ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' וגו' אני אל שדי וגו' והיה תמים וגו'. והודיע הכתוב כמה היה ימי שני חיי אברהם בעת המילה לצד שהיה צריך לְהֵעָשוֹת על ידי המילה תמים ושלם, ועיקר התמימות הוא תמים בצדקתו צלול וברור שלא יערב בו איזה סיג ודופי אחר כי אם שלם בשלימות ולא יעצרנו ולא יעכבנו עוד שום בחינת נסיון וכל דבר בעולם להזיזו מאמיתיות צדקתו. והוא בחינת האמת וישר ולא עולתה עוד בו שכל אבריו נעשים אמיתיים בחזקם בה' אלהיו שלא לעבור פיהו בשום אופן מעתה ועד עולם.

והנה נודע מה שמבואר מאת הרב הקדוש האמיתי איש אלהים קדוש מוהר"ר שמשון מאסטריפאלי זללה"ה בביאור מה שאמר בספר הפליאה (אות קס"ג) שלשה פשטא ואחד מהפך להודיע שחותמו של הקב"ה אמת כי מספר אמת רומז על תשע כי כן עולה מספרו במספר קטן ולכן מרמז על מספר זה כי זה המספר הוא אמת שאינו בטל לעולם כי אם תכפילנו בכפילות שונות לעולם לא יבטל מספר התשע למשל ב' פעמים ט' הוא י"ח והוא במספר קטן תשע, ג' פעמים ט' הוא כ"ז והוא במספר קטן תשע ד' פעמים, עולה ל"ו והוא במספר קטן תשע וכן לעולם. ועל כן אמת עולה תשע כי הוא אמת שאינו בטל לעולם.

והנה ד' מילויי שמו יתברך ידוע שהם ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, וכולם מורים למספר תשע שהוא אמת לפי שחותמו אמת, ואמת הוא לעולם ולעולמי עולמים. ועל כן ע"ב במספר קטן תשע וכן ס"ג, מ"ה. וגם ב"ן, כי נון פשוטה עולה ת"ש כידוע והוא במספר קטן שבע ועם ב' הוא תשע, אך לפי סדר כתיבת אותיותיהם היה צריך להכתב נ"ב כמו ע"ב ס"ג שמספר המרובה הוא קודם, ואך אם יכתב כה לא יהיה זה מורה למספר האמת כי לא יהיה עולה רק ז' ולכן נתהפך מסדרו להכתב בסדר הזה ב"ן להורות על אמת וזה שאמרו ג' פשטא ואחד מהפך, כלומר ג' מילוים נכתבים בפשטא. פירוש, ישר. מספר המרובה קודם, כאשר מחויב לפי סדר לשון הקודש (וכמו שכתוב בשולחן ערוך אבן העזר). ואחד מהפך, נתהפך מסדרו להכתב ב"ן להודיע שחותמו אמת כנאמר, עד כאן דברי פי חכם חן. ועל כן בהמלא לאברהם צ"ט שנים הרמוז לבחינת האמת השלם צוהו הקב"ה למול להיות בזה תמים ואמת ושלם בצדקתו ויהיה כולו אמת שלא ימצא בו שום דופי וסיג, וכל אבריו יהיו אמיתיים תמימים ושלמים בצדקת ה' כאשר אמרנו.

ועוד נראה טעם המילה בזמן הזה כי נודע סוד המילה שהוא להכרית הערלה מבחינת היסוד כי כל זמן שהיסוד אטום בערלה אינו יוצא ממנו שום אור אל בית המלכות וכאשר נכרת הערלה אז ירד האורה מבחינת היסוד שביסוד אל המלכות ה' אחרונה שבשם הוי"ה ומזה מאירין כל העולמות כי כאשר ממרחק תביא לחמה בחינת יסוד שביסוד כי היסוד נקרא בחינת אל"ה, אלה דברי הברית, ו' פעמים ו'. והוא בחינת יוסף, ו' פעמים שם הוי"ה. ויסוד שביסוד הם ב' פעמים יוסף, ובאל"ה, עולים למספר מרח"ק. וכאשר ממרח"ק תביא לחמה אז ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה ונתמלאה שמחה וחדוה בכל העולמות, וידוע אשר בחינת היסוד הוא במדה התשיעית ממעלה למטה ונקרא על שם הצדיק, צדיק יסוד עולם כי נכלל מכל עשר ספירות. וט' פעמים יו"ד הוא צ', ויסוד שביסוד הא בבחינת צ"ט (ויותר נראה שבא לרמז על בחינת יסוד שבמלכות שהוא צ"ט ממש והבן והוא קצה האחרון סמוך לעטרה, בינה זאת).

ועל כן בעת הזאת שהגיע אברהם לתקן בכל שנותיו עד בחינה הזו ואז היו כל האורות מוכנים ומזומנים ביסוד שביסוד (או ביסוד שבמלכות) להשפיע לבית המלכות ולא היו יכולין עבור אטימת סתימת הערלה ואז צוה הקב"ה לאברהם להכרית הערלה ולפרוע העור להתגלות העטרה בחינת המלכות ואז ירד האורה בשמחה ובאהבה רבה אל המלכות ונתמלאה ונתרבה שמחה וחדוה רבה בכל העולמות, ואז בירך אברהם בכל הברכות והיית לאב המון גוים והפרתי אותך ונתתיך לגוים, ומלכים ממך יצאו, וירושת הארץ. והכל למען רבות השמחה וברכה שגרם אברהם בכל העולמות ונאמר (ישעיה ס', כ"א) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. ולכן הבטיח לו הארץ לרשתה ככל הנאמר.

ובזה מתורץ מה שרבים מקשין למה לא מל אברהם עצמו קודם צויית ה' יתברך כמו שקיים כל התורה אפילו מצוות דרבנן מעצמו בלי צווי כמאמר חז"ל (יומא כ"ח:). ואמנם כי הוא המתין עד מלאת לו צ"ט שנה. ואז, אפשר גם בלא צווי היה מל עצמו, אך שקדם הקב"ה וצוהו בכדי לתת לו שכר יותר כדין מצווה ועושה כאומרם (בעבודה זרה ג'.) גדול המצווה ועשה וכו' וכבר כתבנו טעם אחד בזה למעלה.

