וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וגו' ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם וגו'.

נתתי אל לבי להבין במעשה יוסף בענינים האלה שבכולם דרכו נפלאה ונסתרה. האחד, מה כיוון לצער את אחיו ואביו כל כך פעם אחת ושתים, הלא ודאי בצדקתו מחל להם תיכף בנסעו מאתם ובפרט אחר שעלה לגדולה וראה כי אלהים חשבה לו לטובה ושוב אין מקום להתרעם עליהם. ואם היה קטן בעיניו צער אחיו למה לא חס על צער אביו הזקן איך הוא כבודו ומוראו. ב', מה כיוון במה שמסר נפשו דוקא להביא את בנימין למצרים ואיך לא חשש הוא גם כן פן יקראנו אסון והוא אחיו מעודו חביב כנפשו, וגם כן צער שעשה לאביו בזה אין לשער. ג', מפני מה בכל הזמן הזה שהיה במצרים לא שלח להודיע לאביו איה הוא להסיר ולהפיג צער אשר נתאבל עליו ימים רבים, ובפרט אחר שעלה למלוכה והיה סיפק בידו לעשות כל אשר יחפץ וכמו שאיתא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים (בפרשת ויגש בפסוק (מ"ה, כ"ו) ויגידו לו לאמר וגו'). ד', יש להבין מפני מה כל גדולת יוסף מעודו הכל היה על ידי שני חלומות, בתחילה בעודו בבית אביו חלם ב' פעמים אחד באלומים, השני בשמש וירח, ואחר כך בבית הסוהר פתר ב' חלומות שר המשקים ושר האופה, ואחר כך בחלום פרעה חלם ב' חלומות בפרות ובשבלים הלא דבר הוא.

ואמנם כל אלה באחת יבוארו. והוא, כי נודע אשר כל עיקר ירידת יוסף למצרים לא היה אלא בכדי לישר דרך לפני בני ישראל כאשר יבואו לגור במצרים לעבוד ולמשא שיוכלו להתקיים שם ולצאת משם שלא ישקעו נפשותם בטומאת זוהמת מצרים בנ' שערים שבה ששוב לא היו יכולים לצאת משם לעולם. כי אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, ועל כן אפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות וגו' כי לא יכלו להתמהמה כי אם היו שוהים עוד במצרים רגע כמימרא היו נכנסים ח"ו לשער הנו"ן של הטומאה ולא היו יוצאין משם לעולם, ואך הקב"ה בחסדיו ובזכות ד' דברים הטובים שהיו בישראל במצרים כמאמר חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה') מיהר את הקץ לעשות ופתאום נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. והעיקר שבד' דברים הללו הוא שהיו גדורים מן העריות ומפורש עליהן בקבלה (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה גל נעול וגו' ואמרו חז"ל (מדרש שוחר טוב קכ"ב, ה') גן נעול אלו הזכרים גל נעול אלו הנקבות ובני ישראל ירדו למצרים ובני ישראל עלו ושבטי יה עדות לישראל שלא היו רק כשרי בני ישראל כמאמר חז"ל (שם). ודבר זה עלה לפני המקום ברוך הוא ביותר ויותר כי אחרי שמצרים שטופי זימה הם כאומרם ז"ל (עיין ויקרא רבה כ"ג, ז') כי קליפת מצרים גובר מאוד לתאוה ההיא ביחוד שעל כן נקרא ערות הארץ ששם התגברות קליפה זו, ואף על פי כן נשמרו ישראל מכל רע הלזה ולא היה להם עדיין אף קבלת התורה להיות לתבלין ליצר הרע. ואך יוסף הצדיק בצדקתו הוא כבש דרך הזה לפני בני ישראל בעומדו בנסיון באשת אדוניו, והכניע הקליפה ההיא לפני בני ישראל באופן שכאשר יתעצמו בני ישראל בדבר הזה יוכלו להתגבר בזה על תאותם לנעול דלת בפני לבן הארמי וזר לא יקרב אליהם כי קודש הם.

ואמנם כבישת דרך הזה לא דבר קטן הוא וכמה יגיעות ועבודות וטרחות היה בדבר הזה להרביץ קצת הקדושה בטומאת מצרים ולהכניע הרע שבה. ומימות אברהם כבר התחיל זה, ולזה ירד אברהם למצרים לכבוש הדרך הזה כידוע. ואחר כך יוסף הצדיק ואחר כך אביו יעקב וכל השבטים כי עבודה רבה היא. ואולם יוסף בחכמתו צפה וראה רב חזקת הטומאה שבה, ידע אשר אי אפשר להכניע הקליפה הלזו מעט אם לא בהיות כאן המרכבה השלימה ביחד שהם י"ב שבטי י"ה המכוונים נגד י"ב גבולי אלכסון המבואר בספר יצירה (פרק ה' משנה א') שהם ג' שמות אהי"ה הוי"ה אדנ"י בי"ב אותיותיהם הכוללים כל כללות הקדושה, אהי"ה בראש הוי"ה בגוף אדנ"י בעקב. וכשיהיו הם כולם במצרים יוכלו להרביץ שם הקדושה ולהכניע קליפת מצרים באופן שיוכלו בני ישראל אחר כך להתקיים בין הקליפות שלא יהיו נשקעים לגמרי ביניהם ולצאת משם עוד ברכוש גדול הם ניצוצים הקדושים אחרים שהיה בקליפת מצרים.

