ויהי אחרי הדברים וגו'. צריך לדעת אומרו כאן אחרי הדברים וגו' וכאשר דקדקו חז"ל כמה פעמים בזה כמו בעקידה שאמרו (סנהדרין פ"ט:) מהו אחרי הדברים אחר דבריו של שטן וכדומה, כי היה לו לומר ויהי בימים ההם ויאמר ליוסף וכדומה ומה לו לתלות זה באחרי דברים האמורים למעלה. ואמנם כי הכתוב יגיד צדקת יוסף שלא תאמר כי לצד שמינהו אביו להיות במקומו אחר מיתתו כאמור אולי מזה נתגדל יוסף בלבו והלך בכוון ליעקב עם שני בניו לקבל ברכה מיוחדת מאתו או הבכורה להמנות שני בניו בכלל השבטים, ורעותא דיליה הוא שנכנס בלב יעקב ועל כן ברכו בזה, לזה אמר הכתוב. ויהי אחרי הדברים האלה כלומר מופלג מן הדברים האלה (כי אחרי מופלג הוא כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ד, ה')) כי לא עלה כלל בלב יוסף לצפות לזה לברכה או לבכורה. רק כשארכו הימים ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ונודע דרך הצדיקים שמברכין את בניהם קודם מותם לכך הלך אצלו להתברך בכלל שאר בניו שבודאי את כולם יברך קודם מותו ולזה לקח את שני בניו עמו שיברכם קודם מותו ולא לקבל דבר יותר משאר אחיו. או אפשר לומר שלא הלך כלל להתברך אפילו בתוך בניו כי אם לבקר את החולה הלך ועל כן ויקח את שני בניו עמו בכדי לחנכם במצוות שיראו לגמול חסד עם ישראל לבקר חולים וכדומה. ולזה אומר הכתוב,

ויגד וגו' הנה בנך יוסף בא אליך. שמלת אליך נראה כמיותר כי המגיד לא היה צריך לומר כי אם שיוסף בא, ואמנם המגיד העיד כי יוסף אינו בא כי אם אליך בשבילך להנאתך וטובתך לבקר החולה ולא לטובת והנאת עצמו כלל, ואך לפי שיוסף היה דומה ליעקב בכל פרטי דברים כנאמר למעלה ועל כן ודאי שהיה בן גילו, וכבר נודע אומרם (נדרים ל"ט:) כל המבקר את החולה נוטל ממנו אחד מששים מחוליו וכו' ובבן גילו דוקא וכו'. ולזה ויתחזק ישראל לפי שהוקל לו קצת מחוליו באחד מששים, וישב על המטה כי המטה הוא רומז לאחד מששים שנוטל בן גילו כמו שמובא בספר מעבר יבוק שהמטה עם הכולל חושבן ששים עיין שם, ורצה לומר שמה שישב הוא על המטה מפני שניטל אחד מששים מחוליו.

ועתה שני בניך וגו' עד כראובן ושמעון יהיו לי. נראה שעתה התחיל להנחיל לו זה אשר כתבנו למעלה שימלא הוא מקום אבותיו ויעלה במקומו ועל כן עשה לו שלא יהיה הוא הנמנה במנין השבטים רק בניו, ובזה ימלא מקום אביו. כי כשם שאביו, בניו הם השבטים והוא אב להן כן גם הוא, בניו ימנו במנין השבטים והוא אביהם. ועל כן היה ראוי לצאת מיוסף י"ב שבטים כמאמר חז"ל (תיקוני זוהר ק"י:) כדי שיהיה שוה ממש ליעקב רק עבור שויפוזו זרועי ידיו ירד מבחינת י"ב שהוא בחינת ו"ו כזה במספר י"ב להיות לו רק שנים נגד שני ו"ו בכלל ונעשה בזה בבחינת ברא כרעא דאבוה.

