והנחש היה ערום מכל וגו' ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. כבר כתבנו בפסוק (לעיל ב', ט"ו) ויצו ה' על האדם, קצת דרך ערמות הנחש שהיה בדברי רשעו שאמר להם שראוי שיצדקו הרבה בדבר ה' לאסור להם אף המותר שלא לנגוע בכל עצי הגן לגדר פרישות אכילת עץ האסור מפני פחד ה' ומוראו. ובזה, או שתכבד עליהם המשא לשבת בגן ולא ליהנות מארזים אשר נטע ה' וישליכו מעליהם מכל וכל ויאכלו כל העצים עם עץ הנאסר. או שיחזיקו צדקתם שלא לאכול משאר עצי הגן ויצדקו הרבה בזה וירשיעו הרבה במקום אחר לאכול העץ כי מלא תוסף יבואו ללא תגרע באחד משני האופנים הללו ועיין שם. וזה אומרו אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן כלומר הן אמת אשר אף בודאי אמר אלהים בלבו (כי אמירה היא מחשבת הלב) שמעצמכם תעשו זאת שלא תאכלו מכל עצי הגן לגדר ופרישה משער ההיתר שלא לבוא אל האיסור. ובזה הכביד העבודה עליהם עד אשר לא יוכלו שאת.

ואולם עוד אני רואה ערמת רשעו בדברים האלה להכניס דבריו בדרך שאלה. וכה אמר לה לשאול את פיה אם אף אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן ואם כה דיבר ה' אין ספק שזה שהוא לצד גזירת מלך על עבדיו, או מחמת שהגן כולו קודש ואסור לזר ליקרב אליו, או משארי טעמים הכמוסים עמדו ובודאי אין עליכם כי אם להיות פי מלך שמור ולקבל גזירתו שלא למרות עיני כבודו. ואך אם לא אסר לכם אלא עץ הדעת הנה דברים בגו כי מה נשתנה קדושת זה העץ משארי עצים נטיעות ה' אם לא לאשר יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלהים וגו' כאשר נפרש להלן על סדר הפסוקים.

עוד יאמר הכתוב אף כי אמר וגו' על פי המבואר בזוה"ק (בראשית מ"ט:) וזה לשונו: והנחש היה ערום וגו' הא איתער יצר הרע לאחדא בה בגין לקשרה לה בתיאובתא דגופא ולאתערא לגבה מלין אחרנין דיצר הרע אתענג בהו וכו' עד כאן. ופירוש שרצה שתתמשך אחרי הנאות הגופניות. ועוד איתא בזוה"ק (יתרו צ"ג:) לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, פסקא טעמא בכל הני תלת ואי לאו דפסקא טעמא לא הוי תקונא לעלמין ויהא אסור לן לקטלא נפשא בעלמא אף על גב דיעבור על אורייתא. ולאולדא למחדי באתתיה חדוה דמצוה, ולמיגנב דעתיה דרביה באורייתא וכו'. ובמה דפסקא טעמא אסור ושרי. והנה נודע אומרם ז"ל (פסחים כ"א:) כל מקום שנאמר לא תאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכו' ולזה אמר הנחש אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן פירוש שאסר לכם להתהנות בשום הנאה בדבר מדברי העולם כי אכילה הנאה הוא. ואף לאולדא ולמחדי באתתא חדוה דמצוה וכדומה, אסר לכם. וזה ודאי דבר שאי אפשר הוא, וממילא אתם מותרים בכל להתהנות בתאוות הגשמיות. והשיבה מפרי עץ הגן נאכל, כלומר מחדוה דמצוה והנאתה שהוא הפרי לבד זך ונקי בלתי שום תערובת הנאות גשמיות עצמו זה נאכל ומותר. ומעץ הדעת טוב ורע שיכוון אדם להנאות גופו וגם למצוה, זה אסור. לא תאכל ממנו, כי אש היא עד אבדון תאכל (איוב ל"א, י"ב). היום יהנה מעט, ולמחר הרבה עד אשר מן ההיתר יומשך אל האיסור. וכבר אמר החכם בחכמתו (משלי כ"ט, כ"א) מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון.

ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון. השיבתו תשובה כוללת על כל דבריו מה שרצה לאסור להם אכילת עצי הגן. הן על דרך הגדר, והן בדרך שאלה איך היתה דבר ה'. ואמרה לו, הנה בפירוש צונו ה' להיות דוקא נאכל משאר עצי הגן וכאשר כתבנו בפסוק ויצו ה' האמור. ובודאי לא שייך גדר וסייג במה שבא הצווי מפורש דוקא לאכול. ורק מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, כלומר די בגדר שנצטוינו מפיו יתברך שמו שאף לא תגעו פן תמותון. והנגיעה במיתה כמו באכילה כי כן סברה בדעתה כי אדם עשה לעצמו גדר וסייג לאסור הנגיעה בעצמו ואמר לאשתו שהאכילה והנגיעה אסורה במיתה (כמו שמובא באבות דרבי נתן פרק קמ"א, ה') ובזה עברה על לא תוסיף ויתר כנטול דמי ועברה על לא תגרע. ויש לדון מה שדן אדם לאסור הנגיעה כי כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע (פסחים כ"א:) ונגיעה מקרי הנאה כי חשיב כמשתמש באילן וכעין שאמרו חז"ל (עירובין ק'.) לענין שבת אין עולין באילן ואין נתלין ואין נשענין באילן וכו' הרי שגם נגיעה חשיב משתמש וגם להיות שתאוה הוא לעינים על כן סבר שראוי להתרחק מראייתו מכל שכן לנגוע בקצהו.

ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמתון. הרשע כשמעו אמרי חוה אשר כל האילנות הזהירם דוקא לאכול ורק מזה אסר. אז פער פיו לבלי חוק על ה' ואמר לא מות תמתון לא תמות בנגיעה ולא תמות באכילה והצליח ברשעו כי דחפה עד שנגעה ואמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה וכו'. ועיקר דבריו היה מה נשתנה העץ הזה מכל עצי ה' אשר נטע שכולם יהיו באזהרה דוקא לאכול מהם וממנו יתחייב האוכלו מיתה. אין זה כי אם לאשר,

כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים וגו'. וכל אומן שונא בן אומנותו (בראשית רבה י"ט, ד') ועל כן הזהיר דוקא לאכול מהאחרים בכדי להשביע משאר אילני מאכל למנוע אתכם מהעץ הנפלא הלזה.

או יאמר כי יודע אלהים וגו' על פי אשר כתבנו למעלה (בפסוק ויצמח ה' אלהים וגו') אשר העץ הדעת בעצמו הנה הוא כולו קודש ועומד במקום הקודש ואילו היה אדם הראשון ממתין עד שבת קודש היה מקדש על היין ואז היה מצווה לאכלו דוקא כי כל בחינתו הוא כתרגום האונקלוס דאכלין פירוהי חכמין בין טב לביש כלומר שנתהוה מאתו ידיעה באדם לדעת בחינת הטוב ובחינת הרע. וידעו אשר רק לזה נברא האדם שיהא יודע בטוב וברע ויבחר בטוב וימאס ברע. ואיך יכול להיות אשר לולא הנחש לא היה האדם אוכל מעץ הדעת ולמה זה נברא ועל מה בא לעולם אם לא ידע כלל משום רע בעולם והרי הוא כמלאך אלהים וכבר ברא ה' מלאכים בשמי השמים לרוב עד אין מספר. ועיקר בריאת האדם היה לידע ברע ובטוב ויבחר בחיים. ונמצא ודאי שהיה מוכרח לאכול מעץ הדעת. אך פגה אכל שלא בזמנו עד אשר לא קידש היום ולא נתקדש בקדושת שבת ולא היה בכוחו להתחזק עצמו בה' אחר שנתודע לו בין רע ובין טוב, לברור האוכל מתוך הפסולת לכוף הרע תחת רשות הטוב. אדרבה נתפס חלילה במחשבת עבודה זרה כמאמר חז"ל. ובזה, המחשבה כמעשה (קידושין מ.), והוצרך למיתה, לטובתו כי נפסלה גוייתו מעלות בהררי קודש כמאז כידוע.

והנה ידוע מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בהלכות תשובה פרק ה' הלכה ה') בקושית הידיעה והבחירה. ושורש כל התירוצים בזה אשר ודאי שניהם אמת ובודאי הקב"ה צופה ומביט עד סוף כל הדורות ויודע איזה דרך אשר יבחר בו האדם לטוב או לרע, ואף על פי כן אין הידיעה זו מכרחת האדם לאשר יבחר, והבחירה היא חופשית ביד האדם תמיד. והנה מלך עולמים היודע הכל, וידע כי כאשר יאכל האדם מעץ הדעת קודם השבת ודאי לא יוכל להתגבר בכוחו מול הרע ויפול ברשת בור חומר הרע. הזהירו, ואמר לו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, להיותו יודע בבירור אשר לא תוכל לעמוד בקשרי המלחמה בעת הזאת. לכן המשכיל ביום ההוא ידום וימתין עד אשר תקלוט בקדושה ותתרבה כוחך מול המלחמה. ובא הנחש בערמותו להדיח אשה יראת ה' להיות יודע אשר דעתה קלה ואמר לה, לא מות תמותון. הסיתה להתחכם על הקב"ה לומר הן על משמרתי אעמודה ואני אנצח המלחמה. ולא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה (תהלים קי"ז, י"ז), והבטיח לה בחלקת פיו לומר לא מות תמותון כי בודאי תבחרו בטוב ותמאסו ברע. ואם אמנם שגזר הגוזר כי ביום אכלך ממנו תמות. השיב, כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם. כלומר, הוא גזר כך להיותו יודע אשר באכילתו יפקחו עיניכם לדעת טוב ורע, ואם לא תעמדו בקשר חזק נגד הרע תפלו לבור שחת, אבל אני אומר לכם והייתם כאלהים אשר בודאי תתגברו עצמכם נגד הרע ותקשרו בטוב. כי ידיעתו אינה מכרחת האדם כאמור וכאשר תשברו ותכניעו כח הרע, בודאי כוחכם גדול למעלה למעלה בבחינת צדיקי האמת הנקראים בשם אלהים כאומרם (בבא בתרא ע"ה:) עתידין צדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה. ואמרו (בראשית רבה ע"ט, ח') בפסוק (בראשית ל"ג, כ') ויקרא לו אל אלהי ישראל, אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים וכו'. כי כל השפעות התחתונים על ידי הצדיק (כאשר כתבנו בפסוק בצלמנו כדמותנו) והכל יומשך מיודעי טוב ורע כשתדעו מטוב ועד רע ותשברו כל כוחות הרע להורידו עד נוקבא דתהומא רבא ותקשרו עצמכם בטוב אין לכם בחינה למעלה מזו. אבל באמת הבל יפצה פיהו כי כיון שהזהיר הקב"ה לא תאכלו ממנו מה לו לדרוש טעמו ומה שלמה המלך ע"ה שהיה צדיק עומד בצדקו וחכם נפלא אין כמוהו וכשרצה להתחכם על הקב"ה לומר אני ארבה ולא אסיר לבבי כמאמר חז"ל (סנהדרין כ"א:), לא יכול עמוד. והקב"ה אמר שם מפורש טעם המצוה ולא יסיר לבבו אשר עבור זה סבור ר' יהודה (שם) מרבה הוא לו ובלבד שלא יהיו מסירות את לבבו משום דהקרא מפרש טעמא, ומכל שכן במקום שאינו מפרש הטעם ודאי שאין דורשין טעמא לעבור במה שאסרה התורה, ומכל שכן כאן שאמר בפירוש לא תאכלו ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ומי כהחכם יודע פשר דבר לבטל דברי צור העולמים. ואם האמת שאין הידיעה מכרחת הבחירה, אבל לא בזה שבא הפקידה מאתו בפירוש לא תאכל כי ביום אכלך ממנו וגו' וכבר הקדמנו אשר ודאי שניהם אמת הידיעה והבחירה והבן. ואך פגע באשה שדעתה קלה וחוץ לזה הנה באותו העת היתה משוללת מבחינת הרע ולא יכלה לצייר בנפשה בשום אופן לכפור ח"ו באל המיוחד והאמינה אליו אשר תוכל לעמוד בנסיון גדול כזה ושלא למרות פי ה' לאכול את האסור לה. ולזה אמר,

