דברוגו' בבואכם וגו' אשר אני מביא וגו'. צריך לדעת הצגת הסימן הזה אשר אני מביא אתכם על מה הוא בא. והכל יודעין כי הוא המביא אותם שמה. ויבואר על פי המבואר בזוה"ק (לך לך צ"ה:) וזה לשונו: פתח ואמר (קהלת י', י"ז) אשריך ארץ שמלכך בן חורין וגו' וכתיב (שם שם, ט"ז) אי לך ארץ שמלכך נער וגו' הני קראי קשיין וכו' האי דכתיב אשריך ארץ וגו' ובגין כך איקרי ארץ החיים ועלה כתיב (דברים י"א, י"ב) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד וכו' משום שמלכך בן חורין דא קודשא בריך הוא וכו' איל לך ארץ שמלכך נער וכו' דתניא כל שאר ארעי דשאר עמין עכו"ם אתיהבו לרברבין תריסין דממנן עלייהו וי לעלמא דמסטרא דא ינקי וכד ישראל בגלותא ינקין כמאן דיניק מרשותא אחרא וכו' עד כאן. הראת לדעת בזה כי מכלל לאו אתה שומע הן. אם וי לעלמא דמסטרא דא ינקי בשאר ארצות כמאן דיניק מרשותא אחרא. ודאי אשרי לעלמא היונקים מארץ החיים ארעא קדישא שעיני ה' אלהיך לבה ומלכך בן חורין דא קודשא בריך הוא.

ונראהשעל כן סיים הכתוב אחר שמנה שם (ח', ח') שבחי ארץ ישראל ארץ חטה ושעורה וגו' ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך וגו' ולכאורה אין זה כאן מקומו כי הוא מצות עשה בפני עצמו לברך אחר המזון ומאי שיאטיה לשבחי ארץ ישראל. ואמנם כי גם זה משבחי ארץ ישראל הוא. כי בהיות ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ופירותיה מקודשין ועומדין בהשגחת הקב"ה בעצמו כביכול אליהם. ו רבתה בהם חיות הקדושה חיות הרוחניות. ממילא האוכל אותם ונהנה מניצוצי הקדושה שבהם הרי נתוסף בו על ידי זה אור הקדושה חיות אור פני מלך עליון עד שנפשו מתאוה וחומדת מעצמה לברך את ה' ולעובדו. כי יונק מסטרא דקדושה מקום שליטת קודשא בריך הוא כביכול בעצמו. ולזה מונה והולך בשבחי ארץ ישראל ומסיים באחרון חביב ואכלת ושבעת וברכת את ה' כי מיד כאשר תאכל ותשבע מפירות הארץ ממילא וברכת את ה' כי יתוסף בך קדושה וחיות על ידי המאכל. להיות את השם הנכבד לברך ולהודות.

ואכןאף על פי כן גם שם נאמר פן תאכל ותשבע ושכחת את ה' וגו' ואומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ח"ו וגו'. כי באמת הצדיק האוכל לשובע נפשו (משלי י"ג, כ"ה) נפשו דייקא ולא גופו. כי תאותו להשביע נפשו ונשמתו מחיות רוחניות הקדושה אשר במאכל ההוא, ודאי שנותנת ומוספת לו עוד קדושה על קדושה וחיות על חיות להיות ואכלת ושבעת וברכת. אבל האוכל לתאות גופו למלאות בטנו וכריסו הדברים שלבבו נמשך אליהם ואין קץ לעמלו רק מחפש עוד ביותר אולי יערב לו זה או זה למלאות תאותו מהם. ודאי כי יוגדל בזה כח היצר הרע והסטרא אחרא וכל מיני הרע למאוד. כי כל בחינת תאות הגוף שורש הרע הם. וכשאדם חפץ דוקא למלאות תאותו כאשר יוכל, שלא כמאמר חז"ל (גיטין ע'.) סעודה שהנאתך הימנה משוך ידך הימנה, הרי נתגדל בקרבו על ידי זה שורש הרע עד מאוד, ויצר הרע לא אשתכח אלא מגו מכליא ומשתיא וכו' מגו מכליא ומשתיא יצר הרע מתרבה במעוהי דבר נש כאמור בזוה"ק (תרומה קנ"ד:). צא ולמד ממה שאמרו חז"ל (בנזיר כ"ג.) מאי דכתיב (הושע י"ד, י') כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וגו' משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה נאמר בו וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ופושעים יכשלו בם (ופירש רש"י שם ואחד אכלו לשם אכילה גסה וכו' או מחמת תאוה שאוכלו ברעבון וכו'). הרי דאפילו באכילת קרבן הפסח שהוא מצות עשה דאורייתא ומהראוי ודאי שיתוסף על ידי זה קדושה וחיות באדם ביותר ויותר. ואם אוכלו למלאות רעבון נפשו נאמר בו ח"ו ופושעים יכשלו בם. רק מי שזוכה שאוכל לפני ה', הרי המאכל המגודל בארץ ישראל המקודשת, מוכנת להוסיף באדם ביותר ויותר אור הקדושה להיות ואכלת ושבעת וברכת את ה' וגו'. ולזה אמר הכתוב כאן בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה כלומר אני בעצמי המביא אתכם לשם כי שם חלקי ונחלתי שלא ניתן לתריסין רברבין כשאר ארעי שנאמר בהם אי לך ארץ וגו' כי אם אשריך ארץ שמלכך בן חורין דא קודשא בריך הוא. אז ממילא,

והיהבאכלכם וגו' והיה לשון שמחה הוא כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ב, ג') שמחה גדולה ועצומה אשר באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. פירוש תיכף כאשר תאכלו מלחם הארץ יבוא בכם אורות הקדושה וחיות בוערות לתת התרוממות וגדולה לאל הכבוד להללו ולשרתו ולברך בשמו והכל עבור קדושת הארץ שעיני ה' אלהיך בה ואני בעצמי המביא אתכם שמה והיניקה הוא מרשות היחיד ולא מרשות הרבים כאמור.

