ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. צריך לדעת אמירת רחל בזה שקיבלה עליה מיתה בשביל הקנאה באחותה והלא צדקת גמורה היתה. ואכן לצד מה שכתבנו למעלה כי הולדת לוי כבר גרם שיאהב יעקב ללאה יותר מרחל ומכל שכן כשכבר ילדה את יהודה שבודאי עוד גדלה האהבה יותר ויותר. וזה מאמר הכתוב ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב, ראיה ממש בחוש ראתה זה אשר לא ילדה ליעקב כי נשתנה אהבת יעקב אליה הרבה הרבה מאשר היתה מאז וכל כך נפלה האהבה והחיבה ממנה עד שתקנא רחל באחותה, מה שקודם ידוע אשר רוב האהבה היתה אל רחל עקרת הבית ולאה היתה השנואה ועתה נהפך כל כך שקינאה רחל באחותה בראותה האהבה שיש לאחותה יותר ממנה, ונודע אומרם ז"ל (דברים רבה סוף וילך) מאה מיתות ולא קנאה אחת ועל כן אמרה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי פירוש באמת אנכי מבקש למות מלקנא בכל עת באחותי.

ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן. צריך לדעת לשון אומרו התחת אלהים אנכי וגו' והיה לו לומר האלהים אנכי אשר מנע ממך וגו'. ואמנם לדברינו הנזכרים אשר רחל היתה מבקשת מאתו שתמות כי מאה מיתות וכו' ועל זה השיב לה התחת אלהים אנכי פירוש וכי אני במקום אלהים בחינת הדין להכניס עצמי להוריד הדין והרעה אל האדם, לא כן אנכי כי נודע מדת יעקב שמדתו מדת הרחמים, זה היתה התשובה על אמרה ואם אין מתה אנכי. ועל הראשון שאמרה הבה לי בנים שפירוש שיתפלל עליה עבור הריון השיב אשר מנע ממך פרי בטן כפירוש רש"י הלא ממך מנע ולא ממני ואיני יכול להתפלל עבור בנים כי יש לי. ולפי שאמרו חז"ל (פסחים סו:) כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה וכו', ועל כן גם כאן כיון שנאמר ויחר אף יעקב בא קצת לכלל כעס השיב שלא כדרך החכמה להשיב על ראשון ראשון וגו' והוא השיב על האחרון בראשונה כנאמר. ומה שאמר לשון פרי בטן נראה על דרך אומרם ז"ל ברבקה (בראשית רבה ס"ג, ה') עיקר מטרון לא היה לה וכו', וגם כאן אמר שנמנע ממך גם הפרי של הבטן הוא העיקר מטרון שבו הוא הריון הולד. או יאמר פרי בטן על דרך שכתבנו למעלה שמניעת רחל בבנים היה מפני שלא היה לה ה"א בשמה שהיא מזל בנים בסוד הכתוב (בראשית מ"ז, כ"ג) הא לכם זרע כנודע מדברי מרן האר"י ז"ל, וזה הוא הפרי בטן דבר שעל ידו יתהוה בנים בבטן האם. ועל כן,

ותאמר הנה אמתי וגו' ואבנה גם אנכי ממנה. כידוע שרחל לקחה ה"א הכפולה שבשם בלהה ועל כן אמרה ואבנה גם אנכי ממנה פירוש מן הה' שבה כדבר האמור, וכבר כתבנו מזה למעלה.

ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה ויבוא אליה יעקב. מגיד הכתוב שלא חפץ יעקב לבוא עליה כי אם אחר שנתנה לו שפחתה במתנה גמורה שתהיה אשה אליו ולא יקרא עוד שמה שפחה כי ידע יעקב מה שהיה לאברהם עם שרה כשנתנה לו שפחתה שאחר כך הקל גבירתה בעיניה ואמרה לו שרה חמסי עליך עד שהוצרך עבורה לגרש האמה ובנו. ואך אברהם עשה כן על פי הדיבור כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ה, ב') בפסוק (בראשית ט"ז, ב') וישמע אברהם לקול שרי לקול רוח הקודש שבה. והטעם היה בכדי שיצא פסולת אברהם אשר היה נמצא בו מתרח אביו, בהגר המצרית, שיצא ישמעאל מזה. ויצא יצחק משרה זך ונקי. מה שאין כן יעקב שלא היה צריך לזה והיה מטתו שלמה שלא נמצא פסול בזרעו ולא היה רוצה לקחת כי אם אחר שנתנה לו במתנה ונעשית אשה בת חורין ואז ויבוא אליה יעקב.

ותהר בלהה ותלד ליעקב בן. מה שלא נאמר סתם ותלד בן לומר שהבן נקרא על שם יעקב והוא בנו מחמת שכבר נעשית אשתו בת חורין ממש מה שאין כן אם היה שם שפחה עליה נודע אומרם ז"ל (קידושין ס"ח:) בן הבא מן השפחה אינו נקרא בנו אלא בנה, ועל כן בישמעאל נאמר וגם את בן האמה כי היא לא ניתנה רק לשפחה על פי הדיבור כדי שיצא הפסולת בה כנאמר למעלה בזה, מה שאין כן ביעקב בחיר האבות כל הבנים בניו.