ואולם הנה נודע מדברי מרן האר"י ז"ל בסוד תפילה בחשאי ותפילה בקול שלפי הנראה בפשוטי הדברים התפילה בקול אינו אלא להוציא את מי שאינו בקי אבל אין צריכין אלא אחת, ואמנם הוא קיבל האמת ממי שאמרו כי דוקא שניהם צריכין להיות כי כן כל בחינת הקדושה הוא בסוד נעלם ונגלה ובמקום שצריך תיקון ויחוד השלם צריך תחילה להיות היחוד בחשאי מפני פחד החיצונים העומדים וחושקים ליהנות מיחוד הנפלא הלזה, וצריך להיות בחשאי שלא יביט בו ההוא רע עין ועל זה אמרו חז"ל (תנחומא תשא ל"א) אין לך יפה מן הצניעות. ואחר כך כשנעשה ביחוד בחשאי אז רשאי להרים הקול ולעשות היחוד בהתגלות לעין כל וזר לא יקרב אליה כי אחר שנעשה היחוד מסמא ומעור עיני החיצונים וכבר על שחל ופתן תדרך תרמוס כפיר ותנין ויפול מצדך אלף וגו'. וזה סוד מה שהקדימה לאה שהיו עיניה רכות בסוד עלמא דאתכסיא בסוד הנעלם להתיחד עם יעקב ואחר כך נתיחדה רחל שהיתה יפת תואר ויפת מראה בהתגלות לעין כל במראות הצובאות בבחינת גילוי ולא נעלם כנודע לחכמי לב.

ועל כן גם יוסף כשרצה להרביץ במצרים שורש הקדושה הנעשה על ידי יחוד השלם שלושה שמות הנזכרים ביחוד כל שנים עשר שבטים שיהיו כולן במצרים היה מוכרח לעשות תחילה הדבר בחשאי שלא יוודע לאיש. וגם השבטים לא ידעו מזה רק הוא לבדו בכדי שיהיה היחוד עולה יפה תחילה בחשאי ואחר כך יבואו כולם עם אביהם בריש גלי בהתגלות לעין כל ויהיה נעשה היחוד בקול ובהתגלות, וכולי האי יוכלו ישראל אחר כך שלא להתגעל בטומאת מצרים כל כך. ועבור זה סבל יוסף כל הצער הזה ושמר מלהודיע לאביו איה מקום כבודו וציער אחיו אחת ושתים וגילגל בכח עד אשר יביאו את בנימין אתם כי בהיותם בלתי בנימין אחיהם אי אפשר להיות היחוד בשלימות שאין השכינה שורה על דבר חסר (זוה"ק חלק א', רט"ז:) וראה שיבואו כולם עם בנימין והכל בחשאי שלא יוודע לאיש שיהיה היחוד תחילה בלחש ואחר כך בקול כנאמר. (ואפשר לזה כיוונה נעמי הצדקת וציותה לרות ואמרה לה (רות ג', ב') הלא בועז מדעתנו וגו' ורחצת וסכת וגו' וירדת הגורן אל תודעי לאיש וגו' ויהי בשכבו וגו' ובאת וגלית מרגלותיו ושכבת וגו'. ולכאורה נראה זה כדבר מכוער ומה היה אם היתה אומרת כפשוטו לבועז ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה, בלא שכיבת מרגלותיו בלט. ואמנם הכל רומז למה שאמרנו, שתחילה צריך להיות היחוד בחשאי ואחר כך יוכל להיות בהתגלות לעין כל. והמבין יבין עד היכן הדברים מגיעים בשורש נשמת בועז צדיק יסוד עולם עם שורש נשמת רות שנקראת אמה של מלכות כנודע).

והנה מצינו כתוב אחד אומר במעלת ארץ ישראל (דברים י"א, י'-י"א) כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם וגו' והשקית ברגלך כגן הירק והארץ אשר אתם עוברים שמה וגו' למטר השמים תשתה מים. ושורש הענין הוא כי לא דיברה התורה לשבח ארץ ישראל במעלות הגשמיות אשר נמצא בה נופת צוף מחמדי עולם הזה כי אין זו מעלה למביני האמת. ואכן בעניני הקדושה שיבחה הכתוב כי אמרו חז"ל (טהרות פרק א' משנה ו') ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאין ממנה עומר ובכורים ושתי הלחם מה שאין מביאין כן מכל הארצות. כי ידוע אשר הארץ יש לה אברים כמו האדם כידוע מדברי חז"ל (אבות דר' נתן פרק ל"א, ג'), וארץ מצרים היא הגרוע שבכל הארצות עד שנקרא ערות הארץ שהיא היותר מזוהם כמו ערות האדם, וארץ ישראל הוא המובחר שבכל הארץ עד שנקרא לב הארץ שהוא יותר זך ונקי שבה כמו אבר הלב שבאדם שהוא הזך והחשוב שבכולם. ועל כן לפי שהוא הזך והנקי רבתה שם חיות הקדושה ביותר ויותר מכל הארץ ועיני ה' אלהינו בה מראשית השנה וגו' לצד שנתמעט שם בחינת הקליפות והרע יכול האל הטוב ליתן השגחתו עליה כי הוא יתברך מיטיב לטובים ולית אתר פנוי מניה (תיקוני זוהר קנ"ב:) ובמקום שיכול להשרות שם קדושתו ודאי משרה בכל אשר יוכל המקום ההוא לקבל. ואך במקום שרבתה בו בחינת הקליפות והרע לא יוכל להיות שם השראת הקדושה וכבודו לאחר לא יתן והארכנו בזה במקום אחר.

