ויאמר ה' אל משה בֹּא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'. לכאורה צריך להבין למה לא אמר לו מה שיאמר אל פרעה, גם כפל אומרו את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם והיה די באחד גם שארי דקדוקים יובן למבין. ואכן כבר כתבנו בכמה מקומות בפירוש מאמר חז"ל, (בראשית רבה מ"ב, ג') אין לך שעה קשה כאותה שעה שכתב בה (דברים ל"א, י"ח) ואנכי הסתר אסתיר וכו', והענין על פי מה שאמרו חז"ל (שמות רבה י"ג, ג') על פסוק (משלי ג', ל"ד) אם ללצים הוא יליץ וגו' וזה לשונו: הקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה שניה ושלישית ואינו חוזר בו, והוא נועל לבו מן התשובה וכו' עד אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו אמר לו הקב"ה וכו' הריני מוסיף טומאה על טומאתך הוי כי אני הכבדתי את לבו וגו' וכן הוא בדברי הרמב"ם ז"ל באריכות (בפרק ו' מהלכות תשובה הלכה ג') עיין שם. וזה ענין הסתרת פנים שאמר הקב"ה ואנכי הסתר אסתיר פני מהם וגו' כי הנה כאשר הקב"ה שולח יסורין וצער על האדם, והאדם נותן דעתו ולבו להשגיח על מה אירע לו כך והלא אין דבר בעולם שיעשה מעצמו והכל נגזר מן השמים כמאמר חז"ל (חולין ז':) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, ואם כן על מה עשה ה' ככה לשלוח עלי יסורין האלה לצערני והלא טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו אם לא שרצונו אשר על ידי יסורין האלה אזכור בבוראי יוצרי שאשוב לפניו בתשובה שלימה ולחזור לתורתו ומצוותיו לעבדו בלבב שלם כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"א.) נענה רבי עקיבא ואמר חביבין יסורין וכו' מקרא אני דורש (דברי הימים-ב ל"ג, א') בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וכו' עד אלא מכל טורח שטרח בו חזקיהו אביו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא יסורין שנאמר וילכוד אותו מלך בבל ויאסרהו בנחשתים וגו' וכהצר לו חלה את פני אלהיו ויכנע מאוד מלפני אלהי אבותיו וגו' (שם שם, י"ב). ונמצא כאשר שם האדם זאת על לבו וכך עושה להשגיח על כל דבר לא טוב שבא לנגדו לעורר לבו לומר שודאי זה שלח הקב"ה לעוררני ולהזכירני שאשוב עדיו בתשובה לעבוד לו באמת ובאהבה ונעשה נכנע ושפל לפני בוראו בשבירת לבבו, ושש ושמח בראותו הטובה הגדולה שעשה לו אלהים להשגיח עליו ולפקח על עניניו לגלגל עמו להזכירו להחיותו להיטיב אחריתו ולקרבו אצלו כחיבת אב על בנו, וכמאמר הכתוב (משלי ג', י"ב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח ואומר (תהלים צ"ד, י"ב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה. הנה ודאי אשר זה המכה היא לו רפואה שלימה וטובה גדולה וחסד גדול מאת ה' לרפאותו רפואת הנפש להיטיבו באחריתו, ואולם גם זאת ידע אשר אם האדם נותן דעתו על זה הנה ודאי הקב"ה ימלא רחמים עליו ויקל הצער מאתו תיכף ומצמיח לו מזה הרעה טובה גדולה כי כל עיקרו לא באה הצרה אליו כי אם בכדי שישוב אל ה' וכאשר שב ורוצה לקרב עצמו למלך עולמים הנה כבר עשו היסורין את שלהם ואז נהפכין לו לטובה ולברכה, ועל זה אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג') אשריהם הצדיקים שהן מהפכים מדת הדין למדת רחמים כי הצדיקים בעת שבא מדת הדין עליהם אז באמת הם יודעין כי זה רחמים גמורים מאת ה' בכדי לזכותם על ידי זה לקרבם אליו לעבודתו, ונמצא עושים ממדת הדין שעליהם מדת הרחמים לידע ולהבין באמיתיות לבבם כי זה רחמים מרובים וחסד גדול מאת האל יתעלה שמו, וכן ה' הטוב גומר עליהם ונעשה מדת הדין הזה לרחמים עליהם אשר יתהפך הקללה לברכה ומצרה רוחה ורואים אשר הן ברוחניות נשמתו הן בגשמיות גופו, מדת הדין הוא רחמים גמורים. אבל אם האדם אינו שם על לבו בפגעים ומקרים רעים הבאים לפניו לומר כי אלו שלוחים הם מבורא עולמים להזכירו בזכרון טוב לשוב לעבודת שמו ותולה הכל בטבע ובמקרה העולם לומר מקרה בלתי טהור הוא, כי לא טיהר נפשו ורוחו להבין אשר אין דבר בכל העולם שיֵעָשֶה בלתי השגחתו יתברך והוא המשפילי לראות בשמים ובארץ, וסובר כי כן יקרה מעצמו בסיבות העולם פעם כך ופעם כך, זה יעשר וזה יעני מעצמו וה' לא ראה, הנה זה המכה מכה אותו יותר מכל המכות שיעברו עליו כי כיון שאינו נותן לב לשוב על ידיהם כמאמר הכתוב (ירמיה ב', ל') לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו הנה ח"ו אין עת וסוף להם כיון שלזה באו וזה לא נעשה.

וזה מאמר הקב"ה (דברים ל"א, י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני מהם וגו'. כי כאשר ח"ו יתגברו עוונות האדם למאוד וכחול ירביון ואז הדין נותן שח"ו ימנע התשובה מהם וכמו שכתב הרמב"ם הנזכר (פרק ו' הלכה ג' מהלכות תשובה), וזה הוא מניעת התשובה שיאמרו על כל דבר הבא לידם מקרה העולם הוא זה ולא מאתו יתברך ועל כן אינם נותנים לב לשוב אל ה' וזה הוא הסתרת פנים כי הפנים הוא מה שעושה ה' פעולותיו בארץ שעל ידם יוכר ויתראה אלהותו יתברך בעולם הן בפעולות הטובות הן פעולות הרעות. דבר שיתראה אלהותו על ידי זה נקרא פנים וכשהקב"ה מסתיר זה שלא יראוהו על ידי פעולותיו נקרא הסתרת פנים ועל כן קשה הסתרת פנים יותר מצ"ח קללות כי הקללה גופא אם אין בה הסתרת פנים אז היא לטובה ולברכה ואת אשר יאהב ה' יוכיח, ועל זה אמרו (שמות רבה כ"ו, ב') במה שהקב"ה מכה בו מרפא אבל כשיש בה הסתרת פנים ודאי שרעה גדולה היא זה יותר מן הקללה. ואולם דבר זה אינו לעולם ח"ו כי (תהלים ק"ג, ט') לא לנצח יריב ולא לעולם יטור וגו' ובהתרבות יסורי האדם ודאי אשר החי יתן אל לבו לשוב אל ה' בכל לבב והקב"ה יקבלו לפניו בתשובה שלימה, כי כבר הבטיח הקב"ה לעם ישראל שסופן לעשות תשובה ומיד הם נגאלין כמו שאיתא (דברים ל', א'-ג') והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו', וכמו שאיתא ברמב"ם (פרק ז' מהלכות תשובה הלכה ה') ואמרו חז"ל (סנהדרין צ"ח.) בפסוק (ישעיה ס', כ"ב) אני ה' בעתה אחישנה, זכו אחישנה לא זכו בעתה והוא על ידי שיעמיד עליהם מלך כהמן עד שיחזרו בתשובה אליו מלב ונפש. רק באומות העולם שנאמר בהם (איוב י"ב, כ"ג) משגיא לגוים ויאבדם וגו' מסיר לב ראשי עם הארץ ויתעם בתהו לא דרך, בהם ימנע התשובה עד אשר יאבדם מן העולם כמו שעשה לפרעה וחילו ולסנחריב ולסיסרא וכדומה.

ואמנם זאת תדע אף שהקב"ה מנע התשובה ממנו, מכל מקום אם היה דוחק את עצמו בתשובה לפניו ודאי אשר היה נתקבל, וראיה שאחר מכת השחין שנאמר בה ויחזק ה' את לב פרעה שכבר התחיל החזקת לבו מה' לפי שלא חזר מעצמו בחמשה מכות הראשונים כמאמר חז"ל (שמות רבה י"ג, ג') ואף על פי כן נאמר במכת ברד וירא פרעה כי חדל המטר וגו' ויסף לחטא ויכבד לבו וגו', ואם נאמר כי כבר נלקח הבחירה ממנו על כל צד לא שייך לומר ויסף לחטא, ועוד שהרי לבסוף כשטבע בים-סוף וחזר בתשובה לפניו ואמר מי כמכה באלים נתקבל ויצא מן הים כמאמר חז"ל (פרק דרבי אליעזר פרק מ"ג מובא בילקוט ת"ע רמז תק"ן) כי כבר נודע מה שהיו דורשי רשומות אומרים (עיין בשל"ה הקדוש במסכת ראש השנה עמוד הדין דף נ"ט:) בפירוש אומרם (פסחים פ"ו:) כל מה שיאמר בעל הבית עשה חוץ מצא, בעל הבית היינו הקב"ה כל מה שיאמר לך מהמצוות עשה, חוץ מצא שאם יאמר לך צא מביתי ואל תכנוס כענין אלישע אחר אל תשמע לו אלא תכנס בתשובה וכו' ועיין שם שמאריך בזה בראיות מש"ס ומפרשים. ועוד ראיה ממה שאמרו אשר בכל מכה ומכה התרה בו קודם (שמות רבה ט', י"ד) למר שבעה ימים ולמר כ"ד עיין שם, ואם כבר לא היה ברשותו כלל לשלחם למה התרה בו אלא ודאי שאף שהקב"ה חיזק את לבו מכל מקום אם היה רוצה ודחק את עצמו ברצון שכלו לשלחם היה יוכל להתגבר על לבו ועל כן התרה בו שיתגבר על לבו הרע (ועיין ברמב"ם הנזכר שנדחק שם בישוב קושיא זו ולעניות דעתי נראה נכון במה שכתבנו).

