וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. לשון זה צריך פירוש כי מה נשתנה זה מכל מקום שכתוב וילך או ויצא, והנראה כי נודע אשר שני מיני עבודת ה' נמצאים בעבודת אלהינו יתברך שמו. אחד הוא על ידי תורה ותפילה ומעשים טובים שניתנו מן השמים ועל ידיהן אדם מיחד שמו הגדול יתברך כל אחד לפי שורשו וערכו וחפץ לבו באהבת ה' ויראתו והקב"ה מקבל נחת רוח מזה כי הוא אמר ויהי שאמר ונעשה רצונו וכל מצוה ומצוה הוא כתר לקונו יתברך שמו כמו שאיתא (בחגיגה י"ג:) סנדלפון הגבוה מחבירו ת"ק אמה עומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו ופירשו שם בתוספות מתפילת ישראל הוא עושה עטרות וכן הוא בזוה"ק (בשלח נ"ח.). והשנית הוא על ידי דברים התחתונים הגשמיים שנתרחקו מאור פניו יתברך וניצוצי הקדושה אשר בהם מוטבעים ומשוקעים בקליפות והרע, ועל כן אדם הנמשך אחריהן פונה לבבו מאת ה' ומרבה בגופו ונפשו טומאת וזוהמת הסטרא אחרא והרע כי הגשמיות אשר בהם הוא מסטרא אחרא ואין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבני נשא אלא מגו אכילה ושתיה כמו שאיתא בזוה"ק ואמרו חז"ל (תנא דבי אליהו פרק כ"ו הובא בתוספות כתובות ק"ד.) עד שיבקש אדם שיכנסו דברי תורה לתוך גופו יבקש רחמים שאל יכנסו מעדנים לתוך גופו כי זה שורש כל הרע וכן בכל התאות וחמדת הגוף מדברי עולם הזה השפל.

ואכן אלהינו יתברך שמו הכל יכול וכוללם יחד לא לתהו בראם להיותם אבן מכשול לפני בריותיו שברא במדת הרחמים להורישם גיהנם על ידיהם כי חפץ חסד הוא ועיקר בריאתם היה כי יש עבודה גדולה ורבה נפלאה למאוד אשר אם אדם זוכה לעבוד על ידיהם עבודתו יתברך שמו שגם בעת עשות כל דברים התחתונים הגשמיים יהיה לבו רחוק ומופשט ומובדל מלהתאוות להם בשום אופן אדרבה יהיו נמאסים אצלו בתכלית המיאוס עד שאם לא היה בהכרח לעשותם מצד העבודה שיש בהם לא היה עשאם בשום אופן לא מחמת כפיית התאוה רק מחמת המיאוס האמת שנמאסין בלבו בשלימות וכמו שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב.) בתאות הזיווג תנא אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה וכמו כן בכל התאוות. והנה בתאות אכילה כשישים האדם אל לבו מה נעשה ממאכלו אחרי אכלו ואחרי שתו ודאי יהיה נמאס אצלו תאוה הזאת בשלימות. ואמנם הנה בכל הדברים התחתונים האלה אין גם אחד שלא נמצא בו ניצוצים הקדושים וחיות הקודש המגיע אל הדבר ההוא מבוראנו יתברך שמו שהוא תמיד בכל עת ובכל שעה ובכל רגע מחיה ומהוה את כולם ואלמלי יצוייר העדר שפעו וחיותו מכל הנמצאים שבעולם אף על רגע כמימרא היה כל העולם כלא היה, והיה לאפס ואין.

וזה עיקר העבודה בדברים ההם להיות נבזה בעיניו נמאס בתכלית המיאוס כל בחינת הגשמיות והרע שסביב הניצוץ הקדוש ויחשוק ויתאוה לעבודת אלהינו יתברך שמו והוא לברר הניצוץ הזה מתוך הדבר ההוא כל אחד לפי בחינתו וערך מוחו ושכלו, וכבר דברנו מבחינות האלה בכמה מקומות. אם מי שחלק לו אלהים בבינה ונפשו יודעת ברזי אלהינו יתברך שמו בסודות המבוארין בדברי קודש קדשים האר"י ז"ל איך לברר מכל דבר הניצוץ שלו והן עוד יותר גבוה מי שמשיג שורש כל דבר ודבר שבעולם מחוט שרוך נעל ועד דבר הגדול שבגדולים איה מקום מוצאו ומובאו בשורש המרכבה העליונה ודבר זה נודע על ידי קריאת שם של כל דבר כי שם כל דבר ודבר הוא שורש חיותו למעלה ובבחינה זו יוכל ליחד שמו הגדול והקדוש בכל דבר ודבר מדברי העולם בלכתו ובשבתו ודיבורו ומעשיו בכל הדברים, ובחינה זו היא גבוה למאוד אין כל אדם זוכה לה כי אם לשרידים אשר ה' קורא המה יכירו וידעו שורש כל דבר בשמי השמים ומיחדים על ידי זה יחודים העליונים. ועל זה אמרו חז"ל (מדרש תלפיות ערך חנוך) חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מיחד שמו יתברך. והן בדרך הפשוט המבואר ברמב"ם (פרק ג' מהלכות דעות הלכה ב') ושולחן ערוך (אורח חיים סימן רל"א) שהוא להיות כל דבר ודבר נטפל למצוות ה' שלא יאכל כי אם להיות בריא לעבודתו יתברך שמו וכן בכל הדברים לא יעשה כי אם עד שימצא בהם מקום לה' כמו השינה כדי שינוח גופו בשביל לעסוק בתורת ה' וכדומה. והעיקר הוא המיאוס בגשמיות הדברים ההם בתכלית המיאוס כי בלתי זה כשאינו נמאס התאוה אצלו בכל אופניה אף אם יכוון כל הכוונות שבעולם לא יועילו ולא יצילו לברר הניצוצים הקדושים בשלימות כיון שרצון חשקו לגשמיות הדברים בכח תאותו הבאה משרש הרע. ואמנם אף על פי כן אם לא זכה עדיין להיות נמאס בתכלית לא ינוח מה שיודע לעשותם לשם ה' באחד מבחינות הנאמרים כי אפשר על ידי זה יוכל מעט מעט לבוא לבחינת שיהיו נמאסים אצלו בשלימות. וגם על כזה אמרו חז"ל (אבות ב', כ"א) לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה כי כל אשר בכוחך עשה. אבל באמת לא יבורר הניצוץ בשלימות שיהיה בזה יחוד שמותיו הקדושים אם לא כאשר ימאס בתכלית כל הגשמיות כאמור. ועבודה זו היא חשובה לפניו יתברך מאוד מאוד כנודע, וכאשר כתבנו כמה פעמים. לפי שזה הניצוץ נתרחק מאוד מאור פניו יתברך ונטבע ונשקע בתוך עמקי הקליפות והרע, וכאשר זוכה הניצוץ להשיב לבית אביו אין שמחה כשמחה זו לאב ולבן, והבן.

והנה אדם העובד את ה' בבחינה הראשונה על ידי תורה ותפילה ומעשים טובים לבד הנה הוא צריך להתרחק מאוד מכל דברים התחתונים הגשמיים ומכל שכן במקום שנתרבה חושך הקליפות והרע, כי לא ניסה ללכת באלה ופן כאשר יבוא ביניהם יחטיאו אותו ח"ו. והן מצינו ברבי אלעזר בן ערך שהיה שקול ככל ישראל וכאשר איקלע למקום אשר נמצאו מדברים הגשמיים המושכים את לב האדם מרוב טובם אימשיך בתרייהו ואיעקר תלמודיה עד שקרא על החודש הזה לכם החרש היה לבם כמו שאמרו חז"ל (שבת קמ"ז:). כי אף אצל צדיק גדול, עבודה גדולה היא כאשר בא למקום אשר רבתה חושך הקליפות לצאת נקי מהם. ונודע מזוה"ק (חלק א', פ"א:) אשר כל זה היה עיקר ירידת אברהם אבינו למצרים בכדי לאשגחא באינון דרגין ולאתרחקא מנייהו ולאתרחקא מעובדי מצרים. ועל כן יעקב אבינו כל אותן י"ד שנה שהיה נטמן בבית עבר לא שכב בלילה כלל שהיה עוסק בתורה כי התרחק מכל הדברים התחתונים, ולאו דוקא משכיבה לבד כי אם מכל הדברים התחתונים כאומרם ז"ל שלא עסק בהם כי אם מעט מן המעט שהיה ירא מפניהם מלהציג רגליו ביניהם. וכשעודו היה בבחינה זו לא היה יכול ללכת כלל ארצה בני קדם כי נודע אשר חכמים היו להרע למאוד ששם היו בני אברהם ששלחם אל ארץ קדמה ומסר להם שם טומאה כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צ"א.), עד שנשתבח שלמה המלך ע"ה שנתחכם יותר מהם כמו שכתוב (מלכים-א ה', י') ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ואמרו חז"ל (ילקוט נ"ך רמז קע"ז) ומה היה חכמתן שהיו יודעין במזל וערומים בטייר (פירוש אסטרולגיא) וכיון שהם היו נשקעין כל כך בקליפה, והטומאה רבתה בהן לא היה יכול יעקב להכין פעמיו לשם כי ח"ו ח"ו פן ימשך אחריהם מעט מן המעט.

ואמנם כאשר שכב יעקב במקום המקודש והראו לו הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כאשר כתבנו למעלה שאף כל דברים התחתונים הגשמיים המוצבים ארצה בגוש עפר הארץ הנה ראשו מגיע השמימה וכולם יש להם שורש במרכבה העליונה ואין חיותם וקיומם ועמדם עד עתה כי אם מאור וכח ה' המתלבש בהם. ואדם המשכיל, כח בו לעשות יחודים וזיווגים עליונים קדושים ונוראים למאוד. עד שאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי כנזכר למעלה, כי לא ידע שיש עבודת ה' באלה הדברים והיה סבור שאין עבודת ה' כי אם בתורה ותפילה ומעשים טובים, אבל עתה אכן נודע לו הדבר הנורא הזה שגם מקום זה נורא הוא ליחד על ידו יחודים נפלאים ולעשות בזה נחת רוח גדול לפני מי שאמר והיה העולם, אז היה מותר לו ללכת ארצה בני קדם. כי כשהוא בבחינה זו אינו ירא משום דבר כי כל דבר ודבר שרואה לפניו אינו רואה כלל דבר הגשמיות שבו כי אם כח ואור ה' המתלבש בו להחיותו. ותיכף כשבא לפניו דבר כזה הנה הגשמיות שבו נעשה נבזה בעיניו נמאס בלבבו וישכם ויאמר באמת כי זה הבלי הבלים שטותים, גם טומאתם בהם, כי כל הגשמיות הם שורש הקליפות והרע, ואינו נותן לב כי אם לניצוץ הקדוש אשר שם, ומכין לבו בכל כוחו ליחד יחודים על ידי דבר הזה ולברר הניצוצים הקדושים מדבר זה ולהכניע ולשבר כח הטומאה והרע שסביבו. ובזה נכנעים ונשברים כל הקליפות כי שיברם בלבבו ואז על שחל ופתן ידרוך ירמוס כפיר ותנין וזר לא יקרב אליו כי קודש הוא והקדיש תאותו לה' אליו בלבד. והנה ידוע אשר כל דברים התחתונים מכונים על שם הרגלים של אדם לפי שהם התחתונים מכל האדם והם המוצבים ארצה.

