ויזכור אלהים וגו'. ולכאורה היה לו להזכיר בזה שם הוי"ה שהוא שם הרחמים מאחר שזכרו לטובה וכבר עוררו חז"ל בזה (בראשית רבה ל"ג, ג'). ואמנם לצד שהיה התגברות הדינים למאוד מאוד והמים גברו עד למעלה ועל זמן רב ק"ן יום, ואפשר שאם היו מתגברים עוד יותר היה מזיק גם להתיבה מרוב תוקף הדינים, ועל כן ויזכור אלהים את נח פירוש על ידי זה שהיה התגברות אלהים בעולם במאוד, זכר הקב"ה את נח שלא יתן מוט לצדיק ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (תהלים קכ"ה, ג') לעורר חסדיו הנגנזים בכח הדין והעביר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים.

או יאמר ויזכור אלהים את נח וגו'. על דרך מאמר הכתוב (שפ קל"ו, כ"ג) שבשפלנו זכר לנו, ונודע פירושו שעל ידי השפלות שהקב"ה משפיל עמו ישראל הוא זוכר אותם להעלותם למעלה מעלה וכמאמר חז"ל (שמות רבה א', ט') בפסוק ועלה מן הארץ כל זמן שישראל בירידה התחתונה הם עולים אמר דוד (שם מ"ד, כ"ו) כי שחה לעפר נפשנו וגו' אותה שעה קומה עזרתה לנו והם עולים למעלה, וירידה זו צורך עליה היא, ואף בשעת הירידה לעולים נחשבים ולא כיורדים, כמאמר הכתוב (משלי כ"ד, ט"ז) כי שבע יפול צדיק וקם כלומר כל השבע נפילות הכל יחשב לקימה, כי לא יפלו כי אם כדי שיעלו על ידי זה, והוא כדמיון אדם הרוצה לזרוק דבר למעלה למעלה משפיל עצמו למטה ומשיב אחור ימינו מלמטה בכדי שעל ידי זה יהיה הזריקה ביותר כח ותהא עולה ליותר גבוה או ליותר רחוק, כן הדבר הזה כשהן נופלין, נופלין עד לעפר ועל ידי זה כשהן עולין עולין עד לרקיע.

וזה ויזכור אלהים את נח, כי זה שהתנהג עם עולמו במדת הדין הקשה הזה, דבר זה בעצמו הוא הזכירה להיות נתחדש העולם על ידי נח להיות מהיום תכון תבל בל תמוט עולם ועד, לחדש אורו בברית חדשה להתקיים עד עולמי עד, כי ויפרקנו מצרינו שעל ידי הצרה והצער בא הפדות והפאר ועל כן ויעבר אלהים הזה רוח על הארץ וגו' כי מצרה יצאו לרווחה או לפי שגם נח בעצמו היה בצרה כאשר כתבנו למעלה וכמאמר חז"ל (תנחומא נ"ח, ט') שהיה גונח וכוהה דם, ובזה ויזכור אלהים כנ"ל שכיון שהיה בצרה ושפלות ממילא זכרונו בא לפני ה' אלהינו להרבות זרעו כעפרות תבל, ולזה אמר הכתוב ויעבר אלהים ולכאורה הם שני הפכים כי ויעבר הוא ארבע פעמים שם ע"ב שהם שורש החסדים ואלהים הוא מדת הדין והיאך יכתבם בדיבור אחד, ואמנם הוא דברינו כי בשפלנו זכר לנו ויפרקנו מצרינו ועל ידי זה מתוקף דין אלהים נעשה ויעבר בחינת החסדים להעלות למעלה אחרי ירידת מטה כי הביט בצער העולם שאין שיעור לצער הזה שנשאר גלמוד מיושביה, ובצער נח שהיה גונח וכהה דם, ובצער כל אשר בתיבה כי כולם השיגו צער בתיבה שהיו נתונים בתוכה כבבית הכלא סגורים ומסוגרים וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ב, ח') ר' יוחנן אמר דרשו מעל ספר ה' וקראו (ישעיה ל"ד, ט"ז), ומה אם להסגר בתיבה י"ב חודש היו באין מאליהן, להפטם מבשר גבורים על אחת כמה וכמה וכו' עד כאן, הרי שסגירת התיבה היה נחשב להם לצער, וזה שחלקן כאן הכתוב ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה וגו' כי זכר לעולם צערו וצער נח הצדיק ועל ידי זה ויזכור אותו אלהים, ועוד ואת כל החיה וגו' שגם צערם עלתה לפני המקום צער פשוט לצד שנסגרו בתיבה, ואז וישוכו המים רצה לומר כי שככה חמתם לצד המתקת דיני אלהים והתגלות אורות החסדים כנאמר.

ויסכרו מעינות וגו' ויכלא הגשם מן השמים וגו'. לכאורה אומרו ויכלא הגשם מן השמים מיותר אחר שהודיענו שנסתמו ארובות השמים ודאי שפסק הגשם אשר בא מהם, ואולם לפי מה שכתבתי למעלה אשר עיקר התגברות המים על הארץ היה לצד שהיה בהם מים זכרים ומים נקבות כמו שמובא בפרקי דרבי אליעזר והם הולידו מים במים ונתגברו מאוד, ולזה כשהעביר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים כי נטל מהם כח ההתגברות וההולדה עד שהלכו ושבו על הארץ וכח אין ללידה, ועל כן תחילה אמר ויסכרו מעינות תהום וארובות השמים כפשוטו שלא ירבה עוד ממעינות ומהארובות, וחוץ לזה אף גם ויכלא הגשם מן השמים וישובו המים מעל הארץ נודע בחינת שמים וארץ שהם מים זכרים ומים נקבות והודיע הכתוב כי ניטל מהמים כח ההולדה וההתגברות אשר היה מוטבע בהם בכח זכר ונקבה ועל ידי כן ממילא ויחסרו המים מקצה מאה וחמשים יום כלומר אותן מים שהיה נולד ונתגבר מעצמו, זה ממילא נחסר שלא היה מי להוליד אותם, ועיין למטה.

וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב. פירוש שהלכו ושבו למקומן והוא שלא בדרך הטבע כי הם שבו לים אוקינוס שהוא גבוה הרבה מעל הארץ כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ה', ג') ואין דרך המים להיות עולים ממקום נמוך למקום גבוה ואכן כיון שהיו דינים קשים לא רצה הקב"ה שיבלעו בארץ במקומן, ושלחם לים אוקינוס, וזה וישובו המים מעל הארץ כלומר ששבו לדבר שהוא מעל הארץ כלומר למעלה מן הארץ, הלוך ושוב כלומר שהלכו למעלה ושבו למקומן הראוי ולא נבלעו במקומן.

