ויאמר משה וגו' זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם וגו', מלת לאמר לכאורה מיותר כאן, ונראה שירמז על מה שמבואר (בזוה"ק בלק קפ"ו:) בענין כוס של ברכת המזון שצריך המברך שיאמר הב ונברך וכו' בגין דשמא קדישא לא מתברך בברכה דא אלא בהזמנה וכו' עד דהא כסא דא לקדושא בריך הוא הוי וכו' ובגין כן בעי הזמנה דפומא וכו'. ואפשר לזה ירמז הכתוב (דברים כ"ג, כ"ד) מוצא שפתיך תשמור ועשית. פירוש שקודם תשמור שתוציא בשפתיך לזמן הדבר בפה מלא כדי שיחול הקדושה על הדבר ההוא ואז ועשית שתזכה לעשייה ממש, כי לא יחול כל כך כח המקטרג על הדבר ההוא מאחר שכבר הוכן והוזמן לקדושה. והוא אומרו כאן, זה הדבר אשר צוה וגו' לאמר קחו וגו', כלומר תחילה לאמר בפה ואחר כך קחו כדבר האמור.

ב או יאמר הכתוב לאמר קחו מאתכם וגו'. כי נודע אשר על הדבר הזה ילהב לב האדם בזוכרו אשר האל הגדול הגבור והנורא שערפל לו סתרה ונהורא עמיה שרא, ושמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ומעונתו למעלה למעלה בעולמות העליונים המבהיקים ומאירים ומופיעים ומלאים אורה ושמחה ותענוג לאין קץ, והוא עזב את כל אלה ואיוה למושב לו בארץ התחתונה הלזו ארץ לא מטוהרה ומגושמה בתכלית הגישום והעבות, ואורה מאור החמה אשר הוא נובלות דנובלות מאור שלמעלה כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ד, י"ז), ובבית העשוי לו כביכול מדברים הגשמיים מארץ התחתונה כסף וזהב היש פלא והפלא גדול מזה. וכל זה עשה אלהינו יתברך שמו בשביל שאוהב את עמו ישראל ורוצה לדור ביניהם, עזב את כל העליונים והתחתונים, ומעונתו במשכן אשר יכינו בני ישראל אליו להיות לו בית לשבת. ועל כן ודאי כאשר יעלה האדם זאת על זכרונו גודל תוקף האהבה הנפלאה והחמדה עזה שחמד אלהים לשבתו דוקא אצלו בארץ, ודאי אשר אש יבער בלבבו ותלהט מוסדי הרים ויקח את כל אשר ימצא אצלו בבית ובחוץ מכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות ויקבענו בבית אשר יצוה ה' להכין בשבילו שישכון כבודו בארץ אצל ישראל לאהבתו ומי גבר יחיה ולא יראה למסור נפשו ורוחו ונשמתו וכל אשר לו בעבור זה שהשרה ה' שכינתו בארץ אצלו, ומי יוכל להעריך זאת על הנייר או לאומרו בפה איכות התלהבות יקד יקוד אש אשר יבער בלב האדם על זאת.

ולזה אמר הכתוב זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם תרומה לה'. כלומר כי זה צוני הבורא שאני אומר לכם ואסבור לכם פלאי פלאות הדברים אשר חפץ ה' לעשות, והוא אשר תקחו מאתכם תרומה לה'. פירוש מאתכם שהוא דברים הגשמיים אשר על הארץ וזה יהיה מוגבה ומנושא להיות תרומה לה' שה' ישב בבית ארזים בארץ. או יאמר לאמר קחו וגו' פירוש שאותי צוה לומר לכם קחו זאת בלבבכם אשר מאתכם יהיה תרומה לה' מדברים הנמצאים אתכם יהיה מורם לה'. או יאמר מאתכם תרומה לה' פירוש מאתכם זאת היא לו לפי שאהבה יתירה אהב אתכם ועל כן מצוה לתת תרומה לה' לדור אצליכם מכל העולמות שיש לו. ועל כן כל נדיב לב לזה שיכלה נפשו בזוכרו שה' ישכון אצלו בארץ, יביאה את תרומת ה' פירוש שיביא זאת בלבו, כי תרומת ה' הוא נותן להכין בית דירה אליו בתחתונים, ובודאי יביא כל חלב לה' מן המובחר מובחר שבנכסיו להיות משכן לשכינת ה'. ועל כן יביאו זהב וכסף ונחושת וגו', מי שיש לו זהב יביא זהב וכסף יביא כסף וכל אשר נמצא אתו. כי יכלה נפשו ויכמה בשרו להכין בית בכל יכולתו לאלהינו. וגמר אומר וכל חכם לב יבואו ויעשו את כל אשר צוה וגו' את המשכן את אהלו. כלומר כי כל תרומת ה' שזכרתי כאן הוא הכל לעשות משכן לה' וגו' עד את בגדי השרד לשרת בקודש. כי לא די שרוצה להשכין שכינתו אצלינו, גם רוצה שנעמוד לשרת לפניו פה, שאינו חפץ בשום עבודה מכל העולמות כי בעבודתנו חפץ לעמוד לפניו ולשרתו בבית אשר ישכון.