וירא ישראל וגו' ויאמר מי אלה. חז"ל אמרו (בתנחומא) בקש לברכם ונסתלקה השכינה ואמר מי אלה וכו'. ונראה בטעם שאמר מי אלה דוקא הוא לפי שהוא רצה לברכם בבחינת אלהים וכאשר אמר לבסוף בברכתו האלהים אשר התהלכו אבותי וגו' ועל כן כאשר נסתלקה השכינה נעשה מאלהים בחינת מי אלה שהם אותיות אלהים לשאול עליהם מי אלה שאינם ראוין לברכה. ולכך,

ויאמר יוסף בני הם וגו'. ובזה הגביר אותיות ה"ם מאלהים שיחולו על ראש בניו ולזה הביט יעקב ויאמר קחם נא אלי וגו' והגביר אותיות אל"י מאלהים וחברם לה"ם ונעשה אלהים וברכם באלהים לומר שגם אלהים שהוא מדת הדין יסכים בברכתם ואין לך ברכה גדולה מזו כאשר הארכנו בזה במקום אחר.

המלאך הגואל אותי מכל רע וגו'. הנה לא נזכר עד הנה שהקדוש ברוך הוא ישלח מלאכו ליעקב לגואלו מרע ואם כוונתו על מחנות המלאכים שליווהו בדרך ושמרוהו היה לו לומר המלאכים, ועוד זה דבר תימה הוא לבקש מהמלאך שהוא יברך את הנערים היכול יוכל המלאך לעשות דבר בלתי שליחות הקב"ה, ומאת ה' היה לו לבקש לברך הנערים. ואמנם הנה ידוע מאמר הכתוב (ישעיה כ"ח, י') כי צו לצו וגו' ופירושו נראה כי הנה נודע למארי קבלה מה שכתב מרן הרב האר"י ז"ל (בכוונת קרבן התמיד) וזה לשונו: צו גימטריא א"ל אדנ"י והוא בעשיה וצריך לתקנם שהקליפות אשר בעשיה הם קשים ורעים מאוד ונקראים עבודה זרה וצריך לשרפם וכו' לכן אמרו (סנהדרין נ"ו:) אין צו אלא עבודה זרה וכו' עד כאן.