עוד יבואר הכתוב לפי פשוטו ועל דרך הנזכר. בהקדם לתרץ כפל אומרו תרימו תרומה והיה די לומר תרימו לה' וגו' כי הן נודע אומרם ז"ל (ברכות ל"ה:) כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכו' וכאילו נהנה מקדשי שמים. והשמים שמים לה' קודם ברכה, והארץ נתן לבני אדם לאחר ברכה כאומרם (שם עמוד א') וכתבנו במקום אחר בטעם הדבר. כי ידוע אשר כל חפצי האדם הנתונים לו מאת האל ברוך הוא בדברי עולם הזה כולם לא ניתנו בכדי למלאות בהם תאוות גופו וחפצו. כי הלא כל תאוות הגוף הם מעשה בהמה והוא מגונה ומתועב לפני המקום ברוך הוא כרוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (על פי קהלת ג', כ"א). והאדם נברא לשמש את קונו ואיך יתן ה' מלך גדול ונורא כזה למשרתו העומד לפניו ומברך בשמו שישתמש בדברים שהבהמה משתמש הנבזים והמאוסים כעין תאות אשה שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב.) חמת מלא צואה ופיה מלא דם. או תאות האכילה שפירש בשל"ה הקדוש אומרם ז"ל (שבת כ"ה:) מי שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו פירוש שיזכור האדם באוכלו גנות מיאוס טינוף הצואה אשר נעשה ממאכלו ויראה נא אל מה הוא חומד ומתאוה, שעל ידי זה ימשוך ידו בכל אשר יוכל עיין שם. אם לא שכביכול ברוך הוא כיוון בזה לעבודתו שיכול האדם להגביה על ידי מאכלו כל בירורי ניצוצי הקדושה אשר נתפזרו בכל פינות העולם בכל הדברים המגושמים, ונדחים יקבץ להשיבם אל חיק אביהם. וזה שמחה עצומה לפניו כשמחת הבן החביב הבורח מבית השביה ממרחקים ובא אצל אביו כנודע.

ואופן העלאת הניצוצות, עיקרו הוא בזה הדבר גופא כאשר יבין האדם באמת בחפץ לבבו כי כל בחינת התאוות הגשמיות הם נבזים ושפלים ומאוסים ויהיו נמאסין באמת בלבבו שלא יחפוץ אליהם כלל ואדרבה יתרחק מהם כאשר יוכל לרוב הבנתו במיאוס הדברים ההם. רק ההכרח יעשה לצורך הטוב המונח בדבר ההוא בכדי להעלות הניצוץ הקדוש לבית אביו לגרום בזה תענוג ונחת רוח, כי מבין אשר זה תכלית הטוב והיפה. ובזה כשם שהוא מברר בלבו את הטוב מן הרע להבין כי זה טוב הוא, וזה רע ונמאס ואינו פונה לבבו אליהם, כן נתברר ניצוץ הקדוש מן הדבר ההוא ועולה בחיק אביו ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתא. ואמנם כי כאשר לא נעשה בלחם הזה כל אשר היה צריך להעשות בו שיהיה כשר ומותר, פרוש מכל נדנוד איסור, והורמו מתנותיה יפה בתרומה ומעשר וחלה בזמן שהיה נוהג ואחר כך לברך עליו כדיני התורה להעיד כי ה' הוי"ה המהוה, הוא המוציא לחם הזה מן הארץ והכל שלו הוא. לא יוברר הניצוץ הקדוש משם לעולם כיון שאינו בהכשר על צד היותר טוב. אדרבה יוריד עוד הניצוץ למטה למטה על ידי מאכלו כרוח הבהמה היורדת למטה לארץ. ולזה אמרו כל הנהנה עולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל וכו' ונהנה מקדשי שמים. כי אף שהלחם הזה הוא בהכשר מכל צד ופנה, אם אינו מברך עליו לפניו לא יועיל לו כל הכוונות שבעולם לברר מתוכו בירורי ניצוצי הקדושה השוכנים שמה. וכיון שלא יברר, הלא המאכל הזה קודש לה'. כי לא ניתנו כל הדברים לאדם אלא בשביל להעלותן למעלה. וכיון שהוא לא יעלה אותו, לא נתנו אלהים להרע עמדו להוריד עוד הניצוץ עד שאול תחתיה והוא קדשי שמים והנהנה גזל זה מה' ומעל.

וזה אמר כאן הכתוב והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. כלומר כי כאשר תרימו ממנו התרומה הזה אשר אנכי מצוך, אז תרימו לה', תוכלו אחר כך להרים הדבר הזה לה' באכלכם אותו. אבל בלתי זה לא תרימו אותו לעולם לה' אדרבה תורידו וכאמור. או יאמר על דרך זה כי כאשר תרימו התרומה. אז תרימו לה' שיתקדש הלחם ויתן בכם הארה וחיות ותתרוממו לה' או שתתנו התרוממות לאל עליון ועל דרך ואכלת ושבעת שכתבנו למעלה.

או יאמר הכתוב והיה באכלכם וגו' תרומה וגו'. כי הנה נודע אשר חמשה חלקי הנשמה שבאדם המכונים בדברי חז"ל (בראשית רבה י"ד, ט' ובקבלת האר"י ז"ל בליקוטי תורה תשא ובהרבה מקומות) על שם נפש רוח נשמה חיה יחידה, והגוף הששי להם, נחלקים על שתי בחינות. כי הגוף והנפש והרוח המה בבחינת יודעי טוב ורע הנקרא להט החרב המתהפכת שמתהפכין מגוונא לגוונא מטב לביש ומביש לטב ובהם עיקר הבחירה בין טוב לרע. ויוכלו להאחז בקדושת ה' להכנע תחת ממשלתו שלא להתאוות ולחפוץ לשום דבר ומכל שכן שלא לעשות שום דבר קטן וגדול כי אם עבודת ה' או דבר הנוגע לעבודתו לא זולת וליחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו שיהיו הכל ביחוד לאל עליון ברוך הוא באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה. וכן להיפוך ח"ו להכנע תחת רשות ממשלת כוחות התאוות וחמדת העולם הנמשכים משורש הרע להתאות ולחפוץ להם ולא יעצור כח להתגבר עליהם להמליך מלכות הקב"ה על כל אבר ואבר וגיד וגיד בכל גופו וח"ו נעשה בבחינת הרשעים שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') שהן ברשות לבן ואין לבן ברשותם כי הגדיל בקרבו כח תאות לבבו עד שנכנע תחת ידו ואין כח בו להתגבר על כוחי תאוות הלב החזקות. מה שאין כן בחינת הנשמה חיה יחידה שאין בהם בחינות הללו כי הם תמיד בקדושתן עומדין, ואסור לשנויי בהו לשנותם מקדושתם כי קודש הם לה' וזר לא יקרב אליהם.