ג גם יאמר הכתוב קחו מאתכם וגו'. כי הלא נודע שאין חפץ לה' בעולה ובזבח כי שמוע מזבח טוב שאם יקריב אדם כל הקרבנות שבעולם ולא יקריב לבבו לה' בלב נשבר ונדכה בהכנעה ובאהבת אמת בשמחה להמציא לבבו לפניו, אין זה כלום. כי (תהלים נ', י"א-י"ב) ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי אם ארעב לא אומר לך וגו'. והכל הולך אחר כוונת הלב אם באמת עשה להיות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו כפי מוח חכמתו ושכלו, זה הוא אשר יעלה לפניו. ואמרו חז"ל (מנחות ק"י.) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים שלא יאמר העשיר אני מקריב אלף עולות ביום אחד והעני אינו מקריב כי אם תור או גוזל אחד. או בנתינת הצדקה אל יתפאר העשיר שהוא נותן כך וכך צדקה והעני אינו נותן כי אם פרוטה ליום וליומים. כי פרוטה זו וגוזל זה יכריע כל הונו ורכושו של העשיר אם נעשה בכוונת הלב הטוב יותר ממנו לאהבת שמו יתברך, כמאמר הכתוב (שמואל-א ט"ז, ז') וה' יראה ללבב, שאינו רואה כי אם לבו של אדם אם נכון לפניו באמת. וחז"ל אמרו (סנהדרין ק"ו:) הקב"ה ליבא בעי. שאפילו לימוד הרבה אינו חשוב לפניו כי אם מעט כוונת הלב כמו שאיתא שם. והנה נודע אשר נתינת התרומה מאוצרות תבואות אדם הוא בשלושה פנים. ודרגה הפחותה אחד מששים והבינוני אחד מחמישים ועין יפה אחד מארבעים (כמו שאיתא בפרק ד' דתרומות משנה ג'). ודבר זה מוסכם מכל הפוסקים שאין בבעל חי שלא יהיה בו ששים כנגד לבו. ואיך לא יתן האדם את לבבו לתרומת ה' מכל הגוף שהוא דרגה הפחותה אחד מששים.

ולזה רמז הכתוב קחו מאתכם תרומה לה'. כלומר מאתכם גופייהו מעצמיותיכם ומה יביא כל נדיב, לבו יביאה שינדב את לבו להביאו לתרומת ה' ואז אני מעלה עליו בכל מה שיביא כאילו הביא הכל כאחד זהב וכסף ונחושת ותכלת וגו' עד סוף כל הדברים. כי אחר שיביא את לבו, במעט שיביא נחשב כאילו הביא הכל כאחד, וה' יראה ללבב. ולזה סיים הכתוב וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה'. פירוש עוד מעלה נמצאת באלו הנותנים תרומת לבם לה', כי נחשב אלי בכל אשר המה עושין כאילו עושין את אשר צויתי להם למצוה, וכמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק ג' מהלכות דעות הלכה ב'-ג' וטור שולחן ערוך אורח חיים סימן רל"א) שמי שנותן לבו לה' להבין על כל דבר ודבר הבא לפניו אם יש בהם דבר מצוה, או אפילו מדברי הרשות כגון האכילה והשיחה וההליכה וכו' אם יש בהן איזה דבר הגורם לעבודתו יתברך יעשנה, ואם לאו אל יעשנה, זה נקרא עובד ה' תמיד וכו' עד כאן. כי אף שעוסק בדברי הרשות שלא בא עליהן הצווי מה' לעשותן, מכל מקום כיון שהוא מיחדן למצוה שיוכל על ידי זה לעבוד לבוראו בשעה אחרת הרי נעשה טפל למצוה והנטפל למצוה כמצוה. והוא אומרו וכל חכם לב יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה' אף שעוסקין בדבר הרשות מעלה אני עליהם כאילו עוסקין במצוה, כי נתנו לבם לה' שלא לעשות רק שיעור הנצרך לעבודתו, ולא יותר.