ויחסרו המים וגו'. לכאורה היה לו לומר ויחסר המים כמו שאמר להלן הלוך וחסור, ואמנם יאמר כי שני המימות חסרו, אחד זה אשר כתבנו למעלה שהוא בחינת ההתגברות והולדת המים זה נחסר מכל וכל, ועוד חסרו המים גופא אלו שהיו עומדין ניקווין וקיימין, גם אלו חסרו. והזכירה שזכרם אלהינו יתברך שמו הועיל כל כך אשר לא בלבד שוישובו המים שלא יתגברו עוד כאשר התגברו בחמשים ומאת יום אשר עברו ויעמדו במקומן ויבלעו מעט מעט בקרקע, ולפי ריבוי המים אשר היו לא היה נשלם בכמה שנים, הועיל זכירת ה' אותם אשר עוד תיכף מקצה מאה וחמשים יום היו מחסרין והולכין עד אשר ותנח התיבה בחודש השביעי בהרי אררט, והכל לפי ששבו למקומן לים אוקינוס וכנאמר למעלה.

ותנח התיבה וגו' על הרי אררט. הודיע כל זאת להגיד צדקת ה' מה שעשה עמהם בעת בא זכרונם לפניו אשר גילגל שתבוא התיבה על הרי אררט בכדי שתנוח שם ולא יהי להם צער נידנוד המים, והכל עבור מה שבשפלנו זכר לנו, זה שהיו בצער מופלג וביסורים עד עתה כאמור, זה הועיל להם להזכיר להם מעשים טובים שעשו שלא השחיתו דרכם ושלא שמשו בתיבה כפירוש רש"י (בפסוק ויזכור אלהים וגו') להיות על ידי זה יחסרון המים, והם ינוחו מעט מצערם.

והמים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי וגו'. כפל להדיע חסרון המים הגם שכבר אמר ויחסרו המים ולא הוה ליה למימר כאן כי אם בעשרים באחד לחודש נראו ראשי ההרים, אך בא להודיענו כי חסרונם היה מעט מעט, ולא כאשר היה בבריאת העולם שהיה כל העולם מים במים, וכאשר אמר הקב"ה יקוו המים אז תיכף מגערתך ינוסון וגו' יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם (תהלים ק"ד, ז'-ח'), וברגע כמימרא היו כל המימות בים אוקינוס, ולא כן כאן שהיה בהדרגה מעט מעט והטעם כדי שיתעכב הדבר עד החודש העשירי ומשם גם כן במעט עד שיושלם שנה תמימה שהוא משפט דור המבול. ומחסדי המקום ברוך הוא שאף חסרון המים שהוא התחלת הטובה וההנחה גם זה חשבה למשפט להיות בזה יושלם שנת משפטם, וזה מאמר הכתוב (שם ל"ו, ז') צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, כלומר אף בעת שהיו משפטיך בזעף ובחימה ובקצף גדול, והעלית על העולם תהום רבה, והיה ראוי שתגבורת המים לבד יהיה עד שנה תמימה שהוא משפט דור המבול אבל צדקתך כהררי אל שלקחת הטובה שהוא חסרון המים וחשבת למשפט להיות בזה תכלה שנה וקללותיה, ואדם ובהמה תושיע ה' כרוב רחמיו.

ויהי מקץ וגו' ויפתח נח את חלון וגו'. צריך לדעת למה דוקא מקץ מ' יום פתח ולא קידם ולא איחר. ואמנם כבר כתבנו למעלה כמה פעמים אשר התיבה היא בסוד הבינה והיא נרמזת במ"ם סתומה של (ישעיה ט', ו') למרבה המשרה, כי מינה דינין מתערין והיא ממתנת עד שיבוא העין יפה שנוטל אחד ממ' הוא הצדיק השלם מכל וכל הנקרא עין יפה בסוד מה שאמרו חז"ל (תענית כ"ד.) כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה והוא הנוטל אחד ממ' כלומר הנקודה הקטנה אשר בסוף המם סתומה ופותח לה פתח ונעשית מם פתוחה, ואז עיניה פתוחות לתת גדולה וכבוד ושפע רב וברכה וחיים טובים על ראש עם ישראל, והנה לפעמים פותחין בה פתח גדול והוא שנוטלין כל דופן הרביעית מהמ"ם סתומה ונשארת בית והוא המבואר בתקוני זוהר תמן בית תמן ראש כי היא הנקראת אשר וראש ובית בסוד בחכמה יבנה בית כמו שמובא בזוה"ק (לך צד.) שעל זה אמר הכתוב שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, אבל לעשותה מם פתוחה בהנטל קוצה מסופה נקרא חלון, וזה עשה נח הצדיק שפתח פתחה לבאי עולם לעשות מם פתוחה, מה שאין כן אדם הראשון נאמר בו ויתחבא האדם ואשתו בתוך הגן, כי עשאה גן נעול סתום מכל צדדיה ולא מצא לה מקום לצאת השפעתה ליושבי תבל, ולזה אמר הכתוב בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים כי התחיל להתגלות מעט דמעט מהאור הלזה הנקראת ראש כאמור וגם נקראת הר בסוד הכתוב (ישעיה מ', ט') על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון וכאשר נראו ראש"י ההרי"ם והתחיל להאיר מעט מעט אור הזה לחדש פני תבל ומלואה והכל בסוד מם סתומה, אז ויהי מקץ מ' יום, וכבר נשלם הארת המ"ם כולה אך סתומה היא ולזה ויפתח נח את חלון התיבה שנטל אחד ממ' ופתח את החלון הקטן בסופה לעשותה מם פתוחה להיות עיניה פקוחות בשפע ברכה על הארץ ויושביה, ועבור זה אמר מקץ כי זה הנקודה הוא בקוצה וסופה ולא כן פתח שהוא בצדה ועל כן הזהירו למעלה ופתח התיבה בצדה תשים, ואך עתה לא פתח כי אם החלון ונטל בעין יפה אחד ממ' כדבר האמור, ועל כן סיים את חלון התיבה אשר עשה כי עשיה פירושו תיקון על דרך ובן הבקר אשר עשה וכן כאן פירושו אשר תיקון ופתח להאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים.

