ספרי פרשת ואתחנן) כי לא נדמה להם כלל שיש להם איזה מעשים טובים בעולם לצד הכרתם בגדולת הבורא וידיעת ערכם פחיתת אדם על הארץ עפר מן האדמה, וחוץ לזה אם יראו שהקב"ה עשה עמהם איזה טובה גדולה או קטנה אז יאמרו תיכף שאף אם היה להם איזה זכות נתמעט על ידי זה וכלה, כמו שאמר יעקב אבינו (בראשית ל"ב, י"א) קטנתי מכל החסדים ופירשו חז"ל (שבת ל"ב.) נתמעטו זכיותי על ידי החסדים שעשית את עבדך, והנה שמשון אמר (שופטים ט"ז, כ"ח) ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים, ופירשו חז"ל (ירושלמי סוטה פרק א' הלכה ח') תן לי שכר אחת מעיני בעולם הזה והשני יהיה שמור לעולם הבא.

אשר על כן הנה אברהם אבינו ע"ה העיד על עצמו ואנכי עפר ואפר ובודאי לא היה לו לדעתו שום מצוה ומעשה טובה מצד עצמו ולא ראה בכל עשיותיו כי אם מה שמחנך את אחרים לתורה ומצוות ה' לעבוד את אלהי עולם, וכאן שראה באלו המלכים ששבו את לוט וידע כי זה היה רק לחרף את אלוה אברהם ואברהם, להראות אשר משחקין בו ולוקחין בן אחיו לשביה כדי שירע בעיני אברהם ולא יוכל לעמוד נגדם ואז אמר אברהם רבונו של עולם יתמו כל זכיותי שיש לי מעט מחניכת בני אדם לעבודתך ותשלם לי שכר זה בעולם הזה שארדוף את המלכים ואכם וארדפם בכדי שיתקדש שמך בעולם וידעו כי אתה האל העושה פלא ותעזור להבוטחים בך וכל קויך לא יבושו, ולא יעמדו עוד לחרף ח"ו את אלהים חי. וזה אמר הכתוב וירק את חניכיו מלשון (בראשית מ"ב, ל"ה) ויהי הם מריקים שקיהם או (שמות ט"ו, ט') אריק חרבי, פירוש שאני מריק כל זכויותי ממה שהייתי מחנך לרבים לעבודת ה' כי אין בי יותר כי אם זה ואני מקבל להישאר ריק מזכות חניכי, בכדי שיתגדל ויתקדש שמיה רבא וידעו כי יש אלהים בעולם.

ויחלק עליהם לילה. גם בזה רבו הפירושים ולדעתינו נראה שהוא על דרך הכתוב כשרדפו מצרים אחר בני ישראל ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה ואמרו חז"ל שהיה ענן וחושך למצרים ואורה לישראל וכמו כן כאן שהיה צריך אברהם אבינו לרדוף אחריהם בלילה והאיך ישיגם באישון לילה ואפילה ולכן נחלק הלילה, שלהם היה חושך אפילה ולא ראו אנה לברוח, ולאברהם ואנשיו הופיע אורה שיראו אנה הם בורחים להשיגם וכמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ג, ג') שהיה צדק מאיר לרגלו. ולזה אמר הכתוב ויחלק עליהם לילה פירוש שנחלק, שעליהם היה לילה בחינת חושך ואפילה, אבל הוא ועבדיו ויכם וירדפם עד חובה כי האיר האורה עליהם כאמור. והכל עד חובה ולא יותר כי עבודה זרה מכה מלפניה כמאמר חז"ל (שם שם, ב') ואז חשכו עיניו.

ויצא מלך סדום וגו' כדרלעמר ואת המלכים וגו'. חלק הכתוב כדרלעמר לבד והמלכים לבד וחלקם בשני אתין לומר כדרלעמר היה שקול כנגד כולם בגבורתו על דרך הכתוב (מלכים-א י"א, א') והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה וגו' לפי שהיתה החשובה והעיקרית בעיניו (כמאמר חז"ל בספרי סוף עקב מובא בילקוט נ"ך רמז ח').

או אפשר שזה הכתוב ואת המלכים אשר אתו חוזר למה שיצא מלך סדום לקראת אברהם הוא ואת המלכים אשר אתו כולם יצאו אל עמק שוה הוא עמק המלך להמליך את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולמלך כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ג, ה') בהשוואת כולם בעמק שוה.

ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון וגו'. הנראה פירוש כתוב הזה על פי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה שם) אל עמק שוה שהשוו כל אומות העולם וקצצו ארזים ועשאו בימה והושיבו אותו למעלה וכו' והיו מקלסין לפניו מלך את עלינו, אלוה את עלינו, אמר להם אל יחסר העולם מלכו ואל יחסר אלוהו. פירוש כי יש אלוה בעולם הוא מלך עולם ברוך הוא ולא אני, ולזה אחר שאמר הכתוב אל עמק שוה הוא עמק המלך כלומר שהמליכוהו עליהם ואמרו לו אתה הוא אלהינו אתה הוא מלכנו השיב להם אברהם ומלכי צדק מלך שלם פירוש הן מלכי צדק צדיקו של עולם ברוך הוא המלך השלם ברוך הוא וברוך שמו, קלסו אליו ולא אני, כי הוא אלהיכם והוא המוציא לחם ויין (כי המוציא דאפיק משמע כמאחר חז"ל (ברכות ל"ח.) והוא ממש כמו הוציא הנאמר כאן) כלומר שמשפיע כל צרכי בני אדם לחם מימין ויין משמאל כנודע, ובזה נכלל כל בחינת ההשפעה ולא תדמו שזה שאני מפרנס לבאי עולם משלי הוא, הכל שלו הוא, הוא הוציא הכל ומכין מזון וכו'.

והוא כהן לאל עליון. פירוש הוא אברהם רק כהן לאל עליון עובד ומשמש לפניו והוא עבד לו לא שר וחשוב (ומה שאמר והוא ולא ואני כי לרוב ענותנותו לא רצה לכנות עצמו אף לכהן לו, על כן אמר בלשון נסתר והבן) וזהו שאמר הכתוב (תהלים ק"י, ד') אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק ואמרו חז"ל (נדרים ל"ב:) אתה כהן על דיבור של מלכי צדק וכו', כי לפי שאמר אברהם לא בשלי הגדולה והכבוד כי אם מלכי צדק צדיקו של עולם. והוא רק כהן בזה זכה לכהונה לעולמי עד וכל הכתוב שם למעלה בענין הכל מורה על מלחמה הלזו ואמר (שם שם, א') נאום ה' לאדוני שב לימיני, לא אמר אצל ימיני כי אם שב לימיני שיהיה נעשה אברהם בבחינת הימין ממש שיפליא ה' נסים ונפלאות מחסדיו ברוך הוא בעולם על ידי אבינו אברהם והוא יהיה הפועל ישועות בקרב הארץ בבחינת הימין ממש והכל יאמרו על ידך אין כאלהי אברהם, ובכל העולמות תגדל שמי על ידך עד אשית אויביך הדום לרגליך, כי נודע אשר מדת הנצח הוא גם כן עומד בימין ומקבל האורה מבחינת החסד והוא המנצח לאויבי ה' לעשות נקמה בגוים והוא בבחינת השוקים המכונה לבחינת הרגלים והבטיח הקב"ה לאברהם שכל כך יתגבר בו בחינת ימין החסד עד אשר תתפשט למטה בבחינת הנצח לעשות נקמה באויביו וזה שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך שתנצח את כל הקמים נגדך והם יהיו הדום לבחינת רגליך מדת הנצח שלך. מטה עוזך ישלח מציון, שזה המטה עוז והגבורה הלזו ישלח מציון מקור מקום כל בחינת ההתגלות וההשפעות אשר משם ירד הכל אל עולם הזה. עמך נדבות ביום חילך כי ביום שתתגבר על אויביך בכוחך וחילך אז כל העמים התנדבו לשימך עליהם לאלהים ומלך, והם יהיו עמך. אך אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק כנאמר, במה שאמרת על יחסר העולם מלכו, ואל יחסר אלוה, ואתה רק כהן לו, ונדבות פיך עלה לרצון לפני ה' להיות אתה כהן לעולם וכדבר האמור.

