בראשית ברא אלהים וגו'. ורבים ראו כן תמהו אומרו בראשית ששיעור התיבה הוא דבוקה לתיבה שלאחריה וכאן חסר הנסמך לה כמו שכתוב ברש"י הקדוש ושארי מפרשי התורה, ואענה גם אני את חלקי בכמה פנים בחסדי שמו יתברך החונן לאדם דעת.

א יתברך וישתבח שם אלהינו אלהי עולם ה' הטוב והמיטיב לכל הכל יכול וכוללם יחד, וכלל כל הבריאה מה שהיה והוה ועתיד להיות במאמר אחד הוא מאמר בראשית אשר הוא ראש לכל הבריאה ונכלל בתוכו כל הנמצאים שבעולם מן הצורה הראשונה שבעולמות עליוני העליונים עד יתוש קטן שבטבור הארץ. והוא כמו הראש בגוף האדם אשר על הארץ הנקרא עולם קטן אשר בראשו נכלל כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בחיותם ונפשם ומזונם, כי היכול יוכל לזוז אבר אחד מאברי הגוף בלתי כח הנשמה שבראש ששם עיקר משכנה ומשם מתהלך החיות לכל האברים וגידים. הלא תראה אם יחסר בגוף האדם אבר אחד מאברי הגוף כמו היד והרגל ישאר האדם בחיותו כמו שהיה רק חסר אבר, ולא כן אם יחסר הראש לא ישאר שום חיות וכח לכל האברים וגידים, והכל הולך אחר הראש כי כל כוחי הגוף וחיותו הכל נמשך מהראש כי בו שורש עיקר החיות ומוח הנשמה שבאדם.

וכמו כן ממש בבריאת כל העולמות אשר נבראו על ידי עשרה מאמרות אלהים. כולם בכלל נכללו במאמר הראשון שהוא בראשית כי בו נכלל כל היצור וכל העתיד לצור, ועל כן משונה במאמרו לשום את שמו בראשית ולא ויאמר כשארי המאמרים הבאים אחריו, לומר שהוא ראש וראשון לכל יצורי עולמים כבחינת הראש שהכל נכלל בו וממנו נמשך כח וחיות לכל האברים, ולכן מרומז בו "ברא שית" ו"ירא שבת", כי כל אשר נעשה אחר כך בששת ימי הבנין והשבת שאחר כך הכל היה נכלל מקודם במאמר הלז, והוא הכלל הגדול הכולל כל הפרטים היוצאים ממנו וכל תשע מאמרות הכתובין אחריו אינן אלא פרט היוצא מהכלל ואין בפרט אלא מה שבכלל, וכל פרט צריך לכלל למשוך ממנו תמיד כל בחינת שפע אור וברכה להחיותו לקיימו על מעמדו, כעין חיות אברי הגוף הנמשך מהראש.

וכל זה הוא עבור מה שידוע מזוה"ק ומכתבי האר"י ז"ל אשר כל בריאת העולמות עליונים ותחתונים הכל נבראו בכח בחינת מדת החכמה בסוד הכתוב (משלי ג', י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ ואומר (תהלים ק"ד, כ"ד) מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית, ופירוש כולם בחכמה עשית, כאמור, שכל הבריאה כולה מראש ועד סוף כולם נכללו בבחינת מדה הזו, וכולם שואפים שפעם וחיותם וכל הנצרך להם הכל ממדה הזו, והיא היתד גדול שהכל תלוי בה ונקראת כלל הכוללת כל הפרטים שתחתיה כי היא נקראת בחינת הראש כמאמר הכתוב (שם קי"א, י') ראשית חכמה וגו', ולכן כל האברים נכללין בה. צא ולמד מה שכתוב בסידור האר"י ז"ל (בכוונת ראש השנה), וזה לשונו: נודע שעולם הכתר בכל מקום שהוא הוא טמיר וגנוז ואף שנקרא ראש הוא בסוד הנעלם, ועיקר הראש הוא החכמה שנקרא ראשית דכתיב (שם) ראשית חכמה וכו' והכתר נעלם בתוכו בסוד כי עמך מקור חיים, והוא סוד א' שבמלת ראש כמבואר בזוה"ק והוא ראש אל כל המוחין וכולל כולם דכתיב כולם בחכמה עשית וכו'. עד כאן. הרי לפניך שגם בחינת הכתר שהוא למעלה ממנה נכלל בה, ומכל שכן מה שלמטה ממנה.

וידוע אשר מאמר בראשית הוא הרומז לבחינת מדת החכמה כמו שאיתא בזוה"ק (ג':), וכן מתורגם בתרגום ירושלמי על בראשית בחוכמתא, ואות א' שבתוכה רומז על בחינת הכתר הנכלל בה כמו שאיתא בזוה"ק בכמה מקומות. וממילא מבואר מזה אשר כל מעשי בראשית מקטן ועד גדול מה למעלה מה למטה מה שהיה והוה ועתיד להיות הכל נכללו במאמר בראשית הכולל כל תשע מאמרות שאחריו והם אינם רק פרט היוצא מהכלל. כדרך הכתוב (שמות כ"ב, ו') כי יתן איש אל רעהו, כלל. כסף או כלים, פרט. כלומר שזה הפרט היה בכלל, כי כל אשר יתן כתיב, הן כסף או כלים או שארי דברים עד אין שיעור וערך. כן זה המאמר בראשית הוא הכלל הגדול שהכל נכללו בו, ואחר כך הולך ומפרש הקרא סדר הפרטים הנמשכים ממנו בתשע מאמרות שאחריו.

וזה שאמרו חז"ל (אבות ה', א') בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד היה יכול להבראות. כלומר כיון שבמאמר הראשון נברא כל הבריאה כולה מראש ועד סוף בכלל למה הוצרך אחר כך לפרוט כל אחד ואחד במאמר בפני עצמו ודי היה לו במאמר הראשון לבד, אלא להפרע מן הרשעים וכו', וליתן שכר טוב לצדיקים וכו', לשלם לצדיקים שמקיימין את העולם בעד כל פרט ופרט בפני עצמו, ולהיפך ברשעי ארץ שמאבדין העולם להפרע בעד כל פרט ופרט בפני עצמו.

וכדברינו אלה מרומז בזוה"ק (בראשית ט"ז:) וזה לשונו: ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, מהכא איהו שירותא לאשכחא גניזן היאך אתברי עלמא בפרט דעד הכא הוי בכלל וכו'. עד כאן. ותדע כי מה שאמרו חז"ל (בספרי מובא ברש"י שמות כ', א') וזה לשונו: וידבר אלהים את כל הדברים האלה מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד וכו' ומה תלמוד לומר וכו' אלא מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד וחזר ופרטן דיבור דיבור בפני עצמו וכו' עד כאן. גם שם פירושו כאשר כתבנו עד כה, כלומר שבתיבת אנכי לבד נכללו בו כל הדברות שלאחריו, כי אנכי הוא כלל הגדול הכולל בו הכל מחמת שאני ה' הַמְצַוֶה וראוי לעשות מה שאני מְצַוֶה ואידך פירושא הוא אני מְצַוֶה כך וכך, אבל דיבור הראשון אנכי ה' אלהיך נכלל בו כל תשע הדברות שאחריו, וגם שם הטעם הוא עבור הנזכר, כי אנכי רומז לבחינת החכמה והכתר נעלם בה, כי אנ"י הוא סוד החכמה בסוד הכתוב (ישעיה מ"ד, ו') אני ראשון ואני אחרון, ואות הכ' רומז אל הכתר הנכלל בה וממילא כוללת כל מה שלמטה ממנה, ועל כן כולן בדיבור אחד נאמרו כי נכללו כולם בדיבור הראשון שהוא אנכי וככל הנאמר.

ובזה יבוא על נכון אומרו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כלומר במדה הנקראת ראשית חכמה שהוא המאמר הראשון אשר אמר יוצר כל "בראשית", במדה הזו ובדבר ה' הראשון הלז ברא אלהים את השמים ואת הארץ. אמר שני אתין להפריד ביניהם ולא אמר השמים והארץ, לרבות הטפל לשמים והטפל לארץ, כלומר כי כל אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת הם וכל אשר בהם מה שהיה ומה שעתיד להיות הכל נברא במאמר הלז הנקרא ראשית חכמה, ולכן הוא המאמר הראשון ונקרא בראשית לפי שהוא הראש לכל המאמרים וכל המאמרים הם כמו האברים הנכללים כולם בכח הראש.

ולכן סופי תיבות בראשי'ת בר'א אלהי'ם אותיות אמת. וסופי תיבות א'ת השמי'ם אותיות תם. וסופי תיבות אלהי'ם א'ת אותיות מת. כי כל עיקר בריאת העולמות היה הכל בשביל האדם, ורמז בכלל הזה כל דרך ומהות אנשים שיהיו עד סוף העולם בשלושה בחינות אלו, שהם: אמת, רמז על אנשי אמת בישראל הדבקים באמיתיות לבבם לה' אלהיהם בלבד. ואותיות תם, על אלו ההולכים בתמימות עם ה'. ואותיות מת, על אנשים הרשעים אשר בחייהן קרוין מתים. וכל אלה צפה הקב"ה בראש הבריאה ונכללו כולם במאמר אחד שהוא הראשית והראש לכל. וגם רמז בפסוק הלז על הגאולה השלימה העתידה לבוא בעת שיהיה ה' למלך על כל הארץ, ואז יהיה ארץ ושמים בבחינה אחת בסוד הכתוב (זכריה י"ד, ט') ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, וזה שאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כלומר גם זה שיהיו שמים וארץ בבחינה אחת להיות הודו על ארץ ושמים בשוה היות לו דירה בתחתונים כמו בעליונים שזה תכלית כל מעשה שמים וארץ ותקות כל מקוה, הכל נכלל במאמר הראשון הלז. ואחר כך התחיל הקרא לפרש בדרך פרט כל דיבור ודיבור בפני עצמו ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור וגו', כאשר נפרש להלן כל הפרשה בעזרת ה' אלהינו עלינו.

גם ירמוז סופי תיבות פסוקי תורתינו הקדושה בר'א אלהי'ם א'ת אותיות אמ"ת מ"ת, כי ידוע אשר עיקר בריאת העולם היה בכדי להיטיב לבריותיו, והוא ודאי חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול כי תבל ומלואה שלו וכל העולם צריכין לאורו, והוא כביכול ברוך הוא וברוך שמו אין צריך לשום בריה והוא דמיון לחסד שעושין עם המתים שהוא חסד של אמת, ועל כן רמז בראשית הבריאה אמת מת לומר כי העולם נבנה בחסד של אמת הגמור דמיון חסד אמת הנעשה עם המת.

או ירצה לרמז בזה אותיות אמ"ת מ"ת, כי ידוע שתכלית בריאת העולם היה בכדי לתקן שבירת הכלים ומיתת מלכין קדמאין הכתובין בקרא בסוד הכתוב (בראשית ל"ו, ל"א) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וגו' עד וימלוך וימת. והוא נרמז במאמר חז"ל (בראשית רבה ג', ז') במה שאמרו שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי וכו'. עד כאן. ונאריך בענין זה קצת להלן. על כן רמז בתחילת הבריאה אמ"ת מ"ת, לומר שהבריאה היתה בשביל החסד של אמת שרצה הקב"ה לעשות עם המ"ת, פירוש מאנין תבירין הוא מיתת המלכים הללו, ובכדי לתקנם ולהעלותם למעלה היתה תכלית כל בריאת שמים וארץ.

וכן אמר הכתוב אחר כך והארץ היתה תהו ובהו. כי ידוע מה שכתב בליקוטי תורה משם האר"י ז"ל אשר זה קאי על קודם בריאת שמים וארץ שהיתה בחינת שבירת הכלים שהוא תהו ובהו, ורוח אלהים מרחפת רצה לומר מ"ת רפ"ח ניצוצין קדישין אשר נפלו לתוך עמקי הקליפות וצריכין להעלותן ולתקנם, ועל כן בעת הבריאה רצה האל הטוב לעשות עמם חסד של אמת לתקנם ולהחיותם על כן ברא את השמים וארץ העליונים הידועים למביני מדע שהם אבא ואימא כדי שתתעבר זעיר ונוקבא מהם. הכל כידוע.

לכך בשמים וארץ הללו נברא השמים תחילה, כאשר רמזו חז"ל בלשונם ( בראשית רבה א', ט"ו) ר' יוחנן אומר משום חכמים: לבריאה, שמים קדמו. שנאמר בראשית ברא וגו'. לשכלול, הארץ קדמה שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וכו'. עד כאן. והוא רומז אל הנזכר אשר בבריאת השמים וארץ עליונים שהם אבא ואימא, נברא בחינת השמים תחילה, אבל בהולדת זו"נ שהוא בחינת שכלול ויסוד העולם, הארץ תחילה. על דרך מאמר חז"ל (בבא בתרא קמ"א.) בת תחילה סימן יפה לבנים.

ולפי מה שכתבנו למעלה שרמז בראש הבריאה כל דרך ומהות אנשי ישראל שיעמדו אחר כך, אפשר גם שכללם בבחינת שמים וארץ. כי יש אנשים אשר נקראו בבחינת שמים לצד התגברות בחינת נשמתן הבאה משמים על בחינת גופן הנברא עפר מן האדמה, ולשם זה יקראו שמים. ולהיפך ח"ו כאשר יתגבר באדם בחינת גופו על נשמתו, ההוא יקרא ארץ, כי הוא ממולא בגוש עפר ארץ. ולזה אמר והארץ היתה תהו ובהו כלומר. מי שהוא בבחינת ארץ הוא תהו ובהו ממש לא יראה אור כי יבוא. אבל ויאמר אלהים יהי אור. זה אורה של תשובה כמו שאיתא בליקוטי תורה אם ישוב אל ה' אז ודאי וירחמהו, יפיץ עליו ענן אורו בהילו נרו עלי ראשו. וזה וירא אלהים את האור כי טוב, טוב לשמים וטוב לבריות, תיקון השבירה ותיקון הבריאה. הכל כידוע.

ב או יאמר הכתוב בראשית ברא אלהים וגו'. ידוע מאמר חז"ל (מדרש רבה מובא למעלה) בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה ואחר כך ארץ משל למלך וכו' ובית הלל אומרים הארץ נבראת תחילה ואחר כך שמים משל למלך וכו', ר' יוחנן אמר משום חכמים לבריאה שמים קדמו לשכלול הארץ קדמה וכו', אמר רבי שמעון בן יוחאי תמיהני איך נחלקו אבות העולם בית הלל ובית שמאי על בריאת שמים וארץ אלא שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסויו שנאמר (ישעיה מ"ח, י"ג) קורא אני אליהם יעמדו יחדיו וכו'. עד כאן. ולהבין דברי חז"ל בזה המאמר כי לכאורה מאי נפקא לן מפלוגתא זו אם זה קדם או זה, ומאי דהוה הוה.

אכן מה שנראה בזה הוא, דכיוונו לרמז על שני היחודים הנעשים מידי יום ביומו על ידי תפילת הצדיקים ועשיות המעשים טובים. האחד הוא היחוד מעילא לתתא. להמשיך מאור פני מלך מחיה החיים כל בחינות שפע אור וברכה על כל העולמות שלמעלה ושלמטה עד כנסת ישראל, ומשם על ראש בני ישראל עמו ברכת החיים והשלום שיופיע עלינו מאורו יתברך תמיד בכל עת ובכל שעה יפיץ עלינו ענן אור קדושתו יתברך באורות פנימים ומקיפים לשמרינו מכל צד היות בצל כנפיו נחסה ונתלונן להיות דביקים באור קדושתו יומם ולילה אשר לפניו נעבוד ביראה ופחד בקדושה ובטהרה יתירה ולאהבה אותו ולעבדו בלבב שלם. וממילא נמשך מזה כל בחינת שפע וברכה ברכת בני חיי ומזוני ממזלא דכל מזוני ביה תליין.

והיחוד השני, הוא מתתא לעילא. כי ידוע אשר האדם נקרא עולם קטן, לפי שהוא כלול מכל העולמות שלמעלה ושלמטה אשר בשמים ובארץ, כי נשמתו מן השמים ונכללה מכל העולמות שלמעלה בארבעה בחינותיה: נפש, רוח, ונשמה, ונשמה לנשמה, אשר נלקחה מארבע העולמות. אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, הידוע ליודעי חן. וגופו מן הארץ הנכלל מארבע יסודות: אש, רוח, מים, עפר. שהם שורש כל הנבראים שבארץ מהדומם, צומח, חי, מדבר, כללותיהם ופרטותיהם הכל אשר לכל יסודותם ושורשם מהארבע יסודות אלו, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ד' מהלכות יסודי התורה) עיין שם, באר היטב.

וכאשר האדם מקשר ומדבק עצמו עם נשמתו וכל כח גופו אל ה' אלהיו בשלימות, היינו שלא יעשה שום עשיה ולא לדבר שום דיבור ולא לחשוב בשום מחשבה ולא יזוז בשום אבר כי אם באופן שימצא מקום לה'. וכאשר הוא מדבק עצמו באמת לאמיתו כן, הנה כל בחינה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מכל הדברים הכלולים ושייכים אל שורש נשמתו נצמדים ונדבקים ונקשרים אתו עמו אל ה' אלהיהם באהבה עזה ונפלאה בחדוה ושמחה. וזה העיקר נחת רוח שצפה הקב"ה לקבל מעולמו, וזה היחוד נקרא מתתא לעילא כי מיחד ומקשר הארץ וכל אשר עליה לרוכב שמים. וזה ענין העלאת מיין נוקבין והורדת מיין דכורין כידוע. ואל זה רמז המשורר בזמירות של שבת, "ואשרי כל חוכי לתשלומי כפל", שמתאוה ומצפה תמיד להשלים הכפל השני יחודים האלו מתתא לעילא ומעילא לתתא.

ושני בחינות היחודים הללו רומזים למה שמבואר בהקדמת עץ חיים בשם האר"י ז"ל: אשר בריאת העולם היה בשביל שני דברים, ושהוא בכדי להיטיב לבריותיו, ובגין דישתמודעין ליה, עיין שם. כי היחוד מעילא לתתא הוא בכדי להיטיב לבריותיו, כי זה כל בחינת היחוד הלז להמשיך שפע אור וברכה לכל העולמות כאמור. והיחוד מתתא לעילא הוא בגין דישתמודעין ליה, כי זה כל תכלית הבריאה שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך וכו', ועל ידי כך יצמא נפשו ויכמה בשרו להדבק ולהתקשר במלך חי העולמים ברוך הוא וברוך שמו בקשר אמיץ וחזק בל תמוט עולם ועד.

וזה רמזו בית שמאי ובית הלל בדבריהם, כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלל. ובית שמאי מדברים בבחינת הטעם הטוב במה שברא הקב"ה את עולמו שהוא בכדי להיטיב לבריותיו, ועל כן אמרו שמים נבראו תחילה לרמז על היחוד השלם אשר מעילא לתתא שהוא להמשיך משמים שפע אור על הארץ ולדרים עליה בכדי להיטיב לבריותיו. ובית הלל מדברים מטעם השני שהוא בגין דישתמודעין ליה. ועל כן אמרו ארץ נבראת תחילה לרמז על היחוד השלם מתתא לעילא לקשר ולדבק הארץ וכל אשר עליה לשמי השמים ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך וכו' בגין דישתמודעין ליה להדר שמו בכל הארץ. ועל כן אמר רבי יוחנן משום חכמים לבריאה שמים קדמו, כי ידוע אשר בעת הבריאה לא היה שום איתערותא מלתתא כי לא היה אז שום בריאה להעשות איתערותא מאתו, והיה העלאת מיין נוקבין מניה וביה בכדי לברוא את העולם כמו שאיתא כל זאת בדברי האר"י ז"ל, ועל כן היה תחילה היחוד מעילא לתתא, ולזה לבריאה שמים קדמו. אבל לשכלול, שהוא היסוד והעיקר במה שצפה הקב"ה לקבל נחת רוח מעולמו, הנה ודאי תכלית הבריאה היתה שיהיה איתערותא מתתא לעילא עולה תחילה בכל הדברים, ועל ידי האיתערותא דלתתא מתעורר לעילא להיות על ידי זה הקב"ה מיטיב לבריותיו אשר ברא בידו הגדולה בבחינת היחוד מעילא לתתא, וזה לשכלול הארץ קדמה, כלומר בבחינת היחוד, מתתא לעילא צריך לקדם, כי הוא העיקר והיסוד הקודם.

ואולם תדע שאף גם זאת האיתערותא מתתא לעילא הנצרך לקדמה, בלתי אפשרי להיות אם לא תקדים אליה שפע אור מעילא לתתא בכדי שיוכל לעשות איתערותא מתתא לעילא. וידוע מאמר חז"ל (קדושין ל':) אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו. ואך, שני הבחינות האלו נעשים כאחד כמאמר חז"ל (תענית כ"ה:) אין טיפה יורד מן השמים שאין טפיים עולין כנגדם מן התהום. וכידוע מכוונות האר"י ז"ל בשים שלום שהורדת מיין דכורין והעלאת מיין נוקבין נעשה בפעם אחד ככלה היוצאת לקראת החתן. ועל כן אמר רבי שמעון בן יוחאי תמיהני איך נחלקו אבות העולם וכו', אלא שניהם כאחד נבראו קורא אני עליהם יעמדו יחדיו, רומז אל הבחינה הלז במה שנעשה ברגע אחד היחוד מעילא לתתא ומתתא לעילא. כדבר האמור.

וזה שאמר בראשית ברא אלהים. כלומר ב' ראשית ברא, ומה הם השתי ראשית, את השמים ואת הארץ. כלומר בחינת היחוד מעילא לתתא המתחיל משמים ויורד על הארץ. ובחינת היחוד מתתא לעילא העולה מן הארץ לשמים. ועבור זה חלקן בשני אתין ולא אמר השמים והארץ לרמז כי זה בחינה לבד וזה גם כן בחינה לבד, ובכל אחד מהיחודים הללו ההתחילה שלו נקרא ראש וזה ב' ראשית כנ"ל.

אכן אמר הכתוב והארץ היתה תוהו ובוהו ופירש התרגום צדיא ורקניא כלומר בעת הבריאה לא היה עדיין מי שיגרום היחוד מתתא לעילא כמו שכתוב (בראשית ב', ה') ואדם אין לעבוד את האדמה. ועל כן אמר אלהים יהי אור, ואמרו חז"ל (בראשית רבה א', ו') זה מעשיהן של צדיקים כלומר שצפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ועל ידי כך העלה המיין נוקבין מניה וביה וברא את עולמו. כידוע לטועמי מעץ החיים.