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל. כלומר שראתה בשכלה אשר באמת פרי העץ בעצמם הנם מבחינת הטוב הגמור, והראיה שהיה עומד בשורש אחד עם העץ החיים (כמו שכתב בשל"ה הקדוש) ולא ימצא בעצמיותו בחינת הרע כי אם דאכלין פירוהי חכמין בין טב לביש וכאמור וכי תאוה הוא לעינים כלומר זה מקום שכל העינים צופים ומתאוין וחומדין לזה שיהיה האדם בבחינת יודע טוב ורע ויכניע הרע ויגביר הטוב וזה הוא כל שמחת הקב"ה כביכול ברוך הוא וברוך שמו ושמחת האדם וכל העולמות כידוע. ונחמד העץ להשכיל כי על ידו מגיעין לבחינת (דניאל י"ב, ג') והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. וזה הוא בחינה שאין למעלה הימנו בהפלגת השכינה השכלת אמיתית תמים דעות לפי כוחם ושכלם, ובדרך שביקש משה (שמות ל"ג, י"ח) הראני נא את כבודך. ובראותה כל מעלות האלה בו, חמדה נפשה למלאות תאותה תיכף ותקח מפריו ותאכל וכנאמר.

או יאמר ותרא האשה כי טוב העץ. לישב שינוי לשון בפסוק זה במה שתחילה אמר הכל בשבחי העץ. טוב העץ למאכל ונחמד העץ וגו' ולבסוף ותקח מפריו. גם ליישב בזה מאמר חז"ל (בראשית רבה ה', ט') ויאמר אלהים תדשא הארץ (לעיל א', י"א) תני בשם ר' נתן ג' נכנסו לדין וד' יצאו מחוייבין ואלו הן, אדם נחש וחוה נכנסו לדין ונתקללה הארץ עמהן וכו' ולמה נתקללה שעברה על הצווי שכך אמר לה הקב"ה תדשא הארץ דשא עץ פרי מה הפרי נאכל אף העץ נאכל והיא לא עשתה כן אלא עץ עושה פרי הפרי נאכל והעץ אינו נאכל. ועמדו המפורשים בזה למה נתאחרה קללת האדמה עד שנתקלל אדם ונפקדה גם היא על עוונה. (וכבר כתבנו מזה בחיבורנו סידודו של שבת חלק שני דרוש תשיעי) ונראה כי אמרו חז"ל (חולין ק"ט:) מכדי, כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן כותיה מנדה, דם טוהר. מחזיר, שבוטא וכו'. וכתבו המפרשים שם הטעם כדי שלא יאמר אדם בעינא למטעם טעמא דאיסורא ועל כן בכל דבר איסור שרא לן כנגדו למטעם מזה שלא יהיה יצרו תקפו כל כך להגדיל בעיניו טעם האיסור שאין כמוהו. והנה לכאורה לפי זה היה מקום לאדם וחוה לטעון בעינא למטעם טעמא דאיסורא כי לא התיר כנגדו שום דבר שיהיה טעמו כטעם עץ הזה.

אך נודע מה שאמרו ז"ל (בראשית רבה ט"ו, ז') כי העץ הדעת היה טעם עצו ופריו שוה. והם לא נאסרו אלא בפריו ולא בעצו וכאשר אמרה האשה בפירוש ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו וגו' משמע דוקא הפרי ולא העץ וגם לשון אזהרת הקב"ה הכי משמע שאמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו ממנו ולא אמר והעץ הדעת טוב ורע לא תאכל משמע רק ממנו ממה שעל העץ ולא העץ גופא. ונמצא התיר לו כנגדו העץ שהוא כטעם הפרי שלא לטעון בעינא למטעם טעמא דאיסורא. וזה הכל נכון היה אם היו כל האילנות עצן ופרין שוין ומזה היה אדם יודע אשר אף אם נאסר מפרי עץ הדעת יכול למטעם טעמו מהעץ אבל עתה ששינתה הארץ להוציא רק עץ עושה פרי. ולא ידע האדם כי בעץ הדעת טעם עצו כפריו היה יכול לטעון בעינא למטעם טעמא דאיסורא. ולזה אמר הכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל (כי מהעץ אכלה כי לא נאסרה בו) כלומר אפילו העץ בעצמו הנה הוא נפלא וטוב למאכל מה שאין כן בשארי העצים ודנה קל וחומר לפריו אשר בודאי טעמם טוב עד למעלה למעלה והגדיל תאותה למטעם טעמא דאיסורא כי לא התיר כנגדו לפי דעתה. על כן ותקח מפריו ותאכל. ובזה נכון הכל ואם כן כשנתקלל אדם נפקדה הארץ גם היא על עוונה כי חטאתם וחוה נמשך מחטא הארץ וכאמור.

ותתן גם לאישה עמה ויאכל. צריך להבין במה נתפתה תיכף אדם לעבור את פי ה'. ואולי כי אמרו חז"ל (בראשית רבה י"ט, ג') שדחף הנחש לחוה על העץ ואמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה וכו'. ואפשר לזה אמר הכתוב ותקח מפריו ותאכל כי הנגיעה הראשונה אפשר לומר שכיון שהיתה שוגגת בדבר לא יעניש ה' על השוגג כמזיד אבל כשהוסיפה לראות במה שלקחה הפרי מהאילן ולא מתה אז ודאי האמינה לנחש שאין מיתה לזו ולזו. וזה ותקח מפריו. על כן ותאכל כי ראתה אשר בודאי אין מיתה בנגיעה וזה הכל שייך בחוה כי היא סברה שיש מיתה בנגיעה אבל אדם הנה ידע שלא נצטוה כלל על הנגיעה. ונמצא אשר אין ראיה מנגיעה. ועל כן אמר הכתוב ותקח מפריו ותאכל ואחר כך ותתן גם לאישה עמה וכשראה אדם שהיא אכלה ולא מתה לא שם לבו לומר כי ה' הטוב מאריך אף לחייבים שלא להענישם תיכף והאמין להנחש אשר אין מיתה באכילה. ועל כן אמרו חז"ל (סנהדרין ל"ח:) אדם הראשון כופר בעיקר היה. ולכאורה לא מצינו לו כפירה כי אם פשע ועוון ואך שהאמין שלא ימות מאכילתו מה ששמע מפורש מפי ה' כי מות תמות והוא הוא הכפירה. ומה שאמר לאישה עמה ויאכל ולכאורה היה די לומר ותתן גם לאישה ויאכל. אולי יאמר הגם שהיא כבר אכלה קודם שנתנה לו אבל עוד נתנה לאישה עמה כלומר שאכלה גם אתו עמו לצד שהשריש בה הנחש שורש עבודה זרה ואכלה והדר אכלה ולא יראה את פני ה'. ולזה גמר אומר,

ותפקחנה עיני שניהם. ולכאורה היה די לומר ותפקחנה עיניהם, אכן כיוון לומר שלענין פיקוח עיניהם השוה אכילת פעם אחד לשני פעמים ואף שהאשה אכלה שני פעמים אף על פי כן ותפקחנה עיני שניהם בשוה וידעו כי עירומים הם וגו'. או יאמר לאישה עמה לומר שֶהֵלִילַה עליו בקולה לומר, עמה יהיה בין בחיים בין במות. גם אפשר, הכתוב אומר כן "לאישה עמה" כי עמה יהיה לעולם הבא מה שנשמר בזה יוסף הצדיק ולא שמע אליה להיות עמה בעולם הבא. או יאמר לאשה עמה שהטעימה לו מאותו זוהמא שהטיל בה הנחש. וזה ותתן גם לאישה עמה כלומר בעת שהיה עמה בעת זיווגם נאחז גם בו קצת רוח הטומאה על דרך הנדה מטמא בועלה וזה היא שנתנה לו.

ותפקחנה עיני שניהם וגו'. ראיתי לבאר ענין הלז באופן להצדיק את הצדיק דמעיקרא הוא אדם הראשון יציר כפיו ברוך הוא. כי לפי פשוטו הכביד באחרון יותר מן הראשון במה שאמר היא נתנה לי מן העץ ואוכל ואמרו חז"ל (בראשית רבה י"ט, י"ב) ואכלתי לא כתיב אלא ואוכל, אכלתי ואוכל עוד. היאומן כי יסופר כזאת על אדם שנברא מידי הקב"ה שירצה דוקא למרות פי ה' בפניו לומר לצור העולמים שיאכל עוד ואיך לא תאחזנו אימה ופחד וחלחלה ורתת בזה. וגם פלא מה שאמר, האשה אשר נתתה עמדי וכפר בטובה כמו שאיתא בדבריהם ז"ל (עבודה זרה ה:). ולי נראה שכל הכתוב בזה יגיד צדקו ואמשיל בזה שני משלים קטנים.

