ויאמר ה' לנח בא אתה. יש לדקדק למה בעשיית התיבה הזכיר שם אלהים כאומרו ויאמר אלהים לנח וגו' עשה לך תיבת וגו' וכאן בביאה אל התיבה הזכיר שם הוי"ה הלא דבר הוא, ואולם לפי מה שכתבנו למעלה (בפסוק נח איש צדיק תמים) אשר נח זכה להיות מן הצדיקים הניזונין בזרוע ולא בצדקה באופן שגם שם אלהים שהוא הדין הסכים להיטיב עמו להנצל, ואמנם זה הוא רק אותו לבד כי הוא היה צדיק גמור, וראוי לתיבה מיום הבריאה. אבל בניו ואשתו ונשי בניו לא זכו להנצל כי אם על ידו ובשבילו, כמו שאמר לו למעלה אתה ואשתך ונשי בניך אתך פירוש שהם אינם ניצולים כי אם אתך בזכותך וכדי שיהא קיום העולם על ידם.

ובזה הכל נכון, כי הנה בעשיה אמר לו בפירוש עשה לך תיבת וגו', פירוש בשבילך לבד ולצרכך, ועל כן אמר לו בשם אלהים כי הוא היה ניזון בזרוע וגם הדין הסכים להיטיב עמדו, ולא כן עתה שאמר לו בוא אתה וכל ביתך בזה הזכיר שם הרחמים כי הם ניזונין בצדקה על ידי צדקת אביהם ומעשה אבות ירשו בנים להנצל גם המה בזכותו ברוב חסדי אל. ולרוב החבה אמר לו וכל ביתך, כי אחר הכתוב למעלה ויעש נח ככל אשר צוה שפרשנו במה שעשה בהעלאת המיין נוקבין למעלה ובשארי דברים, וכן עשה שנעשה כן בשמי מרום המתקת הדין לקיום העולם, נהפך עליו אחר כך רחמי המקום ואמר לו בוא אתה וכל ביתך איני מקפיד מי הם אם ראויין או לא, כיון שהם ביתך ואפילו אם יהיו מרובין בני ביתך לא הייתי מקפיד שתבוא עם כל ביתך והכל בשבילך לקיום העולם כי נמתק הדין על הדבר הזה, כמדובר.

מכל הבהמה וגו'. לכאורה צריך להבין למה בתחילה בעת הצווי לא הזכיר לו כלל קיחת שבעה במין מהמינים כי אם על הכלל כולו יצא לומר מהעוף למינהו ומן הבהמה והרמש וגו' שנים מכל יבואו אליך להחיות, ועתה פרט לו ליקח מבהמה הטהורה שבעה, ואמנם גם זה חוזר למה שלמעלה, שאחר שעשה נח העלאת המיין נוקבין על נכון וגרם המתקת הדינים כנאמר, אז התגלה מדת הרחמים בעולם ויאמר ה' שם הוי"ה, וצוה ליקח מבהמות הטהורות שבעה שבעה (או על פשוטו שבזה שקיים נח מצות ה' ועשה התיבה ושאר הדברים בזה גרם המתקת הדינים קצת, ונתגברו הרחמים וצוהו לקחת מהטהורות שבעה שבעה) הן בכדי להתקיים המין הזה יותר משאר המינין מאחר שהכל אוכלים מהם, הן ישראל והן אומות העולם, מה שאין כן בטמאים שלא יאכלום ישראל ולא יחסרו כל כך. והן כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו מן התיבה, ועיין בדברי האלשיך שכתב שמה שחפץ ה' שיקריב נח קרבנות היה בכדי שיכרות ברית עם עולמו שלא להשטיפם עוד במי המבול, ונמצאת למד אשר כל זה הוא גרם מדת הרחמים בעולם שירצה בקיום המין ובקיום העולם הנעשה אחר עשיית נח כל הנזכר, מה שאין כן מקודם כשהזכיר עדיין שם אלהים לא אמר כי אם שנים מכל שהוא לקיום המין בדוחק בלבד ולא יותר.

והנה נח הצדיק למד לו מדברי אלהים האלה שכוונתו גם לקרבן שיקריב מהם דאילו לקיום המין ביותר לבד מחמת שהם יחסרו הרבה כאמרו למה הוצרך לומר לו איש ואשתו כלומר שבעה זוגות הלא גם בלא זה נודע בודאי אשר כוונתו שבעה זוגות דאי סלקא דעתך שבעה יחידים, נמצא נשאר אחד בלא זוג ומה תועלת לקיום המין אחד בלא בן זוגו, אלא ודאי דכוונתו גם לקרבן, ולזה הוי סלקא אדעתיה לומר שהוא שבעה יחידים וליקח השביעי הנשאר יחידי לקרבן, לזה הוצרך לפרש לו שבעה שבעה איש ואשתו לומר שאף שהן נצרכים גם לקרבן מכל מקום תקח שבעה זוגות דוקא לטעם כמוס בסודות אלהינו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים אמן, ועל כן מאחר ששבעה שבעה פירושו זוגות הוצרך לפרש לו גבי בהמה אשר לא טהורה שנים איש ואשתו בכדי שלא לטעות גם כן שפירוש שנים ב' זוגות המה, על כן אמר לו דשנים אלו יחידים המה איש ואשתו ולא יותר מדלא קאמר שנים שנים כמו שבעה שבעה והבן, וקאמר שנים מה שהיה די באומרו איש ואשתו לבד, לומר שאף על פי כן שנים יהיו בהתחלקות ולא להעשות לבשר אחד על ידי הזיווג כי אסורין הן לשמש בתיבה כמו שכתבנו למעלה.

גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה וגו'. צריך לדעת למה בבהמות אמר לשון איש ואשתו ולא כן בעוף שאמר סתם זכר ונקבה, ואולי כי הנה דבר ידוע הוא שבבהמות לא שייך בחינת איש ואשה כי אין רישום ויחוד במין הבהמה לומר זו נקבתו של זכר זה, או פרתו של שור זה, כי כל אשר יזדמן להשור ממינו הרי רשאי הוא, ובפירוש אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ח:) אישות בבהמה מי אית ליה וכו'. ואמנם בדור המבול שכולם השחיתו דרכם לפרוץ גדר בשאינו מינו, אפשר שבהמות הכשירות שדבקו במינם דוקא, ולא רצו לפרוץ דרכם, והם אלו שעלו לתיבה כאומרם (שם). הוסיפו עוד גדר לעצמם שאפילו במין במינו לא יזדווגו כי אם בדרך זוג ובת זוגו בבחינת איש ואשה, ולא תפלא על זה כי כבר מצינו במין היונה שאינו מתדבק כי אם לבן זוגה ממש כמאמר חז"ל (עירובין ק':). ואכן מעלת היונה היא העולה על כולנה כי בבהמות וחית היער השוכנים בארץ, וקובעים להם מקום לישב בו יוכלו לקבוע זוג זוג בפני עצמו. ואך במעופפים לא שייך זה כי דרכם לעוף בשמים על פני תבל ומלואה ואיך יקבעו להם זוגות, רק היונה מיוחדת בזה שאף שהיא מן המעופפים מיחדת עצמה בבן זוגה מה שאין כן בכל המעופפים, ועל כן אמר בבהמות איש ואשתו כי הם גדרו בגדר לעצמן עבור פירצת דורם שלא יזדווגו כי אם בבחינת איש ואשה מה שאין כן בעופות אמר סתם זכר ונקבה כאמור.

זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ. על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה ל"א, י"ג) בפסוק זכר ונקבה יהיו, אם ראית זכר רץ אחר נקבה קבלהו נקבה רצה אחר זכר אל תקבלהו וכו' ולכאורה מפשטות לשון הפסוק יורה להיפוך, כי זכר ונקבה יהיו משמע שתחילה יבוא הזכר ואחר כך הנקבה, ואך הם יפרשו זכר ונקבה שהזכר הולך אחר הנקבה ודוקא על דרך זה יהיו כי בזה אין כוונתם כל כך בעזות לשום ניאוף וזנות כי אם כטבע הנטבע בם מבורא עולמים לקיום המין, וכשהוא להיפוך אז הוא דרך עזות ומגונה במאוד וכוונתם לשחת דרכם בניאוף וזנות, או אפשר כה יאמר הכתוב לדבריהם ז"ל זכר ונקבה יהיו, כלומר כשיבוא אליך הזכר אז גם ונקבה יהיו שיהיו אז שנים זכר ונקבה כי הנקבה תקדם ביאתה להזכר, ובין כך ובין כך הנה תיבת זכר ונקבה מורה על הדרך המובחר זכר רץ אחר נקבתו, וזה תקבל, כי זה טבעם לקיום המין. וזה אמר כאן זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ כלומר כשכך יהיה זכר רץ אחר הנקבה אז הוא דרך טבעם רק לחיות זרע על פני כל הארץ ולא לזנות והשחתה ועל כן את זה תקבל ותאספם אל התיבה ולא בהיפוך.