ג עוד ירמוז הכתוב באומרו בראשית ברא אלהים וגו'. הנה איתא בתיקוני זוהר בכמה מקומות בראשית, ברא שית ואינון שית אתוון בתיבת בראשית. ולעמוד על תוכן הענין נראה בהקדם לתת לב להבין מאמר חז"ל (בראשית רבה א', י') למה נברא העולם בב', מה ב' יש לו שני עוקצין אחד מלמעלה ואחד מלמטה מאחוריו, אומרים לב' מי בראך והוא מראה בעוקצו מלמעלה ואומר זה שלמעלה בראני, ומה שמו והוא מראה להן בעוקצו של אחריו ואומר ה' שמו. וכבר הארכנו בספרנו (סידורו של שבת חלק ב' דרוש ב' עיין שם) בביאור מאמר הלז וכאן לקצר באנו להבין מקצת הענין בדרך אחרת, והוא על פי מה שאיתא בזוה"ק (בראשית כ"א.) וזה לשונו: רזא סתימן דמחשבה ולא ידיע עד דאתפשט נהירו מניה באתר דאית ביה רשימין דאתוון כולהו מתמן נפקין, בריש כולא א' רישא וסיפא דכל דרגין, רשימו דאתרשים ביה כולהו דרגין ולא איקרי אלא אחד לאחזאה דאף על גב דאית ביה דיוקנין סגיאין לאו איהו אלא חד וכו', ראשיתא דאל"ף טמירא דרזא דמחשבה עילאה וכו', אמצעיתא דא' שית דרגין כלילין ביה וכו', עד דהוי אברהם יתיב פתח האהל וכו'. עד כאן. וביאור דבריו להבין קצת ענין אות האל"ף שמספרו אחד הוא מטעם שצורתו הוא להעיד על האחדות האמיתי של בוראינו ברוך הוא וברוך שמו יתברך ויתעלה. כי היו"ד שלמעלה מורה על מחשבה עילאה, והוא"ו שבאמצע מורה על שית דרגין, ויו"ד שאחריה מורה על מדת מלכות בחינת פתח האהל, ומרמז בזה לומר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים. ואל האחדות האמיתי הזה רמזה התורה במלת בראשית ברא אלהים. כי בראשית, הוא שית אתוון רומז אל הוא"ו שבאמצע האל"ף בחינת שית דרגין. ברא אלהים, רומז אל היו"ד שאחורי האל"ף מדת מלכות שהוא בחינת אלהים כנודע. והנה חסר עוד רמז אל היו"ד העליונה של האל"ף, וכאן השלימה הב' של בראשית בקוצה שלמעלה שהוא בחינת יו"ד, לרמז אל היו"ד העליונה שבאל"ף, ולהורות על אחדות השלם בחינת אני ראשון ואני אחרון וגו'.

והנה ידוע אשר אל"ף כזה א שהוא יו"י מורה על שם הוי"ה כי מספרו כמספר שם הוי"ה ברוך הוא. וזה ששואלין לב' מי בראך כלומר אילו השית דרגין המרומז בשית אתוון שבך, והוא מראה בעוקצו מלמעלה ואומר זה שלמעלה בראני רומז אל היו"ד שלמעלה טמירו דרזא דמחשבה עילאה. ואומרים לו ומה שמו כלומר היכן מרומז שם שיורה על האחדות הלז, והיא מראה בקוצה שלאחריה ואומר ה' שמו כלומר שמראה אל האות האל"ף שאחוריה שהוא הוא המורה על האחדות האמיתי הלז בסוד הכתוב (ישעיה מ"ד, ו') אני ראשון ואני אחרון וגו'. ומספרו כשם ה' שם הוי"ה ברוך הוא, וזהו ה' שמו. וכיון שבשלוש תיבות הללו בראשית ברא אלהים נשלמה אות האל"ף המורה על אחד יחיד ומיוחד בשמים ובארץ, רמזה תורתינו הקדושה בסופי תיבותיהן אמת כי גם תיבת אמת מורה על אחדות האמיתי הלז כי הוא ראש תוך סוף מן הא"ב כידוע, להורות על אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי וגו'.

והנה גם כל התורה כולה בכללה רמזה אל האחדות הגמור, כי מתחלת בקוצו של ב' שלמעלה הרומזת ליו"ד הראשונה של אל"ף טמירו דרזא דמחשבה עילאה. והתורה בתרי"ג מצוותיה רומזין אל השית דרגין הנמשכים מי"ג מכילין דרחמין, ושית הדרגין ידוע אשר כל אחד כלול ממאה הרי תרי"ג. וסיום התורה בלמ"ד של לעיני כל ישראל, ונמצא סוף התורה ברגל התחתון של הלמ"ד המורה על עולם התחתון. כי ידוע אשר הלמ"ד היא בחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ורומז גם כן לשלוש בחינות הללו ראש תוך סוף בסוד האחדות אני ראשון ואני אחרון וגו', והוא סוד מה שאמרו חז"ל (חגיגה ט"ו:) במגדל הפורח באויר שכתבו המקובלים שהוא סוד הלמ"ד, כי היא מדמה את עצמה לאל"ף שהיה בסוד אויר קודם שנראה אור כידוע. על כן התחלת התורה והתורה בכללה וסופה מורים על האחדות המרומז באל"ף להורות על אני ראשון ואני אחרון.

גם בתיבת בראשית לבד מרומז על יחוד הלז בשלוש בחינות הללו, כי היו"ד שבקוצי ב' מלמעלה ושית אתוון בתיבת בראשית הם י"ו של האל"ף כאמור, ורגל האחרון היוצא מן התי"ו רומז למדת המלכות סיפא דכל דרגין כי גם התי"ו עצמה רומזת אל מדת המלכות כידוע, אך הרגל של התי"ו מורה יותר להשלים אחדות האל, כי בעת אשר מדת המלכות נקראת על שם אות הדל"ת אז היא ח"ו בבחינת עניה ודלה דלית לה מגרמה כלום, ואז נכנס בדל"ת רגל התי"ו של מילוי הדל"ת ונעשה מן הדל"ת ה"א בסוד הא לכם זרע, ונתתקן בבחינת שדה הראוי לזריעה ונשאר מהתי"ו חי"ת ומהדל"ת נעשה ה"א. וה"א וחי"ת עולים מספר י"ג שהוא אחד, אשר על כן גם תיבת בראשית לחוד מורה בשלוש בחינות האל"ף הללו, והוא האחדות האמיתי אני ראשון ואני וגו'.

ובזה נבין מאמר חז"ל (שבת נ"ה.) על פסוק (יחזקאל ט', ד') ויאמר ה' אליו עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו על מצחות האנשים וגו', ומאי שנא תי"ו אמר רב תי"ו תחיה תי"ו תמות וכו'. עד כאן. ולכאורה יתמה ואיך יתוודע להרואה איזהו תי"ו של תחיה ואיזהו תי"ו של תמות, אכן לדברינו יבואר כי ידוע אשר מחמת שהתי"ו הוא סופא דכל דרגין רמז אל מדת המלכות לכך נאמר רגליה יורדות מות כי מלכותו בכל משלה וצריכה לירד אל תוך הקליפות להחיותם עד עת קץ בסוד ואתה מחיה את כולם, והשפעתה היא בדרך מעלות אחורנית בסוד וכבודי לאחר לא אתן וזה רמז רגל שאחורי התי"ו להיות בזה רגליה יורדות מות אל תוך הקליפות שנקראים מתים, ואולם לפעמים נעשה כאשר כתבנו למעלה שהתי"ו של מילוי הדל"ת מהפכת את רגלה לצד הדל"ת להכניס בה הרגל לעשותה ה"א, ואז נעשה התי"ו בהיפוך שמהפכת רגלה לצד ימין אל הדל"ת שקודם לה ונקראת אז תי"ו של תחיה שמחיה את הדל. וזה סוד (משלי י', ב') וצדקה תציל ממות בדבר הצדקה שמחיה את הדל נעשה התי"ו תחיה שלא יהיה רגליה יורדות מות. וכשהתי"ו כסדר אז היא ח"ו תי"ו תמות כי רגליה יורדות מות בדרך האחורנית, וזה היה הסימן על מצחות האנשים כי תי"ו כסדר מורה על תמות, וכשהיא בהיפוך מורה על תחיה כי תחיה את הדל והיא נשארת חי"ת. וחי חי יקרא לה.

ד עוד ירצה בפירוש הכתוב בראשית ברא אלהים. הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה א', י') למה נברא העולם בב', שהוא לשון ברכה ולמה לא בא', שהוא לשון ארורה. ולכאורה כלפי לאיי כי ידוע אשר הא' רומז אל מדת הכתר והב' אל החכמה ובודאי יותר רחמים פשוטים בכתר מבחכמה, ולמה ירמוז הא' על לשון ארור והב' על לשון ברכה. והנראה בפירוש דברי המאמר הלז, כי הנה ידוע אשר בספירת החכמה הידוע למביני מדע אשר בה ברא מלך עולמים את עולמו בסוד הכתוב (תהלים ק"ד, כ"ד) כולם בחכמה עשית כאשר ביארנו למעלה. הפנימיות שלה פירוש פנימיות אורה מה שמאיר בה משמותיו של הקב"ה הוא עצם שם הוי"ה ברוך הוא שהוא הוי"ה במילוי יודי"ן מספר ע"ב. ואל זה רמזו ישראל באומרם (במדבר כ"א, ז') חטאנו כי דברנו בה' ובך, כי ידוע מכתבי האר"י ז"ל אשר נשמת משה רבינו ע"ה נלקח מיסוד אבא שהיא ספירת החכמה הנרמז בב' של בראשית כאמור למעלה, ובשם הוי"ה ברוך הוא שהוא פנימיות שלה. והודו ישראל אשר פגמו במה שדברו במדת החכמה שבו שהיא ב' ובכ"ו שהוא מספר שם הוי"ה ברוך הוא וזהו וב"ך. וידוע אשר עיקר כל עוונות ופשעים וכל הפגמים אשר יעשה האדם על ידי כח הרע והיצר הרע שלו הכל נזכרים על שם אות הרי"ש בסוד אומרם ז"ל (שבת ק"ד.) קו"ף קדוש רי"ש רשע וכו'. והתורה אמרה (דברים ל', ט"ו) ראה נתתי לפניך וגו' את הטוב ואת הרע. כי רע לעומת טוב וטוב לעומת רע כמו שאיתא בספר יצירה (פרק ו', משנה ז') וכל טובות הצדיקים נכללים בטוב וכל רעות הרשעים נכללין ברע והכל על שם הרי"ש רע או רשע. וכאשר האדם מתחרט על חטאיו ומתבייש לפני קונו ועושה תשובה שלימה לפניו בכל לבו באמת, אז הקב"ה מעורר עליו ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים זה הב' והכ"ו הנאמרים למעלה, שהמה חסדים גדולים עד למאוד ומכניס הרי"ש ביניהם ונעשה מהם תיבת ברוך ומשפיע עליו ממקור הברכות והחיים עד שקורא אותו אהוב ונחמד קרוב וידיד ועושה מצוות ומקבלין אותן בשמחה ובנחת ולא עוד אלא שמתאוין להם כמו שאיתא ברמב"ם הקדוש (פרק ז' מהלכות תשובה הלכה ו'-ז') עיין שם, ונעשה על ידו ברוך כבוד ה' ממקומו כי כבוד הוא מספר ל"ב הרומז על ל"ב נתיבות פליאות החכמה הנזכר בספר יצירה (פרק א', משנה א') ונתברך הכל ממקור מקומו של עולם. ולכן ראשי תיבות של ברוך כבוד ה' ממקומו הוא בכי"מ לרמז את אשר בבכי יבוא לבקש ולחנן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה על חטאיו בעזיבת הרע מקירות לבבו באמת ולקבל עליו מעתה עבודתו באהבה ויראה בשלימות, ואז מתעורר עליו ממקור הרחמים של מדת החכמה ומקבלת הרי"ש בתוכה ונעשה ברוך כבוד ה' ממקומו שהוא מקור הרצון והשפע הנכבד ומהפך ה' את הקללה לברכה ועולה למקום שבעלי תשובה עומדין.

אמנם אות האל"ף אשר נרמז על בחינת אור ואין בו תפיסה אחרת כי אם בחינת אור. ונמצא אם היה בריאת העולם באות האל"ף לא די שלא היה מקום לבעלי תשובה לקבל הברכה מבחינת ברוך הנרמז בב' אף ח"ו היו נכנסים בבחינת הקללות מלשון ארור, כי אפילו אחר התיקון של הרי"ש של רשע ורע, אם תעלה לבחינת אור הנרמז באל"ף יעשה משניהם בחינת ארור ח"ו, והטעם הוא מפני שהאור הזה הוא רם ונשא למאוד ודק וזך בתכלית הַזַכות והבהירות עד שאי אפשר לאור הנפלא הזה לקבל שום דבר הפגום כל דהוא, ולכן ח"ו יעשה מאור בחינת ארור. כי איכות מהות האור הזה לא יוכל לקבל דבר בלתי זך בתכלית הַזַכות לרוב עצם דקותו ונפלאות בהירתו עד בלתי שיעור וערך והיה נעשה ח"ו בחינת ארור לפי דקות אור הזך הזה כנאמר.

וזה שאמר בעל המאמר הנזכר למה בב', שהוא לשון ברכה. פירוש כי באמת צפה הקדוש ברוך הוא וברוך שמו שיהיו בעולם מעשיהן של רשעים מבחינת שבירת הכלים שהיה בעת הבריאה, כידוע, ועשה מקום לבעלי תשובה להכניס הרי"ש במקום הבי"ת וכ"ו הנרמז בה ויעשה משניהם תיבת ברוך להפך הקללה לברכה, ולמה לא באל"ף, שהוא לשון ארור פירוש לא די שלא יהיה מקום לבעלי תשובה להפך הקללה לברכה, אף ח"ו יעשה בחינת ארור כנאמר.

אמנם תדע כי כל הנזכר הוא הכל עתה בעולם הזה שאנו בו קודם התיקון השלם ומעורב בכל דבר רע בטוב וטוב ברע, הן על ידי מיתת מלכי אדום הידועים והן על ידי חטא אדם הראשון שנתערב בכל קומת הקדושה רעות הקליפות. והכל צפה הקב"ה בתחילת הבריאה מה שעתיד להיות, ולכן הוצרך לברוא העולם בבחינת החכמה הנרשמת באות הב', ואור הכתר שהוא בחינת הא' נעלם בתוכה מעט בבחינת הא' שבבראשית כאשר כתבנו למעלה. ועיקר נרמזת הא' בקוצה של אחרי הב' שמראה אל אור הא' ומראה שאינה משגת מאורה כי אם מעט מזעיר דרך קוצי שלי וזאת מאחורי, על דרך שאמר רבי (ערובין י"ג:) האי דמחדדנא מחבראי דחזיתא לר' מאיר מאחוריה ואילו חזיתיה מקמיה הוינא מחדדנא טפי. וגם כאן לא חזיתי ולא זכיתי לאורו כי אם מאחורי ולא פנים בפנים.

וזה רמז מגדל הפורח באויר שכתבו המקובלים שהוא אות הלמ"ד כאשר כתבנו למעלה. ורמז הלמ"ד הוא להיות בבחינת שלושה חלקים ראש תוך סוף בחינת המשפיע על ידי הצינור הממוצע להמקבל, וגם בי"ת הלז הוא דמיון זה הרומזת לחכמה ומקבלת אור האל"ף על ידי קוצה של אחריו, ועל ידה יושפע לכל הנבראים הכלולין בה, כי כולם בחכמה עשית כאמור למעלה ואז הוא בחינת מגדל הפורח באויר בדרך מטי ולא מטי, הידוע ליודעי נסתרות אלהינו כמו שכתב מרן הקדוש מורינו הרב ר' חיים ויטאל בעץ חיים (היכל א"ק שער מטי ולא מטי פרק א') עיין שם. והוא פורח באויר בחינת אור יו"ד כמו שאיתא בזוה"ק. כי מקבלת האור על ידי היו"ד קטנה שבקוצה, כי שם היא נקודה קטנה ומכונה ליו"ד על שם הכתוב (ישעיה י', י"ט) ונער יכתבם כידוע.

ועל דבר זה סיים אלהינו את התורה הקדושה בלמ"ד ופתחה בב', והמה אותיות ל"ב כי התורה וכל העולמות הקדושים כולם המה בבחינת נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, ועיין בעץ חיים (היכל א"ק שער ב' דרוש השתלשלות עשר ספירות דרך עיגולים) והנה אם תקח חוט המונח בעיגול ותחתך אותו במקום אחד לעשותו שינוח ביושר ולא בעיגול, אז השני ראשין שהמה רחוקים עתה זה מזה מקצה עד קצה היו בתחילה שניהם יחד באמצע העיגול כמו כל העיגול. והלב הוא הנקרא דבר הממוצע, כי לבו של אדם הוא באמצע גופו. ועל כן סוף התורה וראשיתה באותיות ל"ב, לומר כי המה לבה של תורה הוא אמצעיתה ונעוץ סופה בתחילתה ותחילתה בסופה ואין ראשית וסוף להתורה.

ולפי דרכנו הנזכר מה נעמו דברינו הנאמרים כי המה שייכים ממש זה לזה, כי הלמ"ד היא הרומזת למגדל הפורח באויר שמדמה עצמה לאל"ף שהיה אויר קודם שנראה אור כנזכר למעלה, כי גם בה יש שלוש בחינות אשר ישנם באל"ף והוא הוא המאיר באור האל"ף לקוצו של הב' מאחריה. ועל כן היא כתובה קודם הב' והב' תביט בה מאחוריה לקבל אורה בקוצה. ומזה נעשה הב' בחינת אב בחכמה כי מקבלת מהא' ונעשה אב. ולעניות דעתי אפשר זה רמז ל"ב נתיבות החכמה הידועים חוץ מה שכתבו כל המקובלים בזה אפשר שגם לזה ירמז לאשר שהב' מקבלת מהלמ"ד שהוא מגדל הפורח באויר להיות נעשה על ידי זה בחינת אב בחכמה, וכל זה על ידי נתיבה אחת קטנה הנרמזת בקוצה של הב' כאמור אשר בו די השפעת האור לכל העולמות ואור עצמה גנוזה וטמונה להנהות מזיוה ואורה הגדול לצדיקים לעתיד לבא. וזה רמזו לנו חכמי האמת להבין הענין בל"ב נתיבות החכמה אשר הב' מקבלת חכמתה ואורה מבחינת הלמ"ד על ידי הנתיבה קטנה כאמור.

ונחזור לענינינו שזה שנברא העולם עתה בב', לפי שהוא קודם התיקון השלם ובכל דבר הוא מעורב רע בטוב, ואדם אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא וכשיחזור בתשובה יזכה להכניס הרי"ש של רע ורשע לפנימיות בחינת החכמה שנברא העולם בה, ויעשה תיבת ברוך רמוז על היפוך הקללה לברכה. ולא כן אם היה נברא באור האל"ף היה נעשה ח"ו בחינת ארור לפי דקות אור הזך הזה כנאמר לעיל. אבל לעתיד לבוא בעת שרוח הטומאה יעביר מן הארץ ולא יהיה שום רע בעולם רק טוב האמיתי אז יתגלה האורה של הא' לעין כל ותאיר באורה בשלימות נפלא עד בלתי שיעור וערך ודמיון לאור הרב הזה. ועל זה אמר הכתוב (זכריה י"ד, ט') ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. כי ההו"א הוא מספר טוב וכשיהיה ביום ההוא לא יהיה רק בחינת הטוב לבד ולא יהיה שום רע בעולם ואז יוכל אור הא' להתגלות בעולם ואז יהיה ה' אחד הוא אורה של אל"ף שמספרה אחד וצורתה גם כן מורה על אחד כאמור לעיל בשם הזוה"ק בסוד הכתוב אני ראשון ואני אחרון. וזה האורה היא שנבראה ביום ראשון וראה שאין העולם כדאי לה, עבור הנזכר שאיכותה הוא זך ובהיר עד מאוד ולא תוכל לסבול שום פגימה כל דהוא וגנזה לצדיקים לעתיד לבוא, וידוע מדברי הזוה"ק (הקדמה א'.) אשר גנוזה היא לבחינת צדיקים שומרי הברית דייקא הנקראים צדיקים. וזה האור זרוע לצדיק דייקא, והטעם הוא כי אמרו (ישעיה ג', י') צדיק כי טוב, כי הוא הנקרא טוב אשר היפך הרע ולכן הם ראוין לאותה האורה כאמור ביום ההוא כאשר ביארנו.

וזה רמזו אמרי אל בראשית ברא אלהים כלומר מפני מה נברא העולם בראשית שהוא בחינת החכמה כאמור למעלה בסוד ראשית חכמה שהוא אות הב', ולמה לא באל"ף הרומז לבחינת כתר עליון, על כן אמר ברא אלהים מפני שברא אלהינו בחינת הדין בעולם על ידי שבירת הכלים הידועים, ונתערב טוב ברע בכדי שיהיה הבחירה ביד האדם, ועבור זה לא יכלה הבריאה להיות באל"ף כי אורה הזך לא תוכל לסבול הפגמים הנעשים בעולם וח"ו יהיה עוד בבחינת ארור על כן הוכרחה הבריאה להיות בב' להפך הקללה לברכה. וזה שאמר בספר הקנה וזה לשונו: שאל משה רבינו ע"ה למט"ט למה לא ברא הקב"ה את העולם באל"ף, אמר ליה דלא אתחזי עלמא דמותא למברי באל"ף דאיהו מעלמא דחיי וכו'. עד כאן. ממש כדברינו כל עוד שיש רע בעולם בחינת המות לא יוכל להאיר אור האל"ף עד עת בלע המות לנצח, ויאיר אור החיים בעולם מבחינת הטוב לבד אז יאיר אורה של אל"ף לשמח עולמו אשר ברא.

ואפשר זה רמז סמיכות התורה לעיני כל ישראל, בראשית ברא. כי הנה ידוע בחינת משה רבינו ע"ה רם ונשא עד מאוד, ולפי בחינתו אשר ידעו ה' פנים אל פנים היה ראוי לברוא העולם באל"ף כי לא היה בו שום פגם ודופי, ומה שהיה אתו במי מריבה הנה אמר בפירושו ויתעבר ה' בי למענכם הרי אשר בשבילו היה נכנס לארץ וכידוע. וזה שאמרה התורה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ולפי בחינתו ודאי היה ראוי לברוא העולם באורה של אל"ף, ואך לעיני כל ישראל, בראשית ברא, בשביל כלל ישראל אשר ימצאו בהם פגמים שלא תוכל האורה של אל"ף לסובלם ולזה בראשית ברא במדת החכמה ובאות הב' הכל כאמור. ובזה יש להבין מה שכתב האר"י זלה"ה שיש לומר ב' פעמים כולם בחכמה עשית. כי המה ב' שבחים הא' שברא העולם וכללן כולן בחכמתו. והשני מה שרק בחכמה עשה ולא באור האל"ף, והכל בכדי להפך הקללה לברכה להיות בחינת ברוך.

