ויהי בשלח פרעה את העם וגו'. חז"ל (שמות רבה כ', ז') ראו ותמהו מי שם רעדה במקום גילה להציג לשון ווי בשמחת יציאת בני ישראל מארץ מצרים ומי צווח ווי. ובלא זה נודע מאמר חז"ל, (בראשית רבה מ"ב, ג') בכל מקום שנאמר ויהי משמש צרה, וכאן נהפוך הוא הלא זה היום אשר שמח ישראל בעושיו ביציאתן מאפילה לאור גדול, גם הקשו על לשון בשלח פרעה וכי פרעה שלחם והלא הכתוב אומר (במדבר כ"ג, כ"ב) אל מוציאם ממצרים וגו'. והנראה לומר בזה על פי הידוע מכתבי קודש האר"י ז"ל (בליקוטי תורה בכמה מקומות ועיין בפרשת מקץ שמות ובא) אשר זה הערב רב שעלה עם בני ישראל זה הוסיף משה מדעתו ולא היה דבר ה' אליו בזה לקחת עם אשר לא מבני ישראל המה, ובכל הנבואות לא נאמר לו כי אם שלח עמי ויעבדוני או בני בכֹרי ישראל אבל לא עם היוצא ממצרים זרע חם אבי כנען. ואכן משה רבינו קיבלם מדעתו כי חשב שיתקנם בכוחו שיתגברו על הרע שבהם ויעלו לחלק הטוב שבקדושה, אבל לא עלתה בידו הדבר על נכון כי הן הן היו לבני ישראל לכל עוון ולכל חטאת למסור מעל בה' וכן אמרו מפורש (בשמות רבה מ"ב, ו') לא אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב אתה שהיית עניו וכו' ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות הם שעשו את העגל וכו' וגרמו לעמי לחטוא. ועיין בשל"ה הקדוש מה שהרבה לתמוה בזה איך יוציא משה עם אשר לא נצטוה עליו ולא ידעו תמול שלשום, ואפשר לומר בזה כי הם הם היו האוקטירין ששלח פרעה עם ישראל שישיבם אחר שלושה ימים כמאמר חז"ל (ילקוט רמז ר"ל) והיו עם רב באופן שאם לא ירצו ישראל לחזור יכפו אותם בחוזק וללחום עמהם ואך תיכף כשהלכו ממצרים נתנו לבבם להתערב בבני ישראל לילך באשר ילכו ולהתדבק בהם, רק מעט מהם חזרו להגיד לפרעה כי ברח העם, העם דייקא כי ידוע המבואר בדברי חז"ל ובזוה"ק (בשלח מ"ה:) שבכל מקום שנאמר העם קאי על הערב רב וזה עיקר מסירת האוקטרין היה מה שברח העם הם הערב רב ששלו המה, ולזה כאשר ראה משה שמעצמן הולכים ורוצים להדבק בבני ישראל לא רצה לטורדן מן העולם ולדוחפם בשתי ידים והניחם מעורבין ואפשר יכניסם תחת כנפי השכינה, וזה שאמר הכתוב להלן ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שִלחנו את ישראל וגו', ויש להבין למה אמר שתי לשונות במאמר אחד העם וישראל, ועוד מה שאמר מה זאת עשינו, וכי הם עשאו זאת בטובתם הלא הוכרחו על זאת ביראת פסיקת חייהם מן העולם כי אמרו כולנו מתים והיאך יאמרו רבים כאלה דברים שיודעים אשר לא כן, ואכן כי הנה אם היו מצרים מניחין את ישראל ללכת כרצונם ולא היו משלחין אותם בשליחותם שילכו וישובו אז ודאי לא היו משלחין אתם שום אדם, רק ישראל בעצמן היו יוצאין ממצרים באוות נפשם למקום שירצו, מה שאין כן כשהם לא רצו בזה, ושילחו את בני ישראל, שילחו דייקא כאדם המשלח לחבירו על דעתו הוכרחו לשלוח גם ערב רב אתם להשיבם ונשארו שם ולזה אמר ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, כי עיקר על זה נתהפך לבבו ותגדל צערו וכאיבו, אל העם הערב רב שהם עמו ונחלתו שברחו מאדוניהם, ועל כן אמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל וגו' פירוש למה זה שלחנו את ישראל בשילוח מאתנו, היה לנו להניחם לצאת סתם ולא לשלחם על דעת לשוב לאבד עם רב כזה, או כה יאמר הכתוב כי תחילה ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם מה שהעם הערב רב עשו להם לברוח מתחת ידם ואחר כך ויאמר עוד מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל עצמם שהיו תוהין על הראשונות שעשו כדבר ה' אף שהיה בהכרח היה להם למסור נפשם ודבר ה' לא יקום ח"ו כי גדלה רשעתם עד מאוד, אשר על כן ויחזק ה' את לב פרעה וירדוף אחרי בני ישראל, כי כל כך גדלה רעתו שהפקיר עמו ושם פניו רק לרדוף אחרי ישראל שלא יתקדש שם שמים על ידו.