והענין בעבודת בני ישראל הוא, כן כי נודע אשר עיקר גירוי היצר הרע ושליטת הקליפות באדם הוא בדברים הגופנים שמה הרגיעה שידה גדלה ותעשה פרי בהיות האדם עוסק בהן ונדמה לו מה עושה בזה הלא דבר ההיתר הוא, והוא הולך וממלא תאותו מהן בכל אות נפשו ומרבה תאותו בהן אף שכבר היה אפשר לו לפרוש מהן הנה הוא מתאוה תאוה פירוש שהוא רוצה שיהיה לו תאוה לזה ומרבה תאותו ומגרה יצר הרע בנפשיה לאכול עוד ולשתות עוד ולבעול עוד ולהרבות כבוד עוד ועוד, ובכל אלה לא ימצא לו בלבו שום עול בנפשו כי יאמר התורה התירתו והוא הוא לו תכלית סם המות ואבדן גופו ונפשו משני העולמות ומה לנו להאריך בזה, וכבר דברנו מזה כמה פעמים אשר כל בחינת התאוות המה שורש הקליפות הרעים וכשאדם ממלא תאותו מהן ברצונו הרי הוא מושלך ומוטל תחת יד כל הקליפות ושוב אין לבו ברשותו כי שוב לא יוכל לעבור על תאותו גם בעבירה גמורה לרוב הרגלו והמשכתו אחרי התאוה ומזה יבוא בלאט לתכלית הרשעות והרעות. ותדע נאמנה כי אפילו אם לא יבוא לעולם לשום עבירה מזה רק זה לבד במה שממלא תאותו בדברים הגופניים ברצון נפשו ומרבה חמדת נפשו בהן וחומד אחריהן גם כשאינם לפניו די לו והותר להיות ח"ו לנצח לא יראה אור בהיר בשחקים, כי כל התאוות שורש הקליפות הן והנמשך אחריהן אי אפשר לזכות באור פני מלך חיים אם לא אחר הזיכוך הרבה והרבה בעולם הזה או בגיהנם. רק האדם צריך ליחד לבו ומחשבתו וכל אבריו וגידיו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו שיהיה הכל ביחוד למלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא. ותמיד בעת עוסקו בהן צריך שיהיה אמיתיות כוונתו לשם ה', או מי שזיכהו ה' ברזי התורה לידע שורש כל דבר מה הוא ומה ענינו ומה שורשו במרכבה העליונה ועל מה זה ברא ה' זה לעשותו והוא עושה באמת לשם זה שלא בשביל מילוי תאותו. וראיה שבעת עוסקו בהן ממעט מתאותו כאשר יוכל כמו לאכול בלט בלט שלא בהלעטה לרבות התאוה ומיד אחר שבירת רעבונו יניח, וסעודה שהנאתך ממנה משוך ידך וכו' (גיטין ע'.) כזה וכזה עושה דברים בנפשו לשבור תאותו ולזכור באהבת ה' אשר בו שצריך להיות לבבו בוער לה' ולא אל התאוה, וכן בזיווג מקצר בדבר ומאריך והכל כדי לשבור תאותו כפי אשר ידע אן תאותו נוטה אם לקצר או להאריך הוא עושה בהיפוך והכל באימה ויראה בבושה והכנעה בזה השולחן אשר לפני ה' ובבחינות שונות כמה פעמים שלא להשטות עצמו כי היצר הרע יוכל לסמא עיני האדם בקל שידמה לו שהוא עושה לשם ה' והוא שקר כי אם לא היה מתאוה מצד עצמו לזה לא היה עושהו כלל ועתה שמתאוה אומר לנפשו שיעשה זה כי הוא נצרך אל העבודה, וכמו כן בכל תאוות הגופניות עושה אותן רק לשם ה', ומה שמתאוה לבו והוא מבין שאינו לה' מיד הוא פורש והולך לו. ואפילו אם אוכל כדי להיות בריא וחזק לעבודה, טוב וטוב הוא אבל על פי התנאים האמורים שיבחין בנפשו היטב שלא יהיה לתאותו ואז גם זה טוב הוא כי אחר כך בעת עומדו לעבודה בתורה ותפילה על ידי כח האכילה ההיא הרי הוא מעלה ממנה כל בירורי ניצוצי הקדושה שבה כידוע כי זה הוא כל בחינת הבירור כשמברר בנפשו למאס ולהבזות בלבו בחינת התאוה הגשמית שיש בדבר ההוא ואינו עושה זאת כי אם בעבור דבר ה' שיש בדבר הזה למצותו ועבודתו, בזה יושלך ויופל כל בחינת הגשמיות שהוא בחינת הקליפות אשר בדבר הזה, וכח ה' שבו הוא מתעלה ומתקלס למעלה כי כשם שהוא בירר בנפשו הטוב מן הרע שמאס ברע ובחר בטוב כך יבורר הטוב מן הרע שבדבר הזה על מכונו.

