הנה עם יצא וגו'. להבין אמירת בלק בזה שהיה לו לומר הנה עם ישראל כסה וגו' כי מה נפקא מינה לו בזה אם הוא עם יצא ממצרים או לא. ואמנם כבר כתבנו שעיקר יראת בלק היה עבור שראה בהם שיש בהם איזה בחינה שנוצחים בזה שלא בכוחם. ולא מחמת שהם מרובים מכל העמים. רק איזה סגולה רוחנית בדבר בנצחונם. ולזה אמר הנה עם יצא ממצרים מה שנודע שאין בזה דרך הטבע כלל כי עבד אין יכול לברוח וכו' ומכל שכן ס' רבוא כמאמר חז"ל (מכילתא על הפסוק עתה ידעתי י"ח, י"א) ועוד שכסה את עין הארץ הוא סיחון ועוג הנקראים עין הארץ (במדבר רבה כ', ז') שהיה כל עיני הארץ עליהם והוא כסה אותם ומחו את שמם. ואין זה כלל מדרך הטבע לומר שמרוב גבורת כוחם או מחמת רובם כי מי יתיצב לפני בני ענק. ובודאי יש בזה איזה דבר רוחני שהם סגולה מכל העמים לנצח שלא בדרך הארץ. ועל כן,

ועתה לכה נא ארה לי וגו'. כי אין לי בשום דבר להוושע בזה לא בעם כבד ולא ביד חזקה כי אם בכח הרוחני שבך לקלל אותם בפה החזיר כי על ידי זה אולי אוכל נכה בו פירוש לחסר אותם ממעלתם הרמה שבהם כמו שפירש רש"י לחסר מהם ולא חסרון נפשות כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט כיון שנצחונם שלא בטבע רק לחסר אותם ממעלתם וסגולתם שיש להם מקונם וצורם.

או יאמר ועתה לכה נא ארה לי וגו' את אשר תברך מבורך וגו'. להבין דקדוק אומרו ארה לי ולא סתם ארה את העם וגו' וגם לדעת למה מזכיר לו כאן הידיעה שברכתו ברכה הלא כאן לא נצטרך כי אם לקלל כאומרו לכה ארה וגו' והיה לו לומר אשר תאר יואר לבד. והנראה על פי אומרם ז"ל בפסוק הזה (במדבר רבה כ', ז') כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו' מנין היה יודע שבשעה שביקש סיחון להלחם במואב היה מתיירא לפי שהיו גיבורים שכר בלעם ואביו לקלל את מואב שכן הוא אומר (במדבר כ"א, כ"ז-כ"ט) על כן יאמרו המושלים וגו' כי אש יצאה מחשבון וגו' אוי לך מואב וגו' לכך אמר כי ידעתי וגו' עד כאן. ואכן כי בזה עדיין יש להסתפק באופן הצלחת סיחון על ידי בלעם אם מחמת שבירך את סיחון והצליח במלחמתו או עבור שקילל את מואב. ונראה שעל כן אמר הכתוב וירא בלק וגו' את כל אשר עשה ישראל לאמורי ולכאורה מפני מה הזכיר דוקא אמורי שהוא סיחון ולא עוג שכפי הנראה היה עוג חזק ממנו כמאמר הכתוב (דברים ג', י"א) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים וגו'. ואכן עיקר יראתו היה ממה שראה מפלת סיחון. כי בראותו שנפל סיחון לפני ישראל הוכיח מזה כי ודאי לא בירך בלעם את סיחון במלחמת מואב. כי אם היה מברכו. הלא ידע שאשר יברך הוא מבורך ולא היו ישראל מנצחין אותו ובודאי קילל את מואב. ונמצא הוא מוכן לקללה מאז. ומה סיחון שלא נתקלל נפל לפני ישראל, מכל שכן הוא שתולין הקללה במקולקל. ולפי זה לא היה אפשר לבלק לבקש מבלעם שיברך אותו כי כבר ארור הוא מאז ולא תחול הברכה עליו כי אין ברוך מדבק בארור. ולא היה יכול לבקש כי אם לקלל את ישראל. ואמנם כי הוא גם כן מקולל ומה יפעל בזה ולכאורה אין לו תקנה אלא קבורה. ואכן כי כבר אמר עשו (בראשית כ"ז, ל"ח) הברכה אחת היא לך וגו' וכן כאן בהיפוך וכי קללה אחת יש לו ויכול הוא לקלל את ישראל ח"ו בקללות נמרצות כל כך שיהיה מקולל אף נגד מואב שיוכל מואב לשלוט עליו. ולזה צוה בלק לאמר לבלעם בלשון הזה לכה נא ארה לי את העם פירוש שתקללם כל כך שיהיו מקוללים אף לי אף כנגדי יהיו הם המקוללים. ואם תאמר למה אני צריך לזה. לזה אמר כי ידעתי מכבר את אשר תברך מבורך וגו' ומוכח מזה שבודאי לא ברכת את סיחון כאשר נלחם עם מלך מואב הראשון וקללת את מואב. ואין תקנה כי אם באופן זה שיהיו ארורים אף לי ולנגדי כמדובר.