האחד הוא, תינוק היה חולה ואמרו הרופאים שרפואתו הוא שלא יאכל שום דבר מר או עפוץ בשום אופן כי אם מיני מתיקה כמו דבש או צוקיר ולקח אותו בעל הבית אחד וריחם עליו והאכיל אותו מעודו כל הימים רק ממינים המתוקים הטובים למאוד. והנה, אחר שנתגדל זה התינוק בחיקו ומעולם לא אכל שום דבר מר לא נתוודע לו מטובת בעל הבית הזה במה שמאכילו תמיד בנופת צופים. כי סבר שאין דבר אחר נמצא בעולם כי אם אלו המאכלים וכאשר מבואר בזוה"ק (ויקרא מ"ז.) על פסוק (תהלים ב', י"ג) כיתרון האור מן החושך וגו' תא חזי תועלתא דנהורא לא אתיא אלא מן חשוכא ולעולם תיקונא דחוורא מאי הוא אוכמא אלמלא אוכמא לא אשתמודע חוורא ובגין אוכמא אסתלק חוורא ואתייקר אמר ר' יצחק משל למתוק במר דלא ידע אינש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא, מאן עביד להאי מתיקא הוי אומר האי מרירא וכו' עד כאן. והוא בחינת רע מבחין את הטוב האמור בספר יצירה (פרק ו') כי מבחין הוא לשון חוזק כמו בוחן ועופל והרע מחזק הטוב ואם לא היה רע בעולם לא היה ניכר הטבת הטוב. והנה אחד מבני אדם הביט אל הדבר ההוא אשר זה התינוק אינו מבין כלל בטובת בעל הבית ועל כן אינו מחזיק לו שום טובה על הדבר ההוא כי לא גדלה אצלו טובתו בזה אשר לא כן ראוי להיות ואמר לבעל הבית להטעים אותו על שעה קלה ממיני המרים כדי שאחר כך כשיטעום אצלך מיני המתוקים ידע טובתך ויוגדל טובתך בעיניו. אמנם הוא הטוב והמיטיב ורוצה בטובת התינוק הלז ויודע אשר טעם מר יזיק לו השיב מוטב שלא ידע ויכיר בטובתי מלהאכיל אותו דבר שאינו מתוקן לו. ואולם כאשר יוגדל התינוק הזה ויהיה בריא כשאר הבריאים אז אאכיל אותו מינים המרים מעט בכדי שיכיר בטובה ויוגדל הנאתו בכפלי כפליים במה שמצא איש כזה לרחם עליו. ולימים נמצא איש אחד גרוע בליעל בטבעו ורעה עינו בתינוק הזה מה שמקבל הטובה הגדולה הזו ולקח אותו לצד אחד והאכילו מין ממיני המרים בכדי שיחלה על ידי זה ולא יוכל לקבל הטובה הלזו ותינוק הזה כשטעם המר הזה אז תיכף הגדיל בעיניו טובת הבעל הבית ובא לבית הבעל הבית והחזיק לו טובה ברוב ההודאות ותשבחות על כל הטובה שגמלהו עד הנה. והבעל הבית כששמע זאת אמר לו תיכף מהיכן נתוודע לך להחזיק לי טובה אם לא שעברת על רצוני ואכלת מדברים המזיקים לך אשר צויתי שלא יבואו אליך והשיבו התינוק הנה הדבר הזה גדול בעיני למאוד במה שאני מכיר בגדולת טובתך יותר מבריאותי ומי יתן לי עוד כיום הזה לטעום עוד דבר המר בכדי לידע עוד יותר ויותר מנפלאות טובותיך ורוב רחמיך וחסדיך ואחזיק לך טובה בכל עת ורגע ואיני חש כלל על היזק גופי נגד כבודך כי אוכל עתה כבדך כחובה עלי ואני מחזיק טובה גדולה לזה האיש שהאכיל אותי ממינים המרים כי על ידם נתוודע לי טובך וחסדך הגדול ואוכל להחזיק לך טובה על זה כראוי. ובראות הבעל הבית חיבת התינוק אליו ויושר שכלו והבנתו וחכמתו. אמר לו אמת שזה נחשב לך לטובה גדולה ועצומה ואך הנך צריך עתה לרפואות ויסורים קשים עד אשר תחזק גופך כבראשונה. ולולא פחזת כמים בדבר הזה והיית ממתין עד בריאתך הנכון הייתי בעצמי מאכילך ממינים המרים כי אז לא הזיקו לך כלל והיה זה וזה נתקיים בידך והן עתה כי מהרת בדבר הנך צריך לרפואות ויסורים. ואמנם האיש אשר עשה בזדון לרעתך וכוונתו היה לרע ולא לטוב. בו אנקם ואשלם לו כגמולו מדה כנגד מדה כאשר זמם לעשות לך כן אעשה לו.

והמשל השני הוא, גם כן על דרך הזה ביתרון האור מן החושך והוא משל למלך שנולד לאיש מאנשיו הדרים בחצר המלך בן אחד וצוה המלך לקחת ילד הזה להיכל מיוחד שבחצירו להאכילו שם ולהשקותו ולא יראה אפילו פסיעה אחת חוץ להיכל הזה כי אם תמיד שם יהיה וארוחתו ארוחת תמיד ניתן לו מאת המלך דבר יום ביומו ובודאי בחדר מחדרי המלך ודאי אור מאיר שם תמיד בלי הפסק וכל התענוגים אשר שם הכל תמידיים כי כלום חסר מבית המלך ותינוק הזה נתגדל שם בטוב גדול ובאורה נפלאה ומעולם לא ראה חושך לפניו וגם יותר אור ותענוגים נפלאים הנמצאים בחדרים הפנימיים מזה גם כן לא ראה ולא ידע כי אם מחדר הזה וכשהמלך רצה לדבר עמו הלך אצלו אל החדר הלז ושם דיבר אתו כאוות נפשו ומעולם לא התאוה לתענוג יותר כי לא ידע אם יש בנמצא. ובפתע פתאום בא איש אחד ולקח הילד הלז והוליך אותו למקום חושך וצלמות באישון לילה ואפלה והניחו שם. והילד הזה בראותו זאת אשר לא ידע את מהות הזה עד עתה מיום הולדו וסבר בדעתו כי שם יהיה קיצו ולא יראה כי יבוא אור ואחר שעה או שתים כנשמע להמלך זאת שלח אחריו להעלותו מתהום חושכו. ובאו שלוחי המלך לשם ולקחוהו והוליכוהו להמלך. ועל הדרך הנה ראה מעט אור לפניו בשווקים וברחובות וראה דרך העולם בישובו בבתים וגנות ופרדסאות ומשם העלוהו לחדרי המלך וכשבא לחדר הראשון מחדריו הבין גדולת המלך וחכמתו על כל ישובי עולם בהיותו מעוטר בכל מיני אבנים יקרים המאירים ומפיקים זיו עד אין שיעור ושארי סגולת מלכים. ואחר כך עוד חדר לפנים מחדר, כל אחד מעולה מחבירו ביתר שאת וְעֹז עד בואו לחדר אשר היה שם בראשונה, וכשבא לחדר הלזה התחיל להתאוות ולחמוד ולחשוק לילך עוד לחדר לפנים מחדר כי ראה אשר כל חדרי המלך כל אחד מעולה מחבירו ובודאי יתענג שם ביותר ויותר. וחוץ לזה עדיין אימת מות עליו מאימת החושך שהיה בו, ולבו סוער בקרבו ומפחד לברוח לפנים מזה החדר שהיה בו. שלא יבוא אחד פעם אחרת לקחתו למקום האופל. ועל כן לא נח ולא שקט עד אשר פתח הפתח שהיה מחדר הזה לחדרים הפנימיים ונכנס עוד לחדר אחד וראה שם מתענוגי המלך עוד ביותר ויותר לאין קץ, ורצה לפתוח עוד פתח לחדר לפנים ממנו ותיכף כשפתח הפתח האיר והבהיק עליו מזיו אור הגדול אשר היה שם עד אשר כשל כוחו ועשתנותיו פחודים ונבהלים ונפל על פניו ארצה מגודל פחד ואימת המלך והתחיל לאמר בלבבו הנה מה גדלה גדולת המלך עד בלי שיעור, ומי יודע עוד כמה וכמה חדרים שיש עוד לבוא אל המלך אל החצר הפנימית והן אנכי לא ידעתי עד עתה מגדולת המלך הרב ונשא ונורא עד מאוד, ומגודל טובו וחסדו עלי במה שהאיר לי כל ימי מטובו. וכל ימי הייתי בטובה בתפנוקי ומעדני מלכים. ומרוב ענותנותו אשר היה בא אלי תמיד בכבודו ובעצמו לחדר שהייתי שם והתלבש בלבושים הפשוטים בכדי שאוכל ראות פניו שלא להזדעזע מגודל מוראו. ומיד בא המלך אליו ואז נזדעזע ונתפחד ברתת וחלחלה מגודל אימת המלך ופחדו. והתחיל לשבח בפני המלך, זה האיש אשר הוליכו לבית החושך. כי על ידו ניכר לו ונתודע אליו רוב גדולת המלך והדר יקר תפארתו וגודל טובו וחסדו עליו. והמלך השיבו, אמת שלפניך נכון זאת. אבל אני יודע מצרתך כי בהיותך בחושך בלא אור, ושם הוא מקום מטונף מטיט וצואה ונתלכלכו בגדיך עד שהוצרכו לכבסם בנתר ובורית וללבנם באור עד אשר ישובו ויוטהרו, ולולא מהרת בזה הייתי שולח לשם אוֹרִי לפניך, והיית יוצא משם נקי וטהור ביציאתך כביאתך וגם היה מתודע לך מבחינת החושך והרע והיית מכיר על ידי זה טובת האורה אשר בחדרי המלך וגדולת המלך ככל האמור.

וככל הענין הזה קרה לאדם הראשון. כי היה נתון בגן עדן והוא אחד מחדרי המלך מלכי המלכים הקב"ה, והקב"ה האיר עליו שם מטובו יתברך ועשה לו עשר חופות מכל אבן יקרה כמאמר הכתוב (יחזקאל כ"ח, י"ג) בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסוכתך אודם פטדה ויהלום וגו'. וכמו שכתוב במדרש חז"ל (בראשית רבה י"ח, א'). והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין כאומרם ז"ל (סנהדרין נ"ט:). ובכל אלה הנה לא ידע מטובו הגדול הזה שעושה עמו הקב"ה, כיון שהיה זאת לו מיום בריאתו, סבר שזה מוכרח להיות כן. גם לא ידע מאורות שלמעלה המעולים מזה כי כיון שלא ירד, לא עלה. ומעולם לא טעם טעם מר ולא היה בחושך.

והנה בורא העולמים ברוך הוא ידע בכל אלה אשר בהכרח הוא צריך שיתודע לו מבחינת הרע והחושך בכדי שעל ידי כן יעלה מעלה ויבין ברוב זיו יקר הדר עטרת תפארת גדולת מלך מלכי המלכים ברוך הוא וברוך שמו וידע רוב הטובות הגדולות שעושה עמו ויודה וישבח ויפאר וירומם למי שעשה לו את כל הטובות האלו. ואמנם כי הוא סכנה גדולה ועצומה אליו שלא יתמשך ח"ו אחר הרע ויזיק לו עד למאוד ויהיה צריך ליסורים קשים ומרים לצאת מחושך לאור, מרע לטוב. ועל כן צוהו שיאכל קודם מעצי הגן כנאמר למעלה ועל ידי כן כשיאכל מהם ובפרט מעץ החיים יבריא גופו ונשמתו באורות אלהים הנשפע בהם, ועוד ימתין על יום השבת, ובזה אשלח מלאכי לפניו הוא אור יום השבת לשמור שלא יתלכלכו בגדיו מטינופי עוצם הרע שלא יאחז ח"ו לנגוע בקצהו, ואז אתיר לו האכילה. ונכון היה לבו בטוח שיכנס בשלום ויצא בשלום ויברר האוכל מן הפסולת ויפיל הרע לנוקבא דתהום רבה והוא יעלה מעלה מעלה במעלות רבות ונכבדות ויתוקן הוא וכל העולמות. וקדם הנחש ברשעו והסיתו לסור מאחרי ה' ולאכול תיכף מעץ האסור, קודם שיאכל שאר העצים, וטרם בוא יום השבת. ואז תיכף נהפך עליו החושך וצלמות ונפשו מרה לו ויחליא חולי גדול אשר ימות בו ונתטנף ונתלכלך ונתאחז בבחינת כוחות הסטרא אחרא והרע כנודע. אכן אחר כל אלה הנה עד שבא הנחש ברשעו וערמתו עד שהטעימו מעץ הדעת וכיון שטעם זה תיכף נהפך עליו החושך וצלמות ונפשו מרה לו ותיכף נתודע לו מרוב טובת הבורא העודפת עליו אשר המה בלי שיעור ונתודע לו אור גדולת הבורא ורוב זיוו והדר יקר תפארתו. כי טעם טעם מר כמות והחשיך מאור עיניו, ונזכר בטובת ואור ישיבתו בגן עדן ויצא לבו על כל זה. ולאשר היה יציר כפיו יתברך התחיל לברוח בנפשו ושכלו מכל בחינת הרע.