והנה על זה מרמז שם קדשו א"ל אדנ"י אשר בעשיה כי עשיה רומז אל כל בחינת עשיית דברים הגופנים הנזכרים כי בו נברא כל הדברים הללו בעשיה בגוף מה שאין כן למעלה המה ברוחניות ולא בגופים, וכל בחינת ההנאות נקראים על שם החסדים כי גם זה בחינת החסדים הוא במה שיתן אוכל לנפשו או שאר תאוותיו (שעל כן אמר הלל הזקן בעת הולכו לביתו לאכול, בואו ונגמול חסד עם הדא נפשא עלובתא (ויקרא רבה ל"ד, ג')) ומכל שכן תאות הזיווג שהוא בחינת החסד ממש אבל כולם מכונים על שם החסדים. ועל כן שם זה בעשיה א"ל אדנ"י שכל החסדים שאדם עושה הן לגופו והן לאחרים המכונה לשם א"ל בסוד (תהלים נ"ב, ג') חסד אל כל היום, בכל דברים הגופניים כולם יהיו לשם אדנ"י, וזה א"ל אדנ"י שבכולם לא יהיה כוונה אחרת כי אם לשם ה' באמת בכל לבבו ונפשו. כי גם חסדיו עם אחרים לא יהיה כוונתו לכבודו או לשאר שטותי עולם הזה כי אם רק לשם ה' להיות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, אבל אם האדם נתמשך ח"ו אחרי התאוה תיכף הרי הוא נותן כח להסטרא אחרא להיות הולך ומתגבר ושולט על גופו ונשמתו של אדם, וזה נקרא אל זר. פירוש אל הוא לשון חוזק וכח, והוא זר פירוש שמתגבר בנפשו להתמשך אחרי תאוות ודברים זרים שלא לעבודתו ברוך הוא ומיד ניתן ח"ו תחת רשות אל זר בחינת הסטרא אחרא ומכל שכן שבזה אין אדם שליט בנפשו מלהיות רע לשמים בכל יום יותר כמאמר חז"ל (שבת ק"ה:) איזהו אל זר שבגופו של אדם זה היצר הרע וכו', והוא בחינת התאוות שהזכרנו כי המה בגופו של אדם ואמרו שנקרא אל זר מפני שהיום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך וכו' עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והוא הולך ועובד וכו' עד כאן. ולדברינו הנזכרים יאמר על זה אל זר לומר כי כאשר האדם עושה החסדים שלו ח"ו שלא לשם ה' כי אם להנאת גופו בבחינת (תיקוני זוהר כ"ב.) כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וכוונתו בצדקה להתעשר או לכבודו, ואכילה ומשגל להנאת גופו, אז נאחז הסטרא אחרא באותו החסד ונעשה אל זר ששלט ידי זרים בחסדו.

וזה אומרו כי צו לצו פירוש צו שהוא בקדושה מספר א"ל אדנ"י ורומז שיעשה אדם עשיותיו לשם ה' וזה הוא מבטל את צו שבקליפה שהוא עבודה זרה בחינת אל זר כי כשאדם עוסק בתאוותיו לשם ה' אז לא יקרב אליו ח"ו כל בחינת הסטרא אחרא והרע אל זר על ידי הנאותיו כי כולם קדושים וטהורים וברורים לה', והקב"ה מעלה אותם לריח ניחוח לפניו ומשפיע עוד על ידי זה כל בחינת שפע וברכה לאיש הלזה ומוחין חדשים מהניצוצי קדושה שנתעלו על ידו כנודע. ועל זה היה מרמז הקרבן תמיד שהיה בכל בוקר שהוא בעשיה ונאמר בו צו וגימטריא א"ל אדנ"י שכל בחינת העשיה שהוא בחינת התעסקות בדברים הגופנים יהיה לשם ה' ועל כן הזהיר (במדבר כ"ח, ב') את קרבני לחמי וגו' תשמרו להקריב לי, לי דייקא לי לשמי שיהיו נעשים רק לשם ה', ועל ידי זה עולת תמיד העשויה וגו' לריח ניחח אשה לה' שהקב"ה כביכול מקבל תענוג ונחת רוח גדול מזה והוא המבטל כח הצו של עבודה זרה כאמור (והמבין יבין אשר בחינת הקרבן ובחינת התעסקות בדברים הגופנים אחד ממש הם ושניהם ריח ניחוח להעלות בירורי ניצוצי קדושה מכל דברים התחתונים, שעל כן השולחן מזבח כפרה לכפר עוונות בני ישראל (חגיגה כ"ז.), ורק בזה השולחן אשר לפני ה' כנאמר וכנודע).