ד עוד יתבאר הכתוב על דרך מה שמבואר בדברי החסיד הקדוש בחובת הלבבות (פרק ג' משער עבודת אלהים) במעלת העבודה שתהיה מהערת כח השכל ובינת הלב שהיא רצויה יותר על העבודה שלא תהיה כי אם מהערת התורה בפשטותיה לבד, על כמה פנים. וזה לשונו: אחד מהם שהעבודה שתהיה מהערת התורה, אפשר שיהיה אדם מכוון בה לשם שמים, ואפשר שתהיה כוונתו להחנופה ולשבח בני אדם וכו' כי שרשה מוסד על התוחלת וכו'. אך העבודה שהיא מצד הערת השכל לא תהיה כי אם מיוחדת לשם שמים לא יתערב בה שום חונף ושם זיוף וכו'. והשני כי העבודה שתהיה מהערת התורה לא תהיה אלא אחר היחול בגמול ויראה מן העונש. ואשר תהיה מהערת השכל לא תהיה כי אם לנדיבת הנפש ורצונה להשתדל בכל יכולתה בעבודת אלהים לשמו וכו'. והשלישי כי העבודה שהיא מן התורה בלבד יהיה הנראה ממנה על האברים מן המעשים הטובים יותר ממה שהוא צפון בלב מן עבודת אלהים. והעבודה שתהיה מן השכל הצפון בלב כפליים ממה שנראה ממנה על האברים והם חובת הלבבות וכו' עיין שם עוד.

ולזה יאמר הכתוב קחו מאתכם תרומה לה', מאתכם דייקא. שתקחו ממוח שכליכם ובינת לבבכם להפריש מהם לה' להיות פרישין ליה למנתיה למעבד ליה רעותא, ולא מהערת התורה הפשטית בלבד. והמעלה יהיה כי כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'. כי זה הבא מנדיבת הלב והשכל לא יביא רק תרומת ה' מיוחד לו לבד, לא בשביל חנופת הבריות ולא לקבל תשלום שכר וכאמור. ורמז הכתוב במלת כל נדיב לבו הג' מעלות הנזכרים. כי כל ירמוז שיהיה המצוה כולה לה', ולא תחלק לשנים להתערב בה גם כן זיוף שבח בני אדם אליו עבורה, והוא המעלה הא'. והמעלה הב' הוא, שיהיה לנדיבת הלב לא לתשלום גמול וזה רמז במלת נדיב, שיהיה בנדבה שלימה לא בשכר. והמעלה הג', שיהיה הצפון בלב, יותר ממה שנראה על האברים, וזה רמז במלת לבו, כמדובר ולזה סיים הכתוב וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה'. פירוש מי שהוא חכם לב דייקא מהערת שכלו חכמת לבו, אז ודאי יעשו רק כל אשר צוה ה' לא לזיוף ולא לשכר כנאמר.

עוד יאמר הכתוב קחו מאתכם וגו'. על דרך מאמרם ז"ל (בבא בתרא ח':) בפסוק (ירמיה ל', כ') ופקדתי על כל לוחציו אמר ר' יצחק בר שמואל וכו'. ואפילו על גבאי צדקה וכו' וזה אין כבוד למשכן להיות נקבץ בדרך הנגישה שיכול להיות שלא בכל לב הוא נותן כי אם מפני הבושה מגבאי צדקה. וחוץ לזה הנה דבר המוכן שישרה ה' בו, ודאי שהיה צריך להיות זך ונקי מכל נידנוד דוחק ונוגש. ולזה אמר הכתוב קחו מאתכם תרומה לה'. שמעצמכם תקחו אצליכם התרומה ולא שילך הגבאי לגבות אצליכם, רק כל נדיב לבו יביאה וגו' שהוא יביא בעצמו אל המשכן ולא יהיה שום ממונה על הדבר לגבותו. וזה גם כן פירוש הכתוב מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. כלומר כאשר ידבנו לבו מעצמו קודם ויביאה למשכן ה' אז תקחו את תרומתי ממנו לא באופן אחר.

