אם בחקותי תלכו וגו'. לדקדק אומרו תלכו צריך להבין מה הליכה שייך באלה המצוות. ויבואר על פי המבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל בפירוש אומרם (עיין ברכות ה':) המתפלל צריך שיחזיר פניו אל הכותל כי כותל הוא כ"ו ת"ל ורומז אל יחוד השמות הוי"ה ואלהי"ם. כי כ"ו הוא חושבן הוי"ה ות"ל הוא מספר ה' פעמים אלהים. והמתפלל צריך שיחזיר פניו אל היחוד הזה לשים כוונתו ליחד השמות הללו יחוד גמור להמתיק הדינים בחסדים לאכללא שמאלא בימינא עיין בדבריו. והענין הוא כי הנה ידוע מאמר הכתוב (מיכה ז', י"ח) כי חפץ חסד הוא. ומבואר פירושו בשם הרב הקדוש המגיד מישרים מוה' דוב בער זללה"ה. כי לא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. כי הנה החסד שאדם מתחסד עם חבירו וחפץ להיטיב בהמצטרכים לטובה. הנה כל ענינו נמשך ממדת הרחמנות כי כאשר רואה בעיניו, ולבבו יבין שלחבירו דחיקא ליה שעתא ואין לו במה להתפרנס מתרבה רחמנות בלבבו ומרחם עליו להיטיב לו. ואף כשאינו רואה בעיניו את פני העלוב והעצוב של העני מכל מקום לאשר הוא יודע מרחוק שיש עניים בעירו או במקומות אחרים נכמרו רחמיו עליהם ומשתדל בכל עוז להיטיב להם משלו או משל אחרים כאשר יוכל. אבל אם היה יודע שאין שום עני נמצא בעולם ודאי היה טוב לפניו שלא יצטרך לתת להם ולא להשתדל בשבילם כי אין מי שיצטרך לטובה ליהנות משל אחרים. ולא כן אלהינו יתברך שמו. כי הנה קודם בריאת העולם לא היה שום נברא בעולם שיצטרך לאיזה טובה ליהנות בנפשו ואולם לגודל חסדו וטובו יתברך שרצה להיטיב, ולא היה לו עם מי להיטיב ברא את עולמו בכדי שיהיו ברואים שיצטרכו לטובתו ויטיב להם. וזה נקרא חפץ חסד שהיה חפץ להתחסד הגם שלא היה שום דבר שיצטרך לטובה, עלה ברצונו כגודל חסדו שיהיו ברואים שיצטרכו לטובה בכדי שיטיב להם, ובשביל זה ברא את עולמו. וזה כל עשייתינו ועבודתינו בתורה ומצוות והתפילה הכל בכדי להמשיך כל בחינת שפע וברכה רבה בכל העולמות שלמעלה ומשם לכל העולמות שלמטה להשביע כל העולם כולו מטובו יתברך שזה כל הרצון והתענוג והנחת רוח של בעל הרצון. ואולם כאשר נברא העולם בבחינת העבודה שנעבוד אותו יתברך בשביל לקבל מאתו בחינת הברכה והשפע האמיתי ולזכות ליהנות מאור זיו שכינתו יתברך בעולם הבא ממילא נתהוה מזה דברים המעכבים את ירידת השפע והברכה לעולם, בכדי שנגרום לו תענוג ונחת רוח על ידי זה כאשר נעבדהו להמשיך ברכתו על ידי עבודתנו, ונקבל שכרנו בכפלי כפליים במה שאנו עושים נחת רוח אליו יתברך בזה שאנו ממשיכים זיו אור ברכתו יתברך לעולם. ועל זה ירמוז הכתוב באומרו (דברים כ"ח, מ"ז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. כלומר כי האדם כאשר יש לו טוב לבב ורוב כל צריך לעובדו יתברך בזה. והעבודה בזה הוא שישמח האדם בלבו על זה במה שיש מזה תענוג ונחת רוח לאלהינו יתברך כאשר משפיע ברכתו וטובו לעולם. וזה אומרו אשר לא עבדת וגו' בשמחה וגו' מרוב כל. פירוש כי היה לך לעובדו יתברך בזה שתשמח במעשה ידיך ויטיב לבבך במה שיש לך רוב כל שזה הוא שמחתו יתברך ותענוגו. ולזה צוה יתברך שמו את אדם הראשון כאשר הניחו בגן עדן לעבדה ולשמרה, מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת וגו' (בראשית ב', י"ז-י"ח). ולכאורה מיותר מה שאמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל כי לא היה לו יתברך לצוותו אלא שלא יאכל מעץ הדעת וממילא נשמע שרשות לו לאכול משאר עצי הגן. ואולם כי אז כאשר לא ניתנו עדיין התורה והמצוות בכדי להמשיך על ידיהם הברכה לעולם. צוהו שמו יתברך זה במצות עשה לאכול מכל עצי הגן. בכדי שיהיה זה לרצון לפניו כאשר יהנו בריותיו מטובו וחסדו. ויגרום על ידי קיום מצות עשה זו להמשיך עוד ברכה על ברכה ושמחה על שמחה לכל העולמות. ולזה נכון אמרו חז"ל (בתיקוני זוהר תיקון כ"א, ס"ב.) לעבדה במצות עשה ולשמרה במצות לא תעשה. כי בצווי הזה היה מצות עשה ולא תעשה כאשר ביארנו.