ועל כן ארץ ישראל הנה למטר השמים תשתה מים כלומר שבא שם הקדושה מאת האל מן השמים בעצמו ועיני ה' אלהינו בה תמיד להשגיח עליהם להשרות שם קדושתו, מה שאין כן שאר הארצות שאין הקדושה מופיע שם ממילא, רק האדם אשר על הארץ צריך להרביץ שם הקדושה להשקות הארץ בחיות הקדושה ברגליו, כלומר בכוחו ובעשייתו לשאוב ממקור החיים ולהרביץ שם, ומכל שכן בארץ מצרים שהוא היותר מטה מכל הארצות. ולזה אמר והשקית ברגליך כגן הירק שצריך להשקות הארץ במים החיים ברגל המעשה בכח ולא יגיע שם הקדושה ממילא כמו בארץ ישראל אשר למטר השמים תשתה מים.

והנה תדע אשר כל בחינת היחוד נקרא על שם הלחם כמו (משלי ט', ד') לכו לחמו בלחמי או כמו (בראשית ל"ט, ו') כי אם הלחם אשר הוא אוכל. כי לחם הוא מספר שלושה פעמים שם הוי"ה וכל בחינת היחוד הוא בשלושה בחינות המשפיע והמקבל ואחד הממוצע המיחדם וכמו כן בכל התיחדות שני דברים על ידי ממוצע המיחדם והכל מכונה על שם שלושה פעמים הוי"ה כי כל דבר מכונה על שם ההוי"ה שנתהוה הדבר הזה מחדש, וזה היה בחינת יעקב אבינו ע"ה סוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה שייחד עולם העליון בעולם התחתון והיה איש תם יושב אהלים שחיבר ב' אהלים על ידי בחינתו שהיה בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והוא היה כולל לשלושה האבות ונקרא בחיר האבות, והאבות הם הרומזין לבחינת המוחין שכל אחד נקרא על שם הוי"ה, ועל כן הראו לו זאת בחלום הלילה כי חלם הוא אותיות לחם מספר שלושה הוי"ה שהוא בבחינת סולם מוצב ארצה ליחד עלמא תתאה בעלמא עילאה מתתא לעילא ובו נעשה היחוד המכונה על שם הלחם אותיות חלם והוא המחבר את האוהל להיות אחד.

ואמנם יוסף הצדיק הגם שגם הוא היה בבחינה הזו קו האמצעי המיחד את כל, שעל כן זיו איקונין של יוסף דומה ליעקב (בראשית רבה פ"ד, ח'), מכל מקום הוא היה בבחינה אחרת שהוא היה בחינת צדיק ויש צדיק דלעילא וצדיק דלתתא והוא סוד יחוד העליון ויחוד התחתון בסוד שבת הגדול ותוספת שבת וצדיק יסוד עולם דלתתא שהוא העמוד שעולם התחתון עומד עליו ועל ידו יתוקן הכל בתיקון הנכון ועל ידו כל בחינת היחוד מתתא לעילא לקשר עולם התחתון בעולם העליון כבחינת יעקב להמשיך כל בחינת שפע וברכה וחיים מעילא לתתא מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלהינו על ידי בחינת יחוד העליון הנעשה על ידו. ועל כן יעקב הוא מספר ב' פעמים אלהים עם אותיותיהם לרמז על בחינת יחוד התחתון לבד המכונה על שם אלהים. ונתגלו לו בחלום אחד בחינת שלושה פעמים הוי"ה לרמז על יחוד הלז, אבל יוסף הצדיק שמו מורה עליו שעולה למספר קנ"ו שהוא ששה פעמים שם הוי"ה הרומז לשני היחודים יחוד העליון ויחוד התחתון והוא בחינת עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא ועל כן כל בחינתו בב' חלומות שהוא ב' פעמים חלם ששה הויות מספר יוסף לרמז על שני היחודים מתתא לעילא ומעילא לתתא. וזה תיכף נתגלה לו בשני חלומות הראשונות כי בחלֹם הראשון שהיה מאלומים הנעשה מתבואת הארץ היה סבור שגם הוא בבחינת יחוד התחתון לבד ליחד עלמא תתאה בעלמא עילאה ואחר כך הראו לו עוד חלֹם בשמש וירח וכוכבים אז הבין כי גם הוא צריך ליחד יחוד העליון ושם גם כן בחינת שלושה הוי"ה מספר חלֹם, ועל כן כל גדולתו היה בב' חלומות כבחינתו צדיק דלעילא וצדיק דלתתא מספר שמו כאמור.

ואחר כל הדברים האלה נבוא בביאור הכתובים. והוא, כי לכאורה יש לדקדק במה שאמר ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם והיה די לומר ויזכור יוסף את אשר חלם להם. ואכן הכתוב יגיד כי לצד שראה יוסף אשר הוא הכיר את אחיו והם לא הכירהו אז הבין אשר ודאי מן ה' הוא זה שלא יכירוהו בכדי להרביץ שם הקדושה תחילה בחשאי בבחינת יחוד העליון מעלמא דאתכסיא ועל כן ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם כלומר שני החלומות שראה שצריך להיות על ידו גם בחינת יחוד העליון בחשאי מעלמא דאתכסיא. ועל כן,

ויאמר אליהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם. כלומר כי באתם להרגיל כאן הקדושה להשקותה ברגליכם כגן הירק ולראות בערות הארץ כלומר בגנותה להשפיל הקליפה הטומאה אשר בארץ ולהשרות הקדושה בכדי שתהא נוחה לכם לכובשה לפניכם. ולזה,

