ויהיו חיי שרה וגו'. עיין בדברינו בסיום פרשה שלפנינו בביאור הכתוב, ועוד נראה לבארו כי חז"ל (בראשית רבה נ"ח, א') סמכו האי מקרא לכאן (תהלים ל"ז, י"ז) יודע ה' ימי תמימים וגו' והענין כי ידוע אשר כל עיקר בריאת הימים ימי הארץ הכל הוא בכדי שיעבוד האדם בהם עבודת קונו כראוי באהבה ויראה בתורה ומצוות ואז הקב"ה משפיע בכל יום ביומו כל בחינת שפע וברכה וחיות לכל העולמות ועל זה נאמר (תהלים ס"ח, כ') ברוך ה' יום יום ואמרו חז"ל (סוכה מ"ו.) בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, פירוש שתראה להמשיך הברכות וההשפעות לכל יום השייך לו, ואז היום הזה מתמלא שפע אור משמו הגדול והקדוש ומחסדיו המרובין ועליהם חיה יחיה שמחיה עצמו באור ה' הנשפע בו, ולזה היה בריאתו שיקבל שפע אור שמו יתברך להנהות הבריות מטובו. וזה נקרא את מספר ימיך אמלא (שמות כ"ג, כ"ו), שכל הימים מתמלאים בחיות אורו יתברך וכולם חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד. ועל זה נאמר (בראשית א', ה') ויקרא אלהים לאור יום, כי לא ברא היום כי אם להיות אורה בו ולא נקרא יום כי אם בהיות בו אורה ושמחה בשפע וברכה, אבל ולחושך קרא לילה פירוש אפילו ביום אם היום ההוא חושך ולא תופיע עליו נהורא שלא נותן לו מעין ברכותיו שצריך לקבל מאור קדושת ה' הרי הוא נקרא לילה ולא יום. שעל כן כל ימי הגלות בכלל נקראים לילה כמאמר חז"ל (עיין בראשית רבה ב', ד'). כי אף הימים לילות הן לצד כי אינם מקבלים ברכותם הראוין לימים. ועל כן איוב וירמיה קללו ימיהם שנולדו בו, כי אף היום גופא מרגיש בברכה אם נתברך מה' כראוי אז אורה ושמחה אליו וחי הוא, ובאם לאו בן מות הוא ונקרא יום מהומה ומבוכה ומרגיש בחשכו וקללתו.

ואולי לזה רמזו חז"ל בלשונם שאמרו (ברכות ה'.) אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יקרא קריאת שמע וכו' עד יזכור לו יום המיתה וכו'. והאי יום לכאורה מיותר והיה לו לומר יזכור לו המיתה, ועוד הלא עיקר הזכרון הוא בעונש שיגיע לו אחר מיתתו ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון ומה זה יום המיתה הלא יום המיתה גופא אינו עיקר הזכרון ועיקר זכרונו הוא הימים שאחר מיתתו ולא יום המיתה.

ואכן כיוונו שיזכיר לו כי יום הזה אשר איננו עובד בו לבוראו ובפרט אם יעשה בו עוד דבר שלא כרצונו ח"ו הרי היום ההוא יום המיתה נקרא בשורש נשמתו והוא חושך ממש (על פי איוב ג', ה') ואל יופע עליו נהורא תשכון עליו עננה, וידוע אשר קילקול יום זה אין לו תמורה ביום אחר כי הלא כל יום ביומו צריך לעבוד בו עבודת ה' לתת לו מעין ברכותיו כמאמר חז"ל ואם יעבוד בכל ימיו מעתה, לא יתוקן בזה היום העבר בפגמו אם לא על ידי תשובה גדולה ומסירת נפשו למיתה שאז ממשיך אורה מטל שעתיד בו הקב"ה להחיות המתים ובו מחיה יום המיתה במקצת, ולפעמים אי אפשר לתקנו כי אם על ידי ביאת נשמתו לעולם הזה אחר פטירתו וזה ודאי הוא עונש קשה שאין קשה ממנו, כי הלא בכל יסורי גיהנם על כל פנים קץ וסוף להם, ואחריהם הוא טהור מכל וכל. אבל אם יצטרך לבוא פעם אחרת לעולם הזה ידוע לכל מהמקרים ופגעים רעים שבעולם הזה מיום הולדו עד יום מותו שאין שיעור וערך להם, ומעולם לא ראיתי ולא שמעתי שיאמר אחד מישראל שטוב לו בעולם הזה וכל אחד יש דבר אחר לפניו זה צער גידול בנים וזה צער פרנסה וזה צער הבריאות וממש אין רגע בלא פגע, ועל כולם צער עבודת בוראו שלא די שאינו עובדו כראוי כי אם אף ח"ו מנאצו בעבירות רעות קלות או חמורות רחמנא ליצלן. ונמצא אם לא יראה האדם עודנו חי על פני האדמה להשלים ימיו ושנותיו לבוא בהם לפני בוראו בעבודה תמיד ויחסר אחת מהנה יצטרך לבוא בגילגול לתקנו, ודאי שאין עונש קשה ומרה כזה להביט פעם שנית בהבלי העולם הזה ופגעיו וללחום עם יצרו תמיד וכולי האי ואולי אם יתקן, או אפשר יקלקל עוד חלילה.

ועל כן, את זה יזכיר ליצרו יום המיתה שיום העבירה שאינו עובד בו ה' יום המיתה נקרא ואינו נכנס כלל בכלל שני חייו וצריך להשלימו בפעם אחרת ואין מוסר גדול מזה. וחוץ מהכל, היום גופא קובל עליו על שהמית אותו בשאט בנפש ולא קיבל ברכותיו מאתו יתברך ועני חשוב כמת ממש. והנה חוץ מיום המיתה הזה הנה האדם גופא ברגע שהוא עובד בה לה' יתברך אז נקרא חי, וחי הוא. כי על התורה ומצוות נאמר (משלי ד', י"ג) כי היא חייך וגו' ואומר (שם ג', י"ח) עץ חיים היא למחזיקים בה. אבל ברגע שאינו עובד בה לשמו יתברך נקרא מת כמאמר הכתוב (דברים ל', ט"ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות וגו'. וחז"ל אמרו (ברכות י"ח:) רשעים בחייהם קרוין מתים כי בשעה שהאדם אינו תחת רשות הקב"ה שהוא חי וקיים הרי הוא תיכף תחת רשות הסטרא אחרא כשמה סטרא אחרא פירוש צד אחר שאינו לה' והם הנקראים מתים גמורים מאנים תבירין כידוע.