ונחזור לענין אשר מבחינת העבודה הזו נתהוו דברים המעכבים ירידת השפע הטוב לעולם בכדי שיכפיל שכרנו על זה במה שנמשיך הברכה על ידי עבודתינו. והנה דברים המעכבים השפע הם בחינת הדינים שנתהוו בעולם והם המעכבים השפע כי הם דנין העולם אם הוא ראוי שיושפע עליו השפע הטוב ומי יאמר זכיתי לבי וגו'. ועל כן כל עיקר עבודתינו בכל התורה והמצוות והתפילה הכל להמתיק הדינים שיהיו נכללים בחסדים לאכללא שמאלא בימינא ויתגבר החסד וירד על ידי זה השפע הנכבד ויהיה זה לרצון ונחת רוח לפני כסא כבודו יתברך. ועל כן המתפלל צריך שיחזיר פניו אל הכותל להמתיק דיני אלהים המרומזים בת"ל שהוא ה' פעמים אלהים (כי בשם אלהים יש ה' אותיות ובכל אות נכלל כולו כנודע ונעשה ה' פעמים אלהים) בכ"ו שהוא גימטריא הוי"ה הרומז לכל בחינת החסדים ויוכללו הדינים בחסדים ותרד על ידי זה כל בחינת ההשפעה והטוב והחסד לעולם. ואמרו זה במצות התפילה כי כל ענין התפילה הוא בבקשה שיתמשך כל בחינת הברכה לעולם בשנים עשר ברכות האמצעיות שהם בקשת הורדת החכמה והתבונה לעולם והתשובה והגאולה והרפואה וברכת השנים וכדומה. ועל כן המתפלל צריך שיחזיר פניו אל המיתוק הזה שיתמתקו הדינים בחסדים ויוכל על ידי זה להמשיך כל אשר הוא מתפלל עליו. ואולם כמו כן הוא בכל התורה והמצוות כי כללות כולם הוא להמשיך על ידיהם הברכה לעולם. כי אזהרות מצוות לא תעשה הוא שלא יעברו ישראל על לא תעשה בכדי שלא יתגברו הדינים ח"ו על ידיהם כמאמרם ז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין. וקיום המצוות עשה הוא בכדי להגביר החסד בעולם שהוא המשכת הברכה כנודע. ועל כן הנה בכל התורה והמצוות צריך האדם להחזיר פניו אל מיתוק הכותל הזה להמתיק דיני אלהים בשם הוי"ה הרחמים ולאכללא שמאלא בימינא ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות כאמור. וזה מאמר הכתוב אם בחקותי תלכו. כלומר אם תכוונו בחקותי אל יחוד הוי"ה ואלהים הנרמז במלת תלכו שהוא ת"ל כ"ו כנאמר להמתיק הדינים בחסדים לאכללא שמאלא בימינא. אז ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ פריה וגו' והשיג לכם דיש את בציר וגו' ופניתי אליכם והרביתי אתכם וגו' כל הברכות עד ואולך אתכם קוממיות. כי כל המשכת הברכות נעשה על ידי המיתוק הזה להמשיך כל בחינת שפע החיים והטוב ורב טוב לבית ישראל אמן.

או יאמר אם בחקותי תלכו. על פי אשר ביארנו במקום אחר בביאור הכתוב (ירמיה ב', י"ג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות וגו'. והוא על דרך משל לאחד שהיה לו באר בחצירו מקור מים חיים והיו המים ההוא זכים וצלולים למאוד, טובים ומתוקים, עד שהיו נחמדים למראה עין כל רואה ומתוקים מדבש ונופת צופים. ולימים עלה בלב בעל הבית הזה להנהות את בני אדם מטובו ולהעניקם מזיו ברכותיו להטעימם ממים הנפלאים האלה. וצוה לכל בני עירו שיעשו להם מרזבות וצינורות כל אחד לעצמו להמשיך את המים האלו אל כל חצר וחצר אל הבור החפור שם. ועשו כן בני המקום ההוא, ועשה כל אחד ואחד מרזב וצינור והניח ראשו אחד בשפת הבאר ההוא ושפתו השני בפתח בורו אשר בחצירו בכדי להמשיך המים הטובים הללו לחצירו ליהנות מיופיים ולשבוע מטובם. ואולם כי לא כולם בשוה נהנו מהמים האלו כי מי שנתן לבו ודעתו לזה להמשיך המים האלו על בוריים וטובם באופן שיהיו בבורו אשר בחצירו שוה ממש כמו שהם במקורם בבאר ביופיים וטובם בצחותם וצלילותם. הנה קודם ראה שיהא הבור אשר בחצירו נקי ומנוקה מכל עפרורית עפר הארץ וזך ומזוכך מחול וחמר וזבל וכיוצא בו ויסדהו בסיד יפה יפה שיהא בור סיד שאינו מאבד טיפה. ואחר כך יבדוק הצינור יפה יפה שלא יהא בו סדק ונקב כל שהוא שלא יזוב המים מתוכו לחוץ ושיהא גם כן נקי ומנוקה זך ומזוכך מכל ליכלוך ועפר וכדומה. ויחזקהו במסמרים יפה מן הבאר אל הבור שלא ימוט ולא ינוד אנה ואנה. וכאשר כן יעשה ודאי יקבל המים המתוקים הנפלאים האלו אל בורו שבחצירו בשפע רב כי מי המקור אשר בבאר לא יכלו עולמי עד וישפיעו בשפע נפלאה לרוב עד בלי די, והוא יהנה מהמים הללו בתכלית ההנאה לאין קץ כי לא נשתנו המים שבבור ממי המקור שבבאר כלל וכלל. וממש כאשר הם במקורם כן הוא שותה אותם בחצירו והיה לו לתענוג ונחת. ואולם מי שאינו שם לבבו ודעתו לכל זה ולא יביט בבורו אם הוא נקי או לא וגם את הצינור לא יבדוק אם הוא שלם ויפה מכל צד ואם הוא נקי וזך הנה הוא ודאי לא יהנה ממים המתוקים האלה כראוי להם כי הנה אם בורו מלא טיט ורפש ועפר ולפעמים גם טינופת הצואה וכדומה, אף כאשר ירדו המים אליו במילואם וטובם יתהפכו שם ממתוק למר ומטוב לרע ויהיו לעכור ולא לברור וכאשר ישתה מהם לא יהנה מהם ובאו בו המים המאררים למרים וצבתה בטנו ונפלה ירכו ויחלה מהם בחולאים רעים רחמנא ליצלן. או אם יהיה הבור קצת נקי והצינור מלוכלך מדברים ההם ודאי גם על ידו יתהפכו המים המתוקים למרים או אם יהיו שניהם נקיים במקצת רק הצינור לא יהיה שלם, הנה לפי ערך סידוקו וניקובו כן יחסרו המים מהבור. ולפעמים ברבות הימים יגדל הסדק עד שיחלק הצינור לשנים אז הנה כל המים ירדו דרך עקלתון ויהנו מהם כל האנשים הרעים וכל הסובבים בחוצות לארוב לדם ולחתור בתים וכיוצא בהם ואל הבור לא יגיע אפילו טיפה כל דהוא ויחרב ויבש והאיש ההוא ימות בצמא. ואמנם כל עוד שלא יחלק הצינור לשנים לגמרי רק יהיה בו סדקים ונקבים אז הנה לפי ערך הסדקים והנקבים כן יחסרו המים מהבור ויזוב מהצינור על הארץ דרך עקלתון כאשר אמרנו ליהנות מהם הפושעים והמורדים, ומעט אשר יגיע אל הבור ליהנות בו בני אדם.