ועתה נבוא בביאור המשך הכתובים האלה בפרשה זו שיש בהם כמה דקדוקים ידועים ליודעים ולא נאריך לבארם בספר וממילא יובנו מתוך הפירוש, ונקדים משל קטן והוא כי דרך המלך אשר שולח את בנו למקום אחר חוץ ממקומו אז הוא מוסר לבנו טבעת המלך אשר חותמו נחקק בו. והוא על ב' פנים, האחד כשאין ניכר על פני בן המלך שהוא מבני מלכים ואין קלסתר זיו פניו דומה לאביו ואז לא יכירוהו במקום אשר יבוא אם בן מלך הוא, על כן נותן לו חותמו להיות ניכר לכל כי הוא בן המלך והכל יראים מפניו וחפצים לעובדו. ואכן אם בן מלך הזה קלסתר דיוקנו דומה לאביו וניכר לכל שבן מלכים הוא, אז אין צריך לחותם להיות ניכר על ידי זה, כי אם חותם הזה ניתן לו בכדי שידעו הכל אשר כל דבר המלוכה בידו ניתן, ולו הכח והממשלה בכל מדינות המלך והכל מחויבים לעבדו עבודת עבד כראוי למלך עצמו.

וכמו כן קרה לאברהם, כי נודע אומרם ז"ל (בתנחומא פרשה זו) בפסוק הזה והיה תמים עכשיו אתה חסר ה' אברים ב' עינים ב' אזנים וראש הגויה אוסיף לך אות על שמך ויהיה מנין אותיותיך רמ"ח כמנין אבריך. ולכאורה לפלא הוא לומר שאברהם אבינו היה חסר באלו אברים שח"ו ראה דבר שאינו ראוי לראות או שמע דבר שאינו הגון או בפי האמה כי הלא נודע מה שאמר אל שרה אשתו (לעיל י"ב, י"א) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, ועד עתה לא ידע כי לא הסתכל בה מרוב צניעות (לשון רש"י שם), וממילא ודאי על ידי זה גם בבחינת שמירת הברית היה נזהר כראוי וגם הנה אמרו (ברכות י"ג.) בפסוק אתה ה' האלהים אשר בחרת באברם וגו' (נחמיה ט', ז') לומר שבחרת בו גם בהיות שמו אברם ואיך יבחר בו ה' אם יהיה חסר בכל אלה.

ואולם נראה כי ידוע אשר שם הקדוש שד"י הוא ראשי תיבות ש'ומר ד'לתות י'שראל שהוא הפועל בקרב הארץ להיות כל בחינת הסטרא אחרא והרע נבדלין ונפרשין מפתח הבית וזר לא יקרב באהלינו, ועל כן נכתב על המזוזה מבחוץ בכדי לשמור מלבוא הרע בפתחי ישראל, וכן על כל דבר הפתוח, כי בדבר הסתום וחתום אין להם שליטה ובדבר הפתוח יכולים ליכנס ח"ו וצריך שמירה. ולזה גם בעינים ואזנים ופי האמה שהם פתוחין לחוץ צריכין שמירה ולכן הם קודמין בראשון וראשונה לעבור העבירה להיותם פתוחים ושורה נגדם בחינת הרע.

ואדם הזוכה קצת, אז שם שדי הזה שומר אותם מכל רע ונגע שלא יקרבו אליהם ולכן התפלל דוד המלך ע"ה על ראיית העינים ואמר (תהלים קי"ט, ל"ז) העבר עיני מראות שוא, שו"א הוא בחינת הקליפות העומדים מול העינים הפתוחים. וכן באזנים הנה אמרו חז"ל (כתובות ה':) שהן נכוות תחילה לאברים, ומכל שכן פי האמה נודע אשר זה יסוד כל התורה והמצוות והוא הקשה לפרוש מזה מבכל התורה והמצוות כולן (כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל פרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ח) ואדם הזוכה שורה עליו שם הזה לשמרו מכל רע כנודע, אשר תיבת יצר נתמלא במילוי, ואמנם אם היה נתמלא במילוי אחר מילוי שגם אותיות המילוי יתמלאו במילויין לא היה תקנה להעולם עבור גדולת כוחו, ואך אמנם במילוי הראשון שהוא יו"ד צד"י רי"ש הנה בסופי תיבות עומד שם הקדוש הזה שדי ואינו מניחו עוד להתמלאות, וביותר מורה השמירה הזו על ה' האברים האלו לצד היותם פתוחים כאמור וקרובים להיות שורה עליהם בחינת הרע ולכן השין שומר האזנים כי שין הוא בחינת שמיעה שהוא באזנים ודל"ת מגין על העינים כי עי"ן היא בחינת המלכות בת שבע שהוא שבעים, ועוד כי הוא נקרא פתח עינים בתורה כנודע, וגם אות ד' רומז אליה מבחינת הדל כי היא דלה ועניה ולית לה מגרמה כי אם בהופיע עליה אור ד' יודי"ן משם ע"ב שכל יו"ד כלול מיו"ד הרי ת' ונעשה דלת ד"ל ת', ועוד דלת הוא רומז לנוקבא כי יש לה ד' אברים יותר מבאיש בסוד אומרם (בכורות מ"ה.) שמא באשה בדקתם שיש לה ב' צירים וב' דלתות ועל כן הדל"ת הוא מגין על העינים כאמור, ויו"ד היא בסוד עטרה כנודע לכל ועל כן היו"ד הוא המגין על העטרה אות ברית הקודש.

וזה, אינו בחינה השלימה, כי אדם השלם ודבק בקונו והשרה על כל אבריו אור קדושת ה' על ידי התורה והמצוות עד שאבריו מעצמן יעשו רצון ה' אפילו שלא בהופעת אור השכל להבין בשכלו שלא לעשות הרע רק ממילא כל אבריו יחפצו מעצמן לעשות רצון קונם ועל זה נאמר (בראשית כ"ט, א') וישא יעקב רגליו, כלומר נשא את רגליו למעלה להיות הרגלים מעצמן הולכים לעשות רצון קונם, ונודע בחינה זו למביני מדע.

וזה הוא שאמרו, אשר קודם היה אברהם חסר ה' אברים, לומר אשר בה' אברים אלו עדיין לא השרה אור קדושת ה' עליהם להיות בעצמן יחפצו עשות רצון קונם באהבה בלי הופעת אור החכמה והשכל עליהם, והיה שמירתן מן שם שד"י הנזכר שהיה שומרן מלבוא הרע אליהן.