וישלח וגו' ויצא יצוא ושוב. אמרו חז"ל יצא ושוב שהיה הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחתו לפי שהיה חושדו וכו', ולהבין מפני מה בחר נח מכל המינים שלא לשלוח אלא העורב הלא ידע כי רשע הוא מאשר שימש בתיבה ואיך על ידו יאמר לו בשורה טובה, והלא איש טוב מבשר טוב כתיב ולא איש רע, ונראה בזה שזה ששלח את העורב לא היה כלל בתורת שליחות לומר לו אם חרבו פני אדמה והראיה שלהלן כתיב וישלח את היונה לראות הקלו המים על פני האדמה, וכאן לא כתוב זה כלל כי אם סתם וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב, והענין היא כי הערב היא אותיות עברה, וגם עורב לבד מלא הוא אותיות בו רע וחסר בלא ו' הוא אותיות ברע, כי נשרש בו מדת הרע ועל כן שימש בתיבה מה שנאסר לו. וגם חז"ל אמרו (עירובין כ"ב.) העורב הזה הוא אכזרי על בניו וזה הכל שורש הרע ובפרט נח הצדיק שזן ופירנס י"ב חודש כל החיות ובהמות בצער גדול והיה גונח וכוהה דם מטרחתן כפירש רש"י ומאמר חז"ל (בסנהדרין ק"ח:) ודאי שלא היה יכול לסבול בריאת אכזרי כזאת, וכיון שזכה נח לפתוח פתח החלון בבחינת עין יפה שנוטל אחד ממ"ם כנזכר למעלה לא היה רוצה לדור עם נחש בכפיפה להחזיק אצלו שורש הרע ועל כן וישלח את העורב שלוחין ממש עשה לו לגרשו כדי שלא להיותו עמו בצוותא, והנה אפשר שכוונתו היה גם כן שיאבד מן העולם על ידי זה כי אולי יפגע בו שר חמה או שר צינה כמאמר חז"ל (שם) כי הוא היה רוצה שיתוקן העולם בטוב, ואך לכל זמן ועת לכל חפץ וגו' והיה העולם עתיד להצטרך לו כמאמר הכתוב (מלכים-א י"ז, ו') והעורבים מביאים לו לחם וגו' ולזה ניצול וזה שסיים עד יבושת המים מעל הארץ שעל ידי זה ניצול שהיה עתיד להעשות נס אתו בעת יבושת המים בימי אליהו כאומרם ז"ל (שם).

או יאמר בדרך הרמז וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב. על דרך שפירש הרב הגלאנטי ז"ל (והבאתיו למעלה בפסוק קץ כל בשר) את מאמר חז"ל (ברכות נ"ט.) הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול על דרך משל שבא אחד ומרד כנגדו והמלך מתכעס על ידי זה ועל ידי זה יכאב ח"ו לב המלך בעת כעסו, מה עושה לוקח איש הלזה ושולח אותו למקום המשפט שיגמרו דינו שם והם עושים המשפט להשיב גמולו בראשו, ועל ידי זה נדחה מלב המלך כל בחינת הכעס וכאיבת לב כיון ששולחו לקבל משפטו. וכן הרשע המורד נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה הוא מערב רע בטוב וטוב ברע והוא נקרא דמע מלשון עירוב כמו שאמרו (גיטין נ"ב:) המטמא והמדמע וכו', וכדי שלא יהיה פגם במדות העליונות מוריד אותן הדמעות לים הגדול מקום הצדק והמשפט שיוחרץ שם משפטו וישולם לו שכרו משלם, וכסא המלוכה נקי, עד כאן דבריו. והנה כשזכה נח לפתוח פתח המ"ם להאיר באורה על יושבי הארץ, ירא לנפשו פן אולי יחטאו עוד בני האדם ויערבו רע בטוב וטוב ברע ויהיה פגם במדות העליונות חלילה, אשר על כן ביקש רחמים על זה, ופעל זאת. וישלח את העורב כלומר זה הדמע והעירוב רע בטוב ויצא יצוא ושוב כלומר לצאת ממדות העליונות אל מדות התחתונות אשר הם בבחינת יצוא ושוב בבחינת (קהלת א', ז') אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת כנודע. גם יצו"א ושו"ב עם שמונה האותיות עולה משפט במספר השוה, פירוש שיצא בחינת הדמע והעירוב למקום המשפט כדי שלא יהיה פגם במדות העליונות כמדובר. ולזה סיים עד יבושת המים מעל הארץ כלומר מה שמערבין בני אדם טוב ברע, וגם זה שמדות התחתונות הם בבחינת רצוא ושוב, לא לעולם יהיה כי אם עד יבושת המים מעל הארץ.

נודע מה שכתב הרב איש אלקים מורינו הרב ר' חיים ויטאל ז"ל (בשער הקדושה) אשר כל התאוות שאדם מתאוה לתענוגי עולם הזה נמשכים מיסוד המים אשר באדם כי כן דרך המים להצמיח כל מיני תענוג, וכאשר ייבשו המים הללו לא יתאוו עוד בני אדם לצוף מחמדי עולם הזה ותענוגיו ויטו כולם שכם אחד לעבדו בלבב שלם אז לא יעורב עוד רע בטוב ולא יהיו בבחינת רצוא ושוב, כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' (צפניה ג', ט') והיה ה' אחד ושמו אחד כידוע ליודעים.

גם יאמר וישלח וגו'. כי הנה נודע מספרי חכמי אמת ובפרט מזוה"ק (פרשת שמיני מ"א: ובשאר מקומות) אשר בהמות וחיות ועופות הטמאים הם מושרשים ומרומזים בכתרי דמסאבא כי שורה עליהם הסטרא אחרא ולכך נאסרו לאכלם, וידוע אשר כנסת ישראל נקראת יונתי תמתי (שיר השירים ה', ב'), כי היא נקראת (שם ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה, כדמיון היונה שמתדבקת בבן זוגה והיא הנותנת טרף לביתה וחוק לנערותיה, ואת זה לעומת זה בסטרא דמסאבא, נקראת הבחינה התחתונה המקבלת ממה שלמעלה, ערב. על שם שהכל שם בערבוביא ושעריה פתוחין לכל עובר, ואכזרית על בניה ואינה חפיצה לרחף על גוזליה, הכל להיפך מן הקדושה. והנה נח היה מתחיל לתקן עולם על שלימותו על דרך התיקון האמת כמו שמובא בזוה"ק (בראשית ע':) וידע שהקליפה נבראת להיות שומר לפרי והקליפה קודם לפרי בבחינת (מלאכי א', ב'). הלא אח עשו ליעקב ויצא עשו ראשון בכדי שישאב הוא כל הזוהמא אשר היה עוד ברחם אמו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, ח') למה יצא עשו ראשון כדי שיצא מלא דמים ותצא סריותו (פירוש סרחונו) עמו כהדין פרביטא (פירוש בלן) שהוא משטף המרחץ ואחר כך מרחיץ בנו של מלך. כך, למה יצא עשו תחילה כדי שיצא הוא וסריותו עמו וכו' עד כאן.