או ירצה לומר בזה הדרך זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ. מאחר שאני חפץ לחיות מהם זרע על פני כל הארץ לעולמים על כן חפצי ורצוני שאנטעם שורק כולו זרע אמת וכשרים כדי שיתיסד העולם בכשרים ויוכל להתקיים, כי קושטא קאי ושיקרא לא קאי, ועל כן זכר ונקבה יהיו כנ"ל שתקח דוקא בסימן זה זכר ונקבה כי אלו כשרים הם, וזה גם כן אמר הקרא קודם לזה, והקמותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה וגו' ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא להחיות אתך זכר ונקבה יהיו, כי הקמת הברית עם נח הוא שלא יכלה זרעו לעולם ויתקיים העולם להיות תכון תבל בל תמוט כמו שאיתא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים זצלה"ה, ועל כן אמר לו כשאני מקים את בריתי אתך ועל כן מכל החי מכל בשר תביא להחיות אתך שאף מבהמות וחיות צריך אני לכשרים בכדי שזרעם יהיה נכון לפניהם להתקיים להחיות אתך פירוש להחיות זרע על הארץ, ועל כן זכר ונקבה יהיו שיהיו רק על אופן הזה ואז בודאי כשרים הם ויוכל העולם להתקיים על ידם, ולזה כפל כאן דבריו להזהירו שגם במין שבעה לא יקח באופן אחר כי אם שבעה שבעה זכר ונקבה שכל השבעה יהיו על אופן הזה להראות שכשרים הם ואז יהיו לחיות זרע על פני כל הארץ לעולם.

והנה בזה הראה אלהינו יתברך שמו רוב טובו וחסדו וחפצו בקיום העולם כי אף שממין שבעה היה גם כן כוונתו להקריב מהם קרבן אליו, ועל זה ודאי יותר נאות לבחור הנאים והמשובחים והכשרים בכל הבחינות, לא הזכיר כלל שיבחר הכשרים בשביל שיהיה מהם קרבן מְעוּלֶה, רק בשביל לחיות זרע על הארץ שיקוים העולם על נכון כי אין רצונו יתברך כי אם להיטיב לעולמו בתכלית ההטבה יתגדל וישתבח שמו הגדול על כל זה אשרי העם שככה לו אשר העם שה' אלהיו.

ועוד לצד שאמר הקב"ה על ידי שמואל הנביא (שמואל-א ט"ו, כ"ב) הנה שמוע מזבח טוב וגו' וחפץ יותר בכשרות עולמו מבקרבנותיו ועל כן חביב ונחמד אצלו זה הדבר שיתיסד העולם בכשרים יותר מכל הקרבנות שבעולם כי אם ארעב לא אומר לך (תהלים נ', י"ב), ולזה לא פירש רק בשביל לחיות זרע על הארץ כלומר כיון שנעשה לחיוּת הארץ, חפץ אני ליסד תבל ויושבי בה בכשרים ולא בפסולים ולכן זכר ונקבה יהיו הכל כנאמר.

כי לימים עוד שבעה. מלת עוד אין לו פירוש ועיין ברש"י ז"ל מה שכתב בזה, ולי נראה על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה ל"ד, י"א) לא שמשו המזלות בשנת המבול וכו', ונמצא אשר בשנה ההיא לא היה ניכר כלל בין יום ללילה והנה רש"י ז"ל פירש בפסוק בעוד שלושת ימים (יהושע א', י"א) בעוד שתהיו כאן שלושת ימים וכו', ולזה אמר כאן כי לימים עוד שבעה כלומר כשיהיה לימים עוד שבעה פירוש בשמוש המזלות להקרא ימים, אחר כך אנכי ממטיר וגו', ואז לא יוודע עוד בין היום והלילה להקרא ימים.

אנכי ממטיר וגו' ארבעים יום וגו'. לפי הדעה הנזכרת למעלה שסובר שלא שמשו המזלות כלל בשנות המבול, לכאורה קשה מאין יוודע הבדל היום מהלילה לידע שיעור הימים, ואמנם יאמר שזאת כוונת הכתוב אנכי ממטיר מ' יום וגו', כלומר אנכי הוא היודע בזה שיש מ' יום ולא אחר, גם יאמר אנכי ממטיר על דרך הכתוב (ישעיה נ"א, י"ב) אנכי אנכי הוא מנחמכם כלומר בשביל אנכי מדתי מדת הרחמים והחסד על כן הנני ממטיר שבתחילה לא ירדו למבול רק בתורת מטר ואם יחזרו בם יהפכו לגשמי ברכה כאמור ברש"י ז"ל בפסוק ויהי הגשם וגו' עיין שם.

או יאמר אנכי ממטיר ומחיתי את כל היקום וגו'. על דרך מאמר הכתוב (שם מ"ג, כ"ה) אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך וגו', ונודע מדברי המקובלים שכל ענין מחילת וסליחת העוונות ופשעים הוא, אשר הקב"ה מעביר ומשפיל כל בחינת הקליפות והרע שנבראו בכח העוונות וכשהקב"ה מעבירן מן העולם שנוטל חיותן מהם זהו כל ענין מחילת העוונות, והנה אמרו רז"ל (במדבר רבה י"ח, י"ג ובסנהדרין ק"י.) בפסוק ואת כל היקום וגו', זהו ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, והנה נודע אשר לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל כאומרם (שם ק"ח.), והוא הוא תוקף הרע והקליפה שזקף עצמו כמקל ואמר לפניו רבונו של עולם לא מהם ולא מהמונם וכו' כמו שאיתא שם. וכשנעשה הגזר דין אז נמחה כל החמס והממון הרע שהיה על הארץ, להתקיים העולם מחדש שלא יקלקלוהו הקליפות והמזיקין שנתהוו מחטאם, ולזה אמר אנכי ממטיר וגו' ומחיתי את כל היקום, שעל ידי המבול מחה אמחה כל בחינת הקליפות מרעות ממון החמס, מהארץ, בכדי לחדש העולם בטהרה וזיכוך בל יוסף זכרם עוד.

עוד יאמר הכתוב ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי וגו'. בדרך שאמרו חז"ל (שם ק"ח: ובבראשית רבה סוף פרשה כ"ז) שבעת ימים נתאבל הקב"ה על עולמו קודם עד שלא הביא המבול מה טעם ויתעצב אל לבו אין עציבה אלא אבל וכו', וענין העציבה הוא חוץ ממה שהוא צער לפניו כביכול באבדן מעשה ידיו, עוד יותר הוא כדמיון מי שצריך להתעסק בעצמו בקבורת בנו או לחתוך אבר לבנו עבור הקוץ שנתחב ברגלו, ולזה אמר כאן ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי כלומר אני עשיתי להיות יקום ויתקיים, ועתה שבחרו ברע צריך אני בעצמי למחות אותם מעל פני האדמה וזה צער גדול לפני.

ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. רש"י ז"ל פירש ויעש נח זה ביאתו לתיבה, ולפי זה לכאורה המקרא הזה מיותר כולו כיון שכתוב אחר כך ויבוא נח ובניו ואשתו אל התיבה וגו', ואולם לאשר כתבנו למעלה להבין מפני מה בצווי עשיית התיבה וכל צרכיה נאמר שנים מכל יבואו אליך, ואחר כך בצווי ביאתו להתיבה אמר לו מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה ועוד שינוים בין זה לזה, והוא לאשר בעשיית התיבה נאמר לו בשם אלהים כי לא היה נמתק הדין אז כלל, ורק נח היה ניזון בזרוע ולא בצדקה שאף מדת הדין הסכים להיטיב עמדו ועל כן נאמר לו לבדו עשה לך תיבת עצי גפר ולא אמר לו רק שנים מכל לקיום המין בלבד שיתקיים העולם והכל לתוקף הדינים, ואך כאשר עשה נח כאשר צוה אותו אלהים, בזה המתיק הדין ונתבסם העולם ואז אמר לו בשם הוי"ה הרחמים בוא אתה וכל ביתך וצוהו ליקח מבהמות טהורות שבעה הכל כאשר כתבנו למעלה, ולזה סיים כאן ויעש נח ככל אשר צוהו ה' פירוש גם אותן התוספות שהוסיף ה' ברחמים גם כן עשה מלבד מה שעשה מקודם כאשר צוה אותו אלהים, והוא שלקח מהטהורות שבעה שבעה והכל להמתיק הדין עוד ועוד ועל כן לא רצה ליכנס לתיבה עד שדחקוהו המים כי סבור שבזה נמתק הדין מכל וכל.

או יאמר ויעש נח וגו'. כי הנה חז"ל אמרו (בראשית רבה ל"ב, ו' ומובא ברש"י) נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ובודאי מהפלא הוא לומר על איש ששבחו הקב"ה בצדיק תמים שלא יאמין בדברי ה' ברוך הוא, חלילה מלומר כן. ואך כי אמר בלבו אשר ודאי הקב"ה ירחם על עולמו ולא ישחית הכל מפני רוע מעלליהם, ומה שצוה אותו הקב"ה לעשות התיבה ושאר עשיות הכל רק למען שיעשו הדור תשובה על חטאם ואז וינחם ה' על הרעה ולזה מאמין פירוש בודאי מאמין בדברי הקב"ה אבל ואינו מאמין שיבוא המבול כי ירחם ה' על עולמו, ובפרט אחר ששמע ויאמר ה' שם הרחמים סבור בודאי כי אחר שנמתק הדין קצת, ינחם על מעשי ידיו, ועל כן לא נכנס אל התיבה עד שדחקוהו המים, ולזה כל עשיית התיבה אשר עשה לא עשה רק למען כבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה שצוהו בזה לעשותו בכדי שהדור יעשו תשובה על ידי זה, וזה שאמר הכתוב ויעש נח ככל אשר צוהו ה' עשאו לקיים מאמרו של מלך אף שלא היה מאמין בלבו שיבוא המבול ובפרט כאשר ראה שהצווי היתה מאת ה' הוי"ה שהוא הרחמים, בזה ודאי סבר שנמתקו הדינים ולא יהיה עוד המבול הוא עשה את שלו לקיים כאשר צוהו ה' כאמור.

או רצה לומר ויעש נח וגו'. יגיד צדקת הצדיק אשר בכל עשיית התיבה לא נתכוון להנאתו בשביל להציל נפשו ונפש בניו כי אם להיות פי מלך שמור לקיים מצוותיו אשר צוהו ה' לעשות כי זה היה חביב אצלו מכל נפשו ומאודו.

ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ. צריך להבין לשון אומרו והמבול היה מים על הארץ, ולפחות היה די לומר ומי המבול היו על הארץ, הגם שהיה די לומר רק והמבול היה וגו', שלא יזכור כלל מים, ונראה לומר בזה כי הנה רש"י ז"ל פירש בפסוק ויהי הגשם על הארץ ולהלן הוא אומר ויהי המבול אלא כשהורידן, הורידן ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה עד כאן. ולכאורה לפי פשט הכתוב הנה תיכף ביום הראשון מהארבעים יום נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו ואיך יצוייר בבקיעת כל מעינות ובפתיחת ארובות השמים שיהיו גשמי ברכה, ואכן נודע אומרם (סנהדרין ק"ח:) בפסוק ויהי לשבעת הימים מה טיבן של ז' הימים וכו' עד דבר אחר שקבע להם הקב"ה זמן גדול ואחר כך זמן קטן, ופירש רש"י בתחילה אמר להם והיו ימיו מאה ועשרים שנה, כשעבר זמן זה ולא שבו לטובה חזר וקבע להם זמן קטן שבעה ימים וגו'. ומבואר באבות דר' נתן (פרק ל"ב, א') שקביעת זמן קטן זה הוא שמא יעשו תשובה בזמן הזה, ולכאורה כמו זר יחשב שאחר ק"כ שנה שלא רצו לעשות תשובה יעשו תשובה בשבעה ימים וכי מה מעליותן של אלו שבעת ימים יותר מק"כ שנים הקודמים.

ולכן נראה שאלו ב' המאמרים אחד, שזה שהורידן ברחמים היה בשבעה ימים האלו וירד הגשם בכל שבעת הימים להתרות בהם ואם יחזרו יהיו גשמי ברכה וכאשר אמר הקב"ה למשה (מכילתא מובא בילקוט רמז רפ"ה וברש"י בחומש בפסוק לך רד ועלית וגו') העד בהם שנית שמזרזין את האדם קודם מעשה וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה, גם כאן הנה בשעת מעשה הוריד מים על הארץ להתרות בהם וזה ההתראה גדול הוא להם שרואין הפורעניות בעיניהם מה שאין כן בק"כ שנה הקודמין שלא ראו דבר, וקרוב יותר שעל ידי זה יחזרו בהם, ואם לא יחזרו יפתח ארובות השמים. ואלו שבעה ימים היו קודם להמ' יום ועל כן אמר כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר וגו' ומחיתי את כל היקום כלומר אחר השבעה יהיה מטר כזה אשר ימחה בו כל היקום ואך בתוך השבעה ירד סתם מים על הארץ ואם ישובו יהיו גשמי ברכה ולזה אמר הכתוב והמבול היה מים על הארץ. כלומר אז המבול היה עדיין מים בעלמא שיוכלו להיות עוד גשמי ברכה, והכתוב בא בזה לתמוה ולהפליא על אנשי הדור הרע הזה שהגם שראו בעיניהם כבר מי המבול והרי שור שחוט לפניך ובידם לחזור עוד ולהפכם לגשמי ברכה ולא רצו. ולזה סמך הכתוב ואמר

ויבוא נח ובניו ואשתו וגו' מפני מי המבול. ומלת מפני מי המבול לכאורה מיותר ואולם כי ביאת נח אל התיבה היה גם כן טעם אחד עם ירידת המים והכל בשביל רשעת הדור אולי יפחדו וירעדו בראותם החרב מונחת על צוארם וישובו, ועל כן אמר ויבוא נח מפני מי המבול כלומר כיון שראה מי המבול שירדו למים הבין שזה נעשה בשביל לאיים עליהם אולי יחזרו מדרכם הרעה ולכיוון זה כן הוא עשה לבוא אל התיבה אולי יבוא מורך בלבבם על ידי זה.

ועוד יאמר מפני מי המבול, כי חז"ל אמרו (בראשית רבה ל"ב, ו') מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול והוא כי סבור היה בודאי אשר על ידי זה יעשו רשעי הדור תשובה לבוראם ויהיה זה מים בעלמא גשמי ברכה ואף על פי כן בא נח אל התיבה אף מפני מי המבול כלומר הגם שלא היו אלא מים, והוא היה סבור שבודאי יעשו הדור תשובה ולא יבוא המבול לעולם אף על פי כן נכנס בתיבה כדי לאיים עליהם ביותר, או לקיים מצות בוראו שצוה ליכנס לתיבה יהיה מאיזה טעם שיהיה קיים בנפשו ואני פי מלך שמור כנאמר למעלה ועיין להלן מה שנבאר בפסוק ויהי לשבעת הימים.

או יאמר ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ. על פי אשר כתבנו למעלה אשר ראוי היה נח להכנס לתיבה מששת ימי בראשית כי נח הוא סוד יסוד אבא הטמור וגנוז ביסוד אימא ומשם יורד עד יסוד זעיר אנפין, ובכדי לתקן העולם בתיקון הגמור ממיתת מלכין קדמאין הוכרח לחזור ולהתעבר בבטן אימא שהיא התיבה הרומזת אליה, והקב"ה נורא עלילה על בני אדם והוא סיבת כל הסיבות וסיבב הדבר שיבואו הנשמות אשר נתערבו ברע בדור המבול ובכמה דורות, בכדי לצרפם שם הכל כנודע מדברי האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו ובשארי מקומות). אך היה יכול להביא עליהם מבול של אש או דבר אחר, ואך לפי שהיה רוצה לגלגל הדבר שיבוא נח אל התיבה לכן שטפם במים והוא ינצל בתיבה ובא כל דבר על מכונו, וזה מאמר הכתוב ונח בן שש מאות שנה כלומר כיון שנשתלם נח בשש מאות שהוא בחינת היסוד ונעשה צדיק יסוד עולם והיה ראוי ליכנס להתיבה הנקראת ארון הברית לטעמים הנזכרים, לכן והמבול היה מים על הארץ שעבור זה היה המבול דוקא מים ולא אש או דבר אחר מפני נח שהיה צריך ליכנס לתיבתו המוכנת לו מאז כאמור.