ובזה נבוא בביאור הכתוב, והוא כי הנה כבר כתבנו למעלה בפסוק הנה אנכי שולח את כל מגפותי אל לבך וגו' שזאת היתה המגפה אשר הגיף ה' את פרעה במכה זו שתגיע המכה אל לבו להיות מתקשה ומתחזק נגד אלהי כל הארץ שאף בראותו דבר ברור שבודאי מאת ה' נהיתה ואין כזאת בשום אופן בשום טבע ומזל וחרטום ומכשף, אף על פי כן יעמוד קשה כאבן לעבור את פי אלהים להמרות בו שלא לעשות רצונו לשלח את ישראל והוא מכה שאין אחריה מכה ועל כן נאמר בה כל מגפותי עיין שם. ואמנם הנה חז"ל (מכילתא מובא בילקוט רמז רפ"ה) בפסוק (שמות י"ט, כ"ד) ויאמר אליו ה' לך רד וגו' העד בהם פעם שנית שמזרזין את האדם קודם מעשה וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה וכו'. ועל כן אחרי הכבדת הלב במכה שלפני זו היא מכת ברד האמורה בסוף פרשה שלפניה אמר לו עתה כי אף שהתרית בו אז קודם מכה שלפניה, עוד צא והתרה בו גם עתה בשעת מעשה ואמור לו כי אני הכבדתי את לבו פירוש הנה כבר הכבדתי את לבו במכה שעברה, ועתה התרה בו עוד בזה המכה שקשה מכולם שהכבדתי את לבו כי הגיע עתו למנוע התשובה ממנו, ואף אם בעיניו יראה נפלאות ה' אף על פי כן לבבו לא יבין את זאת ויתלה הכל במקרה וסיבות העולם וימרוד בדברי, למען שתי אותותי אלה בקרבו כלומר כי נתחייב לכל המכות שיבואו עליו ועל כן אני מכביד את לבו ונותן לו כח לקבל פורענותו, ועל כן התרה בו בזה אולי ידחוק נפשו ויבוא בתשובה רבה על זה. ועוד ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, פירוש כי הנה שתים רעות עשיתי למצרים. א', מה שעשיתי צחוק מהם כי אם היו באין המכות אליהם ולא היה הכבדת הלב עמם, היו רפואה להם. אבל כשבאו עם הכבדת הלב אז כל המכות כצחוק והיתול המה כדמיון הרופא שמקיז דם לאדם שלא לרפואה כי אם להוציא דמו ממנו בחנם, שהוא רק ללעג ולקלס. והב', גוף המכות והיסורין שבא עליהם. וזה אומרו את אשר התעללתי במצרים מה שעשיתי צחוק ולעג מהם. והשנית, ואת אותותי וגו' הם גוף המכות והיסורין. ואמנם זה הכל בהם ובהמונם אבל לא כן בישראל כי לא ימנע הקב"ה התשובה מישראל לעולם וכל יסוריהם אינם אלא לרפואה לזכור על ידיהם לשוב אל ה' היום או מחר.

וזה מאמר הכתוב (לקמן ט"ו, כ"ו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. כלומר זה המחלה שעשיתי במצרים לחזק ולהכביד לבו למנוע התשובה ממנו עד כלותו בכדי לאבדו ולהממו מן העולם, לא אשים עליך כי אני ה' רופאך פירוש שעליך לא אשים כי אם באופן שיהיה אני ה' רופאך שאשלחם לך על דרך הרפואה שהוא כדי שתזכור על ידו לשוב בתשובה לפני בורא עולם, ואת זה תספר באזני בנך וגו' שידעו כי הכל מאתי הוא ולמען לא ילכו עמי בקרי לומר כי מקרה קרה לו כך, במקרה העולם, רק וידעתם כי אני ה' שאתם תדעו ותבינו כי אני ה' המהוה ומשגיח תמיד על כל יצורי עולמים והכל מאתי הוא בכדי שיהיו כל המכות והיסורין לרפואה להם. או וידעתם כי אני ה' שעל ידי היסורין תזכרו לשוב להתקרב ולהתדבק אלי ולהשיג על ידי זה השגת החכמה והמדע עד אשר תדעו בידיעה שלמה והכרה נכונה כי אני ה' לא באמונה לבד וכאשר יהיה לעתיד אם ירצה ה' שנאמר (ירמיה ל"א, ל"ד) כי כולם ידעו אותי וגו'. או וידעתם כי אני ה' כי אתם על ידי הסיפור לבד תדעו שאני ה' כי הכל מאתי הוא. ואף שבני ישראל מעולם יודעים שמו של הקב"ה ומאמינים בו ואך על ידי הסיפור הלז יאמינו יותר וידעו שאני ה' העושה כל ונותן כח ברשעים לקבל פורענותם ולהכביד את לבם שלא ישובו אלי אחרי מכות גדולות ורעות כאלה ותראו שלא לבוא לידי זה ח"ו. מה שאין כן פרעה וחילו הגם שאצלו היה במעשה לא בראיה וסיפור לבד כי נלקה במכה רבה כל כך ואף על פי כן אינו שב אלי, כי תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה כמאמר אבי החכמים (משלי י"ז, י'). או וידעתם כי אני ה' שאתם ח"ו כשיבוא הצרה אליכם ואצליכם יהיה לרפואה לקרבכם תחת כנפי השכינה, ובזה תדעו כי אני ה' בעל הרחמים ועושה חסד בכל הדברים ואף בצער ויסורים שאני שולח לכם הכל הוא לחסד ולרחמים, וכל מה דעביד רחמנא לטב הוא דעביד שיהיה האדם מיטיב מעשיו וישוב אל ה' אלהיו ובזה מהפך מדת הדין לרחמים ונתהפך הקללה עליו לברכה ויצמח על ידי הרעה הזו כל מיני טובות וברכות, והכל לזכותו בטובה בזה ובבא כדבר האמור.

ב עוד יתבאר הכתוב, כי הנה רש"י ז"ל פירש בא אל פרעה והתרה בו, עד כאן. ולכאורה מה נשתנה מכה זו מכל המכות שלא פירש רש"י שם כן, ובאמת הנה בכל המכות התרה בו הקב"ה כמאמר חז"ל (שמות רבה ט', י"ד) למר שבעה ימים ולמר כ"ד ימים עיין שם, ועוד לכאורה קשה על ההתראה גופה למה היה פרעה צריך התראה והלא בן נח נהרג בעד אחד ועל פי קרובים ואינו צריך התראה כאשר פסק הרמב"ם ז"ל (פרק ט' מהלכות מלכים הלכה י"ד). והנראה כי להיות שנשתנה מרד זה בהקב"ה מכל שאר העבירות שיעבור בני אדם עליהם. לצד שזה כתוב בו ואני אקשה את לב פרעה כי נתחייב פרעה כל כך להיות ה' יקשה את לבו שלא להבין כל כך במעשה ה' ונפלאותיו ואף אם יבין לא יניחנו לבו לעשות רצון ה', ואכן אף על פי כן הנה כבר כתבנו שלא נמנע הבחירה לגמרי ממנו באופן שאם היה רוצה לדחוק ולתת על לבו להתגבר על תאותו בשכלו היה שב אל ה' הכל כנזכר למעלה, ועל כן היתה צווי הקב"ה להתרות בו בשעת מכותיו כי אולי על ידי התראה ישוב מדרכו הרעה ומלך במשפט יעמיד ארץ שלא יאמר אחר כך אלו היה מתרין בו היה חוזר.

וזה שכתב רש"י כאן כי היה קשה לרש"י ז"ל למה לא נכתב כלל מה לומר לפרעה רק בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו', וכאשר דקדקנו למעלה וכתב רש"י ז"ל והתרה בו, כלומר שביאתך אליו הוא התראה גופה כי יודע שאין אתה בא אליו לחנם כי אם בשליחותי שישלח את ישראל ואם לאו אכנו, ועל כן בא אל פרעה והתרה בו בזה שתבוא אליו, ואך יקשה הלא כבר אמר לו למעלה במכת ברד כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי וגו', ובודאי זה היותר חמור (ועיין ברש"י שם ומה שפירש בו הרא"ם ז"ל) וקיימא לן המותרה לדבר חמור מותרה לדבר קל (כן נראה מהא, דפסק הרמב"ם ז"ל (בפרק י"ד מהלכות סנהדרין הלכה ו') כסתם מתניתין שחייבי מיתות שנתערבו כל אחד נידון בקלה ולא פירש דאיירי דוקא בהתרהו לסתם מיתה ולא למיתה שנתחייב בה ועיין סנהדרין פ': וכן נראה קצת מסידור לשון הגמרא (כתובות ל"ג.:) עיין שם), ולזה אמר הכתוב כי אני הכבדתי את לבו וכבר אין זה מצידו ועל כן צריך התראה בכל פעם ופעם כי אולי ידחוק בהכנעה יתירה ויתקבל, כי לזה היה ההתראה וכאמור.

ג גם יבואר הכתוב בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו'. כי הנה נודע וידוע לכל אשר הקב"ה וברוך שמו הוא הטוב והמיטיב לכל בטובות מופלגים שאין להם שיעור וחפץ בטובת בריותיו ובשמחתן להנאותם בכל מילי מיטב בעולם הזה ובעולם הבא כמאמר חז"ל (בראשית רבה ח', א') אם זכה אדם אוכל שני עולמות, כי ודאי לא נבראו זה וזה כי אם להיטיב לאדם ההולך בדרכי ה' בשניהם שיהיה להם כל טוב עולם הזה ואחר כך ינחלו ליום שכולו שבת לעולם הבא כמאמר חז"ל (אבות ה', כ"ג) תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא, וכאשר מצינו בהרבה צדיקי אמת שהיה ניתן להם תורה וגדולה כרבי ורבי אלעזר בן עזריה וכדומה, רק שהצדיקים אינם חפצים ליהנות מעולם הזה לפי שכל תענוגי עולם הזה הוא נבזה ונמאס בעיניהם כשולחן מלא קיא צואה ואינם נהנים משום דבר בעולם הזה כי אם הנוגע לכבוד ה' ועבודתו ואהבתו ויראתו וכמאמר רבינו הקדוש קודם פטירתו גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה וכו' ופירש רש"י ולא נהניתי בעולם הזה כמאמר חז"ל (כתובות ק"ד.) והם מתענגים בעולם הזה בעבודתו יתברך, וששים ושמחים לעשות רצון קונם לעבדו בלבב שלם יותר מכל תענוג ושמחת עולם הבא אף שאין ערך לנועם חשוקת חפיצת התענוג בו ומכל שכן תענוג עולם הזה הנבזה והנמאס וכאומרם ז"ל במשנה (אבות ד', כ"ב) יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא וכו', וזה היא עיקר שמחתם ותענוגם אוכלין בעולם הזה בתענוג ושמחה לעבודתו יתברך ונוחלין לעולם הבא ביתר שאת תענוג ונחת, וזה עיקר תענוג ושעשוע הקב"ה להיות מיטיב לבריותיו ככל אשר יוכל האדם לקבל טובתו והצלחתו וברכתו, אבל אם האדם גורם על ידי עוונותיו שמוכרח הקב"ה לענשו ולצערו ביסורי הגוף או ממון או בנים, והנה נודע אשר בצרתם לו צר וכשהאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי וכו' כמאמר חז"ל (סנהדין מ"ו.) אז יגיע עונש על האדם על זה לבד מה שגורם צער לפניו כביכול ברוך הוא שמוכרח לשלוח לו יסורים וצער, שגם לפניו צער אז כאמור.