ויאמרו אליו לא אדוני ועבדיך באו לשבר אוכל וגו' לא היו עבדיך מרגלים. כלומר לא באנו כלל בשביל זה להרביץ הקדושה ולהכניע הקליפה ואנחנו הולכים לדרכינו לקנות אוכל למו להביא לבתינו וזה אדרבה מורה שאנחנו לוקחים מהקדושה הנמצא כאן לבתינו ליחד שם יחודים במאכלינו בשבר אשר אנו שוברים כאן ולא להרביץ הקדושה כאן במקום הטומאה. ולזה,

ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות. כלומר מנין אני יודע אם כדבריכם הוא ואני אומר כי באתם לראות ערות הארץ לגלות גנות הקליפה ולהכניעה בריבוץ הקדושה.

ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו. כלומר בזה תדע אשר ודאי לא לכוון זה באנו לארצך להכניע קליפתה בהשראת הקדושה כי הרי כולנו אנחנו ענפים משורש אחד ועל כן ודאי לא נוכל להרביץ הקדושה כי אם בהיותינו כולנו כאחד ועתה אשר הקטן את אבינו והאחד איננו ואין השכינה שורה אלא על דבר השלם (זוה"ק חלק א' רט"ז:) איך נהיה מרגלים כאן להרגיל הקדושה ברגלינו, ועל כן.

ויאמר אליהם יוסף הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם. ולא נודע פירוש הדברים במה דיקדק מדבריהם אשר כדבריו כן הוא שמרגלים הם. ואכן לדברינו יאמר כי אחרי שאתם שנים עשר והקטן עזבתם בבית אביכם ולמה לא עזבתם עוד איזה מקצת מהאחין ועל מה באתם כולכם אם לא שכוונתכם לבוא דוקא עשרה לפי שכל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל"ט.), ואתם רוצים להשרות שכינתו יתברך בארץ מצרים להכניע הקליפה אשר בה. ולזאת,

בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה. ולכאורה יפלא מה נסיון ניסה את אחיו לידע אם מרגלים הם בבוא אחיהם הקטן למצרים. ואכן לדברינו הנה יוסף ידע כל אשר צריך לעשות בארץ מצרים לישר דרך לפני בני ישראל כאשר בארנו ועל כן צריך להיות שם דוקא כל הי"ב אחים שהם המרכבה השלימה ג' שמות אהי"ה הוי"ה אדנ"י והם יחדשו פני אדמה בסוד חדשים לבקרים וגו' ולהרביץ שם קדושת אור חדש כי חד"ש הוא מספר י"ב פעמים הוי"ה כמו שמובא בכוונות האר"י ז"ל (בכוונת אור חדש על ציון תאיר) וי"ב שבטים כל אחד מכונה על שם הוי"ה כי נעשו מרכבה כולם לשם ה' והיו י"ב נגד י"ב צרופי הוי"ה מספר חדש, והוא בחינה השלימה וכולם צריכים להיות שם דוקא ובכוחם ירביצו הקדושה ויכניעו הקליפה, מה שאין כן כשלא יהיו כולם יחד ולא יוכלו להכניע הקליפה אז אדרבה ח"ו ח"ו יתחזק יותר כח הקליפה ואז תקבל הקליפה עוד חיות מהקדושה ויתגדל כוחה ביותר בבחינת (גיטין נ"ו:) כל המיצר לישראל נעשה ראש שנתבאר בדברי האר"י ז"ל שהוא לפי שמתלבש ניצוצים הקדושים בהשר ההוא להצר לישראל בכדי שיתקרבו ישראל לה' על ידי זה, ועל ידי אותו הניצוץ הוא מתעלה ומתגדל וכו' עיין שם. וכן כאן כשלא ירביצו הקדושה בתוקף ח"ו יתחזק עוד כח הקליפה בחיל שבלע מהקדושה שהרגילו בארצה. ולזה אמר יוסף בחכמתו בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה כלומר שתחזקו עוד חי פרעה שהוא הקליפה (כי בוחן לשון חוזק הוא מלשון (ישעיה ל"ב, י"ד) עופל ובוחן) אם תצאו בלתי אחיכם שכיון שלא תהיו כולכם כאן להרביץ הקדושה בשנים עשר שבטים בשלימות אז ח"ו יתגבר עוד כח הקליפה להיותם מרגלים כלומר שהנם על כרחך מרגילין הקדושה בכוחם ואם אינה על השלימות תקבל הקליפה עוד כח מן הקדושה כאשר נתבאר. והנה זה היה כוונת יוסף בלבו באמת, ואם נגד האחים, והאחים בלבבם הנה מתפרשין דבריו לדרך אחרת לומר כי אם היה כוונתכם לתורת מרגלים דוקא ובכוון באתם י' לרמז על קדושת י' שהוא שורש הקדושה אז ודאי לא תרצו לבוא עם עוד אחד כי אז יתבטל מספר העשרה (בסוד מאמר חז"ל (חולין נ"ח:) כל יתר כנטול דמי. וגם י"א נודע אשר רומז לבחינת הגבורות והדינין בסוד עשתי עשרה יריעות עזים שהיה על המשכן ובסוד ו"ה שבשם שהוא בחינת הדינין באופן שבזה יתבטל כוונתם לרגל את הארץ בקדושה להכניע הרע, ונודע זאת למביני נסתרי אלהינו יתברך שמו).