ה גם יאמר הכתוב בראשית ברא אלהים וגו'. על פי מה שאמרו חז"ל (יומא נ"ד:) ושתיה היתה נקראת תנא שממנה הושתת העולם, תנן כמאן דאמר מציון נברא העולם דתניא רבי אליעזר אומר עולם מאמצעיתו נברא וכו' עד אלו ואלו מציון נבראו שנאמר (תהלים נ', ב') מציון מכלל יופי אלהים הופיע, ממנו מוכלל יופיו של עולם. והנה נקודה אמצעית הלזו שממנה הושתת העולם שהוא מקום אשר תחת כנפי הכרובים בקודש הקדשים הוא הוא אשר אמר עליה יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ח, י"ז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. כי כל החיות של כל העולם הזה וכל הברכות והשפעות הטוב והמיטיב לכל, הכל יורד בתחילה לשם ומשם מתחלק לכל יושבי הארץ כי שם נקרא לב הארץ בסוד הכתוב (ישעיה מ', ב') דברו על לב ירושלים, וכאשר באדם כל הכח מן המאכלים בא תחילה אל הלב שהוא מלך בכל האברים שבגוף, והלב לוקח לעצמו הזך והנקי ואחר כך שולח מאתו כח לכל האברים דרך מעבר הורידין כנודע מספרי החכמה, כן כל השפעות החיות היורד משמים לארץ יורד תחילה אל נקודה אמצעית הלזו הנקראת לב הארץ ומשם יתחלק השפע לכל האברים, ועל כן נקרא שער השמים כי שם הוא שער הראשון לקבלת ההשפעה הבאה משמים. ושם נקרא נשקי ארעא ורקיע אהדדי, כי תחילה עולים דרך שם כל התפילות ותחנונים ושבחי ה' יתברך ויחודי שמותיו יתברך מתתא לעילא בבחינת העלאת המיין נוקבין ועל ידי זה מתעורר כנגדו לעילא לעילא להיות יורד כל שפע טוב וברכה ורחמים וחיים ממקור מחיה החיים לנוה אפריון למכון בית אלהינו. ושם מקדש ה' כוננו ידיך שהוא ככַּן ובסיס ליו"ד שבמקור העליון אשר משם נמשך כל אלה, ועל כן בעת הבריאה שהיה העלאת המיין נוקבין מניה וביה כידוע משם עלה ולשם ירד ונעשה אבן שתיה וממנה הושתת העולם להיות נפרץ ימה וקדמה ולכל צדדיו.

והנה אמרו חז"ל (זבחים י"ט:) תנו רבנן איזהו קידוש ידים ורגלים מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, ידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדש, כי את ידיהם ואת רגליהם לומר שעם ידיהם יהיה רגליהם ועם רגליהם יהיה ידיהם. וזה אמר הכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ כלומר ראשית הבריאה היתה במקום שמחובר הארץ לשמים ושמים לארץ הוא מקום אבן שתיה אשר שם נשקי ארעא ורקיע אהדדי כנאמר. ועיקר הבריאה היתה לזה שתמיד יהיה עם השמים הארץ שתעלה מיין נוקבין מן הארץ לשמים על ידי תפילות ובקשות ומעשים טובים, ועם הארץ יהיה תמיד השמים להוריד שפע וברכה וחיים עד העולם והכל על ידי נקודה אמצעית הלזו ששם נשקי ארעא ורקיע. ואף זה שאומר מן הצדדין נברא יודה לזה שהשקפה הראשונה עת אשר משמים אל ארץ הביט היה העיקר אל מקום זה הנקרא שער השמים, ואך שלום שלום לרחוק ולקרוב, ואמרו חז"ל (ברכות ל"ד:) לרחוק ברישא והדר לקרוב אבל ודאי הקרוב קרוב וסוף מעשה תחילת המחשבה לזו הנקודה האמצעית, אשר גם לזה נכון לקרוא אותה ראשית הבריאה.

ו עוד יתכן לומר בביאור הכתוב בראשית ברא אלהים וגו'. יתברך ויתרומם ויתנשא שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר האציל וברא ויצר ועשה את כל הבריאה כולה שמים ממעל והארץ מתחת וכלל את כל ברואי הארץ הלזו בארבעה מינים כוללים לכל צבא הארץ הנקראים בפי החכמים: דומם, צומח, חי, מדבר, וכולם נכללים מארבע יסודות שהם: אש, רוח, מים, עפר, כאשר כתבנו קצת למעלה בזה, וארבע יסודות האלו נלקחים ונמשכים מכח שורשם אשר בשמותיו של הקב"ה משם הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו אשר ד' אותיותיו הם שורש לארבע יסודות האלו שמאיר בהם כמבואר בשער הקדושה למורנו הרב ר' חיים ויטאל ז"ל. ומשֵם הזה נמשך להם בכל עת ובכל רגע חיותם וכוחם והשפעתם כאמור ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ועיין בזה בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף ה') שהארכנו שם בענין זה ככל הצורך וכאן נציג בקיצור לענינינו אשר אנו עתה בו.

והנה התחלקות מהותם ותוארם מבריאה הגדולה שבגדולות עד שלשול קטן שבים הנם רבו כמו רבו באין שיעור וערך כל אדם כפי כח הצורה והמדע אשר נתן בו אלהים חיים ומלך עולם ה' בעת הבריאה לכל מין ומין בפני עצמו ולכל אחד מהמין בפני עצמו, עד שאין דעתם דומה זה לזה ופרצופם שונות אחד מחבירו כי הוא כל יכול ברוך הוא. והכל נברא בגין דישתמודעין ליה בכל הנבראים והיצורים והנעשים וכל בריה ובריה, מבריה הגדולה שבגדולות עד הקטנה שבקטנות יכירו וידעו כי הוא היוצר הוא הבורא והוא עשה את כל הנעשים. וחובת כל היצורים האלה להיות שבח ותהלת בוראם בפה כל אחד ואחד בכח השירה שהוקצב לכל בריה ובריה בפני עצמו כאמור בפרק שירה שיסד התנא רבי אליעזר הגדול מה שכל בריאה מיצורי כפיו של הקב"ה אומר שירתו בכל יום לפני בוראו והכל למען יכירו וידעו כל אחד לפי שכלו ומדעו אשר המה יצוריו של הקב"ה ומלכותו בכל משלה, וכאשר יהיה אם ירצה ה' בעת גאולתינו ופדות נפשנו שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, וסוף המעשה במחשבה תחילה אשר לזה היתה תכלית בריאת כל יצורי עולמים שדעה ישימו כל בריותיו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו מגדולת יוצר כל ועל ידי כן יקשר נפשו וכל כוחו לצור העולמים ברוך הוא וברוך שמו. וכולם נטבעים במטבע אחת טבעו של מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר הטביע בהן אור שמו יתברך שם הוי"ה ברוך הוא בארבעה יסודות שבהם דמיון צורת המלך אשר נחקק על המטבע הגדולה שבגדולות עד הקטנה שבקטנות ולכן מהרבה קטנות נעשה אחד גדול והגדול מתחלק לכמה פרוטות כי כולן נטבעין במטבע אחד חותמו של מלך, וכמו כן בכל נבראי עולם אף שאיכותן מתחלק לפרטים הרבה בכמה מינים שונים אין מספר, הנה לפעמים נעשה מכמה פרטים כלל אחד וכלל אחד נתחלק לכמה פרטים כאשר נבאר להלן.

ואולם כל הנבראים האלה לגודל ורב המרחק העצום אשר נתרחקו מאור פני מלך חיים בגילגולים והשתלשלות שונות עד אין שיעור זה למטה מזה וזה למטה מזה אי אפשר להם בעצמן להתעורר בכח שכלם שבהם לידע ולהודיע ולהוודע אשר אין בהם שום כח וחיות כי אם מה שנשפע להם בכל יום תמיד מטוב רחמי ה' עליהם כי חיותם מעט דמעט הוא והתגשמם רבה עד מאוד עד שחלילה אפשר ליבטל אור החיות שלהם בגוש עפר יסודתם אשר נטבע בהן כי גם חיותם רחוק רחוק הוא מאור פניו יתברך ואין בו כח להתעורר בגוף עב ומגושם אשר מונח בו, ומכל שכן בדבר השירה אשר נקצב להם לרב המרחק אשר הן בו מאוד, ומאוד יקשה להם להתגבר על כח גשמיותן אשר נתגשמו בעת הבריאה ומאז ועד עתה, לשבח בשירת פיהן את בוראן ברוך הוא וברוך שמו.

ולזה ברא הקב"ה האדם על פני האדמה וכללו מן העליונים ותחתונים כאשר ביארנו למעלה עיין שם, וברא נשמתו מן העליונים והיא עליונה שבעליונים כי מחצב נשמות ישראל הוא קודם למחצב המלאכים כידוע לטועמי מעץ החיים, וכאשר פירש בשל"ה הקדוש (חלק ב' מסכת שבועות דף מ') מה שאמרו המלאכים מה לילוד אשה בינינו כלומר שילוד אשה יזכה ששורש נשמתו יפסיק בינינו ובינך באופן שנשמת ישראל גדולה אף ממעלת המלאכים, וכללה בארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה בארבע בחינותיה נפש רוח נשמה ונשמה לנשמה. וברא גופו מן הארץ וכללו מארבע יסודות הנזכרים אשר נבראו בהן כל ברואי הארץ מקטן ועד גדול.

והנה כח נשמתו אשר בקרבו לצד שהיא נלקח ממקום גבוה כזה, הנה תחשק ותתלהב ותבער כיקד יקוד אש לשבח ולפאר ולהודות ולהלל את בוראה מלך מלכי המלכים הקב"ה, ותצמד ותקשר ותקרב אל צור ישראל ברוך הוא מקום אשר לוקחה משם, כי היא היודעת לפי ערכה גדולת נפלאותיו והדר יקר תפארתו ורוב טובו וחנו וחסדו על כל בריותיו אשר ברא.

והנה בעת ההוא אשר יעמוד האדם באמיתיות לבבו וחיות נשמתו בערה בו אל צור העולמים ברוך הוא, כל מלאכי מעלה שרפים ואופנים וחיות הקודש כל הכלולין בכח נשמתו תאין ומתכנשין כחיזו אדוותא ומתקבצין יחד להקדיש ליוצרם בנחת רוח בשפה ברורה ונעימה, וכולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה אשרי למלך שמקלסין אותו כך על פני האדמה, יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו מה אדיר שמך בכל הארץ, אין קדוש כה' כי אין בלתך ושבח ויקר וגדולה וכבוד יתנו לאל מלך יוצר כל המנחיל מנוחה כזאת לעמו ישראל בקדושתו להקדיש שמו בקודש בגוש עפר ארץ על פני תבל ומלואה. ותראה שאמרו חז"ל (סוכה כ"ח.) אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף, ופירש רש"י מפני שהיו מלאכי השרת מתקבצין סביביו וכו' והוא דברינו ממש כי כולם נכללו בשורש נשמות ישראל.

ולכך אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה (כדאיתא בחולין צ"א:), כי אין בפרט אלא מה שבכלל, וכשכללות ישראל מתעוררים עצמן לפאר ליוצרם מגיע לכל הפרטים אשר בשמים ממעל להודות לשם ה' יחד באהבה עזה ברשפי אש שלהבת יה, וממילא כל הפרטים ופרטי פרטים אשר בארץ מתחת נשמת כל חי אשר בארץ וכל הנבראים התחתונים לכולן מגיע אור חיותם אשר בכלל, וכולן מתעוררין בכח שורשם אשר נכלל באיש הישראלי להודות למלך יוצר כל בכח השירה אשר נקצב בפה כל אחד בגילה ורינה כי זה הוא חובת כל היצורים להודות ולהלל וכו'. ואחר כך מהפרט נעשה כלל שכל החיות מהפרטים ופרטי פרטים מיצורי עולמים מתקבצין ומתקרבין אל האדם הזה אשר נכלל מהם והוא בכוחו מעלה אותן ומקרבן ומיחדן לבוראן ברוך הוא וברוך שמו והוא הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע בשמי השמים ועל ידי הסולם הלז כולם עולין דרך שם לשמים למען ידעו כי הוא בוראם יוצרם אף עשאם, וכל פעל ה' למענהו שבראם לכבודו למען יכירו גדולתו והדר מלכותו גם במקומות הרחוקים מאוד מאור פניו יתברך וידעו הכל כי לה' המלוכה ומלכותו בכל משלה. ועל ידי האדם הזה, במה שמקרב אותן למלך הכבוד האל הטוב ברחמיו המרובין, מוריד ומשפיע עליהם כל בחינות שפע וברכה ורחמים וחיים לכל אחד לפי ערכו מעילא לתתא בברכת שמים מעל עד ברכת תהום רובצת תחת להיות כולם נמצאים בטובה כידו הרחבה והמלאה.

ועבור זה מה גדלה מאוד מעלת האדם העוסק בפרק שירה, כמו שאמר רבי אליעזר (עיין תחילת פרק שירה) כל העוסק בפרק שירה בכל יום אני מעיד עליו שהוא בן עולם הבא, וזוכה ללמוד וללמד, ותלמודו מתקיים בידו, וניצול מיצר הרע, וזוכה לימות המשיח וכו' כי כאשר יאמר האדם פרקי השירה, ויודע ומכוון בו באמיתיות לבבו להודות לאל יוצר כל שככה לו בעולמו וברא כל אלה בחכמה נפלאה, כל אחד ואחד לפי ערכו ומהותו ובחינתו אשר בשמים ממעל, ובטובו מחיה אותן תמיד בכל רגע ורגע וחונן להם דעה לכל אחד ואחד כאשר צריך אליו ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא ומשגיח עליהן בכבוד גדול יומם ולילה, ומשמי השמים העליונים אל ארץ התחתון שבתחתונים הביט, ואבה בהתקרבות קרוצי חומר גלומי גוש כאלה, בכדי להיטיב להם מאור פניו יתברך. ואז ימלא פיהו שיר ושבח תהלה ותפארת קדושה ומלכות לחי העולמים, המגביהי לשבת ומשפילי לראות בשמים וארץ וכל אשר בהם, למלאות לכל אחד די חסרונם אשר יחסר להם. ואז על ידי זה נעשה ככל אשר ביארנו שכולם מתעוררים על ידי שורשם להודות ולהלל למי שעשה ויצר את כל אלה בדברי השירה אשר משבח ומפאר האדם הלזה בפרק שירה האמור, ומתקבצין ומתקרבין על ידי האדם הלז אל צור העולמים ברוך הוא וברוך שמו בכל אות נפשם ומאודם. וה' הטוב מוריק עליהם כל מיני ברכה וחיים ושלום ממקור הברכות, ונחת רוח גדול מזה לאלהינו שבשמים כי כל בריאת העולמים היה לזה שיתדבקו בו בכדי שיטיב להם כידו הגדולה. וכיון שכל הגדולה והכבוד הזה הכל נעשה על ידי האדם הלז הנה הוא זוכה לכל המעלות המבוארין כאמור.

והנה כבר כתבנו למעלה אשר את השמים ואת הארץ מורה חיבור השמים לארץ, וארץ לשמים, כבחינת קידוש ידים ורגלים מן הכיור שהיה בבת אחת ממש מפני שנאמר את ידיהם ואת רגליהם עיין שם לפי דרכינו שמה. וזה שאמר הכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כלומר זה היתה ראשית מחשבת אדון כל בבריאת עולמו רק למען היות תמיד את השמים ואת הארץ, שעם השמים יהיה תמיד הארץ, שהאדם אשר על הארץ יחבר תמיד בכוחו ארץ לשמים וכל ברואי הארץ מדומם צומח חי מדבר וארבע יסודות אש רוח מים עפר המפוזרים על פני תבל בכל פנות האדמה כולם יתקבצו ויתקרבו על ידו לרוכב שמים אשר בראם להודות ולשבח ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו אשר בכל משלה וירוצו כולם לפי ערכם בכלות נפשם אל רצון קונם. ועם הארץ יהיה תמיד השמים שיגרום האדם כל עוד נשמתו בו על פני האדמה לסגול מצוות ומעשים טובים ולעסוק בתורה ותפילה ודביקות אל. ועל ידי פעולות הטובות וְזַכּות מחשבותיו ויחודי שמותיו יתברך יגרום להוריד ברכת שמים ממעל עד ברכת תהום רובצת תחת להשפיע כל מיני שפע אורה ושמחה ברכה והצלחה ונחת רוח להאיר פני תבל ויושביה, זה היה עיקר וראשית המחשבה בהבריאה.

וכבר כתבנו למעלה אשר בריאת כל העולמות עליונים ותחתונים וכל אשר בהם הכל היה במאמר הראשון אשר אמר אלהים בראשית, וכל מה שברא אלהים במאמר בראשית הלז הכל לא נברא רק להיות בבחינת את השמים ואת הארץ כאמור שיתדבקו כל בחינות יצורי הארץ לשמים וכל אשר בשמים ישגיח על הארץ להיטיב ליושבי בה, ולזה ירמוז עוד בראשית ברא אלהים, כל מה שברא אלהים בבראשית הכל רק למען תהיה את השמים ואת הארץ בקשור ודיבוק יחד והיה לאחדים בידך הכל כמדובר, והבן.

ולזה אמר הכתוב אחר כך והארץ היתה תהו ובהו. ואמרו חז"ל (בראשית רבה ב', ב') רבי אבהו אמר משל למלך שקנו לו שני עבדים שניהם באוני אחת ובטומי אחת כלומר בשטר מכירה אחד ובסכום אחד, על אחד גזר שיהיה ניזון מטמיון פירוש מאוצר המלך ועל אחד גזר שיהיה יגע ואוכל, ישב לו אותו שנגזר עליו כך תוהא ובוהא אמר שנינו באוני אחת ובטומי אחת זה ניזון מטמיון ואני אם איני יגע איני אוכל, כך ישבה הארץ תוהא ובוהא אמרה העליונים ותחתונים נבראו בבת אחת העליונים ניזונין מזיו השכינה והתחתונים אם אינם יגיעים אינם אוכלין וכו' עד כאן. והוא רומז לדברינו שהארץ סברה כיון שהיא נתרחקה כל כך מאור פני מלך חיים חלילה וחלילה לנצח לא תראה אור בהיר בשחקים שתקרב עצמה לבוראה ליהנות מזיו שכינתו, על כן ויאמר אלהים יהי אור ואמרו חז"ל (בראשית רבה ג', ח') אלו מעשיהן של צדיקים כי על ידי מעשיהן של צדיקים תוכל הארץ וברואיה וכל אשר עליה להתקרב ולהתדבק אל מלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, וגם היא תזכה לאורה בהילו נרו על ראשה על ידי מצוות ומעשים טובים של עמו ישראל, ועל ידי כן ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד פירוש אף שהבדיל אלהים בין האור והחושך וקבע לזה תחומו ביום ולזה בלילה מכל מקום הרי משניהם נעשה יום אחד שלם והיום בלא הלילה אף שהוא כולו אור מכל מקום אין שלימות בו להיותו חסר הלילה ואין תמותו ושלימותו כי אם בהיותו עם הלילה, וכן הארץ עם השמים שהוא דוגמת ערב ובוקר הנם עד עתה שניהם באוני אחת בשוה כי אין שלימות בשמים אם לא יחובר אליו הארץ והדרים עליה.

וטעם כל זה הוא כי הרע מבחין את הטוב והטוב מבחין את הרע כמו שאיתא בספר יצירה (פרק ו') ומבחין הוא לשון חוזק (כמו (על פי ישעיה ל"ב, י"ד) בוחן ועופל) כי אם לא היה הרע בעולם מאין היה ניכר הטבת הטוב, ואם לא היה בעולם חושך כלל מאין היה ניכר טובת האורה, ולא ניכר יתרון אור כי אם מן החושך, ועיקר שמחת אדם כשיוצא מתוך החושך לאור אז מכיר על פניו טובת האורה ואם ירצה ה' נאריך בזה במקום אחר, וכיון שמשניהם יוצמח קילוסו של הקב"ה, ואחד בלא השני לא נחשב לכלום הנה המה מיוחדים בתכלית היחוד ושניהם אחד. והכל בכדי לידע ולהודיע ולהוודע כי הוא אחד ואין יחיד כיחודו. והוא המיחד את האור והחושך ביחוד גמור להיות משניהם יום אחד שלם כי הוא היוצר אור ובורא חושך ועושה שלום ביניהם ליחדם לאחד, וכמו כן ממש הארץ ויושביה המסובבים מבחינה גשמיית הארץ והרע והקליפות המשוטטים בעולם, וכאשר ישימו דעתם אשר גם בתוך גשמיות עבות חושך הלז יש השגחת הבורא וחיותם הוא רק ממלך עולמים ברוך הוא ועל ידי כן מוציא לבבו ומחשבתו ממדור הקליפות כי בזוכרו את בוראו אשר שם הנה חפץ במאוד לדבק עצמו בו בכל יכלתו לאהבה אותו ולירא מפניו ולמסור לו נפשו רוחו ונשמתו בכל עוז, ואז תיכף נתיחד כל הדברים אשר נתן עיניו בהם לבורא שמים וארץ עם אמיתיות לבבו החפץ בדיבוק אל ה' אלהיו.

כי ידוע תדע אשר אין דבר מכל אשר ישנו במציאות בעולם בלתי השגחת הבורא, כחו, אורו, שפעו, וחיותו, וכל מה שיש בעולם בכולם יש בהם אותיות התורה המחיה אותם כי לא דבר רֵק הוא, ואם הוא רֵק הוא מכם, כמאמר חז"ל (בראשית רבה א', י"ד). כלומר שאנו שוכני בתי חומר אין לנו שכל ובינה להבין כל כך שורש כל דבר ודבר ממציאות העולם איה מקום מוצאו ושורשו אשר בשמי השמים, אמנם באמת לא דבר רֵק הוא ולכל ברואי הארץ מן הצורה הגדולה שבגדולות עד יתוש קטן שבטבור הארץ יש להם שורש בשמים אשר משם נמשך אליו תמיד בכל עת ובכל רגע חיותו וכוחו. ומרכבה עליונה יוכיח שראה בה יחזקאל הנביא דמות ארבעה פנים פני אדם, פני אריה, פני נשר, פני שור. והם ארבעה מינים כוללים לברואי מטה, כי שור מלך בבהמות, אריה בחיות, נשר במעופפים, ואדם בכולם. וכל הבהמות שבארץ שורשם בפני שור אשר במרכבה, וכל חיות השדה שורשם בפני אריה אשר במרכבה, וכן כולם. ואם רֵק הוא, מאתנו הוא, שאין אנו יודעים כל כך שורש כל נברא ונברא בפרטות ופרטי פרטות ליחד אותו בשורשו אשר בשמים ממעל, אבל הצדיקים האמיתיים הקדושים הטהורים המוסרים נפשם לה' בכל רגע ורגע על קדושת שמו יתברך ומפשיטין עצמן ויוצאין מכל עניני עולם הזה בשלימות ומהפכין עביות גופם לרוחניות והחומר לצורה וזה נקרא בזוה"ק מאן דעייל ונפיק פירוש שבא לעולם הזה ויצא מכל בחינות גשמיות גופו והכניע את כל תאוות לבבו לאל אחד בלבד, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק"ט, כ"ב) ולבי חלל בקרבי שלא היה לו שום יצר הרע שהרגו בתעניותיו כידוע, הם המבינים שורש כל אחד ואחד מהברואים אשר במרכבה העליונה בפרטות. וזה היה חכמת שלמה שנאמר בו (מלכים-א' ה', י"ג) וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים. פירוש שהבין שורש כל דבר ודבר מקום לוקְחו, מצבו, ומעמדו אשר בשמים ממעל, ולכך אמרו בפסיקתא (מובא בילקוט מלכים רמז קע"ה) על פסוק (מלכים-א' ג', ט"ו) ויקץ שלמה והנה חלום הבין שחלומו אמת, שומע עוף מצפצף ומבין לשונו, כלב נובח ומבין לשונו, כי הוא יודע בטיב ורואה שורשם אשר בשמי מרום ומה שנעשה בשורשם זה הם מהגים ומצפצפים בלשונם, וכן אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי שהיה מבין שיחת שדים שיחת דקלים וכו' (כדאיתא בסוכה כ"ח.) כי היה מביט בשורשו ממעל והיה מבין מה מראה בנענועיו מלמטה. ואדם כזה הוא המיחד והמקשר את הארץ ויושביה למקום שורשם אשר נלקחו משם כי אינו רואה שום דבר בעולם כי אם הכל כח ה', אור ה', לא זולת.