והנה נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה ל', י') בפסוק את האלהים התהלך נח, משל למלך שהיה לו ב' בנים אחד גדול ואחד קטן אמר לקטן הלוך עמי ואמר לגדול בא והלוך לפני, כך אברהם שהיה כוחו יפה התהלך לפני וכו' עד כאן. והמה שני בחינות הנזכרים כי זה שצריך לשמירת שם שדי הוא בבחינת הלוך עמי שצריך לילך בשמירת האל שלא יוזק ח"ו אבל מי שאינו צריך לזה ואבריו יושמרו מעצמן מבחינת הרע נקרא הלוך לפני.

ובזה נבוא בביאור הכתובים ואמר הכתוב וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך וגו'. פירוש הנה עד עתה מה שאתה נבדל ונשמר מכל רע הוא עבור שאני אל שדי ושמירת שם הזה עליך ובפרט על ה' האברים האלו שלא יפגעו ברע ח"ו, והוא בבחינת דמיון מי שאומר לבנו הלוך עמי, את האלהים התהלך. אבל עתה, התהלך לפני והיה תמים כתרגומו פלח קדמי הדבק בעבודתי, כלומר שתגיע לבחינת הלוך לפני שלא תהיה צריך לשמירתי רק ממילא האברים יהיו תמימים ושלימים ובפרט חמשה אברים הללו שמעצמן לא יראו רע, וזה והיה תמים כפירוש רש"י היה שלם בכל נסיונותי שתתראה על כל אבריך אור קדושת ה' שלא יגעו ברע בשום אופן. ואחר כך,

ואתנה בריתי ביני ובינך. כלומר שאחר כך אתן לך חותמי חותם המלך. אשר לשמירת עצמך לא תהיה צריך עוד לזה, ובלא זה, כל רואיך יכירו כי אתה זרע ברך ה' ושם ה' נקרא עליך, ועל כן כולם ייראו ממך בלא החותם. והחותם יפעל בך, שארבה אותך במאוד מאוד, כי החותם יגיד אשר כל דבר המלוכה בידך ורק זרעך יהיו בעולם, או יאמר וארבה אותך במאוד מאוד כי נודע אשר מאד נקרא היצר הרע כאומרם (קהלת רבה ג', י"א) בפסוק והנה טוב מאד. טוב, זה יצר טוב. מאד, זה היצר הרע. וכבר כתבנו כמה פעמים אשר עיקר העבודה השלימה והתמימה היא כשזוכה אדם לעבוד את ה' אלהיו גם ביצרו הרע כמאמרם (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך יצר טוב ויצר הרע ואמרו (בראשית רבה נ"ד, א') בפסוק (משלי ט"ז, ז') ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה היצר הרע וביארנו כמה בחינות בזה במקום אחר.

ועל כן הבטיחו הקב"ה אשר על ידי חותם הברית בבשרו יזכה להפוך הגשמיות לרוחניות והיצר הרע ליצר טוב והוא בחינת מעלת הנבואה והתפשטות הגשמיות בביטול המציאות לשמו יתברך, וזה וארבה אתך במאד מאד שתתרבה מאד בבחינת המאד שהוא היצר הרע ותזכה להפך אותו לטוב כנאמר והנה אברהם אבינו לרוב צדקתו וענותנותו לא כן הבין בדברי ה' והיה נראה לו שזה שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך קאי אמה שלמעלה במה שאמר לו התהלך לפני וגו' ובמה תזכה לזה ואתנה בריתי ביני ובינך שעל ידי הברית יזכה לזאת להיות קלסתר פניו דומה למלך ויראו כל עמי הארץ כי שם ה' וגו' ונמצא עיקר נתינת החותם הוא על זה להיות על ידי החותם ישיג את זאת, ובלא כריתת הברית לא יוכל להשיג, והוא בחינה אינה שלימה, ואברהם חפץ בבחינה השלימה מן השלימות. ולזה אמר הכתוב,

ויפל אברם על פניו. כלומר שנפל ונחלש דעתו על פניו על מה שלא יזכה לקלסתר פנים כי אם על ידי חותם הברית, מה שאינו בחינה שלימה בחיק אברהם אוהבו של מקום, ועל כן וידבר אתו אלהים לאמר דיבר אתו לאמר לו להפיס דעתו אשר לא מחשבותיו מחשבת המקום, וכוונת המקום בנתינת הברית אליו שהוא חותמו. הוא כאשר אומר,

אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים. כי כל עיקר מסירת החותם אליך הוא למען ידעו כל הבריות אשר כל דבר המלוכה ניתן בידך.

ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם. ולכאורה שמך השני מיותר והיה יכול לומר ולא יקרא עוד שמך אברם כי אם אברהם, וכאשר נאמר ביעקב. אכן זה הכל רמז כי לא על ידי חותם הברית בבשרו יזכה להשתלם ברמ"ח האברים להקרא אברהם כי אם רק מצד שמך לבד מצד עבודתך וצדקתך הטובה וזה אומרו והיה שמך אברהם שמך לבד ראוי להקרא כן, והראיה על זה כי אב המון גוים נתתיך פירוש הן על ידי הברית נתתיך לאב המון גוים להראות אשר החותם אינו כי אם להראות אשר כל דבר המלוכה בידך ניתנו, ובודאי אתה מוכרח להשתלם מקודם ככל הנזכר ועל כן על ידי הברית. הנה,

והפרתי אותך ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו והקמותי את בריתי וגו'. כל הברכות שמונה והולך כי אין החותם ניתן רק להראות כי אתה המושל והשליט בכל דבר המלוכה כנאמר. ובזה נתרץ מה שרבים מקשין למה לא מל אברהם עצמו קודם שנצטוה עליה כאשר קיים כל מצוות התורה טרם נצטוה כאומרם (בקידושין פ"ב.), וכבר כתבנו בזה פעמים. וחוץ מדרך הזה נוכל לומר טעם, כי ידוע אשר גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה כמאמר חז"ל (עבודה זרה ג'.) והנה כל המצוות קיים אברהם עד שלא נצטוה לפי שסבור בדעתו אף אם יצטוה עליה יוכל לעשותו פעם אחרת במצווה ועושה ולא כן במצות המילה אשר אם יקיים אותה מעצמו לא יוכל שוב לקיימה אחר אשר יצווה ולכן המתין מלקיימה.