ועל שני הדברים הללו בא הכתוב כאן להגיד בשבח שרה אמנו ואמר ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים וגו', כלומר שכל השנים הללו כולם היו חיי שרה, ששרה חיתה בהם ולא היה בהם אף רגע אחד לשום מחשבה קלה ומכל שכן דיבור ומעשה לדבר מן הדברים שאינו לעבודת בוראה שיכונה על שם המיתה חלילה, כי אם כל ימי חייה בכל רגעיה ושנותיה היו בלתי לה' לבדו בעבודה רבה אליו. וגמר אומר שעל כן כולם היו שני חיי שרה, ששרה החייתה כל אותן השנים בשרשה שכל ימי השנים הללו היו בבחינת החיים והטוב להקרא להם אור יום שיקבלו שפע אורה ושמחה בכל יום מעין ברכותיו ויהיו יודעים את ה' כאדם החי כי מתמלאים מחסדו ואור שמו יתברך, ועל כן סמכו חז"ל לזה הפסוק יודע ה' ימי תמימים כלומר שימי תמימים המה יודעים את ה' כי מקבלים אור ה' אליהם והמה בבחינת חיים ומכירים את מי שאמר והיה בעולם, וגם יודע ה' ימי תמימים שכל ימיהם יודעי ה' המה שאין בהם רגע להיות ח"ו בכלל נזורו אחור רק תמיד וחי בהם שהתמימים חיים בה כדבר האמור.

גם יאמר שני חיי שרה על דרך אומרם ז"ל (חגיגה ד':) רב ביבי בר אביי הוי שכיח גביה מלאך המות אמר ליה לשליחא זיל אייתא מרים מגדלא שער נשיא וכו' עד והני שני מאי עבדית בהו אמר ליה אי איכא צורבא מרבנן דמעבר במיליה מוספינא ליה והויא חלופיה וכו' עד כאן. וכן כתב הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה תהלים) בפסוק (תהלים מ"ט, ט"ו) כצאן לשאול וגו' עד וירדו בם ישרים, שהישרים מושלים בימיהם, שנוטלין השנים שמתקצרים ברשעים. ולזה אמר כאן הכתוב כי אלו הימים שחיתה שרה בהם, הם היו שני חיי שרה ימי חייה ממש ולא היה בהם מהשנים הנוספין משנות הרשעים. והנפקא מינה בזה הוא כי השנים הנוספין יכולים המה להתקצר בפתע פתאום מאחר שאין זה ימיהם מעולם אבל אלו הימים ימי עולם שאצל הצדיקים ודאי שאינן יכולין להתקצר כי טוב יום בחצריך וגו' כאמור למעלה. והכל הוא להראות על הדבר האמור להכחיש מעשה שטן שאמר לאברהם על ידך מתה שרה בדבר העקידה כאמור למעלה. מאחר שהיו ימי שני חייה ממש ימי עולם ואיך יקצר הקב"ה ח"ו שנות הצדיקים על ידי סיבה ומעשה, ובודאי היום מלאו ימיה ושנותיה. ועוד ראיה לזה אמר הכתוב כי,

ותמת שרה בקרית ארבע וגו'. וידוע מה שכתב מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו) אשר קרית ארבע רומז אל מדת המלכות ששם שם אדנ"י ברבוע א אד אדנ אדני ולפי שהוא ד' מציאות נקרא קרית ארבע וכו'. והנה אמרו (בחגיגה שם) שהשיב המלאך המות לרב ביבי ששאלו והא כתיב (קהלת א', ד') דור הולך ודור בא, אמר ליה דרעינא להו אנא עד דמלי להו דרא והדר משלימנא להו וכו'. ונמצא מזה ראיה גמורה ששרה בזמנה וקיצה מתה שאם לא כן היתה נשמתה אצל מלאך המות עד דמלי דרא ולא היתה הולכת תיכף למקומה האמיתי, וכאן העיד הכתוב שמתה שרה בקרית ארבע כלומר מיתתה שם היה שתיכף עלתה שמה לקרית ארבע הנזכר שהוא פתח הכניסה לפני ולפנים להיות צרורה בצרור החיים את נשמתה בעדן העליון בבחינת מדת הבינה כידוע. ועל כן אמר הכתוב הוא חברון בארץ כנען פירוש שהוא מחובר אל ארץ כנען הרומז אל הבינה כי ארץ כנען עם הכולל במילוי עולה חמש מאות שהוא בבינה ה' ראשונה שבשם וכלולה מנ' שערים וה' פעמים נו"ן הוא ת"ק כידוע. (גם רומז אל הכנעה וענוה שהוא בבינה). גם היא חברון ששם מקום חיבור נשמות הצדיקים בעת פטירתן לעולמם.

ומכל זה מוכח כי הגיע עִתּה להיות עולה ומתחברת למקור שורש מחצבתה כתאנה הנלקטת בזמנה ועונתה, שיפה לתאנה ויפה לבעלה, לא כפגה. וזה הוא שבח הקב"ה אשר תמים פעלו ולא יאסוף הצדיק בלא משפט קודם זמנו חלילה רק אדרבה צדיק כתמר יפרח וגו' עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים, ושבח אברהם להראות כי הוא מנוקה מעוון שלא על ידו מתה הצדקת, וגם שבח המצוה להתוודע ולהגלות כי שומר מצוה לא ידע דבר רע שלא יעלה על לב כי מחמת המצוה יארע זה להצדקת. ועל כן הראה התורה זאת בכפליים לומר כי ודאי במועדה ובזמנה אשר נקצב עליה מתחילה מתה, והיום מלאו ימיה וכמו שכתוב בדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה ריש פרשה זו) שכן היה ימי חייה ולא יותר על פי הסוד עיין שם.