גם ירמז הכתוב למה שכתב הרב האלשיך זללה"ה (בפרשת ראה) בפסוק (ט"ו, י') ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'. פירוש שרק בגלל הדבר הזה מה שאתה נותן לה' נדבת לבבך יברכך וגו' כי הלא הצדקה גופא לא שלך הוא, כי לי הכסף והזהב אמר ה' צבאות (חגי ב', ח'), ואין אתה נותן כי אם מה שנדבה לבך ולא יותר. ולזה אמר גם כן כאן קחו מאתכם תרומה לה' שהתרומה אינו כי אם זה שמאתכם הוא מעצמיותיכם והוא שכל נדיב לבו יביאה שאינו מביא כי אם נדבת לבבו במה שמתנדב בלבבו באהבה ושמחה ולא ירע לו על מצות ה', אבל עיקר הנתינה הלא אינו מביא כי אם תרומת ה' זהב וכסף ונחושת וגו', כלומר כי זה הכל שלו הוא, ואין לכם כי אם נדיבות לבב.

ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה. תיבת מלפני משה אין לו פירוש ומאת משה הוה לי למימר, וגם לכאורה הוא מיותר כולו והיה די לומר ויצאו וגו' בני ישראל ויבואו וגו'. ואפשר על פי מה שכתבנו למעלה שנצטווה משה להסביר זאת לישראל את הדבר הגדול אשר נעשה, כי הקב"ה עוזב את כל העולמות העליונים ותחתונים ורוצה לקבוע אהלו ומשכן דירתו למטה בארץ בשביל אהבת ישראל שרצונו לדור בשכונתם ולהיות אצלם אשר על הדבר הזה ילהב לב האדם עד כלות נפשו ממש. והנה נודע מאמר רבותינו ז"ל (בילקוט רמז שצ"ג) בפסוק (שמות ל"ג, ז') והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד וגו' כל מבקש משה אין כתיב אלא מבקש ה' ללמדך שהמקבל פני זקן כאלו הקביל פני שכינה וכו'. והענין ידוע כי הצדיקים נקראים אנפי שכינתא כמו שאיתא בזוה"ק (תרומה קס"ג:) לפי שמאיר בהם אור השכינה כביכול ובפרט על משה רבינו ע"ה שקרן עור פניו עד שנתיראו לגשת אליו. ונמצא תמיד כאשר היו ישראל עומדין לפני משה ודאי שלא היה אחד מהם רוצה לצאת מאתו כל עוד שהיה יכול לעמוד אצלו, כי מי ילך מהנאות מראות זיו השכינה, ואפילו בדורותינו אנו רואין אם אחד בא לקבל פני צדיק הדור אם היה יכול היה עומד לפניו כל היום לא היה מתיגע כי זה ממש כראות פני אלהים כביכול, ומכל שכן אור פני משה. ואמנם כאשר אמר להם משה מעשה המשכן כי ה' יבוא לדור אתם בריש גלי לעין כל בבית אשר יבנו לשמו, וכאומרו להלן (ויקרא ט', ד') כי היום ה' נראה אליכם ונאמר (שם שם, כ"ג) וירא כבוד ה' אל כל העם, ויזכה כל אחד לראות כבוד ה' ממש בהתגלות הרבה, אז תיכף ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה כלומר מלעמוד לקבל ולראות פני משה שהם אנפי שכינתא כי עין בעין יראו בכבוד ה' אשר יהיה בבית הזה, ותיכף יצאו ויבואו כל איש וגו' הביאו את נדבת ה' בכל לבב שיזכו להיות ה' בעצמו ובכבודו נראה אליהם.

ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו וגו', להבין כפל ההבאה הנאמר כאן וחלוקת האנשים אשר נשאו לבו, ואשר נדבה רוחו. והנראה כי בעת שאמר משה לבני ישראל את הדברים האלה שרצון הקב"ה לעזוב את הכל ולדור ביניהם לאהבתם, ויכינו לו בית לשבת מרוב האהבה והחמדה וכלות הנפש שהיה לישראל על הדבר הזה, היה בישראל שני כתות ושניהם לשם שמים. כת הראשונה, מרוב החביבות העזה, לא היה יכול לכבוש לבבו כלל, ובעוד עומדו לפני משה נשאו לבו תיכף וקבל עליו לומר הרי עלי לתת כך וכך לתרומת ה'. וכת השניה, כבשו רוחם ורצונם בזה, אף שבער בהם האהבה עזה, לפי שדימו שלכתחילה אסור לעשות כן לקבל עליו אפילו במחשבה לבד לתת כך וכך כי הוי כמו נדר, ולידור אסור אף בדבר מצוה הגם שיש לו זה הדבר תיכף ליתן (כמו שמבואר בשולחן ערוך סימן רנ"ז סעיף ד' וסימן ר"ג סעיף ד' ובט"ז שם). והגם ששני דעות בזה אם מוכרח לקיים המחשבה בצדקה (כמו שמבואר שם בסימן רנ"ח סעיף י"ג בהגה) מכל מקום לענין הקדש כולי עלמא מודים משום שנאמר כל נדיב לב (ועיין בחושן משפט סימן רי"ב סעיף ח' מפורש שם כן) על כן כבשו רוחם עד בואם לביתם ונתנו בתורת נדבה במה שראו בביתם אמרו הרי זו לנדבת ה'. ולזה אמר תחילה ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה שכולם יצאו באהבה ושמחה כאחד לתת נדבת ה' למשכן, ורק שתי כיתות היה בהם, אחד ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, שתיכף אחר היציאה ממש הביאו כל אשר נשאו לבו מכבר בעומדו לפני משה ואת אשר נדר שילם תיכף ולא איחר, וכת השניה לא תאמר שח"ו נתרשלו במחשבתם לקבל עליהם תרומת ה' לא כן, כי מכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו, כי חפצו להביא בתורת נדבה, ועל כל דבר שבביתו שנדבה רוחו הביא אותו למשה. ואמר נדבה רוחו ולא סתם אשר נדב, לומר כי רוחו היה עמו לעשות דוקא בתורת נדבה ולכך היה כובש רצון אהבתו ותשוקתו מלקבל עליו תיכף. ולכן אמר להלן כל נדיב לב הביאו חח ונזם וגו' כלומר ממה שנמצא תחת ידם בעיניהם ראוהו וקדשהו לאל עליון.

ויבואו האנשים על הנשים וגו'. אומרו על הנשים אין לו פירוש לכאורה ועיין ברש"י ז"ל. ונראה על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות איסורי המזבח) אחר שמנה שם תשעה מינים בשמן המובא למנורה ולמנחות, וזה לשונו: אין כשר למנורה אלא ראשון ורביעי וכו' אבל למנחות כולם כשירין, ומאחר שכולם כשירין למנחות למה נמנו, כדי לידע היפה שאין למעלה ממנו והשוה והפחות שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה והמשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה (בראשית ד', ד') והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. והוא דין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהא מן הנאה והטוב. אם בנה בית תפילה יהיה נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו. כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו. הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו. וכן הוא אומר (ויקרא ג', ט"ז) כל חלב לה' עד כאן לשונו הנחמד.

והנה ידוע אשר החזק והקשה שבכל תאות ואהבת אדם הוא אהבת ותאות אשתו. אחת כי כן יסד קורא מראש להיות שניהם בשר אחד והם גוף אחד ממש, וכי יעלה על הדעת שאבר אחד יחלק קצתו על קצתו או ישנא קצתו את קצתו. וגם בחינת התאוה הזאת היא הקשה אשר בכל תאוות העולם כמו שכתב אב החכמים הקדוש רבינו הרמב"ם ז"ל (פרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ח). ואם היא אשה לא טובה אז ח"ו היא תקום באיש לכל עוון ולכל חטאת ומונעתו מכמה מצוות ואי אפשר לו לפרוש ממנה ובפרט במצות הצדקה ידוע כמה האיש מונע עצמו ממצוה זו בשביל אשתו, ומחלוקת בבית קשה יותר מכל הדברים שבעולם ומכל שכן אם ירצה אדם לקחת כלי הבית ולתת לאחד, ודאי אשר יקשה לו מאוד. ואשה עיניה צרה אפילו הכשירה שבכשירות. ומצד עצמו אפשר היה נותן ואינו יכול עבור צרת הבת. וקל וחומר אם ירצה האדם לקחת מאשתו תכשיטיה מכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות לתת אותם לנדבה, לא ידעתי אם התפאר בה אדם מעולם ובפרט בכללות המוני עם ישראל. כי חוץ שהיא לא תתנם לו, גם הוא בעצמו לא ירצה לנוול אשתו מתכשיטיה ליתנם לצדקה, בפרט בפשוטי המון עם. וגם הוא חייב בתכשיטיה מדיני התורה ואמרו (יבמות ס"ב:) האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו' עליו הכתוב אומר (ישעיה נ"ח, ט') אז תקרא וה' יענה וכו'.