וזה שאמר הכתוב וישא יעקב רגליו פירוש שנשא את רגליו למעלה לראש לעשות מכל דברים התחתונים בחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וחז"ל אמרו (בראשית רבה ע', ח') לבו נשא את רגליו גם כן רומז לדברינו שלבו הטוב במה שמיאס בלבו באמת כל בחינות תאות הגשמיות הוא נשא את רגליו מה שעושה בכל דברים התחתונים למעלה למעלה. והנה גם הוא בהליכתו ברגליו היה מיחד יחודים בעולמות העליונים, חוץ מדרך הפשוט מה שלא הלך כי אם לדבר מצוה ולא נתערב בלבבו שום דבר חוץ ממה שהלך לישא אשה, שיחשוב בשביל ממון ח"ו או לנוי אף מעט מן המעט כי כבר יצא יצא מכל בחינות האלה ולא כיוון באמת כי אם לקיים מצות ה' כיבוד אב ואם ולהקים זרע צדיקים בעולם שיעבדו את ה' ויעשו לו נחת רוח כאשר נתבשר על זה בחלום הלילה משמו יתברך. ועל כן וילך ארצה בני קדם בלי שום מורא ופחד כי לא היה מתערב בלבבו שום תאוה כל שהוא לדברים התחתונים וכבר היה יכול לאשגחא באינון דרגין ולאתרחקא מנייהו, ונתקיים בו (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. כי כאשר ידע לידע את ה' בכל דרכיו אז ה' הטוב אל יתן למוט רגליו ומותר לצעוד בכל מיני טומאות הקליפות ויכנס בשלום ויצא בשלום וכי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו ככל הנאמר.

גם ירצה לומר לפי דרך הנזכר וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. כי נודע אשר ג' הראשונות נקראים ימי קדם בסוד הכתוב (איוב כ"ט, ב'-ג') מי יתנני כירחי קדם וגו' בהלו נרו עלי ראשי. כי המה נקראים בבחינת הראש וזהו שכתוב וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם כלומר שנשא את רגליו וכל דברים התחתונים לארץ בני קדם למעלה לראש והוא ממש סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והבן.

וירא והנה באר בשדה וגו'. צריך לדעת מה עמד לו יעקב בשדה על הבאר ולמה לא הלך אל חרן עיר לבן כאשר צוהו אביו לך פדנה ארם ביתה בתואל וגו' גם מה שטען עם הרועים לא עת האסף המקנה השקו הצאן וגו' צריך להבין מה לו ליעקב בזה ואיך יעשה מוכיח פתאום בארץ לא לו ופן יאמרו אליו מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, ואכן כי הנה נודע מאמר חז"ל (שמות רבה א', ל"ב) ג' נזדמנו להם זיווגם על הבאר, יצחק ויעקב ומשה. וביותר מבואר בזוה"ק בזה בפנימיות הענין מפני מה נזדווגו זיווגיהם על הבאר. אשר על כן יעקב אבינו ודאי ידע כי אין זיווגו נזדמן לו כי אם מן הבאר וכאשר ראה באליעזר עבד אברהם שעמד על עין המים לבקש זיווגו של יצחק. ואמנם תמוהי היה מתמה כי היה זה הבאר מחויב להיות בעיר, או סמוך ונראה לעיר, שיהיה מדרך בנות משפחתו הצנועות לצאת עד שם, כאומרם (ספר חסידים תתרט"ו) למה חפץ אברהם דוקא ממשפחתו לפי שידע שצנועות הם. אבל כאן שהיה הבאר בשדה ואתתא בדברא לא שכיחא. גם אי אפשר לו לעשות נסיון כאליעזר עבד אברהם בעלמה היוצאת לשאוב מים לומר לה הגמיאיני נא מעט מים כי היה שם ג' עדרי צאן רובצים כי האבן גדולה על פי הבאר, וילדה בודאי לא תוכל לגלול האבן ולא תבוא כלל לשאוב מים ואם כן איך יזדמן לו זיווגו. וזה בא הכתוב כמתמה וירא והנה באר בשדה באר המיוחד שצריך להזדמן לו שם זיווגו ראה אותו בשדה ואיך תבוא העלמה, ועוד כי הנה שלושה וגו' והאבן גדולה וגו' כאמור באופן שלא אוכל עוד לנסות כאליעזר עבד אברהם ואיך אדע מי זיווגי. ועל כן,

ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם וגו'. בכדי לידע אם הוא קרוב לעיר ואפשר יוכל להתגלגל שתבוא הזיווג אצלו, ויאמרו לו מחרן אנחנו וגו' ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן וגו'. ששאל להם אם הם שלמים עם לבן וזה אומרו השלום לו אם אתם שלום עמו (וכן אמרו חז"ל בראשית רבה ע', י"א) וכוונתו כי אם יש להם שלום עמו בודאי ילכו ויודיעו אותו ואולי על ידי זה יתגלגל הדבר שיבוא הוא ובנותיו לקבל פני בן רבקה אחותו. ואכן הם השיבו כי יש להם שלום אבל אינם צריכים ללכת להודיע כי הנה רחל בתו באה עם הצאן, ומיד כששמע זאת אז ידע בוודאי כי ה' הצליח דרכו וכאן יזדמן לו זיווגו. והנה חז"ל אמרו (שם) וזה לשונם: ויאמרו שלום ואין פטטין את בעי (פירוש אם אתה חפץ להרבות דברים) והנה רחל בתו באה עם הצאן הדא אמרת שהדיבור מצוי בנשים וכו'. כי היה קשה לחז"ל למה להם להשיב על דבר אשר לא שאל אותם ואמרו כי לא היו חפצים להרבות בדברים ועל כן אמרו הנה רחל באה והדיבור מצוי בהן. והטעם שלא רצו להרבות בדברים עמו נראה לפי שהיו שכירי יום ואסור להם לפגר ממלאכתם אף רגע כמימרא וכמעשה דאבא חלקיה (תענית כ"ג:) שלא רצה להשיב שלום לרבנן בעודו עסוק במלאכתו. ואף שגם בלא זה היו רובצים על הבאר להמתין עד אסיפת כל העדרים סברו פן יתמשכו מדברים אל דברים עד שיבטלו גם כן קצת בעת אסיפת העדרים, ועוד כי כן דרך אלו הנאמנין בשליחותן מרגילין עצמן שלא לדבר עם שום אדם בעת עבודתן, ועל כן גם שלא בעת העבודה כבר מורגלין לשתוק ואינם חפצים לדבר כי אין קץ לדברי רוח. כידוע אשר דברים בטלים גם זה הוא אחד מתאוות הזמן עד שאדם המורגל בהם קשה לו להתאפק ולחשות ויצאו לו בזה ימים ושנים ומבלה כל עתיו בהן לדבר עם זה ועם זה. וצדקו דברי החכם אדונינו שלמה המלך ע"ה שאמר (קהלת ה', ב') וקול כסיל ברוב דברים. וחוץ מה שזה מבטל מתורה ותפילה ועשיות המצוות ומכל שכן באיחור זמן קריאת שמע ותפילה. גם אי אפשר ברוב דברים שלא יערב בהן מלשון הרע וליצנות ושקר וחנופה וכיוצא בהם מדברי האיסור. וידוע אשר לשון הרע חמור יותר מכל עבירות שבתורה והרי הוא נחשב בין המינין והאפיקורסים שאין להם חלק לעולם הבא רק נכרתין ונאבדין ונידונין לדורי דורות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ז'). וליצנות ושקר וחנופה הם מהכתות שאינם מקבלים פני השכינה (סוטה מ"ב.). ועל כן תקנו חז"ל (ברכות כ"ח:) הודאה בכל יום שלא שם חלקי מיושבי קרנות שהם רצים לבאר שחת אף שאינם עושים כלום, אמנם עיקר חטאם במה שהם מדברים תמיד בכל מיני דברים בטלים ונתערב בתוכן דיבורי איסור ובפרט אלו המנבלין פיהם בדברי נבלה שאפילו אם נגזר עליו גזר דין של ע' שנה לטובה נקרע כמאמר חז"ל (שבת ל"ג.), ועל כן אמרו חז"ל (אבות א', י"ז) כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ובודאי לא כיוון ח"ו על שתיקה בדברי תורה ותפילה ח"ו כי כל פטטייא בישין בר מפטטייא דאורייתא (ירושלמי סוף ברכות), רק השתיקה מדברים בטלים וסיפור דברים חדשים מהבלי עולם שאינם נוגעים לעבודת שמו יתברך וכמעט זה שורש כל הרעות שבעולם וכמאמר הכתוב (משלי כ"א, כ"ג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. ואומר (תהלים ל"ד, י"ג-י"ד) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים וגו' נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה וגו'. וכל עיקר ביטול תורה ותפילה בזמנינו זה הכל מהדברים בטילים והשיחה שבין אדם לחבירו. וכבר נודע אומרם ז"ל (יומא י"ט:) אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר (דברים ו', ז') ודברת בם, ולא בדברים אחרים וכו'. ונחזור לענינינו אשר לפי שהיו שכירי יום לא היו חפצים להרבות בדברים עמו שלא לפגר מעבודתם ועל כן אמרו והנה רחל בתו וגו'.

ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן וגו'. כי אחר שדברתם בעצמכם אשר באמונה אתם עושים כראוי ואינכם חפצים לדבר דבר יותר מן הצורך אם כן למה זה אתם עומדים על הבאר השקו הצאן ולכו רעו עד שהשיבוהו כי לא יוכלו עד אשר יאספו על העדרים וגללו את האבן וגו', וההכרח לא יגונה כי טובת הצאן הוא ופעולתם באמונה.

עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא. מה שהודיע הכתוב כי רחל באה בעוד שהיה מדבר עמם לומר כי רחל לגודל רוב צדקתה הנהיגה עם פעולת עבודתה עם הצאן כשאר הרועים להיות באמונה שלימה שלא לדבר דבר ולעשות עשיה חוץ מדבר זה הגם שהיה צאן אביה ואינה שכיר יום מכל מקום כיון שקבלה עליה מאביה לרעות את צאנו היתה עושה באמונה כאילו היתה רועה בשל אחרים, וזה שאמר הכתוב עודנו מדבר עמם כלומר הנה יעקב היה מדבר עמהם אבל הם לא דיברו אתו ולא הסבירו לו פנים, לשלימות פעולתן בצאן אחרים שהיו שכירי יום, והנה גם כן על דרך זה ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה הוא פירוש היא באה עם הצאן של אביה כאילו היתה רועה צאן בשל אחרים ולא חילקה כלל לומר הרי הצאן של אבי ואיני מקבל שכר על זה ומה בכך אם לא אעשה כל כך באמונה כי רב צדקה היה במאוד לעשות כאשר קיבלה ועשתה בשל אביה כמו רועה סתם בשל אחרים ועל כן גם היא לא הסבירה פנים אל יעקב כלל ולא חפצה לדבר דבר ולא נשאה כלל עיניה להסתכל באדם העומד לנגדה לשאול אותו מי הוא ומאין בא. ועל כן,

ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וגו'. כלומר הנה יעקב ראה אותה אבל היא לא ראתה את יעקב מחמת שלימות מלאכתה שלא רצתה לישא עיניה לראות בבני אדם ולזה כאשר ראה יעקב זאת אמר מעתה אי אפשר לי לבדוק ולנסותה בנסיון אליעזר עבד אבי אבא לומר לה השקיני מים כיון שהיא עוסקת במלאכתה באמונה שלימה ואפשר לא תרצה לבטל והשכיל דעתו כי זה הכל מה' הוא כי רבקה לפי שהיתה צריכה לבוא אל יצחק המורה על דינים הקשים פחד יצחק היה מוכרח להמצא ברבקה שתהיה גומלת חסדים למאוד בכדי שתמתיק קצת דיני יצחק והוא בחינת העלאת מיין נוקבין ועל כן עלו המים לקראתה והיא שאבה ותשק את העבד ואת הגמלים לגודל החסד שבה כאשר כתבנו במקומו שזה היה עיקר נסיון אליעזר לידע אם היא גומלת חסדים להמתיק דיני יצחק מה שאין כן ביעקב שידע כי הוא ממוזג מחסד ודין ונוטה לחסד ואין צריך לקחת אשה בעלת גמילות חסדים אדרבה הוא צריך להשפיע החסד להמתיק דיני נוקבא בבחינת השפעת מיין דכורין הבא מן הזכר. ועל כן,

ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן וגו'. כי הראה אשר הוא צריך להשפיע החסדים בעולם להמתיק דיני נוקבא. ונודע אשר באר נקרא ציון וירושלים וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ע', ח') והוא בחינת המלכות נוקבא שנקראת באר מים חיים וגו' ולגודל תוקף הדינים הנמצא בה אינה יכולה להשפיע מימיה חסדי דוד הנאמנים לכל כי אם למי שזוכה גם על פי דין הגמור להיטיב לו והם אשר אמרו עליהם חז"ל (ברכות י"ז:) בפסוק (ישעיה מ"ו, י"ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה שכל העולם כולו ניזון בצדקה והם ניזונים בזרוע כי גם מדת הדין מסכים להיטיב עמהם ואינם צריכים לעשות עמהם צדקה וחסד הנקרא נהמא דכסופא כאומרו (דניאל ט', ט"ז) לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים, כשאדם ניזון מאת הבורא יתברך ברוב רחמיו וחסדיו אז הוא בוש לפניו מאוד שלא זכה בעבודתו להיות ניזון בשכר חלף עבודתו וצריך ליזון בחנם והוא ממש עבדא דנהים כריסא לא שוויא. מה שאין כן אלו הניזונין גם במדת הדין, יש להם נחת רוח ולבוראם נחת רוח, כי לזה ברא העולם לתת שכר בדין ולא בבושה ובחסד. ועל כן לתוקף הדינים הנמצאים בבאר מים חיים הלז אינה משפיע מטובה לכל, והדינים המה מונחים עליה כאבן על פי הבאר שלא יוכל כל אחד לשאוב, עד שבא יעקב בכוחו הגדול וזכה להיות ניזון בזרוע גם על פי תוקף הדין וכאשר ביקש למעלה ואמר אם יהיה אלהים עמדי שגם אלהים יסכים להיטיב עמי כמו שמובא בדברי הרב האלשיך והאור החיים זללה"ה.

ועל כן ויגש ויגל את האבן מעל פי הבאר ואמרו חז"ל (בראשית רבה ע', י"ב) כאדם שמעביר הפקק מעל פי הצלוחית להודיעך שכוחו גדול. ולא כיוונו על גשמיות כוחו בגוף כי לא ישתבח יעקב בכזה וחז"ל אמרו (אבות ד' א') איזהו גבור הכובש את יצרו ולא איזהו גבור שיוכל להכות כ' בני אדם כי לא ישתבחו ישראל בעשיות האלה כי ה' הוא הלוחם מלחמתם ואינן צריכין כלל לגבורה לכבוש מלחמות וכדומה, ואמנם יעקב היה כוחו גדול בבחינת הרוחניות לבטל הדינים המונחים על פי הבאר ולהשקות את הצאן צאן קדשים והארת רחל נקראת צאן (כמו שמובא בדברי האר"י ז"ל) להשפיע לבאי עולם חסדי המקום ברוך הוא בצדקה, והוא בעצמו היה ניזון בזרוע כי שיבר והכניע כל כוחי תאות מורשי לבבו הבאים מכוחות הדינים וזכה להיות ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו והם כוחות הדינים הנמצאים שכולם מסכימים לברכתו ועל כן גש וגל אבן מפי באר מים והשקה את הצאן.

וגם משה רבינו כן עשה בעת שישב על הבאר במדין ובאת צפורה לקראתו נאמר (שמות ב', י"ז) ויקם משה ויושיען וישק את צאנם, כי הוא היה בבחינה אחת עם יעקב כמו שאיתא בזוה"ק (תיקוני זוהר תיקון י"ג) משה מלגאו יעקב מלבר, וגם הוא הוריד והשפיע החסדים לבאי עולם וישק את הצאן צאן קדשים כאמור. ואף על פי שעשה יעקב לרחל כל זאת שגל את האבן והשקה את הצאן לא דיברה עם יעקב מטוב ועד רע לשאול אותו מי הוא ואיזה הוא רק וישק יעקב לרחל וישא את קולו וגו' אבל היא לא עשתה כלום לשלימות אמונת עבודתה ויראתה את פני ה'.

ויגד וגו' ותגד לאביה. ולא לאמה חז"ל אמרו (בראשית רבה ע', י"ג) לפי שאמה מתה והוכרחה להגיד לאביה. ועוד נראה לומר כי כבר כתבנו אשר רחל באמונה היתה עוסקת במרעה הצאן ולא רצתה לבטל אף רגע מעבודתה כעבודת עבד ואך כששמעה שאמר שבן רבקה הוא סברה בדעתה כי ודאי יש לו ממון רב אתו כי הנה עבד אשר בא משם כל הון יקר היה נמצא אתו ומכל שכן בן החביב, וזה שלא נתן לה נזם וצמידים על ידיה לפי שלא היה יכול לנסותה כרבקה לפי שהיא רועה ואי אפשר לה להתבטל ממלאכתה, אבל ודאי כי כל טוב נמצא בידו ונפשה הנה יודעת מאוד שאביה חומד ממון הוא במאוד ובודאי רצונו וחפצו בשמחה שתבטל היא ממלאכתו ותלך להגיד לו בכדי שיביאהו אל ביתו ולא יסור לבית אחרים, ועל כן עשתה רצון אביה בזה ותרץ ותגד לאביה לפי שהוא חפץ לדברים כאלה אבל לא היה לה רשות ללכת לבית אמה כי באמונה היתה עושה כאמור.

גם יתבארו הכתובים האלה באופן הזה ובהקדם לדקדק מה שאמר ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו למה חזר לכפול להודיע כי לבן אחי אמו וגם הראשון לכאורה מיותר כי ידענו מכבר אשר לבן אחי אמו הוא ולא נסתפק בפעם אחת וכופלו פעם שנית. ואכן כי הכתוב מגיד צדקת הצדקת רחל כי מיד כאשר ראה אותה יעקב הכיר בה שהיא רחל אף שלא נאמר לו משום אדם כי רחל היא, הכרת פניה ענתה בה ברוב צדקתה להכיר משפחת אמו הצדקת ותיכף ידע כי רחל בת אחי אמו היא כי היתה דומה לאמו בצניעות פניה והילוכה בקודש. ולא זה שהכיר ברחל שהיא היתה צדקת גמורה, גם הצאן שהיתה רועה אותם הכיר ששל אחי אמו הם לפי שרחל הנהיגתם ובודאי היו יוצאין שמורין שלא ירעו בשדות אחרים כגמלים של אברהם שהיו יוצאין זמומין בכדי שלא ירעו וכו' והיה ניכר על הצאן שהמה בודאי ממשפחת אמו להיותם רועים בכשרות מופלג.

ולזה אמר הכתוב ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו, פירוש תיכף כשראה את רחל הכיר בפניה ובמעשיה שהיא ודאי בת לבן אחי אמו כי אין כזאת כי אם במשפחת אמו רבקה הצדקת. וגם את צאן לבן אחי אמו, גם בצאן הכיר שהם של לבן אחי אמו שהם נאותים וראוים לאחי אמו בלבד לא לאחר מפני שרחל הצדקת הנהיגתם והיה ניכר בהם שהם ממשפחת רבקה. על כן ויגש יעקב ויגל את האבן וישק את הצאן וישק יעקב לרחל, והכל בלי הגיד לו כי רחל היא רק מפניה ומעשיה וכשרון יושר מרעיית צאנה ידע ששל אחי אמו כל זה. וכן מצינו בצדיקים שיודעין לרעות צאן כמו שאמרו חז"ל (ילקוט רמז קס"ט) אמר רבי יצחק ה' צדיק יבחן (תהלים י"א, ה') במה בוחן את הצדיקים במרעה. דוד נבחן במרעה. שנאמר (שם ע"ח, ע"א) מאחר עלות הביאו. ועמוס נבחן במרעה וכו', אף משה נבחן במרעה וכו'. ואכן יעקב כחז את צאן לבן נהוגים על סדר דרכי ישרים סבור שגם לבן צדיק כאחותו רבקה, והצאן צאנו. ולא ידע שזה עבור שרחל מנהיגתם בצדקתה והיא צדקת יותר מאביה על כן ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא בצדקות ולפי ששמע מרחל שאמרה לו וכי שרי לצדיקייא לסגויי ברמאות (מגילה י"ג:) כבר הבין שאביה רמאי הוא ולא צדיק אמר וכי בן רבקה הוא צדיק כאמו הצדקת ולא אחי אביה כנאמר.

או ירצה לומר ויגד יעקב וגו' כי אחי אביה הוא וגו'. לצד שלא רצתה רחל בצדקתה להסביר לו פנים כלל ולדבר עמו דבר מפני עבודתה באמונה הוכרח להתחיל לדבר אליה דברים המתקבלים על לב שומעיהם והתחיל לומר לה כי אחי אביה הוא כדי ליכנס עמה בדברים ואכן למען שלא יוציא דבר שקר מפיו אמר לה בלשון הזה אחי אביה הוא פירוש אביה הוא אח ולא פירש למי הוא אח וכוונתו היה על רבקה וכאשר שמעה אליו אמר וכי בן רבקה הוא אבל לא אמר אח לאביך אני כי נשמר שלא להוציא מפיו דבר אשר לא כן, ותתן אמת ליעקב.

ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו וגו'. להבין אריכת לשון הפסוק והיה די לומר ויהי כשמוע לבן את דבריה וירץ לקראתו וגו', והנראה כי הנה לא מצינו בכתוב כלל שיאמר יעקב לרחל כי הוא יעקב רק סתם אמר בן רבקה הוא ואכן הנה לבן בודאי מקודם שמע את שמע יעקב להיותו מפורסם בחינו שהיה מוטל בפניו על כל הבריות. וגם כי כבר אמרו שני בנים ליצחק ושתי בנות ללבן הגדולה לגדול וכו' (בבא בתרא קנ"ג.) ועל כן עתה כשבאתה רחל וסיפרה לו כדברים האלה אז ודאי ידע כי יעקב הוא, לפי שנזדמן לו זיווגו על הבאר ונזדמן לו הקטנה, בודאי הוא לקטן והוא יעקב. וזהו שאמר הכתוב ויהי כשמע לבן מכבר את שמע יעקב בן אחותו וידע שרצונו ברחל, ורחל נזדמנה לו עתה על הבאר בודאי הוא הוא. על כן וירץ לקראתו ויחבק לו וגו' כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע', י"ג) עבד שבא לכאן וכו' ושמא זהובים או מרגליות וכו'. הגם שבקרא נאמר ויחבק לו וינשק לו משמע שחיבק ונישק לו בעצמו ולא לשם דבר אחר. מכל מקום למדוהו מכפל לו שנאמר, והיה די לומר ויחבק וינשק לו ומדאמר שני פעמים נשמע שלכל אחד היה כוונה אחרת וחיבקו עבור מרגליות כי לבן הארמי שמו.

ויביאהו אל ביתו ויספר ללבן את כל הדברים האלה. הכתוב הזה מורה באצבע על גנות לבן הארמי הרשע ברשעתו. כי נצא ונראה איך הכניס לעבד אברהם, ואיך הכניס ליעקב אבינו בחיר האבות. כי הנה לאליעזר מיד כשראה אותו אמר אליו (בראשית כ"ד, ל"א) בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים. הרי שהכין עצמו בהכנת דירה לו ולאנשיו ולגמליו ופינה את ביתו מטינופת עבודה זרה כי היה ירא פן לא יכנס אליעזר לבית עבודה זרה והוא פחד ורעד להביאו אל ביתו כי כבר ראה נזם וצמידים על ידי אחותו ואחר כך נאמר ויבוא האיש הביתה ופירוש הביתה הוא מקום הפנימי שבבית חדר לפנים מחדר כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ', ג') בפסוק (תהלים ט', י"ח) ישובו רשעים לשאולה, לביטי תחתונה שבשאול. ותיכף ויתן תבן ומספוא לגמלים ואחר כך וישם לפניו לאכול לקחו כדרך בעל הבית הרוצה מאוד מאוד באורחים הבאים לקראתו. וכאן אצל יעקב לפי שלא מצא אצלו כלום לא עשה מכל אלה אף דבר אחד ולא פינה הבית מקודם מטינופת עבודה זרה ושאר דבר הכנת הבית כי אם ויביאהו אל ביתו ביתו המיוחד לו מאז והוא המלא גילולים וטינופת עבודה זרה בכדי שאפשר לא ירצה יעקב ליכנוס לתוך בית כזה ויפטר ממנו. גם לא לקחו לבית הפנימי כי אם אל ביתו מבחוץ סמוך לבית ולא שם לפניו לאכול כלל רק שהביאהו אל ביתו ולא חפץ לתת לו פת לחם לאכול, ובפרט ליגיע דרך. גם לא שאל אותו כלל, ולא דיבר עמו מאיזה סיבה בא הנה ומה רצונו כי אם יעקב התחיל ויספר ללבן את כל הדברים וגו' כדרך כל אלו שאין רצונם באורח הבא לביתם, הולך בביתו כאלם סר וזעף ואינו מדבר עם האורח כלל שום דיבור ואינו שואלו מי הוא ומאין בא ואנה ילך עד שמוכרח האורח להתחיל לדבר אליו ולספר לו כל ענינו, וכל זה כי מעולם לא עשה לשם שמים רק חומד ממון היה והכניס בשמחה עבד אבי אביו לפי שהיה טעון, ואותו הכניס בצרות עין ובמר נפש לפי שמצאהו ריקם כאמור.

ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה וגו'. להבין לשון אומרו אך עצמי ובשרי, כי הנה באמת יעקב חכם גדול היה ובודאי ידע אשר כל החיבוק והנישוק מקודם הכל שקר וכזב ולא היה כי אם לחפש אותו ולבדוק בו בכל המקומות על ממון ומרגליות. וכבר ראה בעיניו ממה שהביאו אל ביתו המטונף ומלא גללים מטנופת עבודה זרה ולא שם לפניו לאכול כנאמר. ועל כן נאמר למעלה ויספר ללבן את כל הדברים האלה רמז בתיבת כל כי כל הדברים האמורים למעלה בענין, הכל סיפר לו ורמז לו איך שיודע ברמאות פיו וחלקת דבריו כי לא באמונה היה עושה עמו, בכדי שידע לבן כי יעקב אחיו הוא ברמאות ולא ירמה אותו עוד. על כן אמר לו הנה אך עצמי ובשרי אתה שאתה כמו אני ממש שידעת כל מעמקי חדרי בטני ותוכן פנימיות לבבי וכמו עצמי ובשרי ממש אתה.

וישב עמו חדש ימים. מגיד הכתוב עוד רשעת לבן שהנה גם אחר שאמר לו אך עצמי ובשרי אתה אף על פי כן לא אמר לו שב עמי איזה זמן כי אם יעקב מעצמו מההכרח אשר לא יגונה ישב אצלו חודש ימים. ולפני לבן היה די מאוד שלא גירש את קרובו עצמו ובשרו מביתו שלא יחזיקנו אפילו שעה אחת, וכשישב לא מנע אותו כי היה בוש לגרש בן אחי אמו מביתו אבל הוא לא הפציר בו לשבת פן יחסרנו מפתו על זמן זה.

ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי מה משכרתך. הנה הקושיא מפורסמת לכל איזה דבר דחקו ללבן בזה שלא רצה במתנת חנם הלא אוהב גניבות וגזילות היה ואיך מאס במתנה בחנם, והנראה בהקדם לדקדק לשון ועבדתני שמורה על העבר והוא לא היה מדבר על העבר כי אם על העתיד כמו שפירש רש"י ועבדתני כמו ותעבדני שכל תיבה שהיא לשון עבר וכו'. ואך הנה ידוע אשר מיום בא יעקב ללבן נתברך בית לבן בשבילו כמו שאמר לו יעקב (לקמן ל', ל') ויברך ה' אותך לרגלי וגם לבן בעצמו אמר (שם כ"ז) נחשתי ויברכני ה' בגללך. ועל כן יעקב אבינו חכם גדול היה וישב עמו חדש ימים ולא דיבר כלל עם לבן אופן השכירות בכדי שיראה לבן חילוק שבינו לשאר פועלים שהברכה מצויה במעשה ידיו ועל כן אמר ליה הכי אחי אתה כלומר הנך אחי אתה ברמאות ועל כן ועבדתני חנם עד הנה בכדי שאראה אשר פעולתך אינה כשאר פועלים, ודמי שוויה הרבה לפי הברכה שמצויה אצלך, ועל כן הגידה לי מה משכורתך כי פן תכביד עלי אחר כך לומר שהכל שלך הוא מברכתיך. הגידה לי עתה אופן משכורתך פירוש השייך אליך חלוק משאר עובדי עבודה שאינם לוקחים כי אם שכר פעולה ואתה תקח יותר אבל למען תדע כי אתה רק שכיר יום אצלי ושכירות מגיע לך והכל שלי הוא.

וללבן שתי בנות שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל. ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. אמרו חז"ל (בבא בתרא קכ"ז.) ועיני לאה רכות אפשר בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב בגנות הצדקת דבר וכו' עד שהיתה בוכה שלא תפול בגורלו של עשו וכו' עד כאן. ועוד נראה טעם לדבר כי שבח יעקב הוא זה כי לכאורה היו הבריות יכולין לומר שברמאות דיבר יעקב עם לבן שרצה לעבוד אותו בשביל בנותיו כי ידע שבן אין לו ותעובר נחלתו לבתו ואם כן כל אשר יעבוד ללבן הכל שלו הוא כי אז לא היה בנים ללבן כי אם בנות, ולזה אמר הכתוב אשר לא כן הוא כי הנה ללבן שתי בנות ושם הגדולה הוא לאה ושם הקטנה רחל ובודאי מן הסתם דרך האב לתת יותר מוהר ומתן לבתו הגדולה מלבת שאחריה, ועוד יותר שהנה עיני לאה רכות ונודע שאיש שיש לו בת אשר יש לה איזה חסרון בגופה אז כל אשר לו כמעט יתן לבת הזאת כדי ליפותה בעיני בעלה וכאן הנה היה חסרון היותר ניכר שעיניה רכות וידוע מאמר חז"ל (תענית כ"ד.) כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה וכלה שעיניה תרוטות כל גופה צריך בדיקה ועל כן ודאי לבן ירבה מוהר ומתן לבתו לאה ביותר ויותר, והנה רחל היתה יפת תואר ויפת מראה שחוץ שלא היה לה חסרון בגופה עוד היתה יפת תואר ויפת מראה באופן שלה ימעט בנתינה ככל היותר אפשרי, ומוכח מזה שבודאי ח"ו לא היה עין יעקב בממון לבן לעבוד אותו כדי לירש ממונו, ולזה נכתב בתורה ועיני לאה רכות להגיד בזה שבח הצדיקים אשר ח"ו לא כיוון להנשא לשם ממון ולא היה עיניו בממון לבן לקחת את אשר לו כי היה סבור שבודאי הכל יתן ללאה בתו כנאמר והוא לא חפץ בה רק ברחל. ואם תאמר אפשר ח"ו משום נוי רחל חפץ דוקא בה ועזב את מוהר ומתן לבן. לזה אמר הכתוב לא כן הוא כי.

ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. פירוש את רחל אהב עצמיות כשרות שבה ולא יפיה ולא נויה וחינה, והראיה שאמר אעבדך שבע שנים ברחל וגו' ונודע מה שמובא בזוה"ק (בראשית קנ"ג:) וזה לשונו: וכי מה דעתיה דיעקב דלא קאמר עשר ירחין או שתא חדא אלא ז' שנים אמאי אלא יעקב בחכמה עביד בגין דלא יימרין דבגין תיאובתא דשפירו דרחל עבד אלא בגין חכמתא דסיהרא בת שבע היא וכולהו שבע שנין עילאין שרו עליה דיעקב עד לא נסיב לה לרחל וכו' עד כאן. ומזה נודעת לכל כי יעקב לא עבד בגין היופי ח"ו או לשום תאוה וחמדה בשום פנים כי הנה מעצמו אמר ללבן לא כמו שאתה סובר שלפי שהיא יפת תואר ראויה היא להנשא בלי מוהר ומתן אני איני חושש לזה רק עוד אעבדך שבע שנים אשר מעולם לא נשמע כזה שיעבוד ישראל באשה, ואמנם ברוב החכמה שעל ראשו ורצה ליכנס בזה השער לה' להתדבק בבאר שבע במדה הכלולה משבע ועל כן איני רוצה כי אם ברחל בתך הקטנה, בשלוש אלה אני מקפיד דוקא. ברחל, ולא בלאה כי שורש רחל אהב הנקראת בת שבע למעלה למעלה. וגם דוקא בתך ולא מן השוק כי מי יתן טהור מטמא ואם ממך יצא הטוב ודאי הוא טוב שאין למעלה הימנו כי מן עפר נעשה זהב וזהב הארץ ההוא טוב שם אבן הבדולח המאיר ובא לכל יושבי הארץ כי לפי ערך שורש הרע שהיה בלבן כן ערך הטוב שיצא ממנו בבנותיו והם נשמות יקרות מאירים ומופיעים לעד. וגם דוקא הקטנה לפי שהיא הקטנה יפה כלבנה שאמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך וצדיקים נקראו על שמה דוד הקטן שמואל הקטן כמאמר חז"ל (חולין ס':), ועל כן עליה דוקא אני מקפיד שלא תאמר הלא טובה אעשה לך לתת לך גדולה תחת קטנה אין חפצי רק בקטנה שנמשלה ללבנה ומאן דאיהו זעיר איהו רב כמו שאיתא בזוה"ק (חלק א', קנ"ב: בתוספתא).