אם כנים אתם אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם וגו'. נראה לפרש הכתוב הזה קצת בדרך הרמז ונבאר עוד טעם במה שגדולת יוסף היה הכל בשני חלומות באלומים ושמש וירח, ובחלום שר המשקים והאופה וחלום הפרות והשבלים אשר לפרעה. ונאמר כי כבר הארכנו בזה בכמה מקומות אשר זה עבודת האדם המשכיל אשר על הארץ ליחד כל מעשיו ותנועותיו בדבר הגופניות אשר הוא עושה בארץ בדברים המגושמים מאכילה ושתיה וזיווג ושארי הנאות וההליכה והשינה ודברת בני אדם וכדומה בכל דברי ארציות, ליוצר כל, למצוא בהם מקום לה' באופן שלא יעשה שום דבר מאלו הדברים כי אם אחר שיתן דעתו ולבו לדרך ה' אשר בדבר ההוא.

אם מי שחלק לו אלהים בבינה ויודע דעת עליון ברזין דאורייתא וסתרי תורה אשר באו בקבלה איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה שקיבל מפי הגבורה ונתגלו על ידי התנא האלהי רבי שמעון בר יוחאי וחביריו ממה שנמצא בספר הזוהר והתיקונים ואחריו שארי המקובלים שהיו אחריו כמו הרמב"ן והראב"ד שקיבלו מפי אליהו ואחריהם הרב איש אלהים בוצינא דנהורא רבא ויקירא כל רז לא אניס ליה קודש קדשים רבי יצחק לוריא אשכנזי אשר ממש עיר וקדיש משמיא נחית ללמד דעת לדורות הבאים איך ליחד שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה בכל דברי הארציות בכוונת אכילה ושתיה וזיווג ושארי דברים שאין שיעור וערך לחשיבות בחינה זו מי שזוכה ליחד שם ה' על ידי דברי הארציות כאשר ישיג שורש כל דבר ודבר אשר בארץ איה מקום מוצאו ומובאו ושורשו בשמים ממעל במרכבה העליונה. ועל ידי זה מיחד יחודי שמותיו יתברך בכל הדברים שבארץ כי כולם מרועה אחד ניתנו מאל אחד וצריך ליחד כל הדברים לאחד וזה בחינת הקרבנות שנאמר בהן אשה ריח ניחוח לה' מה שלא נאמר כן בכל התורה והמצוות. כי היחוד הזה נעשה על ידי דברים הגשמיים מדומם צומח חי מדבר ונעשה קרבן כשמו שמיחד ומקרב אותיות שמו יתברך אחד לאחד וזה נחת רוח גדול לפניו מאוד. וכן שולחנו של אדם שהוא כמו בחינת הקרבן שמכפר על האדם כמו הקרבן במזבח לפי שגם באכילתו מיחד שם ה' בדברים הגשמיים על ידי שבירת התאוה, והעלאת הניצוץ הקדוש לה'. ובפרט היודע שורש כל מאכל בשמי מעלה ומיחד אותו לשורשו נעשה ממש כמו הקרבן אשה ריח ניחוח לה'. וכן בכל הדברים אשר בארץ אין אחד מהם שאין בו יחודו ואחדותו יתברך שמו וזה אמרו חז"ל (מדרש תלפיות ערך חנוך בשם ספר עשרה מאמרות) על חנוך שתופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מיחד יחודים כי הבין אשר אין דבר בארץ מדבר הקטן שבקטנים עד הדבר הגדול מחוט ועד שרוך נעל שאין בו יחוד שמו יתברך וזו היא עבודה חשובה למאוד לאלהינו יתברך. ועל כן אמרו חז"ל (ברכות ס"ג.) איזה פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה הוי אומר (משלי ג', ו') בכל דרכיך. דעהו והכל רומז אל הנזכר אשר בכל דרכיו השייכים לו לגופו בגשמיות הארץ ידע שמו של הקב"ה. וידיעה הוא לשון התחברות שיהיה מיחד תמיד שמו יתברך בכל הדברים.

והן אפילו מי שלא הגיע למדריגה זו להיות יודע יחוד שמותיו יתברך בכל הדברים מכל מקום הוא רואה ומכוון לעשות הדברים לשם פועלן לקיים אומרם ז"ל (אבות ב', י"ז) וכל מעשיך יהיו לשם שמים כמו שאיתא ברמב"ם (הלכות דעות פרק ג' הלכה ב') ושולחן ערוך (סימן רל"א) שהוא לאכול בשביל שיהיה לו כח לעסוק אחר כך בתורה וכן לישן בשביל זה שינוח מיגיעתו ויהיה לו כח לתורה ולתפילה ולמצוות וכמו כן בכל הדברים. ועל כל פנים אינו עושה הדברים ההם לתאותו ולהנאתו בשום אופן כי כאשר יבוא לעשות מעשה אז יראה אם יש איזה כוונה לשם ה' בדבר ההוא באמת שלא להשטות עצמו יעשנה ואם לאו לא יעשנה, ונפשו יודעת מאוד אשר אדם האוכל ושותה ועושה שאר תאוות להנאתו, ותאותו אינו בגדר אדם כלל וגרוע יותר מן הבהמה וסוס ופרד שגם המה אוכלים ושותים ובועלין זיווגיהם בתאוה וחמדה גסה להנאתם. והם אין להם שכל ומוח כמותו והוא אדם במוח ושכל ואף על פי כן מותר האדם מן הבהמה אין. ואין לקלקל הנייר בגנות האנשים אשר הבהמה טובה מהם. ועל כן רואה בכל כוחו רק ליחד כל מעשיו לשם ה' כאשר יוכל שלא להנאתו ובזה מיחד הארץ ומלואה לשמים ושמי השמים וזה יחוד נפלא בשמותיו של הקב"ה והקב"ה מקבל נחת רוח מזה. וכזה כתוב בספר אור המאיר הנדפס מחדש בפסוק (דברי הימים-א י"ז, כ"א) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ פירוש שישראל המה גוי אחד אף בארץ שגם בדברי הארץ מיחדים יחודי שמותיו ברוך הוא ליחד תבל ומלואה לשם ה' ולתקן אברי השכינה אשר בכל דברי הארציות.