ויבוא אברהם לספוד וגו'. אפשר לתת טעם על הכ' זעירא הנאמר כאן במלת ולבכותה ובזה תבין סידור הכתובים אחת לאחת. כי הנה בשוב אברהם מהר המוריה אז לא שב לחברון למקום שהיה גר שם כי אם לבאר שבע בארץ פלשתים מקום שהיה גר קודם חזרתו לחברון. והטעם כבר כתבנו למעלה שהוא בכדי לחבר באר שבע גם ליצחק עיין שם. ואז הגיע זמן לידת זיווגו של יצחק כי הוחלף נשמתו בעקידה בנשמת דכורא והיה צריך לזיווג הכל כנזכר למעלה (בסוף פרשה הקודמת), והגידו לו בשורת לידת רבקה, ומשנולדה רבקה הגיע זמן מיתת שרה כי וזרח השמש ובא השמש כנזכר. ואז ויהיו חיי שרה וגו' עד מלאת ל"ז ליצחק, ואחר כך ותמת שרה בקרית ארבע בחברון. ואברהם לא היה שם כי אם בבאר שבע ועל כן ויבוא אברהם משם לספוד וגו'. ומודיע הכתוב כי על ידי צדקת שרה וחביבותה בעיני המקום שמתה כגר בארץ ולא נספדה כראוי גילגל הקב"ה בנס שיתוודע לאברהם מיתתה. (גם אפשר יגיד הכתוב גדולת אברהם ובחינתו כי הרגיש תיכף במקומו במיתת אשתו לצד שנשאר פלג גופא וידע שנחסר לו חצי בשרו). ועוד אומר הכתוב נס שנעשה לשרה כי הנה מארץ פלשתים לחברון ודאי לא קרוב כל כך היה, כי הנה אברהם נתרחק מחברון מפני הבושה של לוט שבא על בנותיו והלך לארץ פלשתים כמאמר חז"ל (בבראשית רבה נ"ב, ד') ואין דרך להתרחק בקרוב שלושה ימים או ארבעה. וגם בימי יצחק היה רעב בארץ כנען, ובארץ פלשתים היה לחם ובודאי היה איזה דרך ביניהם עד שהיה קשה להוליך תבואה ממדינה למדינה אבל בזכות שרה שתיספד כראוי הנה בא אברהם לספדה ולבכותה, מה שידוע כי רק שלושה ימים הראשונים הן לבכי ולא יותר כמאמר חז"ל (מועד קטן כ"ז:), ונתקצר הדרך לפניו בכדי לבכותה גם כן, כי אגרא דהספדא דלויא כמאמר חז"ל (ברכות ו':) והוא הרמת הקול בבכיה.

ואמנם נודע מאמרם ז"ל (רש"י לעיל כ"א, ל"ד) בכל מקום לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש וכו' וזה הוא כלל בתורה, שבכל מקום הסתום, אי אפשר לתפוס אלא קצה האחרון שידענו בבירור כי זה ודאי היה ולא זה שנוכל להסתפק עליו, כי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. ונמצא כאן שמגיד הכתוב שבא בעוד ימי הבכיה, ודאי שבא בסוף הימים יום השלישי או בסוף יום השלישי כי לא בא לסתום וכו', ונמצא שעיקר ביאתו ועשייתו היה ההספד כי להספידא אין שיעור וכבר אמרו (שולחן ערוך יורה דעה סימן שצ"ד סעיף ב') מספידין כל י"ב חודש, מה שאין כן הבכיה שלא היה לו עת להאריך בה. וגם אמנם שהעיקר הוא ההספד להצדיק ולספר בשבחו, והבכיה אינה כי אם לעורר לבו ולבב העומדים בהספד שיעשו תשובה לפני קונם באהבה כי הולך אדם לבית עולמו ושם עתיד ליתן דין וחשבון. כי בזכרם כי הצדיק מגין על הדור בחייו, ובזכותו עומד העולם כי כביכול שמו יתברך משגיח על עולמו בשביל הצדיק שיש לו נחת רוח ממנו ונושא פנים לדורו עבורו, מה שאין כן בהסתלק הצדיק ח"ו הקב"ה אין לו על מי להשגיח בעולמו, ואז ואנכי הסתר אסתיר פני ומצאוהו רעות רבות וצרות ח"ו. ועל כן צריך האדם בעצמו לעשות תשובה לעובדו בכל לבב שלא ימצאוהו אותן הצרות וכו', ועל זה אמר דוד המלך ע"ה במיתת שאול המלך (שמואל-ב א', י"ח) ללמד בני יהודה קשת וגו' כלומר כי עתה צריכים בני יהודה בעצמם ללמד לעצמם תשובה ומעשים טובים ללחום ביצרן תמיד כי נסתלק הצדיק מהעולם ועל מי ישגיח הקב"ה בעולמו, ויצא מי שנושאין פנים לדורו עבורו וצריך להתעורר בתשובה. וזה הוא יקרא דחיי כלומר טובת החיים ויקרתם שיעוררו בתשובה, אבל יקרא דשכבי, העיקר הוא ההספד גופא בזכרון צדקותיו אשר עשה בכדי שיקדימו לו שלום בבואו לבית עולמו.

ועל כן נאמר ויבוא אברהם לספד לשרה ולבכותה ולא אמר לספד ולבכות את שרה, ואכן כי ההספד היה העיקר שם מטעמים האמורים. אחת, כי באמת ההספד הוא העיקר יקרא דשכבי. והשנית, כי כבר הלך עת הבכיה ולא נשאר כי אם מעט בכדי שיהיה זה גם כן ליקרא דחיי אשר שם. ואמנם כי אברהם ויצחק לא היו צריכים כל כך להתעורר בתשובה על ידי זה כי צדיקים גמורים היו ומי לנו גדול מאבות העולם. ושאר העומדים שמה לא בנקל יעשו תשובה כי לא מבני ישראל המה. ולכל זה, לא היתה הבכיה העיקר, ועל כן כתיב ולבכתה אחר כך, ובכ' זעירא, להורות כי מעט מזעיר היה, לא כההספד.

ואפשר זה רמזו חז"ל שאמרו (סנהדרין מ"ו:) איבעיא להו האי הספידא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבי למאי נפקא מיניה וכו' תא שמע ויבוא אברהם לספוד לשרה וגו' אי אמרת יקרא דחיי משום יקרא דאברהם משהו לשרה, אין שרה גופא ניחא לה דמתיקר בה אברהם. תא שמע וכו' עד שמע מינה יקרא דשכבא עד כאן. ולכאורה צריך לדעת דבריהם כי בשלמא יקרא דשכבי הוא לפי שאומרין עליו שבחי המת אבל יקרא דחיי מאי כבוד בזה להחיים במה שמספידין מתו, ואכן כי זה הוא יקרא דחיי כנזכר שעל ידי כן החיים מעוררין בתשובה. והאבעיא הוא לומר איזה הוא העיקר ההספד או הבכיה ולזה אמר תא שמע עד משום יקרא דאברהם משהי לשרה כי הלא על כל פנים היתה שרה מונחת עד שלושה ימים ואיך השהו בני בית אברהם אליעזר וכדומה את שרה כל כך משום יקרא דאברהם כי איך יהיה אחד מתכבד בקלון חבירו, חלילה שמשום כבודו יהיה המת בבזיון, ולזה אמר שרה גופא ניחא לה וכו' כי ודאי אם רבים עושים תשובה על ידי בכי המת ודאי שהוא טובה גם למת כי המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו כמאמר חז"ל (אבות ה', כ"א). ואף שאברהם לא היה צריך לתשובה מכל מקום גבוה מעל גבוה שומר כנודע.