ועל זה אמר הכתוב (ישעיה א', ה') על מה תכו עוד תוסיפו סרה, כלומר שיותר מה שהקב"ה מכה אתכם בזה תוסיפו סרה שאתם גורמים צער בזה לפניו כביכול והוא מוכרח לעשות זאת. אחד, מחמת שמלך במשפט יעמיד ארץ וצבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו אלו מיימינים לזכות ואלו משמאלים לחובה כמאמר חז"ל (מובא ברש"י ורד"ק מלכים-א כ"ב, י"ט) ואי אפשר לדחות פני המקטרג בלא כלום. והשני, שזה הוא טובה גדולה לאדם להיות היסורין ממרקין עוונותיו של אדם כמאמר חז"ל (ברכות ה'.) ועיין בילקוט רמז תתל"ז האריך שם מן הספרי בחביבות טובת היסורים עד למאוד וששמו של הקב"ה חל על מי שיסורין באין עליו ועיין שם. או בכדי להזכירו לשוב אל ה' כאשר כתבנו למעלה. וזה אומרם ז"ל (עיין עבודה זרה נ"ד:) ולא עוד אלא שחומסין אותי לצור וכו' כי מלבד העוון והעבירה גופה הנה זה שחומסין ומכריחין אותי לעשות דבר שלא כרצוני זה לבד לעוון יחשב להם להפרע מהם. וכמו כן בכל דבר שחומסין ומכריחין אותו לעשות דבר נגד רצונו, כי רצונו רק להיטיב והם מכריחין אותו להרע, זה לעוון אחר יחשב. וזה מאמר הכתוב (דברים ל"ב, י"ט) וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, פירוש שעל זה ינאץ לבד במה שכועס על בניו ובנותיו וכביכול זה צער לפניו ברוך הוא וברוך שמו. וזה שאמר הכתוב בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו', כלומר בזה תבוא אל פרעה והתרה בו גם בעוון הזה שעושה להיות כי אני הכבדתי את לבו שכל כך גרם בחטאו שאני מכביד את לבו למרוד נגדי מה שלא כן דרכי תמיד כי אם אדרבה לסייע לבני אדם לאהבתי ויראתי לקרבם אצלי ועל כן זה לבד גם כן לעוון לו יחשב, ויענש גם על זה ועל כן התרה אותו בזה עתה מחדש אולי יכנע לבבו הערל כאמור.

או יאמר כי אני הכבדתי את לבו וגו'. כי חז"ל אמרו (שמות רבה י"ג, ג') מהו הכבדתי, שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת שניה וארטסית נכנס בתוכה (פירוש שהיא מתקשה יותר) וכו' עד כאן. ולכאורה צריך להבין מה למדונו רבותינו ז"ל בזה. והנראה שבאו לתרץ קושית הרמב"ם ז"ל (בפרק ו' הלכה ג' מהלכות תשובה) ושארי המפרשים כי איך ענש אותו הקב"ה בדבר שלא מצידו היתה המניעה כי אם מאת הקב"ה, (ועיין מה שכתבנו בזה למעלה) וכי הגוי גם צדיק תהרוג. ולכן אמרו כי הקב"ה לא עשה בזה שום דבר כי לצד שהוא הקשה לבו בפעם ראשונה ושניה וכו' ואז הקב"ה לא עשה כי אם במה שבישל אותו פעם שניה והוא שהרבה לו מכות אשר היו מגיעים לו ובזה נתקשה לבו עוד יותר ככבד הזה שכל שהיא מתבשלת מתקשת יותר אבל הכל היה עבור הקשוי הראשון שהיה מתקשה בעצמו, מה שאין כן באבימלך שאמר לו הקב"ה (בראשית כ', ו') גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשוך גם אנכי אתך מחטוא לי על כן לא נתתיך לנגוע אליה, כי אבימלך שאמר (שם שם, ד') אדני הגוי גם צדיק תהרוג ואמרו חז"ל (לשון רש"י על פי בראשית רבה נ"ב, ו') שאמר שמא כך עשית לדור המבול ודור הפלגה אף אני אומר שהרגתם על לא דבר וכו', עד כאן. ולכאורה הלא ודאי ידע אבימלך מרשעת דור המבול שהיה עד בלי שיעור וערך וכן דור הפלגה, ועוד איך יחשוד להקב"ה שיהיה ח"ו שופך דמים בחנם. ואמנם הוא בראותו שאמר לו הקב"ה הנך מת על האשה אשר לקחת והוא בעולת בעל וכנראה מלשון הזה שהוא בדרך ודאי ופסק דין לומר הנך מת וגו', והוא ידע בבירור שלא קרב אליה כלל על כן דן בזה כי הקב"ה להיותו משגיא לגוים ויאבדם ועל כן מכביד לבם שלא יהיה לבם ברשותם כי אם שיפלו הם ברשות לבם שלא יוכלו להתגבר על תאותם ויעשו מה שלבם חפץ, והוא אף שעדיין לא קרב אליה סבור שזה שהקב"ה אמר לו הנך מת לפי שיכביד את לבו שלא יוכל עוד להתגבר על תאותו ויבוא אליה, ויהרגנו על זה. ומה שאמר לו קודם המעשה ולא המתין עד עוברו הוא בכדי להתרות בו קודם, וח"ו אחר כך בעלילה יבוא עליו. ולזה אמר שמא כך דרכך לאבד האומות כן עשית לדור המבול וכו', כלומר כי גם הם לא נתחייבו רק מחמת שהכבדת את לבם שלא יוכלו להתגבר על תאותם וכן דרכך באומות כי משגיא לגוים ואבדם. ועל כן אמר לו הקב"ה כי לא כן הוא ואדרבה נהפוך הוא כי אצלך כאשר ידעתי אשר בתם לבבך עשית זאת אז לא די שלא הכבדתי את לבך לעבור העבירה, אף גם ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי ועל כן לא נתתיך לנגוע אליה לא כמו שאתה סבור שאני באתי בכדי להתרות בך לא כן כי לפי שאחשוך אותך מחטוא לי על כן לא נתתיך לנגוע אליה, ולא ממך היה מה שלא נגעת בה רק מאתי כמאמר חז"ל (רבה שם) כי במקום שאין הגוי מכביד את לבו מעצמו לא יכביד הקב"ה את לבו אדרבה יסייע לו שלא יעבור כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו כמאמר חז"ל (עבודה זרה ג'.) מה שאין כן בפרעה שהוא הכביד את לבו ועל כן כל עוד שהקב"ה הכה אותו נתקשה יותר ככבד הזה ואם ללצים הוא יליץ.

וזה אומרו בוא אל פרעה והתרה בו ולא תקשה לך על מה אני מצוה להתרות בו להענישו הלא חזקת לבו מאתי הוא ולא מצידו, לזה אמר כי אני הכבדתי את לבו, כלומר אני לא עשיתי כי אם לבו שהיה לו מכבר שעשהו קשה וחזק עשיתי ככבד הזה לבשלו פעם שניה ושלישית והוא מתקשה יותר וזה ראוי אליו לצד שהוא הקשה את לבו מכבר וראוי לפורעניות ואם ללצים הוא יליץ שעל ידי המכות הוא מתקשה יותר ועל כל פנים הכל מצידו הוא במה שהקשה לבו מאז, וישרים דרכי ה'. ועל כן סמכו חז"ל (שמות רבה י"ג, ג') דבריהם זה למה שאמר למעלה אם ללצים הוא יליץ עיין שם. ללמדך שהכבדת הלב הוא בדרך זה, ואל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא (דברים ל"ב, ד').

ד עוד יתבאר אומרו בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו'. כי הנה נודע להבאים בסוד ה' בכתבי מרן האר"י ז"ל אשר אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים היו נגד עשר ספירות הקדושים אשר את זה לעומת זה ברא אלהים להבדיל באלף אלפי אלפים עד אין שיעור וכו' עשר ספירות בקליפה ובכל מכה ומכה יצא המכה ממדה הקדושה אשר בקדושה והכה אל המדה שכנגדה בקליפה ועל ידי זה נשברו ונכנעו ונפלו כל אלהי מצרים ופרעה וחילו. וידוע אשר השלושה ראשונות שהם כתר חכמה בינה נקראים מוחין שהם מוחין אל שאר הספירות שבעת ימי הבנין דאתקריאו גופא לגבי מוחין הללו ועל כן נקראים המוחין הללו לפעמים בשם אבות כנודע סודו בכוונת אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' על שם אומרם ז"ל (בראשית רבה צ', ג') אב בחכמה וכבר הארכנו בדברים האלה במקום אחר על מה נקרא אב בחכמה. ואך שורש הדברים כי האלף רומז אל בחינת כתר העליון שהוא פלא אותיות אלף. והב' רומז אל חכמה ובינה כי הב' מכונה אל החכמה בסוד הכתוב (משלי כ"ד, ג') בחכמה יבנה בי"ת ונקראת ב' שהיא השניה להאלף סוד החכמה השניה לכתר העליון. וגם הבינה מכונת על הב' כי היא אות ראשונה מבינה, ומרומזים שניהם בסוד הב' להיותם תרין ריעין דלא מתפרשין. וכן הענין באדם אשר על הארץ כי זה החכמה והמדע שיש לו בשכלו נמשך מבחינת החכמה העליונה והוא בחינת החכמה ונקרא על שם נפש החיה כידוע.

ואמנם ידוע שכאשר יתקשה האדם בהבנת איזה דבר אז יעיין הרבה ויחשוב בחכמתו ויבוא על הבנתו ויבין מה שלא היה יכול להבין קודם, ולכאורה זה לפלא הוא כי על מה זה לא בא על הבנת דבר זה קודם ומאין נמשך החכמה אחר כך, ואמנם כי החכמה שבשכלו לא תתחכם מעצמו כי אם על ידי מה שהוא דבוק לשורשו אשר בשמים ממעל ושם נקרא זה שכל העיוני כמו שמובא בעץ חיים (שער קיצור אבי"ע פרק י') והוא בחינת נפש היחידה ונקרא שכל הנעלם וכאשר מדבק חכמתו להשכל הנעלם הלז אז שואב ומושך משם השגת חכמה ומדע להבין דבר על תכונתו כפי שורשו. וזה בחינת החכמה עם הכתר כי החכמה דבוקה בכתר ומושך אורה משם ואין אור הכתר מתגלה כי אם על ידי החכמה כי אורו מצד עצמו הוא אור הגנוז וטמון מופלא ומכוסה, ועל כן נקרא פלא ואין התגלות אורו כי אם על ידי בחינת החכמה שנקראת ראשית ואף שעיקר הראשית הוא הכתר כי הוא הראשון לנאצלים, ואך לפי שאינו מגלה אורו לרוב העלמו כי אם על ידי בחינת החכמה על כן נקראת גם החכמה ראש שהוא הראשון להתגלות ועוד שהראשון מתגלה בה. והא' שבמלת ראש רומז על הכתר כידוע למארי קבלה, ועל כן נקראים כל הג' ראשונות בשם הראש כי חכמה ובינה הם תרין ריעין דלא מתפרשין כאמור, ונקראים אב, כי הא' הוא הכתר וב' חכמה ובינה וכולם אחד הם כאמור.

והנה מבואר בכוונות כי מכת ארבה חושך מכת בכורות יצא משלושה ראשונות הללו, כנאמר שם בטעמם, וגם אנחנו נאמר רמז להם, כי ארבה מספרו ר"ח מספר יצחק שהוא בחינת דינים ורומז לבינה שמינה דינין מתערין. גם אות ר' מארבה ירמז על בחינת אלהים שהוא מספר אלהים ברבוע כנודע. ואות ה' גם הוא רומז אל אלהים בחמשה אותיותיו, ונשאר אב הרומז גם לבינה, על כן מכת הארבה יצתה מבינה דמלכות דקדושה והכתה כנגדה בקליפה. וחשך מרמז על רוב אור החכמה שנקראת כח מה על שאין כח בבריאה לסבול כח אורה, ועל כן נקראת חושך שמרוב אורה מחשיך עפעפי עין הרואה מלהסתכל בה כעין מאמר הכתוב (תהלים ק"ד, כ') ישת חשך סתרו שהוא שם המושאל מבחינת החושך על שם שאי אפשר להסתכל באורה מרוב האור ומחשיך עיני הרואה כמו שמובא בדברי האר"י ז"ל בכוונת יוצר אור ובורא חשך. כי האורות שלמטה נקראים אור לפי שיכולין להסתכל באורם והאורות שלמעלה מכונים על שם החשך מפני שאין כל בריה יכולה להסתכל באורם. גם כי ארבע פעמים חכמה עם ד' פעמים מילוי אותיותיה כזה חית כף מם הא עולה מספר חשך ועל כן מכת החשך יצתה מחכמה דמלכות דקדושה והכתה כנגדה בקליפה. ומכת בכורות יצתה מבחינת הכתר כי הכתר נקרא בכור שהוא ראש וראשון גם בכורות הוא אותיות כתר ב' כי אין אור הכתר מתגלה כי אם על ידי הב' בחינת החכמה כנאמר למעלה ועל כן יצתה מכה זו מכתר דמלכות דקדושה והכתה כנגדו בקליפה.