ולזה אמר הכתוב כאן ויהי בשלח פרעה את העם, הכתוב צווח ווי ויהי צרה ויגון אשר בשלח פרעה את העם, מה ששלח פרעה את ישראל עם העם (כי את פירוש עם בכמה מקומות כידוע) הוא הערב רב הידוע אשר היו גרמא בנזיקין לעדת בני ישראל למרוד בה' אלהיהם, או יאמר כפשוטו ויהי צרה מה ששלח פרעה העם הערב רב שגרמו רעות וניאוצות לבני ישראל, ומפרש הכתוב ואומר ראה רעה ראשונה שגרם העם הזה, כי עבור כן ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה הע"ם דייקא כי בני ישראל הכשרים אשר לא נתערב בהם מזוהמת קליפת מצרים ודאי לא ירצו לחזור למצרים מדור הקליפות, רק העם הערב רב ירצו לשוב וימסו לבב בני ישראל כלבבם, ויתנו לב לחזור, ועל כן ויסב אלהים את העם דרך המדבר וגו', וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים פירוש זה אשר סיבבם ה' הוא רק עבור העם שקרובים לרשע ומנשרים קלו לחזור לאלהיהם אבל לא תעלה על דעתך שנמצא איזה חשש גם על יוצאי מצרים עצמם שקראן הכתוב (שמות ד', כ"ב) בני בכורי ישראל, כי וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים פירוש מזויינים ומצויינים בבחינת בני ישראל שבטי י"ה שהעיד עליהן הכתוב בני ישראל עאלו ובני ישראל נפקו כמו שאיתא בזוה"ק (שמות ז'.) ועליהן מפורש בקבלה (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה גל נעול וגו' ואמרו חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה') גן נעול אלו הבתולות גל נעול אלו הבעולות מעין חתום אלו הזכרים עד כאן. ואם כשהיו בתוך המצרים מוקפים מקליפת מצרים לא התערבו בגוים ההם מכל שכן כשיצאו מהם שלא יחזרו אליהם ועל כן ודאי שמהם לא היה ירא הקב"ה שלא ישובו למצרים רק פן ינחם העם כנאמר.

או יאמר וחמשים עלו. כלומר שעלו למעלה למעלה למקום המכונה על שם החמשים סוד החירות והיובל כמאמר חז"ל (מגילה ט"ז.) כשהם עולים עולים עד כוכבים והוא רומז על בחינה זו בסוד הכוכבים הנראים מסכך הסוכה כנודע, וכשהיו בבחינה הזו ודאי אין מקום לומר עליהם פן ינחם רק פן ינחם העם הערב רב, ולזה אמר עלו מארץ מצרים פירוש על דרך מאמר חז"ל (שמות רבה א', ט') בפסוק ועלה מן הארץ כל זמן שישראל בירידה התחתונה הם עולים ראה מה כתיב ועלה מן הארץ, אמר דוד (תהלים מ"ד, כ"ו) כי שחה לעפר נפשנו וגו' אותה שעה קומה עזרתה לנו וגו' עד כאן. וזהו שכתוב עלו מארץ מצרים לפי שהיו בירידה התחתונה באר"ץ מצרים משם עלו עד למקום החירות והיובל. או יאמר וחמשים עלו, על דרך מאמר חז"ל (תנחומא בפרשה זו) אחד מחמשה ויש אומרים אחד מחמשים וכו', ולכאורה זה היה להכתוב להזכיר בפרשה הקודמת בעת סיפור יציאתן ממצרים ולא עתה, ואולם הכל סובב הולך על אשר אמרנו שמודיע הכתוב כי לא היה שום חשש על בני ישראל עצמן שלא ישובו לאחור כי הלא רק אחד מחמשים עלו והשאר מתו בימי אפילה אלו שלא היו מזוקקים כל כך והיו חפיצים בישיבת מצרים, ומעט הנשאר נשאר המטוהרים ומזוקקים בזיקוק שבעתים שיברחו ממצרים בכל עוז ובודאי הם לא יעלו על לבם עוד לשוב למצרים כי עלו ונתעלו במעלות הנכבדות כמאמר הכתוב (ישעיה כ"ז, ו') הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ולא היה יראת הקב"ה רק פן ינחם העם כנאמר.