וידוע בחינת (תהלים ל"ג, כ') נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים שכאשר הצפור הנמלט מפח יוקשו עוף יעופף ופורח בכח גדול עד למעלה למעלה. אף שתיכף כאשר נמלט מהפח אין לו שום פחד, מכל מקום לבו סוער בקרבו ומחמת שמחה ואימה פורח בכח רב למעלה, כן נפש האדם היוצאת מבחינת הרע, פורח בכח גדול באהבה ושמחה ובאימה עד גבוה גבוה כאשר תוכל, וכמו כן אדם הראשון אחרי היותו בבחינת הרע והתחיל לברוח ממנו, אז הגיע נפשו במעלה העליונה עד שבא ליותר טוב ואורה ממקודם, עד שנעשה נבזה בעיניו נמאס נגד גדולת הקב"ה. וראה אור בהיר ביותר כי הרע הבחין אותו לידע הטוב ונתודע לו גדולת הבורא ויכולתו ורוב טובו. ואחזתו אימה ופחד מגדולת מלכו והתחיל לשבח כל אשר נעשה לו והאיש אשר עשה לו כן, להיות על ידי זה נתודע לו גדולת האדון, ואמנם הקב"ה היודע בכל אשר קרהו וכמה קילקל בזה גופו ונשמתו, להיות אשר הלך בחושך בלא אור, וטעם טעם מר עד אשר לא הבריא והוצרך לכיבוס ולליבון למרק כל הליכלוך ולהבריא את הגוף וידע רשעת ערמות הנחש ואת אשר נתכוון רק להרע ולא להיטיב, לקלקל ולא לתקן, גזר בחכמתו דבר ראוי לכל אחד ואחד כדת וכמשפט הראוי כי אוהב משפט הוא ויודע מחשבות בדין, וזה הוא כלל כל הענין.

ועתה נפרשהו על סדר הפסוקים, ואמר ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות. והנה לכאורה היה די לומר ותפקחנה עיניהם אמנם לאשר כתבנו כי הרע לא נברא כי אם להבחין הטוב וכשאכל אדם העץ ונתודע לו טוב ורע אף שקילקל מכל מקום נתן אל לבו מאין יהיה הרעה בעולם אם לא שנברא להבחין הטוב ונמצא העץ אף שהוא הדעת טוב ורע מכל מקום אינו רק טוב כי הרע מבחין את הטוב, והנה "עיני" הנאמר במקרא הזה הוא עיני השכל כפירוש רש"י, וזה ותפקחנה עיני שניהם כלומר שנפתח השכל של שניהם הן מהטוב הן מהרע ושניהם מורים לגדולת יוצר בראשית אשר הוא עושה השלום ובורא רע בכדי להכיר גדולת טובו על ידם ושניהם שכל טוב לכל עושיהם לבחור בטוב ולמאוס ברע, ומיד וידעו כי עירומים הם ואמרו חז"ל (בראשית רבה י"ט, ו') ערומים ממצוות, כי מקודם סברו שהם יוצאים ידי חובתם במה שקבלו עליהם שבע מצוות שנצטוו נגד טובת הבורא שעשה להם בהכנסם לגן עדן כי לא ידעו מעלת המקום, ועתה שפיהם טעם דבר מר כלענה והיו בחושך אפילה, נתודע להם אשר אף אחת מאלף אלפי אלפים רבבות אינם יוצאים ידי חובתם בטובה הנפלאה הלזו, ועדיין עירומים הם ממש שלא עשו שום עשיה נגד טובת הבורא.

עוד יאמר עירומים הם מאור תענוג גדולת הקב"ה כיון שראו אשר לא זה הוא ישובו של כל עולם כי אם יש מדרגות פחותות הרבה ובודאי העולמות אשר למעלה מזה אין שיעור וערך לנופת צוף מתיקות עריבות אור זיוו והדרו ותענוג הנמצא שם, ומכל שכן בחדרים הפנימיים ביותר כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, ועד עתה סברו שכמדת החיצונות כך מדת העליונות וכולם שוין באור פני מלך חיים, וכעת הוא שנתודע להם אשר אין זה אחת מני אלף לגדולת הגבוה מעליהם ועדיין הם עירומים מכל, באופן שאינם יודעין כלל מגדולת מלכם, והנה אמרו חז"ל (עירובין י"ח:) אדם הראשון חסיד גדול היה העלה זרזי תאנה על בשרו וישב בתענית וכו'. ללמדך שהצדיקים בדבר שחוטאין בו מתרצים, בתאנה קלקלו ובתאנה נתקנו, ופירש רש"י זרזי תאנה חגורות, ולזה אמר הכתוב מיד כשידעו כי עירומים הם ונתודע להם גדולת הבורא ואת אשר חטאו לפניו אז ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות כלומר שהעלו זרזי תאנה על בשרם לתשובה בכדי לתקן את אשר עוותו.

או אפשר לצד שנאחזו ברע הן אמת שעל ידו הבחין הטוב עם כל זה יראו לנפשם שלא להתמשך ח"ו אחרי הרע בתאות לבם, ואולי הרע תואנה הוא מבקש להיות יניאון את לבם מאחרי ה' חלילה, על כן אמר ויתפרו עלה תאנה כלומר שהתדבקו עצמם בה' ביחוד שלם כתופר שתי תפירות להורות על חיבור גמור שלא יוכל עלה תאנה לבוא עליהם כי אם ויעשו להם חגורות על דרך שאמר הכתוב (דברים י"ח, ט') לא תלמד לעשות אבל עתה למד להורות לאחרים (סנהדרין ס"ח.), ואמרו ז"ל (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע כי זהו עיקר התשובה הגמורה לעבוד ה' עם כוחות התאוה והרע, כלומר בזה האש והחימום שבער לבו וחמדה לתשוקת העבירה בזה יחמוד ויחשוק ויבער לאהבה את ה' ולדבקה בו, כי גם ביצר הרע אין בו כי אם כח ואור ה' אשר נתלבש בו בכדי לנסות ידידיו להעניקם מטוב ברכותיו, וכשאדם נותן זאת אל לבו אשר אין בכח הרע כי אם כח ה' הרוצה שישבר התאוה ההיא ויכניעה, תיכף ישוב לבבו אל ה' אלהיו. וכאשר כתוב בשם איש אלקים הבעש"ט זצוקללה"ה זי"ע, על פסוק (תהלים צ"ב, י') כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו, כלומר כאשר ישים האדם אל לבו אשר כל אויביו שהוא היצר הרע וכל כתות הרעים אינם אלא ה' בעצמו ובכבודו שנתלבש בו לנסותו אז תיכף יאבדו ויכנעו כלם, וזה הבחינה האמיתית להיות בדבר שחוטאים בו מתרצים במדה זו גופא שעשה העבירה במדה זו יעבדו ה' וכמו שאמרו ז"ל (שבת קנ"ו.) האי מאן דבמאדים או מוהלא או גזלנא. כי נולד במדת הרציחה ואם חטא בזה יהפך זו המדה גופא לעבודת ה' למול את בני ישראל להכניסם תחת כנפי השכינה וכמו כן בכל המדות רעות ולמשל במדת הגאוה הנתעבת ומשוקצת לפני אדון כל, יותר מכל מדות רעות שבעולם יוכל להתגאות בלבו לדבר ה' לומר אשר ודאי ודאי אם ארצה אוכל לעשות נחת רוח לבוראי כאחד ממלאכי מעלה כי התורה נתונה בקרן זוית וכל הרוצה לזכות בכתרה יבוא ויזכה, והתורה העידה (דברים ל', י"ד) כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, והעיקר כאשר לא אפנה מחשבתי בכל רגע ורגע לשום דבר אחר כי אם לשמו באהבה והכל באמת ובתמים הקב"ה יקבל נחת רוח מזה. ועל כל זה אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז תת"ל) חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב וכו' ולכאורה הוא גבהות לחמוד על דבר גבוה כזה אבל בזה נאמר (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה' שלעבודת ה' צריך להגביה לבו. וכל אשר יעשה ממעשים הטובים לא יהא נחשב בעיניו כלל רק יחמוד לעוד יותר ויותר. וכדומה, במדת הליצנות יוכל להתלוצץ ממדות הגרועות ומעוברי עבירה, (וכאשר הארכנו בזה בספר סידורו של שבת שורש ו' ענף ג') ולזה ויתפרו עלה תאנה כי בתאנה קלקלו כאמור והם תפרו וחברו זה לה' ויעשו להם חגורות לחגור ולהתאזר לעבוד בכוחות האלה לה' הטוב, והוא בחינת (תהלים מ"ה, ד') חגור חרבך על ירך גבר הודך והדרך, כי כל בחינת הגבורות הם הממשיכים האדם לבחינת התאוות והרע, וצריך להיות בזה גבור הכובש יצרו ולחגור החרב שהיה מוכן לרציחות. להרוג בו אויבי ה' שהוא כיבוש התאוות והכנעת כוחות הרעים וכאשר נעשה כל אלה שהרגישו אדם ואשתו והכירו מגדולת וכבוד בוראם וזיו יקר תפארת גדולתו אשר אין לה שיעור וערך וגודל טובו וחסדו עליהם ואת אשר עוותו נגדו. אז אמר הכתוב,

וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא אדם ואשתו מפני ה' אלהים וגו'. כלומר ששמעו את הקול אשר היה תמיד מתהלך בגן לרוח היום רוח שהשמש באה משם, והוא מזרח, כלומר קודם חטאם. כי לפנות ערב חטאו בשעה עשירית ולא היו יריאים ולא מתפחדים כלל, והן עתה ויתחבאו האדם ואשתו כי הכירו בגדולתו הדר יקר תפארתו וכאמור.

ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה. פירוש למה נחבאת לברוח ומה היום מיומים אשר היית תמיד שומע קולי ולא יראת ולא פחדת כלל ועתה נפל פחדי ומוראי עליך להתחבא בחדרי חדרים.

ויאמר את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי ואחבא. כלומר תמיד הייתי שומע קולך בגן אבל עתה ואירא לרוב פחד מוראך ועוד כי עירום אנכי ממצוות ומעשים טובים ואני בוש ראות פניך מהפלגת הטובות העצומים וחסדיך המרובים שעשית עמי להושיבני בגן הנפלא הלזה ארזים אשר נטע ה' מה שעד עתה לא ידעתי מכל טובה הזו, כי עד לא טעמתי טעמא דמרירא לא ידעתי טעמא דמתיקא.