והנמשל מזה מובן מאליו לכל משכיל כי הבאר הטוב והמקור מים חיים הוא רצון בעל הרצון יתברך הוא אלהינו יתברך ששם גנזי חיים ברכה ושלום וכל הטוב ואושר האמת עד אין חקר ואין מספר שלא שלטה ביה עין כל בריה ולא שזפתו עין ולא חמו נבואן חזוותא כמאמר הכתוב (ישעיה ס"ד, ג') עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ואין כח בפה כל פה לאומרו ולא בלב כל לבב להבינו גודל התענוג והטוב האמיתי ההוא עד כי חדל לספור כי אין מספר. וכשרצה בעל הרצון יתברך להיטיב לאחרים מטובו ולהשביעם מצוף חמדת שעשוע תענוגו ברא כל הבריאה ויצר כל היצור, וישראל עלו במחשבה תחילה, וכל העולמות כולם לא נבראו אלא לצוות ולהתחבר להם, ונתן להם התורה והמצוות שהם רצונו יתברך שרצה שנעשה המצוות האלה ושלא לעשות את אשר לא תעשינה ורצון מתהפך לאותיות צִנור שהן המה צינורות השפע שעל ידיהם יורד הברכה והשפע הטוב האמיתי ממקורו יתברך ויתעלה אל הבור אשר בחצר הן המה נשמות ישראל הקבועים בחצר הגוף. והמים המתוקים והברורים הן המה ההשפעה הטובה היורד ממקום גבוה למקום נמוך ומים הן המצמיחין כל מיני תענוג כי בהשפע האמיתית ההוא נכלל כל מיני תענוג וכל מיני טובה שבעולם שאין טובה זולתם ואין תענוג בלעדם. וכשאדם מישראל שומר את נפשו ונשמתו שלא יעבור בשום יום מימיו על שס"ה מצוות לא תעשה דאורייתא ולא על שום לא תעשה וגדר וסייג וגזירה מדברי קבלה ומדברי סופרים (או ח"ו אם עבר ועשה תשובה אמיתית על העבר והחזיק בתשובתו ימים ושנים רבות) הרי בורו שהיא נשמתו אשר בקרבו זך ומזוכך צח ומצוחצח. וכאשר תבוא אליה השפע הנכבד ממקור החיים, טעמה לא פג וריחה לא נמר ולא נשתנה מראיה והרי השפע ההוא בתוכו ממש כאשר במקור ובודאי עוצם טובה לא יערך ונועם זיוה לא יחקר כמאמר הכתוב (איוב י"א, ז') החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא.

ואולם המשכת השפע הוא הנעשה על ידי הצינורות כאמור והוא כאשר יקיים האדם כל רמ"ח מצוות עשה דאורייתא ומצוות עשה דרבנן כתיקונן במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה רבה באמת לשמו יתברך שלא על מנת לקבל פרס בשום צד, אזי ודאי ימשוך על ידן כל בחינת השפע הטוב באמת אל נשמתו אשר בקרבו ומשם אל גופו וכל ביתו ויהנה ממנה בתענוג שאין תענוג כמוהו ושמחה שאין שמחה כיוצא בה כי לא נשתנה השפע בקרבו מאשר היא במקורה ושם כל גנזי ברכה והרוחה וחיים עד העולם. ואולם כאשר לא ישמור האדם את נשמתו אשר בקרבו מכל סיג ופגם ויעבור ח"ו על מצוות לא תעשה דאורייתא או דרבנן הנה על ידי זה נטמאת נשמתו אשר בו בכל מיני טומאות כמאמר הכתוב (ויקרא י"א, מ"ב) ונטמתם בם, וכל הקליפות והחיצונים יסובבוה והיא נעשית עכורה וטוחה ומרה כלענה מהם. ואז כאשר תרד השפע הנכבדה אליה גם השפע משתנית מאוד מכאשר במקור, טעמה פג וריחה נמר ונעשית עכורה ומרה כמוה, ומתהפכת השפע הטוב ההוא למים המאררים למרים וכל הרעות ח"ו מקבל האדם ממנה. וכן הוא במעשה המצוות שהם צינורות השפע אם המצוה אינה שלימה ויפה במילואה וטובה ח"ו ונעשית בלא לב ולב ובלא חיות המחשבה ואהבה ויראה ומכל שכן אם ח"ו עוד יש בה כוונות ופניות אחרות השנואים לפני בורא עולם ברוך הוא ונעשים בגאוה ובוז ובשטותים והבלים. הנה בזה נשבר ומתקלקל הצינור ויורד השפע דרך עקלתון ח"ו ונהנים ממנה כל הקליפות והחיצונים, ומהם באה לאומות העולם השואבים חיותם מהם. ומעט דמעט מתמצית הנשאר, יורד לנשמות ישראל להחיותם במקצת כנודע.

והנה במשל הבאר והבור הנזכר, כשאחד רואה שאין לו מים בבורו או יש לו אבל המה מועטים שקשה לו להסתפק בהם או אם הם עכורים וסרוחים הנה הוא דובר סרה על הבאר מקור חיים ואומר שמי הבאר עכורים וסרוחים המה ומקלקלין את מעיו או אומר שאין כח במקור הבאר לתת מימיו כאשר מצטרך לכל אחד או נדמה לו שכבר יבש הבאר בראותו שאין לו מים בבורו. ובאמת שקר ענה באחיו ולא כן הוא כי מקור הבאר הוא טוב ויפה עד מאוד ויזוב מימיו עד אין קץ ואין חקר ואין המניעה כי אם מאתו שהניח צינור נשבר ונדכה ועכור ומאוס ובורו גם כן כמוהו ועל כן הבור ריק אין בו מים וכשנמצא בו מעט מים נחשים ועקרבים יש בו לרוב הליכלוך והמיאוס הנמצא בהם ומזיקין את האדם ומחליאין אותו בחלאים רעים. וכן הוא בנמשל כשרואה אדם מישראל שנתמעט שפעו ח"ו או שעוד מזיק לו ונחלה בחולאים הוא מתרעם בתרעומותיו ונדמה לו שנחסר ההשפעה טובה מלמעלה ח"ו והבל יפצה פיהו כי באמת ממקור החיים יורד ההשפעה באין מחסור והשפע ההוא טובה במאוד מאוד ואולם כי הצינורות שהם מצוותיו אשר עושה נשברים הם ואינם שלימים שאינם נעשים בחיות בוערת באהבת שמו יתברך ויראתו ואינו מדקדק להיותם שלימים מכל צד וסומך עצמו על צד היותר אפשרי בדוחק להתיר ברצועות קצרים וקרועים ואינם מעובדים בהכשר הראוי וכן בציצית וסוכה והדומה להן מבקש לו קולות והיתרים כאשר יוכל בנפשו ועל ידי צינור קצר כזה אי אפשר שתרד ההשפעה כראוי. והעיקר בלבו של אדם לעשותן באהבה וחיבה כראוי וכן בנשמתו כשהיא מטומאה ומסואבה, גם כשמגיע ההשפעה לשם נעשית עכורה שם ומזיק אל האדם ברוחניותו או גם כן בגשמיותו. כלל הדבר שאל זה יביט האדם שיזכה להמשיך השפע אליו שלא תשתנה מכאשר היא במקור עבור עכירת נשמתו ומצוותיו אשר הוא עושה. וכאשר תגיע אליו השפע זכה ונקיה צלולה וברורה כאשר היא במקור אזי ודאי השפע הלז תברך אותו בכל מיני ברכות ויקבל מאתה כל מיני שמחות לאין קץ. ואל זה ירמוז הכתוב כאן באומרו אם בחקותי תלכו כי נודע אשר מלת ברוך רומז על מקור הברכות כי הוא לשון פעול כנודע ואיהו ברוך ואיהי ברכה כידוע למארי קבלה וכשאדם זוכה לעשות מצוותיו באופן שימשוך השפע זכה וברורה אליו שיהיה בשורש נשמתו כאשר במקור, אז נעשה שני פעמים ברוך ושני פעמים ברוך גימטריא תלכו וזה אומרו אם בחקותי תלכו כלומר כאשר תזכו לעשות בחקותי בחינת תלכו שיהיה שני פעמים ברוך שיהא שוה הברכה בבור כאשר במקור אז הנה ונתתי גשמיכם בעתם וגו' ונתנה הארץ פריה וגו' כל הברכות שמונה והולך כי הברכה הזו ודאי שמברכת בכל ברכת הטובה עדי עד באין חקר ואין קצבה ככל הנאמר.