והנה כבר כתבנו למעלה בפירוש אומרם ז"ל (סנהדרין ק"ד:) כל המיצר לישראל נעשה ראש, כי כאשר יחפוץ הקב"ה לקרב את בני ישראל לעבודתו על ידי בחינת היסורין מהמיצר להם כמאמרם ז"ל (תנחומא פרשת בשלח) בפסוק (שמות י"ד, י') ופרעה הקריב שהקריב את ישראל לתשובה, אז כביכול כביכול מתלבשת ניצוץ השכינה בהשר הזה שהוא הרצון אלהות להצר לישראל שישובו על ידי זה. ועל ידי זה השר מתגדל ומתעלה ונעשה ראש אל הקדושה השוכנת בתוכו, ואכן זה הוא בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און, אבל להשמדם עדי עד הוא, והוא לרע לו ודאי, כי כאשר יחזרו ישראל בתשובה אז תבער ניצוץ השכינה אשר בתוך השר הזה שעזר בבחירתו להרע לישראל כמאמר הכתוב (זכריה א', ט"ו) אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, כידוע. ותשרף אותו וכל אשר לו כאש אכלה סביב כי השכינה נקראת אש אוכלה וכאשר ישראל ייטיבו מעשיהם אז היא נתעלית ונתגדלת להיטיב לבניה והופכת פניה על השר הזה ותכלה אותו עד עולמי עד. ועוד נודע אשר הא"ב כשהוא נקרא כסדר מורה על הרחמים וכשהוא נקרא למפרע מורה על הדינים שעל כן נקרא ניסן חודש האביב שהוא א"ב כסדר ומורה על הרחמים, ותשרי מורה על הדין לפי שבו האותיות בסדר תשר"ק שהוא סוד אור חוזר המורה על הדין כידוע מפי כתבי קודש.

ובזה נבוא בביאור הכתוב, ותחילה אמר לו בוא אל פרעה כי בא הוא אב המורה על שלושה הראשונות הנזכרים כאמור למעלה ואומרם למפרע בסדר בא לרמז על הדין לומר התרה בו שאני רוצה להכותו מעתה בג' מדות הראשונות ועל כן לא מצינו התראה בכל ג' מכות האחרונות חוץ מזו. ואף במכת בכורות שהיא קשה מכולן (כפירוש רש"י בפסוק (שמות ד', כ"ג) הנה אנכי הורג את בנך וגו') לא התרה בו כבשאר מכות לומר שלח עמי ויעבדני כי כה אעשה לך, רק כה אמר ה' כחצות הלילה וגו', ואך לפי ששלושה מכות הללו הם מג' הראשונות שכולם אחד בבחינת הראש כנאמר, לכן התרה אותו בפעם זה על כולן ואמר לו בוא אל פרעה להתרות בו בבחינת בא שהוא מורה על ג' הראשונות כי באלה יכה את הכסיל מאה, ואמור לו כי עד הנה הנה אני הכבדתי את לבו כלומר בחינת אני שהוא השכינה הנקראת אני הכבידה את לבו בהתלבשותה בתוך שרו אשר מלמעלה להיצר לישראל ולהתגבר ברשעו עוד יותר ויותר אחר שנאמר לו בשם ה' לשלוח כמאמר הכתוב (שמות ה', כ"ג) ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו', והכל בכדי למען שתי אותותי אלה בקרבו, כי אלה מרמז על בחינת זעיר אנפין ששה קצוות וששה פעמים ששה מספר אלה. כי נודע אשר כל הששה מדות האלה מפקידין כליהם בבית המלכות ועל ידה פועלין כל מה שנמשך מהם אם לחסד או לדין, ועל כן כל השבע מכות הראשונות שהיה על ידי שבעת ימי הבנין הכל נעשה בהתלבשות השכינה בתוך השר ואש אכלה היא ותאכל ארץ ויבולה להכותה שבע על חטאתיה בכל שבע מדות הכלולים בה ופועלין מדתם על ידיה. וזה אומרו למען שתי אותותי אלה בקרבו. כלומר כי על כן נתלבשה השכינה בשרו בכדי להשית אותות האלה בחינת זעיר אנפין ו' קצוות, בקרבו. פירוש במה שהיא בקרבו והוא ניצוץ השכינה אשר שם ואז תשרף אותו מתוכו לכלות הקוצים מן הכרם שהם ישראל כמאמר הכתוב (ישעיה ה', א') כרם היה לידידי וגו'. ואפשר זה רמז מה שנאמר בסנחרב (שם י', ט"ז) ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש ואמרו חז"ל (שבת קל"ג. ועיין ברש"י שם) תחת לבושו כי ר' יוחנן קרי למאניה מכבדותא וכו', כי לבושו הוא זה ניצוץ השכינה שנתלבשה בו להיצר לישראל להכניסם תחת כנפי השכינה ותחת ההתלבשות הזה הנה יקוד כיקוד אש כי אש אוכלה הוא, וכאשר יגיע עתו תשרוף אותו וכל אשר לו. גם אלה רומז על לאה המכונת על שם הדינים והיא סוד השכינה ועל כן נתלבשה השכינה למען שתי אותותי אלה בקרבו שתנקם נקמת בניה. וגם ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו', כלומר כי גם למען זה היה התלבשות השכינה להכותו בשבעה מדותיה למען תספר וגו' כי עד השבעה הוא מקום ההתגלות כנודע.

וזה הכל מה שהיה עד הנה אבל עתה בא אל פרעה להתרות בו שמעתה יתלבשו שלשה הראשונות בכדי להכותו ולרצץ את מוחו בפנים חדשות מעתה בג' ראשונות שעומדים ברומו של עולם. ועבור זה הרעישה התורה בגאולת מצרים מאוד מאוד ואנו משבחים ושמחים על גאולה זו יותר מכל הגאולות וישועות שהושיע ה' לעמו ישראל מכל צריהם כסיסרא וסנחריב וכדומה, כי לא היה התלבשות כזו מג' ראשונות בשר משרי האומות כי אם במצרים לבד והוא בחינת גדולה רם ונשא למאד. ועל כן סידר בעל מסדר ההגדה ואמר ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך אני ולא שרף וכו' עד אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו וכו' עד אני ה' אני הוא ולא אחר. כי ועברתי היא ת' ויעבר כי על ידי ויעבר שהוא ע"ב רי"ו הרומז לג' הראשונות כמו שמובא בדברי הרב ז"ל (בכוונות הי"ג מדות) נעשה אז בחינת ת' שהוא תי"ו תחיה על מצחות הצדיקים ותי"ו תמות על מצחות הרשעים (שבת נ"ה.). כי היה בבחינת הוצאת חמה מנרתיקה שצדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונין בה כמאמר חז"ל (עבודה זרה ג':) והוא על ידי אור ג' ראשונות ולא כאשר בקריעת ים סוף שהיה מבחינת המלכות שנעשית רחמים לזה ודין לזה. כי במצרים לא היה יוכל להעשות כזאת כאשר כתבנו בזה למעלה. כי אם דוקא על ידי גילוי כבודו יתברך בבחינת אור מג' ראשונות ובזה היו צדיקים מתרפאין ורשעים נדונין.

ומישעיני שכל לו יבין הפלאת נכבדות בחינת זו, ועליה אמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה ט"ו, ה') משל לכהן שנפלה לו תרומה בבית הקברות וכו' אמר מוטב לטמא את עצמו ולא אאבד את תרומתי וכו', כי כהן ירמוז אל אור ג' ראשונות בסוד הכתוב (בראשית י"ד, י"ח) והוא כהן לאל עליון. ואל עליון רומז אל ג' ראשונות בבינה או בכתר כנודע מכוונת השמונה עשרה. וגם כי הכ' שבכהן מרמז אל מדת הכתר וה' אל החכמה כי (משלי ג', י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ, והארץ נודע שנבראת בה' כי הוא בחינת עולם הזה שנברא בה' כמאמרם (מנחות כ"ט:) וגם נקראת ה' מסוד המקובלים. והנו"ן ירמוז אל הבינה בסוד נו"ן שערי בינה נבראו בעולם וכו' כמאמר חז"ל (בנדרים ל"ח.) והתלבשות הזה לא היה בשום גאולה וישועה רק במצרים שנאבדה לכה"ן תרומה בבה"ק ואמר מוטב שאטמא את עצמי, ועל כן אני ה' אני ולא אחר, ונודע סודו בכוונת שאני ה' הוא עתיקא קדישא מלכות דאדם קדמון והוא עצם שם הוי"ה וזה הקב"ה בכבודו ובעצמו שנתגלה במצרים להציל תרומתו, ועל כן סיים וידעתם כי אני ה', כלומר הנה שבע המכות הראשונות היה על ידי בחינת אני לבד כי אני הכבדתי וגו' למען שיתי אותתי אלה ולמען תספר וגו' הכל כאמור, אבל עתה ההתראה אליו בבחינת אור הג' ראשונות בחינת אני ה' ובזה וידעתם כי אני ה' בכבודי ובעצמי עברתי בארץ מצרים להציל את תרומתי, למען דעת כל עמי הארץ כי אני ה' הכל יכול לעשות משפט באלהי מצרים בבחינת הוצאת חמה מנרתיקה להיות רשעים נדונין בה וצדיקים מתרפאין בה ככל הנאמר.

גםיאמר הכתוב למען שתי אותתי אלה בקרבו וגו'. כי הנה חז"ל (סנהדרין ל"ט:) אמרו בפסוק וימדדם בחבל השכב אותם ארצה, אמר ר' יוחנן היינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא וכו', ופירש רש"י מעצמו של יער יכנס בתוך הנרגן להיות בית יד ויקצצו בו היער וכן עובדיה לאדום ודוד למואב. והענין כי בחינת ניצוצי הקדושה הנאסרים במאסר הקליפות וניצודים בפח יוקשים כאשר יזכו על ידי תורה ותפלה ומעשים טובים של בני אדם לעלות משם אז הם בצעמם נוקמים נקמת אויביהם אלו הקליפות אשר היו בשביה תחת ידם והם המכלים אותם ונוקמים נקמתם מהם עד אשר לנצח יאבדו, וזה בסוד הכתוב (קהלת ח', ט')עת אשר שלט האדם באדם לרע לו כי לרע לו ודאי הוא שנשבים שובים את שוביהם, ונצלבין צולבין את צולביהם לנקום מהם נקמתם, ועל כן דוד המלך שבא ממואב הוא הוציא כל בחינות בירורי ניצוצי הקדושה מהם והוא נקם נקמתו וימדדם בחבל וגו'.