מן הבהמה הטהורה וגו' שנים וגו'. המפרשים עמדו בזה לתמוה מה דכלל בכיילא רבא מן הבהמה הטהורה ומן איננה טהורה שנים מכל באו וגו' ולמעלה נאמר לו בפירוש מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה, ואולם לפי דברי מאמר חז"ל (בראשית רבה ל"א, י"ג) שהבאנו למעלה (בפסוק זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ) אשר במה שאמר לו הקב"ה זכר ונקבה יהיו רמז לו סימן הכשרות כשהזכר ילך אחר הנקבה אלו כשרים הם, ואת אלה תביא אליך להחיות, ולפי זה כך יהיה פירוש הכתובים. כי תחילה אמר לו שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך זכר ונקבה יהיו, פירוש שלא תביא אל התיבה כי אם זוגות זכר ונקבה בכדי שיהיה לקיום המין אבל לא שני זכרים או שני נקבות שלא נצרך זה לקיום העולם, ועוד כאשר לא יהיו זוגות לא יוודע לו אם כשרים הם או לא, על כן דוקא זוגות ובסימן זכר ונקבה יהיו שהזכר ילך אחר הנקבה כי אלו כשרים הם וכמו שכתבתי למעלה. ואך שיעור הזוגות היינו כמה זוגות יקח מכל מין זה לא אמר לו עדיין, ועתה הצווי אינו רק שלא יקח כי אם זוגות ודוקא הכשרים בסימן זכר ונקבה, ואיך יוכל נח לילך ולהביט בכל מין ומין מעופות ובהמות ורמש האדמה לחפש שיהיה זכר ונקבה ביחד ולהביט אל הסימן, ודרך הנשר בשמים ורמשי האדמה אין מספר וקץ למיניהם, וטמונים בחוריהם. ועל כן אמר לו אלהים שנים מכל יבואו אליך להחיות, פירוש מעצמן יבואו שנים מכל מין ומין בפעם אחד כדי שתדע אם הזכר הולך אחר נקבתו או לא, ואמנם מספר הזוגים לא היה צריך לומר לו, כי כמה שיבואו בסימן הזה יכניסם אל התיבה, ואך אחר שאמר לו הקב"ה ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה, אז היה צריך להודיע לו את מספר כולם לידע שיעור המזון אשר יצטרך להכין, ואמר לו מספר הזוגות מהבהמה הטהורה שבעה, ומלא טהורה שנים וגו', ואמנם אף שיהיה צריך בכמה מינים שבעה שבעה לא באו כולם כאחת שלא תתבטל הסימן שאם יבואו כולם בערבוביא לא ידע מי ראשון ומי אחרון ואפילו זה אחר זה אם יבואו במהירות לא ידע סימנו כי אם יבוא נקבה וזכר ותיכף אחר כך נקבה וזכר והכל במין אחד לא ידע אם הנקבה השניה לא הלכה אחרי הזכר, ולזה אמר הכתוב כאן מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ומן העוף וגו' אף שהיה בהם הרבה מיני שבע, מכל מקום שנים שנים באו אל נח אל התיבה זכר ונקבה כלומר שבאו זוגות זוגות בהמשך בזכר ונקבה בכדי להכיר סימן הכשרים, ולא בא הכתוב להגיד כאן מספרם, כי אם להגיד שביאתן היה בשנים שנים אף שהיה בהם מין שבע שהיה צריך שבעה זוגות, לא באו אלא שנים שנים בכדי להכיר בהם סימן אשר מסר לו בוראו ברוך הוא וברוך שמו, וסיים כאשר צוה אלהים את נח כי אלהים בחינת הדין לא חפץ אלא בכשרות והשאר השחית, וזה הצווי והסימן הכל מאת אלהים היתה שזה נאמר לו בפעם הראשון בעת עשיית התיבה הנאמר בשם אלהים והכל בכדי ליסד עולמו בכשרות ונכון.

או אפשר יאמר הכתוב על זה הדרך כי נודע אשר אל התיבה לא בא כי אם אותן שלא השחיתו דרכם ולזה יאמר מן הבהמה הטהורה, פירוש שלא השחיתה דרכה והיא טהורה ונקיה ממין אחר, אף שהיא בעצמה איננה טהורה ומן אלו רק שנים שנים באו.

ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ וגו'. פסוק זה מורה בעליל למה שכתבנו למעלה אשר בשבעת הימים האלו שהם ימי אבלו של מתושלח, או לקבוע להם עוד זמן אחר זמן, היה יורד הגשם שפירש רש"י ז"ל (בפסוק ויהי הגשם וגו') כשהורידן הורידן ברחמים, ובכל השבעה ימים היה יורד גשם שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה ואם לאו יתהפכו למבול וזה נקרא בלשון הכתוב מי המבול כי עדיין מים היו כשאר מימות היורדין לארץ ואחר כך נתהפכו למבול כאשר נבקעו כל מעינות תהום רבה ונפתחו ארובות השמים. דאם לא כן הפסוק הזה מיותר כולו, דהרי תיכף אחר כך מפרש הכתוב כל גופא דעובדא אשר בשנת שש מאות שנה לחיי נח נבקעו כל מעינות תהום רבה וגו' ויהי הגשם ארבעים יום וגו' ומה מקרא זה בא ללמדנו, גם למעלה כבר נאמר ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים וגו', גם אינו מיוסד בפשט הכתוב כלל שאמר ומי המבול היו על הארץ משמע שכבר היו, ומאימתי היו הלא לא התחיל המבול עד אחר שבעת הימים האלו, אלא ודאי אשר בתוך השבעה היה יורד הגשם ההוא ברחמים והיה הכל לאיים עליהם אולי ישובו, והכתוב קאי למה שלמעלה, במה שסיפר אשר שנים שנים באו מעצמן אל נח אל התיבה וממין הטהורים שבעה והכל בזוגות ובדוקא זכר הולך אחר הנקבה ככל הנזכר, והיה להם ללמוד מכל זה אשר בודאי יביא הקב"ה מבול על העולם ואף על פי כן הנה לא חלו ולא רעדו כלל ולא רצו לשוב אל ה' אלהיהם. ולזה אמר הכתוב כאן ראה רחמי המקום ברוך הוא וקשיות עורף הדור הזה, כי הוא המטיר להם שבעה ימים ובתוך כך היה נח ועם כל אשר אתו בתיבה וראו נפלאותיו בביאת כל המינים מעצמן ושארי דברים והם הקשו ערפם ואמרו לאל סור ממנו ולא רצו לשוב. והוא אומרו, ויהי לשבעת הימים כלומר הנה כבר גם חלפו ועברו השבעת הימים ובתוך כך היה מה שהיה בביאת כל מיני יושבי תבל ושארי דברים וגם ומי המבול היו על הארץ, וכל אלה ראתה עינם ולא עלה שום מורך בלבבם להרהר תשובה בלבם, אשר על כן, הנה בשנת ת"ר שנה וגו' נבקעו כל מעינות תהום וגו', עד כי נשטפו כולם ותהי עוונותם על עצמותם כאשר ביארנו. אחרי ביאורינו זה מצאנו מאמר חז"ל (פרקי דרבי אליעזר מובא בילקוט רמז נ"ו) וזה לשונו: ר' צדוק אומר בי' במרחשון נכנס לתיבה וי"ז בו ירדו מי המבול ולכאורה זה פלא הוא כי היכן מרומז בכתוב שהיה שבעה ימים בתיבה קודם ירידת המבול, ומפורש אמר הכתוב ויבוא וגו' מפני מי המבול שלא נכנס עד שדחקוהו המים (עיין רש"י) ולדברינו הנזכרים הכל נכון בעזרת ה' יתברך והנאני והבן.

בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו. אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ב, ז') דרך הארץ המטר יורד והתהום עולה וכו' ברם הכא נבקעו כל מעינות תהום רבה ואחר כך וארובות השמים נפתחו, ונראה לתת טעם לְמַה ששינה להם המקום סדרי בראשית בדרך זה. והוא, כי שנו רבותינו (סנהדרין ק"ח.) בפסוק ואני הנני מביא את המבול מים ר' יוסי אומר דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין שדומה למים שנאמר (בראשית ו', ב') ויקחו להם נשים וגו', לפיכך דן אותם במים שדומה לגלגל העין שנאמר נבקעו כל מעינות תהום רבה (ופירש רש"י בשביל גלגל העין, שראו טובתם שלימה והיו גבוהים עיניהם ומנאפים אחר עיניהם. במים שדומה לגלגל העין, מעינות שנובעים ממקור קטן שדומה לעין) ורבנן אמרו דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם וכו' עד אמרו כלום אנו צריכים לו אלא לטיפה של גשמים יש לנו נהרות וכו' שאנו מסתפקין מהם, אמר הקב"ה בטובה שהשפעתי להם, בה מכעיסים אותי ובה אני דן אותם וכו' עד כאן. והנה ודאי שניהם אמת אלו ואלו דברי אלקים חיים כי בשניהם חטאו ואמנם הנה חטא גבהות עינים קודם לכל כי זה שאמרו כלום אנו צריכים לו אלא לטיפה של גשמים מוכרח ליקדם חטא הגבה עינים, כי כאשר לא תגבה עינים ודאי לא יאמרו זה ובודאי אחר שגבהו עיניהם עתק יצא מפיהם ואמרו כלום אנו צריכים לו וכו'. ועבור זה דן אותם כסדרם אשר בתחילה נבקעו מעינות הדומים לגלגל העין ואחר כך וארובות השמים נפתחו בשביל מה שאמרו כלום צריכים אלא לטיפה של גשמים כאמור, והכתוב מספר בנפלאות תמים דעות סיבת כל הסיבות שסיבב הכל במועדו ובזמנו כי אחר שהיה נח שש מאות שנה ונשלם במדת צדיק יסוד עולם והיה ראוי להכנס לתיבה כאשר כתבנו למעלה (בפסוק ונח בן שש מאות שנה) אז נתמלא סאתם של דור הרשעה ופרע לרשעים במים מדה כנגד מדה ובכדי שעל ידי זה יסובב גם כן ביאת נח לתיבה כאמור.

עוד נראה לתת טעם לזה, מה שתחילה נבקעו מעינות תהום ואחר כך וארובות השמים. כי כבר ביארנו מאמר חז"ל בפסוק זכר ונקבה יהיו אם ראית זכר רץ אחר נקבה קבלהו, נקבה רצה אחר זכר אל תקבלהו. ופירשו המפרשים מפני שבדרך זה הוא עזות והשחתת דרך, ונודע אומרם ז"ל (עבודה זרה י"ז.) כל זונה שהיא נשכרת לסוף שוכרת ובודאי היא מחזרת על שכירה והנה אם דור המבול היו שטופים בזימה ודאי שהיה אצלם הנקבה רודפת אחר הזכר, ואפשר רמז לזה בכתוב ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו שלכאורה מכל אשר בחרו מיותר כי בודאי כשהם לקחו ודאי שלא יקחו כי אם את אשר יוטב בעיניהם, ובלא זה מה נפקא מינה בזה אם לקחו מאשר בחרו או לא. אלא שבא לרמז שלקחו להם נשים מכל אשר יבחרו הם פירוש הנשים, כי הנשים הם אשר בחרו לקחת זה או זה וזה יורה על גודל זוהמת ניאוף שהנקבה היתה רודפת אחר הזכר, או כפשוטו שבא לומר שלקחו להם מכל אשר בחרו לצד שהנקבות היו שטופי זימה במאוד והיו רודפים אחר הזכרים והחזיקו שבע נשים באיש אחד, ועל ידי כן לקחו מכל אשר בחרו כל אשר אִוְתּה נפשם כי הם היו רצים אחריהם, והנה איתא בפרקי דרבי אליעזר (מובא בילקוט רמז נ"ו) בזה הלשון: בי"ז בו ירדו מי המבול מן השמים שהן מים זכרים ועלו מי התהומות שהן מים נקבות ונצמדו אלו באלו וכו', ועל כן מדה כנגד מדה התנהג עמם הקב"ה שהם גרמו בזימתם להיות הנקבה קודמת תחילה לרוץ נגד הזכר, כן תחילה נבקעו מעינות תהום רבה ועלה תחילה התהום שהוא מים נקבות ואחר כך וארובות השמים נפתחו שהן מים זכרים וכאמור.

ויהי הגשם על הארץ מ' יום וגו'. רש"י ז"ל פירש בפסוק כי לימים עוד שבעה טעם מ' יום הללו כנגד יצירת הולד שקלקלו להטריח ליוצרם וכו' והנראה לומר עוד טעם בדבר הזה, לצד שהיה נח ניתן בתיבה כעובר הניתן בבטן האם כנזכר למעלה ולמענו היה צריך ארבעים יום לצור צורתו צורת השלימות שניתן לארבעים יום, ועבור זה היה הגשם יורד מ"ם יום נודע בחינת הגשם שהיא הארת יסוד אבא (כמו שאיתא בדברי האר"י בכוונת מוריד הגשם) שהוא הוא בחינת נח ועל ידי האור הזה, נתגדל ונתחדש באורות ומוחין חדשים, והם נאבדו באור הזה כידוע מכוונת פורים אשר נתגלה בצדקת הצדיק מרדכי הארת אור הזה ועל ידי זה ומרדכי יצא מלפני המלך (אסתר ח', ט"ו) מלכו של עולם בלבוש מלכות תכלת וחור וגו' וחשיב שם עשרה לבושים עם אורה ושמחה כנודע כי אור הזה הוא אור החכמה הנשפעת מיו"ד שבשם הגדול הוי"ה וכשהשיג אור הזה נתלבש בעשרה לבושים נגד היו"ד הלז, והמן הרשע הושב גמולו בראשו על ידי אור הזה ונתלו עשרת בניו על העץ (כי הוא לבדו היה כמת בחייו מדין הבא במחתרת שאין לו דמים ופירש רש"י שם (שמות כ"ב, א') שהרי הוא כמת מעיקרו והמן בא להרוג את מרדכי והבא להורגך וכו' והבן) כי הוא והם היו תוקף הקליפות, וכאשר נתגלה אור הנפלא הלזה כל הקליפות נכנעין ואובדין בטלין ומבוטלין. וגם כאן לפי שהיו נאחזין בתוקף הקליפות נמחו ונאבדו מן העולם בהתגלות האור הזה.

ואפשר זה רמזו חז"ל שאמרו (עבודה זרה ג'.) לעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה, כי ידוע לחכמי לב אשר יסוד אבא הוא לעולם טמיר וגנוז ביסוד אימא, כי אי אפשר לקבל עתה סוד ההארה הלזו בלי לבוש, לרב הבהקת האור אשר מחשיך עיני הראות מלהסתכל בה, וזה הוא עתה לפי שאין העולם על שלימת תיקונו ואולם לעתיד לבוא שהעולם יהיה מתוקן על תיקונו בשלימות אז יוציא הקב"ה חמה מנרתקה כי חמה ירמוז על אור הלז לפי שהוא ג' פעמים ח"י עם הכולל וכל חי הוא ביסוד, גם אל חי עם האותיות מספר חמה ונקרא חמה לפי שאורה הוא בחמימות גדול ונורא בהארה נפלאה לאין קץ ותכלית עד שמוכרחת להיות עתה בנרתיק שיוכל להאיר על ידו ולעתיד לבוא יוציאו הקב"ה מנרתיקו וצדיקים מתרפאים בה כאמור בבחינת מרדכי ונח שהשיגו על ידי אור הלז כל שפע טוב וברכה בתענוג אמת, ורשעים נידונין בה כמפלת המן ובניו ודור המבול כי כל הקליפות יכנעו באש ויומחו כדונג מפני האש ועל זה אמר הכתוב (איוב י"ט, כ"ט) גורו לכם מפני חרב כי חמה עוונות חרב. כי חרב הוא חרב נוקמת נקם ברית שהוא מדת היסוד ולכן אמר כי חמ"ה עוונות חרב שאור חרב הברית נקרא חמה כאמור, שמבהיק ומופיע בחמימות רב על ראש הרשעים לדונם להכניעם ולבטלם, אבל צדיקים מתרפאין בה כנאמר.