ולזה וישלח קודם את העורב תוקף הקליפה סטרא דמסאבא בעוד שזוהמת המבול על הארץ לשאוב אל כל הזוהמא לתוכו ולתקן בפני בן המלך זה נח ובניו כאשר יצאו מן התיבה סטרא דקדושה. ויצא יצוא ושוב ופירש רש"י הולך ומקיף סביבות התיבה דוגמת הקליפה הסובבת הפרי, כי סביב רשעים יתהלכון (תהלים י"ב, ט'). וכל עורב למינו ששאב לתוכו כל המים הזדונים וכל הרע שהיה במי המבול כמו שאיתא בזוה"ק (נח ס"ה:) שלא לבד המים המכלים היו כי אם ששלוחי המחבלין הלכו בתוכו, ועד אשר כלה זה אז וישלח את היונה לראות הקלו המים מעל פני האדמה, כלומר אלו המים התחתונים מים של אדמה אם כבר כלו הלכו, אבל עדיין לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה כי לא רצתה להיות רגליה יורדות מות כי על העולם היה עדיין רשות הקליפות. על כן ותשב אליו אל התיבה נודע מזוה"ק (שם ס"ז:) מה שבחינת התיבה משמשת שלא להסתכל ברע והרע לא תסתכל בה ועל כן גם יונתי תמתי רצתה אל התיבה דייקא בכדי שלא להסתכל ברע, ועל כן כפל הכתוב באומרו ויבא אותה אליו אל התיבה, לומר כי לא אליו לבד הביא אותה כי אם אל התיבה בכדי שהתיבה תגין עליה שלא תסתכל ברע והרע לא יהפוך פנים אליה ועל כן ויחל עוד שבעת ימים, כי שבעה ימים הוא אשר מסוגל להיות הרע יוסר בשבעת הימים או שתחול הקדושה בשבעה ימים, וכמו המצורע שהיה צריך להסגר על שבעה ימים אף כשנתמעט תיכף כשפנה, וכן נדה טמאה שבעה אף שפסקה תיכף, וכן בקדושה, אין בהמה ראויה לקרבן עד אחר שבעה ימים משנולדה, וכן למול הבן צריך שיעבור עליו שבעה ימים וביום השמיני ימול והכל כדי שתחול הקדושה עליהם, ובמצורע ונדה כדי שילך הסטרא דמסאבא מהם. והעיקר לזה מבואר בזוה"ק (אמור צ"א:) שהוא בגין דיעבור עלוהי שבת חד וכו' בגין לאתישבא ביה האי חילא וכו' ובקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה וכו' עד כאן.

ועל כן נח בראותו שלא הקלו המים הוחיל עוד שבעה ימים שבתוך כך יוסר הקליפה תקיפא מעלמא ותוכל היונה למצוא מנוח לרגלה. אף שאפשר שהתחיל תיכף להקל המים, מכל מקום לטהרה צריך המתנה שבעה ימים ובפרט שיעבור השבת וכל זה הוא תיקון אדם הראשון כי חטאו היה שלא המתין על שבת קודש, שתחול עליו ועל כל הנבראים קדושת שבת ואז לא היה מזיק לו אכילת העץ (כמו שביארנו בפרשת בראשית במקומו) ודחק את השעה. ועל כן הוא הוחיל שבעה ימים ויעבור יום השבת שיתישב העולם בקדושת שבת ואז ישלח היונה, ולא דחק השעה לשלחה יום יום לראות הקלו המים. וכשהוחיל השבעה ימים הללו, אז ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה כלומר מה שהיה קודם עת ערב בעת שליחת העורב אבל עתה עלה זית טרף בפיה. נודע סוד הזית סוד היסוד שעד שם נטהרה הארץ מקליפותיה, אבל עדיין לא מצאה מנוח לכף רגלה בבחינת נצח הוד הנקראים רגלים, ועל כן נאמר טרף בפיה סוד הנשיקין והזיווג שכבר התחיל להתעורר אבל לא נטהרה מכל וכל עדיין, ועל כן הוחיל עוד שבעה ימים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד, כי נתחדש אור העולם בבחינת אור התיקון לפי הבחינה שהיה צריך אז, ונתחדש פני תבל להיות מתחיל ישיבת העולם לשבת יצרה לקיים העולם כבראשונה.

ועל כן נאמר לנח אחר כך צא מן התיבה, נרמז לו שנתחדש העולם בבחינת התיקון ביחוד הוי"ה ואדנ"י מספר צ"א ועל כן אתה ואשתך ובניך כי הותר לו הזיווג, לפי שכבר נעשה זיווג ויחוד באורות עליונים, ואף שמבואר בליקוטי תורה (פרשת לך לך) שעד אברהם לא היה הזיווג כלל בשמי השמים, אך הנה נודע שאין כל הזיווגים שוין ויש זיווגים במוחין דיניקה הנקרא על שם ק"ן צפור שהנוקבה אינה לוקחת כי אם ק"ן אורות מש"ע נהורין העולים צפ"ר וזה היה גם בימי נח שעל כן אמר לו קנים תעשה את התיבה כמו שביארנו במקומו, ונודע אשר בלתי זיווג כלל לא היה העולם מתקיים רגע כמימרא, ואך שהוא בבחינות שונות והכל נקרא על שם הזיווג, ואך נראה שכאן רמז הכתוב על הזיווג הזה הנזכר בבחינת ק"ן צפור. כי והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח, ראשי תיבות עולה מספר ק"ן שרמז שנעשה הזיווג בק"ן נהורין כאמור, ועל כן אמר לו הקב"ה צא אתה שגרמת הזיווג ויחוד הוי"ה ואדנ"י הנרמז במספר צא ככל הנאמר.