והנה נודע אשר כל דבר שאדם עושה במעשה ואינו שם מחשבתו עליה לעשותה במחשבת אמת לשם ה' אז המעשה הזו נקרא בבחינת הקטנות. שקטנים יש להם מעשה ואין להם מחשבה כמאמר חז"ל. ומורה על האמור שרק מעשה לבד נעשה בלי מחשבה טובה והוא כגוף בלא נשמה. כי העשיה הוא הגוף, והמחשבה הוא הנשמה שבתוכה, וכשנעשה בלא מחשבה הרי הגוף בלא נשמה וממילא גם כן אין כח במעשה הלז להמשיך המוחין הגדולים אל הספירות אשר הקב"ה מנהיג עולמו בהן, ולזה גם המה נקראים בבחינת הקטנות ומתנהגים בבחינת הקטנות שהוא אלהי"ם בגימטריא הטבע שלא נתגלה אורם לעשות מעשה בביטול הטבע רק בבחינת הקטנות בטבע העולם. מה שאין כן מי שעושה מעשיו בהשכל ובמחשבה טובה ונכונה אז ממשיך אל המדות העליונים סוד מוחין דגדלות והמה מאירין על האיש בבחינת הוי"ה המהוה למעלה מן הטבע ונתגדל ונתגלה הארתן שמבטלין בכוחן טבע העולם ומערכת השמים וכוכביהם. ועל כן אמר רבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה.) מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק (וגם אמרו (ברכות ל"ג.) אוי לערוד שפגע בר' חנינא וכו') והכל כי הוא השרה והרכיב שם ה' הוי"ה יתברך בכל דברי הארציות שהוא טבע העולם ועל כן נתבטל הטבע בפניו להתנהג עמו בשם ה' המהוה לבטל כל טבע העולם להיות דולק החומץ כמו השמן וגם כי השרה אור מוחין דגדלות על מדות המנהיגין העולם והנהיגו לנגדו העולם למעלה מן הטבע, וזה מאמר הכתוב (דברים כ״ח:י׳.) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. פירוש שכל עמי הארץ המתנהגים בדברי הארציות כמותך שאוכלין ושותין ופרין ורבין ואף על פי כן עליך נקרא שם ה' שאתה מיחד שם ה' בכל הדברים ההם לעשותן באימה ויראה ורתת וזיע במחשבה טהורה נכונה ולא כן בהם, ובזה וייראו ממך כי הם בטבע ואתה למעלה מן הטבע ובודאי ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה. וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קל"ב, ד'-ה') אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה'. כלומר כי אלו הדברים צרכי העולם הן אבל אני לא אעשם בבחינת הקטנות בחינת שם אלהי"ם כטבע העולם כי אם עד אמצא מקום להוי"ה ליחד שם ה' ברוך הוא המהוה על ידיהם ולהוריד אל המדות המנהיגין העולם מבחינת מוחין דגדלות הנקראים על שם הוי"ה למעלה מטבע העולם.