ואך לפי הדברים אשר כתבנו למעלה, יתורץ בזה האופן. כי נודע אשר סוד הערלה הוא אלהים פשוט ואלהים ברבוע עם הכולל, ורומז על תוקף הדינים הנאחזים בה והנה ידוע אשר אם יעמוד מסך של זכוכית לבנה בין ב' אורות אז יוקלט על הזכוכית האור אשר מצד זה ומצד זה, ונעשה עד אשר יאיר אודם האור מהזכוכית עצמה כי עביות הזכוכית יתבטל בין האורות. כן עד אשר היה השמירה של שם שדי על כל אבריו ובפרט על ראש הגויה והאיר אור הזה מבחוץ, וגם מאור פנימיות של הצדיק אברהם האיר מצד האחר והאיר האורה כל כך עד שהמסך שביניהם נתבטל מכל וכל ונמתקו דיני אלהים הנאחזים בערלה ולא היה שייך כלל לקרותה בשם ערלה שיצטרך לחתכה, עבור תוקף שני האורות שביטלו כל הדינים. והן עתה שנלקח שמירת שם הזה כנזכר הגם שהגיע למעלה עליונה להיות האבר עצמו חפץ בטוב, זה הוא האבר עצמו לא הערלה וכאשר הוסר שמירת שם שדי אז נתאחזו בחינת דיני אלהים בערלה עד שהוצרך לחתכה מבשרו ובזה השיג חותם המלך כנאמר. ולזה אמר,

והקמתי וגו' ובין זרעך אחריך וגו' לברית עולם. כי הברית הזה לא די שהוא טובת עצמך מעלתך וגדולתך כי גם לזרעך אחריך יעמוד הברית הזה כמאמר חז"ל שיהיו דורות הצריכים לברית, ועוד להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך פירוש כי על ידי הברית הזה אני עומד בכח להיות לאלהים גם לזרעך אחריך שלא יוכלו ישראל אחר כך לומר נהיה כגויי הארצות כמאמר הכתוב (יחזקאל כ', ל"ב-ל"ג) והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וגו' חי אני וגו' אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם. כי זו היא חרב נוקמת נקם ברית, הברית הראשון שכרת ה' עם אברהם על זרעו אחריו שהוא יהיה אלהיהם הוא ולא אחר ונודע המבואר בפוסקים שיוכל האדם לקבל בברית ובשבועה על כל הדורות הבאים מזרעו אחריו, ועוד יגיע לך טובת הברית. אשר,

ונתתי לך ולזרעך וגו' את כל ארץ כנען וגו'. כי נחלת הארץ אי אפשר כי אם על ידי המילה כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ו, ט') בפסוק (יהושע ה', ד') וזה הדבר אשר מל יהושע דבר אמר להם יהושע ומלן, אמר להם מה אתם סבורין שאתם נכנסין לארץ ערלים כך אמר הקב"ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו' על מנת ואתה את בריתי תשמור וכו' וכמו שאיתא בזוה"ק (לך לך צ"ה:) על פסוק (ישעיה ס', כ"א) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ המילה היא בחינת צדיק ועל כן ועמך כולם צדיקים כי כולם נימולים הם ועל כן הם יירשו ארץ ולא אחר כי לא יירש ארץ ישראל כי אם הנשלם במילה ובשאר בחינות שמירת הברית ואחר כל זה. הנה,

ויאמר אלהים וגו' ואתה את בריתי תשמור וגו'. כי לפי שאמרתי לך שאינך צריך לחותם המלך, והחותם אינו אלא להתגדל ולהתעטר. על ידי זה תדמה בנפשך להיות החותם הזה קל בעיניך לצד שאינך צריך לו, לא כן כי הנה ברית היא חותמי וח"ו לזלזל בו, והמשל בזה הוא כי הנה כל עבדי המלך נושאים עליהם בחינת כבלא דעבדא כמין חותם המלך לסימן כי עבדו הוא. ואמנם השר, ויועץ המלך הקרוב אליו מאוד מאוד, הנה המלך מוסר לו חותמו ממש בכדי להתגדל ולהתעטר בו ואמנם אומר לו הזהר בזה מאוד כי הלא חותמי ממש הוא לא כשאר חותמי המלך. וכן הוא בזה, כי הלא כל צורת האדם בכלל נקרא חותם המלך, דיוקנא קדישא דאדם. ואך לאברהם ובניו נתוסף חותם על חותם, חותם המלך ממש כאשר נבאר למטה ועל כן הזהר והזהר בו. ואכן לבל יתחמץ לבב אנוש לומר כי איך ילוד אשה מגושם ישא עליו חותם מלך המלכים ברוך הוא אשר הוא קדוש ומקודש מכל צד ומכל פינה כי במלך בשר ודם שייך לומר שמוסר לו מקלו וגושפנקא דיליה ולא במי שאינו גוף וכו' לזה אמר הכתוב לא כן הוא. כי,

זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם וגו'. כי נודע מה שמבואר בזוה"ק (לך לך צ"ד.) בפסוק (איוב י"ט, כ"ו) ומבשרי אחזה אלוה מבשרי ממש, ומאי היא, דכתיב (ירמיה י"א, ט"ו) ובשר קודש יעברו וגו', והוא רמז על בחינת הברית שהוא בשר ממש לא בעצמות ואברים כשאר אברי הגוף כי כאשר נתגלה העטרה על ידי הפריעה הנה עטרה היא בחינת יו"ד שבה נשלם שם הקדוש שדי הרומז לחותם כי הוא החותם כל דבר מלהתקרב אליו כל דבר זר כאמור. והוא החותם אל היצר כי יצר במילוי הוא יו"ד צד"י רי"ש ונחתם בסופי תיבות שם הקדוש שדי והוא השמירה שלא להניח עוד להתמלאות במילוי דמילוי, כי אם היה מתמלא עוד במילוי לא היה תקנה לעולם, ונחתם בסופי תיבות מילוי הראשון שם הקדוש הזה שלא להניח להתפשט עוד (ועיין בדברי הרב ז"ל בכוונת המזוזה עיין שם).