ועוד אפשר לומר בטעם הכ' זעירא כי הלא נודע מה שאמרו חז"ל (בבראשית רבה מ"ז, א') שרה היתה לאברהם בסוד (משלי י"ב, ד') אשת חיל עטרת בעלה, בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה וכו'. ואמרו (בשמות רבה ריש פרשה א') שהיה טפל אליה בנביאות. וידוע הסוד בזה ליודעי רזי אלהינו יתברך שמו בסוד ד"ו פרצופים שהד' שהיא נוקבא קודמת אל הו' שהוא דכורא ונודע שהכתוב רומז אל הכתר שהוא עטרת תפארת, ועל כן כאשר מתה שרה בא אברהם לבכותה שאבד העטרה מעל ראשו שהיתה עטרת בעלה, ולזה נכתב הכ' קטנה בא לומר כי זה היה הבכיה שלו שנתקטן כתרו שהיה מתעטר בשרה, ונכון. (אחר כך מצאתי בליקוטי תורה פרשה זו קרוב לדברים האלה).

ויקם אברהם מעל פני מתו וגו'. להבין אומרו מעל פני מתו, נראה על פי המבואר בדברי רבותינו פוסקים ראשונים ואחרונים (בטור שולחן ערוך יורה דעה סימן שמ"א) ובפרט בדיני אנינות ואבילות, וכלל היוצא מדבריהם שמי שכבר נתייאש מלקבור מתו אז תיכף חל עליו אבילות, אבל מי שאינו מתייאש מלקוברו אבל אינו יכול לקוברו עתה כגון שמת אביו בתפיסה והמושל אינו מניחו לקוברו הוא סובר בדעתו אפשר ישחדנו בממון או בשאר דברים שיניחו לקוברו הנה באותו העת אינו חל עליו לא אנינות ולא אבילות. אבילות אינו חל משום שלא קברו עדיין והוא מצפה עוד לקוברו, ואנינות אינו חל כי אינו יכול לקוברו עתה. ועל כן כאן שהיה תיקון בחברון שלא להניח לקבור מת אחר אשר לא מאנשי עירם כאשר מובא בדברי האלשיך הקדוש פרשה זו ואכן אברהם סבר בלבו כי אולי יציע דבריו לפניהם בטענות באופן שיניחו אותו לקוברה שמה, וכאשר כן היה. ונבאר למטה אופני טענות אברהם. ועל כן בעת ההיא לא חל עליו לא אנינות ולא אבילות, ונראה כמי שלא היה מתו מוטל לפניו כלל כיון שבדעתו היה לקוברה ולא היה יכול עבור תקנות אנשי העיר, על כן אמר הכתוב ויקם אברהם מעל פני מתו שקם והלך כאילו לא מת לו מת כלל ואין מתו מוטל לפניו כי לא חל עליו עדיין לא אנינות ולא אבילות והיה כאיש אחר לגמרי וקם והלך אליהם וסידר טענותיו לפניהם בדברים האלה.

גר ותושב וגו'. כלומר הנה התקנה שלכם לא שייך כי אם באחד הבא לעירכם ממקום אחר ויש לו על כל פנים איזה מקום לשבת בו ומוחזק בעירו, ועתה בא לעירכם ומת כאן, היתה התקנה שלא לקוברו כאן משום שתוכלו לומר לו על מה זה באת לכאן הלא יש לך מקום ועיר לשבת, היה לך להיות מקומך אל תנח. ואמנם אנכי לא כן עמדי כי הן גר אנכי בארץ פירוש בכל הארץ הנה אנכי גר שאין לי מקום מוחזק לשבת שם בקביעות כמאמר הכתוב (בראשית י"ב, ט') הלוך ונסוע וגו' ופירש רש"י ז"ל יושב כאן חודש או יותר ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר וכו'. כי אף שנאמר (שם כ"א, ל"ד) ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים ואמרו חז"ל (בראשית רבה סוף פרשה נ"ד) שהוא כ"ו שנה מכל מקום לא נאמר וישב אברהם בארץ פלשתים רק ויגר כי לא דר בקביעות במקום אחד לעולם רק כמו גר חודש כאן ונוטה אהלו במקום אחר. נמצא אשר במקום שהולך, שם ביתו. ובכל מקום שהוא גר שם, נעשה תושב. כי אין לו מקום קביעות אחר, לומר עתה גר במקום הזה ודעתו לחזור למקומו, אינו כן. כי בימים שהוא גר במקום מן המקומות נעשה תושב לימים ההם.

אשר על כן הנה עתה שהיה גר בחברון במקום שמתה שרה הנה על ימים האלה הוא תושב כאחד מבני העיר ואינו אכסנאי, ועל כן אמר להם גר ותושב אנכי עמכם כלומר אני אף על פי שאני גר, תושב אנכי עמכם שאני תושב כמו אתם שאין לי מקום קביעות אחר, על כן בקשתי תנו לי אחוזת קבר עמכם וגו'. ועבור זה לא אמר מכרו לי אחזת קבר כי הלא אברהם לא היה חפץ במתנותיהם ואמנם כאן לא ביקש עדיין הקרקע רק נתינת רשות לאחוזת קבר שיהיה מותר לקבור שרה בארצם והוא יבקש לו מי שירצה למכור לו קרקע עולם לקבר.

או אפשר שבא אליהם עוד להשמיע להם דברים אשר לא יעמוד על המקח בקניית הקרקע וכל אשר יחפוץ יתן. ונוכל לומר אשר התקנה לא היתה כי אם כשיבוא אחד גר וימת שם לא יקברוהו אצלם בחנם כי מי הביאהו עד הלום למות כאן אבל אם ישאר מהמת מעות שיעור קניית קרקע או אם ימצא לו קרוב או רחוק וירצה לקנות קרקע בדמים ובפרט בדמים מרובים הנה זה טובת אנשי העיר להשיג מעות הרבה בעד עפר הארץ ואין זה בכלל התקנה ובודאי מותר ומותר הוא. ועל כן אמר להם תנו לי אחוזת קבר עמכם כלומר איני מבקש מכם כי אם נתינת רשות שיהיה מותר לי להיות לי כאן אחוזת קבר, ובודאי ואקברה מתי מלפני. כלומר על קניית קרקע לא תחושו כי בודאי אקבור אותה ולא אעמוד על המקח בשום אופן אף אם יפסוק לי דמים מרובין, עד אשר אוכל שאת, אתן ואתן. כי הלא מלפני היא שאני בעלה ואני חייב בקבורתה, ומוטלת לפני ואיני חפץ ח"ו בבזיונה אף על רגע אחת.