וזה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ג', ח') על פסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ולא נאמר יום ראשון, לפי שהיה הקב"ה אז יחיד בעולמו. ולדברינו ירמז על אחדות העליונים ותחתונים כי עשרה דברים נבראו ביום ראשון, שמים וארץ, תהו ובהו, אור, חושך, מדת יום, מדת לילה, וכו' (כדאיתא בחגיגה י"ב.) וכל אלה הם הפכיים זה מזה ועם כל זה המה מיוחדים בתכלית היחוד האור והחושך שמים וארץ הכל אחד באין הפרש ביניהם בהתקשרותם אחד אל אחד, וכל אחד לא יהיה בשלימותו עד היותו עם השני. וזה רמז הכתוב (יחזקאל ל"ג, כ"ד) אחד היה אברהם. כי אברהם אבינו ע"ה הכיר את בוראו על ידי זה האחדות האמיתי כמאמר חז"ל (עיין זוה"ק חלק א', פ"ו.) בתחילה היה עובד להחמה ראה ששקעה אמר לא זה הוא אלהים, והאירה הלבנה סבור זה הוא אלהים ראה ששקעה חזר בו, וכן בכוכבים וכל צבא השמים עד שהבין מכל אלה כיון שאין כח בהם לעמוד תמיד בלי הפסק ודאי יש לכל אלה בורא אחד יחיד ומיוחד, והוא המנהיג המציאות כולו בכח שאין לה קץ ובכח שאין לה הפסק, והוא מחיה ומהוה את כולם ונותן להם כל צרכיהם ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ואלמלי יצויר העדר שפעו וחיותו מן כל הנמצאים שבעולם היה כל העולם כלא היה והיה לאפס ואין ועל כן אין עוד מלבדו, כי אין בכל העולמות עליונים ותחתונים שפלים ורמים כי אם כוחו אורו שפעו וחיותו לא זולת. וכיון שהבין את כל זאת בתכלית ההבנה הנה בכח כוונתו היה מיחד כל אשר בארץ לשמי השמים ועל כן אחד היה אברהם, כי היה מיחד את הכל לאחד.

וזה אמר הכתוב (בראשית ב', ד') אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו'. פירוש שכל התולדות שהיה בבריאת העולם הכל כדי להיות בבחינת היחוד שמים וארץ וזה בהבראם, ואמרו חז"ל (בראשית רבה י"ב, ט') באברהם, כי אחד היה אברהם בבחינה זו ליחד הארץ לשמים. ולזה כפל הקרא (שם) לומר עוד ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. כי תחילה אמר שתולדות השמים המה השפעות אור הברכות וחיות של כל הנבראים הכל יהיה בארץ בהתקשרות ודביקות זה בזה, ואחר כך אמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים שיתחבר הארץ וכל אשר בהם לשמים למען ידעו הכל כי שורשם מצבם ומעמדם הכל בשמים, ושוין המה באוני אחת ובטומי אחת והכל אחד כי כל בשמים ובארץ ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא. ולכך אמר הכתוב אחר כך (שם ה') וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו', כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה. כי ידוע אשר אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע המכה אותו ואומר לו גדל כמו שמובא במאמר חז"ל (בראשית רבה י', ו') והכוונה הוא על כח ההשפעה הבאה מלמעלה על ידי הגשמים היורדים משמים על הארץ, ונמצא כל דבר מעורב ברוחניות וגשמיות, ובזה הנשמה קשורה עם הגוף על ידי האכילה כי הגוף נהנה מגשמיות המאכל והנשמה מהרוחניות כידוע, ועל כן כשהאדם שהוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה לחבר ארץ לשמים ושמים לארץ לא היה עדיין, לא היה מי שיוריד דבר משמים לארץ ועל כן לא המטיר על הארץ ולא צמח דבר ולא היה שיח בשדה ולא עשב, על כן וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים (שם ז') ובזה כללו מן העליונים ותחתונים להיות על ידו יוקשר אלה באלה, ויהי האדם לנפש חיה כלומר שהאדם משתמש הן לבחינת הנפש שהוא דרגה התחתונה מהכל, והן לבחינת חיה שהוא דרגה עליונה, כי על ידו יקושר זה בזה בקשר נפלא ועל כן קרא את שמו אדם כי שם זה רמז לכל הבחינות בחינת עפר מן האדמה, ובחינת אדמה לעליון, ובחינת שם הוי"ה אשר במספר מ"ה גימטריא אדם. וכיון שנברא האדם הלז התפלל על הגשמים, וידוע אשר לשון תפילה הוא בבחינת צמיד פתיל שהוא לשון חיבור ודביקות, והאדם בכוחו קשר ודיבק וקירב עולם שלמטה בעולם שלמעלה הארץ ואשר עליה לשמים בתפילתו ונעשה בבחינת נשקי ארעא ורקיע אהדדי והיתה העלאת המיין נוקבין הידוע ותיכף נעשה הורדת המיין דכורין כל ברכה ושפע ממקור הברכות וירדו גשמים על הארץ והולידה והצמיחה ונתמלא כל השדה דשאים וצמחו האילנות כי נתנה הארץ יבולה. וזה שרמז הטייעא לרבה בר בר חנה תא ואחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע אהדדי (בבא בתרא ע"ד.). פירוש שהנשיקה הוא משניהם מזה לזה ומזה לזה. שכל אחד נותן מחלקו לשני. זה, הורדת שפע החיים והטוב לזה. וזה, התקרבות נפשו ומאודו ואשר בה, לזה. ואפשר זה רמז הבל הבלים שאמר קהלת (קהלת א', ב'). כידוע שמנשיקות נולד הבלים, והוא מורה על היחוד האמיתי והכל הבל הכל נכנס בגדר זה שיהיה בבחינת נשיקה להוליד הבלים להתיחד זה עם זה ביחוד האמיתי.

ואפשר עוד לומר שרמז בלשונו שאמר לו תא ואחוי לך לרמז על היחוד הכולל שהוא מא' ועד תי"ו כמו שכתבו המפרשים בתיבת את שהוא יחוד כ"ב אתוון מא' ועד תי"ו. כן הכא ליחד מתתא לעילא מתי"ו ועד א'. ואפשר גם כל היכא דאמרינן בגמרא תא שמע, או תא חזי המוזכר בזוה"ק, כוונתם ליחוד מתתא לעילא אשר עושין התנאים ואמוראים בלימודם על כן אומרים תיבת תא שמע, שמע בחינת יחוד הלזה או חזי היחוד הזה. גם הנה ידוע אשר שמים וארץ רומזים לבחינת הוי"ה ואלהים, כי השמים שמים לה', ולאלהים מגיני ארץ. וזה שאמר הכתוב אלה תולדות השמים והארץ שהוא ליחד השמים והארץ ביום עשות ה' אלהים כל אחד יעשה זה בחינת היחוד של הוי"ה ואלהים וכן יעשה תמיד לטוב עמו ישראל, אמן.

ז עוד יתבארו אמרי אל באומרו בראשית ברא אלהים וגו'. הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה י"א, ו') כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה ותיקון החרדל צריך למתקה חיטין צריך לטחון וכו'. ולכאורה למה עשה ה' כך שיהיו צריכין עוד למעשה ידי אדם והלא אלהינו ברוך הוא, הוא כל יכול והיה ביכולתו לבראן שלא יהיו צריכין עוד לעשיה. ומה שנראה בפירוש דבריהם הוא כי הלא תראה שאמרו חז"ל (שבת קי"ט:) אמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, וכדומה בכמה דברים אמרו כזה כאילו נעשה שותף במעשה בראשית. ולכאורה לפלא הוא כי היבוא אדם לאומן אחר אשר הוציא כלי למעשהו ויאמר הייתי שותף עמך במלאכת כלי הזה אתמהא. וכמו כן במעשה בראשית מי יבוא אחר המלך את אשר כבר עשהו לקנות שותפות בדבר שכבר נגמרה מלאכתו.

ועיקרן של דברים הוא כי ידוע אשר העולם ומלואו לא נברא אלא בהתורה וכמאמר חז"ל (בראשית רבה א', א') על פסוק (משלי ח', ל') ואהיה אצלו אמון, דבר אחר אמון אומן. התורה אומרת אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה אותו מדעת עצמו אלא מדעת אומן והאומן אינו בונה אותו מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה וברא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא בי ראשית ברא ואין ראשית אלא תורה וכו' עד כאן. וידוע מספרי החכמה ובפרט בזוה"ק אשר מתחילת הבריאה עד סוף עמידת כל יצורי עולמים. כל חיותן וקיומן ועמידתן של כל העולמות שלמעלה ושלמטה וכל אשר בהם הכל על ידי התורה ומצוותיה שישראל מקיימין למטה ועל כל אות ואות מתורתינו הקדושה עומדים אלפי אלפים עולמות קדושים עד אין מספר ועמידתן וחיותן וקיומן הוא רק בקיום עם ישראל את האות הלז בתורה על זה יתקיימו. ונודע מה שאמר הבעל שם טוב זי"ע ועל כל ישראל, על פסוק (תהלים קי"ט, פ"ט) לעולם ה' דברך נצב בשמים כי הנה אומן בשר ודם העושה כלי דרך משל הצורף לוקח שברי חתיכות כסף ועושה מהם כלי אחת יפה ונאה עד מאוד הנה ודאי בעת עשיית הכלי הניח בה חכמתו ופעולת מעשה ידיו וכח הפועל בנפעל להיות על ידו נעשה הכלי, אבל אחר גמר פעולתו ועשיית הכלי על תכונתה אין להאומן אשר עשאה שום מחשבה ושום עשיה עוד עליה והכלי עומדת תמיד על מעמדה בלתי השגחת וראיית פני האומן, כי הוא עשה הכלי יש מיש משברי כסף כלי נאה ועל כן אחר גמר עשייתה אינה צריכה עוד להאומן כי עיקרה היה במציאות קודם שבאה ליד האומן. ולא כן באומנות אלהינו יתברך שמו לעולמי עולמים כי הוא ברא כל העולמות יש מאין וקודם הבריאה לא היה במציאות כלל שום נברא ונמצא. גם אחר בריאתן חלילה אם יסתלק השגחת בוראן מהן אף על רגע כמימרא היו כל העולמות כמו שהיה קודם בריאתן והיו לאפס ואין ממש. ועיקר חיותן וקיומן הוא בכח הראשון שהניח בוראינו ברוך הוא וברוך שמו בבריאתן. והמה אותיות התורה אשר בהן ברא את עולמו כמאמר חז"ל הנזכר דרך משל במאמר יהי רקיע בתוך המים וגו', הנה באותיות אלו נתהוה הרקיע ועד עתה האותיות האלו הם הם חיותן וקיומן של השמים ושמי השמים. ואלמלי יצויר העדר שפע חיות האותיות משמים ברגע אחת תיכף ומיד יוחזרו לכמו שהיה לאין ואפס ממש והיו כלא היה. וכמו כן בכל העולמות שלמעלה ושלמטה. וזה שאמר הכתוב לעולם ה' דברך נצב בשמים. כלומר דברך אשר דברת בבריאת השמים להיות אמר ויהי עד הנה הוא נצב ועומד בשמים להיות על ידו קיום השמים. עד כאן דברי פי חכם חן.

ועיקר קיום אותיות התורה בשמים וארץ וכל אשר בהם הכל הוא כשישראל מקיימין אותיות האלו למטה בארץ, וידוע מה שאמרו חז"ל (עבודה זרה ג'.) על פסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את התורה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו עד כאן. כי ח"ו אם לא יקיימו ישראל את התורה יסתלקו חיות האותיות אשר מונח בהם מיום הוסדה הארץ, וממילא יוחזרו לתוהו ובוהו. ובזה תבין מה שאמרו חז"ל (פסיקתא מובא בילקוט רמז תשד"מ) רבי עזריה בשם ר' יהודה בן רבי שמעון אומר כל זמן שהצדיקים עושים רצונו של מקום הם מוסיפים כח וגבורה בפמליא של מעלה כמה דאת אמר (תהלים ס', י"ד) באלהים נעשה חיל וכו' עד כאן. ולכאורה מה יערוך אנוש עם אל להוסיף כח בו. אמנם הוא הוא דברינו הנאמרים כי כאשר ישראל מקיימין את התורה ברוב עוז וחדוה ופחד אלהים ויראתו על פניהם, אז בכל רגע נתחדש חיות חדש בכל אותיות התורה המקיימין כל בריאת שמים וארץ וממילא יתחדשו כל ברואי מעלה ומטה ברוב חיות ושפע אורה ושמחה מאותיות התורה המחיה אותן ולא כן חלילה וחלילה אם לא יקיימו ישראל את התורה אז ישארו האותיות המקיימין הבריאה חרבים ויבשים כי אדם אין לעבוד את האדמה ומתישין כח פמליא של מעלה ושל מטה ולא כח וגבורה בהם להיות מושלין בקרב תבל. והאמת כי מעולם לא אלמן ישראל ותמיד נמצא בישראל צדיקים המקיימין העולם ולולא זאת חלילה היה מוחזר כל העולם לתוהו ובוהו ועל כן אמר הכתוב (משלי י', כ"ה) וצדיק יסוד עולם כי הוא היסוד וְכַּן ובסיס שהעולם עומד עליו. וזאת הטובה עשה הקב"ה עם עולמו שאף בצדיק אחד בכל העולם די לעמידת כל יצורי עולמים במעט דמעט חיות לפי צדקת הצדיק הלז ובזה יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, ועל כן אמרו רבותינו (אבות ה', א') בעשרה מאמרות נברא העולם וכו' והלא במאמר אחד וכו' אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם וכו' וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם וכו' כי הצדיקים שבדור הם הם המקיימין את כל ברואי עולם במה שמקיימין את התורה והרשעים מאבדין את העולם במה שעוברין על התורה ולא זו שהצדיקים מקיימין את כל העולמות להיות עומדין על תכונתם כאשר בעת בריאתן. אף גם בצדקת מעשיהם בסגולת הפעולות הנכונות וְזַכות מחשבותיהם ומסירת נפשם לה' בכל רגע ומה שמיחדין תמיד שמותיו של הקב"ה ומקרבין את כל העולמות ליחדם לאחד לבלתי הפרידם במעשיהם הרעים ממשיכין ומאירין מאור פני מלך חיים כל בחינות שפע ברכה והצלחה ושפע החיים והטוב לכל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים כאשר כתבנו בזה למעלה.

ואולם תדע אשר כל זה עשה הקב"ה לטובתינו. כי הכי לא היה כח ביד ה' לתת ברכה וחיות ושפע לכל עולם ועולם בעת הבריאה עד בלי די להתקיים כך עד עולמי עד לבל יצטרכו להמתין על קיום התחתונים להם. אכן בכדי לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם בראם על אופן הלז שיצטרכו לעבודת אדם ועל כן לא המטיר בעת הבריאה על הארץ כי עדיין לא היה אדם להוריד השפעה לחיות העולמות כי הוא הצריך לעבוד את העבודה הלזו לעבדה ולשמרה. ופירוש לעבדה הוא לראות להתקיים חיותה אשר נטבעה בה בעת הבריאה ולהוריד אליה שפע אור חדש ממלך הטוב והמיטיב, ולשמרה פירוש לשמרה מן המזיקין הוא כחות הרעות והקליפות אשר נבראו בעולם כידוע אשר אי אפשר לעולם שתקבל ברכת ה' אם לא תסיר מקודם ממנה בחינת כח הרע והקליפות המשוטטין בעולם וזה הניח הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא לעבדה ולשמרה שיהיו מאירין באור צדקתם לארץ ולדרים עליה, וזה כוונת חז"ל במאמר המובא למעלה שכל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך עשיה כי לא בראם הקב"ה על אופן שלא יהיו צריכין עוד למעשה ידי אדם ורק כל הנברא צריך לשים פניו למול מעשה עם קדוש ישראל הצדיקים שבדור שבכח צדקת מעשיהם הטובים ולמוד תורתם ותפילתם מוסיפין כח וגבורה בהם להחיותן ולקיימן ולהוריד אליהם כל בחינות שפע וברכה בבחינת לעבדה ולשמרה ומעולם עד עולם צריכין עשיה ותיקון ומפני שהוא כך בפנימיות החיות שלהם שצריכין למעשה הצדיקים להוסיף כח בהם גם גשמיותן צריכין עוד למעשה ידי אדם לתקנם ולעשותן ועל כן החרדל צריך למתוק והחיטין צריך לטחון כי כאשר בפנימיות שלהם צריכין למתנת בשר ודם להחיותן ולקיימן גם גוף גשמיותן צריכין למעשה אדם לתקנם על תקונם ועל כן פירש רש"י שם על המאמר הלז שהוציא זה מדכתיב אשר ברא אלהים לעשות פירוש כל מה שברא אלהים צריך עשיה. ולדברינו יטעמו דבריו כי זה פירוש הכתוב מכל מלאכתו אשר ברא אלהים כלומר כל מלאכת הבריאה אשר ברא במדת אלהים בבחינת הקימוץ הגדול שיהיו צריכין לאורו של בשר ודם ולא בראן כידו הגדולה להיות בהם כל צורך עמידתן חיותן וקיומן לעולמי עולמים. הכל הוא עבור כי חפץ לעשות, פירוש שהצדיקים שבדור יעשו זאת שיתברך כל עולם ועולם על ידי מעשה ידיהם בכדי לתת להם שכר טוב בשכר כפול ומכופל.

וזה אמר הכתוב בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית ברא אלהים כלומר שברא את העולם במדת הדין והקימוץ, בכדי להניח קיום העולם וברכתו לצדיקים לעתיד לבוא להיות להם דבר להתגדר בעולם בכדי לתת להם שכר טוב כפול ומכופל הכל כנאמר, ועל כן רמז הקרא בראשי תיבות א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ שם אהו"ה גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא שהוא גימטריא טוב לרמז שהניח ברכת טוב העולמות על בחינת צדיק יסוד עולם הנקרא טוב בסוד אמרו צדיק כי טוב להיות הוא הוא יסוד העולם כי עיקר המשכת הברכה הוא על ידי מה שאוחז הצדיק במדת צדיק יסוד עולם ומעורר בה עד בחינת הדעת בסוד הלולב שתחתיתו הוא בחינת יסוד ועליונו בסוד הדעת כי יסוד עולה עד הדעת. ובכח זה נשפע שפע וברכות מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלהינו ומשם על כל העולמות הקדושים ובפרט על ראש עמו בני ישראל ברוב ברכה ושפע ונחת וחיים עד העולם ואז טוב לישראל אמן כן יהיה.

ח עוד יכוון הכתוב באומרו בראשית ברא אלהים וגו'. והוא על דרך שמבואר בזוה"ק (דף י"א:) יראה, אתפרש לתלת סטרין, תרין מנייהו לית בהו עיקרא כדקא יאות וחד עיקרא דיראה. אית בר נש דדחיל מקודשא בריך הוא בגין בנוהי דלא ימותון או דחיל מעונשא דגופא או דממונא וכו', אית בר נש דדחיל מקודשא בריך הוא בגין דדחיל מעונשא דההוא עלמא ועונשא דגיהנם תרין אלין לאו עיקרא דיראה אינון וכו'. יראה דאיהו עיקרא, למדחל בר נש למריה בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין וכולא קמיה כלא, כמה דאת אמר וכל דיירי ארעא כלא חשיבין, ולשואה רעותיה בהאי אתר דאיקרי יראה וכו' עד כאן. וכן ידוע מכל ספרי הקודש אשר זה הוא עיקר מותר האדם מן הבהמה שיבין דבר מתוך דבר לאהבה את ה' ולירא ממנו ולא לאהוב את עצמו ולירא מנזקי עצמו שלא יגיענו מפגעי עולם הזה או עונשי גיהנם או ח"ו נפש בניו ובנותיו, כי זה הוא רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ כי גם היא תפחוד מהיזק גופה אשר יגיע לה ותאהוב ענינים הטובים לה, ולא כן רוח בני אדם העולה היא למעלה שאין יראתו כיראת הבהמה מפחד נזקי עצמו, כי בזה לא את ה' הוא ירא כי ירא הוא מעצמיותו שלא יגיענו עונשו, ועיקר יראתו ופחדו מפני פחד ה' ומהדר גאונו אשר כל ברואי מעלה ומטה כאין נגדו כאפס ותוהו נחשבו לו, ואורו ברוך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ובכל העולמות עליונים ותחתונים מסוף העולם ועד סופו לית אתר פנוי מניה, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה א' וב') וזה לשונו: האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה ממנו וכו'. והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ומפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפילה ואפילה עומדת בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וכו'. וכתב עוד (שם פרק ד' הלכה י"ב) בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיוצא בו ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים וכל הברואים מוסיף אהבה למקום, ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיערוך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים ומכל שכן לאחת מהצורות הטהורות הנפרדים מן הגולמים שלא נתחברו בגולם כלל, וימצא עצמו ככלי מלא בושה וכלימה רֵק וחסר עד כאן לשונו.

והנה איתא בתיקוני זוהר (דף י"ח.) בראשית תמן יראת מה דאשתאר מאינון אתוון ש"ב ורזא דמלה שב ביראת ה' ואם דחילו לית תמן חכמה וכו'. וזה מאמר הכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כלומר שלא יגיע אליך פחד ויראת ה' הרמוז בבראשית כי אם ממה שברא אלהים את השמים ואת הארץ וכל אשר בהם מזה יירא ויפחד בחרדה ורעדה גדולה עד מאוד בזוכרו מגדולת יוצר בראשית ברוך הוא וברוך שמו אשר ברא כל העולמות עליונים ותחתונים.