והנה נודע אשר כל דברי עולם הזה מקטן ועד גדול הכל נכלל בששה בחינות כי כללות ימי המעשה הם רק ששה ימים והכל נברא בששת ימי בראשית ועל כן מי שֶׁשָׂם שם ה' בכל דרכיו לצאת מתאות וחמדת טבע העולם ולקשור מחשבתו בה' הנה הוא מתקן כללות כל ששת המדות לעשותן מרכבה לשם ה' המהוה, ונמצא ששה פעמים שם הוי"ה העולים מספר יוסף כאמור למעלה. וזה אשר רמזה התורה (על פי קהלת ג', א') לכל עת ולכל זמן, ולכל אדם בידו להיות בו בחינת יוסף הצדיק והוא לתקן דעותיו ואורחותיו שיהיו לשם ה' לתקן ששת ימי הבנין בשם הוי"ה מדת יוסף. ועל כן נקרא מדת יוסף. בשם כ"ל כנודע (זוהר חדש כ"ו, ד'), כי כל בו כלומר כל בחינת ששת ימי הבנין שהוא כללות כל העבודה הנעשה בדברים הגופנים שהוא העבודה החשובה לפני האל, ולזה נברא כל העולם הזה לחבר אותה לשמים והכל בו בבחינת יוסף שהוא המיחד את כל הארץ לשמים, וכמאמר הכתוב (דברי הימים-א כ"ט, י"א) כי כל בשמים ובארץ ותרגומו דאחיד בשמיא וארעא כי מדת הכל הוא המיחד ארץ לשמים בששה בחינותיו. ולזה אמר הכתוב (בראשית ל"ז, ב') אלה תולדות יעקב יוסף, כי נודע אומרם ז"ל (תנחומא נ"ח, ב') תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. ומעשה יעקב היה בכל הששה בחינות העולם שהוא בחינת אלה (כי הששה בחינת כל אחד כלול מחבירו ובין הכל מספר ל"ו חושבן אל"ה) הכל בבחינת יוסף שהוא ו' פעמים הוי"ה ליחד שם ה' בכל דרכיו ומעשיו להוציאן מטבע אלהי"ם וליחדם לשם הוי"ה בבחינת מוחין דגדלות בחכמה ובינה באהבה ויראה וברא כרעא דאבוהי שזיו איקנין של יוסף דומה ליעקב וכל מה שלמד מסר לו כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ד, ח') כי זה למד אותו ליחד שם ה' בכל דרכיו. ועל כן קרא שמו יוסף לאמר שיתקן בחינת יוסף ו' פעמים הוי"ה בחינת העולם. ואפשר רמזו במה שאמרו וכ"ל מה שלמד מסר לו, בחינת כ"ל, שלמדו ליחד הארץ לשמים בכל דברי הארץ הכל מסר ליוסף. (או יאמר וכל מה שלמד כלומר תיקון כללות שם מ"ה שהוא הזעיר אנפין עד בחינת כ"ל שהוא יסוד שהן הנה הששה בחינות הנזכרים הכל מסר ליוסף). ועל כן נאמר ביוסף בכל מקום ומקום שהיה הכל ויהי ה' את יוסף הן בבית אדוניו המצרי והן בהיותו אסור בבית הסוהר באשר ה' אתו בכל הדברים ובכל מעשיו שׂם פניו לתקן כל מדה נכונה בשם ה' ועל כן וירא אדוניו כי הוי"ה אתו וכן אשר הוא עושה ה' מצליח בידו וכמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ו, ה') הוה אמר ליה מזוג רותחין והיו רותחין, פושרין והיו פושרין. והכל כיון שהוא יצא בעבודתו למעלה מטבע העולם לעשות הכל במוחין דגדלות בהתקשרות ה', גם ה' המהוה את כל הנהיג אותו למעלה מטבע העולם.

ואכן בחינה זו נוקב ויורד עד ביאת משיחנו וכל עיקר עיכוב ביאת משיח בימים האלה הנקרא עקבא דמשיחא שהוא בחינת עקביים הכל עבור שצריך לתקן דברים שאדם דש ברגליו והמה דברים התחתונים הנעשים בגשמיות הארץ לקשט בהם את השכינה ביחודים העליונים וזה נקרא בזוה"ק ואתקשטת בקישוטין דלא הוו, כידוע. ועל כן נקראין לפעמים כללות ישראל על שם יוסף כאמור (עמוס ט', ו') שארית יוסף, כי כל אדם זה עיקר עבודתו עד ביאת משיח צדקינו לבוא לבחינת יוסף ליחד הארץ לשמים שלא לעשות שום דבר ממחשבה ודיבור ומעשה ותנועה קלה שבקלות בלתי לשם ה' ועבודתו. וזה רמז הכתוב (תהלים קל"ה, ו') כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ. כל מי שיחפוץ את ה' לעשות מרכבה לשם ה' ולהשרות עליו שמו יתברך זה יעשה תמיד שיקשר שמים וארץ יחד ואז ישרה ה' שכינתו יתברך בארץ.

והנה נודע אשר מלח ולחם וחלֹם הם אותיות אחדים רק שנהפכין בצירופיהן אבל אותיותיהן שוין וכולם רומזין על ג' פעמים הוי"ה שהוא מספר ג' אותיות הללו. ואמנם מלח הוא הקשה והתקיף לפי שנכתבו האותיות למפרע בסדר תשר"ק שלא כסדרן בא"ב המורה על הדין בסוד אור חוזר. ולחם הוא המיתוק של המלח כי המלח הוא נותן טעם בלחם ועל ידי שניהם נעשה יפה ועל כן הל' מ' הם כסדר הא"ב המורה על אור הישר סוד הרחמים, והח' בתוכו הוא בסוד המיתוק שנמתק הדין ברחמים. והמלח נמתק במים וקמח שעליו (בסוד השברים והתרועה הנעשה בין שני תקיעות להמתיק דין השברים והתרועה כנודע). ואמנם חלֹם הוא כסדר האותיות אשר בא"ב והוא מורה על בחינת הרחמים הגמורים ותיקון השלם בג' שמות הוי"ה הנרמזים בו. ועל כן גדולת יוסף היה בשני חלומות כנאמר כי הראו לו שכל גדולתו הוא עבור שתיקן הששה פעמים הוי"ה הנרמז בשמו בתיקון השלם בשני פעמים חלֹם המורה על תיקון אור הישר סוד החיים והשלום. (ואולם יעקב אבינו הגם שגם הוא היה ודאי בסוד התיקון הנזכר, כנאמר מכל מקום בחינתו היה למעלה מבחינת יוסף. שהוא היה בחיר האבות הנכלל מג' אבהן שהם בעצמם הם המוחין ולכן רמזו לו בחלֹם אחד שהוא (בראשית כ"ח, י"ב) ויחלום יעקב והנה סולם וגו' כי נכלל מג' מוחין שהם ג' הוי"ה אשר בחלֹם, וזה למעלה מבחינת יוסף. מה שאין כן יוסף שהוא בהתפשטות למטה הממשיך המוחין וצריך להמשיכן בכל הששה קצוות ושמו יוסף מורה על זה ו' פעמים הוי"ה ועל כן הראו לו גדולתו בשני פעמים חלֹם והבן). עוד דבר אחת נודיע מה שמבואר בספר כלי יקר (בפרשת בהעלותך בפסוק (י', כ"ט) נוסעים אנחנו אל המקום וגו' לכה אתנו וגו') כי הנסיעה מורה על נסיעת אדם ממקום כולו כאחד רצה לומר הוא ומחשבתו וכל אשר לו באופן שאין עוד דעתו לחזור למקום שהלך משם אבל ההליכה מורה על הליכת הגוף לבד כלומר שהולך לשם אבל דעתו לחזור, שהמחשבה לא נתקה ממקום שהלך משם, ועדיין המחשבה קשורה שם כי דעתו לחזור אליה.