ובדרך רמז ירמוז הכתוב באומרו ויהי בשלח פרעה וגו'. כי ידוע מה שכתב מרן קודש קדשים האר"י ז"ל בכוונת פסוק ראשון של קריאת שמע והוא שמע ישראל וזה לשונו: שם נקרא מלכות וכו' עד גימטריא ד' פעמים ע"ב דרפ"ח ניצוצין הידועין שמתחברים אל המלכות ועם שם ב"ן שהוא הפנים שלה הרי ש"ם, והיא מקבלת מן ע' רבתי זעיר אנפין דבינה וכו' עד כאן. ונראה שלזה אמר הכתוב (ישעיה מ"ד, ה') זה יאמר לה' אני וגו' עד ובשם ישראל יכנה. כי הנה אדם מישראל אשר זוכה לתקן חלקו ברפ"ח הניצוצין האלו אשר נפלו ונשברו, לפי ערכו ושורש נשמתו להעלותם למעלה זה הנקרא בן למקום, כי זה היה כל רצון הבורא בהבריאה לתקן הניצוצות האלו. וידוע אומרם ז"ל (בבא בתרא י'.) כשישראל עושים רצונו של מקום נקראים בנים וכו' ונמצא נעשה בבחינת ש"ם. שהוא חלקו מרפ"ח הניצוצין שהעלה ונקרא בן וזה הוא אשר בשם ישראל יכנה כי זוכה לבוא בבחינת ש"ם ומתכנה בשם ישראל מה שאין כן הרשעים שאמרו ז"ל (בראשית רבה מ"ט, א') בפסוק (משלי י', ז') ושם רשעים ירקב דלא מסקינן בשמייהו וכו' כי הם בעצמם מחו את שמם מתחת השמים, שלא תיקנו בחינת ש"ם, ועל כן מנו חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה') בד' דברים שהיו בישראל בעודם במצרים שבזכותם נגאלו אחד מהן שלא שינו את שמם, ולכאורה מהו מעליותא כל כך בזה של שינו שמותם, ואמנם כיוונו על שמם אשר למעלה שלא שינו אותו להיות ח"ו נמחה שמם, רק אדרבה תיקנו והעלו הניצוצין הללו כנודע מכוונת האר"י ז"ל (בכוונת חג המצות) אשר העלו ישראל ממצרים כל הניצוצין שהיו שם עד שעשאוהו כמצולה שאין בה דגים ונשארו בשמם אשר בשם ישראל יכונה לתקן את בחינת ש"ם בכדי שתוכל להתחבר אל הע' רבתי ליחד העולמות ביחודא שלים. וביותר זכה משה רבינו לבחינה זו כנודע מביאור אומרם ז"ל (ברכות ל"ג:) יראה מילתא זוטרתי לגבי משה כי הוא היה למעלה בבחינת ענוה, ועקב ענוה יראת ה' (משלי כ"ב, ד'), ותיקן בחינת המלכות מקום היראה מכל וכל, על כן אמר (שמות ל"ג, י"ב) ואתה אמרת ידעתיך בשם, כי ידעו ה' להקים שם בישראל בכל פרטי בחינותיה ועל כן אמרו עליו בזוה"ק (תצא רפ"א.) שהוא כברא דאשתדל בהון בתר אבוהי ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה וכו', כי הוא זכה על ידי שלימות בחינה זו להיות בחינת הבן על צד היותר גבוה ונורא. ובזה נכון מאמר חז"ל שאמרו (ברכות ז':) ומנלן דשמא גרים דכתיב (תהלים מ"ו, ט') לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ אל תקרי שַׁמוֹת אלא שֵׁמוֹת, כי הניצוצות האלה בעוד היותם בסוד השבירה מקום מדור הקליפות המה בסוד שַׁמָה ושממה, ואחר כך המה עולים בשמות ישראל מה שישראל מתקנין בסוד השם ונעשה שמ"ע ישראל, וזה היה כל כוונת הבריאה בכדי להיטיב לבריות ולשלם שכר לאלה המעלין ומתקנין אותן בסוד אומרם ז"ל (בראשית רבה ט', ב') שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן וכו' כנודע לחכמי לב, וזה אמר הכתוב לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ, כלומר כי זה הוא פליאה גדולה שהקב"ה יברא עולמות