וכאן העיד הכתוב שלפי שדין התורה כן שכל חלב לה' והאדם מחויב לבחור מן המובחר שבכל אשר לו להביאו לבית אוצר ה' ואפילו בית התפילה צריך להיות נאה מביתו ומכל שכן כאשר שמעו שהאל הגדול והנורא רוצה לעזוב את כל העולמות כולם שלמעלה ושלמטה, ורוצה לדור אצלם בארץ התחתונה במדבר בבית אשר יבנו לו מפני רוב החיבה והאהבה שאוהבם יותר מן הכל. הנה כמים הפנים לפנים, הדליק והבעיר אש הקדושה רשפי אש שלהבת י"ה לאהבת ה' להכין לו מקום לשבת אצלם, עד שעזבו כל אשר להם מבית ומבחוץ ולא שמעו כלל קול אשה ובנים וגוף וממון מכל מחמדי עולם, כי נבער ונכסף לבבם לאהבה את ה' בכל נפשם ומאודם בלי שום מניעה.

ועל כן ויבואו האנשים על הנשים. פירוש מה שהיה על הנשים מתכשיטין השייך לה ולא שאל ולא דיבר לה אם רצונה בזה או לא, כי נבער אש בקרבו באהבה עד שלא הטה אוזן כלל אם תאמר איזה דבר או לא, ומיד כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז, שכולם הם דברים יקרים מתכשיטי אשה החביב בעיני כל, וכל זה הביאו הכל מפני שהוא תרומת ה' הצריך להיות מן החביב והמובחר, ובפרט בדבר שה' ישרה בו ודאי שיהיה ראוי על צד היותר טוב וחביב ונאה ויפה. ועל כן כל איש אשר הניף תנופת זהב וכל מרים תרומת כסף ונחושת. פירוש אף שאין הכסף ראוי כל כך כמו הזהב מכל מקום כיון שהיה נצרך למלאכה היה מרים תרומת כסף כלומר שחיפש את הדבר המרומם והחשוב שבכסף הכל בכדי לתת כבוד ויקר וגדולה בדבר שישרה בו ה' וגו' עד לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות, שצוה ה' להיות שוכן במעשה ידי אדם. ועל דבר החיבה הלז מסרו כל אשר נמצא אתם, כי היה הדבר הזה לפלא בעיני ישראל שישכון ה' אצלם בארץ. ואחר שראו כי בחר ה' בהם הביאו עבור זה נדבה לה' בחשק נפשם ובלבם הטוב כי הוא לה' שאין ערך לגדולתו. וגם שלהם היה נחשב לנדבה ומתנה גדולה וחסד רב מה שמקבל מאתם דברים כאלה לשכון בם. ובעת הבאה חשבו בלבם השמחה העמוסה לאין קץ לומר הרי זו נדבה לה'. ובאמת צדקה ונדבה וחסד הוא לנו על רוב רחמיו המרובים כנאמר.

ועל כן היה נדבת המשכן תיקון על עשיית העגל כמאמר חז"ל (בילקוט פקודי רמז תכ"ד), כי הן בעשיית העגל אף שודאי היה התאוה מרובה ובוער בהם לאין קץ מחמדת היצר הרע של עבודה זרה, ואף על פי כן לא הביאו כי אם נזמי עצמן. ונזמי נשיהם לא הביאו שלא רצו ליתן, והניחום להם ולא לקחו מידן על כורחיהם שלא בטובתן, כי תאות נשיהם גדלה יותר בלבם. וכאן לנדבת המשכן בער בלבם כל כך האהבה לה' עד שהביאו מה שעל הנשים ולא שאלו כלל אם רוצים. ומן הסתם לא ימלט שלא היה נמצא באחד מישראל שאשתו לא תרצה ליתן תכשיטיה כי על כל פנים עיניה צרה אפילו הכשירה שבכשירות ומי לנו גדולה משרה הצדקת שאמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ז.) עליה כן. ואף על פי כן לא השגיחו כלל רק הביאו חח ונזם וכומז תכשיטי נשיהם, ושברום למשכן ה'. ועל כן נתרצה ה' במעשה ידיהם לכפר על עוונם וירא כבוד ה' אל כל העם.

וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'. פירוש שהניף סתם תנופת זהב, ולא היה מודדו ולא היה שוקלו לומר אולי הוא כבד מאוד על המשקל, כי כל כך עשאהו באהבה כדרך המתנדבין הגדולים שאין נוטלין במנין ובמשקל רק ממלא ידו מברכת ה', וגם כאשר הניף את תנופת הזהב בידו, כן נתנו כולו לה' ולא שייר בו לעצמו כלום.

ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו'. וימלא וגו' בחכמה בתבונה ובדעת וגו' לעשות בזהב וגו'. יש להבין אומרו קרא ה' בשם וגו' ומהראוי היה לומר קרא לבצלאל וכדומה. אמנם הנה נודע אשר מעשה המשכן ותכונותיו, היה מורה על התקשרות כל העולמות כולם מעולם העשיה דעשיה עד בחינת חכמה בינה ודעת דאצילות בכל פרטיהם. וכן אמרו חז"ל במדרש (מובא בילקוט רמז תי"ט) אהל מועד שעשה משה במדבר כנגד מעשה בראשית, יריעות כנגד שמים וארץ כיור וכנו כנגד ששת ימי בראשית וכו'. ובצלאל היה יודע כל אופני אמיתת הכוונות וצירופי שמותיו של הקב"ה הרמוזים בהתקשרות כל העולמות בפרטיהן. ועל כן אמרו חז"ל (ברכות נ"ה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ וכו'. ולכאורה מה לבצלאל בצירוף אותיות בריאת שמים וארץ, ואכן כי מעשה המשכן היה על תכונת בריאת כל העולמות מלמטה מטה עד למעלה למעלה, ועל כן היה מוכרח לידע כל צרופי אותיות ההם בכדי שידע אופן חיות והתהוות של כל עולם והתקשרותו בעולם שלמעלה ואופן הורדת ההשפעה מעולם שלמעלה לעולם שלמטה ממנו בכדי שיעשה פרטי המשכן לעומת כל עולם ולקשרם זה בזה על נכון. ועל כן וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. ולחשוב מחשבות לעשות וגו', בכדי שיקשר מבחינת עולם העשיה עד עולם המחשבה עד בחינת החכמה העליונה שהוא באצילות. ומשם ולמעלה ממילא מקושרים וחבוקין ודבוקין זה בזה, כי איהו וחייהון חד בהון איהו וגרמיהון חד (כמו שאיתא בהקדמת תיקוני זוהר ד':) וידוע למביני מדע.

ועל כן בעשות בצלאל את המשכן למטה בדברים התחתונים וכיוון בהם באמת לשם ה' להתקשרות כל העולמות, כן נעשה ונגמר שכל העולמות התקשרו והתדבקו זה בזה באופן שעולם שלמטה ישא עיניו למרום להביט למה שלמעלה לקבל ממנו כל בחינת חיותו ושפעו הטוב, ועולם שלמעלה השפיל עיניו להביט לעולם שלמטה ממנו להשפיע אליו כל בחינת הברכה ושפע וחיים טובים ממקור אשר בעולם האצילות עד עולם העשיה, והתיחד שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתא ביחודא שלים.

וכבר כתבנו במקום אחר אשר זה פירוש הכתוב (תהלים קכ"א, ד') ה' צלך וגו' כלומר ה' הוא הצל שלך, כי כמו הצל העומד אחרי האדם ובכל אשר יפנה האדם כן הצל יפנה אחריו ממש אף על נטיה דקה מן הדקה, כן ה' הטוב מנהיג עולמו לחסד ולרחמים ולקו האמצעי הכל לפי מעשה האדם להרע או להיטיב. ואשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו (שם קכ"ח, א'). פירוש אשרי לאיש שתמיד ירא מזה, מאשר יודע כי ה' הוא ההולך בדרכיו של אותו איש להנהיג עולמו אחרי מעשיו ואם ח"ו יקלקל מעשיו גורם בזה רעה לכל העולמות כולן עליונים ותחתונים אשר בשורש נשמתו, כי ה' מנהיג כולן רק לפי דרכיו ומעלליו, וכל אשר הוא עושה למטה בארץ כן ה' מעורר למולו בשמי השמים אם ביחוד העולמות ובטובן ובברכתן אם ח"ו להיפוך, וגם לפעמים מכריע אותו ואת כל העולם לזכות או לחובה ח"ו כמאמר חז"ל (קידושין מ'.) עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה אחת וכו'.

ועל זה אמרו (ברכות י"ז:) כל העולם כולו ניזונים בשביל חנינא בני וכו', כי עיקר עיכוב ירידת ההשפעה לעולם הוא עבור הנרגן המפריד אלוף ח"ו שמפריד העולמות ח"ו זה מזה ומקלקל צינורות השפע היורדים מעולם לעולם ונשברין ונבקעין על ידו. ואז כאשר תרד השפע על ידי הצינור תרד כל ההשפעה על ידי נקבי הצינורות לחוץ להאי נחש עקלתון העומדת תחתיהם לקבל כל נתח טוב. ועל כן רבי חנינא שהיה כוחו גדול סילק משורש נשמתו כל בחינת החיצונים ותיקן יחודי העולמות על נכון בשורשו, ונעשו הצינורות יפים ומתוקנים, ואז ירד השפע לכל העולם בשביל חנינא בני פירוש באותו השביל והנתיב ודרך התיקון שתיקן רבי חנינא בשורשו שתרד ההשפעה על מכונה, על ידי הנתיב הזה ירד לכל העולם וזכה להכריע אותו וכל העולם לזכות.