גם יאמר אעבדך שבע שנים ברחל וגו'. כלומר בעבור רחל לפי שעתה היא רועה צאנך, ועתה בעבורה ובמקומה אני אעבוד אותך, ורחל תהיה פטורה מעבודתך ובהאי הנאה תהיה מקודשת לי ועל כן כשרימהו אמר לו הלא ברחל עבדתיך שהוא עבד עבודת רחל.

עוד יאמר אעבדך שבע שנים ברחל, והיה לו לומר בעבור רחל. כי נזרקה רוח הקודש מפה יעקב אבינו לומר בתחילה, כאשר יהיה לבסוף שבכלות השבע שנים, ולבן רימהו ונתן לו לאה אמר לו מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת בעבודה אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות ואמרו חז"ל (בראשית רבה ע', י"ט) שבוע זאת הוא שבעת ימי המשתה ואחר כך תיכף תקח את רחל ותעבוד שבע שנים אחר נשואיה. כי הנה תיכף נאמר ויבוא גם אל רחל וגו' ועל כן השבע שנים אחרות שעבד כבר היה עם רחל אחר הנשואין וזה שכתוב אעבדך שבע שנים ברחל בתך וגו' פירוש עם רחל בתך אעבדך שבע שנים והם שבע שנים השניים.

גם יאמר ברחל בתך הקטנה, כי חשש פן יאמר לבן הלא בתי רועה היא ואין חפצי כלל לתת אותה עתה לאיש שתבטל ממלאכתי ותהיה רשות אחרים עליה ופן יאמר בעלה מתי אעשה גם אנכי לביתי על כן אמר לו יעקב הנה אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה כלומר לפי שהיא קטנה וראויה עדיין לרועה אני אעבוד אצלך עוד שבע שנים ואחר כך ודאי שתהיה ראויה לנשואין ואקח אותה. ועל כן,

ויאמר לבן טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר. כלומר בעת שתהיה ראויה להנשא לאיש אחר מוטב אתן אותה לך בעת ההיא אבל לא עתה בכדי שתרעה את צאני כי בנים לא היה לו לרעות את צאן אביהם. וגם יאמר טוב תתי אותה לך וגו' כי לפי דעתי אם היה באפשרי שלא לתתה לשום איש ודאי הייתי חפץ ותעבוד עמי עבודת עבד אבל ודאי סוף הדבר שתנשא לבעל על כן טוב תתי אותה לך וגו'.

שבה עמדי. פירוש שלא תאמר שקודם תקח אותה ואחר כך תעבוד כאשר היה בסוף עם רחל כי לבן היה חפץ לרמות אותו שיתן לו לאה, ואם קודם העבודה ירמהו בלאה חשש אולי לא יחפוץ יעקב לעבוד אותו אחר כך בטענות אמת כי רימהו וברחל קיבל שבע שנים ולא בלאה, על כן אמר לו שבה עמדי לבד ולא עם אשתך עד אחר העבודה שיגיע זמן נשואיה בלא זה ואז תקחנה. ועתה לא אתן לפי שרועה היא כאמור למעלה וכשהשלים השבע שנים אז נתן לו לאה והוכרח יעקב לעבוד עוד שבע שנים ברחל כי כן הותנה קודם נשואיה.

ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. כל המפרשים תמהו באומר ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו וגו' כי לכאורה בהיפוך הוא אם אחד ממתין על הדבר שחפץ בו אז כל שעה בעיניו כימים רבים כידוע. ואכן אלי נראה פירושו בדרך הפשוט שמחמת האהבה שאהב יעקב את רחל עבד כל השבע שנים עבודה שלימה בשלימות הלב באהבה ובחשק נמרץ כאילו לא היה עובד בעדה כי אם יום אחד בלבד שבודאי היה עוסק ביום הזה במלאכה בשלימות רב מהחשק שיגיעו בסוף היום, כן כל ימי השבע שנים כולם היו ימים אחדים כאילו לא עבד כלל אתמול ולא יעבוד למחר כי אם יום הזה בלבד אשר עבודת יום אחד בלבד בשביל עסק גדול כזה ודאי הוא בכל השלימות (וגם נודע אשר זה שעבד יעקב ברחל הוא ממש כמו שאנחנו קורין קריאת שמע כי עיקר עבודתו היה ליחד יחודי השכינה וקשוטי כלה הנקראת רחל כנודע לכל ועל כן ודאי עבודת כל יום ביומו היה כדבר חדש אצלו לרוב האהבה והחשק והאש אשר היה בוער בלבבו לעשות קישוטין לשכינה ובודאי היו כל הימים ימים אחדים ממש כאילו אינו עושה רק היום לבד בחשק נמרץ וכמאמר חז"ל (פסיקתא זוטא ואתחנן ו', ו') בכל יום יהיה בעיניך כחדשים. ועוד כי הנה ידוע אשר אצל הצדיק ודאי אינו דומה עבודת יום אחד ליום שני ובכל יום ויום חדשים מחדש לעבודת קונו באהבה יחודים וזיווגים שונים ואצלו ממש בכל יום חדשים הם לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן לקשט את הכלה בכ"ד קשוטיה ולעשות נחת ליוצרנו ברוך הוא וברוך שמו. ובזה ודאי ימים אחדים הם כל יום מובדל ומופרש מחבירו) וכל יום הוא יום אחד. ולא שני לראשון לו, ולא ראשון לשני לו. וכל זה עשה לעבוד עבודה שלימה באהבתו אותה ושלא יעליל עליו לבן הרשע שלא עשה פעולה שלימה ולא עבד אותו כראוי ולא ירצה לתת לו את רחל אחרי כלות הז' שנים. ולזה עבודה שלימה עבד אותו בכל יום כדבר חדש ממש.

ועוד יאמר ויהיו בעיניו כימים אחדים. לפי הנזכר שירא יעקב שלא יעליל עליו לבן לומר שלא עבד כראוי על כן עבדהו עבודה שלימה יותר משאר פועלים כי הן נודע זמן עבודת הפועלים הוא מעת יציאת השמש על הארץ עד שקיעתה כמאמר הכתוב (תהלים ק"ד, כ"ב-כ"ג) תזרח השמש וגו' יצא אדם לפעלו, וכמאמר חז"ל (בבא מציעא פ"ג:) וכן נפסקה הלכה בחושן משפט (סימו של"א ברמ"א). אבל הוא העיד על עצמו גנובתי יום וגנובתי לילה הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדר שנתי מעיני מה שאין שום פועל עושה כן כדי שלא יהיה שום מקום להרמאי לבוא עליו ברמאותיו. ולזה אמר ויהיו בעיניו כימים אחדים פירוש כאילו נתאחדו הימים זה בזה ונעשו יום אחד ארוך כי לא היה לו מנוחה גם בלילה כשאר פועלים רק עבד תמיד בכל הז' שנים כאילו היה יום אחד ממש בלי הפסק לילה ומנוחה ושינה ונעשו הימים אחודים זה בזה.

עוד יתבאר אומרו ויהיו בעיניו כימים אחדים. שלא תאמר כי רק אותן י"ד שנים שהיה יעקב בבית עבר שהיה עוסק בתורה אז היה מיחד שם ה' ויחד יחודים למעלה למעלה ולא עתה שעבד כל היום לרעות צאן לבן לא נתיחד על ידו שם ה' כמאז, לא כן כי כבר כתבנו אשר על זה הראהו הקב"ה בחלום, הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה להראות לו אשר כל הדברים התחתונים שרשם למעלה למעלה בשיעור קומה במרכבה העליונה של יוצר בראשית והאדם המשכיל מיחד יחודים נפלאים ונוראים בכל דברים הגשמיים התחתונים ומהם נעשין קשוטי שכינה יקרי הערך למאוד וכמו שאיתא (מדרש תלפיות ערך חנוך) על חנוך שתופר מנעלים היה ובכל תפירה ותפירה היה מיחד שמו יתברך. וכבר כתבנו קצת למעלה אופן היחודים האלה. ועל כן יעקב אבינו צדיקו של עולם שעבד בשביל רחל, עיקר כוונתו היה לקשט את השכינה בכל שבע מדותיה בשבע שני עבודתו כנאמר בדברינו למעלה ומעולם לא התחיל לעלות על לבבו כלל שום ענין רחל הגשמיות שבארץ לאהוב את יופיה וחינה חלילה כי אם את רחל אהב היא השכינה הקדושה הנקראת רחל (וכמו שמובא בכוונות האר"י ז"ל בפסוק (דברים ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך וגו' שיכוון לאהוב השכינה הנקראת את כנודע) וזה שאמר הכתוב ויהיו בעיניו כימים אחדים כלומר כאותן הימים שהיה מיחד בהם שם ה' על ידי תורה ותפלה כן ז' שנים הללו היה מיחד יחודים נפלאים למעלה בשמי השמים. ולזה סיים באהבתו אתה את ה' היא השכינה הקדושה שנקראת את ונרמזת באות ה' אחרונה שבשם הגדול הוי"ה ואותה אהב ועליה עבד ככל הנאמר וכידוע לחכמי לב.

ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה. צריך לדעת אומרו הבה את אשתי ונודע אשר עדיין לא אשתו היתה כי לא לקחה עד אחר השבע שנים, וגם מה שאמר כי מלאו ימי לכאורה ללא צורך כי כבר היה לבן יודע זאת, ומה שאמר ואבואה אליה ודאי מיותר והכל יודעין למה כלה נכנסה לחופה. ואכן נראה כי נודע מה שכתב הרב הקדוש בעל אור החיים זצלה"ה כי יעקב כיוון לקדש את רחל בביאה ולא בכסף בשכר עבודה שעבד בעדה כי כל השכר מלוה הוא והמקדש במלוה אינו מקודשת עיין שם. ולפי זה ודאי הקושיא במקומה עומדת במה שאמר הבה את אשתי.