והנהכל המכות האלה שנזכרו בתורה הקדושה כולם הם אותיות התורה וניצוצי הקדושה אשר היו ביד קליפת מצרים ובכח שיעבוד וענוי ישראל וארבעה דברים שהיה בהם בעודם במצרים כמאמר חז"ל (ויקרא רבה וירא ל"ב, ה') הוציאו האותיות האלה מקליפת מצרים ונכתבו בתורה הקדושה, וכן לעתיד שנאמר (ישעיה נ"א, ד') תורה מאתי תצא כי יתחדשו עוד צרופים אחרים מאותיות אשר ישראל מלקטים בגלות המר הזה ומכולם יצא תורה כי הם אברי השכינה אותיות התורה, ועל כן במצרים הנה המכות האלה הכו את אלהי מצרים ומצרים כי המה בירורי הקדושה מהם והם נקמו נקמתם, ועל כן לזה היתה הכבדת לב פרעה בכדי לגמור על ראש רשעים כל האותיות הללו שנתעלו אל הקדושה להכותם בהם מכת חרב והרג ואבדן ויעשו בשונאיהם כרצונם. וזה מאמר הכתוב בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותתי אלה בקרבו כלומר לזה הכבדתי את לבו בכדי להשית עליו כל האותיות האלה מה שהיו בקרבו במאסר השביה ועתה ישיבו לו גמולו בראשו לנקום מפרעה ואלהיו כאמור.

העוד יאמר הכתוב למען שתי אתותי אלה וגו' עד את אשר התעללתי במצרים ואת אתותי אשר שמתי בם. להבין שני פעמים אותתי הנאמר כאן. והוא על פי מה שכתב האר"י ז"ל (בכוונת סדר של פסח) כי ארבה רומז לשם ב"ן כי ד' פעמים ב"ן גימטריא ארבה, והנה שם ב"ן נמצא בשתי בחינות. א', שם הוי"ה במלוי ההי"ן גימטריא ב"ן כנודע, והב', ד' פעמים אלהים במלוי יש בהם ב"ן אותיות. והנה נודע אשר שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן הם נגד טעמים נקודות תגין אותיות ושם ב"ן הוא נגד האותיות ועל כן תחילה אמר בא אל פרעה וגו' למען שתי אתתי אלה פירוש התרה בו במכת הארבה המרמז לשם ב"ן שהוא מכוון נגד האותיות. ואחר כך את אתתי אשר שמתי בם. כלומר ששמתי בהמכה גופא אותיות והוא אותיות ד' פעמים אלהים שהם ב"ן אותיות ובזה אכה אותו בארבה הרומז לב"ן, והנה אלהים נודע שרומז אל הבינה שמינה דינין מתערין וב"ן רומז אל המלכות, ועל כן יצתה מכה זו מבינה דמלכות דקדושה והכתה בגבורה זכר דקליפה ועל כן הוצרך לומר שתי פעמים אותתי כי הוצרך לשני בחינת האותיות שהם בבינה ובמלכות. ועל כן אמר את אשר התעללתי במצרים שהוא לשון שחוק ובזיון כמו כי התעללת בי כפירוש רש"י, על דרך הכתוב (שופטים ד', ט') כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא, והוא בזיון, והבן. ועל כן סיים ולמען תספר באזני בנך וגו' כי נודע מה שכתב האר"י ז"ל בסוד סיפור יציאת מצרים הוא לפי שאז עלה הפה דזעיר אנפין נגד הפה דתבונה ששם יסוד אימא עילאה הנקרא פום ממלל רברבן. וזה סוד פה סח וכו', ועל כן לפי שמדבר כאן בבחינת הבינה שממנה יצתה מכת הארבה אמר ולמען תספר באזני בנך שבה סוד סיפור יציאת מצרים כאמור.

ויבואוגו' עד מתי מאנת לענות וגו'. אמר לו לשון חדש עד מתי מאנת לענות מה שלא אמר לו עד הנה, ונראה שהוא על דרך מאמר הכתוב (משלי י"ב, י"ח) לשון חכמים מרפא וגו' כי החכמים ידברו דברים בכח חכמתם. ובדיבורם הם מרפאים לאיש החולה חולי הנפשות או חולי הגוף, וזה מפני ששיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד כמאמר חז"ל (עבודה זרה י"ט:) בפסוק (תהלים א', ג') ועלהו לא יבול. כי דברי החכם אינם אלא בדברי תורה וחכמה והקב"ה עוזר על ידן שנאמר (מלאכי ג', ט"ז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו, מה שאין כן שיחת הכסילים יושבי קרנות שהם רצים לבאר שחת בדיבורן שהוא בדברים בטלים וליצנות ושקרים וחניפות ורכילות כמו שכתב הרמב"ם הקדוש ז"ל (בסוף הלכות טומאת צרעת) במתק לשונו עיין עליו. ונמצא החכמים שדיבורן הם דברי תורה ונודע אשר התורה היא מרפא לנפש כמאמר הכתוב (משלי ג', ח') רפאות תהי לשריך וגו'. ועל כן דיבורם הם רפואה ולשון חכמים מרפא. ואמנם זה הכל למי שזוכה ורוצה לקבל רפואתו מדברי תורה אבל מי שאינו רוצה לקבל רפואתו מחכמים ותלמידיהם בשמוע מהם דברי אלהים חיים. אז לא זכה נעשה לו דיבורם סם המות, כי כן התורה הקדושה למי שזכה נותנת לו סם חיים, לא זכה שמסתכל בהתורה בעין רע שלא לשם שמים כי אם לצרכו מהבלי העולם אז נעשית לו סם המות כי התורה נקראת אש ושורפתו, ועל כן כאן הנה דבר ה' אשר שם בפי חכמים משה ואהרן היא היתה סם המות לפרעה וחילו כי שמעו דבר ה' עד מתי מאנת לענות מפני שלכאורה מורה אשר זה בידו ורשותו הוא, ובכוון ציוה ה' לומר כך שעל ידי דברו יהיה מכביד את לבו ויתעם בתהו לא דרך, ועל כן רשע בגובה אפו סבור שח"ו אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם ונכבד ונחזק לבו על ידי זה. ועל כן אמר לו,

כיאם מאן אתה לשלח את עמי הנני מביא מחר ארבה וגו'. שלשון הנני מביא מורה כעין ידיעה לומר שכבר הנני מביא בודאי, ולזה אמר כי אם מאן. וכי הוא לפעמים בלשון אשר כלומר ידעתי אשר אתה ודאי תמאן ואני ודאי הנני מביא וכל אלה הם דברים לשון חכמים. אשר הדיבור כמעשה להיות נעשה מעשה כאשר ידבר בלשון חכמה. וכפל לומר לו לשלח את עמי אף שכבר אמר לו שלח עמי ויעבדני והיה די לומר כי אם מאן אתה לשלחם, כן כיוון לומר לו כי לא תסבור שלא יקראו עמי רק כאשר יצאו מאתך ויחוגו לי במדבר ואז יהיו לי לעם אבל בעודם תחת רשותך קודם עבודתם אלי לא עמי המה ותעשה בם כחפצך. לא כן, כי אף אם מאן אתה לשלח עמי הם עמי ונחלתי להשגיח עליהם בעודם תחת ידך במצרים ולא אניחם עוד לענותם, ומכה אחר מכה אביא עליך עבורם.

וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ. לכאורה זה כפל לשון כי ודאי כאשר יכוסה הארץ לא יוכל לראותה. ואמנם אמר הכתוב ולא יוכל לראות את הארץ, פירוש החגב גופא לא יוכל לראות הארץ כי כל כך יהיה הרבה הרבה ודרך החגבים לעלות אחד על אחד בגובה מפני הדחקות, ועל כן הנה התחתונים יכסו את עין הארץ וכל אשר עליהם בגובה לא יראו את הארץ ומלואה.

ואכלאת יתר הפליטה הנשארת וגו'. פירוש כי זה הפליטה הנשארת יתרון הוא כי חז"ל (תנחומא סוף וארא) אמרו בפסוק (שמות ט', ל"ב) והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה. פלאים עשה הקב"ה בהן שלא לקו כי אף את כל עשב השדה הכה הברד אלא שבהם עשה הקב"ה פלאים וכו'. ולכאורה צריך להבין על מה הפליא הקב"ה להגדיל נסיו עם פרעה לעשות לו טובה להשאיר לו חטה וכוסמת ואמנם כי פרעה היה צריך ללקות במכת הארבה במדה כנגד מדה מה שעשה לישראל כמאמר חז"ל (שמות רבה י"ג, ו') וגם לאשר כתבנו למעלה בפסוק למען שתי אתתי אלה וגו', כי היה צריך פרעה להלקות בכל האותיות הנאמרים בעשר מכות שפרעה היה נלקה בהם לפי שאלה האותיות היו בקליפה תחת יד שיעבוד מצרים, ועל כן כתוב בקיצור האר"י ז"ל (פלאים רבות שער יציאת מצרים) כי באלו המכות נרמז החטא של אבותינו שגרמו ירידת מצרים. כי חטא אבותינו גרם להשליך האותיות האלו בקליפת מצרים. ועל כן הוכרחו ישראל לירד למצרים להשתעבד תחת ידם כאשר משלה הקליפה ההוא באותיות ניצוצי הקדושה ההם. ועל ידי העינוי והשיעבוד, וד' דברים הטובים שהיה בישראל בעודם במצרים (ויקרא רבה ל"ב, ה') ביררו והוציאו אותן האותיות מן הקליפה. והם עצמם שהכו את אלהי מצרים ועמו להיות נשקעים שוקעים את שוקעיהם ונהרגים הורגים את הורגיהם לנקום נקמתם מהם כי מיניה וביה אבא שדי ביה נרגא הכל כאשר כתבנו למעלה ועיין שם. ועל כן הוצרך הקב"ה לגמור על ראש רשעים כל אלו האותיות שהיו תחת ידם במאסר הקליפות. ואם היה הברד מכה את הכל עד שלא ישאר כלום לא היה שייך לשלוח מכת הארבה כי מה יעשו פה ועל כן פלאי פלאים נעשה בהם שהחטה והכוסמת לא לקו בכדי שיבא הארבה לכלותם לדונם מדה כנגד מדה ולגמור כל אותיות המכות על ראשם ולזה אמר ואכל את יתר הפליטה הנשארת כי זה אשר נשאר הוא כעין הבריחה והפליטה שנמלט מן הברד בפלאי פלאים והוא יתר הפליטה שיתרון הוא כי על מה ישאיר הקדוש ברוך הוא מאכל לאויביו בדרך הנס ולא היה רק כדי שיבא הארבה ויאכלנו כאמור.