לינו פה וגו' והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר וגו'. תיבת דבר לכאורה מיותר והיה די לומר והשיבותי אתכם כאשר ידבר ה' וגו' ויבואר על דרך מאמר חז"ל (מגילה י"ד:) ויאשיה גופיה היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה אמרי דבי ר' שילא מפני שהנשים רחמניות הן. והענין הוא כי באמת ודאי אשר אין נביא רשאי לחדש דבר מעצמו בנביאות הקב"ה להוסיף או לגרוע. רק הוא כדרך המשל המשקה אשר תסנן ועוברת דרך הכלי. אז אם הכלי יש לה מתיקות בעצם. גם המשקה העוברת בתוכה מקבל מעט מתיקות אף אם המשקה אינו מתוק כל כך. וכן להיפוך אם הכלי מר הוא או עפוץ יקבל המשקה מעט מרירות לתוכה אף אם המשקה הוא מתוק בעצם. וכן בנבואת ה' יתברך כיון שהיא עוברת בפה הנביא אז אם הנביא הוא רך לבב ורחמן בעצם גם הנבואה מקבלת רחמנות ויורדת בחסד ואהבה ורחמים. וח"ו אם הנביא אינו רך לבב כל כך בטבעו ונמצא בו אכזריות, גם הנבואה מקבלת מדת אכזריות ויורדת בגבורה ודין. ועל כן קדוש ה' ירמיה הנביא שמצינו בו אכזריות לעוברי רצונו יתברך עבור קנאתו הגדולה בה' לאמור ח"ו ימחו על קדושת שמך כמו שמצינו לו בקללתו לאנשי ענתות (ירמיה י"א, כ"א-כ"ג), לא חפץ הקב"ה להעביר הנבואה דרך פיהו כי אם על ידי חולדה הרחמנית בעצם, שבמתק לשונה יומתק הנבואה קצת שתרד בחסד וברחמים. וכן כאן אצל בלעם הרשע עין רעה ואכזרי לאוהבי ה' זרע אברהם עבדו. סבר בדעתו כי אף שלא יוכל לשנות את דבר ה' קטן או גדול. רק כיון שיעבור הנבואה דרך פיהו, יתאכזר על ישראל בלשונו שתרד הנבואה בדין להרע להם. ועל כן כשבאו אליו שרי מואב וידברו אליו דברי בלק והוא ודאי כי הוא היה חפץ להרע לישראל יותר מבלק לגודל רשעו וגם היה בן ללבן הארמי אובד אבי כמאמר חז"ל (עיין ילקוט פרשה זו ובסנהדרין ק"ה.). ואמנם הנה ידע כי עם ה' אלה והוציאם ממצרים כתועפות ראם לו ולא הועילו חכמי מצרים בחכמתם והחרטומים והמכשפים בכשפיהם וגם הוא בעצמו היה באותו עצה עם פרעה כמאמר חז"ל (סוטה י"א.) ולא היה יכול להם. כי הקב"ה כביכול שיבר והכניע כל בחינת הכשפים ומערכת המזלות וכוכביהם שהם קשורים בהם. רק בחינה זו יכול לעשות כשיתנבא עליהם מה', להתאכזר קצת בלשונו הרע שתרד באכזריות ובדין. ולזה אמר להם כי לא אוכל לעשות בכוחי בכישוף ובקללה. רק לינו פה וגו' והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה'. פירוש שאני אשיב דבר הגם שיהיה כאשר ידבר ה' שאיני רשאי לחדש, רק כשאני אשיבו יהיה קצת כדבר היוצא מפי עצמי, שבידי להמירו במרירות בעין רעה ואכזריות.