ויאמר מי הגיד לך כי עירום אתה המן העץ וגו'. מפני מה סברת עד הנה שאתה יוצא חובתך בקבלת השבע מצוות נגד טובתי שעשיתי עמך, ועתה נפקח עיניך לדעת אשר עדיין ערום אתה מכל וכל ולא התחלת בשום אופן לעשות איזה דבר עבודה למעני ובודאי אין לך מגיד אחר להגיד לך את זה כי אם אכלת מן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו, כי ידעתי אשר אם תלך לחושך בלא אור לפניך תתלכלך ותתטנף עד אשר תצטרך לכיבוס וליבון רב, ואם תטעם מר קודם בריאתך תחלה עד אשר תצטרך לרפואות. ואני כיוונתי לטובה שתשרש תחילה בדביקות רב בקדושה לאכול מכל עצי הגן ובפרט מעץ החיים ואז היית מתחזק בכוחך בבריאות גופך בקדושת ה' ואחר כך להמתין על שבת קודש ובזה היה אורי הולך לפניך למקום החושך וצלמות, והיה מתקיים בך (תהלים כ"ג, ד') גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי ולא היית מתלכלך ולא מתטנף, ועתה מה אעשה לך בני כי לא תוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור כי את הבכור בן השנאה תכיר אחר שהקדמת קליפה לפרי, ופסולת לאוכל, ותצטרך לליבון וכיבוס להסיר הקליפה והפסולת. וכל זה רמז לו ה' במה שאמר לו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל וגו'. כלומר הן בשעה קלה הזו כי בתשיעי נצטוה ובאחד עשר סרח ואיך מיהרת כל כך פחזת כמים למרות פי ולא המתנת לאכול קודם משארי עצי הגן ובפרט מעץ החיים הטהורים הקדושים וממילא היה נמשך עד לפנות ערב וקידוש היום ואז היה אור לפניך והכל כנאמר.

ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. ענה ברוב צדקתו ואמר יעבור עלי מה, וכל מה שיעבור עלי מהצער ויסורי הגוף, אינו נחשב לי לכלום נגד מה שידעתי והכרתי ונתודע לי מגדולתך ורוממותיך אשר אין לה שיעור וערך ואיך אני עפר ואפר רמה ותולעה ולא אוכל כבדך בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי, אף אם אמסרם כולם לקדושת שמך בכל רגע ורגע. ומכל שכן עוד בגודל חסדיך וטובתיך אשר אתה נותן עיניך ולבך להשגיח ולהביט על שפל בריה כמוני להעניקני מטוּב ברכותיך וכל זה שוה לי באהבה ושמחה רבה, ומטוּב אדוני טוב לי מטובותיך שגמלתני לעזר כנגדי היא גמלה הטובה כי האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ, מגלגלין זכות על ידי זכאי אשר על כן ואוכל עוד, הכל בכדי להיות הרע מבחין הטוב ואדע עוד יותר מטובך ומקדושת שמך, והאל הטוב בראות אהבת לבבו אליו וחמדת קדושתו אשר הכל לא נחשב בעיניו עבור זה, גזר בחכמתו דבר הראוי לכל אחד ואחד וכאשר נבאר.

ויאמר ה' וגו' עד הנחש השיאני ואוכל. כלומר שוגג הייתי כי הטעני לאמר אשר על ידי זה אזכה לעשות נחת רוח לפניך בהיותי יודע טוב ורע ואמאוס ברע ואבחור בטוב כדבר האמור למעלה.

ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה וגו'. צריך להבין סתימת דברי אלהים בזה במה שאמר כי עשית זאת ולא אמר מה זאת, ונראה כי הנה עיקר כוונת רשעת הנחש היה להגביר הרע על הטוב קודם בוא קדושת שבת ולהקדים הקליפה לפרי שיתגבר ח"ו הקללה על הברכה, וכן נעשה ח"ו בעוון האדם כי הקדים והגביר ונתקללה הארץ וכל יושביה והדרים עליה מאדם ועוף ורמש השמים. ומאז ועד עתה הנה כל בני ישראל מיגעים ומתקנים כל זה במסירת נפשותם עד אין שיעור ואין מספר, ועדיין לא נושענו. וראה כמה הגבירה הקללה. ולזה אמר לו "כי עשית זאת" פירוש זה מה שאומר לך שהגברת הקללה ממך תתחיל ארור אתה מכל וכל, כי פועל אדם ישלם לו (איוב ל"ד, י"א) ורעתך תיסרך אתה עשית ואתה תסבול, עליך גודל הקללה והנך על גחונך תלך, וכל הבהמות והחיות הילוכן על רגליהם ואתה מקולל מהם מקוצץ רגלים. ואפשר לצד שהוא הגביר השקר בעולם כי שיקר בה' לומר עליו דברי תוהו וידוע מאמרם ז"ל (ריש אלף בית דרבי עקיבא) שקר אין לו רגלים כי שיקרא לא קאי ולזה נתקלל בקללה זו דוקא. ועפר תאכל כל ימי חייך, לצד שעל ידו נתרבה ונתגבר יסוד גשמיות עפר הארץ בכל הנבראים וביותר באדם, עד אשר מוכרח לשוב אל העפר. לכן ורבתה בו הקללה להתגשם כל כך בעפר הארץ עד שיהא מאכלו עפר שהיא בחינת הדומם מה שאין כן בשאר החיות מאכלם בחינת צומח שהוא יותר רוחניות.

ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך וגו'. אמרו חז"ל (בראשית רבה כ', ה') אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם ותשא את חוה על כן ואיבה אשית וכו'. ורבים ראו כן תמהו על מאמר הזה כי הלא תחילת פתויי הנחש היה לחוה ואם ימות אדם באוכלו ודאי תמות חוה קודם כי לה השיא ראשית העצה לעבור פי ה' ורש"י ז"ל מביא מאמר הלזה ונדחק קצת בפירושו, ולי נראה כי אמרו חז"ל (בבא מציעא ל"ג:) בפסוק (ישעיה נ"ח, א') הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשה להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשה להם כשגגות, ובזה דן הנחש כי חוה כיון שלא שמעה מפי הקב"ה ואינה יודעת כל כך מגדולת הבורא ומעונשיו תידון כמו עם הארץ שזדונות נעשה להם כשגגות ולא תתחייב מיתה והאדם אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע מה ששמע מפורש יוצא מפי ה' ודאי יחוייב מיתה מה' וימות הוא וישא את חוה. ונחזור לענין שאנו בו למעלה שכל הקללות שנתקלל הנחש כולם עשאם הוא בעצמו ועל כולם אמר לו כי עשית זאת, ולפי שהוא עשה המחלוקת הראשון בין ישראל לאביהם שבשמים ועליו אמר הכתוב (משלי ט"ז, כ"ח) ונרגן מפריד אלוף, שהפריד אלופו של עולם מעולמו כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה כ', ב') על כן תמיד יהיה במחלוקת בשנאה כבושה, ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה לעולם. הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב כי הוא עשה ברשעו לבכר את בן השנואה להיות צריה לראש לכן ישוב הרע על ראשו להיות יכותת ויורגם בראשו ואתה תשופנו עקב כי לא תוכל לעלות בראשו כי אם בעקבו והכל לצד מפלתך מכל הנבראים כי הגברת עליך כח הקללות והארורים.

אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך. לצד שרבתה בה זוהמת הנחש והוא תוקף הרע, וידוע אשר זה עיקר צער גידול בנים שלא יאחזו בם כוחות החיצונים כמו שמובא בדברי האר"י ז"ל בכוונת ובא לציון גואל וגו' שהוא ראשי תיבות גוף בניו כי אדם המוציא זרע לבטלה מוסר בניו ביד החיצונים וכו' ועיקר דבר זה מזוהמא ההיא כי היא מטמא את בועלה וכשאין כוונתו בכל כוחו רק לשם ה', שלא למלאות תאותו בשום אופן. שורה הסטרא אחרא בזיווג ההוא והקליפות לוקחין הניצוצין הנשארים בהסדין ונעשו מהם נגעי בני אדם ומזה יצמח צער גידול בנים וזה ארבה עצבונך הוא צער גידול בנים כפירוש רש"י, והרונך פירש רש"י זה צער העיבור. כי עבור התגברות כח הרע בעולם צריך להיות ט' חדשים או ז' בשביל מוחין דעיבור כידוע. בעצב תלדי בנים פירש רש"י זה צער הלידה, נודע מדברי האר"י ז"ל בסוד ע' קלין דראמית ההוא אייליתא הנזכר בזוה"ק והכל מכח התגברות הקליפות והרע ברחם האשה מזוהמא ההיא נעשה רחמה צר כי הם צרי עין ואינם רוצים בהתרבות צלמי אדם בעולם. לך ראה מה שעשה קין סוד קינא דמסאבותא שהרג את אחיו בכדי שישאר יחידי בעולם ויירש תבל ומלואה, ומפתח של חיה נגנז למעלה מע' שרים הסובבים את הכסא הם שרי האומות וכולם אינם חפיצים בהתרבות דמות וצלם אלהים בעולם, ועל כן צריכה לשאגת ע' קולות ובכל קול יורד המפתח למטה משר אחד עד בואו למטה הכל כנודע מכוונת מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה וגו' (תהלים כ', ב'). וזה הכל נמשך מחטא חוה כי קודם החטא עלו למטה שנים וירדו ארבע (סנהדרין ל"ח:) ולא היה צער העיבור ולא צער הלידה. ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך, כי הגבירה בקרבה כח התאוה עד למאוד מזוהמא הלז ועל כן היא משתוקקת ומתאוה תמיד להשלים מאויה וממילא והוא ימשל בך כשהיא צריכה אליו ודאי אשר לו הכח והממשלה עליה ועבד לוה לאיש מלוה.

או יאמר בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך. על פי מאמרם ז"ל (נדה ל"א:) שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה יולדת מביאה קרבן אמר להם בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה לפיכך אמרה תורה כו' ומפני מה זכר לז' ונקבה לי"ד זכר שהכל שמחין בו מתחרטת לז' נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לי"ד ולזה אמר אף שבעצב תלדי בנים אף על פי כן ואל אישך תשוקתך ותאותך ותתחרט באחרונה.

ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך וגו' ארורה האדמה בעבורך וגו'. לכאורה היה לתמוה בזה, כי מי חטא בכל החטא הזה יותר מאדם להיות הוא אשר שמע בעצמו גזירת מלכו והיה יציר כפו ברוך הוא, ונשמתו היה גבוה למעלה למעלה ויותר היה נאה לו להשמר מן החטא יותר מכולם. והנך רואה כי כולם נתקללו הנחש והאשה והוא לא נתקלל כלל ונתקללה האדמה בעבורו, וגם גזירת המיתה לא נאמר לו בלשון קללה כי אם כדבר הבא ממילא, בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה וגו'.

אמנם לכל אשר כתבנו עד הנה משפטי ה' אמת כי לא נגזר לכל אחד בדרך הקללה והנקמה לומר על אשר מרית את פי יעבור עליך כך וכך כי אין זה מדת ה' ואין בכל קללות ה' כי אם מה שגורם העושה הרע לעצמו כמאמר הכתוב (איוב ל"ד, י"א) כי פועל אדם ישלם לו ואומר (ירמיה ב', י"ט) תיסרך רעתך כי רעתך בעצמו הוא תיסרך. ולהיות האדם יציר כפו ברוך הוא, אחר חטאו התענג יותר ממה שנתודע לו הכרת גדולתו על ידי זה יותר מכל היסורים והצרות שיעברו עליו כנאמר למעלה, בזה האהבה והחמדה הוציא נפשו מממשלת כוחות הרע שלא ישלטו זרים בנשמתו. ואך לפי שנשאר הזוהמא בחוה לכן כל יוצאי חלציה יצאו מזוהמין עד עמידת אבותינו על הר סיני שפסקה זוהמתם כמאמרם ז"ל (שבת קמ"ו.). אבל אדם הוציא נפשו מזוהמת ממשלתן, וגם לפי שסיגף עצמו בזרזי תאנים ובתעניות כאמור למעלה הוציא נפשו מכח הרע, אך גופו נשאר מזוהם ומגושם עד שצריך להתהפך לעפר.