ובזה נבוא לביאור הכתוב והוא כי זה רמז אשר רמזה התורה לכל אדם בכל מקום ובכל זמן והזהירה לאמר אם כנים אתם פירוש אם רוצים אתם לעשות הטוב והנכון בעיני ה' (כי כן מלשון טוב ויפה הוא כמו (שמות י', כ"ט) כן דברת לא אוסיף וגו' שפירוש יפה דברת או (במדבר כ"ז, ז') כן בנות צלפחד וגו'). הנה זאת עשו,

אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם. כלומר התחברות ודביקות האחד יחידו של עולם (כי אח לשון חיבור ודביקות הוא כמו (שיר השירים ח', ח') אחות לנו קטנה) זה יאסר בבית משמרכם שיהיה מקושר בפנימיותכם ותשמרו אותו היטב היטב באופן אשר כל הדברים שתעשו בדברים התחתונים יהיה דביקות הלב והמחשבה רק לבחינה אחד ליחד שמו הגדול והנורא בכל דבר ודבר, ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם פירוש כאשר תלכו להנאתכם ותאותכם שהיא שבירת רעבון שלכם לכל אשר תרעבו הן באכילה והן בכל שארי תאוות שאדם רעב להם יהיה רק בבחינת הליכת הגוף לבד אבל המחשבה תהיה דבוקה וקשורה ליוצר כל היצורים אשר ברא כל אלה ושמו הגדול והקדוש מתיחד עם כל דבר ודבר וצריך להשיב כל אחד לשורשו ומקורו, ואז ואת אחיכם הקטן תביאו אלי פירוש דביקות הקטן מה שאתם מתדבקים בדברים הקטנים הכל תביאו אלי אל התורה ומצוות ה' ויחוד שמו יתברך הנעלם בהתורה הקדושה ותחובר הארץ וכל אשר בה לה' אל אחד והקטן יהיה לאלף כלומר שיתיחד עם אלופו של עולם ברוך הוא וברוך שמו וזה הקטן גדול יהיה שישרה עליו אור ה' המהוה בבחינת מוחין דגדלות וזאת היא העבודה החשובה שבחשובות שנאמר עליה אשה ריח ניחוח לה' כדבר האמור.

או שירמוז הכתוב גם כן בזה כפי פשוטו באמירת יוסף לאחיו כי כאשר חשדם במרגלים את הארץ וידע יוסף אשר ודאי יעלה על לבם חטא מכירת יוסף שזה היה מפני שעדיין לא נטהר לבם מכל וכל לעשות כל הדברים במועצות ודעת להשכיל רק על יחוד שמו יתברך ונשאר עוד בהם קצת קנאה בלב כנאמר (בראשית ל"ז, י"א) ויקנאו בו אחיו, אמר להם בעצה אם כנים אתה כאשר תרצו לעשות הטוב לה' שלא לבוא לעשות כמעשה הזה עוד, זאת עשו אחיכם אחד יאסר וגו' כנזכר ליחד כל העשיות לה' אל אחד בכל בחינת מחשבה דיבור ומעשה ובזה יטהר הלב מכל וכל ולא יהיה עוד קנאת איש מרעהו כי איך יחשוב לקנאות בחבירו והוא אינו חושב שום מחשבה כי אם לאהבת ה' ויראתו ויחוד שמו יתברך. ואת אחיכם הקטן תביאו אלי כלומר לבחינתי בחינת יוסף ששה פעמים הוי"ה שבכל ששת ימי המעשה בכל עשיותיו יהיה רק ליחד שם ה' ואז ויאמנו דבריכם כי כאשר תקבלו זאת עליכם באמת הרי התשובה תכפר עוון ויאמנו דבריכם מה שאתם אומרים כי לא מרגלים אתם. ולא תמותו, פירוש גם לא תמותו מיתת עולם כי אפילו מחשבה הדקה שבדקות אם אדם מהרהר דבר שאינו לשם ה' אז באותו הרגע האדם הוא בבחינת מ"ת מאנין תבירין שיצא מן הקדושה ונפל אל לבישת הקליפות לבישת טבע העולם סטרא אחרא כשמה כלומר צד אחר שאינה לה'. והעיד הכתוב ויעשו כן כי תיכף כן עשו בקבלת עול מלכות שמים עליהם בכל הדברים ותיכף ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו אל אחינו וגו' כי נתחרטו בחרטה גמורה והבינו אשר לא טוב עשו. ואֵל גומר עליהם, חשב מחשבות לטוב עליהם להביא את בנימין למצרים להיות היחוד בשנים עשר גבולי אלכסון תחילה בחשאי כאשר כתבנו למעלה ויצאו מבחינת מרגלים שירגילו שם הקדושה לבד בחלישת כח וח"ו יבחן ח"י פרעה כי אם הרכבת הקדושה בשלימות בהכנעת הקליפה ככל אשר ביארנו למעלה.