וזה עיקר עבודת האדם לראות ליחד את בחינת הנפש והרוח שבו אל הנשמה אשר בקרבו על ידי התעסקות בתורה ומצוות במחשבה נכונה טהורה וברורה באימה ויראה ורתת וזיע וחלחלה באהבה ושמחה וחיות בוערת כרשפי אש שלהבת י"ה, והתפילה בדביקות ובאהבה ויראה כאמור. כי גוף התורה והמצוות המה בבחינת הנפש והרוח. והמחשבה הנכונה ואהבה ויראה הוא בחינת הנשמה וחיה יחידה. וכשהאדם לומד ועושה מצוות על הדרך הזה והכל בפרישות דרך ארץ מתאוות עולם הזה שאף כשעוסק בתאוות ההם לא יהנה מהם לרוב אימתו ופחדו מה', והבערת האש אשר בלבבו לעבודתו. כי אין אדם זוכה לתורה ומצוות על נכון כי אם בפרישות התאוות וכאשר מנו חז"ל (בברייתא המכונה על פרק ו' דאבות משנה ו') במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם במיעוט תענוג במיעוט דרך ארץ וכו' באימה ביראה באהבה ושמחה וכו' אז זוכה להדבק נפשו ורוחו אל הנשמה ומה שלמעלה ממנה, ונעשו כבחינת מרכבה וכסא אליה להדבק באורה ויוכלו על ידה לאור באור פני מלך חיים. ואז גם הגוף הנגוף על ידי שבירת התאוה נתהפך עמהם לגוונא טבא ונעשה כרוחניות שלא יתבלע בעפר הארץ כגוף משה ואליהו שעלו למרום עם גופם. ועיין בזוה"ק (לך לך פ"ג:) שכתב וזה לשונו: נפשא איהו אתערותא תתאה וסמיכא בגופא וכו' לבתר אתתקנת ואתעבידת כרסייא לאשראה עליה חלק הרוח וכו' כמה דאת אמר (ישעיה ל"ב, ט"ו) עד יערה עלינו רוח ממרום. לבתר דמתקני תרוייהו זמינין לקבל נשמה דהא רוח אתעביד כרסייא לגבי נשמה כו' והאי נשמה איהו סתימא עילאה על כולא וכו' עד כאן. והוא דברינו. ואז נעשים בבחינת רוח בני האדם העולה הוא למעלה ונעשים כולם בבחינת היחוד הנקרא על שם נר בסוד הכתוב (משלי ו', כ"ג) כי נר מצוה וכמו שסיים שם (בזוה"ק) בלשונו: כגוונא דנהורא דבוצינא דנהורא תתאה דאיהו אוכמא אתדבקת בפתילה וכו' ואתעבידת כרסייא לנהורא עילאה חוורא דשריא על נהורא אוכמא לבתר וכו' אתעבידת ההיא נהורא חוורא כרסייא לנהורא סתימאה דלא אתחזי ולא אתידע וכו' וכדין נהורא שלים וכך הוא בר נש דאיהו שלים בכולא וכדין איקרי קדוש וכו' עד כאן. כי גוף האדם הוא בבחינת גשמיות הנר אשר תחת ההוא נהורא אוכמא הרומז לנפש וכולם מתאחדין ביחודא שלים להאיר באורן ולעלות מעלה בלהב השלהבת הנמשך למעלה. ועיין בזוה"ק (בראשית נ"א:) מה שכתב על פסוק (דברים ד', ד') ואתם הדבקים בה' אלהיכם.

ובבחינה זו נמשלו ישראל לכוכבים ולעפר ואמרו חז"ל (עיין מגילה ט"ז.) כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לרקיע. כי בחינת נפשם ורוחם שהם בבחינת עליה וירידה להתהפך מגוונא לגוונא כשהם עולים עולים עד לרקיע כי כאשר זוכין להתדבק בבחינת הנשמה אשר למעלה מהם אז הם נאחזין בסבך בקרן מקום גבוה. כי בחינת הנשמה היא הנאחזת בה' הראשונה שבשם הגדול הוי"ה ברוך הוא ששם מקום החירות והיובל שאין רע שולט שם כלל בבחינת כל הנשמה תהלל י"ה. כי הנשמה ומה שלמעלה ממנה נאחזין בבחינת י"ה שבשם. שחלק הנשמה הוא בה' והחיה ביו"ד ויחידה בקוצו של יו"ד. וזה הכל מקום שאין שום רע שולט שם כי קדושים הם לאלהיהם וזר לא יקרב אליהם. ועל כן כשהם עולים עולים עד שם מקום החירות, וממילא כל שונאיהם ואויביהם נכנעין ונשברין ונשמדים עדי אובד. וידוע שבחינה זו כאשר נפש רוח מתדבק אל הנשמה ונהנה מאורה, אף לפעמים כאשר יקרה שהנשמה תעלה עוד למעלה למקום גבוה והם ישארו במקומם. מכל מקום הנה יציאת צדיק מן המקום עושה רושם, פירוש שמשאירין רושם מן האור שלהם שם במקום, בל יגע שם ערל וטמא שהרושם מבחינת הנשמה מסמא כל עיני החיצונים והרעים. ועל כן כל זה עיקר עבודתינו להרים גופינו ונפשינו ורוחינו אל חלקי האורות אשר למעלה להתקדש בקדושתם. ואמנם ח"ו כשהם יורדין יורדין עד לעפר. כי כשהם נגררין אחר מעשה הבהמיות ותאוות הגוף, אז גם הם נכללים בבחינת הגוף שהוא עפר מן הארץ שרוב בנינו מן העפר כמו שכתוב ברמב"ם ז"ל (בפרק ד' מהלכות יסודי התורה הלכה ד') ונעשין בבחינת נפש הבהמה היורדת היא למטה לארץ. ושם מושלין כל בחינת הרשעים ח"ו והחיצונים ושם נאמר לא תגלה ערוה. כי הם נאחזין בבחינה ו"ה שבשם שיוכל הרע ח"ו להאחז שם ונעשה בחינת ערוה רע ו"ה כנודע.

ואפשר לזה יאמר הכתוב (בתהלים קמ"ט, ו') רוממות אל וגו'. כי נודע אשר אף שח"ו אין הקב"ה צריך למעשה ידינו כמאמר הכתוב (איוב ל"ה, ז') אם צדקת מה תתן לו וגו' וכל כשרון מעשה בני ישראל הלה' תגמלו זאת הלא עיקר ההטבה אינו אלא לאדם. מכל מקום נחת רוח וכבוד לאל גדול ונורא מלך מלכי המלכים כאשר אנו מיטיבין מעשינו כי הוא רצונו וחפצו שיבחר האדם בחיים ובטוב בכדי שיוכל להיטיב לו על ידי מעשיו הטובים כי חפץ חסד הוא והוא רוממותו וגדולתו מן התחתונים שאמר ונעשה רצונו ויוכל להוציא טובו וחסדו מכח אל הפועל. וזה אמר רוממות אל פירוש זה שהוא רוממות לאל שהוא עבודתו יתברך, הוא רק בגרונם פירוש בגוף רוח ונפש (כי כן גרו"ן ראשי תיבות ג'וף ר'וח ו'נ'פש) רק בשלושה אלו תלוי כל גדולת האל ורוממותו להכניע אלה תחת ממשלתו ולהמליכו עליהם שלא יעשה בהם דבר אף במחשבה קלה בלתי עבודתו יתברך או דבר הנוגע לעבודתו לא זולת. או כה יאמר רוממות אל פירוש שצריך להגביה ולרומם לאל כי זה כל עיקר הבריאה והעבודה לעלות ולהתקרב לצור עולמים ברוך הוא רק בגרונם בגוף רוח ונפש כאמור כי אלו צריך להעלותם בכח על ידי העבודה בתורה ומצוות וקברות התאוה. אבל לא חלקים שלמעלה מהם כי הם מרוממים ועומדים ומוכנים תמיד לעלות למעלה.