וידוע מה שאמר הכתוב (בראשית א', כ"ז) בצלם אלהים ברא אותו ופירש רש"י שם, פירש לך שאותו צלם המתוקן לו, צלם דיוקן יוצרו הוא. כי הגוף אינו אלא לבוש אל הנשמה כמו מלבוש האדם הנחתך לפי תכונת הגוף בידים ובצוואר ורגלים וכדומה, כן כל רמ"ח אברי האדם והגידים שבגוף כולם המה לפי תכונת הנשמה שהיא ברמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים, והנשמה היא חלק אלוה ממעל כנודע, ובזה ודאי מבשרי אחזה אלוה (וכל זה אינו אלא באור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו הנשפע בספירות ומדות העליונות הנרשמים בסוד דיוקנא קדישא דאדם, אבל לא למעלה בעילת העילות ברוך הוא ששם לית דמיון ולית דיוקנא ולא מכל מדות אלין כלל ואף מחשבה הקלה לא תפיסא ביה כלל ושם נאמר (ישעיה מ', י"ח) ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו וגו', ולא הורשנו להתבונן בו כלל ועיקר, רק דעת אותו אמונת אומן בחיוב מציאותו באימה ברתת ובזיע, כי מלכותו בכל משלה כנודע למארי קבלה) ועל כן אף אתה אל תתמה על החפץ במה שאות ברית מילה מורה על חותמא דמלכא כי מבשרי אחזה וגו'.

ולזה יאמר זאת בריתי וגו' ביני וביניכם וגו' המול לכם כל זכר, כי המילה הזו היא ברית ביני וביניכם להיות נחקק עליך בזה, שמי הקדוש והטהור והוא חותמא דמלכא כאמור, ואמנם כי עדיין מילה זו אינה ידוע מה היא, ואפשר מילת ערלת הלב וכאשר היה ההוא אמינא במשנת חז"ל בזה (בראשית רבה מ"ו, ה'), וזה שייך יותר לחותם המלך לפי שעל כל פנים רוחני הוא, ולא בבשר הגשמי ממש יהיה ניכר חותמו יתברך, ולזה אמר לא כן. כי,

ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית וגו'. כי בשר הגוף ממש יהיה לאות ברית ביני וביניכם כי מבשרי ממש אחזה אלוה וזה הוא הברית בינו ובין בני ישראל שהקדושה שורה על בשרם ממש ובזה הם נכנסים לבחינת מעלת דרגת צדיק כאמור למעלה, ואכן כי תאמר מאין לנו זה שהחותם הזה הוא רק להתגדל ולהתעטר, דלמא ככבלא דעבדא הוא להיות ניכר בזה שהוא עבד המלך ולא עטרת המלכות בזה (ואם אפשר שאתם בעצמכם לא תדברו כן, אפשר יאמרו עליכם אומות העולם כן, מאין זה לכם שהוא חותם המלוכה ולא סימן עבדות) לזה אמר הכתוב אראה לך כי לא כן הוא כי הלא צויתיך אשר רק למועד.

ובן שמנת ימים ימול לכם וגו'. ולא קודם לכן, ואחר כן. ואם היה לסימן העבד, היה לחתום חותמו תיכף כשנולד או אחרי שנה ושנתים כאשר יועמד היטב על בריאתו ולמה בשמונה, אם לא עבור הקדושה שלמעלה היורד לאדם על ידי מצוה זו שאי אפשר שיתיישב הקדושה בו אם לא אחר עבור עליו שבעה ימים שאין שבעה ימים בלא שבת כדי שירחף ויאיר עליו מקודם אור קדושת השבת ואחר כך יוכל הקדושה עליונה להאיר עליו בעת המילה כמו שאיתא בזוה"ק (אמור צ"א:) בגין דיעבור עלייהו שבת חד וכו' ומזה תדעו ותבינו ותראו אותותם לכל רואי אותם כי אין זה כבלא דעבדא רק חותם הקדושה להתקדש בקדושתו ולהכנס בכלל צדיק יסוד עולם על ידי זה ועוד ראיה אומר לך על זה כי הלא צויתי.

המול ימול וגו'. ואמרו חז"ל (עבודה זרה כ"ז. ובראשית רבה מ"ו, י"ב) בזה המל ימול פירוש מי שנימול הוא ימול ולא אחר כגון נכרי אסור למול בני ישראל ומזה מוכח בודאי כי הכל הוא עבור אור הקדושה החופף על האדם באות הנרשם בבשרו על ידי הסרת הערלה והשראת שמו יתברך וחותמו, כי להשראת אור הקדושה צריך להעשות בקדושה על ידי המוהל הנימול כבר וקדושתו עליו להיות מבטן לשמך המה נימולים (כי הרך הנימול אין לו דעת ושכל להמול לשם ה' כי אם המוהל הכורת הברית כשמכוון לשמו של הקב"ה להכרית הערלה ולהתגלות עטרת הקדושה כנודע להבאים בסוד ה') ועל כן הנימול הראשון אחד היה אברהם אבינו בכל העולם שנימול בראשון וראשונה.

אמרו חז"ל (תנחומא מובא בילקוט נחמיה רמז ט') בפסוק (נחמיה ט', ח') וכרות עמו הברית שאמר אברהם אבינו להקב"ה מי ימול אותי וכו' מה עשה וכו' והיה אברהם חותך וכו' כי לא היה אז אדם הנימול בעולם למול אותו. והכל לראיה אשר חמדה גנוזה וחשובה אלי עד ששמי גנוז בתוכה, ושלימות הקדושה קונה אדם בה. ועל כן והיתה בריתי בבשרכם ממש לברית עולם פירוש שכל קיום העולם והעמדתו הוא על ברית הזה כמאמר חז"ל (נדרים ל"ב.) על פסוק (ירמיה ל"ג, כ"ה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי וגו', וממילא מכלל הן אתה שומע לאו. כי,

וערל זכר אשר לא ימול וגו' ונכרתה וגו'. כי אף שבכל מצוות עשה שבתורה לא נאמרה עונש עליה (כי אם פסח ומילה כנודע) כי די עונש לאדם במה שמאבד עצמו לדעת כל הון ידידות חפיצות חשוקת חמדת אור נערבת אור צח ומצוחצח אור גנוז וטמון מחזה שדי והוא הנאת זיו שכינתו יתברך לעולם הבא המוכן ומזומן בעד כל מצוות עשה שאין ערך ודמיון כלל וכלל אפס קצהו בעולם הזה מנועם אור זיו תענוג הלז ולית מחשבה תפיסא ביה כלל ולא שזפתו עין רואה בגו עדן גינתא דמטיילין ביה חינגא לבהדי שכינתא ואין צריך עוד עונש אחר חוץ מזה כי די לו ולנפשו בזה. מכל מקום במצוה שהיא חותמא דמלכא הקבוע בגוף האדם מי שלא נימול ח"ו מבזה דיוקנא דמלכא וכורת עצמו מכללות ישראל הרשומים בחותם מלכיהם ועל כן ממילא ונכרתה הנפש ההוא מעמיה כי את בריתי הפר ויצא מכלל ישראל ונכנס אל הגוים כי כל הגוים ערלים כמאמר הנביא ז"ל (ירמיה ט', כ"ה).