ואכן מה שנראה לי הוא כי יעקב קידשה בכסף מלא במה שעבד בעדה כי כבר כתבנו שיעקב עבד עבודה אשר היתה מוטלת על רחל שהיתה רועה לאביה וקיבל הוא העבודה שעליה לעבוד בעבורה ונמצא לא מלוה הוא כי אם פרעון חובה, ובדעתה היה שזה ממון גמור יחשב להתקדש בעד זה. והגם שרחל לא היתה מחויבת בזה מצד יושר הדין מכל מקום לא יהיה אלא כנכרי אלם שאנסוה לעבוד עבודה וכשבא יעקב ופרע בעדה בדעתה ודאי ממון גמור יחשב כי סוף סוף היא היתה צריכה ליתן ממון זה. ונמצא כיון שקידושיו קידושין מאז שוב ודאי לא עלה על לב יעקב שיחליפנה באחרת כיון שאשתו זאת מכבר היא ובודאי כשיבוא יעקב אליה לא יכוון עוד לבעול לשם קידושין כי היא מקודשת ועומדת וכיון שלא יבעול לשם קידושין הרי יעשה הבעילה באחרת בעילת זנות ואיך יפקיר לבן את בתו לבעילת זנות, ואמנם עוד דבר אחד היה יעקב ירא שלא ילמוד לבן לבתו רחל שתחזור מקידושיה בכדי שיוכל להחליף אותה באחרת וכבר פסקו הפוסקים (שולחן עורך עבן העזר סימן כ"ט סעיף ז') במי שאמר לאשה התקדשי לי במאה דינרין אלו, שתוכל לחזור אף בדינר האחרון. וכאן שאמר אעבדך שבע שנים ולא פירש איזה ז' שנים ודאי פירושו בשבע שנים הראשונים כמו שכתבו הפוסקים (עיין שולחן ערוך חושן משפט סימן ע"ג סעיף ט') בנכתב בשטר עד הפסח שצריך לפרוע בפסח הבא ראשון כי אם לא כן בטל השטר. וכיון שפירש בשבע שנים הראשונים הרי הוא כמו שאמר בק' דינרין אלו שיכולה לחזור בהן אפילו באחרון ועל כן המתין יעקב עד כלות כל הימים שלא יחסר אף יום אחד מז' שנים שאמר, וכיון שנמלאו כל הימים ולא חזרה בהן הרי הקידושין קיים בתוקף ובחיזוק רב. וזה שאמר הכתוב ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כלומר הנה כבר היא אשתי בכסף קידושיה שקבלה מאתי בפרעון חובתה וכבר לא תוכל לחזור מקידושיה כי מלאו ימי כל הימים אף יום האחרון ואין אחר מעשה כלום.

ועוד כיוון באומרו כי מלאו ימי כי הן נודע מאמר חז"ל (נזיר ז'.) חדשים אתה מונה לשנה ואי אתה מונה ימים לשנה אבל יעקב ברוב צדקתו החמיר על עצמו והשלים לו אף מה שימות החמה יתירים על שנת הלבנה וזה שאמר כי מלאו ימי פירוש אף שהימים יתירים על השנים אף זה נתמלא באופן שבודאי אין לך עוד טענה עלי על העבודה, והיא לא תוכל לחזור כי כבר נעשה מעשה גמורה ועל כן ואבואה אליה פירוש הנה תיכף ואבואה אליה בלי קידושין אחרים כי נתקדשה מאז, וגם ואבואה אליה סתם בלי כוונה לשם קידושין כי היא מקודשת ועומדת באופן שלא תוכל להחליפנה ולהמיר אותה באחרת כי את זו קדשתי ולא אחרת ואיך תטיל על בתך חתיכה דאיסורא שתבעל ח"ו בעילת זנות בלי קידושין קודם ובלי כוונה לשם קידושין. ואמנם לבן הארמי כשמו כן הוא נבל הוא ונבלה שמו ונבלה עשה והפקיר את בתו לזנות בכדי להעשות מחשבתו אשר חשב לעכב את יעקב עוד ז' שנים בביתו כי ראה שנתברך מאוד על ידי יעקב.

ואולם נודע אומרם ז"ל (כתובות כ"ח:) ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים בעצמן לא כל שכן ובודאי נתן הקב"ה בלב יעקב שאף על פי כן יכניס מורא בלבבו על רמאותו של לבן אולי רימהו ונתן לו לאה תחת רחל וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכיוון לשם קידושין ועיקר כי מידי ספק לא יצא פן יחליפנה וימיר אותה וכיוון לשם קידושין גמורים. וזהו שאמר הכתוב להלן ויהי בבוקר והנה הוִא לאה, שדקדקו המפרשים בתיבת והנה שאינו מסודר בסדר הלשון והיה לו לומר וירא וכדומה וגם למה נכתב הִוא בוא"ו ובחירק עיין בדבריהם. ולדברינו נכון כי יעקב הנה גם בלילה היה חושב אפשר רימהו לבן הארמי ונתן לו לאה בתו ובבוקר כאשר נתקיים בו (איוב ג', כ"ה) ואשר יגורתי יבוא לי, אמר הכתוב והנה הוא לאה פירוש הנה היא לאה שחשב עליה הוא בלילה, ובבוקר הוא שהודיע שהיא היא הלאה אשר חשב וירא ממנה.

ויאסף לבן את כל אנשי המקום. דייק הכתוב ויאסף לבן וגו' ולא יעקב, כי יעקב לא לקח כלל אנשים לשמחת נשואין ולקידושי כלה כאשר עשה בועז שלקח עשרה אנשים בנשואיו לפי שכבר היתה מקודשת לו מכבר כאמור בדברינו למעלה ושבע ברכות לא היה צריך כי שבע ברכות הם בשביל לקשט את הכלה העליונה בשבעה מדותיה להיות חצבה עמודיה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה כמו שמובא בדברי מרן האר"י ז"ל וכאן הרי עבד יעקב שבע שנים ברחל בשביל לקשט השכינה בשבע מדותיה על כן לא אסף יעקב ולא לקח אנשים כלל, כי אם לבן הוא שלקח, ועל כן לקח את כל אנשי המקום. והנה לקידושי כלה אין צריך כי אם עשרה ואך זה לא היה לקידושין כלל כי אם לרמות גם את אנשי מקומו ליקח מהם משכונות שלא יודיעו ליעקב ויניחם אצל חנוני לקחת עליהם בשר ויין ושמן כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע', י"ט) וזה שאמר הכתוב ויאסוף לבן לפי שלבן אסף ולא יעקב ועל כן אסף כל אנשי המקום ולא הספיק לו בי' קרואים כנאמר.

ויעש משתה. פירוש שמחת מריעים עשה לו לקידושין כנאמר והכל בערמה עשה כי הנה דרכם מאז היה לכנות המשתה אשר נעשה בעת הנשואין, אחרי הכלה כמו שכתוב (אסתר ב', י"ח) את משתה אסתר. ועל כן לא היה לבן יכול לתת עצות בנפשו מה לעשות אם יכנה המשתה על שם לאה, לומר שמשתה לאה עושה, פחד פן מתוך סיפור אנשי המקום אחד לחבירו שלבן עושה היום את משתה לאה יגיעו הדברים לאוזן יעקב. ואם יכנה המשתה על שם רחל לומר שעושה משתה רחל היה ירא פן כאשר יבוא בלילה להחליף ולתת לאה במקומה ימצא אחד מאנשי העיר וילך ויגד ליעקב את כל אשר לבן עושה לו. ואפשר גם היה ירא ממנהג המקום שלא לתת הצעירה לפני הבכירה. ועל כן נתחכם ויעש משתה סתם ולא פירש כלל לשמחה זו מה הוא עושה אם משתה לאה או משתה רחל בכדי שיהיו אנשי העיר נבוכין בדבר ולא ידעו אם בשביל לאה עושה המשתה שרוצה לתת גם אותה ליעקב קודם רחל כי לא יעשה כן במקומנו וגו' אם בשביל רחל לבד וישנה מנהג מקומו לפי שכן התנה יעקב עמו בפירוש ואין מנהג מבטל הלכה בכזה והדומה לזה כידוע ליודעים, ועל כן לא יהיה שיחה כלל בין הבריות איזה משתה הוא עושה למען לא יוודע הדבר ליעקב כלל. וגם בערב כאשר יראה הרואה שנותן לו לאה לא יודיע ליעקב זאת כי יהיה סבור שמתחילה משתה לאה עושה והוא מדעת יעקב בכדי שלא לבטל מנהג העיר. וזהו שאמר הכתוב ויעש משתה סתם ועל כן ויהי בערב ויקח את לאה בפני כל עם ועדה כדי שלא ידעו כלל אם יש רמאות בדבר הזה ולא ילכו ויודיעו כי יסברו שגם מדעת יעקב הוא זה לקיים מנהג מקומו כי אזלת לקרתא הלך בנימוסה. ועל כן נכון מאמר חז"ל (שם) שאנשי העיר היו רוקדין ושמחין ואומרין הא ליא הא ליא וכו' ויעקב לא הבין. כי אנשי העיר סברו מן הסתם מרוצים שניהם ללאה לקיים המנהג ושמחו על שמחת לאה. ויעקב לא נתן לב על זה מטעם הלז כי אמר לפי שכאן כך הוא המנהג על כן הכל צועקין כך והאמת אני התניתי בתנאי מפורש ואין לי להשגיח על המנהג. ואכן גם אנשי המקום לא אמרו בפירוש שהוא משתה לאה כי לא ידעו הדבר על בוריה כנאמר רק מן הסתם חשבו בלבם ועל כן היו שמחין ואומרין בלשון שיהיה נשמע לשון לאה, ולכך לא נתן יעקב לב על זה. וכל אלה יגיד הכתוב על ערמת לבן הארמי אשר לא נשמע כמוהו לעשות כזאת לרמות דבר כזה בפני כל אנשי העיר ואחד מהן לא ידע להגיד דבר זה ליעקב.

ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו ויבוא אליה. דקדק לומר ויבא אותה אליו וגו' להגיד עוד מה שעשה הרמאי ברמאותיה כי הן חשש עוד פן כאשר יקרבו אנשי העיר להגיש הכלה אל החתן אל חדרו וכבר ידעו בבירור שלאה היא ואז יאמרו בשמחה בפירוש ששמחין במשתה לאה ויוודע ליעקב את אשר חפץ לרמהו ועל כן הקדים ויבא אותה אליו בעצמו בלי שום אחד מבני העיר ועשה עצמו כאילו עושה הדבר בשמחה גדולה ונחת רוח עד שאינו מניח לאחר לעשות זאת כי אם הוא בעצמו נעשה שושבין לזה וכדרך בעלי בתים הרמאין שאינם חפיצים לשלם שכר שכיר ואמנם כאשר יצטרך לפועלו להיות אצלו עוד לטובתו וכבר הוא מוכרח לשלם לו בעד העבר נותן לו השכר בפנים יפות ומסבירות כאילו חשוב בעיניו הדבר ואומר לו הרי לך שכרך משלם לפי שגדלה עבודתך בעיני ובאמת עבדתני אף שבלבו הכל שקר וכזב ואינו חפץ כלל ליתן לו שכרו חלף עבודתו כי אם על פי ההכרח. וכן לבן בא אל יעקב ואמר לו הא לך שכרך בנחת ושמחה חלף עבודתך. ועל כן לא נתן יעקב הצדיק לב על זה שאחר כל זה ירמהו אבל באמת בלילה נתן ה' בלבו לבוא לו מורא אולי אחר כל זה לגודל רשעת ערמותו יש ערמה בכל הדברים והחליף לתת לו לאה בתו ועל כן נאמר כאן ויבוא אליה רמז בתיבת אליה אותיות לאה יו"ד, כי ידוע (עיין שמות ט"ו, א') שהיו"ד רומזת על המחשבה ורמז שמחשבת יעקב היה גם כן בלאה פן רימה אותו הרמאי ונתן לו לאה ועל ידי זה כיוון בעילתו שלא לשם בעילת זנות כי אם לשם קידושין שלא תבוא תקלה לאותו הצדיק והצדקת. ואף על פי כן כיון שעיקר מחשבתו ברחל היה ניטל הבכורה מראובן וניתנה ליוסף שהוא בן רחל אשר עליה היתה המחשבה הראשונה ונטל פי שנים בחלקו שנעשו אפרים ומנשה כראובן ושמעון להיות במנין י"ב שבטי יה כנודע מדברי מרן האר"י ז"ל.