ובזה יובן בפשטות מה שמבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל בכמה מקומות (ובפרט בכוונת קבלת שבת) שכל העליות ובירורי ניצוצי הקדושה מתתא לעילא הכל נעשה בכח שם מ"ב. כי נודעת לכל משכיל מסוד חכמי לב אשר כל העליות העולמות התחתונים מכונים על שם היד. כי הוא דומה לתחתון הרוצה לעלות אל העליון מגביה ידו למעלה ואוחז שם בכדי לעלות. ולפי שכל העליות בכל העבודות הוא רק בשלושה בחינות הנזכרים בחינת גוף רוח נפש, ושלושה פעמים יד הוא מ"ב. ועל כן כל העליות הוא בשם מ"ב כי כל העליות וכל הדברים שנפלו למטה ועולין על ידי מעשה בני אדם הכל הוא בשלושה ידות הנזכרים מספר מ"ב.

ואפשר שעל זה כיוונה נעמי ואמרה על בועז (רות ג', ב') הנה הוא זורה את גורן השעורים הלילה וגו'. כי בועז צדיק יסוד עולם בדורו, זה היה עבודתו מעודו להשליך את המוץ והקליפה מן הגורן שהוא שלושה בחינות ג'וף נ'פש ר'וח הנזכר, להפריד מהם כל בחינת הקליפות והרע וכל הדינים ולתקנם בתיקון הנכון שיהיו ראוים לעלות למעלה. ולזה אמרה גורן השעורים. כי נודע אשר בחינת השעורה הנה שרשה בשמאל מקום הגבורה ועל כן היא מספר ב' פעמים מנצפ"ך עם הכולל כמו שכתוב בקבלת האר"י ז"ל (בכוונת שבעת המינים). ועל כן הוא זורה את גורן השעורים כי בחינת השמאל והגבורה הוא הקרוב קרוב קודם לאחיזת החיצונים ח"ו. והיה זאת עבודת בועז צדיק יסוד עולם לזרות ולהבר משם כל בחינת המוץ והקליפות להעלותם למעלה אל חלקי נשמה חיה יחידה שלא יהיה כח להרע להאחז בהם.

ונוכל לומר אשר על כן צונו אלהינו ברוך הוא וברוך שמו להפריש שלוש תרומות מן התבואות קודם אכילת והנאת האדם ממנו, שהוא תרומה ותרומת מעשר והחלה שנקרא תרומה. כי תרומה הוא לשון הרמה מה שאנו מרימין על ידי זה ניצוצי הקדושה אשר בתבואה הזו למעלה למעלה כי הרמת התרומה מן התבואה הוא כעין הרמת היד בדבר שלמעלה להגביה את עצמו למעלה ולזה צריך שלושה ידות להתבואה בכדי להעלות הקדושה שבה על ידי שם מ"ב שהוא מספר ג' פעמים יד. וצריך האוכל והנהנה מהם לתקנם על ידי השלוש תרומות להעלות הנופלים למעלה. ועל כן תרומה השלישית נקראת בכתוב בשם חלה שהוא מספר מ"ג. וגם שיעורה, עיסת מ"ג ביצים נגד מספר חלה כי תרומת החלה היא היד השלישי הרומזת על גמר שם מ"ב וכל השלושה ידות מתאחדים לאחד הרומז באלף אלופו של עולם. ולהחזיר ניצוצי הקדושה על ידי הג' ידים לאחד ונעשה ג' ידות שם מ"ב לאחד מספר מ"ג מנין חלה. ועל כן הנה בכתוב הקודם נאמר והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לרמז על שני התרומות הקודמים לעיסה. ואחר כך אומר הכתוב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. פירוש כי ראשית העיסה נקרא חלה לפי שהוא סוף ג' תרומות העולים על ידי שם מ"ב לאחד מספר חל"ה. כתרומת גורן כן תרימו אותה. הרי הוא מורה באצבע כי הג' תרומות הללו הוא על שם תרומת גורן בחינת ג'וף נ'פש ר'וח העולים למעלה בג' ידות על ידי שם מ"ב וכן תרימו אותה ג' פעמים. או יאמר כן תרימו אותה כלומר כן כשמה חלה הרומז למ"ב ואחר כך תרימו אותה למעלה לקרבה לאור פני מלך חיים. או כן תרימו אותה בשיעור כשיהיה שיעור מ"ג ביצים כמספר חלה תרימו אותה. והכל על שם ג' הרמות הנזכרים הנוהגין בכל אדם ובכל הדברים כי כולם אין עלייתם כי אם על ידי האדם והבן זה. ועל כן אחר שלוש התרומות הוזכר עוד ג' לשונות תרומה שהוא תרומה כתרומת כן תרימו וגו' כי ג' הראשונות הם בחינת התחתונות העולים למעלה בחינת גוף רוח נפש. וג' האחרונות הם נשמה חיה יחידה שכל העולים עולים עד שם בחינת היחידה שהוא רשות היחיד יחידו של עולם. ודי בזה.

מראשית עריסותיכם תתנו וגו'. רבים ראו כן תמהו שהכתוב אינו אלא כפלו של ראשון והוא מיותר כולו. ואמנם לפי מה שביארנו במקום אחר ושורש הדברים הוא כי הן אפילו במצוות ה' אם האדם עושה אותן כגולם מצות אנשים מלומדה מחמת ההרגל מאז מיום הולדו להניח טלית ותפילין ולילך בציצית ולשמור השבת והמועדים ולהתפלל בכל יום וכדומה, ואינו שם על לבבו קודם לחשוב מחשבות על מה זה מקיים אותן המצוות. ח"ו המצוות הללו הם כגוף האדם כשהוא בלא נשמה שאינו בגדר אדם כלל. ונקרא נפל אשת בל חזו שמש (תהלים נ"ח, ט') כי הוא כמו המפלת נפלים שהוא גוף בלא נשמה. כי עשיית המצוות בגשמיות עשייתן הוא הגוף שלהן. והמחשבה הנכונה שבהם, הוא החיות הרוחניות שלהם. וכשהם נעשים בלתי חיוּת הרוחניות הרי הם ממש כמו נפל אדם בלתי חיוּת ונקרא, רבים חללים הפילה (משלי ז', כ"ו). כי אף שמלאים מצוות, מכל מקום אין בהם מתום שיהיה בהם כוונה תמימה לה'.