ותאמר רחל דנני אלהים וגם שמע בקולי. יש לדקדק אומרו וגם שמע בקולי והוה ליה למימר ושמע בקולי, גם מה שאמרה ויתן לי בן צריך קצת להבין וכי זה שלה הוא וכבר כתבנו שיצאת מתורת שפחה תיכף כשנתנה אותה ליעקב. ויבואר על פי אשר כתבנו כמה פעמים כי נמצאים שני בחינות בטובת הבורא יתברך. בחינה אחת, הוא כשיטיב ה' מצד גודל חסדו וטובו במדת הרחמים כי אינו זוכה מצד הדין להיטיב לו להיותו אינו שלם במעשיו והוא בחינה קטנה כי כאשר יתעורר מדת הדין על אדם זה לא ישכון בטובה. ואמנם האדם השלם במעשיו מכל וכל וזוכה שאף מדת הדין מסכים להיטיב עמו כי ראוי הוא שישולם שכרו בדין, לזה טוב לעולם כי בכל מקום ובכל זמן ה' אלהיו עמו להיטיב לו ולעשות לו כל אשר יצטרך. ועל בחינה זו אמרו חז"ל (בראשית י"ז:) בפסוק (ישעיה מ"ו, י"ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה רב ושמואל וכו' עד כל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע. ובזה פירש הרב האלשיך מה שאמר יעקב (לעיל כ"ח, כ') אם יהיה אלהים עמדי כשגם מדת הדין יסכים להיטיב עמדי, כי זה הוא הבחינה הנאותה לצדיקים.

וזה שאמרה רחל כאן בראותה שעתה היא בבחינת השראת הדין עליה להיותה אינה נפקדת בבנים ואף על פי כן שמע ה' בקולה שתלד שפחתה על ברכה והוא בחינה הגדולה, ומזה דנה שכאשר יגיע שעת הרחמים לשרות עליה ודאי שהיא בעצמה תופקד בזרע. וזה אמרה הנה עתה דנני אלהים שאלהים בחינת הדין הוא דן אותי להמנע ממני פרי בטן ואף על פי כן וגם שמע בקולי שאפילו בחינת הדין שמע בקולי והנה אלהים עמדי ובזה בטחתי אשר ויתן לי בן שיתן לי בעצמי בן בעת יגיע שעת רחמיו של הקב"ה עלי, על כן קראה שמו דן להשמיע לרבים טובת הבורא עליה שאף בעת הדין מרחם עליה, ומזה ידונו כאשר יגיע עליה שעת הרחמים שתזכה לבן. וזה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ע"א, ז') דנני וחייבני דנני וזיכני מורה על האמור שעיקר אמירתה היה שאף בעת הדין זיכה אותה הקב"ה והוא מעלת הצדיקים שמהפכין מדת הדין למדת הרחמים.

ותהר ותלד וגו' עד נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכלתי וגו'. גם זה מורה על הנאמר להראות אשר גם בעת הדין עזרה ה' ואמרה הן נפתולי אלהים כלומר כשאני מחובר עם אלהים מדת הדין אף על פי כן נפתלתי עם אחותי לזכות כמותה וגם יכולתי בתפילתי ובזה ודאי אקוה לה' שבעת הרחמים יפקדני ה' בזרע של קיימא כדבר האמור.

ותרא לאה כי עמדה מלדת. פירוש כאמור למעלה שבעיניה ראתה והכירה אשר נפלה האהבה אשר אהבה יעקב מאז כאשר היתה מתעברת זה אחר זה, ועתה כאשר עמדה מלדת הכירה כי נשקע אהבתה ועל כן ותקח את זלפה שפחתה ותתן אתה וגו' ולא שאלה כלל את יעקב תחילה אם יקחנה כי אחר שראתה שלקח את שפחת רחל אז ותקח בעצמה ותתן אותה בלי נטילת רשות ואמר ותתן אותה ליעקב לאשה כלומר במתנה נתנה אותה ליעקב שתהיה לו לאשה ולא שפחה כי שיחררה קודם כאמור למעלה. ועל כן

ותלד זלפה וגו' ליעקב בן. שנקרא הבן על שם יעקב מה שאין כן בבן הבא מן השפחה שנקרא בנה ולא בנו כנזכר לעיל.

ותאמר לאה בגד ותקרא את שמו גד. הנראה בטעם קריאת שם הזה כי כבר כתבנו למעלה אשר דרך לאה היה הכל להקטין את עצמה לומר אשר לא זכותה גרם להוליד כי אם חסדי שמים עליה שהרים מעפר דל עבור שהיתה שנואה בעיני בעלה, וכמאמר חז"ל (שם שם, ב') שעד שלא היה לה בנים היה דעת יעקב לגרשה כיון שהולידה בנים אמר, לאמן של אלו אני מגרש וכו' עיין שם. וכן עתה כאשר עמדה מלדת והכירה אשר פסקה האהבה מבעלה אליה חננה ה' מן השמים שתלד שפחתה על ברכה. וזה שאמרה בא גד, ג"ד הוא ג'ומל ד'לים כמאמר חז"ל (שבת קד.), לומר אשר חסד חנם חננה ה' עם היותה דלה מן המצוות מכל מקום דלותי ולי יהושיע וקראה שם הבן כך ג"ד להראות כי זה הוא מגמולת חסדי הקב"ה ולא בזכותה, ועל כן אמרה שתי תיבות במלה אחת בגד ולכאורה למה לא אמרה בפירוש בא גד, ואכן ידוע מספרי החכמה כי אותיות הא"ב כשהם כסדרן הם מורים על רחמי ה' וכשנקראים למפרע מורים על דיני אלהים וכאן שהיתה חפיצה להראות אשר זהו מחסדי המקום ולא זכתה ליזון בזרוע שגם הדין יסכים לזכותה בבנים לא רצתה לומר בא גד כי תוקדם הב' להא' ויורה על הדין ולזה אמרה תיבה אחת בגד להראות על רחמי המקום ברוך הוא.

ותלד וגו' עד באשרי כי אשרוני בנות ותקרא את שמו אשר. פירוש אף אשר שהנה באמת כי לא זכותי גרם שאלד כל כך שבטי יה כי אם ה' הטוב ברוב רחמיו וחסדיו זכני לזה, מכל מקום הנה הבנות בנות הארץ שאינם מבינים דבר הזה על בוריו לתלות הכל בחסדי המקום ועל כן הם ישבחו אותי שיתלו בצדקתי לומר אשרי מי שזכה לכל אלה להוליד ליעקב בנים נפלאים כמותם ועל כן ראוי לקרוא לזה אשר כי בעל כורחי הנה ראוה בנות ויאשרוה כנאמר.