ויהי בבוקר והנה הִוא לאה. כבר כתבנו למעלה בפירושו שבבוקר ראה שטוב עשה במה שכיוון לשם קידושין וירא פן לאה היא שהרי והנה הִוא לאה כאשר חשב ולכן נכתב הוא בוא"ו לרמז על מחשבתו עיין שם. ועוד נראה לומר שהנה בודאי יעקב כסדר עשה כמו שמצינו במעשה אדם וחוה שהגם שידע הקב"ה שכל ענין האכילה נצמח מהנחש אף על פי כן הוא עשה כסדר ושאל את האדם (בראשית ג', י"א) המן העץ אשר צויתיך וגו' ואמר האשה אשר נתת וגו', והלך אל האשה ושאלה ואמרה הנחש השיאני, והלך מאתה אל הנחש. כן ודאי יעקב תיכף בבוקר כשראה שלאה היא ודאי שאל אותה תחילה למה רמיתני והיא באמת השיבתו כי היא אינה חייבת בדבר או לצד שאביה גזר עליה בחומר רב ולא יכלה לעבור מצות כיבוד אב, או אפשר לא ידעה שבפירוש הותנה דוקא על רחל ולא על לאה בשום אופן, או אפשר אמר לה אביה כי אמר ליעקב אשר לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה וגו' ונתרצה למנהג המדינה. ואף לדברי חז"ל (מגילה י"ג:) שאמרו שידעה לאה מהסימנים שמסר לרחל מכל מקום סברה שעל כל פנים לא יקפיד אם יראה אחר כך שלאה היא מפני מנהג המדינה ולא ידעה שהיה התנאי מפורש כל כך בהקפדה גדולה ובין כך ובין כך צדקה לאה בדבריה. והנה נודע אומרם ז"ל (מגילה י"א.) בפסוק (שמות ו', כ"ז) הוא משה ואהרן, וכדומה לזה, הוא בצדקתו מתחילתו ועד סופו וזה שאמר ויהי בבוקר והנה הוא לאה כלומר היא לאה בצדקתה מתחילתה ועד סופה ואין עליה שום אשמה בדבר הזה וצד תמותה במקומה עומדת ועל כן בא לשאול אל לבן.

ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי. דקדק לומר תיבת לי והיה די לומר מה זאת עשית, ואמנם כבר כתבנו כי לבן הכיר ביעקב מיום בואו אשר כל מעשה ידיו מתברכין ולכן שכר פעולתו אינה כשכר שאר פועלים כי שכרו גדול למאוד לפי ערך הברכה שמצויה במעשה ידיו ועל כן אמר לו הגידה לי מה משכרתך כי אינו רוצה להניחו על סתם היושר שתקח לפי ערך פעולתך כי אין לה שיעור ואם תגיד בפירוש אפילו אם תמכור שוה מנה בפרוטה כל תנאי שבממון קיים ועל כן אמר ליה יעקב כיון שכן הוא שאתה יודע ששכר עבודתי מגיע לי הרבה פעמים יותר מאשר התניתי עמך ומעשה ידי נתברכו אצלך ואיך מלאת לבך לעשות לי כזאת שתחליף את משכורתי בלי לתת אפילו הפחות שהתנתי עמך וזה אומרו מה זאת עשית לי שאתה תעשה הדבר הזה מה שאתה יודע אשר לי מגיע אלף פעמים ככה, ויותר תימה אשר לי תעשה זאת שעל ידי ברכך ה' בכל מעשיך ופרצת לרוב ולבסוף תעשה לי כזאת.

הלא ברחל עבדתי וגו'. פירוש הן עבודתי היה בעבור רחל להקל מעליה עבודת המרעה כאמור למעלה ובזה קדשתי אותה לי וכבר מלאו כל הימים שאינה יכולה לחזור עוד ואיך תקח את רחל מאתי לתת לי לאה וכבר היא מקודשת לי וזר לא יקרב אליה כי קודש היא.

ועוד יאמר הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני. פירוש הנה שתים רעות עשית לי אחד הלא ברחל עבדתיך ואפשר היא טובה בעיני מכל הנשים אף שתמצא גם אחרת במעלה כמותה בחן ובצדקות או גם במעלה יותר ממנה מכל מקום היא ישרה בעיני, והשנית אף אם סברת בדעתך שלא אקפיד אם אמצא אחרת כמוה ואקח מאשר ימצא החשובה במעלה כרחל ואתה חשבת אשר לאה טובה במעלה ממנה מכל מקום למה רמיתני למה עשית זאת ברמיה ורמאות להחליפנה שלא בדעתי וידיעתי והיה לך להודיעני קודם ואפשר הייתי מרוצה על הדבר ברצון נפשי וחשקי ולמה לא גלית לאוזן עבד נאמן שלך כמותי דברים כאלה.

ויאמר לבן לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת וגו'. השיבו על שתי השאלות ולא כחכם להשיב על ראשון ראשון כי אם להיפוך התחיל ממטה למעלה מה שאמרת למה רמיתיך השיבו כי בכוון עשיתי זאת בכדי למגדר מילתא בתוקף וחיזוק רב אשר לא יעשה עוד כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה, ואם הייתי מודיע אותך זאת קודם לאמר כי לאה אני נותן לך והיית מסכים עמדי מזה לא היה נתחזק המנהג כי היו אומרים לפי שנעשה ברצונך על כן נעשה כזאת, אבל אם לא היית חפץ בשום אופן היה התנאי שלך מבטל מנהגינו ובכדי לחזק מנהגינו עשינו זאת אצלך ושלא בידיעתך ומעתה ודאי הכל יאמרו הלא יעקב עבד ללבן עבודה שלימה ז' שנים בפירוש בעד רחל ואף על פי כן המנהג עקר להתנאי ואף שלא בידיעתו החלפנו לתת לו הבכירה קודם כי אין דבר מבטל המנהג. גם אם היה הדבר בידיעתך לא היה הדבר נחקק כל כך בזכרון לב האדם כי לא היה מילתא דתמוה כל כך, אבל אם נעשה שלא בידיעתך הנה מילתא דתמוה כזה מדכר דכירי אינשי אשר החליף לבן ליעקב לאה תחת רחל שלא בידיעתו ובזה יתחזק המנהג. ועל אשר אמרת הלא ברחל עבדתיך ובאת בטענה כי היא מקודשת לך מכבר ואיני רשאי לקחת אותה מאתך וגם כי היא טובה בעיניך מכל הנשים ואינך רוצה להחליפנה באחרת, הרי היא נתונה לך ואין דעתי כלל לתת לך לאה לבד ולא רחל כי גם את זאת נתנה לך בעבודה שתעבוד עוד. ואמר ונתנה לך לשון רבים פירש הרב האלשיך שכל אנשי העיר יתנו לו עיין שם. ולדברי נכון הוא מאוד כי כל אנשי העיר יכופו אותי ויתנו לך גם את רחל בכדי לחזק מנהגם לתת הבכירה לפני הצעירה דוקא אבל אין אני מונע את רחל כלל מאתך.

בעבודה אשר תעבוד עמדי וגו'. פירוש לא כימים הראשונים שאמרת אעבדך שבע שנים וגו' שאתה לבדך תעבוד כי עוד היה לי בת שצריכה נשואין והייתי צריך לעבוד גם אנכי לבד לצרכי נשואי בתי אבל עתה ששתי בנותי נשואות לך ובן אין לי הרי כל העבודה של שנינו הוא וביחד נעבוד וניתן לפני נשינו ובני בתינו ואכלנו. וזה בעבודה אשר תעבוד עמדי כי עמי תעבוד בצוותא חדא כי אין לי יותר כי אם אותך, ואפשר גם אשה לא היה לו אז כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע', י"ג) בפסוק (לעיל י"ב) ותרץ ותגד לאביה, שאם לא היה לה כי מתה.

עוד שבע שנים אחרות. פירוש אחרות לא כראשונות שהיו באמונה שלימה בכל לב ולב ולא כן עתה כי רמיתיך ובודאי לא תעבוד כימים הראשונים, ומכל מקום אני נותן לך רחל תיכף כדי לקיים הבטחתי שהבטחתי לתת לך את רחל, או עבור שהיה מוכרח מאנשי מקומו לתת את רחל בכדי שיתחזק מנהג המדינה כאמור למעלה.

ויעש יעקב כן וימלא שבוע זאת ויתן לו את רחל בתו לו לאשה. צריך לדעת מה עשיה עשה יעקב הלא הוא לא עשה כלום כי אם שב ואל תעשה היה שהמתין, ולבן הוא שעשה שנתן לו בתו. ואכן כי הנה לבן אמר מלא שבוע זאת ולכאורה היה לו לומר המתן שבוע זאת ובמה ימלא יעקב השבוע, ואך כי לבן ביקש מיעקב אם היות שכבר רמיתיך ומה שנעשה נעשה על כל פנים עתה אתה תמלא השבוע הזאת הוא שבעת ימי המשתה אלו של לאה שתעשה אתה השמחה והסעודות הצריכין להיות בשבעת הימים בכדי שידעו הכל כי כבר נתרצית בלאה ואינה אצלך באונס והכרח כי אם אדרבה תעשה משתה לאה לחזקה ותדע כי אשתך היא, ואחר השבוע אתן לך. ולזה אמר הכתוב ויעש יעקב כן וימלא שבוע זאת כאשר ביקש לבן שיעשה משתה לאה בימי שמחתה ואחר כך ויתן לו את רחל בתו לו לאשה ולכאורה תיבת לו מיותר והיה די לומר ויתן לו את רחל בתו לאשה, ואכן רמז לדברינו שנתן לו את הנתונה לו מכבר כי כבר היתה רחל אשתו מקידושי העבודה וזה ויתן לו את רחל בתו מה שהיתה לו לאשה מכבר, עתה נתנה לו להיות בחיקו.

ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו לה לשפחה. צריך לדעת מפני מה נשתנה לשון כתוב הזה מהכתוב האמור למעלה אצל זלפה שפחת לאה ששם נאמר ויתן לבן וגו' ללאה בתו שפחה וכאן נאמר לה לשפחה ואכן הנה נודע כי ה"א הוא משל הזרע בסוד הכתוב (בראשית מ"ז, כ"ז) ה"א לכם זרע. וכל עוד שלא היה בשרה ה"א בשמה לא היתה יכולה להוליד עד שניתן ה"א לאברהם וה"א לשרה וכל אשה שיש לה ה"א בשמה היא טובה לזרע כנודע. והנה בכל האמהות חוץ מרחל היה להם ה"א בשמם ורחל שלא היה לה ה"א בשמה הוכרחה לתת שפחתה לבעלה כי בלהה יש לה ב' ההי"ן בשמה ואחת לקחה רחל במה שהכניסה צרה בביתה לקחה קצת משורש נשמתה מסוד הה' ועל כן אמרה הנה אמתי בלהה בֹא אליה וגו' ואבנה גם אנכי ממנה כי היתה צריכה לה"א היתירה אשר בשם בלהה אבל לאה לא היתה צריכה לכך, ולכך בלאה נאמר ללאה בתו שפחה כי לא היתה ללאה בתו אלא שפחה בלבד שלא היתה צריכה לה לדבר אחר וברחל נאמר לה לשפחה כי היתה צריכה אליה לשני דברים אחד לה בעצמיותה להבנות ממנה לקבל חלק ממנה, וגם לשפחה.