ועל כן שוקלין הזכויות והעבירות בכף המשקל כמו ששנו רבותינו ז"ל (ראש השנה י"ז.) ר' אלעזר אומר כובשו וכו' ר' יוסי בר חנינא אומר נושא וכו' ועיין ברש"י שם. ולכאורה הלא במנינא סגי למנות הזכויות נגד העבירות מי שיהיה לרוב הוא יהיה המכריע. ואמנם כי אין מצוה אחת דומה לחברתה ואין עבירה אחת דומה לחברתה. והוא כדמיון מלחמת גוי אל גוי בכלי קרב שאם יעמיד אחד חיילות הרבה לרוב ואולם שהמה חלושים ועקורים חולים מוכנים למות. והשני יעמיד נגדו מתי מעט אבל המה גבורי חיל מלובשים שריון בכלי זיין. ודאי שאלו המועטים יתגברו על הרוב להכותם מכת מות כי אין כח בהם לעמוד נגד הגבורים. וכן באישי ישראל העומדים לבקש תפילה ותחנונים ביומא דדינא יום ראש השנה שכל העולמות נידונין בו והקב"ה חפץ חסד ורוצה שיתגבר הזכות על החוב. ואמנם כי הן אפילו באותן שזכויותן מרובין מעוונותיהם במנין. מכל מקום הנה הזכויות המה חלושים חולים בלי חיוּת כלל או במעט חיוּת בערך החיות שבער בלבו בעת עשותם באהבת ויראת ה'. ונגדם עומדין העבירות גבורים וחזקים בחיוּת רב לערך החיות והחשקות והבערת האש שבער בלבו בעת העבירה לחמדת הדבר ההוא. ובמה יערוך מלחמה וקרב נגדם באלו הנפלים שאין להם כח לעמוד. ועל כן תמים דעות ברוך הוא שאין לפניו משא פנים ומקח שחד ליקח שחד מצוה סתם בעד עבירה סתם. אינו חושב וסופר המצוות נגד העבירות רק שוקלן בכף המשקל איזה כבידה ואיזה קלה לפי ערך נתינת לבו של אדם אל המצוה או העבירה.

ואמנם מי שעיני שכל לו לא כן עושה כי בגשתו אל הקודש לקיים אחת ממצוות ה' אז מעורר מחשבתו ולבבו תחילה למה מקיים מצוה זו. ומתחיל לחשוב כי כן צוהו בוראו ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא. והוא חומד וחושק לעשות מצוותיו באהבה גמורה בשמחה רבה ועצומה ולזכרון בין עיניו לפני מי הוא עומד ואת מי הוא עובד ואיך כל מצוה ומצוה הוא כתרי כתרים להיות עולה ויושב בראש אלהי צבאות. ועל ידי זה יפול עליו אימה ופחד ויראה ורתת וזיע וחלחלה. ורואה לדקדק במצוותיו שיהיו נעשין על צד היותר טוב וכשר בכל הדיקדוקים והיותר נאה ויפה להיות ראוי למלך הכבוד. ומבין קצת לפי ערכו בטעם כל מצוה ומצוה הן מי שחננו אלהים ברזי התורה מקבלת מרן הרב האר"י ז"ל הנמסר לנו בקבלה איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה. והן בטעמים הפשוטים המבוארים בדברי חז"ל כמו במצות תפילין המורים על יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם כשנזכור נסים ונפלאות שעשה בהוציאנו ממצרים ואשר לו הכח והממשלה לעשות בכל העולמות כרצונו וכו' ולשעבד על ידיהם תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו והנשמה שבראש כולם יהיו משועבדים וכו' כנזכר באמירת לשם יחוד וכו'. ואכן כי לא באמירה תליא מילתא לומר הלשם יחוד כאמירת התחינה בלא לב ולב ח"ו. כי אם שיהיה כן באמיתיות הלב לשעבד הלב והמוח על ידי הבנתו בגדולת הבורא ויכולתו וממשלתו. וכן בציצית שעל ד' כנפות המורה גם כן על יחוד הבורא לומר שבכל צד ופינה שיפנה יזכור בה' אלהיו. ומורים על שמותיו יתברך במנין החוטים והכריכות והקשרים כנודע למי שחפץ לידע עניני מצוותיו יתברך שלא יעשם כמצות אנשים מלומדה.

והעיקר בכל הטעמים ובכל הכוונות, קשירת הלב באהבה ויראה, והכוונה לקיים מצות בוראו שצוה בזה, ולעשות רצונו יתברך כדי שיהיה נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו שלא על מנת לקבל פרס בשום צד, ולתקן שורשם במקום עליון בשיעור קומה ולקשר נפשו ולהדביקה אל שורשה שורש אור אין סוף ברוך הוא הנעלם במצות הבורא להשלים אילן העליון ואדם העליון ולחבר הדודים וליחוד קודשא בריך הוא ושכינתא וכו' לאוקמא שכינתא וכו' ולגרום שפע בכל העולמות ולתקן הניצוצות וכו' לגרום זיווג בשם המיוחד וכו' כידוע. וכל אלה עיקרים הם לתת הלב לכל הדברים האלה קודם עשיית המצוה, אף לישא כל זאת על שפתיו לומר בפה מלא כל אלה. ועל ידי הבנתו במצוות ה' איך שכל מצוה ומצוה רומזת לשמו יתברך במנין ובמספר ובשורש החפצים ההם שהמצוה נעשית בהם למעלה. הנה שם ה' נקרא על כל מצוה ומצוה ואורו ברוך הוא חופף על גוף המצוות כדמיון הצורף שלוקח חתיכת כסף או זהב וחוקק עליה צורת המלך שעל ידי זה נתעלה החתיכה הלז בעילוי רב להיות שעליה נחקק פני המלך, ועתה אין ערך ודמיון לשויה. וכן במצוה שהוא חפץ מחפצי הארץ כמו האתרוג והלולב או חוטי הציצית וקלפי התפילין. כאשר האדם שם מחשבתו עליה באמת לשם ה' ומבין איך ששם ה' נקרא על זה. הנה נתעלה זה החפץ למעלה למעלה להיות שם אור פני מלך מלכי המלכים הקב"ה נקרא עליו. ועל זה נאמר וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם. פירוש כי הזכירה במצוות ה' להבין אשר זה מצות ה' הוא, ושמו כביכול נקרא על זה. הנה בזה ועשיתם אותם שעושה ומתקן את הדבר ההוא מחדש להיות בעשיה חדשה ודבר אחר ממה שהיה. שעתה הוא יקר הערך ואין ערוך אליה בהיותה מצות ה'.

ואפשר לזה רומז הכתוב (ויקרא י"ח, ה') ושמרתם את חקותי וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'. פירוש שתשמרו אותם בבחינה זו אשר יעשה אותם האדם שיעשה חפצי המצוות מחדש לתקנם בעשיה חדשה באור שם ה' עליהם. ובאיזה אופן יהיה זה, אומר הכתוב וחי בהם. כלומר שיעשה המצוות בחיוּת הרוחניות חיוּת בוערת באהבה ויראה ובכל הבחינות הנזכרים שלא יעשם כגולם בלתי חיוּת כוונות המחשבה. או יאמר וחי בהם כלומר שיניח חיוּת בהמצוות ההם שלא יעשה בבחינת הנפל גוף בלא נשמה. או יאמר וחי בהם אני ה'. כלומר לעורר בהם בחינת החיות הזה שאני ה' הוא המצוה עליהם ורצוני ושמי נקרא עליהם ואז ודאי ועשיתם אותם בתיקון החדש.