וידוע מה שאמרו חז"ל (חגיגה י"ג.) מן הארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה עוביה של רקיע מהלך ת"ק שנה וכן בין כל רקיע ורקיע למעלה מהן חיות הקודש רגלי החיות כנגד כולן קרסולי החיות כנגד כולן שוקי החיות כנגד כולן רכובי החיות כנגד כולן ירכי החיות כנגד כולן גופי החיות כנגד כולן צוארי החיות כנגד כולן ראשי החיות כנגד כולן קרני החיות כנגד כולן וכו', וכמה מיני כיתות כיתות מלאכי השרת שרפים ואופנים וחיות אילים תרשישים אישים עירין קדישין בכל עולם ועולם עד אין שיעור ואין מספר כאמור (פיוט דאקדמות) חיל אלף אלפין ורבוא לשמשותא. ואיתא בזוה"ק (בשלח דף נ"ח.) תאנא הדרניאל שמיה והוא עילאה על שאר מלאכין אלף ושיתין רבוא פרסין וקליה אזיל במאתן אלף רקיעין דמסחרין באשא חיוורא והוא הוה אזיל עם משה רבינו ע"ה עד דמטו לאשא תקיפא דחד מלאכא די שמיה סנדלפון, ותאנא סנדלפון עילאה הוא על שאר חברוי ת"ק שנין והוא קאים בתר פרגודא דמאריה וקשיר ליה כתרין מבעותהון וצלותאין דישראל, ובשעתי דמטי האי כתר לרישא דמלכא קדישא כולהו חיילין ואוכלסין מזדעזעין ואמרין בריך יקרא דה' מאתר בית שכינתיה, אמר ליה הדרניאל למשה לית אנא יכילנא למיהך עמך דלא יוקיד לי אשא תקיפא דסנדלפון, ביה שעתא אזדעזע משה וכו' עד כאן.

וכל אלה הם ממש לאין ואפס נגד אור עולם האצילות אשר שם אלפי אלפים רבוא רבבות עולמות עד בלי שיעור וערך, כמו שאיתא באדרא קדישא. וכל אלה לאין נגד עולמות אין סוף ברוך הוא שלמעלה מהם ומכל שכן דכל שכן אור בוראנו יתברך שמו עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות שלא הורשינו להתבונן בו כלל ועיקר רק דעת אותו אמונת אומן בחיוב מציאותו באימה ביראה ברתת ובזיע כי מלכותו בכל משלה וכל הנזכרים עד הנה הכל לאפס ותוהו וכלא ממש נגדו, כשחק מאזנים נחשבו.

וכשישים אל לבו שהמלך הגדול והנורא הזה עומד עליו תמיד ורואה במעשיו והשגחתו עליו תמיד בכל עת ובכל שעה ובכל רגע מזה יגיע אליו היראה וההכנעה מפחד ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד (כמו שאיתא בשולחן ערוך אורח חיים סימן א'), ומכל שכן בגשתו אל פני הקודש פנימה להודות ולשבח ולפאר ליוצרו או ללמוד תורתו הקדושה או לקיים מצוותיו אשר כל מלאכי מעלה משרפים וחיות ואופני הקודש בעת יגיעו לשרת פני אדוניהם חיל ורעדה יאחזון וארכבותיהם דא לדא נקשן, אזורים באימה, אחוזים בחרדה, ברעד ורתת צגים למולו, שרפי הוד, זעים וחלים, תוקף תרשישים ואילים, ממנו יגורו ויתחבאו מכבוד שם קדשו, ומה יענה עוד אנוש על הארץ בשר ודם הבל ותוהו קרוץ מחומר צל עובר, איך לא יבוא בקידה על אפיים וכריעה על ברכיים חלחלה במתנים בעתה ופלצות יאחזנו באימה ביראה בפחד ורעדה בבושה לפני אדון כל.

וזה הוא עיקר היראה שלא לירא משום דבר רק מיראת גדולת אדון כל ברוך הוא וברוך שמו. ועל כן בראשית רומז גם לחכמה כי ראשית חכמה יראת ה'. כלומר הראשית והעיקר שבחכמה להיות ירא מה' דייקא, ולא לירא מחמת עצמו שלא יגיעו היזק גופו או ממונו או נפש בניו ובנותיו חלילה כי גם הבהמה שאין בה ידיעה כל עיקר, יריאה מנזק גופה כאמור, ועיקר החכמה ומדע שניתן באדם להיות את האלהים ירא מחמת שהוא כל יכול והכל כאין נגדו וחלק מחכמתו ליראיו עיקר רק בשביל זה, אף שהחכמה היא כלי נפלאה להשתמש בה בכל ענינים, חפצי שמים וחפצי הגוף כי החכמה תחיה את בעליה (קהלת ז', י"ב), זה הכל טפל ליראה, ועיקר החכמה ניתן באדם להיות שבזה יוכר מותר האדם מן הבהמה אך לירא את פני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ועל כן דוד המלך ע"ה התחיל ספרו במזמור אשרי האיש וגו', כי הוא נגד התחלת התורה שתחילתה להיות עיקר ביראת ה' ולא יראת עצמו, ועל כן אמר זה הוא אשוריו של איש אשר לא הלך ולא עמד ולא ישב במושב הרשעים רק מחמת אשר בתורת ה' חפצו שאיננו ירא מחפצי גופו כל עיקר, אך ממה שחפץ בתורת ה' על כן ירא לעבור אמרי פיהו. ואם אמנם והיה כעץ שתול על פלגי מים פירוש שממולא בכל טוב ולא יירא כי יבא חום כי על יובל ישולח שרשיו (ירמיה י"ז, ח') ואף על פי כן לצד יראת בוראו הוא עוסק בתורה ומצוותיו זה הוא אשוריו ותהלותיו והכל מצד חכמתו אשר בקרבו. על כן מרומזין שניהם בתיבת בראשית החכמה והיראה שעיקר החכמה שבאדם שלא לירא משום דבר רק מגדולת הבורא במה שתמיד רואין ממה שברא אלהים את השמים ואת הארץ ואשר בהם הכל כנאמר.

ט או ירצה בביאור הכתובים בראשית ברא וגו'. ידוע מה שאיתא בזוה"ק (דף ט"ו.) בריש הורמנותא דמלכא גלף גליפו בטהירו עילאה בוצינא דקרדינותא נפיק גו סתים דסתימו מרזא דאין סוף קוטרא בגולמא נעיץ בעזקא וכו'. ופרושו נודע למביני סודי התורה כמו שכתב מרן הקדוש מורינו הרב ר' חיים ויטאל זללה"ה בספרו הקדוש עץ החיים (היכל א"ק שער א' ענף ב' מהדורא תנינא) וזה לשונו: דע כי תחילת הכל היה מציאות אור פשוט ונקרא אור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו, ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי אלא הכל היה אור אין סוף, וכשעלה ברצונו להאציל הנאצלים ולברוא הנבראים לסיבה נודעת וכו' הנה צימצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז האמצעי אל הסביבות והצדדים ונשאר חלל עגול בשוה מכל צדדיו עד שנמצא עולם האצילות וכל העולמות נתונים תוך עגול זה וכו' ועוד שם (בענף ג' מהדורא קמא) כתב וזה לשונו: ותוכל להבין עתה ענין סיבות צורך הצימצום אשר צימצם האין סוף את עצמו באמצעות האור שלו להניח מקום חלל וריק כנזכר לעיל בענף ב', והענין הוא כדי לעשות בחינת כלים כי על ידי צמצום האור ומעוטו, יש אפשרות אל הכלי להתהוות ולהתגלות, ובהתרבות האור, יתבטל הכלי ממיעוט כוחו לקבל האור הרב והגדול וכו' עד כי לא יכלו להתהוות הכלים עד שיסתלק האור לגמרי ואחר שנתהוו הכלים חזר והמשיך האור במדה ומשקל כפי שיעור המספיק להם להאירם להחיותן באופן שיוכלו לסבול ויתקיימו ולא יתבטלו, עד כאן. וקצת למעלה מזה כתב בזה הלשון: דע כי טרם שנאצלו הנאצלים וכו' הכל היה ממולא מן אור אין סוף ולא היה לא בחינת ראש ולא בחינת סוף וכו' עד וענין הצמצום הזה הוא לגלות שורש הדינין כדי לתת מדת הדין אחר כך בעולמות וכח ההוא נקרא בוצינא דקרדינותא וכו' עד כאן. וכללו של דבר הוא כי אחר שהכל היה ממולא מאור אין סוף ברוך הוא ולא היה שום מקום פנוי לעמידת העולמות בשום אופן והוכרח לצמצם אורו כדי שישאר מקום פנוי לעמידתם ולתת אחר כך להם אורם במדה ומשקל שיוכלו לקבל, הנה זה הכל הוא שורש הדין והגבורה החזקה. כי מטבע חסדי האל הטוב להאיר באורו בכל עוז עד אין שיעור וערך, וזה שמצמצם אורו ברוך הוא הוא ביד חזקה וגבורה גדולה לעכב אורו שלא יתפשט ועל כן זה הוא שורש הדין.

ולזה אפשר לומר מה שלא נזכר בכל מעשה בראשית כי אם שם אלהים בכל העשרה מאמרות כולם. ויאמר אלהים, וירא אלהים, ברא אלהים, ולא נזכר כלל שם הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו שהוא בחינת המהוה שמאתו נתהוו כל העולמות, כי אם אחר כל מעשה בראשית אמר (בראשית ב', ד') ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. כי הנה בכל בריאת שמים וארץ וכל אשר בהם היה צריך לשני בחינות, אחד בחינת המהוה, להיות ההוא אמר ויעשה שיתהוה הדבר ההוא במציאות בכח אורו של הקב"ה שיושפע בו, ואך אורו של הקב"ה הוא דבר שאין לו סוף והיה נמתח והולך עד בלי די עד שלא היה בכח לקבלו בשום אופן כאמור למעלה, ולזה הוצרך בחינת שם אלהים, ובזה, כח וגבורה נתן בהם שלא יתפשט האור כי אם כאשר נצרך לכל בריאה להיות עומד על תיקונו ומעמדו שיוכל לקבל אורו של בורא עולם. וכבר נזכר למעלה כי גם קודם בריאת העולמות האלו היה החלל הזה ממולא מאור אין סוף ברוך הוא, ועתה אחר יצירת כל עולמים הנה גם כן אין בכל החלל הזה כי אם אורו של הקב"ה במה שמשגיח ומשפיע ומחיה בכל רגע כל העולמות ולית אתר פנוי מניה, כאשר כתבנו בזה למעלה (באופן הוא"ו).

ונמצא אשר בחינת המהוה שהוא אורו של הקב"ה תמיד היה במקום הזה והיה נכלל בכוחו עמידת כל העולמות, ולא היה חסר להבריאה כי אם שם אלהים שהוא בחינת הדין והקימוץ, לתת לכל בריאה ובריאה האור במדה ומשקל להיות עומד כל מעשה בראשית על תיקונו ומעמדו שלא יתבטל ברבות אורו. ולזה נכון להיות נזכר בכל מעשה בראשית רק שם אלהים כי הוא הוא העיקר לכל מעשה בראשית. תתן דעתך לזה ותבין כי לא ניתן רשות להאריך במקום הזה להיותו מדברים העומדים ברומו של עולם.

ואך להיות כי בעת הבריאה צימצם האור מתוך החלל הלזה והשפיע אחר כך האור הזה לכל בריאה במדה ומשקל, אמר אחר כל מעשה בראשית ביום עשות ה' אלהים כי על ידי שניהם נתהוו ונעשו כל ברואי מעלה ומטה. וזה פירוש ויאמר אלהים הנזכר בכל מעשה בראשית, כי על ידי מאמרו של הקב"ה נתהוה כל דבר כאומרו (תהלים ל"ג, ו') בדבר ה' שמים נעשו והוא בחינת השפעת אורו לכל בריאה, ואך הכל בבחינת אלהים מדת הכח והגבורה לקמץ האור שלא יתפשט כי אם כאשר נצרך אליו להחיותו ולקיימו, וזה ויאמר אלהים שאמר ויהי, והכל בבחינת אלהים.

וזה מאמר הכתוב בראשית ברא אלהים כלומר שראשית ועיקר כל הבריאה היתה בבחינת אלהים במה שצימצם אורו ברוך הוא וברוך שמו, ואם לא היה זה להתחלה ולעיקר, לא היה שום מקום פנוי לעמידת העולמות בשום אופן. ובכל בריאת מעשה בראשית היה נצרך לעיקר שם הזה לעכב אורו הגדול אשר בטובו מתפשט בכל עוז ועד אין שיעור וערך, והוצרך בזה הכח והגבורה לתת לכל בריאה כפי כוחו ולא יותר. ורמז עוד במלת בראשית לשון ראש כי טרם הבריאה לא היה יכול להיות שום בחינת ראש וסוף כאמור למעלה בדברי איש אלקים מורינו הרב ר' חיים ויטאל ז"ל, וכדי להיות בחינת ראש בעולם כאשר נצרך לבריאת עולם היה מוכרח להיות בריאת אלהים שיצמצם האור ועל ידי זה יוכל להיות בחינת ראש וסוף בעולמות. תשכיל ותבין בדברינו כי הוא קצת עמוק למביני דעת, והוא רחום יכפר עוון.

י או ירמוז הכתוב באומרו בראשית ברא אלהים וגו'. על פי המבואר בדברי הרשב"י (בתיקוני זהר דף פ"ח.) וזה לשונו: ונהר יוצא מעדן, דא אימא עילאה דאיהו אלף תנינא כמה דאוקמוהו מארי מתניתין מאי (שבת ק"ד.) אלף אלף בינה ולאן אתמשך בגופא ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים אלין תרין דרועין ותרין שוקין מאן דאתשקיא מניה לתתא דא שכינתא וכו' עד כאן. ופירושו, כי נודע אשר מדת הכתר נקרא אלף על שם אהי"ה שהוא בכתר ועל שם אותיות פלא כי אורו הוא נפלא ונעלם, ולפעמים הוא נכלל בעולמות אין סוף לרוב העלמו ועליו נאמר (חגיגה י"ג. מספר בן סירא) במופלא ממך אל תדרוש. ואין אורו ניכר ומושג כי אם על ידי מדת החכמה שהוא נעלם בתוכה בסוד הכתוב (תהלים ל"ו, י') כי עמך מקור חיים כאשר כתבנו למעלה (באופן הא'), ולכן לפעמים נקראת החכמה על שם האלף בסוד הכתוב (איוב ל"ג, ל"ג) החרש ואאלפך חכמה. כי על ידי החכמה מושג אור האלף כאמור.

ואמנם גם הבינה נקראת לפעמים על שם הכתר, כי הכתר של זו"ן נעשה מאתה, בסוד הכתוב (שיר השירים ג', י"א) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו וכמו שאיתא בכוונות האר"י ז"ל (בחג השבועות ובשאר מקומות) ועל כן גם היא בשם אלף תכונה והוא האלף תנינא האמור בזה"ק. ולדעתי אפשר לומר להבין ענין האלף תנינא כי לכאורה היאך מצינו אלף ראשונה ואלף תנינא. אכן, כי הנה אות הבי"ת מרמזת על שניהם על חכמה ובינה, כי בחכמה יבנה בית (משלי כ"ד, ג'), ראש תיבת בית וראש תיבת בינה הוא ב'. ואפשר על כן נקראת ב' כי יש בתוכה שני אלפין במספר כי החכמה נקרא אלף והבינה נקראת אלף ושניהם מרומזים בב', וזה הוא האלף תנינא הנשארת בב' אחרי רמיזות האלף שבחכמה בה. ועל כן נברא העולם בב' כי בריאת העולם היה על ידי שתיהן בחכמה ובינה, כמאמר הקרא (שם ג', י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. הגם שכתבנו למעלה (אופן הא') שבריאת העולמות היה בחכמה לבד, ידוע שחכמה ובינה הם תרין ריעין דלא מתפרשין ותמיד המה יחד בחבורא שלים, ועל כן נברא העולם בב' לרמז על שתיהן אלף חכמה אלף בינה. ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים תרין דרועין ותרין שוקין, ומשם להשקות את הגן, גן תתאה בחינת המלכות, וזה שאמר הכתוב בראשית כלומר ב' ראשית כי האלף נקרא ראש שהוא ראשון לאותיות ובב' הזו שרומזת על שני אלפין הנם ב' ראשית, ובב' ראשית אלו נעשה ברא שית כי נתמשך לתרין דרועין ותרין שוקין ועם הב' ראשים הוא שית. וברא אלהים בחינת המלכות הנקראת אלהים שהוא הגן, והכל בב' ראשית אלו ברא שית וברא אלהים בבחינת ונהר יוצא מעדן להשקות את הג"ן ובזה היה בריאת כל העולמות.

יא או יאמר הכתוב בראשית ברא אלהים וגו'. על פי המבואר בתיקוני זוהר (תיקון א') ב' ראשית וכפי הנראה שהוא מדבר במדת המלכות שהוא ראשית ממטה למעלה, וכן הוא בפירוש באר יצחק. אך לפי דבריו צריך להבין על מה נקרא ב' ראשית וראשית אחד הוא. אכן הנראה לדעת דהנה משני טעמים נקרא בית תפילתינו בית הכנסת, א' שראוי לאדם להתפלל במקום הכנוס ולא במקום הפנוי והפרוז כמאמר חז"ל (ברכות ל"ד:) חצוף עלי מאן דמצלי בבקתא. כי בהיות מראה עיניו מתפזר אנה ואנה לא יוכל כל כך להיות חופף עליו אור מורא שמים ופחד אלהים, ובהיותו במקום הכנוס לבו נשבר עליו ויוכל להתבונן ביראת ה' וביותר ויותר להיות עובד ביראה ופחד, ומכח כינוס אור עיניו יתכנס גם כן אור השכל בתוך גופו להתבונן במה שצריך לו להבין מגדולת בוראו וקטנות ערכו ועל ידי זה יתרבה יותר ראות הלב באהבה בשמחה בהכנעה ביראת שמו יתברך, וכיון שהתפילה הוא עבודת הלב כמאמר חז"ל (תענית ב'.) איזו הוא עבודה שהוא בלב הוי אומר זו תפילה ראוי שתהיה במקום הכינוס בהיקף מחיצות מכל צד ולא במקום הפיזור ועל ידי זה יתקבץ בינת הלב בקרבו להיות עומד בשברון לבבו ובאהבה ושמחה בבחינת וגילו ברעדה כידוע להולכים בדרך ה'. זה טעם אחד להקרא בית הכנסת על שם הכינוס הלז כאמור.

וטעם השני הוא בסוד הכתוב (תהלים קי"ח, ה') מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה וכאשר כתבו יודעי נסתרי התורה בסוד השופר שהדיבור היוצא ממקום הצר בכח גדול אז תיכף בהגיעו לרחבה מתפשט ומתרבה בכל עוז ומתעלה למעלה למעלה כמאמר הקרא (שמות י"ט, י"ט) ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד. כי כשהוא יוצא ממיצר אז מתפשט ומתחזק למאוד. וזה רמז הכתוב (ישעיה כ"ד, ט"ו) באורים כבדו ה'. כלומר דרך נקב קטן כדי שיתפשט הקול היוצא מזה במעלה וברוחב עד אין שיעור. ועבור זה אמר דוד (תהלים קי"ח, ה') מן המיצר קראתי יה. הקול כשהוא עולה מן המיצר מתרחב ועולה לצור העונה במרחב יה ועל ידי זה יתקבל תפילתו כאומרו ענני במרחב יה. ועבור זה צריך להיות תפילת בית ישראל במקום הכנוס כדי שיהא עולה ומתרחב אחר כך, וזה טעם השני להיות בית התפילה יקרא בית הכנסת, והנה קול התפילה אחר שהוא מתרחב ומתעלה ועולה למעלה, הנה עולה עד למעלה לראש, בחינת ראשית חכמה ולשם מתקבץ ומתכנס כל בחינת עבודת התפילה והיה שם לאחדים ביחוד אחד, בסוד כינוס לצדיקים הנאה להן וכו' (סנהדרין ע"א:), ועל זה אמר בלעם בברכתו לישראל (במדבר כ"ד, ה') מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. כי אוהל יעקב ידוע שהוא השכינה הקדושה מדת המלכות הנקראת בית הכנסת, ומשם יוצא הקול ממקום צר ומתרחב והולך ועולה ומתאחד במשכן ישראל שהוא תיבת לי ראש בחינת החכמה הנקראת ראש. וכאשר נעשה כן הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד לחבר שער השמים שורש התפילה עד למעלה לראש ואז היא עולה בחיק אביה ומקבלת משם כל בחינות שפע טוב וברכה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, כנודע ליודעי דעת.

וזה בחינת יחוד הוי"ה ואדנ"י. כי היו"ד של אדנ"י הוא המקום צר שמשם עולה הקול של תפילה ומתרחב והולך עד שנעשה לאחד ביו"ד של הוי"ה הרומזת לחכמה. וזה הוא הכלל הגדול בתורה כלל ופרט וכלל כי כשהכל נכלל במקום אחד נקרא כלל, וזה המקום הצר שמשם יוצא הקול בלב נשבר ונדכה ובאהבה ושמחה הנקרא יו"ד הוא הכלל הראשון, ומשם מתרחב ומתעלה ונעשה פרטים ופרטי פרטים. ומכולם נעשה כלל אחד בבחינת החכמה ועבור זה נקרא החכמה כח מה כי כל הכוחות העולים לשם בהרחבה נעשים שם בחינת מה שהוא לשון מיעוט כי נתאחד שם בבחינת כינוס לצדיקים.

והנה נודעת לכל מכוונות האר"י ז"ל (בכוונת אתה קדשת) אשר מדת המלכות הוא סוף מעשה במחשבה תחילה ובשבילה היתה תכלית בריאת שמים וארץ וכל העולמות עיין שם. ועיקר תיקונה הוא בסוד התפילה הנכונה כי היא נקראת תפילה, ותפילה הוא מלשון צמיד פתיל כי על ידי תפילה בכוונה באהבה ויראה והכנעה ובמחשבה טהורה ונכונה ובמסירת נפשו לה' באמת אז היא עולה ונתעלה למעלה למעלה לראש ויושבת בחיק אביה וזה הוא שמחת כל העולמות כנודע. וזה שאמר הכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ כלומר בשביל אלו הב' ראשית שהוא המלכות הנקרא ראשית כי הוא ראשית ממטה למעלה, והחכמה הנקרא ראשית חכמה. בשביל לחבר אלה הב' ראשית יחד ברא אלהים השמים והארץ וכל אשר בהם כאמור למעלה משם האר"י ז"ל. ועיקרה נעשה על ידי התפילה בכוונת אמת להיות בראשית בזה השער לה' ממקום הצר באימה ופחד עד למעלה לראש ועל ידי זה יתברכו כל העולמות בשפע ברכה רחמים וחיים ושלום וכל טוב.