או כך יאמר תנו לי אחוזת קבר עמכם. ולכאורה עמכם זה מיותר, ואמנם אמר להם שיתנהגו עמו כאשר מתנהגים בעצמם בבני עירם שאם אחד אין לו קרקע קונה לו קרקע מאחר מה שאין כן בגר הבא מארץ אחרת ומת שם שורת הדין היה נותן לקוברו בחנם אם לא מפני התקנה שעבור זה היתה שלא יקברו לאיש אחר שלא יצטרכו לתת קרקע לאחד בחנם. ואכן תנו לי אחוזת קבר עמכם כאחד מבני העיר הקונה לו קרקע ואתן כמה שתרצו והכל שוה לי כשאקברה מתי מלפני. וכל אלה דיבר לפניהם כי אדם בהול על הממון ובפרט שידעו מעולם אשר אברהם וותרן בממונו ובפרט לעת כזה שאשתו מוטלת לפניו בבזיון ודאי יתן כל ממון שיפסקו עליו ובזה אפשר יתנו עיניהם בממון ויראו לקלקל התקנה עבורו.

והנראה אשר טעם התקנה היה, כי נודע מעלת קדושת קרקע חברון לקבורה יותר מכל ארץ ישראל ואף שכל ארץ ישראל מקודשת מאוד לענין קבורת המת שכל הקבור בה שרוי בלא עוון שנאמר (דברים ל"ב, מ"ג) וכפר אדמתו עמו, ונאמר (ישעיה ל"ג, כ"ד) ובל יאמר שוכן חליתי העם היושב בה נשוא עוון, כמו שאמרו חז"ל (כתובות קי"א.). מכל מקום קרקע חברון מעולה יותר בזה ועיין בזה בספר חסד לאברהם. והגם שזה אינו אלא בישראל, ועל הגוים הקבורים שם נאמר (ירושלמי כתובות פרק י"ב סוף הלכה ג') ותבואו ותטמאו את ארצי בחייהם ונחלתי שמתם לתועבה במותם. ובני חת גוים גמורים היו זרע כנען, מכל מקום לא ימלט שלא יהיה נפקא מיניה בין הקבור שם להקבור בחוץ לארץ, ועל כן תיקנו ביניהם שלא לקבור שם אחד משאר עיירות כי אם דוקא מבני עירם, ולזה הוצרך אברהם לבוא בטענות גר ותושב שאף על פי שהוא גר מכל מקום הוא תושב ביניהם ונמצא אשר גם הוא מבני עירם וגם אליו יגיע דין לקבור מתו שם. וגם פסק להם ממון הרבה שיתנו עיניהם בממון ככל הנאמר.

ויענו בני וגו' לאמר לו. לכאורה זו עניה אמירה היא והיה די באחד, ואכן כי אמר הכתוב שענו לו שתיכף יאמרו לו התשובה ולא ימתינו ליעץ ולהתישב ביניהם איך יפול דבר רק תיכף יאמרו לו. ואמרו,

שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכינו במבחר קברינו וגו'. פתחו היתר לתקנתם מצד אחר כלומר אנחנו לא נצטרך לבוא לההתירים שאמרת כי אחר שאדון אתה בינינו ונשיא אלהים אתה בתוכינו, ובודאי אדעתא דגברא רבא לא נדרנא. והן אמת התקנה היתה על סתם גר מבני עיר אחרת אבל מעולם לא הזדמן לנו גר כאדוני ונשיא אלהים, ולא מבעיא שניתן רשות לך לקבור מתך, אף במבחר קברינו קבור מתיך שאתה תבחר ותקרב מכל אשר תחפוץ בחנם בלי נתינת דמים אפילו פרוטה אחת לגודל חשיבותיך בינינו. ולא זה אלא אף כל איש ממנו את קברו של עצמו מה שהוכן למענו לא יכלה ממך מצד גדולתך ונשיאתך, ומכל שכן מקבור מתך היא שרה הידועה בצדקתה לכל באי עולם וכמה נסים נעשו לה ומי הוא אשר ימנע ממך קרקע לאחוזת קבר, ובזה נכלל עוד דבר לבטל התקנה כי התקנה לא היתה כי אם למכור לאיזה גר מקצת קרקע ולא לדכוותך שראוי לתת לך בחנם ומתנה, לא היתה בכלל הגזירה כיון שאין נותנים מתנה כי אם לאדם חשוב ואדעתא דגברא רבא לא נדרנא.

ויקם אברהם וישתחו וגו'. כי מודים על בשורה טובה וכאן שהבטיחו לו לבטל התקנה נגדו להיות מותר לו לקבור מתו שם, השתחוה להם אבל לא חפץ כאשר אמרו הם.

וידבר אתם לאמר אם יש את נפשכם לקבור את מתי וגו'. אם זה לשון אשר הוא ולא לשון ספק כי לא היה מסופק אם חפצים לקבור את מתו שהלא כבר הבטיחו לו והוא השתחוה להם על זה. ופירושו, הנה אני רואה אשר יש את נפשכם לקבור את מתי, ואך שמעו לי כלומר תשמעו דברי הראשונים לבטל התקנה מכח טענותי ולא כדבריכם עבור חשיבותי, ואחד יתן לי במתנה. כי לזה צריך אני לחפש אדם שיהיה אני חשוב אצלו וירצה הוא לתת לי במתנה חלק מקרקעו, וזאת כשיהיה עשיר ויהיה לו הרבה. ולא בזה אני חפץ כי אם ופגעו לי בעפרון בן צוחר ויתן לי את מערת המכפלה וגו' בכסף מלא יתננה לי, כלומר אפילו בכסף מלא הנה היא חשובה אצלי כמתנה גדולה למאוד לגודל הצטרכותי לזה. ואכן כי הנה בכסף מלא ודאי יתננה לי, מה שאין כן במתנה גמורה שאני מסופק מאוד אולי לא יחפוץ, וגם אצלו אפשר שאין אני חשוב כל כך שיתן לי מתנות. אבל בכסף מלא ודאי יתננה לי, ואצלי היא מתנה גמורה כי אפשר יאמר עפרון שאין תפארתו למכור קרקעו ואמנם כי באמת אצלי למתנה נחשב ואף על פי כן יקבל הכסף שגם הוא יהנה ממתנתו אלי, וגם זה אחד מההתירים של סתירת התקנה לפי שכסף מלא אתן לו ואין הגזירה חל כי אם על דבר ההוה ולא על דבר המחודש אם יקרה שיפריז אחד הרבה בעד חתיכת קרקע, וזה טובת אנשי העיר ועל כן מכל אלה ודאי יתננה לי. והכתוב אומר,