ומלאובתיך וגו' ובתי כל מצרים וגו'. לכאורה צריך להבין מה קללה הוא שיתמלאו בתיהם בחגבים הלא זה אשר יאכלו מצרים וימלחו מהם לרוב ועיקר הקללה הוא מה שנאמר למעלה ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד ואכל את כל העץ הצומח וגו' אבל מילוי הבתים לכאורה טובה היא. ואכן הנה כבר כתבנו למעלה אשר כיוון הקב"ה לומר לו דברים שהיה לו מקום לטעות ולנטות לצד מינות שלא יאמין בדבר ה' בכדי להכביד את לבו ואם ללצים הוא יליץ כמאמר חז"ל (עבודה זרה נ"ה.) בפסוק (דברים ד, י"ט) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם וכו', ועל כן ציוה בכוון לומר לו כדברים האלה ומלאו בתיך וגו' ואמרו חז"ל (בילקוט רמז קפ"ו) כי אז שמחו המצרים ויצודו מהם לרוב מאד וימלחום וכו' ובזה יטעה לב פראה לומר שח"ו לא יוכל בוראו להרע להם בכל חצפו ומוכרח לעשות גם קצת בטובה עמם.

אויאמר שח"ו ידיהם רמה ואלהיהם הוא המפעיל שיעשה להם גם טובה, והכל עשה הקב"ה להחליקן בדברים בכדי לטורדן מן העולם וכאשר הניח בשביל זה בעל צפון בשביל להטעותן שיאמר קשה יראתם כמאמר חז"ל (שמות רבה ט"ו, ט"ו) ואכן כשהפך ה' רוח ים חזק מאוד וישא את הארבה נאמר (פסוק י"ט) לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים ואמרו חז"ל (שמות רבה י"ג, ז') אף מה שהיה בקדירות ובחביות מלוחות שמלחו מהם פרחו להראות כי לא יטעה פרעה בזה ולא יגיע לו טובה מהארבה, ואלהינו יחיד הוא בשמים ובארץ ואפס זולתו ואף על פי כן חזקה לבו ולא אבה לשלוח כדבר ה' ביד משה עבדו.

ויאמרו עבדי פרעה וגומר שלח את האנשים וגומר הטרם תדע וגו'. מזה נראה שדעת עבדי פרעה לא היה כדעת פרעה כי אם לשלח העם וכן כתבנו בפסוק (שמות ח', ט"ו) ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם וגו'. פירוש שנתחזקה לבו ולא שמע לקול מלחשיו וחרטומיו שאמרו אצבע אלהים הוא כי לא האמין להם והחליט בדעתו כי משה בקי יותר בחכמה זו מהם עד שיוכל לעשות מה שלא יוכלו הם. ואכן הנה אחר כך כתיב בפרשה זו כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו' וכאשר כתבנו למעלה בזה, ונמצא איך נהפך לבבם לומר שלח את האנשים. והיה אפשר לומר על פי מה שכתבנו למעלה שדבר זה היה בגאולת מצרים יותר מכל הגאולות והישועות שנעשה לישראל במה שהאיר האור של מעלה מעלה ועבר ה' בעצמו לנגוף את מצרים שהוא בחינת אור שלש ראשונות ששם עצם שם הוי"ה, מה שבכל הגאולות לא היה כי אם אור המלכות דרגא התחתונה שהיא אש אוכלה, וגם בקריעת ים סוף לא היה אלא בבחינת זו מה שאין כן במצרים שנאמר ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וגו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו שהוא בחינת עתיקא קדישא אור ג' ראשונות שכזה לא היה בשום מקום וכתבנו שם כי במכה זו מכת הארבה התחיל אור ג' ראשונות להכות והיא נגד הבינה ארבע פעמים ב"ן בגימטריא ארבה כמו שמובא בכתבי האר"י ז"ל ובמכה זו היה התראה אחת לכל הג' ראשונות באומרו בא אל פרעה רומז לג' ראשונות מספר ב"א ועיין שם. ועל כן עבדיו שהם היו החכמים והחרטומים כאשר שמעו את זאת והבינו עד היכן הדברים מגיעים כי הוא למעלה מששת ימי הבנין המכונים על שם בריאת העולם והם למעלה מהבריאה ופנים חדשות יש כאן אשר לא נשמע כזאת, הנה נכנע ונשבר מעט מעט רוע לבבם לב האבן.

וכבר כתבנו שעל כן היה ההתראה כי על קצה האחרון היה הבחירה בידם אם ירצו להתגבר ולהתחזק על רוע לבבם בחזקה יוכלו עוד לעשות הטוב לשמוע בדבר ה' גם אחר ההכבדה את לבם, וההכבדה לא היה כי אם שלא יהיה הבחירה בידם בנקל להתגבר על לבם ודנם הקב"ה כרשעים שהן ברשות לבם כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') שלא יוכלו להתגבר בנקל כל כך על תאות לבם כמאז אבל על כל פנים נודע כי גם הרשעים שהם ברשות לבם אם ירצו להתחזק ולהתגבר ודאי אשר יוכלו לעשות תשובה ויתקבלו, וכן היה בפרעה וחילו שניתנו ברשות לבם אבל על קצה האחרון אם היו רוצים היו מתגברים על לבבם, וזה נעשה בעבדי פרעה כאשר שמעו ההתראה הזו באור הג' ראשונות ידעו בחכמתם עד היכן הדברים מגיעים ונכנעו מעט. ואפשר שגם לזה אמר משה (לקמן י"א, ח') וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי וגו', כי ידע שהמה כבר נתרככו מעט ועל כן המה ירדו בתחילה אלי. ואך לבסוף ירד פרעה בתחילה לצד כי הוא היה בכור ונתיירא כמאמר חז"ל (ילקוט רמז ר"ח) אבל עד הנה לא שמע לדברי חכמיו כי לא האמין בחכמתם, כאמור. ואך לבסוף כאשר שילח את בני ישראל ויגד למלך מצרים כי ברח העם אז נאמר ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם וגו', כי נהפכה לבם למרוד בה' ועל כן נאבדו ונטבעו בים, כן יאבדו כל אויביך וגו'.

ויותר נראה לומר כי לבם קשה היה כמאז ולא נתרככה כלל, וזה שאמרו עתה עד מתי יהיה זה לנו למוקש, לא היתה כוונתם בכדי לעשות רצון ה' או לטובת ישראל רק יראו שלא יזולזל כבוד פרעה וזה היה לקוץ בעיניהם. כי אם יצאו ישראל בעל כרחם, אז יאבד מצרים מכל וכל כמאמר חז"ל (ילקוט רמז ר"ל) בפסוק (שמות י"ד, ה') ויגד למלך מצרים כי ברח וגו' ויהפך לבב פרעה ועבדיו וגו' כי אמרו שיבטל מלכותן מכל וכל עכשיו כל האומות מקישות עלינו בזוג לומר מה אלו שהיו ברשותם יצאו מהם וכו' ואיך אנו שולחין מס וכו' עד כאן, ועל כן יעצו לו מוטב שישלחם ברצונו ויאמרו הכל כי ברצונינו נעשה הדבר ויהיו הכל יראים כמאז, ולא נהיה ללעג ולקלס בעיני העמים.

וזה שאמר הכתוב ויאמרו עבדי פרעה אליו שאמרו דבר הנוגע אליו לכבודו ולא לטובת ישראל, עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים וגו' הטרם תדע כי אבדה מצרים, פירוש כי אם יצאו בעל כרחך הרי אבדה מצרים ומלכותם מכל וכל, שיאמרו הכל אם עבדים שברשותם וגו' ויהיה זה לנו למוקש מכל העמים. ואמרו לנו שכללו אף עצמן בדבר זה לומר שכוונתם גם לכבוד עצמן אבל לא לעשות דבר ה' לטובת ישראל, ועל כן אתה שלח את האנשים שיהיה הם הולכים בשליחותך וברצונך, ויועמד מלכות מצרים. או כה יאמר הטרם תדע כי אבדה מצרים פירוש שלח אותם קודם שתדע אתה כי אבדה מצרים ואז הכל יאמרו כי ברצונך ודעתך עשית זאת ותשלחם מאחר שלא ידעת עדיין, אבל כשלא תשלחם רק אחר שתדע שאבדה מצרים ידעו הכל אשר לא ברצונך היה הדבר תלוי ובעל כרחך יצאו כי ידעת שאבדה מצרים. ולהיות כיון שהם יעצוהו לכבודו ולטובתו ודאי שהיה שומע לעצתם, ואולם לצד שהיתה הכבדת לבבם מה' בכדי לשלוח מופתים בשמים ובארץ, הֵסֵיבָה לבבם לדבר אחר ואמרו לו שלח את האנשים פירוש האנשים לבד ולא הנשים והטף, כי אם תשלח האנשים לבד ידעו הכל כי רק בשליחותך ודעתך יצאו. בכדי לעבוד לאלהיהם ולחזור אבל אם תשלח את כולם לא יאמינו שאתה שלחתם כי למה לשלוח נערים וטף לעבודה אם לא שבעל כורחך שלא בטובתך יצאו. ועל כן,

ויושב וגו' מי ומי ההולכים. פירוש שאמר להם בעצת עבדיו שישלחם ואך מי ומי ההולכים פירוש מי שראוי להלוך לעבודה והם האנשים לבד ולא יותר ובפרט הטף שאין דרכו לזבוח, וזה לא כאשר נראה מפשט הכתוב שאמר להם בלשון שאלה מי ומי ילך והם השיבו בנערינו ובזקננו וגו' וכנראה מדברי הרב הקדוש בעל אור החיים, ולדברינו יאמר כפשוטו כי למה לו לשאול להם האם יעשה כאשר ישיבוהו ואכן הוא יאמר גזירת דעתו לכו עבדו וגו' מי ומי שדרכו להלוך והם האנשים לבד, וכעצת חכמיו.

ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך וגו', בצאננו ובבקרנו נלך וגו'. לכאורה נלך הראשון מיותר והיה די לכוללם באחד לומר בנערינו ובזקנינו בבנינו וגו' ובבקרנו נלך, ואפשר לצד מה שכתבנו למעלה כי יראת פרעה היה מעמים אשר סביביו שלא יאמרו, עבדים שהיו ברשותם יצאו וכו' כנאמר, ויבטלו עול מלכותו מעליהם, ועל כן לא חפץ שילכו הנשים והטף שלא יבינו כי בעל כרחו הוא משלחם, כי לעבודה למה הולכים נשיהם ובניהם, וימרדו בו. ועל כן אמר לו להיפך לגמרי מדעתו, כי עוד יעשה דבר להפליג הליכתם הזקנים והנערים לבד, והבנים והבנות והצאן והבקר ילכו לבד, להראות אשר אינם יוצאים כצאת העבדים במורא ופחד ומגור סביבם עד אשר יטמינו בניהם ובנותיהם וצאנם ובקרם ביניהם בין האנשים הזקנים והנערים אלו הגבורים בעלי מלחמה שלא יבוא אחד אחרי הצאן והבקר והטף לשבותם בשביה למלכם, רק הליכתם בריש גלי באין שום מורא ופחד מכל השאטים אותם מסביבותם כי שם ה' עליהם והכל יראו מהם אף מקטניהם ומצאנם, ודבר זה הוא לקוץ בעיני פרעה שיראו הכל הליכתם ביד רמה כל כך בלי שום מורא ופחד ואינם יוצאים כצאת העבדים, ועוד יותר שהזקנים ונערים הולכים קודם ואחריהם הטף, מה שמדרך האב להוליך בנו לפניו לראות מה יעשה בו ולא יניחנו אחריו וכאן הולך הטף אחריהם להראות כי אין שום מורא בשר ודם עליהם, והכל יראו הטף ההולך כי לא יתערבו באביהם ואמותם, ועל זה תכלינה עיני פרעה כי רעה זאת היה גדולה לו מכל הרעות לצד שכל העמים ישחקו בו וימרדו עד אשר תאבד מצרים מכל וכל כנאמר למעלה. ועל כן הפליג ביניהם לומר בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו וגו' נלך כי ילכו אלו לבד ואלו לבד ועוד הזקנים קודם ואחר כך הטף מאחריהם ועוד יותר כי כאן היתה המלחמה מוכנת להם מאחריהם אם ירצו מצרים לרדוף אחריהם והיה לילך החלוש חלוש קודם ואחר כך הגבורים שיפגע המלחמה בגבורים והם עשו בהיפך ממש הנערים תחילה שהם הגבורים ואחר כך הזקנים חלושים מנערים ואחר כך הטף חלושים מן הזקנים ואחר כך הצאן והבקר, הכל להראות ההיפך ממש כי אינם יראים מכל אשר יבוא אחריהם ובפרט מצרים המוכנים לבוא מאחריהם, וכיוון להכאיב ולהדאיב לב רשע ביותר. ולזה,