וזה שאמר יעקב אבינו ע"ה המלאך הגואל וגו' כי המלאך הוא בגימטריא צ"ו א"ל אדנ"י והמלאך הזה הוא שגאל אותי מכל רע כי על שיראתי את פני ה' והיתה הנהגתי בשם א"ל אדנ"י שלא לעסוק בשום דבר מדברים הגופניים כי אם לשם אדון הכל על כן לא שלט על נפשי שום בחינת רע כי לא הייתי בשכונותיהם כלל אף כשנהגתי בדרך ארץ באכילה והולדת בנים שהמה נובעים מבחינת התאוות שורש הרע מכל מקום לא שלט עלי שום רע כי אדרבה בזה אני הייתי שובר אותם ומכניעם מכל וכל בבחינת שם א"ל אדנ"י המכניע ומשבר כח צו שבעבודה זרה. והוא, פירוש שם הזה א"ל אדנ"י שהוא מספר המלאך הנזכר, יברך את הנערים וגו' שגם המה יעשו כמו כן ויעלו כל בחינת ניצוצי קדושה מכל דברים הגופניים וישברו ויכניעו הרע שבהם על ידי ביטול התאוות, וזה הוא טובה שאין אחריה טובה בבחינת טוב מאוד שהוא היצר הרע כמאמר חז"ל (בראשית רבה ט', ז'). כי בזה בעת התעסקו בדבר היצר הרע שהם אכילה וכל בחינת התאוות עושים נחת רוח גדול לפני בורא עולם, וזה הוא טוב מאוד יותר מטוב לבד ואז וידגו לרוב בקרב הארץ ואמרו חז"ל (שם צ"ז, ג') שלא ישלוט בהם עין רעה כי כשיהיו בבחינה זו שכל בחינת הרע לא ישלוט בהם ממילא יאמר עליהם (תהלים צ"ז, ג') לא תאונה אליך רעה וגו' ובודאי לא ישלוט בהם שום רעה לא עין רעה ולא כל דבר רע כי קדושים הם עם כל תאוותיהם וזר לא יקרב אליהם ופרט עין רעה מפני שזה היותר מצוי והיותר חמור שאמרו חז"ל (עיין בבא מציעא ק"ז:¹) אחד מאלף מתים בשאר חולאים ותתקצ"ט מתים בעין רעה ולגודל חומרו ומצויו פרט זה שגם רע הזה לא ישלוט בהם ופשיטא שארי הרעות המתרגשות לבוא לעולם שלא יקרבו אליהם בהיותם בבחינה זו.

footnotes: ¹ שם איתא תשעין ותשעה בעין רעה ואחד בדרך ארץ.

ויברכם ביום ההוא וגו' בך יברך ישראל וגו'. אומרו בך ולא בכם כי הלא לשניהם בירך, נראה לרמז שברכם בתורה הניתנה בכ"ב אותיות כלומר שיזכו לתורה וזה אומרו בך יברך ישראל כלומר כי אני ששמי ישראל מברך אתכם בבחינת ב"ך שהוא כ"ב אותיות התורה, ובודאי מי שזוכה לתורה מה חסר מאתו כי הלא עוסקי תורה נקראים מלכים כמאמר חז"ל (עיין גיטין ס"ב.) מאן מלכי רבנן, וכלום חסר מבית המלך. והאמת שכל מיני טובות וישועות וברכות וגאולות ורפואות וכל צרכי כל העולמות כולם הכל בהתורה כי היא חיות כולם שבה נברא כולם כמאמר חז"ל (ריש בראשית רבה) בי הביט וברא את העולם, ולא עוד אלא שבה צפון וטמון אור הגנוז לצדיקים שלא שזפתו עין רואה ולא חמי נבואן חזוותא כמבואר בזוה"ק ומי שזוכה להגות באמרי תורה לשמה הרי הוא זוכה לאותו אור הגנוז המופלא הלזה.

ואמנם הנה כתבנו במקום אחר שאור הברכה הנפלאה הטובה שבטובות המתקיימת לעד הוא על ידי ברכת אלהים כשבחינת הדין מברך את האדם כי ראוי לברכה זו לפי מעשיו על פי הדין אז הברכה הזו קיימת לעד, מה שאין כן בברכה שמצד החסד לבד הרי מדת הדין מקטרג ומעכב ולא יעמוד לנצח ח"ו, ועל כן נאמר באור הגנוז לצדיקים שהזכרנו (ישעיה ס"ד, ג') עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה וגו'. כי ברכת אור הזה הוא בבחינת אלהים מדת הדין שהוא המעולה שבמעולות וברכתו עומדת לעד ועל כן כשברכם בתורה ויזכו לאור הגנוז הזה אמר לאמור ישימך אלהים וגו' כלומר שהכל יאמרו בברכתן ישימך אלהים כאפרים וכמנשה וגו' שגם אתה תזכה לברכת אלהים כמו הם, הוא הברכה השמורה נצח.