ועל כן אמר הכתוב ויהי הגשם על הארץ. כי הגשם בא מהתגלות אור הלזה, ואם היו חוזרין בתשובה, הנה נודע אומרם (קידושין מ"ט:) המקדש האשה על מנת שאני צדיק גמור ונמצא רשע גמור קידושיו קידושין שמא הרהר תשובה בלבו, ואם היו חוזרין בתשובה היו נכנסים בכלל הצדיקים, ואמרו צדי"ק כי טו"ב (ישעיה ג', י') כי אור הלזה נקרא טוב והוא אור זרוע לצדיק דוקא כנודע, ולכן פירש רש"י בפסוק זה כשהורידן הורידן ברחמים כי מדת היסוד הוא מקור הרחמים המזווג לחסד וגבורה והוא כלול משניהם ועושה שלום ביניהם להמתיקן ברחמים, ואמנם כשלא שבו הנה הרשעים נידונין בה ונאבדו. ועל כן אמרו ז"ל (סנהדרין ק"ח.) בטובה שהשפעתי להם בה מכעיסין אותי ובה אני דן אותם, כמדובר. כי כל הטובות הוא מאור הזה.

ותראה עוד הפלא הזה מה שנודע (שבת ק"ה:) אשר הקב"ה דן את האדם במדה כנגד מדה ובמדה שאדם מודד מודדין לו, ועל כן אמר הקב"ה, בה מכעיסין אותי ובה אני דן אותם. אבל יש בזה יותר פנימיות, כי הנה כבר כתבנו למעלה (בתחילת הפרשה) בצדקת נח הצדיק שקראו הכתוב צדיק תמים כי רשעת דור המבול היה שהסירו השלימות מהקב"ה שכיון שראו הטובה הגדולה שמשפיע להם הקב"ה וכאומרם ז"ל (סנהדרין ק"ח.) דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם וכו', הכחישו אשר ימצא בו מדת הדין לדון לרשעים כמו שמובא בזוה"ק (בשלח נ"א:) למלכא דאיהו שלים מכולא וכו' מה אורחא דההוא מלכא אנפוהי נהירין וכו' מאן דאיהו טפשא חמי אנפוי דמלכא נהירין ולא אסתמר מניה ומאן דאיהו חכימא אף על גב דחמי אנפוי דמלכא נהירין אמר מלכא ודאי שלים, שלים הוא מכולא, דעתיה שלים, אנא חמי דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסיא אף על גב דלא אתחזיא דאי לאו הכא לא יהא מלכא שלים ועל דא בעי לאסתמרא וכו' כך קודשא בריך הוא איהו שלים תדיר בהאי גוונא ובהאי גוונא אבל לא אתחזיא אלא בנהירו דאנפין ובגין כך אינון טפשין חייבין לא אסתמרין מניה, אינון חכימין זכאין, אמרין מלכא שלים הוא אף על גב דאנפוי חזיין נהירין דינא אתכסיא בגוויה וכו' עד כאן. וזה ממש היה רשעת דור המבול שראו בטובה שהשפיע להם ולא האמינו שהקב"ה הוא שלם בכל השלימות ובודאי דינא אתכסיא בגוויה, ולא כן נח הצדיק שהביט אל זה ואף בראותו הטובה נשמר מלהרשיע נגדו כי ידע והאמין בשלימות תמים דיעות, ולפי שהתנהגותו היה בשלימות הזה נקרא צדיק תמים כאמור, והנה בעת השיב גמולם בראשם פרעם במדה שמדדו לו והראם השלימות הנפלא אשר ויהי הגשם על הארץ שירד ברחמים לנח צדיק יסוד עולם לקבל מאור הנפלא הלזה להעשות בריה חדשה ולהתחדש העולם על ידו וצדיק עליה חיה יחיה, והם נידונו בו, והגשם של ברכה היה להם למבול לשטפם ולאבדם מן העולם, הכל עבור כי אין תמים כאלהינו וכל אופני השלימות בו ובעת הרחמים דינא טמיר וגנוז בו. וכן להיפך בעת הזעם והחרי אף הגדול, רחמים נגנז בו. כי בעת שנהפך זאת עליהם למבול והיה החרי אף גדול למאוד אף על פי כן ויזכור אלהים את נח כי דעתיה שלים שלים הוא מכולא, ולכן אמרו ז"ל (בילקוט רמז רנ"ח) בפסוק (איוב ל"ו, ל"א) כי בם ידין עמים יתן אוכל למכביר וגו' השמים הללו בם הוא דן את אומות העולם תדע לך כשחטאו דור המבול דנם בהם שנאמר (תהלים י"א, ו') ימטר על רשעים פחים. אנשי סדום כשחטאו דנם בשמים שנאמר (בראשית י"ט, כ"ד) וה' המטיר על סדום גפרית ואש מאת ה' מן השמים וגו'. יתן אוכל למכביר, מהם נתן מזון לישראל שנאמר (שמות ט"ז, ד') הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו' עד כאן. הראו בחוש להגיד על שלימותו ברוך הוא אשר בדבר אחד יברך ויקלל.

ועל כן כל האדם בראותו שהקב"ה משפיע לו טובה לא יושכח מאתו יראת ופחד ורעדת בוראו ופחד דיניו ומשפטיו כי בכל מיני הטוב והחסד נגנז ונשמר פחדי דיני אלהים כי אין כאלהינו בצד השלימות האמיתית. וזה פירוש הכתוב (מלאכי ב', ב') וארותי את ברכותיכם וגם ארותיה וגו'. ואין לו פירוש לפי פשוטו כי איך שייך לקלל הברכה וגם מלת ארותיה אין לו פירוש כל כך ורש"י ז"ל נדחק שם קצת בפירושו, ולדברינו נכון הוא כי הנביא הוכיח אותם מקודם שאינם עובדים את ה' בטובה אשר משפיע להם כמו שכתוב (שם א', י"ד) וארור נוכל ויש בעדרו זכר וגו' וכדומה, וזה לפי שבשעת הטובה אינם יראים את פני ה' לומר אנפוי דמלכא נהירין אבל דינא טמיר בגוויה, על כן לא כיבדוהו מאשר חננם, ולמול זה אמר להם (שם ב', ב') אם לא תשמעו ולא תשימו על לב לתת כבוד לשמי, כלומר שהיה להם לשמוע ולשים על לב לכבדו מאשר השפיע להם המקום כי הנה שלם הוא, ואם לא נכבדו מאשר נתן לנו יהפוך פניו דין עלינו חלילה, ואתם סבורים שהטובה לא יופסק לחסרון שלימותו חלילה, אשר בשעת הטובה לא ישגיח בדין על עולמו, ועל כן וארותי את ברכותיכם כלומר עם הברכה אקלל אתכם כי בברכה כלולה גם מהקללה לרב שלימותו, ואם אינכם יראים את פני ה' הרי הברכה גופה מוכן לקלל אתכם, ולזה אמר וגם ארותיה כלומר הנה כבר קללתי אתכם כי הקללה נמצאת בתוך הברכה והכל להראות על השלימות הנפלא אף אשר גם בעת הטובה דינא טמיר בגוויה ובדבר אחד יעשה חסד ודין והכל כנאמר.

עוד נראה בטעם אלו המ' יום דוקא, כי סוד המבול מבואר (בליקוטי תורה פרשה זו) בשם האר"י ז"ל כי העלתה הנוקבא המיין נוקבין שלה היינו הגבורה, והיו דינים קשים כי לא היו מיין דכורין לקיבלה והם היו ה' גבורות הנמשכות מה' אותיות מנצפ"ך שהם ה' גבורות שבמלכות הנשרשים מה' אותיות אלהים והיו עולים עד יסוד אימא ושם גם כן גבורות ונעשה גבורות גשמים מלמטה ומלמעלה כו' עד כאן. וידוע אשר יסוד אימא הוא במדה השמינית ונתכללה בה' גבורות הרי ח' פעמים ה' הוא מ' ולזה ירד הגשם ארבעים יום.