או יאמר אם בחקותי תלכו וגו'. כי הנה נודע אשר רוב המצוות לא תעשה נקראים חוקי אלהים והטעם כי חוקי העכו"ם המה. והוא על פי מה שאמר הכתוב (דברים ד', י"ט) ופן תשא עיניך השמימה וראית וגו' כל צבא השמים ונדחת וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים וגו'. פירוש טעם איסור כל מאכלות אסורות או לבישת שעטנז או שארי דברים שאסרה התורה הכל עבור שהממונים הממונים על כל דברים הטמאים, המה חלקי הסטרא אחרא. ועל כן עבודה שהיא זרה לישראל היא מותרת לעכו"ם כי גבולם המה שהמה נכנעים ונכללים תחת רשותם ולא באלה חלק יעקב ואשרינו מה טוב חלקנו כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, ולא יקח לחלקנו כי אם מה שתחת הממונים הטהורים הקרובים לאל עליון ברוך הוא. ועבור זה הנה ח"ו ח"ו העובר על מצות לא תעשה הנה הוא עובר על הגבול והחק מה ששם ה' חק עולם ולא יעבור, לקחת ח"ו מחלקי הסטרא אחרא. ועל כן נקראים המצוות לא תעשה חוקי אלהים כי חק נתן להם שלא ישנו את תפקידו לעבור את הגבול. והנה קיום המצוות עשה הכל הוא בכדי לתת כח אל הקדושה לפרות ולרבות להגדיל תורה ולהאדירה ולהגדיל כח הפנימיות הנקרא קדושה ורשות היחיד, מה שאין כן חלק הנכרים שנקרא חוץ ורשות הרבים.

ועלכן הזהירה התורה ואמרה (שמות י"ב, י"ז) ושמרתם את המצוֹת ואמרו חז"ל (מכילתא בא פרשה ט') ושמרתם את המצוות מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. והענין בזה כי תכלית העושה מצוה להגביר כח הקדושה והרוחניות. והעושה מצוה שלא לשמה ח"ו ומכל שכן לקנטר חלילה שהוא חלק היצר הרע והסטרא אחרא הנה נותן בזה ח"ו כח וחיות אל הקליפות ונקרא בדברי חז"ל שמכניס שפחא בישא בחללא דמלכא. וזה סוד אומרם ז"ל (ריש פתיחתא דאיכה) אימתי המלכות גוזרת ומצלחת בשעה שישראל משליכין דברי תורה לארץ וכו' והבן. ועל כן צריך האדם לתת שמירה אל המצוה במאוד מאוד שלא תבוא ותפול ח"ו אל הסטרא אחרא והיצר הרע שנקרא חמץ. וזה אומרם מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה כלומר שתשמרנה שלא יהיה בה חלק מהחמץ הוא היצר הרע שהוא הקנטור וגבהות הלב ושאר מחשבה רעה אשר שנא ה'. ומה טוב היה שלא יעשה אותה כלל משיעשנה ויחמיצנה וכאומרם ז"ל (שבת ל"א.) העלית עמה קב חומטין וכו' עד מוטב שלא העלית. ואולם במניעת מצוות לא תעשה שלא לשם ה' כי אם עבור בושת ופחד בני אדם כמאמר חז"ל (ברכות כ"ח:) אדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. הנה בזה לא שייך לומר שמאבד העשיה עבור זה כי על כל פנים טוב הוא שלא עבר עבירה ושלא שינה מחוקי ה' וגבולו מה שחק נתן שלא ישנו את תפקידו. ועל זה הזהיר הכתוב במצות אכילת הפסח ואמר (שמות י"ב, מ"ג) כל בן נכר לא יאכל בו פירוש שלא יכנס באכילת הפסח חלק היצר הרע, שאל יאכל הפסח למלאות תאותו באכילה. וגם שאמרו חז"ל (נזיר כ"ג.) שעל זה נאמר (הושע י"ד, י') ופושעים יכשלו בם ח"ו. אך כל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו ורומז על מילת הזכר שימול האדם את ערלת לבבו ויזכור בבוראו יתברך שמו. כי בעת ערלת לבבו קראו הכתוב (דברים ח', י"ד) ורם לבבך ושכחת את ה' וגו'. ואחר המילה נקרא בשם מילת זכרים שנזכר בבוראו ובמצוותיו יתברך ועושה אותם למען שמו באהבה ובאמת ותמימות. ועל כן רמזה התורה זה במצוה ראשונה שנצטוו ישראל להיות לזכרון בין עיניהם בכלל גדול לכל המצוות עשה שצריכים שמירה במאוד מבן הנכר.

וזה שאמרה תורתנו הקדושה בכאן אם בחקותי תלכו פירוש בחוקי אלהים שהם המצוות לא תעשה תלכו בו לבד שלא תלכו מחוץ לחק והגבול שגבל אלהים בשמים ובארץ ואף הליכה כל דהוא במשמע שאין צריך לזה שמירה מהיצר הרע כי ההולך בהם מכל וכל טוב הוא. אף שודאי יותר טוב ויפה הוא שיעשנה לשם ה' בלבד ואז נחשבת לו גם למצוה רבה וגדולה כאומרם ז"ל (קידושין ל"ט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה והוא בבא דבר עבירה לידו וניצול הימנו ופירש רש"י עבירה שבא לידו וכפה את יצרו ולא עבר אין מצוה יתירה מזו. וזה ודאי בעשאה לשם ה' מיירי כי מפני היראה והבושת לא שייך כפיית היצר כידוע. ואמנם הגם שעשה מפני הבושת על כל פנים טוב הוא שלא עבר את החק. אבל ואת מצוותי תשמרו. כלומר שבמצוות עשה צריך שמירה יתירה מהחימוץ והיצר הרע שלא יתערב זר ח"ו בשמחת המצוה ואז ועשיתם אותם כי אם המצוה נעשית בשמירה לשם ה' אין למעלה ממנה אבל ח"ו אם מתערב זר בה הלואי שלא עשאה וכאומרם מוטב שלא העלית. ולזה סיים ונתתי גשמיכם בעתם פירוש כשאתם לא תשנו את חוקי גם אני אתן כל דבר חק וקצב בעתו וזמנו ושבועת חוקי קציר ישמור לנו על כל הטוב ברוחני וגשמי כאשר נבאר להלן.