ויחריבן לשום שממה בארץ ואך אל תקרי שַׁמוֹת אלא שֵׁמוֹת כי לזה עשאן שַׁמָה ושממה שיהיו אחר כך בסוד השמות בהעלאה מעלה מעלה לשם ה' לריח ניחֹח לפניו, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם אחר חורבנו. ואפשר זה יסד הפייט (ביוצר מוסף ראש השנה) ושמנו קראת בשמך, כי ש"ם ישראל הוא הנמשך מש"ם של מעלה כאשר יציץ ופר"ח ישראל בתיקון הרפ"ח ניצוצין וכאמור והבן. והנה ביציאת מצרים כבר כתבנו שלא שינו את שמ"ם אף שידוע שלא עלה אתם רק ערב ר"ב שהוא ר"ב ניצוצות שהמתיקו, כי ערב הוא מלשון ערב ומתוק כמו (תהלים ק"ד, ל"ד) יערב עליו שיחי וכדומה, ופ"ו עדיין נשארו בלי תיקון, מכל מקום הגם שלא נתעלו אלו במעלה כמותן עלו, במדריגה למעלה ממה שהיו, ונקראו על שמ"ם כאילו העלו כולן. וזה אשר רמז לנו הכתוב כאן ויהי בשלח וגו' כי בשלח הוא מספר ש"ם לומר שעל ידי זה יצאו ממצרים במה שתיקנו בחינת השם בעבודה במצרים על ידי תיקון רפ"ח הניצוצות ולא שינו את שמ"ם, ומה שאמרו חז"ל בפירוש רמזה התורה ברמז כי ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא כמאמר חז"ל (תענית ט'.) ורמז בעת שילוחן כי נעשה על ידן בחינת תיקון השם מספר בשלח ובזה יצאו והיו לשם לאות עולם.

ויסב אלהים את העם דרך המדבר וגו'. כבר כתבנו למעלה בפירוש כתוב זה, ועוד נראה בהקדים לדקדק להבין מחשבת אלהים בזה שכאשר יהיו רחוק ממצרים לא ירצו לשוב וכי בגוי גדול כזה נפקא מינה בין דרך רחוק לקרוב ובפרט במקום סכנה כאשר יתפחדו בראותם תרועת מלחמה, ואנו רואין שאף מן המדבר אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה. ואכן כי הן בקריעת הים נאמר (לקמן י"ד, ל"א) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וגו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ומשמע שעד הנה לא האמינו, הגם שעוד בהיותם במצרים קודם כל המכות נאמר (שמות ד', ל"א) ויאמן העם וגו', ומכל שכן אחר יציאתם ממצרים שראו כל הנסים האלה בהכות כסיל מכות גדולות כאלה שהיה להם להאמין, מכל מקום לא נשלמה האמונה בהם עד אותו השעה, כי עדיין לא ראו רק מכות ולא כליון כולם, ואפשר שיוכל ליסרם ולא להמיתם, ועל כן לא נתחזקה האמונה בהם שלא להיות יראים עוד בשום אופן בעולם מן הצר הצורר עליהם שיבוא אליהם למלחמה בעם כבד וביד חזקה, כי עדיין לא ראו כזה, ועוד חששו כי אפשר אין ה' בקרבם כל כך לעשות להם נסים גדולים ומופלאים רבים ודי אם עושה להם נסים שראו ולא יותר, מה שאין כן כאשר בא סוס פרעה ורכבו ופרשיו אל תוך הים ונהרגו ונטבעו ונימוחו כולם, והיה בהם עם רב עד מאוד כמאמר חז"ל (בילקוט רמז תשע"א) שאמר בלעם לזקני מואב ומדין אפילו אתם מכניסין כל חיילות שבעולם אין אתם יכולים להם שמא אתם מרובין מן המצרים שכתוב בו ויקח שש מאות רכב בחור, וכו' עד כאן, אז נשלמה ונתחזקה האמונה בהם על השלימות להאמין בו לעתיד לבוא שיכלה ה' כל אויביהם מפניהם ויבואו אל הארץ בטח להרוג בשונאיהם כרצונם, ובודאי יש ה' בקרבם ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו וזרע רשעים נכרת.