ויבואו אל נח אל התיבה וגו'. לכאורה היה די לומר ויבואו אל התיבה ודקדק לומר אל נח, לצד שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ב, ח) בפסוק הקודם המה וכל החיה למינה וגו'. המה עיקר והכל טפילה להם וידוע אשר גם בָהֵמָה (כלומר בהוא ובניו גופייהו) היה נח העיקר והכל טפלים כי אותך ראיתי צדיק ולא אחר ונמצא שנח היה עיקר הכל ובשבילו ניצולו הכל וזהו שכתוב ויבואו אל נח אל התיבה, כלומר עיקר ביאתם היה אל נח כי בשבילו ניצולו כולם והוא הכניסם אל התיבה כדבר האמור.

ויסגור ה' בעדו. רש"י פירש בפשוטו של מקרא סגר כנגדו מן המים ולפי זה יקשה למה לא סגר נח בעצמו את תיבתו. ונראה כי אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ד, א') בפסוק (ח', ט"ו) וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה וגו', זהו שאמר הכתוב (תהלים קמ"ב, ח') הוציאה ממסגר נפשי וגו', זה נח שהיה סגור בתיבה י"ב חודש וכו', ה' צדיק יבחן (שם י"א, ה') אמר ר' יונתן היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים וכו' ומה הוא בודק קנקנים יפים וכו' עד כך אין הקב"ה מנסה אלא הצדיקים, דבר אחר ה' צדיק יבחן זה נח שנאמר צא מן התיבה עד כאן. ופירושו שהיתה בזה צדקות גדולה במה שלא יצא מן התיבה כי אם עד שאמר לו הקב"ה צא מן התיבה, ואך להבין ולמה עשה כן נח להמתין עד אחר צוותו מאת האל לצאת, והאיך נרמז לו כן שלא יצא כי אם ברשות.

ואכן נראה כי הנה מעת אשר חרבו פני אדמה עד יציאתו מן התיבה היה יותר מששה שבועות כמפורש בכתוב ובודאי היה יכול לצאת מן התיבה בעת הזאת וגם ודאי כי חשקו היה לצאת ממנה, או סתם לראות פני תבל ומלואה ולא להיות סגור ומסוגר שכבר היה סגור יותר מי"א חדשים, או לצד טורח הבהמות והחיות וכל המינים שהיו עליו מעופות ושרצים עד אין שיעור, ולהאכיל ביום בריה שדרכה לאכול ביום, ולהאכיל בלילה בריה שדרכה לאכול בלילה. וצער גדול היה להם מזה כמו שאיתא (בסנהדרין ק"ח:) שהיה גונח וכוהה דם. והארי הכישו (כמו שאיתא בתנחומא פרשה זו) ובפירוש אמרו (בראשית רבה ל"ד, ג') ויצא מצרה צדיק (משלי י"ב, י"ג) זה נח שנאמר צא מן התיבה. ועוד אפשר לצד שהיה נאסר בתיבה בתשמיש המטה הוא והבהמות והחיות וכל אשר אתו שם ובודאי היה ראוי לעלות על לב נח הצדיק לצאת יפה שעה אחת קודם לחדש פני תבל כי לשבת יצרה, ואולם ה' הטוב לא רצה בכל אלה כי אם להיות דוקא שם עד אשר יְצֻוֶה מאתו לצאת לטעם כמוס בסוד אלהינו יתברך שמו, או לטעם פשוט לפי שעד שלא כלתה משפט דור המבול עד גמירא עד אשר יבשה הארץ לגמרי שנעשה גריד כהלכתה אחר שס"ה ימים מיום ליום, היה מוכרח להיות נח סגור בתיבה, שלא יצא החוצה כי עדיין השטן מרקד קצת שם, וחבי כמעט רגע וגו' (ישעיה כ"ו, כ'), ולזה רמז לו הקב"ה וסגרו בעצמו בהתיבה, ומזה הבין נח אשר רצון הקב"ה, שלא יפתחנו כי אם מי שסגרו הפה שאסר הוא שיתיר, ואף שהיה חושק לצאת עמד על עצמו ואמר, אם היה רצונו שאצא בעצמי לא היה צריך לסגרני בעצמו ובכבודו וממילא הייתי סוגרו ופותחו, ובזה ודאי ה' צדיק יבחן ועמד בנסיון יותר ממ' יום ולא יצא עד שאמר לו הקב"ה לצאת, ולזה אמר נח הוציאה ממסגר נפשי אתה תוציא ולא אני ואני מוכן להודות את שמך כי תגמול עלי להוציאני ממאסר כאמור.

עוד יאמר הכתוב ויסגור ה' בעדו. כי כבר כתבנו למעלה בשם האר"י ז"ל אשר נח היה נתון בתיבה דוגמת עובר הניתן במעי האם כי היה צריך לחזור ולהתחדש בסוד עיבור ולידה כנודע, ולזה ויסגור ה' בעדו על שם וה' סגר את רחמה (שמואל-א א', ה') כי ג' מפתחות הן ביד הקב"ה ואחד מהם של חיה כאומרם ז"ל (סנהדרין קי"ג.). והסגירו הקב"ה במפתחו שלא יפתחנו אחר כי אם הוא בכבודו ועל כן לא היה יכול נח לצאת כי אם כאשר אמר לו הקב"ה צא מן התיבה כי הוא הסוגר והפותח, ומפתח הלז לא ניתן לשליח, וכן בגאולת מצרים שהיו דומין אז לעובר הנשמט מרחם האם כנודע מדברי האר"י ז"ל (בפירוש עץ חיים שער חג המצות) כתיב (שמות י"ב, י"ב) ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך ולא שרף וכו' כי המפתח הלז ביד הקב"ה והבן.

ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים וישאו את התיבה וגו'. להבין אומרו אצל המים לשון רבים וירבו וישאו ולכאורה היה לו לומר וירב המים וישא את התיבה, נראה לפי שאמרו בפרקי דרבי אליעזר (מובא בילקוט רמז נ"ו) והבאתיו למעלה וזה לשונו: בי"ז בו ירדו מי המבול מן השמים שהן מים זכרים ועלו מי התהומות שהן מים נקבות ויצמדו אלו עם אלו וגברו להחריב את העולם וכו' עד כאן. והענין הוא כי לעולם לא יהיו הזרעים וכל תולדות צומחין כי אם בהתחברות שני המימות האלו מטר מן השמים וכנגדו מים מן התהום כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ג, י"ג) אין לך טיפה שיורד מן השמים שאין טיפיים עולה כנגדו מן התהום אבל לא יצמחו מן המטר לבד או מן מי התהום לבד כי המה בבחינת זכר ונקבה וכאשר יתחברו יחד יפרו וירבו ויולידו ויצמחו זרע לזורע ולחם לאוכל, ולא כן בזכר לבד או בנקבה לבדה כמו שמובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים ז"ל בפסוק יקוו המים עיין שם. ובמי המבול שלא הולידו והצמיחו שום זרע ועשב בשדה נתרבה מהן תולדות עצמן מים במים ויפרו וירבו שני המימות הללו עוד מים על מים ובזה נתגברו עד מאוד להחריב הארץ ויושביה, וזה אומרו וירבו המים מלשון פרו ורבו כלומר שלא היה להם את מי להרבות כי אם המים להרבות מים על המים ועל כן וישאו את התיבה שני המימות כאמור.

ותרם מעל הארץ. לכאורה כשאמר וישאו את התיבה ודאי שנתרוממה מעל הארץ כי אם תעמוד על הארץ אין המים נושאין אותה, ואפשר שמרמז בזה, למה שמבואר בדברי האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו) שענין המבול היה שהמיין נוקבין לא היה מיושבי הארץ הוא האדם אשר על הארץ, והוכרחה המלכות בעצמה לעלות המיין נוקבין עד יסוד אימא וכל זה דינים קשים וכו' והנה התיבה ידוע שרומזת על יסוד אימא, וזה וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ שנשיאת התיבה והרמתה היה מהארץ לבד היא המלכות ארץ עליונה ולא מבני האדם וזה היה עיקר המבול בבחינת גבורות גשמים כנודע.