או ירמוז הכתוב וישלח את העורב. על עמי הארץ שהם בבחינת העורב כמו שמובא בזוה"ק (בהעלותך קנ"ג:) ועל כן אמר ויצא יצוא ושוב כלומר שרוב פעמים הנה הוא יוצא מדרך ה' ודרך התורה אף שלפעמים הנה שוב בתשובה לא נזהר עוד מלצאת, ונעשה ככלב שב על קיאו. עד יבושת המים מעל הארץ, פירוש עד שמתיבש כוחו ותאותו המכוונת על שם המים כנזכר למעלה, ועד בכלל, כי אף שכלה כוחו אינו מניח רעתו אשר הורגל מנעוריו, והכל על כי אין אור התורה שופעת עליו לידע ממנה דרכי ה' ולהיות המאור שבה מחזירו למוטב, או יאמר עד יבושת המים מעל הארץ, כלומר עד אשר יכלו כל התאוות וחמדת עולם הזה מכל וכל ויחודש העולם בשובה ונחת ואז גם הם יבואו לתיקון על ידי צדיקים שבדור כמאמר חז"ל מדרש (ויקרא רבה ל', י"ב) וזה לשונם: פרי עץ הדר אלו בני אדם שיש בהם תורה ומעשים טובים כפות תמרים אלו בני אדם שיש בהם תורה בלא מעשים טובים, וכו' עד ערבי נחל אלו בני אדם שאין בהם לא טעם ולא ריח וכו' עד ומה הקב"ה עושה להם כו' יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו וכו' עד כאן, הרי שהצדיק הגמור מעלה את עמי הארץ והרשעים שבדור, אבל שיהיה בשלימות זאת על תיקונו לא יהיה עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן. ועתה נחזור לפרש הכתובים.

ויצא יצוא ושוב עד יבֹשת המים וגו'. לכאורה מיותר אומרו עד יבשת המים כי בודאי אם לא לקחו אל התיבה ודאי שהיה שם עד היבשת, ואמנם הנה אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ח:) תשובה ניצחת השיבתו עורב לנח, אמר לו רבך שנאני ואתה שנאתני. רבך שנאני, מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה. ואתה שנאתני, הנחת מין שבעה ושיגרת מין שנים, אלמלי פוגע בי שר חמה או שר צינה לא נמצא העולם חסר בריה אחת וכו' עד כאן. ולזה אמר הכתוב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים כלומר ששב אל נח בטענה שאיני ראוי לצאת מן התיבה כי אם עד יבשת המים מכל וכל ותחזור העולם לכמו שהיה כי פן יפגעני שר חמה או שר צינה.

וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה. יש לדקדק אומרו מאתו ולא כן נאמר בשליחות העורב, גם אומרו פני האדמה והיה די לומר מעל האדמה, ואולם הנה כבר כתבנו אשר העורב לא נשלח כלל בשליחות כי אם שלחו מן התיבה שלא יהיה עמו עבור שראה אותו ברע, אותיות עֹרֵב, ושלחו לשאוב זוהמת מי המבול אשר היה עוד בארץ בבחינת כל עורב למינו, ועל כן לא נאמר שום דבר כי אם וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב ולא נאמר כלל להיכן שלחו כי היה משלחו מאתו, ואמנם שילוח היונה היא היתה מוכרחת לו לראות הקלו מים מעל פני האדמה, ואך כי הנה לא נשאר בכל הארץ שום אילן גבוה או דבר אחר לידע אם הקלו המים או לא כי נימוח הכל עם הארץ, על כן היה מוכרח לשלוח עד ארץ ישראל כי גם שם היה התגברות המים אך הגשם לא היה שם, כי היא ארץ לא מגושמה ביום זעם (על פי יחזקאל כ"ב, כ"ד) כמו שכתב הרב האלשיך זללה"ה, ושם נשארו האילנות היבשות הגבוהים על ההרים הרמים לצד שלא ירד הגשם והזעף, ומשם תוכל לראות הקלו המים או לא, וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ו') שמשם הביאה העלה זית.

והנה זה השליחות אי אפשר לשלוח על ידי עוף אחר כי מנין תדע לעוף עד ארץ ישראל וכל העולם מים במים אך היונה שאמרו חז"ל (שבת מ"ט.) מכדי כנסת ישראל כיונה אימתלי והכתוב אומר (שיר השירים ו', ט') אחת היא יונתי תמתי, ובודאי לא דבר ריק הוא מה שישראל נמשלו אליה ובודאי מן הסתם יש לה איזה שורש בנפש חיותה הרומזת לשורש חיות נפשות ישראל וכאשר תעוף על פני תבל ומלואה ודאי ממילא תומשך לארצה ארץ ישראל כי כל מקור יקו למקורו ובזה תוכל היא לידע אם הקלו המים, היא ולא אחרת. והנה אם כל כך גדול כח היונה ודאי שהיה נח הצדיק חפץ להיות היונה אתו עמו לצד שהיא הכשירה שבכל העופות כנאמר וראה עד היום שלא מבעיא שלא תשחית דרכה עם מין אחר, אף במינה לא תתדבק כי אם בבת זוגה כמאמר חז"ל (עירובין ק':), ואין כזאת בכל המינים אשר על הארץ להיותם בוררים בת זוג מיוחד לכל אחד, ובפירוש הקשו חז"ל (סנהדרין ק"ח:) אישות בבהמה מי אית ליה, ולא עוד אלא שרומזת לבחינות גדולות אשר בשמים כאמור, ודאי צדיק יחפוץ בטוב להיות היונה עמו בתיבה ולשלוח מין אחר אך לא היה יכול כמדובר.

ולזה אמר הכתוב וישלח את היונה מאתו פירוש אף שהיה קשה עליו שליחת היונה כי חפץ היה שתהיה אתו, וגם "את" הוא לרבות שְאֵם הבנים הנקראת יונתי תמתי גם כן נשלח אתה, כי כנסת ישראל ליונה אמתלי וכנזכר. אכן היה מוכרח לשלוח דוקא אותה לראות הקלו המים מעל פני האדמה. פניק הוא לשון חשיבות כאומרם (בראשית רבה צ"א, ה') בפסוק (בראשית מ"א, נ"ו), והרעב היה על פני כל הארץ אלו עשירים הנקראים פני הארץ, וכן כאן לפי שהיה מוכרח לשלוח עד ארץ ישראל, שהוא החשוב שבכל הארץ הנקרא פני האדמה לראות אם הקלו שם המים כאמור למעלה, ועבור זה הוכרח לשלוח היונה מאתו ממש כי היונה הטהורה אתו היתה כי הוא ידע שבתה ושורשה בשמים ממעל, ואל מי היונה רומזת, ואף על פי כן שלחה כנאמר.

ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה. אומרו לכף רגלה ולא מנוח לרגלה להורות שאף לאלו שנקראו כּן ובסיס לרגלה והיא רוכבת עליה אף לאלו לא מצאה מנוח, וזה לכף רגלה.

כי מים על פני כל הארץ. כל לרבות שאף בארץ ישראל היה הארץ מלא מים במים ורק הגשם לא ירד שם, וכדברי הרב האלשיך הנזכר.