וידוע אשר עיקר האדם הוא הנשמה וכאשר לא שלח ידו ברע לא היה ראוי לקללה ולא היה נתפס בו כי אם קללת הגוף לשוב לעפר בכדי ללבנו לצרפו לטהרו עד לעתיד לבוא, ואך לאשר שאמר לפני ה' שמקבל עליו כל דבר ודבר בעבור כבודו מה שלא השיבו כן האשה והנחש, זכה שאף קללה זו לא נאמרה לו לנוכח בלשון קללה כי אם כדבר הבא ממילא וכנאמר, ואמנם לפי שגרם בחטאו שבכל דברים שבעולם תקדם הקליפה לפרי ותרבה גשמיות עפר בכולם עד שיהיו צריכין כולם לתיקון בני אדם, וכבר כתבנו שחטא האדם נמשך מחטא האדמה ולכן קילל האדמה בעבורו. פירוש, כי עיקר קללת האדמה נוגע לאדם במה שהוא יוצרך לטרוח לחרוש ולזרוע ולהסיר התבן והמוץ מהאוכל שהוא הסרת הקליפה מהפרי ואחר כך תיקון אחר תיקון בבישול ואפיה, ואך לכבודו וחטא הארץ, תלה הקללה באדמה שתוציא צבאיה בלי תיקון כנגד מה שהוציאה העץ של הפרי בלי תיקון שיהיה ראוי לאכילה. מה שאין כן כשיתוקן הארץ ומלואה נאמר (תהלים ע"ב, ט"ז) יהי פיסת בר בארץ ואמרו חז"ל (כתובות קי"א:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. כי תוציא הכל בתיקון השלם עד שלא יצטרכו עוד למעשה ידי אדם וכאמור.

ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי. כבר עמדו בזה המפרשים שלפי זה היה נאה לקרותה חיה ולמה חוה, אכן לפי דברינו כי שמח האדם במה שהשכיל על ידי אכילת העץ לדעת בוראו, וזה היה על ידי אשתו ונדמה לו כאילו היא הגידה לו הדעת לדעת את האלהים לכן קראה חוה מלשון (תהלים י"ט, ג') ולילה ללילה יחוה דעת שהוא לשון הגדה. אך למה דוקא בזה הלשון שיורה על הגדה ולא באחד משאר לשונות של הגדה שהוא אמירה ודיבור ויביע וכדומה ולזה אמר כי היא היתה אם כל חי ונאה לקרותה חוה שיורה לשתי הכוונות כי חוה נופל על לשון חיה כפירוש רש"י.

ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. כי אחר שראה הקב"ה שטוב בעיני האדם לראות ולהבין בטוּב ה' ובגדולתו וזיו יקר תפארתו, והנה להראות להם בבחינה השלימה באספקלריא המאירה אי אפשר, לצד שהלך בחושך וכשיסתכל פתאום באור הגדול והנורא יכהה אור עיניו באופן שלא יוכל לקבל עצם האור בשום אופן, ואמנם הבא לטהר מסייעין אותו וחפץ ה' להנהותו מאורו הרב, מה עשה הקב"ה האיר לו דרך מסך המבדיל שיוכל להסתכל ולקבל האור ההוא. ועל כן ויעש להם כתנות עור סוד התפילין שהבתים הם של עור ועל ידם מאיר אור המוחין מד' פרשיות. ועל כן כתוב בזה ויעש ה' אלהים כי ידוע שהפרשיות הם סוד מוחי אבא והבתים הם סוד מוחי אימא והם הוי"ה ואלהים כנודע. גם הוי"ה ואלהים הם מספר יב"ק סוד אהי"ה הוי"ה אדנ"י שהם סוד התפילין בסוד (בראשית ל"ב, כ"ג) ויעבור את מעבר יב"ק כנודע, ובזה וילבישם בבחינת התפילין ממש שהלביש את האור הגדול תחת מכסה עור תחש שיוכלו האדם ואשתו לקבלם.

או ירמוז כתנות עור על בחינת השכל הנעלם אשר הארכנו בביאורו בספר סידורו של שבת (חלק שני דרוש ב' אות י"א) והוא הנקרא בדברי מרן הרב איש אלהים מורינו הרב ר' חיים ויטאל (בעץ חיים שער קיצור אבי"ע) שכל העיוני כי השכל הזה אינו בא אל האדם כי אם אחרי העיון בו בחכמת שכל המעשים אשר עליו, וכשהוא מעיין ומחשב בחכמתו שבראשו אז בא לו שכל חדש משכל העיוני הלז, לדעת השכלת הדברים שירצה, והוא הממוצע בין שכל המעשה אשר תמיד בחכמת אדם ובין שורש חיות של אדם הזה אשר משם שואב כל חכמתו, והוא נעלם ונגלה תמיד, הוא נעלם בשורש מקור החיות ונגלה בעת אשר יבקש האדם ליתן דעתו ושכלו להתבונן בדבר הצריך להבין בו, ועיין שם בביאור היטב. וכנגד השכל הנעלם הזה הוא עצם הגלגולת אשר באדם אשר אין בו ממשות ידוע משכל כי הוא נגד שכל הנעלם. והנה קודם החטא נאמר (בראשית ב', ז') ויהי האדם לנפש חיה כי החכמה נקראת חיה ואז היה בחינה זו העליונה שבנפש האדם כי היה הקב"ה מאיר ממקור נשמת האדם על נפש החיה הלזו, והיא החכמה שבראש ולא היה צריך לממוצע ומסך המבדיל, והן עתה אחר שחטא אמר הכתוב ויעש להם כתנות עור כי אינו מתגלה בחכמת האדם כי אם על ידי הממוצע השכל הנעלם הלז, והיא הנקראת יחידה כי יחידה היא בדבר זה להשתנות מכל חלקי הנשמה להיות בבחינת נעלם ונגלה כאמור.

ותדע אשר בחינות אלו הם בכל הבחינות לאדם אשר אין לו כי אם נפש בלבד, עם כל זה היא כלולה מכל חמשה חלקים, וחיה, העליונה שבכולם ומקבלת על ידי השכל הנעלם שהיא בחינת יחידה. ולאשר שרומז אליה בחינת עצם הגולגולת שבאדם שהוא נעלם משכל, לכן קראה הכתוב כתנות עור, הוא עור פני אדם החופף על עצם הגולגולת וזה הוא מסך המבדיל שעשה הקב"ה לאדם ולאשתו שיקבלו האור על ידו, ועל כן אמר וילבישם כי ידוע שאין בחינה זו נכנסת תוך האדם כמו נפש רוח נשמה, רק כמו אור המקיף לאדם, כבחינת המלבוש, כמו שמובא בדברי מרן האלקי מורינו הרב ר' חיים ויטאל ז"ל (בספר עץ חיים היכל א"ק שער ג' פרק א') ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה כ', י"ב) בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנות אור באלף ובודאי שחלילה לומר שרבי מאיר ישנה אות אחת בתורה, ויתכן לפי דברינו, כי הרב האלשיך כתב בפסוק (בראשית א', ג') ויאמר אלהים יהי אור על מאמרם ז"ל (בראשית רבה ג', ד') מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה ונעשה השלמה כולו אור וממנה הבהיק האורה ועל ידי זה תוכל העולם ומלואה לקבל האורה וכמו כן נאמר כאן כי אחר שהקב"ה מלביש אור חכמתו בשכל הנעלם הלז שהוא בחינת עור, ומזה השכל מאיר אור החכמה. ונמצא אשר זה העור נעשה אור להאיר בחכמתו ואך לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול כי אם תרבה האור בהעור נתבטל העור לעשות אור ואם לא תרבה האור לא יבוטל עורו על כן אמרו בתורתו של ר' מאיר כי כל כך היה גדול אור חכמתו בעת אשר היה עוסק בתורה ומעיין בשכלו הרב והיה יורד אליו אור החכמה ממלך עולם ברוך הוא וברוך שמו בשפע רב ובבהירות גדול והכל על ידי השכל הנעלם והיה מתהפך העור לְהֵעָשוֹת כולו אור לרוב האור שקיבל לתוכו ומתוכו האיר להחכמה ושכל אשר בראשו של ר' מאיר, ועל כן אמרו (עירובין י"ג:) לא ר' מאיר שמו אלא ר' נהוראי שמו ולמה נקרא שמו ר' מאיר שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה כי היה יורד אור החכמה בשפע רב אליו עד אשר היה מאיר בחכמתו לחכמי דורו והכל כאמור.

עוד יתבאר אומרם בתורתו של ר' מאיר היה כתוב כתנות אור באלף, על פי מה שאמרו רבותינו (מובא בילקוט ראובני בפרשה זו בשם עמק המלך) וזה לשונו: אור פניו של משה הוא מסוד כתנות אור שתיקן משה רבינו ע"ה נפש הרע שבקילקולו של אדם הנקרא עור הוא סוד עץ הדעת טוב ור"ע הפוכו עור ומשנולד התחיל לצמוח תיקון האורה וכו' עד כאן, ואמנם במשה רבינו אדון הנביאים ז"ל היה זה בתמידות ובבהירות רב עד שקרן אור פניו לְהֵעָשוֹת כולו אור בהיר בשחקים מלא זיו ומפיק נוגה עד שייראו מגשת אליו, ואצל ר' מאיר לא היה זה כי אם בעת לימוד תורתו וכל כך היה מתלהב ובוער ברשפי אש שלהבת יה באהבת ה' ובתורתו עד שנתהפך עור פניו לאור ממש וזה הוא דבר ידוע אצל חכמי אמת כמו שאיתא בזוה"ק (בראשית צ"ד.) רבי אבא אתלהיטו אנפוי כנורא מחדוותא דאורייתא וכו' וכן אמרו חז"ל (חגיגה י"ד:) כשדרש ר' אליעזר בן ערך במעשה מרכבה ירדה אש מן השמים וסיכסכה כל האילנות שבשדה. ואמרו (בבא בתרא קל"ד.) על יונתן בן עוזיאל בשעה שהיה עוסק בתורה כל עוף הפורח עליו מיד נשרף, והכל כי על ידי אש בוערת אשר בלבבם בעת עוסקם בתורת ה' הם מרבין שפע אור גדול בכל העולמות עד שנתמשך עד למטה ותתלהט אש סביבם ויקיף אותם אש מן השמים ותלהט מוסדי הרים. ועל זה אמר שלמה בחכמתו (קהלת ח', א') חכמת אדם תאיר פניו, כי על ידי חכמתו בלימוד התורה ומבין ומחכים עד היכן הדברים מגיעין תבער אש בקרבו באהבה עזה קשורה ונפלאה לחי עולמים הנעלם בתורתו, עד אשר אינו יודע כלל בשום חפצי העולם אז, והיכן עומד אם בארץ או בשמי השמים ואינו מרגיש ויודע מעצמו כלום, כי אם הוא וכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו וכל כוחיו ומחשבותיו ודיבורו ותנועותיו והרגשותיו הידועות לו ושאינין ידועות לו הנגלות והנסתרות נגבהים ונקשרים ונצמדים לאור שמו יתברך הנעלם בתורתו, וכמאמרם ז"ל (עירובין נ"ד:) בפסוק (משלי ה', י"ט) ובאהבתה תשגה תמיד אמרו עליו על ר' אליעזר בן פדת שהיה יושב בשוק התחתון של ציפורי ועוסק בתורה וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי פעם אחד בא אדם אחד ליטלו ומצא נחש כרוך עליו וכל זה היה לרוב התקשרות דעתו באהבה עזה ועצומה להתורה עד שלא היה מרגיש מחפצי עצמו כלום ואמנם כל כך היה אורו גדול ורב עד שהאיר על כל נשמתו וגופו ואפילו על כל מלבושיו ועל כן מצאו נחש כרוך עליו, ונחזור לענין ר' מאיר אשר בתורתו נעשה עור פניו אורה ממש ועל כן אמרו (עירובין י"ג:) שהיה מאיר פני חכמים בהלכה. פירוש בשעה שהיה עוסק בהלכה והיה מבהיק זיו אור פניו על החכמים אשר היו אתו עד שגם הם קלטו האור על פניהם ומאורו היה מאיר גם פני חכמים, ועל כן א"ר¹ (עירובין י"ג:) האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה ואלמלי חזיתיה מקמאי הויא מחדדנא טפי וכו' עד כאן. כי היה אורו גדול כל כך ומבהיק עד שאפילו היושבים מאחוריו ראו האור הנמשך מאתו ואילו ראו אותו מפניו והיה אור פניו מכה עליהם ודאי נתעלו יותר ויותר עד שנקלט האור עצמו על פניהם והכל כנאמר.