ויאמר וגו' ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם וגו'. הצצתי מבין ריסי עיני רשע הזה בדברים האלה, כי כבר ידע והבין בשכלו אשר ה' הוא המושל בקרב הארץ מה שבתחילה אמר מי ה' לא ידעתי את ה', וכאן הוסיף רשעות על רשעות וחציפות על חציפות שאף שידע משם ה' אף על פי כן לא אבה עשות דברו והיה נראה לו שחזק הוא ממנו כביכול ברוך הוא וברוך שמו, כי אם היה עומד בסברתו הראשונה לומר מי ה' וגו' מה קללם שלא יהיה ה' עמהם אלא ודאי שכבר ידע על ידי המופתים ונתברר ידיעתו אצלו שיש ה' בקרב הארץ והוא השליט על הארץ באופן שכאשר יהיה ה' עמהם ודאי יטיב להם, ועל כן קללם בזה ואף על פי כן לא רצה לשמוע בקול דברו. ואכן כאן נראה במה שאמר להם ראו כי רעה נגד וגו' הוא כי חשד את משה ואת אהרן שהם הוסיפו דברים האלה מעצמן לומר בנערינו ובזקנינו וגו', כי דבר ה' אינו אלא כדי שילכו לזבוח אליו, למה לו הטף הלא הטף אין דרכו לזבוח, ועל כן ודאי זה הדבר הוסיף משה מדעתו לקחת הטף, ועל כן דן כיון שבדבר הזה אינם שלוחים מאת ה' והוא רצה לעשות את דבר ה' והם חפצים בהוספה ועל כן ודאי לא יושיעם ה' בדבר הזה כי לא עביד רחמנא ניסא לשקרא, ויגיע מזה רעה למשה ואהרן מאת ה' וממנו במה שלא אבו להוציא את ישראל האנשים לבד לזבוח לה', וזה שאמר להם יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם כלומר שזה ודאי לא מאת ה' הוא להוליך גם הטף ובודאי לא יהיה ה' עמכם בדבר הזה ועל כן ראו כי רעה נגד פניכם כתרגומו ארי בישין דאתון סבירין למעבד לקביל אפיכון לאסתחרא כלומר כי רעה הזו שאתם רוצים לעשות לי להוליך דוקא הטף בכדי שיראו כל הגוים הליכתכם שלא במורא וימרדו בי לומר הן עבדים שברשותו וגו' זה הוא נגד פניכם כיון שזה מדעתכם ואני לא אשלח אתכם ואת טפכם כי באמת לשלח חפצתי כלומר שיהיה נראה לכל כי אני המשלח מדעתי ומרצוני ועל כן לא אוכל לשלח אתכם וטפכם כי מי לא יבין אשר אין שליחות לטף ונשים בזה כי אם הליכה מקרית בע"כ ועל כן לא אוכל לעשות זאת וה' לא יהיה עמכם ורעה שאתם סבורין למעבד לי הוא נגד פניכם לאסתחרא מאת ה'. ועל כן,

לא כן לכו נא הגברים וגו'. פירוש אם לא כן הוא שאתם מכוונים לרעתי להאביד מצרים כולה לכו נא הגברים וגו' כי אותה אתם מבקשים וגו' ולמה לכם הטף אם לא שתכוונו בכיוון לרעה לי להיות שחוק לכל עמי. או יאמר לא כן פירוש לא נכון לעשות כן לכוון להרע לי לכו נא הגברים וגו'. כנאמר,

ועתה וגו' לה' ויסר מעלי רק את המות הזה. לכאורה מלת רק מיותר והיה די לומר ויסר מעלי המות הזה, אמנם כי זה נתן עצה למשה איך יתפלל בעדו, כי חישב שבודאי יאמר לו משה איך אתפלל בעדך אם תיכף כאשר אתה רואה עצמך בהרוחה אינך רוצה לשלוח וגם עתה כן תעשה כשתעבור הצרה לא תרצה שוב לשלוח וכמאמר חז"ל (שמות רבה י"ב, ז') דרך הרשעים כל זמן שהם בצרה מכניעים עצמן, משהצרה עוברת חוזרין לקלקולן וכו'. ועל כן אמר לו והעתירו וגו' ויסר ממני רק את המות הזה שבפירוש תפרשו בתפילותיכם שלא יסיר ממנו רק את המות הזה ולא אחר ועל כן לא אוכל עוד לעבור את מאמר פי כי אהיה ירא שלא ישלח עוד איזה מכה ולא אוכל שוב לומר התפללו עלי ועל כן סיים הכתוב ויחזק ה' את לב פרעה כי אם היה לבו ברשותו כשארי הגוים כבר היה שולח אך לא היה לבו ברשותו, ולהתגבר בחזקה על תאות לבו לא רצה כי היה אורבו ורשעו טמון בקרבו וכאשר כתבנו למעלה.

ויהפך וגו' לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים. פרט הכתוב בכל גבול מצרים ולא אמר במצרים לבד כי חז"ל (שמות רבה י"ג, ז') אמרו אפילו מה שהיו בקדירות ובחביות מלוחות פרחו והלכו להם וכו' עד כאן. ונראה שלמדו זה ממלת ארבה אחד ופירשוהו על היחידים מה שפרשו המצרים מכללות הארבה ומלחו או בשלו לעצמן גם זה פרח ויצא, ולזה הודיע הכתוב כי זה לא היה כי אם בכל גבול מצרים, עד סוף תחומי מצרים פרחו המלוחים בכדי שלא יהיה חוטא נשכר ליהנות ממה שהכם ה' אבל יתר האומות שהיו שוכנים סביב גבול מצרים וצדו מן הארבה ומלחו להן או בשלו בפרור אצלם נשאר הארבה כי הם לא נלקו בזה, ועוד למען יהיה זכרון לבני בניהם כי אכלו מן הארבה שהכה ה' בגבול מצרים, ולכן פרט הכתוב לומר דוקא בכל גבול מצרים לא נשאר ארבה אחד אלו היחידים שפירשו מן הרוב לחביות ולקדירות אבל בעיירות הסמוכים משאר האומות נשאר ונשאר.

ויאמר וגו' ויהי חושך וגו' וימש חושך. לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. מלת במושבותם לכאורה אין לו פירוש כי לפי פשוטו יורה על מקום מושבותם והוא ארץ גושן לבד והאמת לא כן הוא כי כבר אמרו חז"ל (שמות רבה י"ד, ג') שבכל מקום שהיה יהודי נכנס היה אור נכנס ומאיר לו וכו', ואם נאמר במושבותם בכל מקום שהיו יושבין וקאי על כל המקומות אם כן למה דוקא בעת ישיבתם ולא בעת עמידתן והליכתן והיה לו לומר בכל מקום שהם. ואולם רואני כי הכתוב סמך זה למה שאמר ולא קמו איש מתחתיו ולכל בני ישראל היה אור. והענין כי נודע מה שדרשו חז"ל שם במלת וימש חשך כי החשך היה בו ממש עד שהיושב לא היה יכול לעמוד והרובץ אינו יכול לזקוף ועל זה נאמר ולא קמו איש מתחתיו. נמצא שהחושך היה גס וכפול כדבר גוש לעכב הישיבה והרביצה, ומכל מקום פלאי פלאים נעשו לישראל שלא די שלא היה להם זה החושך וראו אור, אלא אף האור היה בו הארה נפלאה ביותר ויותר למעלה מן הטבע עד שאמרו חז"ל שם שהיה אור הזה מאיר לאיש ישראל מה שבחביות ובתיבות ובמטמוניות וכו', וזה היה לצורך כי בזה וינצלו את מצרים כשהיה המצרי אומר אין בידי דבר זה אומר לו יש ובמקום פלוני הוא ועוד אמרו המצרים אם היה כוונתם לגזול חפצינו כבר היה זאת בידם בשלושת ימי אפילה ועל ידי זה השאילום וינצלו את מצרים כמאמרי חז"ל (שם) והיה זה לקיים ה' דברו שהבטיח לאותו צדיק (בראשית ט"ו, י"ד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וגם כדי שיחוסו על ממונם ויתנו לב לרדוף אחרי בני ישראל ויצללו כעופרת. ואכן זה היה נצרך במקום ישיבת המצרים כדי שיראו ישראל באותו האור הנפלא כל מה שבמטמוניות, אבל בארץ גושן במקום ישיבת ישראל לא היו צריכין לאותו אור והשתמשו באור החמה כמאז ולזה אמר הכתוב וימש חושך ויהי חושך אפילה כלומר חושך שיש בו ממש וכפול ומכופל עד שלא קמו איש מתחתיו שהיושב אינו יכול לעמוד וכו'. אבל,

ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. פירוש במושבותם של המצרים במקום שלא קמו איש מתחתיו שם לכל ישראל היה אור פירוש שנתהוה להם אור חדש אור כפול ומכופל לעומת החושך של המצרים שהיה מכופל כמה פעמים כן האור הזה האיר למאוד להאיר למטמוניות. ועל כן לא נכתב ולכל בני ישראל לא היה חושך וממילא ישמע שהיה לפניהם אורה כמאז ואמנם כי זה האור נתהוה להם באור חדש וזה לא היה כי אם במושבותם של המצרים במקום ישיבתן ולא במקום ישיבת בני ישראל שהוא ארץ גושן כי לא נשתמשו שם באור המאור הזה רק באור החמה כאמור.