ולבאר עוד ההפרש בין שני הפסוקים האלה כי הן הם שוין בתיבות רק שנשתנה סדר התיבות זה מזה והחילוק ביניהם הוא כי שם קאי על מה שלמעלה ממנו כי נודע אומרם ז"ל (מדרש אגדה כ"ט, כ"ד) במה שנתן זלפה הקטנה שפחה לבתו לאה הגדולה כדי להטעות את יעקב שיסבור שודאי רחל היא כי רואה אצלה שפחה הקטנה ועל כן נאמר ויתן לבן את זלפה הוא"ו נקודה פתח להיותו קאי על שלמעלה מה שאמר ויהי בערב ויקח את לאה ויבא אתה אליו, ועבור זה ויתן לה את זלפה בכדי להטעותו וכאילו נכתב לכך ויתן לה כי הפתח מורה על לשעבר עבור ויבא אתה אליו על כן ויתן לה את זלפה אף שלא כן מחויב להיות כי הלא זלפה הקטנה היא ואך לפי שנתן לו לאה על כן נתן לו את זלפה בכדי לרמאות אותו. ואכן זה ויתן הנאמר כאן לכאורה אין לו קישור עם מה שנאמר קודם וצריך לדעת איך שייך ויתן נקודה פתח שמשמעותו קאי למה שלמעלה. ואמנם נראה דהכתוב מספר במעשה אחרת ולא קאי למה שלמעלה לומר שבשביל שנתן לו את רחל נתן לה בלהה שפחה כי אין שייך זה לזה. רק מספר ואומר שכבר היה מעשה שנתן לבן לרחל בתו את בלהה לשפחה וזה כבר היה ממעשה דלאה שעל ידה החליף בשפחות וכן קם הדבר וזה אומרו ויתן בפתח לומר הנה כבר נתן לבן לרחל את בלהה השפחה וכן נעשית עתה לה לשפחה כנאמר.

ויבוא גם אל רחל. אומרו גם יתבאר על דרך אומרם (בראשית רבה כ"ג, ב') בגנות דור המבול שהיו לוקחים להם שתי נשים אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש זו שהיתה לתשמיש משקה כוס של עיקרין כדי שתעקר ומקושטת ככלה וכו' עד כאן. וכאן אמר הכתוב בבחיר ה' אשר לא כן עשה כי אם ויבוא גם אל רחל כמו שבא אל לאה שלא כיוון אלא לשם פריה ורביה כאומרו הבה את אשתי ואבואה אליה שאמרו חז"ל (שם פרשה ע', י"ח) שלהוליד תולדות אמר כן. כן ממש במחשבה קדושה בא אל רחל אשר היתה יפת תואר ויפת מראה לא חפץ שתעמוד ביופיה כי אם רק להוליד בנים שאינו מתאוה לנויה ח"ו.

ויאהב גם את רחל מלאה. תיבת גם אין לו פירוש, והנראה על פי אשר נודע מכוונות האר"י ז"ל (בכוונת קריאת שמע) כי הג' שלישים שבתפארת מהראוי היה להיות מחצה מהם לרחל ומחצה ללאה אך לפי שאנו בניה של רחל אנו ממשיכין ב' שלישים לרחל ושליש אחד ללאה בסוד (משלי כ"ב, ד') עקב ענוה יראת ה'. שיראת ה' שהוא רחל מגיע למקום עקביים של לאה ועל כן ואהבת גימטריא ב' פעמים אור, על שרחל נוטלת ב' פעמים אור מב' שלישי תפארת הכל כידוע מכוונות. וזה אשר כיוון יעקב בנשואי רחל לקשט השכינה וליחד יחודיה כוונת הקריאת שמע ועל כן ויאהב שהמשיך אהבה שהוא ב' פעמים אור גמטריא ואהבת, לרחל. ונטל גם לרחל מחלק לאה שהוא חצי שליש תפארת שהיה ראוי להיות ללאה, המשיכם לרחל. וזה ויאהב גם את רחל מלאה שאהב והמשיך האור מחלק לאה גם לרחל להיות רחל שני חלקים, ולאה חלק אחד כאמור. וגם נודע שאהבה מורה לנתינת כתר וזה ויאהב שהמשיך הכתר לרחל מב' שלישי תפארת גם מלאה לרחל כנאמר.

וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה. מדאמר ויפתח את רחמה משמע שהיה סתום והקב"ה פתחו והוא מפני שאמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ה, ד') למה היו האמהות עקרות מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים ואם כן גם לאה היתה ראויה להיות עקרה ואך מחמת כי ראה ה' כי שנואה לאה וחש הקב"ה אולי לא ירצה יעקב להתפלל עליה. ואף על רחל שאהב אותה, אמר ממך מנע ולא ממני, מכל שכן בלאה שלא היה מתפלל עליה. ועל כן וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה אבל ורחל עקרה כמו שהיה נגזר על האמהות מכבר שתהיינה עקרות כי אותה אהב ועליה ודאי יתפלל והקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים כאמור.

ותהר לאה ותלד בן וגו'. מה שמודיע הכתוב מהריונה ולכאורה עיקר ההודעה הוא הלידה, נראה לי שמצינו אצל הגר שפחת שרי שאחר עיבורה אמר לה המלאך הנך הרה ואמרו חז"ל (שם שם, ו') והלא כבר הרתה והוא מבשר לה שתהר אלא שהכניסה שרה עין הרע בעיבורה של הגר והפילה עיבור הראשון וכו' עיין שם. וזה היה על שתיכף אחר עיבור הוקלה גבירתה בעיניה כמפורש שם אבל כאן באמהות הצדקניות נאמר ותהר ותלד שמהריון הראשון ילדה ולא הפילה עוברה לפי שלאה צדקת גדולה היתה ולא הוקלה אחותה אצלה כלל במה שנפתח רחמה ורחל עקרה. וגם רחל לא נתקנאת באחותה בפעם הראשון, ולהכניס עין הרע ח"ו בעיבורה. אדרבה חפיצה היתה בזה כדי שגם אותה יאהבנה אישה. ועל כן זה שהרתה זה הולידה וזה ותהר ותלד כנאמר. ולזה סיים הכתוב

ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי. פירוש שלאה אמרה להודיע זאת לכל כי לא בצדקתה ויושר לבבה מאחותה זכתה לבנים כי אם מחמת שאלהים יבקש את הנרדף והיא השנואה וזיכה אותה בבן כדי שאישה יאהבנה אבל רחל שהיא אהובה מכבר אינה צריכה לזה כי ויאהב יעקב את רחל בלא זה, והכל עשתה שלא תגנה את רחל ולא תתכבד בקלונה ח"ו.

עוד יאמר כי ראה ה' וגו' כי הנה באמת לאה נתעברה מביאה ראשונה כמאמר חז"ל (בראשית רבה צ"ח, ד') ראשית אוני. ואז עדיין לא היתה שנואה כי היה סבור שהיא רחל ולא נתגלה עדיין דעת יעקב כי ישנאה אחר כך כאשר יקח את רחל. ואמנם שמו יתברך הוא המביט לסוף דבר בקדמותו וראה כי ישנאה ונתן לה הריון בביאה הראשונה ולזה אמר למעלה וירא ה' כי שנואה לאה פירוש ראה למרחוק כי לאה שנואה היא שעתיד יעקב לשנאתה על כן ויפתח את רחמה. ולזה אמרה כאן כי ראה ה' בעניי שראה אז בעניי מה שעתיד להיות אחר כך אבל אחר כך שנתגלה דעת יעקב מפורש כי שנואה היא כמו שאמר הכתוב למעלה ויאהב גם את רחל מלאה אז אמרה כי שמע ה' כי שנואה אנכי, כי שמע ה' את דברי יעקב מפורש בשמיעה ממש ולכך קראתו שמעון.

ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה וגו'. כאן הקדימה האמירה לקריאת השם לפי שכבר זה בן שני ועדיין רחל עקרה והוא בזיון וקלון גדול לרחל ועל כן תיכף בעת ההולדה הקדימה ואמרה הסיבה והטעם מה שהיא ילדה גם את זה כי שמע ה' כי שנואה אנכי וכמו שפירש הרב הקדוש בעל אור החיים כי עתה הבינה אשר לא העדר אהבה לבד היה מבעלה אליה כי גם שנואה היתה ולזה כפל לה ה' א' להסיר השנאה והב' להכניס האהבה וזה אמרה ויתן לי גם את זה פירוש במתנה נתן לי גם את זה שהיה ראוי לאחותי צדקת כמותה ובכדי להוציא אותי מגדר שנואה לגדר אהבה נתן לי מה שהיה ראוי לאחותי, וכן דרך כל הצדיקים שממעטין עצמם כאשר יוכלו ולא לתלות בזכותם ובפרט במקום שמגיע מזה בזיון חבירו, ועל כן תיכף אחר שילדה אמרה כן שידעו הכל אשר לא מצדקתה זאת ולא מקלות רחל חלילה וכאמור.

ותהר עוד ותלד בן ותאמר עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי וגו'. הכל כאשר אמרנו למעלה שכל אמריה לא היה כי אם להגיד אשר לא בצדקתה פתח הקב"ה את רחמה ותלד היא ולא רחל אחותה ורק לאשר שהקב"ה יבקש את הנרדף וכל כך חביב בעיניו הנרדפים להגדיל מעלתם ביותר ויותר. ובן הראשון היה להסיר השנאה ובן השני היה להכניס האהבה כנזכר. ואכן הכנסת האהבה ודאי די שיהיה על כל פנים כאהבת אחותה שהיא אהובה מאז, ואכן הקב"ה אשר הוא קרוב לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע ומקים מעפר דל וגו' נתן לי עוד בן השלישי שילוה אישי אלי, אלי דייקא ולא לאחותי כלומר שאהיה אהובה יותר מאחותי בכדי שתוגדל שבח בוראינו יתברך שמו בזה אשר רק חפץ בנשברי לב לנטלם ולנשאם להושיבם עם נדיבי עמו. ואכן אמרה עתה הפעם כלומר שלא יהיה זאת לעולם רק עתה הפעם שיש לי ג' בנים ולרחל עדיין ולא כלום אבל כשיעזור הקב"ה ויפקוד לרחל בבנים תחזור אהבה לרחל כמאז, וגם בזה הקדימה אמריה לקריאת השם לפי שתיכף אחרי ההולדה אמרה זאת שלא להחזיק טובה לעצמה, ולהגדיל שבחי אלהינו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים.

ותהר עוד ותלד וגו' ותעמוד מלדת. אומרו ותעמוד מלדת ולא ותפסוק לומר שעמידה טובה היה לה בזה אשר ילדה בזה ובבא.