ועפרון ישב בתוך וגו' ויען וגו'. כלומר אף על פי שעפרון יושב בתוך בני חת ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ח, ז') ישב כתיב אותו היום מנוהו שוטר עליהם וכו' ואין דרך הנשיא להשפיל עצמו ובפרט נגד זקני עמו ואף על פי כן ויען עפרון את אברהם באזני בני חת לכל באי שער עירו שכולם היו עומדין מה שאין דרך השר להיות שפל אף לפני מי שגדול ממנו נגד העם שלא יהיה זאת חרפה לו, וגם לא ירצו העם כל כך להשמע לו אם יראוהו שפל ולא מכובד. אמנם כל כך גדלה חשיבות אברהם בעיניו שלא הביט על כל אלה. ובפיו ענה ואמר,

לא אדני שמעני השדה וגו'. ולכאורה הלא אברהם לא ביקש כי אם המערה ולא השדה ועל מה זה יתן לו השדה בחנם ללא צורך, ואכן כי לגודל חשיבות אברהם אמר לו, לא הוא כאשר אמרת שאפשר אתה אינך חשוב בעיני כל כך, בודאי אדוני אתה, ועל כן שמעני. כלומר תשמע לכל אשר אמרנו לך אופן ביטול התקנה על פי המתנה שעל מתנה לא נגזר. ומה שעלתה על לבך אולי לא אאבה ליתן לך במתנה המערה אשר חפצת לא כן כי הן המערה לבד הוא דבר קל בעיני (וכמו שכתוב בזוה"ק פרשה זו קכ"ח. שכל ימי עפרון לא ראה במערה ההיא כי אם חושך וצלמות ולא היתה חשובה בעיניו לכלום עיין שם) ואכן את זאת אעשה אשר השדה נתתי לך כי כל השדה שהוא דבר חשוב את זה אני נותן לך וממילא המערה אשר בו לך נתתיה. ובזה נתחכם עפרון עוד בטענה לבטל התקנה והכל לטובת אברהם כי טען אף אם נאמר שהתקנה גם על מתנה היתה, לא היתה כי אם מי שירצה למכור או לתת ד' אמות קרקע בחצרו לקבר בני העם. ואמנם אני איני נותן לך המערה לבד אשר בקצה השדה לאחוזת קבר כי אם השדה כולו נתתי לך וממילא המערה אשר בו לך נתתיה. ועל כן הנה לעיני בני עמי נתתיה לך כי מי יאסר לתת שדה חשובה לאדם אשר אחפוץ ביקרו וממילא כאשר יהיה שלך מי יעכב מלקבור בו ומי ימחה באדם העושה בשלו לעשות לו בשדה זריעה או נטיעה או קבר, ואינו נאסר כי אם קרקע לקבר ולא שדה בכלל והעץ אשר בכל גבולו סביב, כי עיקר הנתינה בו היא לזריעה ולנטיעה, וכטפל יחשב זה אשר יקבור מתו בו ועל כן הנה לעיני בני עמי נתתיה לך קבור מתיך.

וישתחו אברהם לפני וגו'. הגם שלא קיבל עדיין דבריו כי היה שונא מתנתו, מכל מקום השתחוה להראות שמודה לו על זה שרואה שמחפש אופנים מועילין לביטול התקנה, ובזה על כל פנים לא יחזור מדבריו אבל אברהם לא חפץ בה.

וידבר אל עפרון וגו' אך אם עתה וגו' נתתי כסף וגו'. פירוש אם הוא כמו שאתה אומר שעל שדה הראויה לזריעה ולנטיעה לא היתה התקנה הנה בזה אני חפץ מאוד, ולא תאמר שלא אחפוץ לקנות כי אם אחוזת קבר והשאר תוכרח לתת לי במתנה בכדי לבטל התקנה לא כן ולו שמעני נתתי כסף השדה קח ממני, כי כבר מוכן אצלי מעות גם על כל השדה כולו לצד שקבלתי עלי ליתן כל ממון שיפסקו עלי על כן הכינותי מה שיש בו די לקנות גם כל השדה כולו. ואך בזה שהמעות מוכן אצלי לא יועיל זה לקבור את המת כי עד שלא אקנה אותה בקנין גמור הרי שלך לפניך ואתה אסור ליתן קרקע לקבר המת, ועל כן קח ממני וכאשר תקח המעות הנה שדה נקנה בכסף, ועל כן ואקברה את מתי שמה כי לא שלך יהיה כי כבר קניתיה לי לעשות בו כחפצי ואני אקבור את המת. כי ודאי היתכן שיהא אסור אחד מבני עירכם למכור שדהו או ביתו וכל אשר לו לאחד ממדינה אחרת, ודאי לא יאסר בו. ואם אחר כך יארע להקונה מקרה לא טובה שימות מת עליו בפתע פתאום הכי יאסר הקונה לעשות משלו אחוזת קבר אתמהא כיון שכבר שלו הוא מי יעכב על ידו. וכן כאן שאני קונה שדה גדולה עם אילנות ומערה ושאר דברים טובים מוכן לזריעה ולנטיעה ודאי זה אינו אסור למכור, ואחר כך כשיהיה שלי אני אעשה בשלי כל אשר אחפוץ, ואף שלעת עתה נראה הקניה לקבור המת מה להמוכר בזה והמוכר יוכל לומר שהוא מוכרו לזריעה. הא למה הדבר דומה למה שהתירו רבותינו למכור פרה חורשת בשביעית כי יאמר המוכר שלשחיטה קנאה הקונה, אף שאם אמר בפירוש שקונאה לחרישה אסור למכור לו, מכל מקום כשקונאה סתם יכול המוכר לומר לשחיטה מכרתיה, וכן כאן כיון ששדה בכלל מכרת תוכל לומר לזריעה ולנטיעה מכרתי וכיון שהיא שלי אקברה את מתי שמה ומי יעכב.