או יאמר והשיבותי וגו'. שאני אשיבו מכאשר ידבר ה' שבידי להשיבו קצת לרעה על ידי העברת פי. וה' היודע מחשבות לבבו הרע אמר לו לא תאר את העם כי ברוך הוא ואמרו חז"ל (במדבר רבה כ', י') שאמר בלעם כששמע אומרו לא תאור. אם כן אברכם אמר לו אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא משל אומרים לצרעה לא מדובשך וכו'. ולכאורה מאין יבוא בלעם לומר אם כן אברכם הלא חלק הרע ישנא חלק הטוב והוא לא חפץ בברכה ותרחק ממנו. ואמנם כי חפץ להוריד הברכה דרך פיו להכניס בה אף וצרה בלשונו ועינו הרעה. ועל כן אמר לו הקב"ה אינם צריכים וכו' לא מדובשך וכו' כיון שכוונתך לעקוץ אותם עקיצת נחש בברכתך לא מעוקצך וכו'. ולזה כשבאו שנית השלוחים מבלק אמר להם לא אוכל לעבור את פי ה' וגו' לעשות קטנה או גדולה כלומר כי אפילו קטנה על כל פנים להמיר ברכתו במקצת לא אוכל ומכל שכן גדולה כי חתם פי שלא לדבר כלל לא בקללה ולא בברכה. ולא אוכל לעבור אפילו בקטנה כי אפילו קטנה אם ארצה לעשות אצטרך לעבור על דבריו שהזהיר שלא לדבר כלל. וזה אין בכוחי. ואמנם הנה בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ועל כן אמר לו הקב"ה אחר כך קום לך אתם כמאמר חז"ל (שם שם, י"ב). ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. כלומר שלא תוכל להוסיף או לגרוע כלל עבור מהותך ורעתך בעצם, כי רק אותו תעשה ולא דבר אחר כלל כי לא היה כלל בחינת הדין באותן הימים ומה יועיל הרשע ברשעו אם אין דין למעלה. ואך אף על פי כן נתהפכו כל ברכותיו לקללות חוץ מאחד כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ה: הובא בילקוט פרשה זו) שלא חפץ הקב"ה בברכת אותו רשע שלא יאמרו ברכותיו עשתה פירות כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס', י"ג) גבי רבקה.

ויבוא וגו' ויאמר מי האנשים וגו'. מלת עמך שבכתוב לכאורה מיותר ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (עבודה זרה נ"ה.) החליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם וכו' וכן כאן הנה הקב"ה כיוון לטובה לשאלו מי האנשים וגו' כדי ליכנס עמו בדברים כפירוש רש"י. ואך הוא ראה וטעה לסבור שח"ו פעמים אין הכל גלוי לפניו. ואמנם כי בשתים טעה כי היה מסופק בזה אם זה אמת שלפעמים אין הכל גלוי וכו' או על כל פנים היתה כוונתו בשאלתו לומר כי מי האנשים האלה האינם חשובים עמך שישבו אתך בצוותא חדא כמו שאמר למעלה וישבו שרי מואב עם בלעם. כי לצד רוח גבוהה שהיה בו. דן בנפשו שיכוון הקב"ה שאין כבודו לישב עם אנשים פחותים ממנו. ועבור זה הוסיף לו הקב"ה כביכול מלת עמך להחליקו בדברים. לשאת אותו עד תכלית גבהותו להוסיף לו גיאות על גיאות שיסבור שהקב"ה מקפיד על כבוד החמור. וזה הוא מפלתו כי גאות אדם תשפילנו (משלי כ"ט, כ"ג). ועל כן השיב להקב"ה,

ויאמר בלעם וגו'. כי לפי שהיה מסופק על שאלת הקב"ה אופן כוונתו כאמור. אמר בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי. כי אם היה השאלה סתם שלא ידע ח"ו, הרי התשובה בלק בן צפור שלח, ולזה לבד לא היה צריך לומר מלך מואב. ואך על הספק השני אולי מקפיד ה' על כבודו אמר מלך מואב כלומר והרי הם שלוחי המלך ואפילו אם אינם חשובים כל כך איני מביט על חשיבותם כי אם על חשיבות מי ששלחם אלי. ולזה הרבה לספר לפני מלך עולמים ברוך הוא כל המעשה ואמר,