ויקחה וַיָבֵא אותה אליו. לכאורה הוא כפל לשון. ולפי הדברים הנאמרים למעלה יאמר, ויקחה, על גוף היונה עצמה, וגם ויבא אתה א"ת ה' היא כנסת ישראל הנמשלת ליונה הנקרא א"ת וה' כנודע, גם זאת הביא אליו כי עיקרו הביט אל השורש אשר בשמים ממעל וכנאמר.

ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית וגו'. אמרו לעת ערב שהוא לכאורה ללא צורך להודיענו אימת באתה, ואך יאמר הכתוב כי אחר שמצאה היונה מנוח לכף רגלה אז לא בא אליו כי אם גוף היונה לבד ולא מה שהיה את היונה שאמר הכתוב קודם ויקחה ויבא א"ת ה' אליו ברם עתה לא בא כי אם היונה לבד וזאת לעת ערב כלומר בשעה דחוקה בכדי לבשרו בעלה זית, או כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ח:) שאמרה יהיו מזונותי מרורין כזית וכו' אבל עיקרה נשארת היא בעולם לחדש פני תבל תנובה להשפיע שפע וחיות לקיום העולם, ובזה וידע נח בודאי כי קלו המים מעל הארץ כנאמר.

ויהי באחת ושש מאות שנה וגו'. צריך לדעת שינוי לשון הכתוב בפסוק זה שתחילה אמר חרבו המים מעל הארץ ואחר כך והנה חרבו פני האדמה, ונראה שמה שאמר וירא והנה חרבו פני האדמה רצה לומר שהבין נח ונתן על לבו לראות בחורבן האדמה מה שנעשה חרוב ונחרב בשנה הזו, ויותר שם על לבו מה שאפילו נחרב פני האדמה וכבר כתבנו למעלה שזה רומז על ארץ ישראל ושם על לבו רב הזעם והחרי אף, שאף ארץ לא מגושמה ביום זעם (על פי יחזקאל כ"ב, כ"ד) נחרבה בהתגברות המים בשטף דיני אלהים ומה גדול כוחו ורב חילו וכמה דיניו תקיפין, וראוי לפחוד ולרעוד ולרתות ולירא ממי שבידו לעשות כל אלה.

וידבר אלהים וגו' צא מן התיבה וגו'. כבר כתבנו בזה למעלה (בפסוק ויסגור ה' בעדו) אשר בזה אשר סגר ה' בעדו בכבודו ובעצמו ולא הניחו עליו שיסגור נח בעצמו להגין עליו מן המים, מזה הבין שרצון הקב"ה שלא יצא מן התיבה עד שיאמר לו צא ומי שאסר הוא שיתיר, ואך לתת עוד טעם למה רצה כן הקב"ה שהוא בעצמו יצוהו לצאת מן התיבה, ואפשר על פי מה שאמרו חז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תש"ן) וזה לשונם: למה מזכיר יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה משל למה הדבר דומה למלך, שנשבה בן אוהבו וכשפדאו לא פדאו לשם בן חורין אלא לשם עבד שכשיגזור ולא יהא מקבל עליו יאמר לו עבדי אתה וכו' כך כשפדה הקב"ה את זרע אברהם לא פדאן לשם בן חורין אלא לשם עבדים וכו' כיון שיצאו למדבר התחיל לגזור עליהם מקצת מצוות קלות וכו' התחילו ישראל להיות מנתקין, אמר להם עבדי אתם על מנת כן פדיתי אתכם שאהיה גוזר ואתם מקיימין וכו' עד כאן. והנה פירש רש"י ז"ל בפסוק למשפחותיהם יצאו מן התיבה קבלו עליהם על מנת לידבק במינן, והוא גם כן בדרך זה שעל מנת כן הוציאם מן התיבה ואם לאו היה מסגירם שם לעולמים ועל כן גם גבי נח ובניו לפי שזנות היא העבירה היותר חמורה שעבורה בא המבול כמאמר הכתוב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, היה רצונו יתברך שלא יצא בעצמו עד שהוא יוציאם ויצוום על מנת כן לאסור להם העריות אף שכבר נאסרו בני נח בזו מציווי אדם הראשון כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין נ"ו:) בפסוק ויצו ה' על האדם לאמר (בראשית ב', ט"ז), לאמר זה גילוי עריות וכו' ואך לפי שנפרץ מאוד צווי הזה בדור המבול, נתכוון הקב"ה להזהירם עליהם ועל בניהם אחריהם לדורי דורות שלא לידבק כי אם באשתו ולא באשה אחרת ובאזהרה תקיפא לומר על מנת כן אני מוציאכם מן התיבה לידבק איש בבת זוגו, וזה שאמר לו הקב"ה צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ח:) שהתיר להם תשמיש המטה אבל אזהרה גדולה הזהירם לומר על מנת כן אני אומר לכם צא מן התיבה כי אם להיות דוקא אתה ואשתך ובניך ונשי בניך ולא ינאף איש את אשת רעהו, כדבר האמור.

או ירמוז באומרו צא מן התיבה אתה ואשתך וגו'. על פי אשר כתבנו למעלה אשר בעת חידוש פני העולם התחיל להתעורר קצת זיווג העליון במעט מעט עד יעקב אבינו ע"ה שהיה הזיווג בשלימות ועל כן אמר לו צא מן התיבה כלומר שנתעורר זיווג ויחוד עליון הנרמז במלת צ"א שהוא הוי"ה ואדנ"י, ואמנם להורות בא אלהים אותו להזהירו לראות תמיד לצאת מתאוות העולם וכל כוונתו בכל מעשיו יהיה רק לגרום זיווג ויחוד העליון לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וביותר בעת זיווגו עם אשתו אם אדם זוכה לצאת אז מכל מיני תאוה וחמדה ואין כוונתו כי אם באתדבקות רוחא ברוחא בקדושה ובטהרה יתירה ובמחשבה טהורה נכונה לאל עליון, ודאי שיעורר על ידי זה יחוד וזיווג העליון לפי כח בחינתו ושורשו אשר בשמים ממעל ולפי רוב פרישת קדושתו וטהרתו, ועל כן אמר לו הקב"ה צא מן התיבה אתה ואשתך וגו' כלומר שאחר יציאתם מן התיבה שֶיוּתַר להם התשמיש תראו תמיד אתה ואשתך לגרום בחינת צ"א בעולמות עליונים יחוד הוי"ה ואדנ"י סוד דכר ונוקבא. ולזה גמר אומר,