וילך ראובן בימי קציר חיטים וימצא דודאים בשדה וגו'. ראיתי לשום לב על הענין הלזה מה מעלה מצאה רחל כל כך בדודאים האלו שהיתה חפיצה בהם כל כך, וגם מה שאמרה לאה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני מה ענין זה לזה ובפרט שהם דברים קטנים נמצאים בשדה למה לא תמלא לאה רצון אחותה בדבר מועט כזה ורחל הפקירה שכיבת יעקב הצדיק אצלה בעד הדודאים האלה הלא דבר הוא.

ואמנם מה שנראה לי הוא כי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש מה שקראם סתם דודאים ולא פירש מה הם ומה מעליותם וחשיבותם כי שמם מוכיח עליהם שהוא לשון אחים וריעים אהובים וכמו אורחת דודנים הנאמר בכתוב (ישעיה כ"א, י"ג), ומין הזה הוא סגולה להכניס האהבה והחיבה בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו ועל כן נקראים דודאים מלשון דודים שהוא אחים ורעים האהובים. ועל כן ראובן בן לאה כשהלך בשדה מצא הדודאים האלו ונודע מכבר אשר ראובן נתן לבו מה שאביו קבע דירתו בקביעות אצל רחל ולא אצל אמו עד שבלבל יצועי אביו לזה הביאם אל אמו וסבר אולי על ידי זה יכנוס האהבה בלב יעקב אל אמו כי המה מסוגלים לזה. ואך הנה כבר כתבנו אשר אז הגם שהיה קביעת דירת יעקב אצל רחל מכל מקום נשתנה האהבה הרבה מבראשונה בראותו שאין לה בן, ואף אם לא היה בלב יעקב כזה מכל מקום רחל בודאי סברה כן אשר נפלה אהבת יעקב מעליה, ועל כן אמרה אל לאה אחותה תני נא לי מדודאי בנך, ואמרה מדודאי ולא דודאי בנך כי רצתה על כל פנים שתהיה שוה באהבתה אל לאה ועל כן חפצה גם כן קצת מדודאים האלו שיהיה אהבת יעקב אל שניהם בשוה. ולזה אמרה לאה המעט קחתך את אישי וגו' הנה עוד מעט לך מה שקבע דירתו אצלך בקביעות ותמיד עמך הוא ולקחת גם את דודאי בני זה האת פירוש עם כלומר את רוצה ליקח עוד אהבת יעקב אליך גם עם הדודאים שיהיה עוד יותר ממה שהוא עתה אצלך. וכאשר ראתה רחל שאינה חפיצה לתת לה הדודאים בחנם אמרה בנפשה מוטב לחלל שבת אחת וכו' ואתן לה לילה אחת משלי ולא יובטל האהבה העריבה מבעלי. (וכל אלה לא כיוונה בפשטות הדברים כהנהגות שטותי הבלי עולם הזה וכל כוונתה היה ביחודים וזיווגי עולמות עליונים כנודע) ואך בעשותה הדבר הגדול הזה להניח לה משלה משכב הצדיק על לילה אחת, לא חפצה בעד קצת הדודאים כי אם שתקח כל הדודאים ובזה תושווה עם לאה, והבן.

ולזה אמרה לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך כלומר כל הדודאים אם תתן לי אוותר לך זאת. ולאה קיבלה זאת כי סברה מוטב שאקדים לדבר מצוה להעמיד שבטים ויהיה האהבה כמו שהיה ועל כן אמרה לאה ליעקב כי שכור שכרתיך בדודאי בני, כלומר כפל שכר נתתי, כי אילו נתתי מקצת הדודאים היה מגיע לי איזה שכר ועכשיו שנתתי כולם ודאי מגיע לי שכר גדול ועל כן אלי תבוא וגו' כי הן לא חמלתי על עצמי ולא חשבתי על הסוף, בכדי שאקדים למצוה. ולזה בראות יעקב טוב כוונתה כוונת אמת שבה שמתאוית להעמיד שבטים שמע אליה ונתן לה חפצה וישכב עמה בלילה הוא.

וישמע אלהים אל לאה ותלד ליעקב בן חמישי. הנה תראה אשר בכל אחד מבני הגבירות לא נזכר זה הלשון ותלד ליעקב בן כי אם סתם ותלד בן וגו' רק בבני השפחות נאמר בכל אחד ותלד ליעקב וגו', והטעם הוא כאשר כתבנו כבר כי הוצרך להודיע זאת בבני הָאַמָהוֹת אשר הולידו ליעקב ועל שמו נקראו כי קודם נשואיהם נעשו משוחררין והבנים בניו. מה שאין כן בבן הבא מן השפחה שנקרא בנה ולא בנו כנאמר בדברינו. וזה דוקא בבני הָאַמָהוֹת צריך הכתוב להודיע כך אבל לא בבני הגבירות שבודאי בניהם בני יעקב הם, רק ביששכר וזבולן נאמר לשון זה ליעקב בן. ונראה שרמז כי יששכר היה דומה ליעקב כי מאתו תצא תורה כמאמר הכתוב (דברי הימים-א י"ב, ל"ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו', והתורה נקראת אמת ותתן אמת ליעקב כנודע. וזה היה מחמת גודל חמדת ותשוקת הצדקת לאה שהיתה מתאוית להקדים לדבר מצוה ונתנה כל הדודאים לאחותה בעד זה זכתה שיצא ממנה בן דומה ליעקב. וזה מאמר הכתוב וישמע אלהים אל לאה ששמע לטוב לבבה ותשוקתה לדבר מצוה להעמיד בנים צדיקים ועל כן ותהר ותלד ליעקב בן דומה לו, ואכן ידוע כי יששכר וזבולן אחד ותמיד סמכן הכתוב כי לא עסק יששכר בתורה כי אם על ידי זבולון שהיה עוסק בפרקמטיא והיה מתמכי דאורייתא (בראשית רבה ע"ב, ו') ועל כן גם אצל זבולן נאמר בן ליעקב דומה לו לפי שהנטפל למצוה כעושה מצוה דמי (סנהדרין ט'.), וכאילו הוא עסק בתורת ה' שהיא אמת ליעקב.