הנה העם היוצא וגו' ויכס וגו'. ולכאורה מה לו לספר דבר אשר לא נשאל עליו, כי לא שאלו רק מי האנשים האלה ודי התשובה שהם שלוחי בלק. ואם יוסיף לשואלו למה באו, יספר לו. ואמנם לצד שהיה מסופק בשאלתו יתברך אולי הוא מקפיד על כבודו כאמור, והשיב שהם שלוחי המלך. והיה מסופק כי אפשר זה אינו אלא לתרץ ישיבתו והתחברותו עמהם בביתו, כי לאחר שבאו אליו בשליחות המלך מוכרח לקבלם בביתו בסבר פנים יפות אף שאינו לפי כבודו כל כך. אבל להלוך עמהם בכל הדרך זה ודאי אינו כבודו להלוך עם אנשים פחותים האלה. וגם לא יהיה תפארתו בזה בכל הדרך לפני בני אדם גם בני איש שילך עם הפחותים האלה. ועל כן סיפר לו שבאו בכדי שילך עמהם למואב בכדי לשמוע מפיו יתברך מה יאמר לו בדבר ההליכה עמהם. ולזה,

ויאמר אלהים וגו' לא תלך עמהם וגו'. נתן לו חכה כבראשונה להחליקו בדבריו יתברך להעלותו על רוח גבוהה שיפול משם. ואמר לו, עמהם, שלכאורה מיותר. ואכן הכל בכדי שיסבור בלעם שההקפדה הוא על ההליכה עמהם דווקא פחותי ערך כאלה לצד כבוד גדלו. אבל לא על גוף הנסיעה. ולזה,

ויקם בלעם וגו' מאן ה' לתתי להלוך עמכם וגו'. עמכם דייקא אין רצונו שאלך אלא עם שרים גדולים מכם כפירוש רש"י. כי כן אמר לא תלך עמהם. או אפשר לומר כי עדיין היה מסופק אם הכוונה על גוף ההליכה או על ההליכה עמהם. ולזה אמר מאן וגו' לתתי להלוך וגו' כלומר כי אילו נתן לי רשות להלוך היה לי תשובה על הכל שמסכים על גוף ההליכה ועל ההליכה עמכם. אבל עתה שמנע ההליכה לא ידעתי אם אין המניעה עבור עמכם שאין רצונו שאלך עמכם אלא עם שרים גדולים. ועל כן אומר הכתוב,

ויסף עוד בלק שלוח שרים וגו'. שמלת עוד לכאורה מיותר ואמנם יאמר שעוד זאת עשה בלק לשלוח שרים רבים ונכבדים מאלה. בכדי שיתגלה בזה אופן כוונת ה' יתברך. כי אולי היתה ההקפדה על כבודו. עשה עוד זאת אולי על ידי זה יביאו אל ארצו. ואפשר עוד. לפי מה שכתב בעל אור החיים הקדוש (בפסוק ויבוא אלהים וגו') כי יקפיד ה' על כבוד בלעם בערך האומות כי הוא נביא עליהם וכו'. אולי כן הוא האמת שהיתה כוונת הקב"ה באומרו לא תלך עמהם כי אין כבודך להלוך עם נבזים האלה למולך. ועל כן אחר שהוסיף בלק שלוח שרים רבים ונכבדים נאמר,

ויבוא אלהים וגו' קום לך אתם וגו'. אף שתחילה אמר לא תלך עמהם. ואולם עמהם דייקא אבל עתה קום לך אתם, אתם דייקא שבאלה כבודך (ולא נצטרך לדרשת חז"ל (סנהדרין ק"ה.) שאמרו בזה חוצפא אפילו כלפי שמיא וכו').

וילך בלעם וגו' ויבואו קרית חוצות. חז"ל אמרו (מדרש רבה על פסוק זה והובא ברש"י ז"ל) עיר מלאה שווקים אנשים ונשים וטף בחוצותיה לומר ראה ורחם שלא יעקרו אלו וכו'. והנה לכאורה הרי בלעם אמר לו הדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר ומה יועיל רחמי רשע בלעם בזה. ואמנם כיוון רשעתו על דרך מה שאמרו חז"ל (מגילה י"ד:) למה הניח יאשיה את ירמיה ושלח אל חולדה וכו' מפני שהנשים רחמניות הן וכו'. והענין הוא כי כשהנבואה באה מפני הנביא הרחמן, ממתיק הוא בלשונו את הנבואה הקשה. ועל כן כששמע מפה בלעם שאמר, הדבר אשר ישים אלהים בפי וגו' הבין בזה שהנבואה יתאמר על ידו והקדים לעורר רחמנותו על עם מואב בכדי שימתיק הוא החזון הקשה אשר יאמר לו עליהם ואולם פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר כי שמו יתברך אמר לו מפורש ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר. כלומר אינך רשאי להוסיף או לגרוע על חוט השערה רק אפס הדבר אשר אדבר אותו תדבר בלי שינוי כל שהוא. וגם בבית הרשע בעודנו במקומו אמר לו ואך את הדבר אשר אדבר וגו' כלומר רק זה הדבר בלי שינוי. ואמנם בלעם שידע כי לא יועיל רחמנותו בזה מה הלך הוא לשם. ואולם שסבר כי אפשר יעורר רחמנותו של הקב"ה על מואב הרשעה שלא יאבדם ועל זה נאמר וילך וגו' ויבואו וגו' מקיש ביאה להליכה שאף ההליכה היה בכדי שיבוא לראות עיר מלאה אנשים וטף ואפשר יעורר בזה רחמנות של שמו יתברך ויניחו לקלל את ישראל ח"ו.