והנה נודע אומרם ז"ל (במדבר רבה י"ג, ו') מן היום הראשון שברא הקב"ה את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים. ובחינת הדירה הוא על אופן האמור כשלוקח אדם פרי מפרי הארץ או שאר חפצים מארץ התחתונה הלזו ומשרה עליהם שם ה' וקדושתו לתקנם בעשיה חדשה הרי שמו יתברך שוכן בתחתונים כמו בעליונים כיון שנחקק על חפצי העולם אורו ברוך הוא ויחודי שמותיו. וממילא כל בחינת הגשמיות אשר בדברים ההם הנמשכים משורש הרע כולם בטילין ומבוטלין עבור אורו ברוך הוא ומתמעטין והולכין. וחיות הרוחניות שבדבר ההוא מיום בריאתו מתעורר עתה ביותר ויותר מול אור ה' החופף עתה מלמעלה ושניהם כאחד מסייעין זה לזה לבטל הרע מיסוד עפר הגשמיות שבו כי באה עליו המלחמה פנים ואחור ואז נתגדל ונתקדש שם ה' בכל הדברים התחתונים שלזה היה עיקר הבריאה להרחיק החפצים הללו רחוק מאוד מאור פניו יתברך ואחר כך יתקרבו אליו מן המרחק הגדול על ידי עבודת האדם שבזה יטיב לכל העולמות כמו שהארכנו כמה פעמים בזה, ואז דירתו יתברך בתחתונים כי בכל דבר ודבר נתבטל בחינת הגשמיות והרע שבו ונתרבה אור חיות הקדושה אור פניו יתברך בכל מקום ומקום והוא שוכן בתוכם ואת זה חפץ.

ואכן כי הנה זה הכל נכון בדברים הנלקחים למצוות ה' שעל ידי חיוּת המצוה שורה אור ה' על הדבר ונעשה לו דירה בתחתונים ואולם בכל דברי העולם הנלקחים לדברי הרשות כמו כל התבואה הנלקח לאכילת האדם הוא וביתו וכל אשר לו וכל המלבושים שלובשים. לכאורה אין בהם במה להשרות שם ה' עליהם כיון שאינם נלקחים למצוה. אשר על כן גם על זה נתחכם האדון ה' צבאות וצונו בכל חפצי העולם שטרם הגיע הנאתן אל האדם, יעשה בהם מצוות ה' כמו התרומה מן התבואה, והחלה מן העיסה, וראשית הגז מן מלבושי האדם, וזרוע ולחיים וקיבה מבשר בהמה, ופיאה ממה שבשדות ואילנות ובכורים לה' וכדומה. וכאשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כלומר שיתן חיוּת בהמצוה לעשותן באהבת ויראת ה' ולהבין על ידי זה כי לה' הארץ ומלואה והכל שלו הוא. הוא בראם והוא נתנם לאשר ישר בעיניו, וצוה להפריש מהם כמה וכמה עד הגיעם למאכל אדם כי כל אלה הכל שלו הוא ואין אדם העובד את האדמה כי אם כאריס באדמת ה' למחצה ולשליש ורביע, ובזה משרה מלכות הקב"ה כביכול בכל הדברים התחתונים. כי לא מבעיא שהתרומה עצמה וכל המורם לה' מכל הדברים קודש הם לה', כי אם גם הנשאר אחריהם שורה בם אור קדושתו יתברך להיות ניכר שם ממשלתו וכוחו יתברך ושמלכותו בכל משלה. ובזה נתיחד שמו של הקב"ה בעולמו בתחתונים כמו בעליונים ונעשה לו דירה בתחתונים כמו בעליונים ונתיחד יחודו יתברך בכל העולמות ואשתמודע אלהותו יתברך בעילאי ובתתאי כמאמר אליהו זכור לטוב (בתיקוני זוהר י"ז:) ואנת אשתמודע מעילאי ומתתאי ואז והיה ה' אחד ושמו אחד כי אין דבר חוץ ממנו ואין מלא נימא יוצא מאחדותו יתברך.

ולזה אמר הכתוב מראשית עריסותכם תתנו לה'. ולכאורה היה לו לומר ראשית עריסותכם תתנו כמו למעלה. ואכן יאמר כי מראשית עריסותכם, על ידי זה החתיכה חלה שאתם נותנים תתנו לה' פירוש שתתנו כל העיסה כולה בזה לה' להיות בבחינת ועשיתם אותם שישרה אור פני מלך חיים על כל העיסה ויתבטל אחיזת הרע והגשמיות ממנה להיות תחת ממשלת הקב"ה ויתגלה מלכותו בכל הארץ כי לה' הארץ ומלואה. והיא תרומה לדורותיכם. פירוש שזאת לכם לתרומה והתרוממות לדורות עולם כי עד כמה וכמה תגדל שכר האדם העובד בזה, המקרב את הארץ ואשר עליה לה'. כי הוא העושה שלום בפמליא של מעלה ושל מטה ליחדן לאחד ולהמליך מלכותו יתברך בארץ התחתונה שאין קץ לשכרו, כי זה עיקר תענוג ונחת רוח הבורא, והשכינה מתקשטת בזה בקישוטין דלא הוו והאיש הזה נתגדל ונתרומם למעלה למעלה כדמיון אוהב המלך אשר מוסר נפשו להביא את בן המלך ממרחקים אצל אביו שנעשה זה מקורב אל המלך בחשיבות גדול לעילא לעילא, וחוץ מברכת ה' שמגיע לאדם הזה על ידי זה. כי על ידי העלאת המיין נוקבין הזה שמקרב למעלה התחתונים לה', תיכף ירד ויושפע בחינת המיין דוכרין בכל מיני ברכות וישועות ושפע רב לכל העולמות, ומשם על שורש נשמת אדם הזה לברכו בשפע וברכה בפרנסא דנשמתא ופרנסא דגופא, והוא תרומה לדורותיכם ודאי. וכל ימי הדורות לעולמים כשיתנו זאת על לבם שכל הארץ של ה' הוא ויראו בכל כוחם להחזיר האבידה לבעלים על טוב כוונתם בכל דברי הרשות לשם ה', ודאי תרומה גדולה יהיה זאת להם וכאמור.

דבר אל בני ישראל ואמרת וגו'. צריך לדעת כפל אומרו דבר ואמרת וגו'. ואפשר לומר בדרך הרמז כי ידוע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בפרי עץ חיים בכוונת הציצית) כי כוונת הציצית הוא על שני בחינות. כי הטלית גדול גופיה בלא הציצית מרמז על בחינת אור המקיף הגדול. ויש עוד מקיף אחר הקטן ממנו וכו' ולפי שהמקיף קטן מובלע תוך טלית גדול שהוא גדול. לכן אינו ניכר אלא בסיומו בסוף הכנפיים והוא בחינת ציצית וכו' עד כאן. והנה נודע אשר מלת אמרת מורה לפעמים על לשון מלבוש (כמו (איכה ב', י"ז) בצע אמרתו ואמרו חז"ל (איכה רבה ב', כ"א) בזע פרפוריה דיליה. והוא לבושו כביכול כמו שכתוב שם במפרשים. או מלשון (דברים כ"ו, י"ח) וה' האמירך היום שפירושו שהלבישך באור המקיף כידוע). ולזה אמר דבר אל בני ישראל שיהיו יודעים שני הבחינות שבמצות ציצית. אחת ואמרת אליהם פירוש לקחת לעצמם בחינת אמרת שהוא מלבוש בחינת אור המקיף הגדול. והשנית ועשו להם ציצית על הבגד הזה בחינת מקיף הקטן ולהגין על הדורות הבאים אחריהם המתחיל מהחזה ולמטה כנודע לחכמי לב.