footnotes: ¹ בעירובין כתוב אמר רבי, ובתוספות מנחות ק"ד כתוב אמר רב, לכן השארנו בראשי תיבות.

עוד נראה בפירוש דבריהם בתורתו של ר' מאיר היה כתוב כתנות אור באלף, כי נודע אשר התורה מתחלקת לשני חלקים, האחת הוא פשטות התורה בכללותיה ופרטותיה בתרי"ג מצותיה הנקרא בפי חכמי אמת לבושי התורה לצד שנתלבשית בלבושי עולם הזה כמו ציצית ותפילין וסוכה ואתרוג ולולב וכדומה שכולם הן בדברים הגדלים על הארץ הלזו והם כמו לבושים ממש לאורות העליונים הנפלאים הצפונים וגנוזים בהם. ופשיטא דפשיטא בסיפורי מעשיות הנמצא בתורה שכולם הן רזין דאורייתא אור בהיר בשחקים אורות עצומים ונוראים כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה א', י"ד) בפסוק (דברים ל"ב, מ"ז) כי לא דבר רֵק הוא, ואם רֵק הוא, מכם. עד כאן. פירוש שלעין האדם אשר על הארץ נראה שח"ו רֵק הוא, אבל באמת לא דבר רֵק הוא ובכל אות ואות מתורתנו הקדושה רמוזים אלפי אלפים אורות עולמות עליונים ובחינותיהם רם ונשגב עד למאוד עד בלתי שיעור ובלתי ערך וזהו התורה חדשה שעתיד הקב"ה ליתן על ידי משיח כמאמרם ז"ל במדרש (מובא בילקוט ישעיה) כי יפשוט התורה מפשטותיה ולבושיה ויתננה בפנימיות רוחניותה אשר אין שיעור וערך לגדלות האורות והטובות והחמדות הנפלאות שימצא אז בתורה הקדושה ועל זה אמרו ז"ל (זוה"ק חלק ב', קנ"ד.) כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה היא, והחלק השני הן הן הסודות התורה ושמותיו של הקב"ה הרמוז בה הנקרא בפי החכמים מעשה המרכבה אשר אם אדם זוכה להן נודע לכל אשר הם מתיחדין באור התורה עד אשר אפילו בגשמיות העולם תתלהט אש סביבם ויקיף אותם האור מכל צדדיהם כמו שמובא במאמרי חז"ל המובאין למעלה, והנה פשטות התורה ולבושיה האמורים, על ידי חטא אדם הראשון הם בחינת כתנות עור כי ירד האור של התורה שלמעלה להתלבש בגשמיות עור גידולי הארץ ושארי עשיותיה. וכתנות הוא כמין לבוש והכתנות עור ודאי כאמור, וזה הנקרא דרך התורה כי אי אפשר ליכנוס לפנימיות אור התורה אם לא שילך תחילה בדרכי התורה האלו שהם הפשטות והלבושים ולפי שהם נתלבשו בגשמיות העולם על ידי החטא צריכים עבודה קשה בחומר ובלבנים שהוא פלפולי התורה בקל וחומר ובשארי י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ולהסיר הקושיות שהם המוץ ותבן מבחינת הקליפות שנתהוו מהחטא. והעיקר לשמור עצמו מכל בחינת פניות חמדת העולם קטן וגדול שיהיה בלתי לה' לבדו, והוא בחינת (לקמן כ"ד) להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, כי עץ החיים הוא הפנימיות שבתורה ואין דרך לבוא אליה כי אם תחילה על ידי הפשטות ולבושים והם מתהפכין מגוונא לגוונא מביש לטב ומטב לביש כאומרם ז"ל (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים לא זכה חלילה סם המות, כי הלומד תורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא ומוטב שנהפכה שלייתו על פניו (ירושלמי ברכות פרק א' הלכה ב'), ואולם תדע אשר הן הפשטות והן הפנימיות הנה הם מיוחדים בתכלית היחוד כי מאל אחד ניתנו וכבר כתבנו בחיבורנו זה אשר בחינת לימוד התורה הוא בחינת נשיקין שהוא אתדבקות רוחא ברוחא כי הבל פה היוצא מפי האדם שהוא נפשו ממש מתיחד ומתדבק עם אור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו הנעלם בתורתו, כי התורה כולה הוא רצון מלך מלכי המלכים הקב"ה שרצה שיעשו בני ישראל רמ"ח מצותיה ושלא יעשו שס"ה לא תעשה שבקרבה. וידוע אשר הוא ושמו אחד והוא ורצונו אחד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה י') שהוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה וכו' עד בפה לאומרו ולא באוזן לשומעו וכו' על כן הוא היודע והוא הידוע והוא הדעת עצמה ודבר הזה אין כח כו'. ונמצא אשר ממש בוראנו ברוך הוא וברוך שמו נעלם ומתלבש בתורתו הקדושה, וכל העולם לא נברא כי אם לצוות לזה (ברכות ו':) כלומר שיתחברו ויתקשרו ויתדבקו בה' על ידי התורה הקדושה, וידוע אשר אין חילוק המנשק את המלך על ידי לבוש אחד או על ידי כמה לבושים, ונמצא אשר גם בפשטות התורה אם למדה האדם בשבירת כל כוחי מורשי לבבו באהבה ויראה בחמדה ותשוקה וחפיצה להתקשר ולהדבק לעריבות נעימות ידידות אורו ברוך הוא וברוך שמו המלובש בהתורה. באמת ובתמים בכלות נפשו לאלהים בקיום כל מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם שמנו חכמים במשנתן (אבות ו', ו') כמו באימה ויראה בענוה בשמחה ואינו מגיס לבו במיעוט תענוג במיעוט שיחה במיעוט דרך ארץ וכדומה, גם זה נעשה כמעשה מרכבה כיון שאינו לומד רק להיות מרכבה אליו להדבק בו על ידי התורה הנה כל הלבושים נעשים אור בהיר בשחקים ונפרד מהם כל בחינת הגשמיות ומוץ ותבן הנאחז בהן, ואורו ברוך הוא מתגלה אליו על ידי הלבושים. הלא תראה מה שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ו:) תי"ו בעיי הוו בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר וכו' אמר רבא רבותא למבעי בעיי (ופירש רש"י רבותא למבעי בעיי וללמוד תורה) בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין ואנן קמתנינן בעוקצין טובא וכו' עד ורב יהודה שליף חד מסאני ואתי מטרא ואנן צווחינן ליכא דמשגח בן אלא הקב"ה ליבא בעי דכתיב (שמואל-א ט"ז, ז') וה' יראה ללבב. הרי שאין בלימוד התורה כי אם מעט חפיצת הלב אם חשק לדבקה בו ועל ידי זה ולעבדו בלבב שלם מה יפה ונעים גורלו אף בפשטות התורה נעשה לו מרכבה כאמור, ועיין בחיבורנו סידורו של שבת (שער ז' ענף א') שביארנו שם אופני לימוד התורה בג' פנים.

ולהיפך אדם הלומד שלא לשמה באמת ומערב בנפשו משטותי הבלי העולם ומחמדיו הנבזים, אף בפנימיות התורה לא יראה אור בהיר ועל זה אמרה התורה (דברים ל"ב, כ"ה) מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. כלומר הנה הפתאים והשוטים שאינם נותנים לבבם באמת ביחוד לה', אף בהגיעם לחדרי המלך הפנימיים אינם מקיימין (שיר השירים א', ד') הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, לשמוח עם ה' אלהיו המלובש ברזין דאורייתא, וגם בבית כמות שגם הבית הפנימיות נחשב כמו החיצוניות שנתהוה על ידי שבירת הכלים הידועים בחינת המות מאנין תבירין, והחילוק בינם אינו אלא שבפשטות הוא עבודה גדולה לזה שיהיה לבבו שלם עם ה' אלהיו ולא ירצה שום דבר כי אם להעשות מרכבה אליו, לצד התלבשות בגשמיות העולם אשר הוא מרוחק מאור פניו יתברך ובפנימיות ורזי התורה בנקל יותר לבוא לזה כי הוא של מלך מלכי המלכים הקב"ה ולא נתלבש עדיין באויר העולם אבל זה וזה שוין ורזי התורה אחת להם והם מיוחדים בתכלית היחוד ועבור זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי א', כ') חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה פירוש שהחכמה צווחה שיתנו לב אף בחיצוניות שלה לראות משם חכמתה ואור הבהיר שלה וגם ברחובות ושווקים מקום שנתלבש שם התורה בסיפורים וכדומה גם שמה יתנו לב להבין איה מקום שורשה נתיב לא ידעו עיט לא שזפתו עין רואה חמדה גנוזה צרורה ברצון אין סוף ברוך הוא וברוך שמו וכמו שמובא בזוה"ק בכמה מקומות ובפרט בפרשת בהעלותך (קנ"ב.) ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתיא לאחזאה ספורין בעלמא ומילין דהדיוטא וכו' עד ועל דא האי סיפור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו וכו' ובגין כך אמר דוד (תהלים קי"ט, י"ח) גל עיני ואביטה נפלאות וגו' מה דתחות לבושא דאורייתא וכו' עיין שם שהאריך, והנה ר' מאיר אמרו עליו חז"ל (חגיגה ט"ו.) ר' מאיר רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. כלומר שגדלה כוחו לזרוק הקליפה החיצונה והמוץ והתבן מלבושי התורה אשר נתהוה מחטא האדם להיות שהמשיך אורו ברוך הוא וברוך שמו דרך כל הלבושים וגם מהלבוש עשה אור שהשיג והבין להתקשר ולהדבק ולהתיחד באורו ברוך הוא דרך כל הלבושים וכל תוכו אכל אף החרצן והזג כי עשה החיצוניות כמו הפנימיות וזרק האי קליפה תקיפא חיצוניות דחיצוניות המגין על הפרי ועל כן היה כתוב בתורתו כתנות אור באלף כלומר בעת לימוד תורתו אף הכתנות שהוא הלבוש מפשטות התורה שנתלבש בה הפנימיות שצריך להיות בבחינת כתנות עור שהוא גשמיות העולם והוא עשה מכל הלבושים אורה ושמחה ואף בלימודו בפשטות התורה היה מקושר ומדובק באור מלך מלכי המלכים הקב"ה המלובש בה וממילא נעשה גם הלבוש אור רוחניות וזרק עור הקליפות לחוץ ועל כן אמרו שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה כלומר אף כאשר הלך בדרכי התורה שהוא הפשטות בפלפולי התורה בקל וחומר ופירוקים הרומז לבחינת בירור הניצוצות כדרך וימררו את חייהם כלומר חייהם שהוא הפנימיות נפל לבחינת המר והנמהר תוקף הקליפות אבל ר' מאיר בעת לימודו המתיק למו מרירת המים ומכולם יצא מים חיים לעשות הלבוש כמו הפנימיות וכאמור, ועל זה אמרו חז"ל (חגיגה ב'.) כדרך שבא לראות כך בא ליראות, כאשר עם לבבו לראות באור אין סוף ברוך הוא הנעלם בהתורה כן יֵרָאֶה אליו אם בפשטות ואם בפנימיות הכל כנאמר למעלה.