ותאמר לאה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי ותקרא שמו יששכר. הכתוב הזה מורה באצבע צדקת הצדקת לאה אמנו כי הן אמת אשר קריאת שם יששכר היה על השכר ששכרה שכיבת הלילה מרחל בעד הדודאים כאומרה כי שכור שכרתיך וגו'. ואך כי זה יהיה לקלון לאחותה להקרא שם הזה על שהשכירה משכב הצדיק וזלזלה בו, ועל כן אמרה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי תלתה השכר בזה באמירה אבל לא בלב וזה ותאמר לאה, אמריה כך היתה. וידוע אומרם ז"ל (ילקוט חלק ב', קנ"ד) מצוה לשנות בדברי שלום, ואין לך שלום גדול יותר משלום אחיות האהובות ובפרט הנשואות לבעל אחד שמשום צרה נגעה בה והיתה צריכה לראות בשלום בכל צד ועל כן אמרה בפיה מה שלא היה בלבבה.

ותהר עוד לאה וגו'. אומרו עוד נראה כי הנה הד' בנים הראשונים כבר כתבנו שתלתה הכל בחסדי המקום עליה לא בזכותה כלל וכלל. ובפעם הראשון היה כי ראה ה' בעניי ובפעם הב' כי שמע ה' כי שנואה וגו' עד יהודה שאמרה הפעם אודה ה' כי גמל חסדו להרים מאשפות אביון כנאמר בדברינו. והן עתה ביששכר כבר תלתה מעט בזכותה ואמרה נתן אלהים שכרי וגו', והנה כבר כתבנו אשר יששכר וזבולן אחד הם זה לעסוק בתורה וזה להמציא לו מזון ומחיה ונמצא אשר בשכר זאת צריכה להוליד שניהם כי אחד הם וזה מאמר הכתוב, ותהר עוד לאה פירוש הנה בשכר הנזכר הרתה עוד ותלד בן ששי ליעקב להיות מתמכין דאורייתא ליששכר. או ירצה בזה כי להיות ששני בנים היה מגיע לה מצד הדין שלא תהיה גרוע מאחת השפחות ולזה אמרה ביששכר נתן אלהים שכרי כנזכר כי זה שכר המגיע לי, וכאן ותהר עוד וגו' כי בשכר הנזכר הרתה עוד שעל כל פנים תושווה עם השפחות.

ותאמר לאה זבדני אלהים וגו' הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא את שמו זבולן. הכתוב הזה מספר בצדקת לאה כי אף שזה היה בשכרה, מכל מקום היא רצתה בכל דבר ודבר לתת שבח והודאה לבוראה ועל כן בהיות לה אלו השני בנים בשכרה, פיה פתחה בחכמה להודות ולשבח לבוראה על כל הטוב אשר גמלה ה' בד' בנים הראשונים שנתן לה ה' בחסד כי עתה בין הכל יזבלנה אישה כי ילדה לו ששה בנים, וכמאמר חז"ל (לשון רש"י כאן) מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי שיש לי בנים כנגד כל נשיו. ועתה מכיר אני בהטובה שלימה של חסדי המקום אשר מאז, ומאז לא נתתי אל לבי להודות כל כך לאל הכבוד. מה שאין כן עתה, שקודם נתן לי מתנתו ואחר כך שכרי הראוי בשני בנים, מעתה יש לי להודות שנית בכפל כפלים על העבר כי עתה יזבלני אישי ועל כן קראה שמו זבולן על שם הטובה הגדולה בכל הששה בנים שעתה יזבלנה אישה.

ואחר ילדה בת. שינה הכתוב מכל המקומות שנאמר בהם ותהר ותלד כי בכל מקום היה ההריון והלידה שוין הורתה בבן וילדה בן מה שאין כן בזה שהיה ההריון בבן והלידה בבת כמאמר חז"ל (ברכות ס':) שדנה לאה דין בעצמה ואמרה אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות והתפללה ונהפך לנקבה. ולא מבעיא לתירוץ הראשון הנאמר בגמרא (שם) שעל פי נס גמור נתהפך מבן לבת, יש לומר שכל ההריון היה בבן ובישיבתה על המשבר לילד נתהפך לבת ובודאי נכון אומרו ואחר ילדה בת שרק הלידה היה בת וכל ההריון היה בן¹. ואמנם גם לתירוץ האחרון הנאמר שם שהיה בארבעים יום הראשונים ואז נתהפך מבן לבת הנה על כל פנים נשתנה הלידה מההריון ועל כן לא נאמר ותהר ותלד כי אם ואחר ילדה כאמור.

footnotes: ¹ וכן הוא מפורש כאן במדרש (פרשה ע"ב, ו').

ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי. פירוש עם החרפה והבושה שהיה לי עד עתה נאסף הדין מעלי כי יסורין ממרקין עוונותיו של אדם כמאמר חז"ל (ברכות ה'.), ואין לך יסורין גדולים מהבושה והביזוי כשמגיע לאדם, ועל ידי החרפה נאסף אלהים בחינת הדין מעלי. או אפשר אסף פירוש רפואה על דרך מאמר הכתוב (מלכים-ב ה', ז') לאסוף איש מצרעתו והכל כנאמר כי נתרפא ונמתק דיני אלהים עלי על ידי חרפתי ובושתי עד הנה שכל השפחות זכו לבנים ואני לא נפקדתי בבן.

ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר. צריך לדעת למה חזרה מטעם הראשון ממה שאמרה אסף אלהים את חרפתי כי בודאי גם אמירה הראשונה היה בעבור קריאת השם כי בכל מקום נאמר כן ותאמר וגו' ותקרא שמו. כי אמירה שאינו על קריאת השם מה לו להזכיר מה שאמרה לנפשה ובודאי אמירתה היה בכדי לקרוא את שמו מעין זה כאשר בכל מקום. ואכן היא כללה שני הדברים בקריאת השם ותחילה אמרה אסף אלהים את חרפתי וגו' ואך לטעם זה לבד היה ראוי לקרוא אותו כן ויהיה שמו אסף, והיא כיוונה לקרוא שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר שיהיה גם זה נכלל בקריאת שמו ואין חילוק בין זה לזה כי אם במקום הא' הציגה י"ו ונודע אשר א' הוא יו"י ולא חסרה רק יו"ד אחת מן הא' ובזה שאמרה יוסף ה' לי בן אחר וכיוונה על בנימין ובנימין נכתב בתורה מלא בשני יודי"ן בזה השלימה היו"ד אל האל"ף שחסרה משם אסף והכל כדי לרמוז בשמו תפילה על בן האחר.

ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי. נודע דרשת חז"ל (בראשית רבה ע"ג, ז') בזה לפי שנולד שטנו של עשו רצה לשוב. ועוד נראה בזה על פי המבואר בזוה"ק (פרשה זו קנ"ח.) ושורש הדברים כי יעקב לא רצה שיושלמו הי"ב שבטי יה בארץ נכריה כי אם בארץ המקודש, לשתי טעמים המבוארים שם. וכתב עוד שם עד אתערית רחל בשמא דא דכתיב יוסף ה' לי בן אחר ידע יעקב דאיהו אתחזייא לאשלמא כולהו שבטין וכו'. וזה מאמר הכתוב ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וידע משם הזה שיהיה לו עוד בן אחד להשלים השבטים על כן ויאמר יעקב אל לבן שלחני וגו', והנה עד לא נתעברה רחל מבנימין עדיין הלך יעקב אחר עצת לבן להיות אתו וכיון שנתעברה מבנימין הוכרח לברוח מלבן בלא דעתו לפי שמדעתו לא היה חפץ להניחו והוא היה מוכרח להשלים השבטים בארץ הקדושה וגם עבור קבורת רחל כמו שאיתא בזוה"ק שם. ועוד יאמר ויהי כאשר ילדה רחל וגו' להודיע צדקת יעקב אבינו כי אף על פי שנולד יוסף שהוא שטן להאומות והיה יכול לצאת מלבן אף ביד חזקה להלחם בו מכל מקום לא רצה לצאת כי אם עד אשר יטול רשות מאתו וזה הוא כדברי הזוה"ק ממש שפתח בכתוב הזה ויהי כאשר ילדה רחל וגו' ואומר תא חזי שלימותא דיעקב דלא בעי למיזל אלא ברשותא דלבן וכו'.

ואלכה אל מקומי ולארצי. פירוש לא תאמר שרצוני ללכת ממך ואתישב במקום אחר לא כן כי רק רצוני ללכת לשבת במקומי וארצי הראשון וקדושת הארץ כבר נודע.

תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהן וגו'. לכאורה העבודה היה על הנשים לבד ולא על הילדים והיה לו לומר תנה את נשי אשר עבדתי אותך בהן וגו', ואמנם ידוע מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ע', י"ח) בפסוק (לעיל כ"ט, כ"א) הבה את אשתי וגו' והלא קל שבקלים אינו אומר כן אלא להעמיד תולדות אמר כן. כי יעקב היה מושלל מבחינת הרע מכל וכל ולא היה יודע כלל אם יש בזה שום תאוה וחמדה אחרת כי אם לשם ה' לקיום מצות פריה ורביה וכמו שאין אדם בוש לומר לחבירו תנה לי תפילין להניח כן הוא לא בוש לומר תן לי אשתי לקיים על ידה מצות ה' בפריה ורביה ועל כן אמר כאן תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהן כי כל העבודה לא היה רק באלו הבנים שהולידו נשיו כנאמר.

כי אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך. כלומר כי הנה בהיותי אצלך לא נתת לי מתנת חנם כלום כי אם עבודה גדולה עבדתיך יומם ולילה ועל כן בכל מקום אשר אבוא ואעבוד בכל כוחי כאשר עבדתי אותך יהיה לי פת לחם לאכול ובגד ללבוש ולכן אלכה ואשובה אל מקומי כי עבודה מצויה היא בכל מקום. ולזה,

ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי וגו' ויברכני ה' בגללך. פירוש הנה כל אשר נתתי לך לא מרוב עבודה היא מה שעבדתני כאשר אמרת כי אם מה שנחשתי ויברכני ה' בגללך זה הוא העיקר בעיני מה שעל ידך יגיע אלי הברכה וזה לאו כל אדם יודע כי אני הוא היודע לנחש (כי הוא בעור אביו של בלעם הרשע כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ה.)) ולא אחר, ועל כן לא יהיה לך בכל מקום כאשר אתי ובזה אני ראוי למצוא חן בעיניך להיות אתי ולא במקום אחר לצד שאני יודע מעלתך וחשיבותך.

ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה. פירוש הנה אין אני חפץ בשום עבודה ממך כי לא זה העיקר בעיני ואמצא לי פועלים אחרים וכל עיקר כוונתי היא שתהיה בביתי שאתברך על ידך ועל כן נקבה שכרך פירוש פרש אגרך מה שאתה היית יכול להשתכר בפני עצמך ואתנה לך במתנת חנם ולא תעבוד כלל רק תהיה בביתי, ועם כל זה השיב יעקב.

ויאמר אליו אתה ידעת את אשר עבדתיך ואת אשר היה מקנך אתי כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב ויברך ה' אותך לרגלי וגו'. פירוש לא כדבריך רק שתיהם אמת הן כי אני עבדתיך עבודה שלמה בכל מאמצי כוחי כאשר אמרתי וגם בירך ה' אותך לרגלי. ועל כן,

ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי. פירוש שאעשה אני מקצת דבר גם לביתי כדי שתשרה הברכה על מעשה ידי כי בכל עבודתי שאני עובד אותך כל הברכה הכל אליך הוא ולא אלי ועתה אני חפץ לעשות גם כן קצת למעני ויהיה עשייתי טפל לברכת ה' ומברכתו יבורך בית עבדו לעולמים.