ב או יאמר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. על פי אשר נכתוב להלן אם ירצה ה' (בפרשת ויקהל) בפסוק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ואמרו חז"ל (שבת כ'.) בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במדורות בית המוקד. כי נודע ליודעים זה שאנו מברכין על אור הנר במוצאי שבת, לפי שבשבת אין אנו נהנין מאור המגושם התחתון הבא מעצים ונר, כי אם נשמותינו והשכל והצורה שלנו נהנין ומתענגין באור המאיר ובא מאור העליון דוגמת עולם הבא כי שבת אחד מששים לעולם הבא כמאמר חז"ל (ברכות נ"ז:) ועל כן במוצאי שבת שאנו חוזרין ליהנות מאור המגושם התחתון אנו מברכים עליה בורא מאורי האש כלומר שזה הוא מאור האש ולא מאור העליון. והנה זה האור המגושם נקרא על שם מושב התחתון שלנו שזה מקומו ויסודו באבן דומם ובשארי דברים התחתונים. ועל כן אמר הכתוב (שמות ל"ה, ג') לא תבערו אש בכל מושבותיהם ביום השבת, כלומר לא תבערו האש אשר בכל מושבותיבם ביום השבת, זה האור התחתון המגושם. ואמרו חז"ל הטעם כי אבל אתה מבעיר במדורות בית המוקד המאיר ובא מעצמו מאור העליון. והנה כאן כבר כתבנו שנשתמשו ישראל באור המאיר ובא מעולם העליון לראות על ידו בגנזי מטמוניות, הגם שהיה במושב התחתון שלהם כי לא הגיע העת לחדש האור בהארת הזמן אשר בו יופיע אור הגדול, רק מחסד אל אשר גבר עליהם לראות בו דברי סחורה אף דברי מלכים. וזה שאמר הכתוב ולכל בני ישראל היה אור במושבותם כלומר לך ראה הגדולות שנעשה לישראל כי אור המבהיק ומאיר עולם, היה להם גם במושבותם במושב התחתון שלהם שאין עת להארת אור העליון, נשתנה עתה אור הימים להיות אור אף במושבותם כאמור.

ג גם יאמר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. שלכאורה תיבת היה מיותר והיה די לומר ולכל בני ישראל אור במושבותם ואכן כי אמרו חז"ל (שמות רבה י"ד, ג') שהיה האור הזה מאיר להם מה שבחביות וגנזי מטמוניות כנזכר. ולכאורה מפני מה דוקא באותו העת שהיה החושך הכפול למצרים האיר אור הגדול הזה לישראל ולמה לא האיר האור הזה לישראל בהיות האורה למצרים שיהיו רואים בתיבות ובמטמוניות. ואמנם להבין איך על ידי האור יראו מה שבתיבה והלא הוא מסך מבחינת האור. אך כי אמרו חז"ל (חגיגה י"ב. ובבראשית רבה י"ב, ו') בפסוק (איוב ל"ח, ט"ו) וימנע מרשעים אורם וגו', אור שברא הקב"ה ביום ראשון היה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול וכו' עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא וכו'. וכן הוא בזוה"ק (עיין שמות ר"כ.) וזה לשונו: ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא כד אסתכל קודשא בריך הוא לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא הדא הוא דכתיב (איוב ל"ח, ט"ו) וימנע מרשעים וכו'. ועל כן במצרים כל עוד שהיה מאיר ובא לכל העולם לא היה יכול להופיע האור הזה שלא ישתמשו בו הרשעים, ואך כאשר היה החושך הכפול למצרים ולא ראו אור ומנע מרשעים אורם ולא נשאר כי אם לישראל הצדיקים האיר עליהם הקב"ה באור הזה אור שבעת הימים והיו צופין ומביטין בו מסוף העולם ועד סופו וממילא ראו מה שבתיבות ומטמוניות. ולזה אמר הכתוב ויהי חושך אפילה וגו' לא ראו איש את אחיו וגו' וכאשר נמנע מרשעים אורם אז ולכל בני ישראל היה אור במושבותם פירוש אור שהיה כבר מוכן מששת ימי בראשית לצדיקים לעתיד לבוא כאשר לא יהיו רשעים בעולם, היה במושבותם.

ד עוד יאמר ולכל בני ישראל וגו'. כי אפשר לומר עוד במה שראו ישראל באור הזה מה שבתבה ודוקא בשעת החושך למצרים כי לצד שנדחה האור ממושב המצרים עבור החושך והיה האור נדחק ומכפיל עצמו על האור אשר במושב בני ישראל ונעשה האורה עליהם אורה גדולה ונפלאה בכפל ומכופל, ובזה ראו מה שבתבה כי נעשה כאור שבעת הימים, ולזה אמר הכתוב לא ראו איש את אחיו וגו' ולהבין היכן נדחה האור אמר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם פירוש גם במושבותם של המצרים לראות מה שבמטמוניות שהיה להם אורה גדולה כי לשם נדחה אור המצרים.

ויקרא וגו' רק צאנכם ובקרכם יוצג וגם טפכם ילך וגו'. לכאורה צריך להבין טענות פרעה שיקח את הטף וישאר הצאן והבקר, ובשלמא כשאמר לכו נא הגברים אמר מילתא בטעמא כי אותה אתם מבקשים שאין דרך הטף לזבוח אבל השארת הצאן והבקר איך אפשר להיות, הלא זה עיקר הליכתם לזבוח לה', והנה פרעה אף שרשע היה אבל לא טיפש לומר דברים בלתי מושכלים כשגעון. והנראה כי כבר כתבנו בזה כי אשר שאל שישארו הטף היה מיראתו מהעמים אשר סביביו שלא ימרדו בו לומר הנה עבדיו אשר ברשותו היו יצאו ממנו, ולמה אנחנו נהיה עבדים לו, ועל כן יעצוהו עבדיו שישלח מדעתו ומרצונו, ובזה לא תאבד מלכות מצרים וממשלתם על כל העמים כי יאמרו שהוא שלחם ברשותו ולא ביד חזקה יצאו, וזה כשלא יצאו רק הגברים שדרכם לזבוח אבל אם יצאו גם הטף יאמרו שבעל כורחו יצאו שלא מדעתו עיין שם. ועל כן עתה כשראה שלא יוכל לפעול שישארו הטף ביקש על כל פנים שזאת יעשו להציג מצאנם ובקרם אצלו, כלומר לא כל צאנם ובקרם כי במה יעבדו את ה' רק שיקחו ערך המצטרך לעבודה, ורק שישארו גם כן צאן ובקר במצרים. ובזה חשב שתי מחשבות. אחד, כי על ידי זה לא יוחלט בדעת האומות שבעל כורחו יצאו כיון שהוכרחו להניח שם מהונם ומרכושם צאן ובקר. והשנית, כי לצד שאדם בהול על ממונו ודאי יחזרו ישראל אליו ולא ילכו מאתו לעולמים. וזה שאמר לכו עבדו את ה' פירוש במה שאתם רוצים לעבוד לו והוא לזבוח לה' בצאן ובקר שלכם, ורק צאנכם ובקרכם יוצג לא אמר כל צאנכם ובקרכם רק צאנכם ובקרכם פירוש שישאר כאן צאן ובקר שלכם ואז וגם טפכם ילך עמכם שיוכל גם הטף להלוך עמכם כי על ידי זה לא יהיה נראה כיציאה בעל כורחי וגם תתנו דעתכם לחזור אל ממונכם. ולזה השיבו הנביא,

ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים וגו' וגם מקנינו ילך וגו' כי ממנו נקח לעבוד את ה' וגו'. ולהבין מה שאמר וגם מקנינו ילך עמנו הלא זה כבר נכלל באומרו גם אתה תתן בידינו וממילא נשמע חוץ ממקנינו גם אתה תתן בידינו (וכן דקדק הרב הקדוש בעל אור החיים) וגם לשון אומרו וגם מקנינו ילך עמנו צריך להבין כי היה לומר וגם מקנינו נקח עמנו כמו שמובא להלן כי ממנו נקח וגו', ועוד קשה לא מצינו שיתן פרעה זבחים ועולות לישראל ורש"י ז"ל פירש בפסוק (לקמן י"ב, ל"ב) גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו, כאשר דברתם גם אתה תתן בידינו והנה כן נראה מלשון הכתוב ממה שסיים וברכתם גם אותי שהוא על הבקר והצאן שמסר להם לזבחים ועולות, ועל כל פנים אינו מפורש בכתוב. ואולם לדברינו הנאמרים כה יאמר הכתוב, כי נודע מה שאמרו חז"ל (ילקוט מלכים רמז רי"ד) גבי אליהו כשצוה ליקח שני פרים אחד לשם ואחד לבעל היה פרו של אליהו נמשך אחריו והולך מעצמו והפר שעלה לשם הבעל נתקבצו כל נביאי הבעל וכולם לא יכלו להזיז רגלו מן הארץ וכו' עד מלפנו מבהמות הארץ מפרו של אליהו וכו' עד כאן. וגם נודע אשר עבודה זרה של נכרי לא יוכל ישראל לבטלה כי אם הנכרי שעובד לה הוא יבטלה כמו שאיתא בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קמ"ו סעיף א') ועל כן כשאמר פרעה למשה שישאר מוצג מן הצאן והבקר במצרים ובלתי ליקח כי אם אשר יצטרכו בהכרח להעבודה וחשב משה בדעתו כי אף אם יאמר לו שיצטרך הכל לעבודה לא יאמין לו בזה, ויאמר כי משה אומר כן בכוון להבריח בהמותיהם עמם ובודאי לא יצטרכו כולם, ועל כן השיבהו אשר בעיניך תראה נפלאות בצאן ובקר, כי גם אתה תתן בידינו זבחים וגו' כלומר כשתרצה אתה לשלוח עמנו בהמות אז תצטרך למסרם אלינו בידיך ולא ילכו מעצמן והוא כי בהמות פרעה היו עבודה זרה שלו כמאמר חז"ל (תנחומא בפרשה זו ז') ואינם ראוים לקרבן ועל כן לא ילכו מעצמן כי אם עד אשר אתה תמסרם בידיך ואז ילכו כי נכרי מבטל עבודה זרה שלו אבל ישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי, אבל חוץ לזה כי אף אם אתה תתן מכל מקום גם מקנינו ילך עמנו כלומר שתראה נס נפלא שמקנינו ילכו בעצמם עמנו שלא נצטרך לקחתם בחזקה. ולא תשאר פרסה פירוש ממילא לא תשאר אף פרסה אחת מכל הצאן והבקר כי ממנו נקח לעבוד את ה' ועל כן הם מעצמן ימשכו ברצון חפץ לנפשותם להקריבם לקרבן ה' והא לך ראיה שכולם צריכים לנו כי ילכו בעצמן בלי צורך להמשיך אותם, ועל כן ודאי אי אפשר להשאיר כאן מצאנינו ובקרינו כלום.

גם ירמוז באומרו כי ממנו נקח לעבוד את ה', כלומר ממנו נקח ראיה לעצמינו לעבוד את ה' בראותינו שמקנינו ילכו מעצמן וידע שור קונהו ואיך אנו לא נתבונן ומלפנו מבהמות הארץ (איוב ל"ה, י"א) כמאמר חז"ל (עירובין ק':). גם אפשר לומר כי לצד שכוונת פרעה הכל היה להשאיר צאנם ובקרם שלא יהיה ללעג בין האומות שלא ימרדו בו, וכאשר ישאירו צאנם ובקרם יראו שרק שלוחין מאתו הוא בדעתו וברצונו, על כן אפשר מה שאמר להם לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יוצג, פירוש תלכו לעבוד ואף על פי כן יוצג בקרכם ורימז להם שהוא יתן להם צאן ובקר משלו בכדי שיהיה נראין שלוחין מאתו ולא יקחו שלהם להיות נראה שיוצאים ברשותו, ועל כן אמר משה גם אתה תתן בידינו וגו' וגם מקנינו ילך וגו' כלומר ששני הדברים יהיו שגם אתה תתן וגם מקנינו ילך. וגם ראשון מוסיף על גם שני כפירוש רש"י (בפרשת בלק בפסוק (כ"ג, כ"ה) גם קוב לא תקבנו וגו') כי לא נדע עד כמה תכבד העבודה לעבוד לה' אלהינו בצאן ובקר ושמא ישאל יותר ממה שיש בידינו.