ויאמר אברם אל מלך סדום הרמתי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וגו'. צריך להבין מה הרמת יד שייך בכאן. ונראה כי הנה נודע אשר ענין הנדר הוא מי שאוסר החפץ עליו לומר ככר זה עלי קונם, או נכסיו של זה קונם עלי. וענין השבועה הוא מי שאוסר עצמו על החפץ לומר שבועה שלא אוכל דבר זה, או שלא אהנה מזה ולשני הבחינות האלו היה צריך אברהם במה שאסר עצמו לקחת מרכוש סדום ועמורה. נדר היה צריך לפי שידוע אומרם ז"ל על ואכלת שלל אויביך (דברים כ', י"ד) מצוה אפלו קדלי דחזירא (חולין י"ז.¹) לפי שהעשה דוחה את לא תעשה וכאן שהשיג שלל אויביו והיה מצוה עליו דוקא להנות מזה בקום עשה לזה הוצרך דוקא לנדר לפי שנדרים חלין על דבר מצוה, מה שאין כן בשבועה (כמו שאיתא בטור שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן רט"ו). ושבועה היה צריך לפי שלא רצה לקחת גם שכר מבית גנזיו בעד זה, כפירש רש"י בפסוק ואם אקח מכל אשר לך וזה דבר שאין בו ממש הוא, ואין הנדר חל עליו (כמו שאיתא שם סימן רי"ג). ולזה אמר אלו שתי הלשונות אם מחוט ועד שרוך נעל שאסר החפץ עליו בתורת נדר לחול על דבר מצוה, ואם אקח מכל אשר לך לשון שבועה שאסר עצמו על החפץ לחול על דבר שאין בו ממש.

footnotes: ¹ שם בגמרא נלמד דין זה מן הכתוב (דברים ו', י"א) ובתים מלאים כל טוב, ועיין בילקוט תתקכ"ז, וצ"ב.

והנה הש"ך פסק (ביורה דעה סימן ר"ו) אשר אחד המפציר בחבירו לקחת ממנו דבר זה והוא אומר לא אקח מאשר לך אז הוי ידים מוכיחות שבתורת נדר או שבועה אמר ואף אם לא התחיל בנדר, נדר הוא. מה שאין כן כשאין חבירו מפציר בו אם לא התחיל בלשון נדר או שבועה לא נאסר עליו. אשר על כן הנה החפצים שהפציר וביקש מלך סדום ממנו לקחת אותם לא היה צריך להתחיל בלשון נדר ומה שאמר אם מחוט ועד שרוך נעל אז הוי ידים מוכיחות שבתורת נדר אמר, ויד הנדר כנדר. ואכן מה שאמר ואם אקח מכל אשר לך שהוא שלא אקח שכר מבית גנזיך כנזכר למעלה ועל דבר זה לא הפציר אותו מלך סדום מקודם והוא הקדים לישבע שלא יפצר בו לקחת, לזה צריך להתחיל בשבועה ואם לאו שבועתנא לא שבועות. ולזה אמר תחילה הרימותי ידי לה' אל עליון כלל ב' הדברים כי הנה מרים בשבועה לה', וגם ידי, שבא בתורת יד הנודע לבוא אליו בשבועה ובנדר, והכל לה' אל עליון. אם מחוט ועד שרוך נעל זהו הנדר והוי נדר מחמת יד הנודר ידים מוכיחות אף שלא התחיל בו. ואם אקח, הוא השבועה שהתחיל בו ואמר הרימותי בשבועה לה' והכל כי היה צריך לשניהם כאמור.

אם מחוט וגו' ולא תאמר אני העשרתי וגו'. לכאורה יפלא בזה כי הלא מצינו ראינו שקיבל אברהם מתנות רבות מבית פרעה מקנה כבד וכסף וזהב, גם מאבימלך קיבל מתנות רבות ולמה לא חשש שלא יאמרו אני העשרתי וגו' (ועיין בדברינו להלן שכתבנו טעם נכון בזה) ועוד נראה כי באמת טעם אברהם היה כאן לפי שאסור להנות ממעשה נסים כמאמר חז"ל (תענית כ"ד. רש"י דיבור המתחיל אלא כאחד¹) וכאן כל הצלת הממון והרכוש היה בדרך הנסי ואף שגם בפרעה ואבימלך נעשו לו נסים מכל מקום לא היו הנסים בהרכוש שלקח, דהנס היה בגופא דעובדא ואחר כך נתנו לו מתנות ואין זה נס אבל עתה שהצלת הממון מהם היה בנס מופלג לא רצה להנות מזה ואך כי אברהם לא רצה להחזיק לו טובה ולהתנאות בזה לפני אחרים לומר שהקב"ה עושה לו נסים שינה את טעמו לדבר אחר ולזה אמר הכתוב ויאמר אברם למלך סדום וגו' כלומר כי למלך סדום דוקא אמר כן ונפשו היה יודעת טעמו באמת בזה (ובזה מותר לשנות וקל וחומר ממסכת ופוריא וכו' דעבידי רבנן דמשנו במלייהו כדאיתא במסכת בבא מציעא כ"ג:).

footnotes: ¹ עיין יבמות מ"ט: ובספר העיקרים מאמר א' סוף פרק י"ח.