ויגברו המים וירבו מאוד על הארץ וגו'. אומרו על הארץ לכאורה מיותר כי בודאי על הארץ רבו לא על השמים, אך הנה מצינו שאמרו ז"ל (בכורות נ"ה:) בפסוק והנהר הרביעי הוא פרת (בראשית ב', י"ד) למה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מתברך, ונמצא אשר ימצא במים הפרין ורבין אך לא על הארץ כי מכיפיה מתברך, ומימיו פרין ורבין במקום שהוא שם ולא יעלה להציף פני תבל ומלואה, אך בענין לפרות ולרבות לא כל העתים שוין, ולפעמים ובני ישראל פרו וישרצו וירבו במאוד מאוד (שמות א', ז'), והנה כח המים להרבות ולירד על הארץ נקרא גבורה כמו שאמרו ז"ל (תענית ב'.) למה נקראין גבורות גשמים וכו', ועל כן אמר ויגברו המים, שנתן להם הקב"ה כח וגבורה יתירה שלא בטבעם, ועל כן וירבו מאוד על הארץ שכל כך גדלו שעלה התהום על הארץ להציף ולהחריב העולם מה שלא מצינו כן בשאר מימות הפרין ורבין שאינן יורדין לשחת העולם כאמור.

והמים גברו מאוד מאוד על הארץ וגו'. גם זה הכתוב יגיד כמו שכתבנו למעלה, כי עיקר דרך תגבורת המים הוא בתהום, כאומרם (בראשית רבה י"ג, י"ג) אין טיפה יורד מלמעלה שאין טיפיים עולה כנגדו וכו' כי התהום מתגבר עצמו לצאת ככלה לקראת החתן וכן אמרו מעינות מתגברים כי עיקר ההתגברות הוא במעין עצמו במקורו בתהום, ומחמת ההתגברות עולין על שפת הקרקע קצת יותר משהיה אבל עיקרו הוא בתהום. אכן במי המבול נשתנו סדרי בראשית ולא די שהמים גברו עוד מאוד מאוד ביותר ויותר מאשר אמר למעלה, גם זאת היתה שלא היתה ההתגברות בתהום כפעם בפעם רק התגברו על הארץ למאוד מאוד ועלו למעלה למעלה עד שנתכסו כל ההרים הגבוהים, ועוד חידוש יותר נפלא. כי,

חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכוסו ההרים. דהנה מה שכיסו הארץ וכל יושביה וכיסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים, הנה כל זה היה צורך למבול לעשות נקמה בארץ ויושבי בה ולשחת הכל מה שבהרים הרמים, ואך זה שנתגברו ט"ו אמה מלמעלה זה לא היה צורך לעיקר הדבר, ואך לרוב הקצף הגדול והזעף הרב אשר היה בעת ההיא נתגברו ונתחזקו עד חמש עשרה אמה למעלה מן הצורך, ונודע מה שכתב הרב (בליקוטי תורה פרשה זו) בטעם ט"ו אמה הללו על שנסתלק ממנה ה"י ונשאר אל"ם מאלהים וזו מלמעלה מלמעל ה' שנסתלקו למעלה מן הה"י וגבורות עלו למעלה מראשה וכו' עד כאן. וזה שאמר הכתוב חמש עשרה אמה מלמעלה כלומר אלו הט"ו אמה שהוא מנין י"ה היה על מלמעל"ה שעלה ה"י מאלהים ונשאר אל"ם שהוא תוקף הדינים, וזה גרם זעם אחר זעם וקצף אחר קצף להתגבר כל כך אף ביותר מהצורך, כדמיון אחד שמכה את חבירו בחימה גדולה מרובה עד שאין מניח מחמתו אפילו אם ימות תחת ידו יכהו עוד לרוב הקצף והצער והחימה עמוסה שבוער בלבו עליו, או מחמת חימה יכנו באבנו או בעצו ושאר דברי בטלה והכתוב אומר שהט"ו אמה הללו שגברו המים לבטלה אף שכבר ויכוסו ההרים, ועיין בסמוך.

ויגוע כל בשר הרומש בעוף ובבהמה ובחיה וגו' וכל האדם. וכבר היו ראויים להיות שוקטים ונחים כיון שעשו הנקמה בשלימות, אף על פי כן גברו עוד ט"ו אמה מלמעלה לבטלה להראות איך גדלה עוונם מנשוא עבור מה שגרמו שיסתלק י"ה מאלהים להשאר אלם כנאמר, ובזה נכון כל הכתוב הזה מה שלכאורה מיותר כולו כי הנה אחר כך כתוב כל אשר נכתב הנה, וימח את כל היקום מאדם עד בהמה וגו', אכן לא בא הכתוב להודיע עיקר הדבר רק לספר גודל המרד והפשע שפשעו בני האדם עד שגרמו כל כך להיות החימה והקצף עליהם אף אחר גויעתם, ולא ינוח ולא ישקוט לרוב הזעף, אבל עיקר סיפור המעשה שהיה, כתבה בפסוק שאחר זה, ועיין מה שכתבתי לקמן מה שהוצרך אחר כך לכותבה הרי על כל פנים נכתב פעם אחת.

וימח וגו' מאדם עד בהמה עד רמש וגו' וימחו מן הארץ וגו'. אמרו חז"ל (עירובין יח. ובבראשית רבה ח', א') אמר ר' אמי אחור וקדם צרתני (תהלים קל"ט, ה') אחור למעשה בראשית וקדם לפורעניות. דכתיב וימח את כל היקום מאדם עד בהמה ברישא אדם והדר בהמה וכו' עד כאן, והקשה בזה הרב הקדוש בעל אור החיים, הלא בפסוק שלפני זה מפורש להיפך ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה וגו' עד וכל האדם הרי שהאדם נגוע האחרון לכולם, ואולם לפי מה שכתבתי למעלה לא קשה מידי, כי לא סיפר שם הקרא כלל להודיע אשר נגועו, ומכל שכן שלא להורות על סדר הגויעה רק אמר אף שכבר גועו כל אלו עדיין חמתו לא שככה עד שנתן גבורה במים להתגבר עוד למעלה למעלה כאמור, ולכן לא דקדק לנקוט סדר המחייה כי לא איירי עתה מזה.

ועוד אפשר שבכוון נקט תחילה מי שהיה אחרון למיתה להסמיך הפלא לפסוק שלפניו לומר הרי ט"ו אמה מלמעלה וגו' ואף שכבר ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף וגו', וזה היה אחרון לכולם ומכל שכן אשר כבר נגועו הבהמה וחיה וכל האדם, ולא כן אם היה כתבם כסדר הגויעה לא היה נסמך התמיה למה שלמעלה, והבן, אבל גוף הודעת מחייתם והשחתתם וסדרם על מכונם חוזר הקרא ומפרש בכתוב הזה וימח את כל היקום מאדם עד בהמה וגו', ורז"ל למדו מזה שהכתוב הזה הוא עיקר ההודעה והסדר, כי בלא זה הוא מיותר כולו אחר שנאמר למעלה ויגוע כל בשר וגו', ואם לומר שגם אחר הגויעה הנה עוד נמחו מכל וכל, היה די באומרו וימח את כל היקום אשר על פני האדמה ולמה לו לחזור ולסדר מאדם עד בהמה אם לא שבכיוון בא להורות סדר מחייתם כנאמר.

ויגברו וגו'. הוסיף לספר בגבורת הדין שהיה אז שאף אחר המחייה שהוא יותר מן הגויעה וכבר עשה הדין את שלו בכל האופנים בגויעה ומחייה שלא נשאר עוד שמץ מנהו, אף על פי כן ויגברו עוד חמישים ומאת יום, והכל שלא היה מדת הדין יכול לשקוט ולנוח לשכך כעס וחימה, והיו ק"ן יום הכל עבור הסתלקות י"ה למעלה ונשאר אלם ואז נתגברו ט"ו אמות מלמעלה נגד מספר י"ה, והיה מתעכב ק"ן יום. כי י"ה נודע שכל אחד כלול מיו"ד ונגדם היו הק"ן יום. ואחר כל הזעף הגדול והנורא הזה כבר כתבנו למעלה אשר הקב"ה הוא שלם בכל השלימות בכל עת ורגע ואף בעת הזעם הגדול לא נשכח טוב רוב גודל חסדו כי הוא שלם בכל תמיד. ועל כן,