ויאמר מה אתן לך. פירוש כנזכר שאיני חפץ בעבודתך כלל רק מתנת חנם אתן לך בעבור זה שתהיה בביתי ואתברך בגללך.

ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה אם תעשה לי הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמור. כלומר הנה איני חפץ במתנתך כי שכר עבודה אני מבקש ולא מתנת חנם וכמו שאמר אברהם למלך סדום (בראשית י"ד, כ"ב) הרמותי ידי לה' אם מחוט ועד שרוך נעל וגו', רק אפילו שכר איני רוצה שתתן לי שכר קצוב כאשר עד עתה וכל הברכה היה הכל שייך אליך כי מתי אעשה גם אנכי שיהיה הברכה שרויה בעמלי ואמנם כאשר אקח כמו שאני אומר והוא לא דבר המנוי ולא דבר המדוד אשובה ארעה צאנך בכדי שאקבל שכר גם אני מברכת ה' עלי.

אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא וגו' והיה שכרי וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבוא על שכרי לפניך כל אשר איננו נקוד וטלוא וגו' גנוב הוא אתי וגו'. הנה כל מפרשי התורה האריכו למעניתם בביאור הכתובים האלה שקשה להולמם לפי פשוטם וגם אני אענה חלקי בביאורם ואומר כי כל הכתובים האלה מראים צדקת יעקב ורמאות לבן הארמי כי הן יעקב לא אמר לו כי אם להסיר אלו קטני כשבי הצאן והעזים הנקראים שה כשבים או שה עזים כדי שלא יאמר לבן אחר כך כי הם שלו ויעקב גנבם מאתו אבל אלו התישים הזקנים משנה או שנתים זה לא יטול מההעדר כי ניכרים הם בשנותם ואין יעקב יכול לומר עליה שהם שלו בשום אופן והם מוכרחים להשאר בהעדר שעל כל פנים יהיה לצאן איזה לבן וטלוא להסתכל בו כי אם לא יהיה כלל בכל העדר ממין זה איך יולד כזה אפילו אחד ולא צוה לקחת כי אם הקטנים שלא יאמר לבן אחר כך על צאן יעקב שיהיה לו כדמותם כי הם שלו.

ויאמר לבן הן לו יהיה כדברך. הודה לו בפיו כי כן מסכים לדבריו לעשות כאשר אמר ולבבו לא כן יחשוב כי רמאי היה מתחילתו ועד סופו.

ויסר ביום ההוא את התישים העקודים ואת כל העזים הנקדות כל אשר לבן בו וגו' ויתן ביד בניו וישם דרך שלושת ימים בינו ובין יעקב. שינה ממה שאמר יעקב וכיוון דוקא שיסיר הקטנים עם הגדולים ולקח גם התישים הזקנים וכל העזים הנקדות אף הגדולים וכל אשר רק היה לבן בו הכל הסיר כדי שלא ישאר בכל העדר גם אחד שיהיה מנומר במקצת שישימו הצאן פניהם אליו, ועוד הפליג דרכן זה מזה כדי שלא יבואו בשום אופן לראות אלו את אלו והכל בכדי לשלול כל אופן שיוכל הברכה לשרות על צאן יעקב. ואמר הכתוב,

ויעקב רעה את צאן לבן הנותרות. אף על פי שראה כל אלה מה שלבן עושה לו מכל מקום יעקב אבינו בצדקו היה אומר בלבו אם אני אחזור יאמר לבן שאני משנה בדיבורי ותחילת כוונתי היה על כל הצאן כדרך כל הרמאים ופן ח"ו יהיה חילול ה' על ידי, לא אעשה זאת. ובטח בה' שיעזרהו וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו אף אחר כל רמאות לבן.

ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות וגו'. אחר שידע יעקב האמת כי הוא התנה שלא יקח רק הקטנים, והגדולים ישארו בשביל יחם הצאן שיהיה גם לחלק יעקב. וכאשר המרה הרמאי את דבריו, קיים בו עם עקש תתפתל ואף על פי כן עשה בצדקות גדול כי לקח כמה מיני מקלות לא אחד, כאשר סיים מחשוף הלבן אשר על המקלות, בכדי שיהיה במקלות גם מראות שיגיע על חלק לבן כי תתן אמת ליעקב וח"ו יעקב לא היה חפץ להונות את לבן כי אם להציל את שלו מתחת ידו כי עביד אינש דינא לנפשיה כאשר נפסקה ההלכה בחושן משפט (סימן ד') ועל כן עשה מקלות משני המינים לחלק לבן ולחלקו. וזה שיעור הכתוב, ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון. כלומר מקל אחד לקח לבנה והוא לבן לגמרי כפירוש רש"י והיה לח לפי שאז ניכר בו הלבנינות ביותר וזה הוא חלק לבן כי צאן שכולו לבן חלק לבן הוא, ולא הותנה לחלק יעקב כי אם המנומר. ועוד לקח מקל לוז כפירוש רש"י וערמון, פירוש או מקל לוז או מקל ערמון ובהם פיצל פצלות לבנות כי הם מלמעלה נוטים לשחור ואדום ובתוכן נמצא לבן והחשיף הלבן אשר על המקלות שיהיו מנומרים בפצלות הלבן שבהם. ובזה היה לו שני המינים, לחלק לבן ולהבדיל לחלקו. ובגודל צדקתו דקדק במקל הלבן שיהיה רטוב שעדיין לא שזפתו החמה לעשותו כמו קרוב לאדום ושחור רק שיהיה לבן יותר שישאר הדבר כמו התנאי, שימצא בצאן מכל המינים.