ולזה אומר הכתוב שם (שמות י"ד, ל"א) וירא ישראל וגו' וייראו העם את ה', כי נודע מאמר החכם (חובת הלבבות שער חשבון הנפש, חשבון הכ"ה) כאשר לא תתחבר המים והאש בכלי אחד כן לא תתחבר אהבת עולם הזה ואהבת עולם הבא בלב אחד עד כאן. כי קסרי (והיא צור) וירושלים אם מלאה זו חרבה זו ואם מלאה זו חרבה זו כאומרם ז"ל (מגילה ו'.) ורומז אל שבע המדות הידועים אשר זה לעומת זה עשה אלהים בשבע תועבות ההפכים, וכמה שיתרחק האדם מתועבת התאוה באחת מהמידות ויחריב ויחליש תאותו לזה כן יושלם ויוגמר במדה שכנגדה בקדושה לעבוד בה את אלהי עולם. וזה באהבה ויראה והתפארות וכל המדות כמדה אשר יתרחק מאהבת עולם הזה כן יושלם ויבוא באהבת הבורא כי כאשר יאהב דבר מדברי עולם הזה אינו אוהב לבורא עולם כי הם שני הפכיים כנזכר. וכן ביראה כל עוד שאדם ירא משום דבר מדברי עולם הזה אינו בשלימות ביראת הבורא, כי אדם הירא מבוראו בשלימות לא יירא מזולתו כי אין דבר חוץ ממנו חלילה ואין יראה בעולם כי אם יראת הבורא כי מי יוכל עשות דבר קטן או גדול בלתי רשות הבורא והכל בידו וכוחו לא זולת, וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ח, ו') ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם, וכמעשה שהובא בחובת הלבבות (בשער אהבת ה' פרק ו') בחסיד אחד שנמצא ישן באחד המדברות ואמרו לו האינך ירא מן האריה שאתה ישן במקום הזה, אמר אני בוש מאלהים שיראני יראה זולתו וכו'.

ועל כן כל עוד שלא נתחזקה האמונה השלימה בישראל יוצאי מצרים והיה עליהם עדיין קצת מורא של בשר ודם ממלחמת עם רב בכלי קרב, לא היה בידם היראה השלימה על אמיתתה אבל כאשר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים והגיעו להאמונה השלימה שלא ייראו עוד משום אדם, אז העיד הכתוב עליהם וייראו העם את ה', שהגיעו לבחינת היראה השלימה יראת הרוממות שלא לירא משום דבר רק מפחד ה' והדר גאונו לא זולת. וזה שאמר כאן הכתוב, ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, פירוש שעדיין זה ימים לא כביר קרוב ליציאתן הוא, ולא ראו עדיין ישועת ה' הגדולה להפיל אויביהם חללים לפניהם, ועל כן יתפחדון וירעדון בראותם מלחמה רבה בכלי מלחמה, ופן ינחם העם בראותם מלחמה מלחמת ל"א מלכים כפירוש רש"י כגון מלחמת וירד העמלקי והכנעני וגו' ושבו מצרימה,

ולזה ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. בכדי שכשיבואו אל הים ויראו הנסים המופלאים שיעשה להם ה' שם בכליון אויביהם לעיניהם ולהוליכן בתהומות ביבשה ואז תתחזק האמונה בלבבם, ויהיה לבם נכון בטוח בה' כי הוא הכל יכול ויש ה' בקרבם להושיעם מכל אויביהם, וזה היה סיבה מאת ה' סיבת כל הסיבות שעל ידי זה יאמינו בה', ויסמכו לבם עליו ולא ייראו עד אשר יראו בצריהם, ולא נס קריעת ים סוף בלבד נתן להם הקב"ה במדבר, כי אם עוד נסים רבים מופלאים ומופלגים בבאר ובשליו ובמן לכלכל שש מאות אלף אנשים ארבעים שנה במדבר הם ונשיהם וטפם וכל אשר להם, והכל כדי לחזק האמונה בהם ביותר ויותר, עד אשר יבואו אל הארץ בטח בלי שום נידנוד מורא בשר ודם, ואז ודאי הקב"ה יכניע כל הקמים עליהם מלפניהם.