גם יאמר אם בחקותי וגו'. כי הנה מאמר המשורר נעים זמירות ישראל (בתהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני וגו'. ופירושו לפי פשוטו הוא. כי כל אדם צריך להיות בבחינת אחור וקדם כי מן הנמנע לאדם להתהלך תמיד לפני ה' שלא יפרד מחשבתו ממנו על רגע כי מי לא בעי מינם פורתא ומי לא בעי למיעל לבית הכסא, והמה כמו דברים נפרדים מדביקותו יתברך. וגם בעת האכילה ושתיה וזיווג אי אפשר שיהיה בלא הרהור תאוה לזה בתחילה וכמאמר חז"ל (רבה ריש פרשת תזריע י"ד, ה') בפסוק (תהלים נ"א, ז') ובחטא יחמתני אמי וגו' אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר לו בלא הרהור וכו'. ואפשר לזה כיוונו חז"ל באומרם במשנתינו (ברכות ט"ז.) חתן פטור מקריאת שמע וכו'. והוא לפי שצריך אז לקיים מצותו יתברך במצות עשה של פרו ורבו אי אפשר לו לקרות קריאת שמע כי כל ענין הקריאת שמע הוא הדביקות האמיתי בקדושתו יתברך בביטול כל תאותיו הגשמיות ולמסור נפשו ורוחו ונשמתו על יחודו יתברך שיתיחד אליו ברוך הוא באהבה עצומה ונפלאה עם כל פרטי אבריו וגידיו וכל חושיו ומחמדי לבבו וכל עצמותו כולו עד שלא ירגיש אם הוא בגוף הגשמי או לא ואז ממילא בטילין ומבוטלין ממנו כל תאוות הגשמיות כי אוהבי ה' שנאו רע וגו'. ואם כן אם חתן יקרא קריאת שמע איך יקיים מצותו ברוך הוא שאי אפשר לו בלא הרהור תאוה גשמית, רק על כל פנים כיון שהרהור תאוה זו באה לו עבור שרוצה לקיים מצותו יתברך באמת הנה הוא נטפל אל המצוה וכל הנטפל אל המצוה מצוה הוא וכן הוא בכל חפצי העולם הזה והנהגתו. וזה הוא בחינת אחור וקדם כי כשהאדם הוא נפרד מעט מדביקותו יתברך הוא בבחינת אחור כמאמר הכתוב (ישעיה א', ד') נזורו אחור, ואחר כך כשעושה מצותו יתברך על ידי זה הוא בבחינת קדם ואז נתקן האחור על ידי בחינת קדם.

ואמנם כי לא זה הוא אמיתיות עבודתו יתברך באמת לאמיתו. כי הרוצה לעבוד אותו יתברך באמת ובלבב שלם הוא משבר ומכניע כל תאות מורשי לבבו עד גמירא עד שלא יבוא אליהם שום תאוה והרהור מצד בחינת הרע בשום פנים בעולם וכמאמר חז"ל (בבא בתרא י"ז.) שלושה לא שלט בהם היצר הרע וכו' ויש אומרים אף דוד שנאמר (תהלים ק"ט, כ"ב) ולבי חלל בקרבי ופירש רש"י שם שהרגו בתענית ועליהם נאמר באמת (שם צ"ז, י') אוהבי ה' שנאו רע וגו' כי אין בהם שום תאוה וחמדה להם והמה מתקדשים ומטהרים עצמן מכל וכל עד שאינם מתפרדים מקדושת דביקותו יתברך אף על רגע. והוא בחינת הכהן הגדול שנאמר בו והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה וגו' כי שמן רומז על קדושתו יתברך (כנודע ששמן הוא בבחינת החכמה שנקראת קודש) וכמאמר הכתוב (קהלת ט', ח') ושמן על ראשך אל יחסר והיה זה מוצק על ראשו לרמז לו שצריך להיות מחשבתו דבוקה תמיד בקדושתו יתברך שלא להפרד על רגע. ועל כן נאמר בו (שם שם, י"ב) ומן המקדש לא יצא וגו' שאסור לו לצאת ממקדש הקודש קדושת שמו יתברך בשום פעם. וזה ששנו חכמים במשנתינו (ברכות ט"ז.) מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא אמרו לו תלמידיו רבינו לא למדתנו שחתן פטור מקריאת שמע וכו' אמר להם איני שומע לכם לבטל ממני עול מלכות שמים אפילו שעה אחת עד כאן. כי הוא היה בבחינה הזו שלא נפרד מקדושתו יתברך כלל וכלל וכל מאכליו ומשתיו וזיווגו הכל היה בבחינת חולין שנעשו על טהרת הקודש בקדושת שמו יתברך שלא בבחינת תאוה והרהור מצד הרע בשום פנים כי אם חיות הקודש ותשוקת וחמדת המצוה שבכל דבר ודבר נתעטף בו במחשבתו ולבו באמת לקיים מצותו יתברך באהבת אמת.