יב עוד ירמוז הכתוב בראשית ברא אלהים וגו'. על פי מה שאמרו חז"ל (ראש השנה ל"ב.) עשרה מאמרות שבהן נברא העולם מאי נינהו אם נאמר ויאמר ויאמר דבראשית, הני תשעה הוי, בראשית נמי מאמר הוא דכתיב (תהלים ל"ג, ו') בדבר ה' שמים נעשו עד כאן. ולהבין מה נשתנה מאמר זה דבראשית להאמר בלשון בראשית ולא בלשון ויאמר כשאר תשע המאמרות, אכן הנראה בזה הוא על פי מה שאיתא בזוה"ק (תרומה קל"ז.) וזה לשונו: יום ליום יביע אומר יומא ליומא ועזקא לעזקא וכו' ובגין דהאי אומר רזא עילאה הוא ולא כשאר אמירן אזהיר קרא עליה ואמר אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם. אינן כשאר אמירן דעלמא אלא האי אומר רזא עילאה הוא בדרגין עלאין דלית תמן אמירן ודברים, ולא אשתמעו כשאר דרגין דאינון רזא דמהימנותא דאינון קלא דמשתמעי אבל הני לא אשתמעו לעלמין והיינו דכתיב בלי נשמע קולם אבל בכל הארץ יצא קַוָם אף על גב דאינון טמירין עלאין דלא אתיידע לעלמין, נגידו ומשיכו דלהון אתנגיד ואתמשך לתתא. ובגין ההוא משיכו אית לן מהימנותא שלימתא בהאי עלמא וכל בני עלמא משתעי רזא דמהימנותא דקודשא בריך הוא באינון דרגין כאילו אתגליין ולא הוו טמירין וגניזין והיינו ובקצה תבל מליהם וכו' עד כאן. והנה נודע אשר המחשבה יכונה בשם ראשית כי היא הראשית לכל בחינת דיבור ומעשה, שאי אפשר לדבר ולעשות שום עשיה אם לא תקדם אליה המחשבה. ובזה מובדל ומופרש זה המאמר של בראשית מן שאר תשע המאמרות שאחריו כי המה כולם בבחינת הדיבור דאינון קלין דמשתמעי, ולא כן זה המאמר בראשית שהוא מהני דלא אשתמע לעלמין ושם אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם כלל, והיא כבחינת המחשבה שאין שם שום בחינת אמירה ודיבור ולא נשמע קולה כלל, ועבור זה נקרא המאמר בראשית להורות אשר הוא רק בבחינת המחשבה הנקראת ראשית ושם אין אומר ואין דברים אשר על כן לא יוכל להכתב בלשון ויאמר כשארי המאמרות. ואך אף על פי כן אתנגד ואתמשך לתתא ובגין ההוא משיכו אית לן מהימנותא שלימתא בהאי עלמא וכל בני עלמא משתעי רזא דמהימנותא דקודשא בריך הוא באינון דרגין כאילו אתגליין כאמור, על כן אמרו ז"ל בראשית נמי מאמר הוא כיון דאתמשך מניה לתתא כאילו היה באתגלייא הנה מאמר הוא אך הוא מאינון אמירן דלא אשתמעין כבחינת המחשבה ממש.

וזה אמר הכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כלומר אף בזה המאמר בראשית שהוא רק בבחינת המחשבה דלא אתיידע ולא אשתמע לעלמין אף על פי כן אתנגיד ואתמשך מניה לתתא עד שנעשה בחינת בריאת שמים וארץ וכל אשר בהם וכל בני עלמא משתעי רזא דמהימנותא דקודשא בריך הוא כאילו אתגליין ולא הוו טמירין וגניזין. ואף שהיה בבחינת אין אומר ואין דברים אף על פי כן הנה בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם הכל כמדובר.

יג או יכוון הכתוב באומרו בראשית ברא אלהים וגו'. ידוע מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה י"ב, ט"ו) ומובא ברש"י, ברא אלהים ולא נאמר ברא ה' שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. וכבר עמד בזה הרב הקדוש בעל אור החיים איך יוצדק בהאדון ברוך הוא, ראש וסוף במחשבתו, שבתחילה חשב בדין וחזר ושתף, כי הנה לא אדם הוא ויתנחם הכי לא ידע בתחילה מה שיהיה בסוף.

והנראה בביאורו בהקדם מה שאמרו חז"ל (בבא קמא נ'.) שנו רבותינו מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין וכו' עד אלא כך אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו אמר רב אחא אף על פי כן מת בנו בצמא שנאמר (תהלים נ', ג') וסביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה וכו' עד כאן. ופירש רש"י סביביו צדיקים הדבקים בו, וצריך לשים לב להבין אורח משפטי ה' אשר תמים פעלו וכל דרכיו משפט למה עם הרשעים אינו מדקדק כל כך, ועם הצדיקים אשר מוסרים נפשם לבוראם בכל עת ורגע מדקדק עד חוט השערה, ושורת הדין היה אפשר שיהיה בהיפך שעם הצדיקים לא ידקדק כל כך לצד שהם בניו ואוהביו ואין דרך לדקדק כל כך עם בן אהובו ועם הרשעים ידקדק שהם שונאיו ועבדיו. ולא די שאינו מתנהג עם הצדיקים לפנים משורת הדין על כל פנים יוחרץ משפטם בשוה עם הרשעים ולמה יוגרעו מרשעי ארץ. ולבאר את זה נקדים עוד מה שאמרו חז"ל (בבא מציעא ל':) אמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דברי תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין, ולפלא הוא לענוש אדם אשר לא יעבור על דיני תורתינו הקדושה בשום פנים רק שלא יעשה לפנים מדיניה יענש משמים. וידוע אשר משפטי ה' אמת צדקו יחדיו ותורת אמת היתה בפיהו ודרכיה דרכי נועם ומנין לנו לומר שיתחייב האדם לעשות יותר מצווי התורה ומה גם ליענש אם לא יעשה כן.

אכן כל אלה באחת יבוארו כי הנה ידוע ליודעי נסתרות ה' אלהינו כי התורה הקדושה בכלל, כוללת כל ברואי מעלה ומטה בארבעה בחינותיה הנקראים בפי חכמי אמת פרד"ס שהוא פ'שט ר'מז ד'רוש ס'וד, שהוא נגד ארבעה עולמות הקדושים הכוללים כל הבריאה שהם: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. וכל עולם ועולם הוא נגד בחינה אחת מהתורה הקדושה. כי פשט הוא נגד עולם עשיה, ורמז ביצירה וכו' עד סוד הוא באצילות ונגדם יש ארבעה בחינות בנשמת האדם שהם: נפש, רוח, נשמה, ונשמה לנשמה. הנלקח מארבע העולמות האלו וכשמקיים האדם כל התורה כולה בפשוטה כמו שהיא לפנינו שלא לעבור על אחת משס"ה לא תעשה ולקיים רמ"ח מצוותיה על פשוטן כאשר צונו בוראנו הנה הוא זוכה לבחינת נפש הקדושה בשלימות, וכשישוב גופו לעפר על הארץ תעלה נפשו למקומה אשר בעולם העשיה ותהנה שם ותשבע מהנאת תענוג מחזה שדי שהוא מראות זיו השכינה לפי ערכה בשלימות.

ואולם כאשר יקיים אדם התורה בפשוטה כאמור, ואף גם יבין ברמזי התורה ויקיים אף מה שלא נכתב בתורה כי אם ברמז כמו למשל מה שאמרו חז"ל (שבת קל"ג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ספר תורה נאה וכו', הנה מפשוטי התורה היה די לעשות טלית של מצוה מאשר ימצא לו ולא להדר דוקא אחר היפה ונאה לשם ה', וכמו כן בספר תורה ואתרוג וכל המצוות, ורמזה התורה בדבריה להתנאה לפניו במצוות להדר אחרי היותר יפה ונאה. או למשל במצות ציצית שמדיני התורה בפשוטה אם אין לו טלית בת ד' כנפות אינו מחויב להדר לראות שיהיה לו ציצית בבגדו, וחז"ל אמרו (מנחות מ"ג:) אמר רבי שמעון בן יוחאי כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני השכינה נאמר כאן וראיתם אותו ונאמר להלן ואותו תעבוד וכו'. הרי שרמז הקרא להיות זהיר בציצית לראות להדר דוקא לעשות לו בגד שיהיה חייב בציצית, וכדומה בכל מצוות התורה. הנה מי שמקיים התורה בפשוטה ובמה שרמזה זוכה לחלק הרוח וכאשר תפרד נפשו מגופו הנה רוחו יעלה למעלה למקומה אשר בעולם היצירה ושם תשביע בצחצחות ותתענג מאור פני מלך חיים ביתר שאת ויתר עוז בכפלי כפליים יותר ממה שבעולם העשיה כי קרוב וגבוה הוא יותר לאור עולם ברוך הוא. ושם האור המאיר שם ממלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, דק וזך באיכות ומהות הרבה יותר מבעולם העשיה ולכך לפי ערך אור הזה צריך להיות גם נפש האדם יותר דק וזך ולא ימצא עליה שום שמץ כתם אף מה שמרומז בתורה כדי שתוכל לסבול אור ה' החופף בעולם הלזה. וכמו כן בדרשות התורה בעולם הבריאה ובסודות התורה בעולם האצילות, כפי עבודת האדם בתורה כן יזכה לכל עולם ועולם.

ועבור זה תמצא במאמרי חז"ל שמנו עבירות חדשות אשר לא נמנו בשס"ה לא תעשה והגדילו בעונשם עד מאוד, כמו ליצנות וחנופה ושארי דברים שאמרו כאילו עובד עבודה זרה וכאילו בא על כל העריות כולן ואין עפרו ננער וכדומה, ולכאורה מניין לנו למנות עבירות אשר לא נמצאו בתורה הקדושה, וכן תמצא בספרי קדושי עליונים המדברים בסודות התורה שמחמירים עוד ביותר ויותר אף בדברים המותרים ממש ומנין זה להם, אך הוא הדבר אשר דברנו, כי כל אחד מדבר מקדושת העולם אשר חלק התורה זה נגדו, ולכל אחד צריך טהרה ופרישות יתירה והכל נכתב בתורה אך זה ברמז וזה בדרוש וסוד, וחלק מהנשמה הנצרך לעלות לעולם הבריאה צריך ליזהר מכל אשר יצא ממדרשות התורה וכן בסודות התורה כי כאשר לא יטהר החלק ההוא בדברים האלה לא תוכל לעלות לעולם ההוא בשום אופן כי לא תוכל לסבול אור הצח ומצוחצח אשר שם, תן דעתך בדברים האלה כי ברורים הם וידוע ליודעי דעת.

ואמנם ידוע תדע אשר נשמות ישראל הם בבחינת גבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם. ואין בעולם שני בני אדם שיהיה להם שתי נפשות שוות, ויש אשר נפשו ורוחו ונשמתו מעולם האצילות ויש מבריאה ויש מיצירה ומעשיה, ותכלית כל אלה להעלות את נפשו למקום אשר נלקחה משם בכל עולם ועולם. ולכן איש ישראל אשר נפשו מן היצירה הנה הוא מוכרח להזהר גם בכל אשר יצא מרמזי התורה כי באם לאו ח"ו, לא תוכל נפשו לעלות לעולם אשר נלקחה משם ונשארת בלא תיקון ח"ו, ותוכרח להטהר בעונשי העולם הבא ר"ל אשר חמורים הרבה יותר מכל עונשי עולם הזה עד שתזדכך אורה שתוכל לעלות למקומה, וכן מבריאה ומאצילות. ולכן באדם שנפשו ממקום גבוה דינא הוא אצלו לעשות לפנים משורת הדין כי לא תתקן נפשו בשום אופן עד אשר תעשה מה שיצא מרמזי התורה או מדרשותיה, וחז"ל שם (בבא מציעא ל':) אמרו אשר יעשון זה לפנים משורת הדין, ורמזה התורה שאדם צריך לעשות לפנים משורת הדין וזה שנפשו שם, דינא הוא אצלו לקיים את רמזי התורה. ולכן אמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ג.) רבה בר בר חנה תברו ליה הני שקולאי חביתא דחמרא ופירש רש"י שקולאי נושאי משאות ותברו ליה בפשיעה וכו', שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב אמר ליה הב להו גלימייהו אמר ליה דינא הכי אמר ליה אין, למען תלך בדרך טובים (משלי ב', כ'). יהיב להו גלימייהו אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי אמר ליה זיל הב אגרייהו אמר ליה דינא הכי אמר ליה אין, וארחות צדיקים תשמור (שם). ולכאורה זה סותר מה שאמרו (שם ט"ז:) גבי שומא דהדר לעולם, מדינא ארעא לא בעי למיהדר ומשום ועשית הישר והטוב בעיני ה' הוא דאמור רבנן תהדר וכו'. הנה אמרו בפירוש אשר ועשית הישר והטוב שהוא מקרא מפורש בתורה לאו דינא הוא, ואיך אמר כאן למען תלך בדרך טובים דינא הוא.

אך האמת הוא דלדידיה אמר כן, כיון שהוא רבה בר בר חנה ואצלו הוא דינא ממש לצד מעלת נשמתו הנלקח ממקום גבוה, והכתוב בעצמו קראו דרך טובים ואורחות צדיקים כי צדיקים הטובים זה דרכם ואורחותם לעשות הכל לפנים משורת הדין, ואצלם הוא דין ממש כשאר דיני התורה. ואך הכתוב אומר זאת לכל אדם למען תלך בדרך צדיקים. כי בודאי גם הפחות שבפחותים אשר בישראל, מצוה עליו לחפש ולהתאוות לקיים כל מצוות התורה בכל עוז נפשו בכל אופן הנאות, ובכל המוזכר ברמז ובדרש ובסודי התורה ולהזהר בכל שמצי הנפש אף דק מן דק השייך לאדם הגדול שבגדולים. כי אולי על ידי זה יזכה לחלק נשמה לנשמתו ממקום גבוה לפי ערך התאוותו למצוות ה', וכבר אמרו ז"ל (רמב"ם הלכות תשובה פרק ה', ב') יכול כל אדם להיות כמשה רבינו אם יטרח ויעבוד יומם ולילה באמת לאמיתו, ובודאי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ואם יעבוד יותר מהשייך לעבודת נשמתו אשר בקרבו יש שכר הרבה ליתן לו להשביעו מזיו שכינתו לעולם הבא, ועל כן לכל אמר, למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור כי גם עליך מוטל הדבר לילך בדרך הטובים אשר הם מוכרחים ללכת בה כי נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך ואולי תזכה לאיזה נפש גבוה.

ואך אם יקיים כל התורה כולה בפשוטה שלא לעבור על שום לא תעשה דאורייתא ודרבנן ולקיים כל המצוות שבתורה על פשוטן ודאי שתתקן נפשו מכל וכל ולא יגיע לו שום עונש אם לא יעשה לפנים מדיני התורה, מה שאין כן בני אדם אשר יש להם קצת מעלה בנשמתם להם יגיע עונש לפי ערך זַכּוּת נשמתן, ולכן חרבה ירושלים על שלא עבדו לפנים משורת הדין כי ודאי ודאי ברבות העם אשר היה בירושלים אז, היה למאות ולאלפים נשמות גבוהים וגבוהים עליהם שהיה הדין אצלם לעשות לפנים משורת הדין ולא כן עשו ועל כן חרבה. ועל כן אין הקב"ה מדקדק עם הרשעים כי נשמת רשעי ישראל ודאי הם הפחותים שבפחותים, וכאשר יטהרו בעונשי עולם הזה או בעונשי גיהנום לפי ערך נשמתן שיהיו ראוין לבוא לאור עולם העשיה שהוא נגד פשוטי התורה אז די תיקון זה להם, ואין צריך לדקדק עמהם בחומרות יתירות לפנים משורת דיני פשוטי התורה לפי ערך ריחוק מקום הזה מאור פניו יתברך, אף שגם שם שפע אור פניו יתברך ומתענגים שם בתענוג גדול אשר ודאי ודאי יפה שעה אחת של קורת רוח שם מכל תענוגי וחיי עולם הזה, אך אין זה ערך ודמיון למה שלמעלה ממנו.

ולא כן עם הצדיקים החביבין להקב"ה כחיבת בן החביב לאביו וחפץ בטובתם למאוד ונשמתם נלקח ממקום גבוה כל אחד לפי בחינתו. ואדון כל רוצה להעלותם במעלה מעלה עד אין קץ ושם לפי דקות וזיכוך וצחות אור פניו יתברך השופע שם צריך שתטהר הנפש מכל וכל ולא תמצא עליה שום שמץ וכתם כל שהוא מן הדקה שבדקות, ולכן מדקדק עמם כחוט השערה לשפוט אותם בדין הגדול כדי שיטהרו נפשות ההם מכל וכל, והכל לְזַכּוֹתָם להעלותם מעלה מעלה. ומניה תדין לכל מדרגות עם ישראל מן הרשעים עד הצדיקים הנקראים בינונים שהם מדרגות רבות לאלפים ולרבבות עד אין מספר לכולם בשם יקרא לפי ערך נשמתו כן מדקדק עמו ואינו מדקדק עמו.

ובזה יאיר מאמר חז"ל (בראשית רבה י"ב, ט"ו) המובא למעלה כשמש בצהרים. כי מה שאמר בתחילה עלה במחשבה וכו' וראה שאין העולם מתקיים זה הכל ברגע אחד היה בשוה וכך נשאר לעולמים, שלצדיקים ישפטם בדין הגדול לדקדק עמהם כחוט השערה ולשאר העם שיתף מדת הרחמים שלא לדקדק עמם כל כך וינהלם בחסד וברחמים. ונמצא שלא היה ראש וסוף לומר שבתחילה היה רוצה לבראות במדת הדין ואחר כך חזר ממחשבתו, חלילה לומר כן על אדון כל ברוך הוא הכל יכול ויודע הכל מה שהיה והוה ועתיד להיות. רק זה שראה שאין העולם מתקיים בדין גם זה היה בתחילה בעת עליית המחשבה לברוא במדת הדין וכן עשה שברא בשני הבחינות לשפוט את הצדיקים בדין לדקדק עמם עד מאוד בכדי להעלותן למעלה, ולשפוט שארית עמו ישראל בחסד וברחמים כי לא יוכלו להתקיים בדין ולפני זעמו מי יעמוד.

ובזה מה מאוד יומתק תשובת אדון כל ברוך הוא למשה רבינו ע"ה (מנחות כ"ט:) כשראה ששוקלין את בשר רבי עקיבא במקולין אמר לפניו רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני. ולכאורה שתיקה זו אינה ידועה מה היא, ועל המחשבה גופה היה קשה למשה רבינו לחשוב זה על אדם כזה וכי זו תורה וזו שכרה. אכן לפי דברינו זה היתה תשובת בוראינו ברוך הוא וברוך שמו, שתוק כך עלה במחשבה לפני כלומר שכן עלה במחשבתי לברוא במדת הדין ועל כן אני מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה בכדי לְזַכּוֹתָם להעלותם מעלה מעלה, ובזה נשתתק משה רבינו ע"ה כי תשובה נכונה השיבו אל עליון.

ולהבינך עוד ענין זה ביותר ביאור אשכילך בינה, כי ידוע אשר הצדיקים נקראים על שם היו"ד בסוד מאמר חז"ל (שם) מפני מה עולם הבא נברא ביו"ד מפני שצדיקים שבו מועטין. והיו"ד הנה נקראת על שם המחשבה כנודע (רש"י בשלח ט"ו, א'), גם בלא זה הצדיקים נקראים על שם המחשבה כי הם עלו במחשבה קודם בריאת עולם כמאמר חז"ל (בראשית רבה ח', ז') וזה הוא כי נשמתן נלקח ממקום המחשבה שהוא בחינת עולם הבריאה כידוע ולכן הם נדונין כאשר היתה עליית המחשבה שהוא מדת הדין. אמנם נשמות הנלקחים מעולם היצירה (והבריאה) והעשיה שהוא בחינת דיבור ומעשה הנה שם שיתף מדת הרחמים להנהיג עולמו ברחמים ולכן הם אינם נדונין על שם המחשבה כי אם כיצירה ועשיה ששם היה שיתוף רחמים בדין.

ובזה יבוא ביאור הכתובים על נכון כי הנה כבר כתבנו למעלה אשר תיבת ראשית יגיד על שם המחשבה עיין שם, וזה אומרו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, כלומר עליית מחשבת אדון כל ברוך הוא בבריאת עולמו היה במדת אלהים בחינת הדין. ועל כן אמר ברא לרמז על עולם הבריאה שהוא עולם המחשבה, וכל העולמות האלו אשר יְכוּנוּ בשם המחשבה הכל נבראו בכח הדין כאשר עלה במחשבה לפניו לברוא במדת הדין, וכל הנשמות הנלקחים מעולמות האלו עד עתה כולם נדונין במדת הדין לדקדק עמהם כחוט השערה כי כן עלה במחשבה לפניו.

ולא כן בעולם היצירה והעשיה בחינת דיבור ומעשה ששם היה שיתוף רחמים בדין, וכל הנשמות הנלקחים משם ינהלם ברחמים לצד קטנות ערכם כי לא יתקיימו בדין. על כן אמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (בראשית ב', ד'), ולהלן אמר וייצר ה' אלהים וגו' כי יצירה ועשיה היה בשיתוף רחמים בדין בחינת הוי"ה ואלהי"ם, ורק במחשבה עלה לברוא במדת הדין, ולכן עולמות המחשבה ונשמות צדיקים הנלקחים משם נדונין הכל בדין, והכל כרוב חסדו להחיותם להיטיב אחריתם להעלותם למעלה למעלה הכל כאשר ביארנו עד כה.

יד או יאמר הכתוב בראשית ברא וגו'. על פי המבואר בזוה"ק (חלק ב', ק"ה.) ולא נאריך להביא כל לשונו שם, אך הענין הוא כי שם אלהים הוא לעולם צריך לתיקון מחמת שהוא בתוקף הגבורה החזקה וצריך תמיד למיתוק וביסום, והמתקתו הוא כשנעשה ממנו בחינת "מי אלה", כי אלה הוא בחינת ששה קצוות ששה פעמים ששה מספר אלה, וכשנתחבר הששה קצוות לבחינת מי, נעשה בחינת (שיר השירים ג', י"א) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו וגו', ואז הוא נמתק ונתבסם בשלימות.

והנה תחילת המתקתו היה בעת בריאת שמים וארץ שאומר הכתוב (ישעיה מ', כ"ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. כלומר ש"מי" מבריא ומחזק את "אלה" להתיחד אלה ל"מי" ואז נמתק בתחילה. וסוף המתקתו יהיה בעת הגאולה שלימה כשיגאלו כל ישראל מצרותיהן נאמר בהן (שם ס', ח') מי אלה כעב תעופינה, ואז יהיה המתקתו בשלימות וביסום רב עד שלא יוחזר לבחינת הדין כלל בשום אופן בעולם, ואך עד עת הגאולה הנה ישראל עם קדושו ממתיקין ומבסמין אותו תמיד במעט מעט כפי כוחם על ידי תורה ומצוות ומעשים טובים ותפילת כל פה עמו ישראל.

והנה ידוע עיקר כח העמים לשעבד את ישראל תחת ידיהם ח"ו הוא מדיני שם אלהים כשהם ח"ו בתוקפן נתמשך מהם מטה מטה עד בחינת אלהים אחרים ח"ו שמזה חיות כל אומות העולם, ועל זה אמר הכתוב (תהלים מ"ז, ט') מלך אלהים על גוים כשהממלכה והממשלה חלילה בדיני אלהים נמשך מזה כח וחיות לגויי אומות העולם אבל כשנמתק ונתבסם שם אלהים אז נקרא (תהלים נ"ז, ו') רומה על שמים אלהים שנתעלה למעלה למעלה בלתי תת כח להתמשך ממנו למטה. אז בחינת אלהים אחרים יורדין ונופלין מטה מטה לעומקא דתהומא וכל הדינים מהופכין על ראש האומות ולישראל שלום מכל צד משמאל ומימין.