ויאמר וגו' שרי אשתך וגו' כי שרה שמה וגו'. אומרו כי שרה שמה אינו מובן כי הלא עד הנה לא שרה שמה ויובן על פי אשר כתבנו למעלה (בפסוק ושרי אשת אברם) בחילוק שבין היו"ד שבשם הקדוש לה' הראשונה. כי היו"ד מורה על הקדמת בחינת הדכר על הנוקבא בסוד והוא ימשל בך, ועל כן במילוי היו"ד הו' קודמת אל הד' כי הו' הוא בחינת הזכר והד' נוקבא כי היא דלה שלית לה מגרמה וכו' והוא קודם אליה. מה שאין כן ה' ראשונה שבשם, מורה על בחינת הקדמת ועילוי הנוקבא על הזכר בסוד הכתוב (משלי י"ב, ד') אשת חיל עטרת בעלה ואומר (ירמיה ל"א, כ"ב) נקבה תסובב גבר וגו' ועל כן בצורת הה' הד' קודם אל הו' כי במקומה אשת חיל הוא עטרת בעלה עיין שם, ולזה אומר כאן שרי אשתך ולא אשתך שרי כי היא הקודמת אליך בסוד עטרת בעלה כאומרם ז"ל (שמות רבה ריש פרשה א') אברהם טפל לשרה בנביאות, ועל כן לא תקרא את שמה שרי ביו"ד המורה על הקדמת הזכר על הנוקבא כי שרה שמה בה"א המורה על אשת חיל עטרת בעלה וזה הוא שמה למעלה מאז, בבחינתה הגבוה בנביאות למעלה מאברהם, ועל כן גם למטה זה שמה אשר יקראו לה, ומזה עתידה להבנות בבן קדושים בסוד אומרם ז"ל (חולין ס:) אי אפשר לב' מלכים להשתמש בכתר אחד וכו' (ועיין בדברי הרב המחבר בעל שער גן עדן בכוונת ראש חודש) ובזה ממילא תבין דברים כהוייתן במאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ז, א') וזה לשונם: ויאמר אלהים וגו' שרי אשתך וגו' כתיב אשת חיל עטרת בעלה וגו' אמר ר' אבא בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה בבעלה וכו' בכל מקום האיש גוזר ברם הכא כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. ולא נודע מאין הוכיחו זה ומה מקומן של דברים הללו כאן (ועיין במפרשים שם) ואמנם כי הכל סובב הולך על פסוק הלז במה שפתח לומר שרי אשתך והקדים שמה לשמו. ואחר כך כי שרה בה' שמה שהוא מורה לבחינת ד' על ו' עטרה בראש בעלה ולכך היא גוזרת והוא מקיים כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, קול ה' כאמור.

או יאמר כי שרה שמה וגו'. כי חז"ל שם אמרו אמר רבי שמעון בן יוחאי יו"ד שנטל הקב"ה משרי היה טס ופורח לפני כסאו של הקב"ה אמרה לפניו בשביל שאני קטנה שבאותיות הוצאתני משרה הצדקת, אמר לה הקב"ה לשעבר היית בשמה של נקבה ובסופן של אותיות וכו' עכשיו אני נותנך בשמו של זכר וכו' שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע, אמר ר' מנא לשעבר היתה לעצמה, עכשיו תהא היא שרה לכל באי העולם וכו' עד כאן. ונראה שר' מנא בא גם כן לומר שזה היה הפיוס ליו"ד לפי שהיו"ד אינו מורה רק שרי לעצמה, והה' מורה שרה סתם לכל באי עולם, וניחא ליו"ד שתעקר ממקומה בכדי לתת נחת רוח לצדיקי עולם ולהמשילם על פני תבל ויושביה כי זה הוא קידוש שמו יתברך, ובודאי ניחא לאותיות התורה לקדש שמו יתברך ברבים בכל האפשרי ולזה אמר הכתוב לא תקרא את שמה שרי ואם תאמר הרי היו"ד תקרא תגר למה תעקר משמה של צדקת לזה אמר כי שרה שמה כלומר כי הנה באמת שרה סתם שמה שרה לכל באי עולם ולא שרי לעצמה והוא פיוס ליו"ד כי לא מחמת שאינה כדאי מסירין אותה משרה כי אם בכדי לתת חשיבות לשרה הצדקת להתקדש שמו על ידי זה.

וברכתי וגו' וגם נתתי ממנה לך וגו' וברכתיה וגו'. הנה חז"ל שם אמרו אמר ר' יהושע בן קרחה יו"ד שנטל הקב"ה משרי נחלק חציו לשרה וחציו לאברהם כו', ונראה שזה רמז ה' כאן באומרו וגם נתתי ממנה לך פירוש שלקחתי ממנה חצי היו"ד ונתתי לך שיהיה לך גם כן ה' בשמך לכבוד ולתפארת להורות בה שאתה אב המון גוים ולא אב לארם בלבד כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ו, ז'). ובזה נכון מאוד אומרם בעלה נתעטר בה (כנאמר למעלה) כי נתעטר בה ממש להיות על ידה נתגדל שמו להיות אב המון גוים ובזה ניחא ודאי ליו"ד להיות צדיקים משבחין בה ולא עוד אלא שאינה נעקרת כלל רק נתחלקה לשני ההי"ן והכל חוזר למעלה לפיוס היו"ד כי על כן לא תקפיד. אחת, כי שרה שמה שחשיבות שרה בזה כאמור, וגם נתתי ממנה לך והוא חשיבותך גם כן, ועוד שאינה נעקרת. ומכל הלין ודאי לא תקפיד.