ויאמר ה' אלהים הן האדם וגו' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. אמרו חז"ל (בראשית רבה כ"א, ו') אמר ר' אבא בר כהנא מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה ועתה אין ועתה אלא תשובה שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו', והוא פלאי לעין כל מה ענין תשובה לכאן במה שירא הקב"ה שלא יאכל מעץ החיים, אמנם הנה כבר כתבנו אשר גם זה היה בכלל חטא אדם במה שלא אכל מקודם מעץ החיים להתדבק בקדושת אלהים יפה יפה ואחר כך אם היה אוכל מעץ הדעת לא היה מזיקו כל כך, ואולם הנחש בערמותו מאס בעיני האדם כל טוב עצי הגן אשר נטע ה' והגדיל בעיניו תאות העץ האסור לומר כי אין כמוהו.

והנה נודע אשר חלק הרע ישנא לעולם חלק הטוב, תכלית שנאה. ואם לא היה פותח הקב"ה לאדם פתח התשובה להתחרט על מה שעשה והיה ח"ו נשרש בכח תאות הרע, ודאי שלא היה מקום אצלו להתאוות לטעום מעץ החיים להדבק בקדושת אלהיו בשום פנים, כי הרע והטוב הם שני הפכיים לא יתאוו זה לזה. וממה שאנו רואין שהיה ירא הקב"ה פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים, מזה נשמע בודאי אשר פתח לו הקב"ה פתח של תשובה שיתחרט על מה שעשה וישוב לתקן את אשר עיות להתדבק בקדושת אלהיו, ועל כן ירא שלא לאכול מעץ החיים כי ודאי לפי דעת אדם יהיה זה תחילת תשובתו לאכול תיכף ממנו לתיקון חטא שלא אכל ממנו קודם חטאו. וזה לא טוב לו כי חלילה לא יהיה לו תיקון לעולם, שנפשו לא תוכל ליפרד מהגוף כי יחיה לעולם ולא תוכל לראות פני השכינה כל ימיה כמו שמובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים זלל"הה. או כפשוטו שלא יראו הבריות שחי לעולם ויעשו אותו אלוה כעין שאמרו חז"ל (בראשית רבה ח', י'). וידוע שכשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד (שם צ"ו, ה'). ועל כן,

וישלחהו ה' אלהים מגן עדן וגו'. ולכאורה צריך להבין איך ייחס שם הרחמים על השילוחין אשר הוא בבחינת הדין הגמור, אמנם הוא, כאשר אמרנו, שזה הוא לו טובה גמורה שישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה להיות נשמתו צרורה בצרור החיים את ה' אלהיו להתענג מזיו שכינתו, ולבל יעשוהו הבריות אלוה כאמור. וגם על זה כיוונו שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה כלומר שתוכל נפשו לשוב ולקבל את פני ה' אלהיו ולהיות כאשר היתה בּאָמְנָה אתו קודם הבריאה מה שלא תוכל לעשות כן אם תקשר בגוף החומרי שנתגשם בהרע שלא יוכל לעלות לדור בעליה עוד בשום פנים אם לא אחר התיקון הגמור אחר ביאת משיחנו במהרה בימינו אמן וכאמור.

או יאמר וישלחהו ה'. בשם הרחמים על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין ל"ז:) גלות מכפרת עוון. והוא היסורים אשר תחת הריגה שניתן לשוגג ולזה גם שם הרחמים הסכים לשלחו מגן עדן להיות נע ונד בארץ שעל ידי זה יכופר עוונו.

לעבוד את האדמה אשר לוקח משם. לכאורה סימן זה אשר לוקח משם מיותר וכי סימנא צריך אל האדמה איזה היא, ויתכן לומר אשר לא כיוונה התורה אל עבודת האדמה כפשוטה לחרוש ולזרוע לשלחו לזה שיעבוד האדמה וכי זה תכלית בריאתו ועשייתו על הארץ. ואמנם הכוונה על האדמה העליונה הוא גן עדן העליון אשר שם חלק לכל ישראל והיא צריכה עבודה לְעָבְדָה במצוות עשה ולשמרה במצוות לא תעשה ובכל מצוה ומצוה שעושה נוטע לו אילן אחד באדמה ההיא העושה פירות. והוא רמז על תענוג עולם ההוא אשר מתחלק לכמה פרטי תענוגים עד אין שיעור וערך, כמו פירות אילני הארץ. והיא צריכה שמירה בלא תעשה לבל יקרב זר אליה ויחללה והיא קודש לה'. ושם מתעדנין הנשמות בזיו שכינת בוראם ברוך הוא, וכנגדו הוא גן עדן התחתון מקום דירת אדם הראשון ושם מתענגים ומתעדנים הנפשות והרוחות מבני אדם בזיו תענוגים המיוחד להם שאין ערך ודמיון לתענוג וחמדה וחשוקה הלזו בשום חפץ מחפצי העולם הזה. והוא אומרו לעבוד את האדמה כינוי לגן עדן אשר נקרא אדמה כמאמר הכתוב (בראשית ב', ט') ויצמח ה' מן האדמה כל עץ נחמד למראה ועץ החיים בתוך הגן וגו'. וכדי שלא נטעה לומר שכוונתו על האדמה הפשוטה עפר, הסמין בסימן גדול אשר לוקח משם כלומר שעתה נלקח משם בשילוחין האלו אדמה ההיא יעבוד וישמור שלא ליעול בכסופא לשם לעלמא דאתי, ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו אמן. על כן,

ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט חרב המתהפכת לשמור וגו'. צריך להבין על מה נכפל גירושי האדם כי אחר שאמר קודם וישלחהו ה' למה כפל לומר ויגרש. גם בדברי רבותינו (בראשית רבה י"ט, ט') נאמר אלו שתי הלשונות דנתי אותו בשלוחין ובגירושין וצריך לדעת מה הוא שלוחין ומה הוא גירושין, גם יקשה למה בשלוחין מפורש מי שלחו וישלחהו ה' אלהים ולא כן בגירושין כי כתב סתם ויגרש את האדם, גם השמירות כפל אצלו, הכרובים ולהט החרב המתהפכת, ולמה לא די בשומר אחד.

והנראה כי הנה כתבנו למעלה אשר שילוחו מגן עדן היה על צד הטוב האמת ברחמים רבים בכדי שיבוא לידי תיקון והעיקר היה בזה שלא יאכל מעץ החיים ויחיה לעולם וזה הוא לו רעה גמורה כנאמר למעלה, ולדבר זה היה די שישלחו מחוץ לאסקופת הגן עדן למען אשר לא ישלח ידו ולקח מעץ החיים, והוא ענין השילוח כענין ושלחה מביתו מאסקופת הבית ולחוץ. ואך לצד ליכלוך וטינוף שנתהוה באדם עבור החטא שהלבישו הנחש בגדים צואים וגן עדן הנה גדולה קדושתו למעלה למעלה הוצרך עוד להתגרש למרחוק מאוד שלא יעמוד בצדו, כי לא תוכל קדושת המקום להריח ריח בגדיו זוהמת הנחש והרע אשר נדבק בו. וזה ענין הגירושין בדרך מאמר הכתוב (שמות ו', א') כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו. לא אמר ישלחם מארצו כי השליחות לא יורה למקום רחוק כזה, כי אם הגירושין הוא יורה לגירוש רב במרחק עצום, וכענין (תהלים ל"ד, א') ויגרשהו וילך וגו'. ולזה כפל ויגרש את האדם חוץ משילוחו מחוץ לאסקופת הגן עדן, עוד גירשו למרחוק מאוד מצד פחיתת מעלתו וקדושת המקום.

והנה נודע מאמרם ז"ל (בראשית רבה ג') בפסוק ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה אמר ר' אליעזר לעולם אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה אלא על הטובה ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא אלהים לילה אין כתיב כאן אלא ולחושך קרא לילה וכו' עד כאן, ועל כן בשילוחין שבא מצד הטובה השלימה כאמור ייחד הקב"ה שמו עליו וישלחהו ה' אלהים, ובגירושין שבא מצד הדין החזק שלא יכלה קדושת המקום לסבלו, כתב סתם ויגרש את האדם ולא ייחד שמו על הרעה כמדובר. והנה ענין השילוח זה הוא דבר הקיים לעולם. כי לעולם חלילה לו ליכנס בגן עדן פן ישלח ידו וגו'. ואולם ענין הגירושין מרחוק מחוץ לגן עדן, זה הוא דבר שאינו תמיד בשיווי אחד כי כאשר יעשה אדם תשובה שלימה ויקרב עצמו לקדושה יסיר מעט מעליו מבגדים הצואים ויוכל להתקרב יותר לגן עדן וכן תמיד כאשר יודבק יותר בקדושה יתקרב יותר להגן, וכאשר יעשה הרע ח"ו יתרחק יותר, ולזה הוצרך לשני שמירות, ובתחילה וישכן מקדם לגן עדן כלומר תיכף מחוץ לגן עדן את הכרובים ופירש רש"י, מלאכי חבלה והם הם אשר נעשו מחטאו ומונעים אותו להתקרב גופו אל הקודש וטובה עשה לו האלהים שיקרב על כל פנים נפשו בקודש כנאמר והוא השמירה על השילוח והוא תמיד. ואת להט החרב המתהפכת, הוא שמירה על הגירושין והיא מתהפכת תמיד. כאשר ידבק בטוב יקרב, וחלילה להיפוך, ירחק ועיין בזוה"ק (אמור ק"ז:) כתב שם וזה לשונו: וכדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין דינא זמנין רחמי וכו' ולא קאים בקיומא תדיר בחד מינייהו וכו' ועל דא אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא וכו' עד כאן הרי כדברינו ממש והיא מתהפכת לשמור את דרך עץ החיים כלומר פעמים לשמור את הדרך הזה שלא להטות ימין ושמאל כי אם בדרך המלך נלך מלכו של עולם ולפעמים הרע שומר האדם מלילך בדרך החיים והכל כמדובר.