והנה חז"ל (שם ז':) אמרו מאי רות שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה וכו' ומנלן דשמא גרים דכתיב וכו'. ונראה שלזה היה נקרא שמו בצלאל שהוא בצל אל כמאמר חז"ל (שם נ"ה.) לומר שהוא היה צלו של אל לנטות אחריו בצל הזה לקשר וליחד כל העולמות במעשה המשכן כעין בריאת העולמות שברא אלהינו ממש, וכמאמר חז"ל (ירושלמי פאה פרק א' הלכה א') בפסוק (שמות ל"ח, כ"ב) ובצלאל עשה את כל אשר צוה ה' אשר צוה משה אין כתיב כאן אלא אשר צוה ה' אפילו דברים שלא שמע מרבו הסכימה דעתו כמה שנאמר למשה מסיני. הרי שנטה אחריו בצל הזה לעשות כמתכנתו כביכול, והעיקר כי הביט לבריאת שמים וארץ וכן נטה בעשיית המשכן וכליו.

וגם יאמר בצל אל כי כל בחינת חסדים הטובים נקראים על שם אל כמאמר הכתוב (תהלים נ"ב, ג') חסד אל כל היום, כידוע. ולזה יאמר בצל אל שכל בחינת חסדי אל היה בצלו, לפי שהוא היה מיחד ומקשר כל העולמות שלמעלה ושלמטה בעשיית המשכן ועשה שביל ונתיב גדול להורדת השפע לעמו ישראל שלא ילך לאיבוד ח"ו למקום ערל וטמא. ובצל הזה נטה אל אחריו ובירך כל העולמות בברכה ורחמים וחיים טובים ושפע רב. וגם בצל אל, כי כמו שהוא עשה למטה במשכן בחינת יחוד וקישור כל העולמות, כן נטה אל אחריו בצלו לקשר וליחד כל העולמות ביחודא שלים והכל אחד.

וזהו שאמר הכתוב ראו קרא ה' בשם בצלאל. פירוש אל תדמו בנפשכם כי בנין הבית הזה הוא כשאר בתים אשר יבנו בני האדם לעצמן, לא כן ח"ו ח"ו, כי הנה כל העולמות כולם מרומזים ומצורפים בו ועל ידי בנינו יתיחדו כל העולמות ויתברכו כולם ממקור העליון ברוך הוא, והא לכם ראיה כי ראו כי קרא ה' בשם בצלאל ולא לחנם קראו כן רק שמא גרים להיות נקרא כן לפי פעולתו אשר יפעל בבנין בית הזה שיהיה נעשה בצל אל כבריאת שמים וארץ, והקב"ה יקשר על ידי זה כל העולמות ויברך כולם. ואפשר על כן אמר להם לשון ראו, והיה די לומר הנה קרא ה' וגו', ואכן נודע מקבלת מרן האר"י ז"ל שסוד הראיה הוא בסוד עולם האצילות בחינת החכמה עליונה, ולזה אמר להם כי הנה מעשה עשיית הגשמיות שיעשה בצלאל יגיע עד בחינת הראיה שהוא באצילות לקשר מן העשייה עד אצילות. ועל כן נתמלא בחכמה להתחיל בעשיה גופנית ולקשר עד החכמה. וגמר אומר בן אורי בן חור למטה יהודה. כי כל אלו השמות מורים על שם פעולתו הנפלאה. כי אורי הוא שכל העולמות האירו מכבודו ונתמלאו אורה ושמחה. חור, שהגיעו מעשיו עד מקום החירות למעלה למעלה, וגם עם ה' אותיות המילוי כזה חי"ת ו"ו רי"ש הוא מספר דירה, שמיום שברא הקב"ה את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים כמאמר חז"ל (במדבר רבה י"ג, ב') והוא עשה הדירה הקדושה להשראת ה'. למטה יהודה, שגרם זיווג ויחוד בארבע אותיות שם המיוחד עם כללות ד' עולמות הרמוזין בו שהוא יהודה. וכל זה בא משה להודיע להם הדבר אשר נעשה כי לא דבר רק הוא ח"ו רק סודי סודות בעולמות עליונים ותחתונים, כדבר האמור.