והכשבים הפריד יעקב ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן. הנראה לפרש הכתוב כמין חומר ואני אומר שהכתוב יגיד בזה צדקות גדול מיעקב אבינו, כי הן אחר כל הרמאות שעשה לו לבן אשר מהראוי היה על כל פנים להחזיק הצאן שלו אשר נולד לו בתוך הצאן כדי שיחמנה הצאן אליהם וילדו כמותם, ואכן יעקב לפי שצדיק גמור היה וירא את ה' מאוד והיה מפחד ובא שלא יאמר לבן לפני הבריות כי יעקב הוא העושה דבר שלא כהוגן שמחזיק את צאנו המנומר בתוך הצאן בכדי שילדו כמותם ויאמר שזה נכלל בתוך התנאי שאמר לו הסר משם כל שה נקוד וטלוא, אף שזה שקר הוא כי יעקב לא אמר רק שיקח את שלו שלא יהיו ניכרים אחר כך ויאמר לבן שהם צאנו כאשר אמר בפירוש וענתה בי צדקתי וגו' עד גנוב הוא אתי. ועבור זה לבד צוה לו להבדילם אבל לא מפני שיחמו הצאן אליהם כי על כל פנים צריך להיות גם כן מאלו הצאן שיהיה גם חלק בהן כאשר אמרנו למעלה. והן עתה כאשר לבן לקח את כל הצאן המנומר ודאי שהיה מותר להחזיקם בתוך הצאן כי שוב לא יתערב צאן לבן בהם כי אין באלו אף אחד. מכל מקום כיון שזה לבן הרמאי, ויאמר שהמדובר היה בכדי שלא יחם הצאן אליהם וכאשר כבר עשה ברשעו שלקח את כל התישים אף הגדולים הניכרים בכדי שלא יהיה שום מנומר ושום לבן בעדרו ויגיד לבריות כי יעקב עשה לו שלא כדין וח"ו יתחלל שמו בפי הבריות על ידו. עשה לפנים משורת הדין והלך בעצמו והבדיל אותם הנולדים לו המנומרים בעדר לבד שלא יהיו כלל בתוך הצאן שלא יהיה פתחון פה לאותו רשע לומר עליו כלל שהוא עושה דבר שאינו. ולא מבעיא שלקח הקטנים שעל זה הותנה בצאן לבן אלא אף את הגדולים לקח כאשר עשה לבן ברשעו ורמאתו, כן הוא עשה בצדקו לקחת בעצמו את צאנו הקטנים עם הגדולים שלא ישאר שום מנומר בהעדר, וכל רואיו יעידין ויגידון כי לא עולתה בו מחוט ועד שרוך נעל.

וזה אומרו והכשבים הפריד יעקב. כלומר הכשבים שלו כי מי שבא לכלל כשב קטן או גדול הפרידם יעקב בפני עצמו. וכפל עוד בצדקו שלא יאמר לבן כי הוא מרמה אותו לעמוד עדרו בצד העדר כדי שיסתכלו אלו באלו וילדו כמותם כדרך אלו הרשעים והרמאים שכל מה שיודע בעצמו מדברי השקר והמרמה אומרו על חבירו ותולה בו, ועל כן לקח עדר שלו ונתנם רחוק סמוך לצאן לבן אלה הצאן שהיה ביד בני לבן שאלו הם של לבן לבד שאין ליעקב חלק בהם והם היו דרך ג' ימים לבין עדרו ונתנם שם שלא יהיה מקום ואופן לומר שיעקב עושה איזה ערמה ומרמה בדבר ואך לא נתנם קרוב וסמוך כל כך לצאן לבן שיהיו נראים כעדר אחד שלא יאמר לבן אחר כך כי שלו הם רק היו סמוכים כמלוא עיניהם כל עוד שהיו יכולין לראות אחד אל חבירו לא רחוק מזה ולא קרוב מזה וזה אומרו ויתן פני הצאן אל עקד וכל חום בצאן לבן. כלומר ששם פני הצאן אל אלו העקודים והחומים אשר בצאן לבן הרחוקים אשר ביד בניו ואך וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן שיהיו סמוכים כל כך שיהיו ביחד רק הרחיקם שיהיה רק פני הצאן אליהם להפרישם כראות פניהם.

והכתוב בא ללמד לאדם דעה השכל ובינה איך הצדיקים עובדים את ה' בכל לבבם ומפקירים את אשר להם אף במקום שהאמת אתם מכל וכל. כי גדלה יראתם את פני ה' ויראים מחילול שמו יתברך אף על תנועה קלה שבקלות כמו שעשה יעקב אבינו אף שרימה אותו לבן הארמי ובכוון הסיר גם התישים מה שלא עלה זה כלל על דעת יעקב אבינו ועשה עצמו כאילו יעקב מדבר דברים אחרים. ואך כשישנה יעקב יהיה פתחון פה לאותו רשע לומר כי יעקב אינו עושה כהוגן ויתחלל שם שמים ח"ו עשה גם הוא כמו שרצה לבן להסיר כל צאנו מעדרו הקטנים עם הגדולים כדי להסיר ממנו עקשות פה, אף מי שיעקש פה לדבר סרה מה שאינו עולה בדעת אדם כלל. מרוב מורא ופחדו מאלהים הפקיר את שלו כדי שלא יהיה חילול ה' על ידו ח"ו.