והיה וגו' וזכרתם וגו' ועשיתם אותם. עיין בדברינו למעלה בפסוק מראשית עריסותיכם תתנו שפירשנו בזה.

ולא תתורו וגו' אשר אתם זונים וגו'. יתבאר על דרך שאמרנו על פסוק (משלי ט', ה') לכו לחמו בלחמי וגו'. כי הן אמת אשר מי שנגע יראת ה' בלבבו והתחיל ללקט אורות נתיבי אלהינו יתברך ללכת קצת בדרכי עבודתו אהבתו ויראתו. נפשו יודעת מאוד כי אי אפשר להתחיל בעבודה על דרך האמת שלא להשטות עצמו, כי אם אחר פרישות כל התאוות וחמדת הבלי הזמן ותעתועיו ממאכל ומשקה וזיווג עם אשתו ומלבושי כבוד ותפארת מן האדם. כי כל עוד כח בו ותאוה בלבבו לכל אלה, לא יתכן אליו העבודה באמת כי יערבב בה כמה פניות ויצא חוצה ח"ו בכמה דרכים דקים בעירוב מחשבות למענו גם כן. ולא מבעיא שלא בשעת התורה והתפילה והמצוות שיבוא בקרבו כמה מחשבות חוץ מדברים הנוגעים לעסקי גופו ואשתו ובניו שלא ביחוד לשם עבודתו יתברך. כי אם אף בעת עומדו לשרת את פני אלהיו בתורה ותפילה ומעשים טובים, כמה פניות ומחשבות חוץ יבוא בקרבו לבלבלו ולהוציאו מכוונת אמת שיהיה בלתי לה' לבדו. ואין ספק שלא יתכן העבודה השלימה כי אם בפרישות התאוות מכל וכל בשלימות שלא יחמוד אליהם כלל ולא יחשוק אותם בלבבו לעולם ויהיו נמאסין ומבוזין בעיניו בתכלית, כידוע לכל משכיל. וכבר כתב החסיד הקדוש בחובת הלבבות (שער חשבון הנפש אופן כ"ה) כי כאשר לא יתכן האש והמים בכלי אחד כן לא יתכן אהבת עולם הזה ואהבת הבורא בלב אחד ודי בהערה זו.

ואכן כי עתה ידמה האדם כאשר יקבל עליו עבודתו יתברך. אשר חלילה לו מעתה לאכול כלל כי אם לעתים רחוקות להחיות נפשו מעט והשאר יתענה, ולא להלביש עצמו בבגדים כלל כי אם מעט מן המעט וזאת בלויי סחבות המבזים לובשיהם, ולבוא אל אשתו פעם אחת ביובל לקיום המין לא זולת. ונמצא אשר ח"ו לתוהו ברא הקב"ה כל אלה בעולמו כמו בשר וכל מיני פירות ובגדי כבוד וכדומה. כי די בלחם צר לבד ולהלביש עורות עזים על בשרו לעמוד כך לעולמים. לא כן אחי כי לא לתהו בראה כי אם לשבת יצרה וכל פעל ה' למענהו וכל הנברא לכבודו ברא. ובכל הדברים שבעולם יש בהם אור וחיות מאת ה' המהוום תמיד ומעמידם על עומדם כי אלמלי יצויר העדר שפעו וחיותו יתברך מן כל הנמצאים שבעולם אף על רגע אחת היו כל העולמות כלא היו והיו לאפס ואין. ואך הנה בטובו הוא מחדש בכל יום תמיד בכל רגע ורגע מעשה בראשית. וחידושו הוא שמשפיע תמיד אורו וחיותו לכל הנמצאים כאשר בראש הבריאה שהאיר באורו לכל דבר ברוח פיו יתברך והמציא את כל הנמצא. כן עד עתה מאיר בכל רגע ורגע מאורו יתברך לכל הבריאה להעמידם על קיומם ומכונם. ובלא זה היה כל העולם לאפס ואין. ונמצא איך יאמר האדם שיבזה בלבו כל הדברים והם כולם מלובשים באורו יתברך.

ואכן כי אמת שצריך האדם למאס בלבבו בתכלית המיאוס כל בחינת הגשמיות שבדברים ההם הנוגעים לתאות גופו שלא לצורך עבודתו יתברך. כי כל התאוות שאינם לשמו יתברך באמת הם מבוזים כטינוף הצואה ויותר. אבל יאהב ויחמוד לאור ה' אשר בדבר ההוא לעובדו יתברך בזה עבודה תמה לברך עליהם ברוך שככה לו בעולמו לאכול ולשתות מאשר חננו ה' בזה השולחן אשר לפני ה' באימה ויראה באהבה ושמחה לשמו יתברך לקרב הדברים האלה לה' אלהיו על ידי כוונות הראוין ורצוין לפניו יתברך שביארנו קצתם בכמה מקומות. ולהתפאר בבגדי כבוד לפניו יתברך בעומדו לשרתו ולברך בשמו בזה אלי ואנוהו. ולהכין בגדים חשובים לשבתות ומועדי ה' להיות בזה נחת רוח לפניו ברוך הוא. וכל זה שלא לערבב בו מחשבה קלה להנאתו ותאותו כי אם ביחוד לה'.

ועל אופן זה ודאי שאסור לאדם להרחיק עצמו מדברים שחננו ה'. אדרבה לראות תמיד לקרבם לעבודתו באכילה ושתיה ובגדים וכסף וזהב ודירה נאה וכל החפצים הטובים הנאים למי שיודע בהן דרכי עבודתו יתברך ונפשו יודעת קצת שורש כל החפצים שבעולם הזה בשמי השמים במרכבה העליונה בכדי להעלותם לשרשם ולעשות בהם יחודי וזיווגי שמותיו יתברך ולהמליכו ולהמשילו יתברך על כל הדברים התחתונים האלה לקחת כולם לעבודת ה' שיהיה מלכותו בכל משלה כאשר הארכנו בבחינה הגבוה והנורא הזו במקום אחר.