ואמנם לתרץ יתור לשון הכתוב כאן שאמר תחילה וברכתי אותה ואחר כך תיכף וברכתיה וגו' וחז"ל (בראשית רבה מ"ז, ב') דרשוהו. ועוד נראה כי נודע המבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל אשר אות ה' הוא המסוגל לבנים שעל כן כל האמהות היה להם, ה' בשמם, לבד מרחל שלא היה לה, ה' בשמה והזמין ה' שיתן לבן לרחל בתו את בלהה לשפחה שהיתה שייכת ללאה כמו שפירש רש"י (בפרשת ויצא בפסוק ותלד זלפה) בכדי שתקבל רחל ה' אחת מבלהה משתי ההין שלה ותוליד על ידי זה. וזה שאמרה (בראשית ל', ג') רחל ואבנה גם אנכי ממנה, לקבל ה' אחת מאתה שמסוגל לזרע בסוד הכתוב (שם מ"ז, כ"ג) הא לכם זרע וגו' וכו'. ואמנם באברהם לפי שהיה זקן ואינו ראוי להוליד כנאמר כאן ויאמר בלבו הלבן מאה שנה וגו' על כן הוצרך הקב"ה להשריש גם בשמו אות ה' שיהיה ראוי להוליד עוד בנים וכבר כתבנו שה"א הזאת לקח משרה כמאמר חז"ל הנזכר ולזה אמר הכתוב כי שרה שמה בה"א ועל כן וברכתי אותה הוא ברכת שדים ורחם שתהיה ראוי לבנים וגם נתתי ממנה לך בן שלקחתי ה' מאתה ונתתי לך שתהיה גם אתה ראוי לבן אחר זקנתך בסוד הה"א, ועוד וברכתיה והיתה לגוים כי על ידי הה"א שבשמה תהיה שרה לכל באי עולם ולא שרי לעצמה וגם זה פיוס גדול הוא ליו"ד להיפקד על ידי זה זרע צדיקים בעולם (ועל דרך האמת הנה נודע אשר היו"ד מורה על ה' חסדים וה' גבורות. וה' חסדים נותנים בזעיר אנפין דכר, וה' גבורות במלכות נוקבא. וכשנשלם בחינה זו בשלימות במוחין הראוין אז נעשה הזיווג יפה יפה על צד המובחר ונולדין נשמתין ורוחין ונפשין כנודע וזה עשה הקב"ה כאן וחילק היו"ד חציה לאברהם בחינת הה' חסדים וחציה לשרה ה' גבורות ונבנו מזה והולידו והצמיחו ועשו פרי) ולזה אמר הכתוב.

ויפל אברהם וגו' ויצחק וגו' הלבן מאה וגו'. כלומר ששמח ואמר בלבו פוק חזי גבורתא דמרך כי הלבן מאה שנה פירוש אם על ידי הה"א לבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד שעל ידי הה"א אשר בשמה בת צ' שנה תלד אין זה אלא פלא. ועוד אפשר לומר כי הנה בשמעו בשורת הבנים על ידי הה"א כאומרו וגם נתתי ממנה לך בן וכאמור, תיכף ויפול על פניו מרוב השמחה שיוכל להיות כזה בעולם שעל ידי אות אחת יפקד בבנים אבל אחר כך ויצחק צחק על המחשבה הזאת ויאמר בלבו הלבן מאה וגו' כלומר וכי על ידי שניתוסף הה"א, משום זה לבן ק' שנה יולד או לבת צ'. אלא הכל הוא פלא מה' אשר דבר לא יפלא מאתו ובידו הכח והגבורה והממשלה לעשות בכל העולמות כרצונו ורק סבה הושם מאת ה' לסבב הדבר בה"א אבל הכל שלו הוא, ועוד וכי אות אחת מאותיותיו ברוך הוא דבר קטן הוא הלא בה"א נברא כל העולם הזה ומכל שכן להפליא לתת בנים לאיש אחד ובודאי אותותיו אותות. אחר כותבי זאת מצאתי במדרש חז"ל (בראשית רבה ל"ט) שאמרו בזה הלשון. אמר הקב"ה בה"א בראתי את העולם הריני מוסיף ה' על שמך ואת פרה ורבה והן המה דברינו הנזכרים ונהניתי תהילה לאל.

ויאמר אברהם וגו' לו ישמעאל וגו'. הנראה שלא כיוון אברהם אבינו ע"ה לסרב במתנת הקב"ה אף על ידי הכנעה וענוה לומר איני כדאי לזה ואיני חפץ בה הלואי ישמעאל יחיה וגו' ואכן כי כששמע אברהם שינתן לו בן משרה הצדקת וגם הוא כבר נשלם בכל האברים במצות מילה ידע ודאי שכל הברכות שברכו הקב"ה עד עתה באומרו והיה זרעך כעפר הארץ ולזרעך נתתי את הארץ וגו' הכל הכוונה על זה הבן אשר יולד להיותו נולד בקדושה וטהרה. וגם כי לא שמע שום ברכה מאתו בלידת ישמעאל שיפרה בארץ וכאן נאמר וברכתיה והיתה לגוים, מלכי עמים ממנה יהיו, ובזה ידע בהכרח כי כל הברכות יהיו בזרע אשר יהיה לו מעתה ואם כן אפשר שישמעאל יכחד מן העולם ולא נין ולא נכד לו וידוע רחמי האב על הבן שאין לו שיעור ועל כן התפלל גם עליו ואמר, לו ישמעאל יחיה לפניך שגם הוא יחיה ויתקיים, ואך לפניך, ביראתך ובעבודתך (כפירוש רש"י ז"ל) והוא שיעשה תשובה. ועוד אפשר אמר אברהם שלא יהא נעשה בהגר כמו בחנה ופנינה שנאמר בם (שמואל-א ב', ה') עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה וגו' על כן התפלל, לו ישמעאל יחיה ויהיה גם כן לפניך. ולזה,

ויאמר וגו' אבל שרה אשתך יולדת לך בן וגו'. כלומר כי זה אמת הוא שכל ההבטחות סובבין על הילד היולד לך כי היא תלד לך בן מה שאין כן ישמעאל שאינו נקרא לך בן כלל כי בן הבא מן השפחה אינו נקרא בנו כאשר כתבנו למעלה (ועוד עיין מזה להלן בפרשת וירא בפסוק וגם את בן האמה לגוי אשימנו וגו') ובודאי כל ההבטחות המה על בנך הנקרא על שמך ומתיחס אחריך וקראת את שמו יצחק לומר כי גם שמתי את שמו לזכרון י' י' דברות, צ' שנים לשרה, וק' לאברהם, וח' ימי המילה, כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ג, ז'). והוא יהיה באמת לפני לא כישמעאל, כי והקימותי את בריתי אתו פירוש מלבד הברית אשר כרתי אתך בזכותך על זרעך אחריך לדורות עולם כי גם אתו אכרות ברית לברית עולם לזרעו אחריו עבור גודל צדקתו שיעמוד זכותו לזרעו אחריו, שיהא זרעו מתיחסים גם אחריו שלא יצטרכו להתיחס אחריך לבד להיטיב להם בזכותך כי גם בזכותו אדרוש להם לפי שהם זרעו אחריו. ואמנם גם,