והיה בכל יחם הצאן המקושרות ושם יעקב את המקלות לעיני הצאן ברהטים וגו' ובהעטיף הצאן לא ישים והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב. הרב הקדוש בעל אור החיים תמה מאוד שכפי הנראה נטל יעקב יותר מהחצי ואין כן מן הדין עיין שם. ולפי דברינו הנזכרים נכונים הדברים כי הנה בצאן המקושרות שם את המקלות לעיני הצאן וכבר כתבנו כי בהמקלות היה שני המינין לבנים לגמרי שהם חלקו של לבן ומנומרים שהם חלק יעקב ובהעטיף הצאן לא ישים כלל והיו כולם ללבן כי כבר כתבנו אשר לקח כל הצאן המנומרים מהעדר והרחיקם לרחוק שלא יראו כלל אלו את אלו ונמצא אשר יעקב עשה מאוד מאוד לפנים משורת הדין שלא הציג לעצמו כי אם רבע הריוח ומן הדין מגיע לו שליש כמו שהוא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים שם. ואכן הכתוב מגיד והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב כי הקשורים אף על פי שיחמנה במקלות שהיה שניהם בהם מכל מקום לא ילדו כי אם עקודים נקודים וגו' וזה היה בדרך הנס והוא הברכה שהיה יעקב אבינו אומר כי כשיהיה לו איזה חלק בצאן עצמם ימשוך הברכה אליו ולא הכל על צאן לבן כאשר עד עתה. וכן אמר הכתוב למעלה ויחמו הצאן אל המקלות ותלדן כל הצאן עקודים נקדים וגו', ורצה לומר כי אף שהחמו אל המקלות שהיה בהם משני המינים לא ילדו כי אם חלק יעקב כי ה' ברכו במעשה ידיו מה שעד עתה העיד לבן נחשתי ויברכני ה' בגללך ועתה הגיע ברכתו אליו בעצמו אבל עשיית יעקב היה הכל לא מבעיא בדין וביושר כי אם אף לפנים משורת הדין כאשר כתבנו.

ויפרץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות וגו'. אומרו ויפרץ לא ויגדל לומר כי פרץ את צינורות השפע להריק עליו הברכה. והוא כי נודע אשר הברכה מוכן תמיד מאת אלהים לירד ולהשפיע מבחינת מדת הבינה ששם היובל והחירות וכל הברכות והשפעות אל עולם התחתון הזה על ידי ש"פ צינורות כידוע ליודעים. ולכן שפ"ה גימטריא שכינה כי ה"א עולם הזה התחתון שנברא בה"א מקבל מש"פ צינורות הנזכרים ושורש חיות עולם הזה היא הנקראת שכינה על שם ששוכנת בתחתונים כנודע. ואכן זה הכל כשהצינורות אשר על ידם יורד השפע הם זכים ונקיים ופרוצים מעבר אל עבר ואז יורד הברכה גם היא צלולה וזכה באין מעכב ומונע אל עולם התחתון. ואמנם על ידי עוונות בני אדם נגרם שהצינורות נסתמים ונעשו מלוכלכים בטיט ובעפר ואז כאשר יורד השפע יש לה כמה מיני מעכבים מעפר והטיט אשר בתוך הצינור ואפילו זה המעט אשר יורד אינו צלול ונקי כי אם כמים עכורים מלוכלך בעפר וטיט ועל ידי זה נעשה טוב ורע ביחד ובתוך הברכה ימצא קללה וכמו שאמר הכתוב (מלאכי ב', ב') וארותי את ברכותיהם שאפילו כשיורד הברכה אליכם ימצא הקללה בתוך הברכה שאין הברכה זך ונקי לברך אתכם. והוא כמו שאמרו ז"ל (ראש השנה י"ז:) שאפילו נגזר בראש השנה למטר הרבה אם אינם זוכים אחר כך יורד המטר ליערות ולמדברות מקום אין זרע כדי שלא יהנו בני אדם ונמצא הברכה גופא נתקללה שלא תברך את הנהנים מברכתה.

ולזה נאמר כאן ויפרוץ האיש וגו' כלומר כי הוא פרץ בצינורות השפע ודחה כל המעכבים וכל הדברים המלוכלכים הנמצאים שם ועשאהו פרוץ במלואו זך ונקי וקיבל הברכה צלולה וזכה כאשר היא יורדת מעולם העליון צלולה וזכה ברוב ברכה וחיות ושפע כח האלהי כן קיבלה למטה ועל כן היה לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וגו'. ואל זה כיוונו חז"ל ואמרו (בראשית רבה ע"ג, י"א) ויפרץ האיש ר' שמעון בר אבא אמר מלמד שנפרצה לו פרצה מעין דוגמא של עולם הבא וכו' עד כאן. כי עולם העליון בחינת מדת הבינה הוא הנקרא עולם הבא ומשם יורד הברכה אל עולם התחתון. ואכן אצל הכל אין מגיע הברכה צלולה וזכה כאשר תרד מליכלוך הצינור אשר בשורש נשמתו ולא כן חלק יעקב כי בשורש נשמתו ירדה כאשר הורד מבחינת מדה הזו שהיא עולם הבא כן קיבלה בזכותה וחיותה. ואם ירצה ה' לעתיד לבוא כל הברכה העתידה להיות בעולם הבא הכל על ידי בחינה זו שאנו עתידין לקבל הברכה כאשר תרד בלי שום עכירות וסתימות המעכבים רק נכונה וישרה, והברכה ברכה נפלאה היא שאין לה שיעור וערך.

ולזה אמר הכתוב ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגו', כלומר שהיו ניכרים לעין שהם שלו וכל רואיהם יכירום כי הם ילודי ברך ה' יעקב אבינו כי גדילים שלא כדרך הטבע ומתרבים שלא כדרך הטבע לפי שהיו דוגמת עולם הבא. וגם השפחות והעבדים היו ניכרים לכל שמתרבות שלא בטבע והיו גדולים וניכרים לכל שהם של יעקב. והשפחות חוץ מאשר גדלו מאוד היו יולדים שלא בטבע ששה בכרס אחד ועל כן כל מה שהיה לו הנה פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד מעין עולם הבא. ועל כן הקדים הכתוב כאן השפחות להעבדים מה שבכל מקום מקדים עבדים לשפחות ואכן כי הנה אצל השפחות היה ניכר יותר ברכת יעקב שגדלו בעצם למעלה מאוד ופרו ורבו שלא בטבע מה שאין כן בעבדים שלא נמצא בהן אלא מעלה אחת שגדלו מאוד ועל כן החשוב חשוב קודם להזכירם לחשיבות יעקב להודיע כי הטעימו הקב"ה דוגמת עולם הבא וזה חלק יעקב כדבר האמור.