ולזה אומר הכתוב אשר התורה מכרזת ואומרת (משלי ט', ה') לכו לחמו בלחמי, כלומר לא תסברו שמי שמקבל עליו עול תורה צריך להתענות כל ימיו להרעיב נפשו תמיד. לא כן, כי לא ירעיב ה' נפש צדיק. ולכו לחמו פירוש אכלו לחם, אבל בלחמי. פירוש שלא למענך ולמען תאות גופך כי אם בלחמי על דרך התורה והמצוה בכוונות הרצויין לפני מי שאמר והיה העולם. ולא לחם לבד כי אם אפילו ושתו ביין מסכתי כי גם יין בריה מה' הוא ושורשו גדול למעלה במקום יין המשומר בענביו. ואך כי הוא אסור במגע נכרי שלא לשתותו כנכרי למען תאות הגוף כי אם ביין מסכתי על דרך התורה. כי זכה משמחו וזכה נעשה ראש כמאמר חז"ל (סנהדרין ע'.). ולא זה בלבד שאדם מצווה ומותר לו להכניס בדברי הרשות לשם ה' יתברך כי אם אף במדות הגרועות האסורות לנו מכל וכל שהם מתועבים לפני ה' בתכלית התיעוב. מכל מקום אם האדם נכנס בהם לשם ה' באמת ובתמים הרי הם חביבים ומרוצים מאוד לפניו. והאדם מוכרח להכנס גם בהם אף שהוא מסירת נפש ממש כי הלא הם מדות האסורות. מכל מקום לשם ה' חביבים הם. כמו האכזריות שהוא מדה גרועה ומתועבת מאוד וכמו שאמרו חז"ל (עיין יבמות ע"ט.) האכזרי צריך לחוש ליחוסו שאין האכזריות מצויה אלא בגוים עובדי עבודה זרה ולא בישראל כי הם רחמנים בתולדותם. והגבעונים שהראו אכזריות על בני שאול נאמר בהם (שמואל-ב כ"א, ב') והגבעונים לא מבני ישראל המה. ונאסרו מלבוא בקהל ישראל על ידי זה כמו שאמרו (ביבמות ע"ח:). מכל מקום אדם העושאה לשם ה' להתאכזר על הרשעים לרודפם עד חרמה כשהשעה נצרך לזה, חביבה היא וחשובה לפניו. צא ולמד מה שקרה לשאול מלך ישראל כשריחם על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר ואמר אם אדם חטא בהמה מה חטאה. הנה מאסו ה' ממלוך על ישראל עבור זה ויצא בת קול מן השמים ואמר לו (קהלת ז', ט"ז) אל תהי צדיק הרבה כמאמר חז"ל (יומא כ"ב:). ובביאור אמרו חז"ל בזה (בילקוט שמואל רמז קכ"א) כל שהוא רחמן על אכזרי לסוף נעשה אכזר על הרחמנים. וכן בכעס וגבהות וכל מדות האסורות, אם אדם עושאן לשם ה' טוב וטוב הוא. ואפילו בעבירה גמורה אמרו חז"ל (נזיר כ"ג:) גדולה עבירה לשמה, מיעל אשת חבר הקני אשר בין רגליה כרע שכב ונאמר עליה (שופטים ה', כ"ד) מנשים באוהל תבורך, מאן אינון נשים באוהל שרה רבקה וכו'. ואפשר לזה יאמר הכתוב (תהלים קי"ט, ג') אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. כלומר כשגם בדרכיו של העבירה הלכו, מכל מקום שמרו עצמן ולא פעלו עולה וכיוונו בה לשם ה'.

ולזה אמר הכתוב כאן אחר שהזהיר על מצות ציצית על ארבע כנפות כסותו המורה שבכל צד שיפנה יזכור את ה', ולא יעשה דבר כי אם עבודתו יתברך. וכאשר אמר וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם כלומר שלא תעשו שום דבר אחר כי אם מצוותי ולא דבר חוץ ממנו (כמאמר חז"ל (יומא י"ט:) על פסוק (דברים ו', ז') ודברת בם בם ולא בדברים אחרים. וכן ועשיתם אותם ולא דבר אחר). ופן יסבור האדם שאין לו רשות לשום דבר גופניות לדרוך בה רק יומם ולילה לעסוק במצוות התורה. על כן אומר לא כן כי ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' אשר אתם זונים אחריהם. פירוש כי באמת אתם זונים אחריהם, וזונים הוא מלשון מזון כמו שפירשו ברחב הזונה פונדקיתא (תרגום יונתן ביהושע ב', א'). כלומר כי הרשות נתונה לכם ואתם מוכרחים להיות ניזון אחריהם ליהנות מכל חפצי העולם הזה. ורק שלא יהיה בתאות לבבכם ועיניכם לחמדת הגוף הנגוף לבוא לבית רחב הזונה להרחיב המזון לתאות לבכם. רק,

למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי וגו'. אמר כל לשון רבוי. פירוש כל אשר צויתי אפילו לדבר עבירה כמו להכרית בהמות עמלקים וכדומה בכל הדברים דברי הרשות או דברי עבירה ממדות האסורות. שלא תעשם רק לשם ה' לכבודו באמת לאמיתו. שלא להשטות עצמו לומר בפיו אני עושה זאת לשם ה' ובלבבו חומד לאותן הדברים מתאות גופו. רק והייתם קדושים לאלהיכם כי בחינה זו נקרא קדושה ההולך בכל חפצי העולם ומקדש עצמו בהם שלא לעשותם רק לה' בלבד כמאמר חז"ל (יבמות כ'.) קדש עצמך במותר לך וכו' ולא ישתמש בהם כי אם מה שהוא בהכרח לה' ולא יותר, בבחינת רחב הזונה כאמור.

וחיבה יתירה נודעת להמרגלים אשר שלח יהושע שנאמר בהם (יהושע ב', א') ויבואו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה. כי י"ה הושיע אותם מלטעות בעצת מרגלים שהוציאו דיבת הארץ לומר ארץ אוכלת יושביה כי פירותיה לרוב שמנם וגדלם קשין לגוף כחרבות וממיתין את בעליהן. או אפשר ארץ אוכלת יושביה לפי ששומן הפירות גדול עד שהאוכלם נמשך מאוד אחרי התאוות והחמדות הגופניות ובא על ידי זה לעבור כל העבירות כמאמר הכתוב (דברים ל"א, כ') כי אביאנו אל האדמה ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו'. ועל ידי זה ותקיא הארץ את הדרים עליה ואוכלת יושביה. ואמנם טעות גדול טעו. כי לכו לחמו בלחמי כאמור. ואדם האוכלם לשם ה' שלא לתאותו, ודאי כי יפין הם מאוד לנפש ולגוף. ואכלת ושבעת וברכת את ה', לא ח"ו להרשיע מזה אם אוכלן אדם על דרך הנזכר בזה השולחן אשר לפני ה'. ועל כן מרגלי יהושע לא טעו בזה, אדרבה ידעו כי טובה הארץ ויאכלו וישבעו מטובה לילך בהם בדרך המלך מלכו של עולם ברוך הוא. ועל כן העיד הכתוב עליהם, ויבואו וגו' וישכבו שמה. כי וישכב הוא בחינת יש כ"ב המורה על כ"ב אתוון דאורייתא (כמו שאיתא בתיקוני זוהר תיקון י"ח, ל"ד). והם אף על פי שנכנסו לבית רחב הזונה לא עשו שם כלום כי אם וישכבו שהוא תיקון אותיות התורה על ידי העלאת הניצוצות כנודע לטועמי מעץ החיים.