ולישמעאל שמעתיך וגו'. כלומר ההבטחה לא היתה עליו כלל לא מניה ולא מקצתיה ואך כי שמעתי את תפילתך מה שאתה מתפלל לו ישמעאל יחיה וגו' הנה ברכתי אותו והפריתי וגו' ונתתיו לגוי גדול ורמז באומרו ולישמעאל שמעתיך לצד שהתפלל שיחיה לפניך ביראתך ועבודתך כאמור אמר לו כי לישמעאל לבד שמע תפילתו כי יעשה תשובה בסוף הימים כמאמר חז"ל (בבא בתרא ט"ז:), ולא כן זרעו אחריו כי י"ב נשיאים יוליד כעננים יכלו כנשיאים ורוח כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ז, ה') כי לא יטיבו מעשיהם. וחזר לומר,

ואת בריתי אקים את יצחק וגו'. כי לצד שהרבה להפליא ברכת ישמעאל שאמר והפרתי אותו והרביתי אותו במאוד מאוד וגו' ונמצא לכאורה מה מעליותא יהיה עוד ביצחק שנאמר עליו כל ההבטחות, לזה אמר כי אחר כל המעלות והגדולות שיהיה לישמעאל אף על פי כן ואת בריתי אקים את יצחק כי יהיה נראה לכל שכריתת הברית אינה אלא עמו לפי שהוא יהיה עולה על כולנה עד שיהיה לפלא והפלא הוא ועמו מכל העמים אשר על פני האדמה, וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', הם ולא אחרים, כי יצא טבען ומעלתן וגדולתן על כל העמים תחת כל השמים שידעו הכל כי אתו לבד כרתי את הברית הזאת, וגם כי אחר שיגדלו בני ישמעאל לגוי גדול צריך לחזק עוד את הברית עם יצחק שיוכל לעמוד נגדו ונגד שאר האומות כי שה אחת בין ע' זאבים וצריך להרבות אותו כנגד כולם כמאמר חז"ל בפסוק (רש"י במדבר כ"ו, ל"ו) כי אתם המעט ה' מעט מכל ע' אומות ולכל זה היה צריך הכתוב לחזק עוד ברית יצחק אחר הבטחת גדולת ישמעאל.

וכל וגו' ומקנת כסף מאת בן נכר וגו'. אומרו מאת בן נכר מיותר לכאורה כי הלא אחד היה אברהם אז ההולך בדרכי ה' וכל מקנת כסף שהיו לו ודאי שהיו מבני נכר גם למעלה בכל מקום שנזכר מקנת כסף לא אמר כלל מאת בן נכר כי אם כאן. ונראה שבא הכתוב לומר כי הגם שנמולו לצד שהם ביד ישראל אבל באמת הם נכרים אצל המילה שאינה שייך אליהם כלל ואין זה כלל לאות ברית בבשרם ואין החיוב בזה רק מפני שהוא מקנת כספו של ישראל וחייב הישראל למולו כי כספו הוא אבל להם אין זה ברית בבשרם ולא נצטוו כלל עליה, ונראה שעל כן בעת הצווי על זה אמר הכתוב למעלה המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך וגו' שלא נודע טעם הכפלת הדבר בזה המול ימול (וחז"ל עבודה זרה כ"ז. ובראשית רבה מ"ו, י"ב דרשו המל ימול אבל פשוטו לא נודע) ואמנם כי כפל הדבר לעיכובא שלא יסבור אברהם כי זה למצוה לבד ולא לעיכוב וימשוך ידו מזה כי לא יהיה ניחא לו בזה למולם שלא יתערבו בזרע ישראל כי המילה היא אות לבני ישראל דוקא ואין לנכרים חלק בזה ומה להם לאות ברית בבשרם לכן כפל עליו הדבר לעכב, והטעם כי מקנת כספך הוא כאמור ואתה חייב בו ולא הוא ואך שלא ידאג אברהם פן יהיה זה להם לכריתת ברית ח"ו לכן אמר לו תיכף שם והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם כלומר כי זה הברית אשר בבשרכם הוא הוא אשר יהיה לברית ולא בבשר הנכרי אשר לא מזרעך הוא ולזה אמר כאן ומקנת כסף מאת בן נכר נמלו אתו פירוש שבאמת בן נכר הוא אצל המילה ואינו שייך אליו כלל ורק שנמולו אתו כי כספו הוא והחיוב עליו ולא עליהם ומזה תדון ותבין כי אלו אשר לא מזרע ישראל המה המולים את עצמם כמו הישמעאלים וכדומה (פירוש הישמעאלים הברורים שאינם מעורבים עם בני קטורה ועיין ברמב"ם ז"ל פרק י' מהלכות מלכים הלכה ח') לא די שאינם בכלל הברית אשר כרת ה' עם אברהם ולא יקבלו שכר על זה דכתיב (דברים ל"ג, ד') לנו מורשה, ולא להם (סנהדרין נ"ט.). כי אם אף עתידין ליתן את הדין על גזילתם ולקיחתם לעצמם דבר שאינו שלהם ואינם שייכים בה כלל. ותמצא שאמרו חז"ל הנודר למולים מותר בישמעאלים וכו' וממילא כיון שאינה שלהם יתחייבו בה מדין גזילה, כמו בגוי שעוסק בתורה שחייב בה מיתה מדין גזילה דכתיב לנו מורשה ולא להם (ועיין ברמב"ם שם הלכה ט' וי' ודו"ק היטב ועיין בדבריו בפרק ח' מהלכות מתנות עניים הלכה ח', ט') ודו"ק. וזה שמל אברהם את ישמעאל לא לפי שהיה חייב במילה רק לפי שהיה יליד בית לאברהם שנולד משפחתו ואך הוא ולא זרעו בכלל זה דהכי פסקינן (בסהדרין נ"ט: וברמב"ם פרק י' מהלכות מלכים הלכה ז') שזרעו של ישמעאל פטורין מן המילה ולזה סמך לדברים האלה ואמר וירא אליו ה' וגו' כלומר כי לא נגלה ה' כי אם אליו בעצמו ולא לשאר הנימולים אתו כי הם לא באו בברית כלל כי אם הוא לבד וזהו שאמר בזוה"ק אליו דייקא, לו לבד נראה גילוי שכינתו יתברך ולזה לא אמר הכתוב וירא אל אברהם להודיע זאת שרק אליו נראה ולא לשאר הנימולים אתו.

חסלת פרשת לך לך