והנה נודע המבואר בשם הרב האלהי הבעל שם טוב זי"ע בפירוש הכתוב (תהלים ק"ז, ה') רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף והוא כי האדם הדבוק בו יתברך בבחינה המבואר למעלה הנה כל חפצי עולם הזה השייכים אליו חפצים במאוד ורוצים להתקרב אליו בכל עוז בכדי שיעלו עמו כל הרוחניות הקדוש וניצוצי הקדושה שבהם כמו שנודע וכאשר ביארנו הדברים האלה בכמה מקומות ולא נאריך עתה בהם. ואפשר לזה אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ח, כ') ונתן לי לחם לאכול כלומר שה' יתברך יעזור לי שאהיה על בחינה הזו שלא אצטרך אני לרדוף אחר הלחם להשיגו רק הלחם ירדוף אחרי להיות נטפל אלי לעלות עמי השמימה. ועבור זה יקרה לפעמים שאיש כזה יעבור בדרך או בביתו לפעמים ויראה לפניו מחפצי עולם הזה ובלבו אין שום תאוה וחמדה להם כי לבו חלל בקרבו. אך עבור ששמו יתברך הוא עושה משפט לעשוקים המה הנשמות וניצוצי הקדושה הנעשקים בכל חפצי עולם הזה וחפיצים לעלות משם ולהדבק בשמו יתברך, הקב"ה הוא מוציא אסירים בכושרות שמוציא האסירים האלה על ידי כשרות האדם הלזה. והוא על ידי ששולח לו חפץ ורצון להתאוות לדבר הזה והוא מבין על הדבר הזה שבודאי לא לחנם מתאוה עתה לזה כי אם בשביל שזה שייך אליו להעלות הרוחניות שבתוכו לה' על ידי דביקותו באמת לשמו יתברך. וכן הוא עושה באמיתיות לבבו ומעלה את עצמו ואת רוחניות דבר הזה למי שאמר והיה העולם להיות נחת רוח לפניו יתברך בזה. וזה אומרו רעבים גם צמאים פירוש מה שהצדיק כזה הוא רעב ללחם או צמא למים ובאמת אין בלבו חמדת דבר הזה כלל. זה הוא רק מחמת שנפשם בהם תתעטף פירוש שנפשות העשוקים האלה חפיצים להתעטף בהם בכדי שיעלו עמו. ועל כן המה עושים בזה שליחות המקום ברוך הוא בתיקון העשוקים האלה.

ולזה יאמר הכתוב כאן אם בחקותי תלכו כי הליכה נקרא הליכת הגוף בלא כוונה כמו שכתוב בספר הנחמד כלי יקר. כלומר אם בהליכת הגוף תלכו בחקותי פירוש שתעשו אותם לשם חקותי ומצוותי בלבד כאשר ביארנו עד הנה אז הנה ונתתי גשמיכם בעתם. פירוש כשיבוא עת לכל חפץ להתקרב לה' אז אתן קצת הרהור וחמדה להתאוות במקצת להגשמיות ואז תראו ותבינו כי הלא לא דילכון הוא רק מאתי נהייתה הדבר הזה להעלות בזה את עצמיכם ורוחניות דבר הזה אלי ונדחים יקבץ להשיבם אל חיק אביהם. וזה שסיים ואולך אתכם קוממיות פירוש שתי קומות, קומת האדם וקומת נשמות העשוקים ששניהם יתקרבו אליו יתברך כמו שאמר והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. כדבר האמור.

עוד יתבאר אומרו אם בחוקתי תלכו וגו'. כי הן נודע מפי ספרים וסופרים אשר זה הוא הסימן המובהק בעשות האדם אחת ממצוות ה' אם עשאה כראוי או לא ח"ו. הנה אם לבו בוער בקרבו אחר עשיית המצוה לעשות עוד ועוד ביתר שאת וביתר עוז להשתוקק אחר התפילה אל התורה ומן התורה אל התפלה וכן בכל המצוות. הנה זה עשה המצוה קצת כראוי כי חיות המצוה והתפילה והתורה נקרא אש כמו שנאמר (ירמיה כ"ג, כ"ט) הלוא כה דברי כאש וגו' וטבע האש הוא כל עוד שמתלהב ובוער יותר. מתלהב ובוער עוד יותר ויותר. וכן המצוה אם נעשית בחיות בוערת ברשפי אש שלהבת י"ה אז משתוקק וחומד עוד ביותר ויותר לעשות מצוותיו יתברך. וזה מאמר חז"ל (אבות ד', ב') מצוה גוררת מצוה, כי אש המצוה תוקד בו לעשות עוד ועוד. אבל אם לא נעשית המצוה בחיות התלהבות לבבו לשם ה'. הנה הוא מתיגע במצוה זו ואבריו כבדים עליו אחר עשיית המצוה ונדמה לו שכבר עשה הרבה במאוד ולמה לו לעשות עוד יותר. והנה אם המצוה נעשית כתיקונה לשמו יתברך יש בה כח הברכה במאוד מאוד לברך את האדם בכל ברכות הרוחניות והגשמיות כאשר נבאר להלן בזה. והוא אומרו אם בחקותי תלכו כלומר כשתעשו מצוות ותתאוו ללכת בהם ביותר ויותר לילך מחיל אל חיל ממצוה אל מצוה הנה זה הוא סימן שנעשית כמצותה ואז כל הברכות מונחין בה ועל ידי זה ודאי ונתתי גשמיכם בעתם ועץ השדה יתן פריו וגו' ונתתי משכני בתוככם והייתי לכם לאלהים וגו' כי כל ברכות הגשמיות והרוחניות הכל תלוין ועומדין למי שעושה מצוותיו יתברך כראוי באמת ובלבב שלם.

ונתתי גשמיכם בעתם וגו'. דבר זה נשאל לחכמים הראשונים בחיבוריהם המפורסמים ונתקשו בזה לבאר מפני מה הזכירה התורה יעודים הגשמיים ולא הזכירה יעודים הרוחניים בשכר עולם הבא המעותד לבוא אלינו בעגלא, צא ולמד בספריהם. ושמעתי מזה מאדמו"ר הרב הקדוש בוצינא דנהורא רבא ויקירא מו"ה יחיאל מיכל זצללה"ה מגיד מישרים דקהילת זלאטשוב. כי הנה באמת לכאורה זה פלא במה שהבטיח אותנו שמו יתברך ביעודים הטובים כאשר נעבוד אותו. הלא נודע שצריך לעובדו שלא על מנת לקבל פרס. ואם כן מה נפקא מינה בהבטחת הטובה אם אסור להעלות זאת על המחשבה. ולכאורה יותר טוב היה שלא להזכיר כלל היעודים האלה ולא היה נצרך להזהיר שלא לעבוד על מנת לקבל פרס, ויבוא הטוב מאליו לטובים.

ואמנם כי הנה האדם העובד את ה' אלהיו ועוסק בתורה ומצוות ודאי שהוא מתברך על ידיהם ממילא בכל הברכות רוחניות וגשמיות (וכאשר כתבנו למעלה שכל המצוות המה צינורות השפע שיורד ויושפע על ידן כל הטובה המאושרת ממקור הברכות עד כל העולמות שלמטה) ואולם כי העבודה הזאת צריך שיהיה באמת לשמו יתברך ברוב אהבה וחיבה ומורא ובושה שלא על מנת לקבל פרס בשום צד (וכנזכר למעלה). ואם יתערב במחשבתו שמץ דבר שרוצה לקבל על ידי זה טובה אליו הן ברוחני הן בגשמי לא יקבל כלום על ידי עבודה זו כיון שהעבודה אינה באמת לשמו יתברך. ולזה אמרה התורה אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו וגו' פירוש אם תעבדו אותי כראוי זה יהיה לכם האות אשר ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ פריה וגו' כלומר שתראו שתתברכו מהם. והברכה על ידיהם אי אפשר כי אם שיהיה העבודה באמת שלא תכוונו להתברך מהם. וכאשר תקבלו ברכה מהם תדעו שהעבודה היתה שלא על מנת לקבל פרס. אבל לא נתכוונה התורה הקדושה להבטיח טובה בשביל העבודה כי צריך לעובדו שלא על מנת לקבל פרס. בינה זאת.