וזה אומרו ויסב וגו'. כלומר אלהים עשה סיבה לסבב לחזק האמונה בהם והוליכם דרך המדבר ים סוף שיראו בעיניהם כל הנסים האלה ויאמינו בה' בהכרת טובו וחסדו עליהם וגודל חוזק ידו להיות להם לאות ולמופת לדברים העתידים לבוא אליהם שיהיה לבם נכון בטוח בה' ומשמועה רעה לא ייראו, והוא כעין מאמר חז"ל (מכילתא מובא בילקוט שמואל רמז קכ"ז) דוד ומרדכי ניתן להם רמז וחשו, דוד שנאמר (שמואל-א י"ז, ל"ו) גם את הארי גם את הדוב וגו' אמר דוד וכי מה אני ספון שהכתי חיות רעות הללו אלא שמא דבר עתיד ליארע לישראל ועתידים להנצל על ידי, מרדכי (אסתר ב', י"א) ובכל יום ויום מרדכי מתהלך וגו' אמר מרדכי וכי אפשר לחסידה זו שתנשא לערל הזה אלא שמא דבר וכו'. ולזה סיים הכתוב הא לך ראיה כי עתה לא נתחזקה האמונה בידם שעל כן אי אפשר להביאם דרך הקרוב כי הנה וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים פירוש עלו מזויינים בכלי זיין כדרך ההולכים למלחמת בשר ודם, והם עם קדוש ישראל אינם צריכין לכל זה כי הנה הקול קול יעקב שישראל פועלים כל דבר בקולם והכתוב צווח (קהלת ט', י"ח) טובה חכמה מכלי קרב, ומה הוא החכמה פיה פתחה בחכמה שבחכמתם הם פותחין את פיהם בקול קול יעקב לבקש את בוראם בתפילה ותחנונים ויושיעם ה' ברגע אחד נגד אלפי אלפים חיילות כמו במחנה סיסרא וסנחרב. ויהושע לא כבש יריחו בשום כלי זיין כי אם בקול השופר, כי אין ליעקב כי אם להשתמש בקול, ולמה יצאו הם מזויינים אם לא לחסרון אמונתם בה' עדיין, ועל כן בראותם מלחמה ושבו מצרימה ולזה ויסב וגו' כאמור, כי נתן להם הקב"ה מקום בכדי להאמין בו לעתיד.

ויקח משה וגו' פקד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה וגו'. עיין בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים שדקדק מה כיוון בכפל הלשון פקד יפקד וגו'. והנראה, כי נודע מאמר חז"ל (שמות רבה ה', י"ג) בפסוק (שמות ד', ל"א) ויאמן העם, שסרח בת אשר אמרה להם זה הסימן בקבלה מאביה והוא מיוסף, כל גואל שיאמר זה הלשון פקד פקדתי וכו' שכן יוסף אמר פקד יפקד אלהים וגו', עד כאן. אשר על כן הנה יוסף כיוון בדבריו לומר דוקא בזה הלשון שהוא להם סימן הגאולה בכדי שיבינו כשיבוא אחד ויאמר זה הלשון זה גואל צדק הוא, ואז והעליתם את עצמותי. רק שישראל לא הבינו זה עד שבאתה סרח ופירשה להם, ולזה אמרו חז"ל (רבה שם כ', י"ט) שארונו של יוסף הטמינו המצריים יש אומרים בנילוס ויש אומרים בתוך הפלטרין בקבורת המלכים וכו', עד שהתחיל משה צווח יוסף הגיעה השעה שאמרת פקד יפקד וגו', מיד נתנדנד הארון וכו' עד כאן. כי לכך הזכיר משה לשון זה שאמר יוסף לומר שכשם שנתקיים דיבורך בכוונתך לסימן הגאולה כן תתקיים מה שהשבעת אז והעליתם את עצמתי, ועל כן מתהומות הארץ תשוב תעלה, וכן נעשה ונתנדנד תיכף.