כל החיה וגו' הוצא אתך וגו'. ולכאורה מפני מה אל האדם לא נאמר עתה פרו ורבו, רק לחיות ובהמות הזהיר עתה. ואמנם לצד שהם עיקר יציאתם לעולם אינה כי אם לקיום המין כי על כן לא נלקח אלא זוג מכל אחד כדי שיתקיים העולם על ידם, והשאר נשטפו במי המבול. ועל כן בא עליהם הצווי מפורש ושרצו ופרו ורבו כי רק לזה נשארו. ועוד כי הם אינם יודעין מאומה לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו ולגרום זיווג ויחוד העליון. כי אם כאשר הם פרין ורבין אז ממילא מתרבה בעולם נבראי אל, וכבוד שמים מתרבה בזה שעל כרחך לא תהו בראה כי אם לשבת יצרה ובזה הם עושים את שלהם. מה שאין כן האדם שנשארו ד' זוגות ואילו היה לקיום המין בלבד היה די בזוג אחד, ואכן כי האדם הוא היכול לגרום יחוד וזיווג העליון אף שלא במצות פרו ורבו כי אם במצות עונה לבד שהוא הזיווג להתדבק רוחא ברוחא ליחד בזה למעלה להיות (שמות כ"א, י') שארה כסותה ועונתה וגו'. וכל זה יהיה מעט מעט עד יעקב אבינו ע"ה ומשם עד מתן תורה שהיה הזיווג השלם כנודע, ועל כן נאמר בהם הוצא אתך ופירש רש"י אם אינם רוצים לצאת הוציאם בעל כרחם ולכאורה מאין יבוא שלא ירצו לצאת, ולפי הנזכר אפשר שכיון שלא שמשו בתיבה ירצו כך לעולם לרוב יראתם ופחדם ממי המבול שבא על ידי שהשחיתו כל בשר את דרכו כי לרוב מורא ופחד לא ירצו לשמש עוד כלל פן ישחיתו דרכם, וזה שאמרו אם אינם רוצים לצאת פירוש שלא ירצו לצאת על מנת לשרוץ ולפרות בארץ כי אם להיות כמו בתיבה לאסור להם התשמיש ועל כן אמר לו הקב"ה היצא אתך ושרצו ופרו ורבו כלומר הוציאם בעל כרחם ודוקא על מנת כן לשרוץ ולפרות כי רק לזה נשארו לקיום המין בלבד כנאמר.

ויצא נח ובניו וגו'. העיד עליהם הכתוב שכן קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם לראות תמיד לגרום היחוד וזיווג העליון הנרמז בבחינת צ"א שהוא הוי"ה ואדנ"י באופן שכל מעשיהם יהיו לשם שמים. שֵם, הוא שכינה הקדושה מלכות הנקראת שֵם בסוד (שמואל-ב ח', י"ג) ויעש דוד שֵם. ושמים, הוא קודשא בריך הוא כמו שמובא בדברי האר"י, וכל מעשיהם יהיה ליחוד שם שמים הזה כנאמר.

ויבן נח מזבח לה'. לכאורה עיקר ההודעה כאן הוא שהעלה העולות אבל במה שבנה מזבח לכאורה אין נפקא מינה בזה, וכן בקרבן קין והבל לא כתוב רק ויבא קין מפרי וגו' והבל הביא מבכורות וגו', ולא הזכיר כלל המזבח בהבנותו, ואפשר שירמוז למה שאמרו חז"ל (סנהדרין ז'.) בפסוק (שמות ל"ב, ה') וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, מה ראה, חור זבוח לפניו וכו' וזהו ויבן מזבח לפניו שהתבונן ממה שזבוח לפניו אמר אי לא שמענא להו עבדין לי כחור וכו' עד כאן. וגם כאן כן יאמר הכתוב ויבן נח מזבח לה' שהתבונן שראוי לזבוח לה' וממה הבין זה, מאשר ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור כלומר מהקיחה שלהם לתיבה הבין שלקרבן צוה ה' לקחתם כי למה נלקחו הטהורים לתיבה יותר מן הטמאים אם לא לקרבן כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ד, ט') ועל כן ויעל עולות במזבח.

או יאמר ויבן נח מזבח לה'. על דרך המבואר בזוה"ק (פנחס ר"מ.) כי הנה (תהלים נ"א, י"ט) זבחי אלהים רוח נשברה פירוש קרבנות הבאין על החטא הנמשכים ממדת דיני אלהים בהם העיקר הוא הרוח נשברה בכדי לשבר ולהכניע כל כח הסטרא אחרא והרע שעל ידי כן יטהר מחטאו, אבל עיקר הקרבן הוא קרבן דאיהו בלא חובה ודאי הוא דאקרי שלמים דאיהו קרבן שלים, וזה (במדבר כ"ח, ג') האשה אשר תקריבו לה', לה' דייקא שם הוי"ה, וזה שאמר הכתוב ויבן נח מזבח לה' כלומר שהבין שלה' שם הוי"ה צריך לזבוח דוקא להיות הבשר והדם ישפך ולא סגי ברוח נשברה ועל כן ויקח מכל הבהמה הטהורה ויעל עולות כאמור.

ויעל עולֹת במזבח. לכאורה למאן דאמר (בבראשית רבה ל"ד, ט') שלא קרבו בני נח שלמים ונמצא כל קרבנותיהם לא היו רק עולות, לא היה צריך הכתוב לומר שהעלה עולות כי לא היו מקריבין כלל קרבנות אחרים והיה לו לומר ויקח מכל הבהמה וגו' והעלה במזבח, ואולי שיכוון הכתוב בכדי להפריד ולהפסיק האי ויעל מן ויקח שלא על ידי אחד היה כי הלקיחה היה בנח עצמו כמו שכתוב ויבן נח מזבח וגו' ויקח מכל וגו', וההעלאה היה בּשֵם בנו, כי נח היה פסול להקרבה עבור מומו שהכישו ארי ושברו כמאמר חז"ל (שם ל', ט') והקריב שֵם תחתיו ועל כן אם היה אומר והעלה במזבח היה נראה שקאי על למעלה למי שלקחם, ולזה אמר ויעל עולות וגו', הרי זה מקרא קצר כלומר מי שראוי להקריב עולה והוא שֵם שהוא כהן לאל עליון כאמור.