ואולם מה שנראה לי לבאר בדבר זה ממה שהבנתי מפי ספרים וסופרים. הנה קושיא מעיקרא ליתא כי הנה נודע לכל משכיל, שאלהינו יתברך שמו הוא אחד פשוט יחיד ומיוחד מכל צד ומכל פינה ואין יחידות כמוהו בשום פנים ואינו גוף ולא כח בגוף וכו'. ואמנם כי זה בעילת העילות יתברך שמו הנכבד והנורא. אכן בכל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים מאתו יתברך אין יחידות פשוט כזה כי מסיבה הראשונה הנאצלת עד אחרון שבאחרונים הכל המה בבחינת חומר וצורה והוא עצמות וכלים עד אשר בעולם העשיה הגשמי נקרא זה בבחינת גוף ונפש. כי מאצילות הקדומה שבקדומות הכל נעשה בבחינת כלי נברא מחדש, והאור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו שופע בהם כמו הגוף והנפש מה שאנו רואין בעינינו שהם בודאי שני בחינות מחולקים, והראיה שכאשר יגיע עת האדם למות תתפרד הנפש מהגוף וכל הגוף נשאר כמו שהיה כולו רק בלי חיות פנימיותו מה שהיה שופע בתוכו בחיים חיותו. ואולם כי ח"ו ח"ו לומר שלמעלה יש בחינת גוף וגויה חלילה וחלילה, לא כן. כי הכלי אשר שם גם הוא מצוחצחת במאוד מאוד עד בלי שיעור וערך אך לערך פנימיותה היא בבחינת כלי. וכן הדבר הזה נוקב ויורד עד התהום שכל מה שנשתלשל למטה הכלי הוא עב יותר ויותר עד עולם העשיה הזה שהכלי הוא הגוף הנגוף עשוי מעפר הארץ. ועל זה פתח אליהו ואמר (בתיקוני זוהר תיקון א') רבון עלמין אנת הוא חד ולא בחושבן כלומר שאתה לבדך הנך אחד בתכלית שלימות היחוד ולא כמו שארי בחינות היחוד שהמה נקראים אחד בחושבן כלומר שנחשבים לאחד מפני מראית העין שאינה רואה כי אם הכלי והגוף ולא הרוחניות והפנימיות ומפני שהם ביחד מתאימות במאוד זה לזה נחשב לאחד אבל באמת שני דברים יש בהם חומר וצורה. אבל לא כן אתה כי אתה אחד ושמך אחד מכל צד ומכל פינה. ומסיים ואומר אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן לון עשר ספירן וכו' ובגין דאנת מלגאו וכו' עד לבושין תקינת לון וכו'. פירוש כי הנה אפילו העשר ספירות שהן המה הנאצלים הראשונים הנה כבר לבושין תקינת לון רק דאנת הוא מלגאו בבחינת כלי ופנימיות. וכל הנזכר שם הכל סובב הולך על בחינה הזו. ואמר עוד ובראת שמיא וארעא ואפיקת מנהון שמשא וסיהרא וכו' ובארעא אילנין ודשאין וגינתא דעדן וכו' לאשתמודעא בהון עילאין. פירוש שלולי מה שאנו רואין בעינינו בגשמיות הארץ הלזו וצבאיה לא היה לנו שום תפיסה ומחשבה בדברים שלמעלה מאתנו כי איך נדע ונשכיל בדבר שלא נוכל לצייר כלל במחשבותינו ואך ממה שאנו רואין בארץ הלזו והכל נעשה בדמות וצלם עליון מזה יכול מי שחננו אלהים בדעה ובינה והשכל לתת לב להבין דבר מתוך דבר וכמאמר הכתוב (איוב י"ט, כ"ו) ומבשרי אחזה אלוה.