וזה אמר הכתוב (תהלים קי"א, ו') כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים כלומר שהגיד להם שהכל הוא כח מעשיו, וכל הצרות והשעבוד שמשעבדין את ישראל הכל הוא מעשה ידיו מבחינת שם אלהים כאמור. והגיד זאת להם כדי שיראו זאת וכן יעשו לעסוק בתורה ותפילה ומעשים טובים לראות להמתיק שם אלהים לעשותו בבחינת "מי אלה" שיהיה רומה על השמים אלהים. וממילא כל חיות אומות העולם יפלו עד לעפר לעומקא דתהומא רבא, וזה לתת להם נחלת גוים שישראל ירשו ארץ וישכנו לעד עליה. והם כבגד יבלו עש יאכלם. ואל זה רמז הכתוב בראשית ברא אלהים כלומר במה שברא שית וגם בישראל הנקראים ראשית בהם ברא אלהים, שאלהים יבריא ונתמתק ונעשה בבחינת הרחמים בחינת מי אלה כי בבריאת שמים וארץ נעשה שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. ועל ידי ישראל נעשה תמיד ויעשה אם ירצה ה' בעת הגאולה בשלימות גדול בבחינת מי אלה כעב תעופינה ואז טוב לישראל אמן.

טו עוד יכוון הכתוב אמרו בראשית ברא אלהים וגו'. על פי המבואר (בזוה"ק חלק א', קנ"ו.) וזה לשונו: תא חזי כד בעא קודשא בריך הוא למברי עלמין אפיק חד נהורא סתימאה דמן ההוא נהורא נפקין ונהרין כל אינון נהורין דאתגליין ומההוא נהורא נפקין ואתפשטו ואתעבידו שאר נהורין ואיהו עלמא עילאה. תו אתפשט ההוא נהורא עילאה ועביד אומנא נהורא דלא נהיר ועביד עלמא תתאה וכו' עד כאן. ופירוש דבריו הקדושים הוא כמו שכתב הרב איש אלהים מורינו הרב ר' חיים ויטאל ז"ל בעץ החיים (שער הכללים פרק א') וזה לשונו: כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה להדבק בו יתברך, האציל נקודה אחד הכלולה מיו"ד (והם העקודים שהוא כלי אחד) ולא היו נראים, דרך משל האדם מורכב מד' יסודות ואינן ניכרים בו כל אחד ואחד בפני עצמו, וכן הענין בכאן נקודה זו היתה כלולה מיו"ד בתחילת אצילותה וזו היא למעלה מן הכתר עתה. כי מהם שואבים כל העשר ספירות שפע וחיות מנקודה זו וכו' והיו בה י' אורות פנימיים וי' מקיפים, ואור המקיף מבחוץ לכלי וכו', ומנקודה זו נתפשטו יו"ד נקודות מכתר עד המלכות וכו' וזהו נקרא עולם התוהו ובהו ועולם הנקודות וכו', ודע כי שמש ומגן ה' צבאות (תהלים פ"ד, י"ב¹, וכמו שהשמש אור עליון גדול, ואין יכולת להביט בו כי אם בהתמעטות דרך חלון או על ידי מסך, או על ידי ריחוק מקום או על ידי נקב קטן וכו' עד כאן.

footnotes: ¹ שם כתיב ה' אלוקים ועיין במנחת שי (שם) ויערב לך.

והנה צריך להבין מהות החלון הנזכר אם רצונו על הפסק הזכוכית אשר בחלון מה בין זה למסך והלא הוא גם כן מסך המבדיל מלהאיר בגודל הבהקת האורה, ואם כוונתו על הצמצום במה שמצמצם האור להאיר רק דרך החלון שלא יאיר בכל כותלי הבית הרי הוא ממש כמו הנקב קטן הנזכר שמורה גם כן על צמצום האורה מלהאיר במלואה. ואולי כוונתו בדרך הזה: כמו שכוונת החלון שבבית אשר הכותל כולו מפסיק מאור השמש ורק מחמת שצריכין לקבל האורה להבית על כן עושין החלון גדול קצת לפי ערך קטנות וגדלות ביתו בכדי שיאיר על ידי החלון הזה בכל פינותיו כי כשיהיה החלון קטן לא יהיה אור רק כנגד החלון ובזוית ביתו ישאר חושך כמו שהיה, ועל כן יוכרח לעשותו לפי ערך ביתו שיאיר על ידו בכל פינות הבית. ולפי שמוכרח לעשותו גדול קצת לפי התקבלות הבית, מוכרח לעשות גם כן מסך זכוכית שיוכלו לקבל זה האור על ידי המסך ובלא זה לא היו יכולין לקבל תוקף האור. ולא כן כוונת הנקב קטן כי לצד קטנות הנקב הזה הוא בלא מסך כלל אף שמאיר האור שם בבהירות רב עם כל זה לגודל צמצום אורו יוכל לקבלו על צד הנכון. וענין המסך הוא הפרוס על כל הארבע כותלי הבית ומאיר סביב סביב ואך הכל על ידי מסך וזה המסך צריך להיות קצת עב יותר ממסך החלון לצד שהוא בכל כותלי הבית לארבע פינותיו. והבן כל זה.

וכל הארבע בחינות האלו הם הכל צורך גבוה כמו שמפרש שם. כי בחינת הארת החכמה לבינה, הוא הנקרא דרך חלון כי אינה יכולה להאיר פנים בפנים, רק כמאמר הקרא (משלי כ"ט, י"א) וחכם באחור ישבחנה. ועל ידי זה נעשה כמו מסך דק לפי כח המקבל, ולשבח יחשב, כיון שהוא לטובת המקבל האור שאין יכול לקבל רק באופן זה. וענין המסך הוא בעולם הבריאה שהוא פרוס על כל העולם כמו שכתוב שם. והנקב קטן הוא מיסוד למלכות. ומחמת קטנות הנקב אין צריך למסך כלל רק האור כמו שהוא נראה בנקב הקטן.

ולפי עניות דעתי נראה אפשר לומר שזה סוד, אני ה', הנזכר בכמה מקומות כי אני הוא מלכות, וה' זעיר אנפין, והיא משבחת עצמה שמקבלת מה' בלי מסך מחמת קטנות הנקב, וזה גם כן סוד אנכי ה' אלהיך. וזה שסידר הפייטן בסליחות (סליחה פ"א) כי קטן יעקב ודל, כי דל הוא מלשון כי דליתני ולא שמחת אויבי לי כי אף שמקבלת על ידי נקב קטן, אבל ארוממך בזה כי דליתני לקבל האורה פנים בפנים בלי מסך מבדיל. והנה תשכיל ותבין היטב במאמר הזוה"ק והעץ החיים המובא למעלה ובכל אשר כתבנו כי נאמר על ידי זה כמה פנים במקרא קודש הלזה ולא נכפיל להביא הדברים בכל אופן. וירצה לפי הנזכר לומר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כלומר אף בראשית התחלת בריאת העולמות שהוא ראשית התיקון, גם שם ברא את השמים ואת הארץ שהוא זעיר אנפין ומלכות, ושניהם כאחד נבראו כמאמר חז"ל (חגיגה י"ב.), כי היא מקבלת אורו פנים בפנים על ידי הנקב קטן הנזכר ולכן אמר והארץ היתה תוהו ובהו כלומר זה היה אף בעת עולם התהו ובהו כנזכר למעלה גם שם היה בבחינת אני ה'. וכבר כתבנו כי לא נוכל להאריך בדברים האלה, דוק ותשכח.

טז או ירמזו הכתובים לפי הדברים הנאמרים, לעולם העקודים ועולם הנקודים הנזכרים. ואמר תחילה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, כלומר שברא השמים והארץ בצמצום אחד בכלי אחד הנקרא עולם העקודים, שלא ניכר עדיין כלל מהות הבדלת בחינת זו מזו, כמשל הגוף הכלול מד' יסודות ואין ניכר כלל וכמובא למעלה. ואחר כך אמר והארץ היתה תהו ובהו, לרמז על עולם הנקודים אשר יצאו הנקודות מכלי ההוא, ולא יכלו להתקיים לגודל האור ונפלו ונשברו ונעשו בחינת תהו ובהו. עד ויאמר אלהים יהי אור פירוש שנתקיימו האורות בעולם, והוא על ידי תיקון הפרצופים הידועים שהם חמשה פרצופים כנגד חמשה פעמים אור הנזכר בכתובים האלו והתחיל עולם התיקון ונתקיימו האורות בעולמו שברא.

ואפשר זה כוונת רש"י ז"ל בפירושו בראשית ברא כמו בראשית בְרוֹא, כלומר בראשית בריאת שמים וארץ, והארץ היתה תהו ובהו ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה וכו'. כי דעת הקדוש רש"י ז"ל שלעולם העקודים ונקודים הנקראים תוהו ובהו לא שייך לקרותם על שם הבריאה לומר עליהם, ברא, כי בריאה שייך בעולם התיקון והקיום לעד, ועל כן מפרש בתחילת ברוא של עולם התיקון ותיבת ברא קאי על עולם התיקון, רק הקרא אומר, אשר בראשית ברוא של עולם התיקון, היה תחילה השמים והארץ בכלי אחד שהוא עולם העקודים, ואחר כך והארץ היתה תהו ובהו עולם הנקודים הכל כאמור למעלה.

וכל זה היה להתחלת עולם התיקון. בכדי להיות הבחירה בעולם מעשה צדיקים ומעשה רשעים ושכר ועונש כידוע, שכל זה נתהוה מעולם התהו שהוא בחינת השבירה, והכל כדי להיות עולם המתקיים בחמשה פרצופים נגד חמשה פעמים אור האלו, ונמצא אשר תכלית הבריאה היה מוכרח וצריך לעולמות העקודים ונקודים, ועל כן אמר עליהם הכתוב בראשית ברוא כדבר האמור והבן.

יז או ירמוז הכתוב באופן זה. כי הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה א', י') למה בב' וכו' עד והוא מראה בעוקצו מלאחריו ואומר ה' שמו. ופירוש שרומזת אל האלף שבאחורי הב' שהוא יו"י מספר שם הוי"ה וזה ה' שמו כאשר כתבנו למעלה. ולפי האמור עד הנה נאמר: כי הנה כתבנו על פסוק (תהלים ק"ד, כ"ד) מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. כי הנה האומן העושה כלים היקרים היפים מכלי כסף וזהב או שארי כלים הטובים, הנה יש בהם שני בחינות, בחינה אחת היא, יש אומן שהוא אומן נפלא באומנות היד לרוב הרגילו בעשיית הכלים ועושה אותם בתיקונם הנכון שיהיו מהודרים ביופי, ועיקר עשיית ציור הכלי, לא משלו הוא, כי קיבלה מרבו או ראה כלי אחד ונתן דעתו עליה עד שהבין ממנה כל אופני עשייתה ועשה גם הוא באומנות ידו כמו כן, והרי היא כמעשה הראשונה יפה ונאה בתכלית. והנה לזה יקרא אומן ולא חכם כי לא חכמתו עמדה לו בזה כיון שלא הוציא בשכלו חכמה חדשה מה שלא ראה ולא ידע בידיעת רבו. אבל אם נמצא אומן שהוא חכם ומבין מדעתו, ובכל יום מחדש חידושים אשר לא נראו ולא נשמעו מעולם, ועושה אותן בתכלית ההידור והיופי, לזה נאה לקרותו חכם כי חכמתו עמדה לו לחדש בכל יום חידוש אחר מצד חכמתו אשר בקרבו. והנה זה האומן החכם אשר עושה כלי נפלאה מחדש מה שלא היה עדיין בעולם כמו למשל עשיית כלי השעות הנקרא זייגיר, כאשר המציא אותו בעל מלאכה הראשון מצד חכמתו אשר בראשו, זה הרואה את הכלי ההיא, אם חכם הוא ומבין מה שעשה זה להמציא דבר חדש בעולם, אינו משבח את אופני עשיית כלי הזו לרוב תיקונה היפה וההידור ויופי עשייתה אשר בה, רק משבח את האומן החכם אשר עשה כלי הזו בחכמתו, ואומר הלא זה יכול הוא לחדש בכל יום תמיד חידושין אשר לא נראו ולא נשמעו בכל הארץ, כי גם זה חידוש הוא שחידשו אומן חכם הזה וכמו כן יכול להמציא תמיד חידושים רבים.

וזה שהשכיל וראה דוד המלך ע"ה כשראה כל הבריאה אשר ברא בוראנו ברוך הוא וברוך שמו, והכל יש מאין שלא הביט בשום דבר ולא היה שום דבר בעולם אז, רק הכל בחכמה נפלאה לחדש מה שלא היה מעולם, לא אבה לשבח עיקרי אופני הבריאה במה שברא כל אלה על תיקונם ומעמדם הנכון ואופני עשייתם להיות קיים לעד ולעולמי עולמים ותכון תבל בל תמוט. רק התחיל לשבח ולפאר במה שברא כל אלה בחכמה והוא בחינת יש מאין וזה השבח, הוא עד אין שיעור ואין ערך ומספר למה שיוכל לחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית כיון שכל זה בחכמה עשה להמציא כל זה יש מאין בודאי אין שיעור וערך למה שבכוחו לחדש ולעשות נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים כאמור. וזה שאמר מה רבו מעשיך ה' ואין אני משבח כל זה כי אם מה שכולם בחכמה עשית ושבחך אלהינו זה, הוא עד בלי שיעור ובלי ערך.

ואמנם עוד יש דברים בזה. כי הנה אומן הנוטל כסף וזהב ועושה מהם כלים נפלאים לא יגדל שבחו כל כך, כי מכסף עשה כסף ולא עשה בזה דבר חדש כי הכל מכירין זה הכסף אשר ראו אותו קודם עשיית הכלי. ואולם אם ימצא אומן נפלא ונוטל גוש עפר, ולפי שבכח עפר יש הכל כי הכל נעשה מן העפר, ומן העפר הזה עשה כלים של כסף וזהב יפים ונאים במאוד, מה מאוד יגדל שבח האומן בזה לעשות ככה מגוש עפר. וכמו כן להבדיל באלף אלפים הבדלות הנה הנקודה הראשונה הנאצלה הנזכרת למעלה הנקרא עולם העקודים שהוא כתר נהורא סתימא הנזכר בזוה"ק הנ"ל הכוללת בכחה כל העשר ספירות ואינם ניכרים בה כלל וכלל. ובזה ודאי גדלו מעשי ה' בחכמתו כפלי כפלים לאין קץ לעשות כל מיני פרטים ופרטי פרטים בכל העולמות מנקודה אחת אשר לא ניכר בה שום פרט כמשל גוש עפר שנמצא בתוכה כח הכסף ויותר מזה.

ולדעתי אפשר שרמז הקב"ה למשה זה הנקודה הגבוה הנוראה במה שאמר אליו אהי"ה אשר אהי"ה (שמות ג', י"ד), כי כבר מובא למעלה שהיה בה י' פנימים וי' מקיפים ואור המקיף מבחוץ ובין הכל מספר כ"א כמספר שם אהי"ה, כי אהי"ה פירושו שעתיד אני להתגלות כי שם והחיות רצוא ושוב ובלום פיך מלדבר, וזה אהי"ה אשר אהי"ה, שעתיד אני להתגלות קצת בבחינת הכתר של עולם התיקון. ומשה היה סבור שילמד גם לישראל במקום הנורא הזה, עד שאמר לו הקב"ה כה תאמר לבני ישראל אהי"ה שלחני אליכם, לך אני מודיע, להם איני מודיע כמו שאמרו במאמר חז"ל (שמות רבה ג', ו'), כי לעיני כל ישראל בראשית ברא, כלומר שדי להם לעמוק עד בחינת החכמה שהוא ראשית ולרמוז עד בחינת הכתר בקוצו של ב' מאחוריה הרומזת לאלף בחינת כתר עליון, וזה אהי"ה שלחני אליכם לבד, ולא אהי"ה אשר אהי"ה.

אכן למביני דעת היראים את ה' וחפצים בתורתו ומוסרים לו גופם ונפשם בכל עת ורגע. ונאחזים בבחינת דעת שהוא בחינת משה רבינו ע"ה (זוה"ק חלק ב', רכ"א) אמר לו אהי"ה אשר אהי"ה לרמז על מקום הגבוה הזה. ורמז לזה בתורה שמותר לדרוש ולשאול במקום הזה. א', שהרי התורה רמזה וכתבה עולם העקודים כאשר כתבנו למעלה, וכאשר אכתוב עוד פה. ועוד נראה לי רמז בכתוב (דברים ד', ל"ב) כי שאל נא לימים הראשונים כלומר במקום שכל הימים הראשונים הם ביחד, והיא נקודה זו כי הנקודות הם בחינת ימים ושם כלולין כולם על כן נקראת ימים ראשונים. וזה שאמר (שם) אחר כך, למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ. כי בלתי אפשרי לצייר בחוש השכל מהות נקודה זו שתהיה כלול מהכל ותהיה אחד הגמור, כי אם במשל גוף האדם הכלול מארבע יסודות והכל אחד כנאמר למעלה וכאשר אתה מבין במה שברא אלהים אדם על הארץ כן שאל לימים הראשונים והבן.

ואפשר לומר שעל זה רומז מה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, לרמז על עולם העקודים הלזה שנעקד הכל ביחד. כי תכלית וסוף כל הדברים שבעולם ליחדם לאחד, מקום אשר נתמשכו משם ועולם התחתון לעולם העליון ועליון לעליון שממנו עד עולם האצילות ולמעלה ממנו עד נקודה זו שמשם יצאו כאמור, בבחינת והחיות רצוא ושוב לקבל משם כל בחינות שפע וברכה וחיים להתנהגות כל העולמות. וכאמור למעלה בדברי עץ חיים אשר מהם שואבים כל העשר ספירות שפע וחיות מנקודה זו. ואפשר גם עבור כן היו צריכין לעקוד התמיד בכל יום ויום כמו שאמרו חז"ל (תמיד פרק ד' משנה א') לא היו כופתין את הטלה אבל מעקדין אותו וכן הוא ברמב"ם (פרק א' מהלכות תמידין ומוספין הלכה י') לרמז על עולם הזה בכדי ליחד הכל לאחד ממש.

ובזה נראה לפרש מאמר חז"ל (מגילה כ"ח.) שאל רבי עקיבא את ר' נחוניא הגדול במה הארכת ימים אתו גווזי וקא מחי ליה ופירש רש"י גווזי עבדים המשרתין אותו וכו'. סליק יתיב ארישא דדיקלא אמר לו רבי אם נאמר כבש למה נאמר אחד אמר להו צורבא מרבנן הוא שבקוהו אמר לו אחד מיוחד שבעדרו וכו' עד כאן. וידוע לכל אשר מאמר הלז תמוה הוא. א', למה הכו אותו המשרתים כששאל אותו במה הארכת ימים. ב', למה סליק יתיב ארישא דדיקלא ולא הלך לבית אחר או למקום אחר וכדומה. ג', מה ענין הלכה זו דוקא לכאן, אמנם ירמוז לדברינו כי מה שאמרה התורה את הכבש אחד רומז אל הנזכר. כי ידוע אשר רזא דקרבנא עד אין סוף כי בכוחו מעלה כל העולמות זה לזה וזה לזה עד למעלה למעלה כידוע מכוונות האר"י זללה"ה בסוד אשה ריח ניחח לה'. ולמעלה מכולן היא נקודה הזו הכלולה מעשר ספירות ולא ניכרין בה כי שם הכל אחד והיא מתיחדת ביחוד גמור בבעל הרצון עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. על כן אמרה התורה את הכבש אחד שמהכבש הזה יעשה אחד לקשר כל העולמות עד נקודה זו. ועל זה היה נעקד התמיד כאמור.

ואפשר זה היה שאלת רבי עקיבא לר' נחוניא במה הארכת ימים, כלומר עד כמה אתה מאריך ומעמיק בבחינת הימים הראשונים הידועים האמור למעלה. לצד שמה נורא המקום הזה ועד היכן אתה מעמיק בענין הזו. והמשרתים חשבו שאפשר הוא נכנס בכלל שאלת מה למעלה ומה למטה שאמרו עליו חז"ל (חגיגה י"א:) כל המסתכל בארבע דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם וכו' ופירש רש"י טוב ויפה היה לו אם לא בא לעולם, כי במופלא ממך אל תדרוש וגו'. ועל כן סליק יתיב ארישא דדיקלא לרמז לו שהכו אותו על ששאל במקום גבוה כזה, ועל כן אמר לו רבי אם נאמר כבש למה נאמר אחד כלומר אם אמת שאין רשות לדבר ולהרהר שם ועל זה נאמר ושב מאחריך, אם כן למה נאמר אחד דהוא מיותר כי הלא נאמר כבש ובודאי מרמז שעל ידי הכבש נתיחד הכל לאחד מקום הנקודה הזו על ידי העקידה שנתעקד התמיד. ועל כן אמר צורבא מרבנן הוא שבקוהו. ואמר לו אחד מיוחד שבעדר"ו, עדר וא"ו. כי פרשת הדרכים שנתפרשו ונתפרטו כל הנקודות, נקראים על שם הוא"ו ששה קצוות הכולל כל ג' קוין ימין, ושמאל, ואמצע. וזה הכל מיוחד לאחד בחינת הנקודה הלזו עולם העקודים ורמז לזה צאן יעקב שהיו עקודים כי יעקב הוא בחינת וא"ו וראה בחלומו כל העתודים העולים על הצאן עקודים כי יעקב ייחד הכל לאחד הכל כאמור.

ועל כן רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, כמאמר חז"ל (שם י"ד:). כי חכם גדול היה ואף כשדיבר מבחינות אלו היה הכל בהעלם וסתום מכל צד ובדרך חידה, לקדושת נוראות מקום הלז אשר אינו נרמז כי אם בקוצי אותיות כאשר נכתוב להלן. ועל כן דרש על כל קוץ וקוץ (כמו שאיתא במנחות כ"ט:), כי היה חכם ומבין מדעתו ברזא דסתים דסתימין והיה נעלם אתו וכמו שהוא בתיקוני זוהר ורזא דא צריך לאתכסיא מכל בר נש דלאו כל מוחא סביל דא אלא אילין דידעין ברזא דחכמתא דלהון סליק על נביאיא וחכימיא. ועל כן רבי עקיבא שהיה מכסה הדבר במאוד וכמאמר חז"ל (חגיגה י"ג.) כבשים ללבושך דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך, על כן נכנס בשלום ויצא בשלום. וכמו כן למשה רבינו נאמר לך אני אומר ואיני אומר להם.

ועל קדושת נוראות נקודה הלזו רמזה התורה בקוצו של ב' מבראשית אשר למעלה, כי בראשית הוא ברא שית בחינת הוא"ו האמורה שהוא מורה על הנפרדים אשר נתפרשו ונתפרטו מכלל הגדול. ואומרים לה מי בראך כלומר הַשִית הרומז לכל הפרטים, והיא משיבה זה שלמעלה ורומזת אל הנקודה הזו אשר שם היה כולל כל העשר ספירות בכח בלי שום היכר נפרש ונבדל זה מזה, ובגזירת האומר ועושה ברא מהנקודה הלזה כל אשר בשמים ובארץ. ועל זה הביט המין ברשעתו (בראשית רבה א', ט') שאמר צייר גדול אלהיכם רק שמצא סממנים טובים שסייעו אותו תהו ובהו חושך רוח מים תהומות. חשב ששה דברים נגד הוא"ו האמורה שהוא עולם הנפרדים. ודימהו לאומן העושה כלים מכסף וזהב כאמור למעלה. והשיבו תיפח רוחיה כי לא הביט אל אחרית דבר מראשיתו אשר היו כולם כלולים בנקודה אחת ולא היו ניכרים כלל ואל עליון בראם מאין ליש ממש, כי כולם בחכמה עשה הכל כאשר ביארנו היטב עד כה. דוק ותבין דברינו אלה כי לא נאריך בזה כנ"ל.