ויזבח בלק בקר וצאן וישלח לבלעם ולשרים אשר אתו. לכאורה לא ידענו מהשרים שהיו עם בלעם כי הלא לא לקח עמו כי אם את שני נעריו. וחז"ל אמרו (במדבר רבה כ', י"ז) שהתחיל בלעם חורק עליו שיניו על מעט המנה שלא שלח לו אלא בקר וצאן אחת ולכאורה די בזה לפני שלושה אנשים על סעודה הראשונה. ונראה שמלות ולשרים אשר אתו קאי על וישלח לבלעם. כלומר ששלח לו בקר וצאן וגם שלח לשרים אשר אתו אצלו לסעוד עמו בסעודתו ובגנאי בלק הכתוב מדבר שלא נהג עמו כשורה כי כאשר שלח אחריו אמר לו כי כבד אכבדך מאוד. והן עתה בבואו אליו לא די שלא קיבלו לביתו אל היכלי המלך להתאכסן אצלו. ועל כל פנים היה לו לילך אצלו לסעוד סעודה הראשונה עמו כי כן דרך הרוצה בכבוד האורח יסעוד עמו על כל פנים בסעודה הראשונה. או יעמוד עליו לשרתו הוא בעצמו או לצוות לשרתו ככל אשר יצטרך ובזה דומה כאילו אוכל עמו (וזה פירוש (בראשית י"ח, ח') והוא עומד עליהם וגו' ויאכלו כלומר לפי שעמד עליהם נעשה כאילו אכלו כולם יחד) מה שאין כן מי שאין מקבל אורח בעין יפה נותן לו לבד לאכול, ואכול ושתה יאמר לו והוא הולך מאתו ונראה בזה שלבו בל עמו שאינו מתרצה באכילה זו ואוכל מבלעדו. וכן עשה הרשע הזה שלא היה כבודו לסעוד עמו בעצמו ושלח לשרים אשר אתו משרתים שלו שיאכלו עמו להשתשתע בהם. ואולם כי הכל היה עבור השמועה הטובה ששמע מפיו לאמר הדבר אשר ישים אלהים כו' ומאז הבאיש ריחו אצלו כי ראה שלא נעשתה עצתו. ובדוחק היה מחפש עלילות ואמר אולי יישר בעיני אלהים כו'.

ויהי בבוקר ויקח בלק וגו'. מגיד הכתוב רשעת בלק שלא ישן כשינת המלכים ג' שעות על היום ואחר כך לאכול דבר מה כדרך המלך קודם עשיית חפציו רק תיכף כעלות הבוקר זירז עצמו לקללה ויעלהו וגו' וירא משם קצה העם. נודע מה שאמרו חז"ל בכמה מקומות (זוה"ק חלק א', מ"ה:) שהעם הוא הפחותים שבעם. והם אותן שנאמר עליהם (במדבר י"א, ח') שטו העם ולקטו וכמבואר בזוה"ק (חלק ב', ס"ב:) שטות עשו מה שהלכו ללקוט כי הלא הכשרים שבישראל ירד המן על פתח בתיהם ולא הצטרכו ללכת מפתח אהליהם כי האמינו בה' ובמשה עבדו שבודאי יתן ה' להם מזון ומחיה להניח ברכה אל ביתם. ואך מדלות העם שלא האמינו בה' דחקו את השעה ויצאו אל השדה ללקוט. ואותם הם שראה בלק ובלעם, כי הכשרים היו יושבים בתוך אהליהם ואיך היו יכולים לראותם. ורק אלו הפחותין ראה ומהם ירא בלק לפי שהיו חוטפין ושוללין מהם (כמאמר חז"ל במדבר רבה כ', ג').