כי יצר לב האדם רע מנעוריו וגו'. לכאורה עיקר הלימוד זכות הוא, על שיצרו הרע מסיתו לבחור ברע ומאי נפקא מינה אם הוא אצלו מנעוריו או לא, ויבואר על דרך שאמר אדונינו דוד המלך ע"ה (תהלים כ"ה, ז') חטאות נעורי ופשעי אל תזכור וגו', וצריך להבין שלא אמר שום טעם למה לא יזכור לו חטאת נעורים, והענין הוא כי נודע מאמר הכתוב (בראשית ב', ג') אשר ברא אלהים לעשות, ואמרו חז"ל (בראשית רבה י"א, ו') כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה החיטין צריך לטחון וכו' אף אדם צריך תיקון, והתיקון והעשיה הוא להסיר הפסולת והסיגים הנמצאים בכל דבר ודבר מיום הבריאה מעת שבירת הכלים הידועים וצריך להשליך מהחיטין תחילה המוץ והתבן ואחר כך הסובין והמורסן. וכדומה בכל דבר ודבר יש קליפה החיצונה שהוא הפסולת וצריך להשליכו וכמו כן בכסף וזהב מוכרח להמצא בהן מעורב סיגים כידוע.

והנה לא ימנע האדם מלטחון החטין לאכלם או מלעשות לו כלי כסף או זהב בשביל הפסולת שיפול מהן, כי הוא דבר המוכרח שיהיה מיום בריאתם ונותן מעט חיטין יותר לטחון ומעט כסף יותר לאומן בכדי שאחר שיפול מהם הפסולת יהיה לו שיעור הצריך לו לכלי הצריכה לו, כיון שאי אפשר בלא הפסולת הנופלים הנה זה גם כן דבר הצריך לעיקר הכלי. וזה שאמר הכתוב (שמות ל"ו, ז') והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר, ולכאורה יש יתור תיבות בפסוק זה, ועוד אם דים אינו מותר. ולדברינו יאמר שהיתה המלאכה דיה לעשות אותה, אף עם המותר שצריך להיות בכל הדברים מפני הפסולת הנופלים, על הכל היה די כי גם המותר צורך עשיה הוא.

והנה אדם הנברא על הארץ אי אפשר שיוברא בלי שום כח הרע והפסולת כאומרו (תהלים נ"א, ז') הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, וכמאמר חז"ל (ילקוט תהלים רמז תשס"ה) אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה צד אחד וכו' על כן אי אפשר לאדם להיות בעולם שלם בלא חטא כלל וכמאמר שלמה המלך ע"ה (מלכים-א ח', מ"ו) כי אין אדם אשר לא יחטא, כיון שמוכרח להיות נולד בכח הרע, ואך זה החטא הוא כדמיון הפסולת הנזכר אשר בעל הכלי מרוצה להיות נופל זה הפסולת ויבוא לו כלי מהנשאר, וזה אמר חטאות נעורי כלומר חטאי אינם כי אם בדמיון נעורת הפסולת הנופל מהכלי שזה בהכרח הוא, והכל צרכי כלי ואין בעל הבית מקפיד על זה, ועל כן גם אתה אל תזכרם כי הם דברים המוכרחים להיות שלא מצדי.

וזה שאמר הכתוב כאן כי יצר לב האדם רע מנעוריו, כלומר הנה הרע בו ממותרות הפסולת הצריכים בהכרח לנער ממנו, כי גם אדם צריך תיקון ומתוך זה עבירה גוררת עבירה ונמשך לבו ברע, ואין צריך לומר מי שאין בו שום חטא כי אם החטאות נעורים האלה מה שבהכרח להיות נעור ממנו ויצא, ודאי חזק לבו בה' ובא בטענת נעים זמירות ישראל חטאת נעורי אל תזכור, ואך הקב"ה ברוב חסדיו לימד זכות אף על הנמשך ממנו רעות אחרות כי חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו (משלי כ"ב, ו') כיון שהורגל בכח התאוה קשה לו לשבר ולהכניע כוחי מורשי תאות חמדת לבבו החזקים בלבו מעת יציאתו לאויר העולם כי הנה בעון יחולל ובחטא יחמתנו אמו ועל כן לא די שהוא ינצל בזכות זה אף לא אוסיף לקלל האדמה בעבורו ובזכותו.

ולא אוסיף וגו' להכות את כל חי וגו'. טעם כפל אומרו לא אוסיף פירש רש"י שהוא לשבועה ועיין בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים מה שהקשה על זה עיין שם. וכבר כתבנו פירוש נכון בזה הכתוב למעלה בפרשת בראשית בפסוק לא ידון רוחי באדם לעולם, ועוד נראה בזה על פי המעשה שהובאה במאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ג, א') באלכסנדרוס מוקדן שאזל לאחורי הרי חושך לגבי מלכא קציא וישב שם לראות במשפטי דיניו ובא אחד וטען על חבירו היות שהוא מכר לי חורבה אחד ומצאתי אוצר בגווה ואני לא קניתי האוצר כי אם החורבה והמוכר טען החורבה וכל מה שבתוכה קנית ושאל המלך לאכסנדרוס אילו היה משפט הזה בעירכם איך היו דנין אותו אמר לו היו הורגין זה וזה והאוצר היה נוטל אל המלך. שאל לו המלך, זורח אצליכם השמש אמר לו הן, יורד המטר אצליכם אמר לו הן אמר לו תיפח רוחיה דההוא גברא, לא בזכותכון נחית מטרא ולא בזכותכון שמשא נהיר אלא בזכותא דבעירא דכתיב (תהלים ל"ו, ז') אדם ובהמה תושיע ה', אדם בזכות בהמה תושיע ה' וכו' עד כאן. הרי שלפעמים הקב"ה מרחם על האדם בזכות הבהמות והחיות אשר בארץ ועל כן תחילה אמר הכתוב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, אשר בעבור זכות האדם לא אקלל האדמה והדרים עליה כמו שפירשנו למעלה, ועוד זאת אעשה שלא אוסיף עוד להכות את כל חי מין החי אשר בארץ כמו בהמות וחיות וכדומה ועל ידי זה ממילא לא אחריב העולם, והאדמה לא תשם (בראשית מ"ז, י"ט), כי בזכותא דבעירא שמשא נהיר ומטרא נחית כנאמר, וגם אדם יוושע כי אדם בזכות בהמה תושיע ה'.

כאשר עשיתי. לכאורה ללא צורך כי מי לא ידע אשר כבר עשה כן, ולפי הנזכר יאמר בזה הדרך לא אוסיף עוד להכות, פירוש להכות תבל ומלואה את כל חי כאשר עשיתי כלומר בעבור החי להיות כל חי כאשר עשיתי שיתקיימו בארץ, ועבורם ינצל גם שאר יושבי תבל כי אדם ובהמה תושיע ה' כנזכר.

עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וגו' ויום ולילה לא ישבותו. אומרו עוד, פירוש עוד זאת אעשה למען האדם והחי אשר כל בחינת זרע וקציר ויום ולילה לא ישבות, כי כל אלה נבראו בשביל האדם וכשהוא מתקיים הכל מתקיים על ידו.