והראית לדעת בזה כי כל הדברים שבעולם הכל בבחינת כלי ופנימיות שהם גוף ונפש. ואפילו התורה הקדושה ומצוותיה הנה כולה הוא בבחינה הזו שרוחניותה הוא כולה שמותיו של הקב"ה ולבושה הוא הפשט מה שאנו לומדים ומבינים בה. ואמנם נודע למשכיל כי כל הלבושים, נעשים דמות צלם הרוחניות אשר בכל אחד ואחד, כמו לבוש האדם שנעשה על בשר אדם הנה הוא נעשה על דמות הגוף בבתי ידים ורגלים ובצואר וכדומה. הגם שאין דמיון כלל וכלל לבוש האדם לבשר האדם ורחוק הוא ממנו כממזרח למערב על כל פנים הוא נדמה לו בדבר הזה שהוא לבוש אליו ונעשה על מתכונתו. וכן הוא בגוף ונשמת האדם. כי הנה נודע מה שמבואר בספרי חכמי האמת שהנשמה נארגת על רמ"ח אברים רוחניים. ושס"ה גידים רוחניים. והגוף שנעשה ברמ"ח אברים ושס"ה גידים גשמיים הוא רק לבוש אל הנשמה שנעשית בצלם הזה והשם אדם אינו אלא על הנשמה שנקראת אדם והגוף אינו נקרא אדם אלא בשר אדם כמאמר הכתוב (שמות ל', ל"ב) על בשר אדם לא ייסך וגו' ומה שאנו קוראין על כללות איש אדם אין הקריאה הזאת כי אם על הנשמה שנקראת כן כי היא עיקר חיותו והעמדתו. ואכן בכללות ההמון שאינם מבינים את זאת סוברים שמה שנראה לעיניהם והוא הגוף הוא הנקרא אדם כי אינם מבינים להבחין בין החומר להצורה וסוברין שזה עיקר האדם מה שרואים בעיניהם הגשמיים. וכן בכל דבר ודבר עיקר שמו הוא על רוחניותו ושורשו למעלה. וכמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ז, ד') שאמר הקב"ה להמלאכים על אדם הראשון שהוא חכם יותר מהם והביא לפניהם כל בהמה וחיה לקרוא שם לכל אחד ואחד ולא ידעו והאדם קרא שמות לכל בהמה חיה ועוף וכו' וכתבנו מזה במקום אחר כי אדם הראשון השיג שורש כל דבר למעלה במקום חיותו ובזה ידע שמו כי עיקר השם של כל דבר הוא שורש רוחניותו וחיותו למעלה. ששורש חיותו הוא מאותיות הללו ובצירוף הזה ועל כן נקרא שמו כך כמו למשל שור או כבש או עז הנה שורש חיותם מלמעלה הוא באותיות אלו בצירוף הזה ועל כן שמם כך. ואולם מי שאין לו לב מבין בזה נדמה לו שגוף השור מה שרואה בעיניו הגשמיים נקרא כן כי אינו רואה כי אם הבשר המכסה את החיות והרוחניות וסובר שזה הוא כל עיקרו וזה שמו ולא כן הוא. והראיה כי הנה בשר השור הוא נכסה בעור כולו מראשו ועד רגליו. ואם קריאת השם הוא על המכסה הנראה לעין היה ראוי לקרותו עור כי הלא בעור הוא מחופה כולו. ואמנם האמת כי שמו הוא רק על רוחניותו, והמכסה והלבוש שעליו הוא טפל ובטל נגדו ועל כן זה שמו לבדו כפי חיותו ורוחניותו. ומזה תדע ותשכיל כי שם כל הדברים שבעולם הכל הוא על רוחניותם, והלבוש והגשמיות שעליו בטל וטפל נגדו ונקרא בכללו על שמו הראוי לו. רק אם רוצים לכנות שם להגשמיות לבד יקראו לו בשר השור כי השור הוא הרוחניות ובשרו שעליו נקרא בשר השור. ומזה ממילא יבין כל יצור כי אין מקום מוצא לקושייתם כלל וכלל. כי עיקרי היעודים בתורתינו הקדושה הכל סובב הולך על יעודים הרוחניים, ויעודים הגשמיים ממילא נטפלים ונכללים בהן. כמו למשל ענין הגשם הנה עיקר הברכה אשר בו מה שהוא מרוה את הארץ ומולידה ומצמיחה ונותן זרע לזורע וגו' הכל הוא מחיות הרוחניות אשר בו משורשו מברכת אלהינו יתברך שמו והוא הוא המברך את הארץ ונותן מחיה לכל בריה כנודע סוד שורשו בשמים ממעל מכוונות מרן הרב האר"י ז"ל (בכוונת מוריד הגשם עיין שם) ועל כן אמרו חז"ל (תענית ח':) גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו וכו'. ולכאורה מה ענין הגשם לפרוטה שבכיס או לשאר הברכות שמנו שם חז"ל. ואולם האמת הוא כי עיקר הגשם הוא אור הברכה הנשפע מאת המברך ברוך הוא ושם למעלה הוא אור רוחניות נפלא מלא ברכה ובעת השפעת ברכה הזו מתברכים כל העולמות מאור הנפלא הזה בעת הגיעו לעולם העשיה מתלבש בלבוש גשמיות המטר ויורד אל הארץ לברכה בברכתו ואז כל הברכות יורדין אל העולם ועל כן אפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו וכל שארי הברכות שאמרו חז"ל והאור הזה שמו למעלה גשם וכאשר מבואר סודו בכוונות האר"י הנזכרים למעלה. ואנו קוראין לטיפת המטר הנראה לעין גשם על שם מקור הברכה אשר בו מלמעלה כי כן שמו שמה. ועבור זה הנה ודאי כל הברכות האמורות בתורה וכל היעודים אשר בה. הכל נאמר על יעודים הרוחניים כי שמם העיקרי הוא רק למעלה ברוחניות. ושמו יתברך מבטיח אותנו שיברך אותנו באור הברכות האמורות באור ברכה זו ובאור ברכה זו כמו ונתתי גשמיכם בעתם ונתתי שלום בארץ והשיג לכם דיש את בציר וגו' וכן כל הברכות האמורות בתורה הכל נאמר שנקבל כל אורות הברכות בזו ובזו ובזו והכל ברוחניות. וזה ממילא טפל ונכלל בו שיהיה כל הברכות הגשמיות כי כאשר תרד אור הברכה עלינו ממילא בהגיעו בעולם הזה מתלבש כל אור הברכה וברכה בלבוש הגשמיות השייך אליה ומתברך כל בחינת הגשמיות גם כן ומתרבה שפע וברכה רבה וחיים עד העולם בכל העולמות שלמעלה ושלמטה. והבן זאת כי אמיתית ונאמנה הוא.

והפקדתי עליכם בהלה את השחפת וגו'. יבואר על דרך שאמרו חז"ל (קידושין פ"א.) שאמרו להשטן מן השמים הזהר ברבי מאיר ובתורתו. הרי שאף בעת שניתן רשות למשחית ח"ו להשחית בארץ, פוקדין לו מן השמים שיזהר בצדיקי הדור. וזה אמר כאן לטובה והפקדתי עליכם בהלה את השחפת וגו' כלומר גם כי ח"ו ישלחו הדברים הרעים לבוא בארץ כמו הבהלה והשחפת וכדומה. מכל מקום אפקוד עליכם שלא יגע בכם כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ונאמר (ישעיה ס', כ"א) ועמך כולם צדיקים וגו'.

או יאמר והפקדתי עליכם וגו'. כי פקודה הוא מלשון חסרון כאשר נאמר (במדבר ל"א, מ"ט) ולא נפקד ממנו איש. ועל כן יאמר גם כשח"ו יהיה החולי והמכה עליכם אפקוד ואחסר אותה שלא תבוא מכל וכל פתאום כאחת כי אם במעט מעט בכדי שתוכלו לעמוד בה. וזה שאמרו חז"ל (עבודה זרה ד'.) בפסוק (עמוס ג', ב') רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם ושאל האי מינא מאן דאית ליה סוסיא ברחמיה מסיק ליה וכו' ואמר לו משל למלך שנושה בשני בני אדם אוהבו נפרע ממנו מעט מעט שונאו נפרע ממנו בבת אחת. ולכאורה מאין הוציא זה מהכתוב. ואכן כי כן לשון פקודה הוא חסרון ועל כן באומרו על כן אפקוד עליכם, מורה שיחסר הנגישה שלא ינגוש בבת אחת כי אם ציבחר ציבחר. וזה מאמר הכתוב (שמות ט"ו, כ"ו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך וגו' כי כל מכות פרעה וחילו פתאומיות היו כולן כאחד זה אחר זה בצירוף ואחר כך נטבעו כולם בבת אחת בים סוף. וזאת לא אשים עליך כי אני ה' רופאך פירוש לפי שאני חפץ לרפאותך ולהעמידך על בוריך לא אשלח המכה כאחד רק במעט מעט שתוכל לעמוד בהן וכמאמר הכתוב (ישעיה כ"ז, ג') אני ה' נוצרה לרגעים אשקנה פן יפקוד עליה לילה ויום וגו' וכפירוש רש"י שם והכל בשביל חיבת הבוחר בעמו ישראל באהבה.

סליק ספר ויקרא