ויען עפרון החתי וגו' אדוני שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף וגו'. כלומר אינך צריך דוקא לשקול המעות תיכף ואתה בהול על מתך, ומה שאמרת שיצא מרשותי בכדי שלא אעבור על התקנה, הנה ארץ ד' מאות וגו' ביני ובינך מה היא ונודע אשר במתנה מועטת אית ביה משום מחוסר אמנה אם חוזר בו ומכל שכן מקח קטן כזה, ועל כן בדברים בעלמא שהבטחתי לך קניתיה בקנין גמור כי לא אוכל לחזור ולא אחפוץ להיות מחוסר אמנה והקב"ה מעניש על זה ועל כן תיכף את מתך קבור ולא תעכב. ונתכוון עפרון שיקבור את המת קודם נתינת המעות, כי אולי כשיבא ליתן את המעות בפרט סך רב כזה שרצה לקבל שקלים קנטרין כאשר קיבל לבסוף אולי יחזור אברהם ויקנה לו שדה אחר, ועל כן חפץ שיקבור אברהם מקודם מתו וכיון שיחזיק בהשדה אז יוכרח ליתן לו כל אשר יפסוק עליו, ואמנם אברהם גם הוא ירא מעפרון שלא יחזור בו ולא רצה לעמוד כל כך על נאמנות עפרון. ועל כן,

וישמע אברהם אל עפרון. מה שאמר לו בדבר המקח ד' מאות שקל כסף שמע לו, אבל וישקול אברהם וגו' כנזכר, כי לא רצה אברהם לעמוד על נאמנותו. וגם כי לא רצה לעבור על לפני עור וכיון שזה היתה שבועה ביניהם וכל עוד שעפרון אינו מקבל המעות הכל שלו הוא אף שאמר לו בדברים בעלמא, והגם שלא יחזור מכל מקום לענין השבועה, עוד שלו הוא ועל כן שקל לו תיכף כל אשר פסק בשקלים גדולים. וגם לא רצה אברהם לקבור את שרה בשדה עפרון אף על רגע אחת, כי כל עוד שרשות עפרון על השדה לא יוכל כל כך קדושת ה' לשרות בו בשום אופן, אבל כשקנהו אברהם ונקרא שם אברהם עליו אז נאמר ויקם שדה עפרון כי תקומה היתה לו שתוכל הקדושה לשרות במקום ההוא להיותו כבר תחת רשות אברהם. וזה שאמר הכתוב תיכף,

ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה וכל העץ אשר בכל גבולו וגו' לאברהם למקנה וגו' ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו וגו'. כי לא רצה לקוברה בשום אופן עד אחר שקם השדה אליו בקנין גמור בכל אופן היותר מועיל, וחז"ל אמרו (בראשית רבה נ"ח, ח') תקומה היתה לו וכאמור שיצא מרשות עפרון אותיות פ"ר עו"ן, הם הפ"ר דינים הידועים היוצאים מאותיות מנצפ"ך שמספרו פ"ר, ושם עו"ן, ורומז הכל לבחינת הדינים והסטרא אחרא, וכל עוד שהיה תחת רשותו לא היה אפשר לשרות הקדושה במקום ההוא. ועתה לאברהם אב"ר מ"ה בחינת שם מ"ה שבקדושה והשרה על המקום קדושת אור ה' מאלהי אברהם, ואחרי כן קבר את שרה שם להיות נשמתה צרורה בצרור החיים בקדושת ה' אלהים.

ונראה שמה שסיים כאן כל סימני המקום ההוא, אשר לפני ממרא, ואשר בכל גבולו סביב, הוא להיות שאין ישראל קונה בקנין גמור אלא בשטר, אשר על כן אחר שנתן המעות לעפרון ונסתלק עפרון מהקרקע כי הגוי בודאי מקנה בהמעות, אף על פי כן לא רצה לקוברה כי אם אחר שיקנה אותה גם בדיני ישראל והעמיד עדים וכתב בשטר וחתם כל סימני מצריה וגבוליה, והכל לעיני בני חת לכל באי שער עירו שיקנה את השדה בכל תוקף ועוז גם בדיני התורה לקניית ישראל. וזה אומרו לאברהם למקנה שיהיה אף לאברהם למקנה כי אחר המילה רצה להתנהג כדין ישראל ממש, ואחר כך קבר את שרה והכל לטעם האמור כי לא רצה לקוברה עד שיהיה השדה שלו ממש לכל האופנים כנאמר.

ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת. צריך לדעת מה מודיענו הכתוב זה וכבר כתוב כל הדברים האלה למעלה. ואכן שני דברים חדשים מגיד הכתוב אחד אשר לא עשה אברהם כאשר חשבו שיהיה עיקר השדה והאילנות לזריעה ולנטיעה ולטפל בעלמא יקבור את שרה שם, רק שהוקם כל השדה והמערה אליו לאחוזת קבר שהקצה כל השדה לזה, כי לא היה צריך אברהם אבינו לשום דבר אחר וכל הממון אשר נתן לא נתן כי אם למצוה מצות גמילות חסדים שיהיה זה לאחוזת קבר עולם לו ולזרעו אחריו, לא יזרע ולא יעשה בה כל ענין כי אם הוקצה למצוה. ואף על פי כן לא עבר עפרון בזה על השבועה כדין פרה החורשת כיון שהוא מכרה לזריעה ואחר כך מותר הקונה לעשות בה חפצו כאשר יחפוץ.

ועוד אומר הכתוב כי הן אפשר בעבור ימים רבים יאמרו בני חת שלא יניחו לקבור בה זרע אברהם כמו יצחק ויעקב הבאים מערים אחרים, עבור שבועת תקנתם. ויטענו, כי עיקר המכירה היה לזריעה כאמור, רק לקבר טפל בעלמא כמו שרה ולו לבד הותר ולא לזרעו אחריו כי שבועה ביניהם שלא יקברו אחר בעירם. ועל כן העיד הכתוב כי הוקם השדה וגו' לאחוזת קבר מאת בני חת כי אחר זה כאשר קנאה ונעשה שלו אמר בפירוש והתנה עמם אשר לא יזרע בה בשום אופן רק תעמוד לקברים ולאחוזת קבר. ואחוזה היא ירושה שיירשו זאת בניו אחריו שיקברו בשדה והמערה הזו. וכן קיימו וקבלו בני חת כמאמר הכתוב ויקם לאחוזת קבר מאת בני חת כי מאתם הורשה זאת שתעמוד השדה הזו לאחוזת קבר לו ולזרעו אחריו עד עולם ולא יהיה שום פוצה פה ומצפצף על זה וכן נעשה לעולמים.

וכל הסיפור הזה בתורה מודיע לנו על פי פשטות הכתובים לראות אשר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ובתחילה כאשר בא אברהם אצלהם נעשה רעב בארץ ואמרו מיום שבא זה לארצנו נעשה רעב כמאמר חז"ל (עיין ספר תולדות יצחק פרשת לך לך) ואחר כך המליכוהו עליהם ואחר כך כשמתה שרה הנה לא יעזוב ה' את חסידיו לא בחייהם ולא במותם וכולם חפצו וחיפשו אופנים המועילין איך לבטל שבועתם בשביל חיבת אברהם, ונפש שרה תיקר בעיניהם עד למאוד. ובכל מקום שהם ה' עמם ובכל מקום נעשה תושב ולא גר. וכמעשה הובא במאמר חז"ל (ילקוט ואתחנן רמז תתכ"ה) בספינה אחת מלאה גוים והיה בתוכם יהודי אחד והלכו בלב ימים וכשהגיעו למלון אחד אמרו לאותו יהודי תלך לעיר ותקנה לנו משם מאכלים ומשקים אמר להם היהודי ולא אכסנאי אני ואיך אלך למקום שאין מכירין אותי כלל, אמרו אליו וכי יש יהודי אכסנאי הלא בכל מקום שאתה הולך אלהיך עמך שנאמר (דברים ד', ז') כי מי וגו' כה' אלהינו בכל קראינו אליו עד כאן. וכן אברהם שהיה גר בארץ ולא עזבו ה', ולא לו לבד כי גם בשביל זרעו אחריו קנה אחוזת קבר מה שהיה שבועה בין העם שלא ליתן קבר לשום גר מארץ אחרת והכל מאת ה' היתה זאת למען יכירו הכל וידעו כי הם זרע בירך ה' ושם ה' נקרא עליהם ומהם יראו ויפחדו ויפול פחדם על כל הבריות.

וגם יגיד הכתוב בזה צדקת אברהם ושבחו שלא רצה ליהנות מדברי תורה והם רצו לתת לו במתנה לרוב חשיבותו והוא לא רצה לקבל מתנות, אדרבה עוד פיזר ממונו למצוה ונתן כל אשר פסקו עליו והקצה כל השדה למצוה, אף שהיה יכול לצאת ידי המצוה בקצה שדהו לבד והשאר יחזיקנו לזריעה ולאילנות. לא חפץ בזה ונתכוון להידור מצוה ונויה להדר קברי צדיקים במגרשי שדה סביב סביב, וממנו ילמדו הבריות איך להיות שונא מתנות וללכת בדרכיו ולחפש בעצמו אם הגיעו מעשיו למעשה אברהם אף במקצת דמקצת. וחז"ל אמרו (תנא דבי אליהו כ"ה) לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי מעשה אברהם יצחק ויעקב ואנחנו אף אפס קצהו לא דמינו אליו.

ואולם בדרך האמת נראה אשר הכל מאת ה' נסבה שיקנה אברהם גם השדה עם המערה הגם שהוא לא ביקש כי אם המערה ועפרון בעצמו אמר השדה נתתי לך והמערה אשר בו וגו'. כי נודע מה שמבואר בזוה"ק (וישלח קע"א:) בפסוק (שמואל-א כ"ה, ו') כה לחי ואתה שלום, והקשה איך דוד המלך ישלח לומר לנבל כה לחי ואתה שלום והלא אסור לקדם שלום לרשעים, ואין שלום אמר ה' לרשעים (ישעיה מ"ח, כ"ב). ואמנם דוד המלך ע"ה אף שהיתה דברו כאן למטה בארץ הציב וירה אבן פנתו למעלה למעלה ליחד המדות הקדושים יחוד קודשא בריך היא ושכינתיה וקישר מדת הכ"ה לחי עולמים ונתכוון רק לשם ה' ולא איכפת ליה בזה במה שנבל יהיה סבור שאליו אומר כן, כיון שאמיתיות כוונתו בשמי השמים. ובכל מקום מצינו כזה כמו יעקב בעת שדיבר עם עשו והשתחוה ז' פעמים עד גשתו עד אחיו, לא לעשו דיבר ולא לעשו השתחוה והכל רזא דרזין בשמי השמים, ולזה כיוון, ועשו היה סבור כפשוטו. וגם אפילו בתנאים מצינו כזה שהיו מדברין בתחתון ורומזין בעליון כנודע לחכמי לב. וכן אברהם אבינו כאן בעת מיתת שרה וביקש מאת בני חת לקוברה אצלם להם דיבר וכוונתו למעלה למעלה בשמי השמים.

ושורש הדברים כאשר אמרה אביגיל לדוד (שמואל-א כ"ה, כ"ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. ידוע ליודעים סוד מקום הנקרא צרור החיים חיי המלך מדת הבינה הידוע והיא נקראת ה' אלהיך והיא בחינת עולם הבא בחינת עדן אשר עליה נאמר (ישעיה ס"ד, ג') עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ושם מתעדנין נשמות הצדיקים בתענוג נפלא הפלא ופלא בלא שלטא ביה עין בגו עדן גינתא ושם אורות הנפלאים והנוראים המאירין מאתה לנשמות הצדיקים המתענגים ומתעדנין מאורה. ונודע אשר מדה הזו היא מדה השמינית ממטה למעלה וזה ביקש אברהם מאת בני חת בחינת מדה הזו מדה השמינית תנו לי אחוזת קבר כי קבר הוא אותיות קרב לקרב את נשמתה למעלה למעלה להיות צרורה בצרור החיים חיי המלך כאמור. ועל כן אמר ואקברה את מתי מלפני כי בחינת מדה הזו נקראת מלפני כמו שכתוב בדברי אלהים מרן האר"י ז"ל (בעץ חיים פרק ג' משער הזיווגים) וכן כל השתחויות שעשה, הכל לה' המאיר במדה הזו. ועל כן נאמר ויקם אברהם וישתחו וגו' לבני חת, כפל להודיע למי השתחוה ולפני מי ביקש כל אלה.

ואמנם נודע אשר זאת תורת העולה מי שרוצה לעלות בית ה' צריך תחילה לבוא אל שער המלך מלכו של עולם, וזה השער לה' צדיקים יבואו בו שער השמים הנקרא שדה חקל תפוחין, ומי שרוצה לבוא אל ההיכל המלך הפנימי צריך תחילה לבוא לחצר החיצונה אם יושיט לו המלך את שרביט הזהב והוא בגדי הזהב אשר בבית המלכות מלכו של עולם. ועל כן הנה זה השדה אשר קנה אברהם שדה חקל תפוחין קדישין ויקם לאברהם למקנה מאת בני חת, כי בכח חסדו הגדול עשה יחוד וקישור בכל המדות ממדת המלכות עד מדת הבינה, ואז נקראת מערת המכפלה שנכפלה בזוגות כי נתיחדו שתי ההי"ן שבשם הגדול והנורא ונעשה זאת בחברון מלשון חיבור ויחוד כי נתחברו כל המדות כאמור. וכאשר עשה כל זאת, ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו כי כבש לה הדרך מקודם לעלות בית ה' ואז בעת קברה עלתה נשמתה בשביל אשר עשה אברהם להעלות המיין נוקבין אל המלכות ומשם אל הבינה להיות צרורה בצרור החיים אמן כן יהיה בנשמת כל ישראל.