יח עוד יתבארו מאמרי אל עליון באומרו בראשית ברא אלהים וגו'. כי הנה נודע מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ט', ב') על פסוק וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד מכאן שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי כו' עד כאן. ומאמר הזה על פשוטו אינו מובן כלל, לומר כזה על בורא עולם ה' המביט לסוף דבר בקדמותו הכי לא יכול לברוא תיכף עולם שיהנה בו. ונודעת לכל פירוש המאמר הלז אשר הן הנה השבירת הכלים הידועים הרומזים במה שאמרה התורה (בראשית ל"ו, ל"א) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל וימלוך באדום בלע בן בעור ושם עירו דנהבה וימת בלע וימלוך וגו' וימת וימלוך וגו' עד המלך השמיני שמלך ונתקיים. ובודאי לא דיברה התורה במתים לספר שמות מלכי אדום באורך, ולהאריך שם עירם, ולפעמים שם אשתו כאמור ושם אשתו מהטבאל בת מטרד בת מי זהב.

אכן הכל המה סודי ורזי התורה. והמה רומזים לשבירת הכלים האלו כמו שאיתא בעץ חיים (שער א' משאר הכללים פרק א') וזה לשונו: אמנם בששה קצוות עצמן חלונותיהם שוין מזה לזה כי כולם בחינת אחד ואין בהם שינוי מזה לזה וכו' עד והנה כשיצא אחר כך אור מבינה לששה קצוות תחילה יצא הדעת ואחר כך נתבטל וזהו המלך האחד שהוא בלע בן בעור. אחר כך יצא חסד וגם הוא לא היה יכול לסבול האור ונשבר הכלי שלו וכו'. עד כי האורות נסתלקו למעלה למקומן ועם כל זה עדיין נשארו קצת ניצוצין בכלים ונפלו אלין מאנין תבירין למטה ומהם נתהוה שורש הקליפות, ואף על פי שנתברר האוכל מהפסולת ועלה למעלה, עם כל זה עדיין ניצוצי הקדושה נשארו בתוכם, וזהו מה שנשאר לנו לתקן על ידי תפילה ומעשים טובים וכן על ידי נשמת הצדיקים וכו', וזה סוד העלאת המיין נוקבין וכו', וזה סוד בונה עולמות ומחריבן וכו', עד וכוונת המאציל העליון היתה כדי שיהיה בחירה ורצון ביד האדם באשר שיהיה טוב ורע בעולם, מפני ששורש הרע בא ממאנין תבירין והטוב בא מאור הגדול, ויש שכר ועונש שכר לצדיקים שעל ידי מעשיהם הטובים הניצוצין הקדושים שירדו הם מעלין אותן מתוך הקליפות, ועונש לרשעים שהוריד על ידי מעשיו הרעים מאור הגדול אל הקליפה, והקליפה בעצמה הוא רצועה מלקות ליסר וכו' עד כאן. ונמצאת אומר אשר סיבת שבירת הכלים היה מפני שכל הששה קצוות היו כאחד חלונותיהם שוין מזה לזה ובלי ריחוק מקום ולא היה יכול התחתון לסבול האור שבא לו מלמעלה ממנו ועל כן נפל ונשבר.

ובזה נבואה בביאור הכתובים כי נודע אשר המשפיע יִקָרֵא תמיד בשם שמים. והמקבל בשם הארץ כי השמים משפיעים תמיד להארץ ויושביה, כל מיני שפע וגשמי ברכה ונדבה כידוע. ועל כן אמר הכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ושניהם כאחד נבראו כמאמר חז"ל (חגיגה י"ב.) ועל כן מחמת שהמשפיע והמקבל היו עומדים כאחד ביחד בלי שום ריחוק מקום ביניהם בכל הששה קצוות. לכן,

והארץ היתה תהו ובהו. שנעשה השבירה. כי המקבלים לא היה ביכולתם לסבול האור שבא להם ממשפיעם, ונפלו ונשברו ממש ולא היתה נפילתם כאשר נפל מאורות שלמעלה מהם שהם חכמה ובינה כי גם מהם נפלו ונעשה מנובלות חכמה תורה שהוא זעיר אנפין ומנובלות בינה שכינה כמו שמפורש שם. אבל כאן,

וחושך על פני תהום. ותהום הוא אותיות המות, כי מתו ממש כמאמר הכתוב (בראשית ל"ו, ל"א) וימלוך וימת וגו'. כי האורות עלו למעלה ונתברר האוכל מתוך הפסולת והכלים נשברו בסוד המיתה, ששבירת כלי היא מיתתו. אך עם כל זה הנה עדיין נשארו קצת ניצוצי קדושה בכלים ההם, וה נשאר לנו לתקן על ידי תפילה ומעשים טובים בסוד העלאת המיין נוקבין. ועל כן אמר הכתוב: זה שאני מודיעך כל זה מה שהיה קודם עולם התיקון מבחינת השבירה ומיתת המלכים. הוא לאשר,

ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ידוע מה שכתב האר"י ז"ל בכמה מקומות בסוד הפסוק הזה כי רפ"ח ניצוצי קדושה נשארו בתוך הכלים האלו, וצריכין עם בני ישראל להעלותן תמיד מעט מעט בכח תפילה ומעשים טובים ונרמז בתיבת מרחפת שהוא מ"ת רפ"ח, כי רפ"ח ניצוצין ירדו לתוך הקליפה בסוד המיתה ולכן הודיע הכתוב זאת לישראל להיות זה מגמתם כל הימים אשר הם חיים על האדמה למסור נפשם ורוחם ונשמתם לבורא עולם ה', ובכח מסירת נפשותינו למיתה אנו מעלין ניצוצי הקדושה האלו מתוך הקליפות למקום מרום שבתם, כידוע מעשרה הרוגי מלכות ולזה היה עיקר הבריאה לתת שכר לצדיקים שעל ידי מעשיהם הטובים מעלין הניצוצין ההם כאמור.

ואפשר זה רמזו חז"ל (אבות ג', ח') ר' אליעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו, פירוש שהמיין נוקבין שאתה מעלה בכח תפילתך ומעשים טובים הוא שלו ממש מהניצוצות שנפלו בעת הבריאה ועל כן תן לו משלו שאתה ושלך שלו כי כל כוחי גופך ונשמתך הכל שלו וכשאתה מעלה את נשמתך אליו בבחינת מסירות נפש על ידי זה יעלו גם הניצוצות האלו והמה שלו ממש. וכן הוא למעלה במיין נוקבין העולה מזו"ן לאבא ואימא מהניצוצות שנפלו מהם שאתה ושלך שלו, כי מנובלות חכמה נעשה תורה שהוא זעיר אנפין ונובלות בינה שכינה הרי שאתה ושלך שלו ממש.

וזה רמז במאמר חז"ל (אבות ה', י"ג) האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד. כי בבחינת העלאת הניצוצות האלו יש בהם שתי בחינות. אחד על ידי תפילה ומעשים טובים וזה בחינה קטנה כי מתקן מעט מעט ועם כל זה טובה היא כי קובץ על יד ירבה. והשני הוא על ידי מסירת נפשו לה' באמת כנאמר, וזה הוא בחינה גדולה לעסק זה. כידוע מכוונת נפילת אפים אשר הוא במסירת נפשו בשביל זה. והנה בחינה הראשונה שהוא להעלותן על ידי עסק התורה ותפילה ומעשים טובים נקרא שלך שלך כי מחזיר הניצוצות של הקב"ה משלו ממש שהוא תורה ותפילה, אבל בחינה השניה שהוא על ידי מסירת נפשו לאל עליון זה נקרא שלי שלך, כלומר שמבין שנפש שלו הוא של הקב"ה ממש ועל כן הוא מחזירה לו בכל פעם. וזה הוא הנקרא חסיד כי מתחסד עם קונו למסור לו נפשו, והוא דוגמת החסד שעושה אדם בממונו שנותן לעני במצות הקב"ה, אף שבאמת זה הממון לא שלו הוא כי הוא של הקב"ה, אף על פי כן נקרא על שם החסד לצד שלעת עתה הוא בידו והבחירה אצלו והוא בוחר בטוב לתת מפתו לעני, יִקָרֵא על שם החסד. וכמו כן במסירת נפש במה שמוסר נפשו לה' נקרא על שם החסד אף שהכל הוא של הקב"ה.

אבל האומר שלי שלי ושלך שלך. כלומר שעובד בבחינה הראשונה בתורה ומעשים טובים, ולא במסירת נפש. על כן יש סוברים שהוא מדה בינונית. ויש סוברים שהוא מדת סדום כי זה היה מדתם שלא לתת מחלקם לה' ומנעו הצדקה מכל וכל עד שעובר אורח ברגליו לא יבוא אליהם. וכן זה שאיננו אומר בכל עת אליך ה' נפשי אשא, אינו נוהג בחסדו לה' כמעשה סדום.

ועל הדבר הזה אמרו חז"ל (עיין בראשית רבה א', ב' ומובא ברש"י) ומה טעם פתח בבראשית כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו האומות לסטים אתם שכבשתם ארץ שבעה אומות הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה כו' וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו עד כאן. כי ידוע מה שאמרו חז"ל (פסחים פ"ז:) לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, והם הניצוצות הקדושות אשר מעלים עם בני ישראל בכל מקום שהם בבחינת מצא מין את מינו וניעור, כי הניצוצות ההם, גם הם שם בבחינת גלות וכשגולין ישראל לשם, אז מתדבקין אליהם כל חיות וניצוצי קדושה הנמצא שם מין במינו, בדרך התדבקות אור באור כביטול אור נר קטן כשיעמוד נגד המדורה הגדולה ואז כשיוצאין ישראל משם מוציאין כל חיותם אשר היה להם מימי קדם, בסוד הכתוב (קהלת ח', ט') עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. וידוע פירושו בשם האר"י זלה"ה עת אשר שלט האדם מקליפה באדם דקדושה לרע לו ודאי הוא כי אחר שיצא משם יוצא מאתו כל בחינת ניצוצות הקדושות אשר היה שם מכבר בבחינת מצא מין את מינו ועל זה אמר הכתוב (איוב כ', ט"ו) חיל בלע ויקיאנו. כלומר שמוכרח להקיא כל אשר נמצא אתו מקדם ועל כן כשירד אברהם אבינו למצרים נאמר ביציאתו משם (בראשית י"ג, א') ויעל אברם ממצרים וגו' ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב וגו' ולא כיוונה התורה הקדושה על הבלי שטות עולם הזה להאריך בסיפורם, כי אם על העלאת ניצוצי קדושה שהוציא משם על ידי התדבקותם אליו כשבא לשם.

ועל כן אמר קדוש אלקים הבעש"ט זי"ע ועל כל ישראל בפסוק (שם ט"ו, י"ד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, והקשה שהיה לו לומר אדין אנכי כי על דבר עתיד היה מדבר, ואמר, שכבר הנה אנכי דן אותו כי זה הוא משפטו ודינו כשיגלו ישראל לשם. והוא שכאשר יגלו לשם יצאו ברכוש גדול שיעלו אתם כל הניצוצי קודש שבתוכם כמאמר הכתוב (שמות י"ב, ל"ו) וינצלו את מצרים ואמרו חז"ל (ברכות ט':) שעשאוה כמצולה שאין בה דגים ולכן אסור לשוב למצרים עוד, כיון שאין בה שום ניצוץ קדושה.

וידוע שכאשר מוציאין הניצוצין קדישין מהקליפה אז היא תרד מטה מטה ונופלת לנוקבא דתהומא רבה וזאת היא מפלתה בשלימות, ועבור זה הזהיר הקב"ה בשבע אומות להרוג את כולם מגדולם ועד קטנם בלא תחיה כל נשמה. כי זה שניתן להם הארץ לישב בה, בזה התחיל מפלתם, ובכח קדושת הארץ נתלוו ונתחברו אליה כל בחינת חיות מהניצוצין קדישין שהיה להם וכיון שהגיע עתם שלא נשאר עוד מניצוצי הקדושה הזהיר הכתוב לא תחיה כל נשמה כי צריכים לירד מטה מטה לישאר פגרים מתים בדרך חיל בלע ויקיאנו כאמור. ואפשר לזה אמר הכתוב (בראשית י"ב, ו'-ז') והכנעני אז בארץ וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת וגו'. ולכאורה מה נפקא מינה בזה אם הכנעני אז בארץ או לא, אכן הקדים הכתוב להודיע כי כבר התחיל מפלת הכנעני להיות יושב בארץ והוא לרע לו ודאי כי חיל בלע וגו'. ועל כן תהיה לבך נכון בטוח שלזרעך אתן את הארץ.

וזה כוונת הכתוב (תהלים קי"א, ו') כח מעשיו הגיד לעמו, פירוש הגיד לעמו כח מעשיו של עמו איך שבכוחם להעלות כל החיות וניצוצי הקדושה שבכל הדברים שבעולם, ועל ידי זה לתת להם נחלת גוים כיון שמוציאין החיות מעומק הקליפה להיות האור עולה למעלה, ממילא הפסולת נופל למטה כי נשאר בלי חיות הקדושה ואז לא תחיה כל נשמה וישראל ישבו לבטח על אדמתן וזה שאמרו ז"ל (עיין בבראשית רבה א', ב') ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו וכו' פירוש כדי להודיע להם מסודות השבירה והתיקון וכי כל הבריאה לא נברא כי אם לדבר זה, להעלות ניצוצי הקדושה מכל הדברים שבעולם, ונדחים יקבץ להשיבם אל חיק אביהם ובזה כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים הכל כמדובר, והקב"ה ברצונו נתנה להם כי גם זה רצונו להיות על ידי זה חיל בלע וגו' וכל מאן דרדף בתר דלאו דיליה אחרא לא רווח, ודידיה אבד כמו שאיתא בזוה"ק (קרח קע"ו.), ועל כן ברצונו נטלה מהם כלומר אף מה שהיה שלהם מקודם הכל כנאמר. ונחזור לענין בבחינת שבירת הכלים עד שנעשה וחושך על פני תהום אותיות המות כנ"ל. ועל כן בכדי לתקן העולם בבחינת עולם התיקון שלא יחרבו עוד.

ויאמר אלהים יהי אור כלומר שיתקיימו האורות ולא יושברו עוד והוא על ידי עשיית הפרצופין הידועים שהם חמשה פרצופין הנרמזים בחמשה פעמים אור הנזכר כאן כמו שהוא שם בעץ החיים. ועתה,

וירא אלהים את האור כי טוב. פירוש דין הניין לי כי מקודם ברא עולמות והחריבן עד שתיקנן בבחינת פרצוף ונתקיימו, אז ראה בהם שהם טוב ואמר דין הניין לי אבל יתהון לא הניין ליה (עיין בחיבורנו זה (בפרשת ואתחנן) בפסוק ואהבת את ה' אלהיך שפירשנו שם דבר נאה על הכתוב הזה ויאמר אלהים יהי אור וגו' תדרשנו משם כי שם מקומו).

או יאמר וירא אלהים את האור כי טוב. לכך ראה אלהים את האור כי טוב הוא. ולא כן בחושך כי לא יביט בו כי עוצם עיניו מראות ברע ועמיה שריא נהורא.

ויבדל אלהים בין האור ובין החושך. לכאורה הבדלה זו אינה ידועה מה היא כי הבדלה שייך על דבר הממצע בין שני דברים והוא המבדיל ביניהם. כעין אומרו יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים שהרקיע הוא המבדיל בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע. וכאן מי הוא המבדיל בין האור ובין החושך. ונראה לומר כי הנה כבר כתבנו שמה שהיה חושך על פני תהום מפני שלא היה ביכולתו לקבל האור הגדול אשר האיר פתאום מאין סוף ברוך הוא. ובדרך שכתב האר"י ז"ל (בכוונת יוצר אור ובורא חושך) וזה לשונו: כי עולם היצירה לפי שהוא רחוק מהמאציל ויכולין אנחנו ליהנות מאורו נקרא אור, ועולם הבריאה שקרוב יותר אל המאציל ואורה גדול ואין אנו יכולין לראות וליהנות מאורה נקראת חושך כי מחשיך עיני הראות מלהסתכל בה עד כאן. ועל כן אמר הכתוב (תהלים י"ח, י"ב) ישת חושך סתרו. וידוע אשר עמיה שריא נהורא. ואך למול התחתונים נקרא חושך כי לא יוכלו להסתכל בה. ועל כן ויאמר אלהים יהי אור שיאיר אור בעולם שיוכלו התחתונים לקבלו וזה האור הבדיל בין האור שלמעלה אשר לא יוכלו התחתונים לקבלו ובין החושך שעל פני תהום. וזה אמר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב כלומר שטוב לבריות ליהנות מאורו ויבדל אלהים באור הזה בין האור הידוע הגדול שלמעלה ובין החושך שלמטה.

ויקרא אלהים לאור יום. הנה כבר כתבנו על פסוק זה באורך בספרנו סידורו של שבת (שורש השני ענף ב') וכאן נציג בקיצור כי הנה אמרו חז"ל (חגיגה י"ב.) אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. וכשראה שאין העולם כדאי לאור זה עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. הרי שאותו האור לא שימש רק יום אחד, והנה דרך העולם לכנות לבני אדם שמות לווי, בכדי שיוכר איש ההוא בסימניו. כי הרבה בני אדם ימצאו שיש להם שם אחד ובמה יוכר מאיזה איש הם מדברים וכשמכנים אותו בשם לווי המיוחד לו בזה יוכר אשר מאיש הזה מדברים. ומצינו בגמרא (שם ה':) דהוי קרי לההוא תלמידא בר בי רב דחד יומא, פירוש לכנות אותו בסימן בכדי לידע אותו בסימניו בר בי רב דחד יומא, וכמו כן האור הגדול הלז אשר אדם היה צופה וכו' סימן הקב"ה בו לשבח לקרוא לאותו אור יום פירוש אור שלא שימש רק יום אחד, והוא אור יום אחד וזה ויקרא אלהים לאור יום פירוש שקרא לאור הזה יום לסמן אותו בסימניו שלא שימש רק יום אחד.

ואפשר זה פירוש הכתוב (שמות י"ד, ל') ויושע ה' ביום ההוא. כי הנה כל הנסים הנגלים והנפלאים הנראה לעין כל, נעשה על ידי זה האור כמבואר בזוה"ק (אמור פ"ח.) עיין שם, ובקיעת הים שהיה נס נגלה ונפלא ודאי היה מאור הגנוז הזה דביה מתוודע שמיה דקודשא בריך הוא מסוף העולם ועד סופו. וזה ויושע ה' ביום ההוא פירוש שהישועה הגדולה הזאת היה על ידי אור יום ההוא אותו שקראו הקב"ה יום לטעם המבואר.

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. לכאורה זה סותר למה שלפניו שאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה וכאן עשה מחושך אור לקרות הערב יום. והנראה בביאורו בהקדם לפרש מאמר חז"ל בענין זה (בראשית רבה ב', ה') רבי אבהו אמר מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ובמעשיהן של רשעים וכו', והארץ היתה תוהו ובוהו אלו מעשיהן של רשעים, ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו, כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים. והוא תמוה בעין כל רואה וכי סלקא דעתך שהקב"ה יחפוץ במעשה רשע שאמר ואינו חפץ במעשיהם של רשעים וכי לזה צריך לברוא עולם שח"ו ימרו נגדו ויעברו על רצונו אתמהא.

וכבר ביארנו מאמר הזה בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הששי ענף א' ובחלק ב' דרך ג' פרשה א') וגם פה נבארנו על פי מה שאמרו חז"ל (אבות ה', א') בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות ולהפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. והנה אומרם ליתן שכר טוב לצדיקים ודאי נכון ונכון כי חפץ חסד הוא ועיקר בריאת עולמו היה בכדי להיטיב לבריותיו ובראו בכוון בעשרה מאמרות לכפול שכרן בעשרת מונים. אמנם להפרע מן הרשעים לכאורה לא נאה לומר כזאת על בעל חסד האמת לברוא העולם עבור זה בעשרה מאמרות כדי שיכה את הרשעים עשר פעמים. גם צריך להבין מאמר הכתוב (ישעיה מ"ה, ז') יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה. לכאורה מהפלא שהקב"ה יתפאר עצמו בבריאת החושך והרע וידוע מאמר חז"ל (בראשית רבה ג', ו') אמר ר' אלעזר לעולם אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה אלא על הטובה ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה. קרא אלהים לילה אין כתיב כאן, אלא קרא לילה וכו' עד כאן. וכאן אמר בפירוש אני ה' עושה כל אלה.

ונאמר בזה בארבעה פנים לבאר איך שבריאת החושך והרע היה על דרך הטוב האמיתי והחסד האמת מבורא עולם ברוך הוא. האחד הוא, כי כל בריאת החושך והרע היה כמו שאדם מפחיד את בנו עם השבט שבידו כדי שהבן יעשה רצונו ואם הבן עושה רצונו אין מכת השבט בא עליו, וכל זה שהאב נוטל השבט ומראה לו לייראו בזה אין כוונתו בשום אופן כדי שיכנו בשבט אך כוונתו להפך כדי שלא יצטרך להכותו, כי אם שיראה הבן זאת בידו ויעשה רצון אביו ויירא לעבור על רצונו ולא יצטרך להניח עליו שבט הרשע. ונמצא תחילת עשיית השבט ומה שמראה לבנו הכל הוא חסד גמור בלי שום תערובת דין כי כל זה עושה כדי שלא לענוש את בנו. כן ממש רצון בוראינו ברוך הוא וברוך שמו במה שברא מדת הדין והרע בעולם כדי שייראו ממנו. וכן יעשו שלא יצטרך להגיע אליהם ממדה הזו כלל. ועל זה אמר הכתוב (קהלת ג', י"ד) והאלהים עשה שייראו מלפניו כלומר שלזה עשה וברא את אלהים מדת הדין והחושך בעולם רק כדי שייראו מלפניו, פירוש שייראו מלפני הדין קודם שיבוא עליהם ולעשות רצונו על ידי זה ולעבדו ביראה ופחד בכדי לקבל כל הטוב מאתו, כי חפץ חסד הוא שחפצו רק בחסד ולא בדין כלל ולא ברא בעולם את מדת הדין כדי לענוש עמו, חלילה לומר כן רק שעל ידי זה יחול כל טוב וברכה על ראש ישראל.

והשני: הוא על פי המבואר בזוה"ק (ויקרא מ"ז:) וזה לשונו: תא חזי רזא דמלה לא נהיר חכמתא דלעילא ולא אתנהיר אלא בגין שטותא דאתער מאתר אחרא, ואלמלא האי נהירו לא אתחזיא תועלתא דחכמתא, ובגין שטותא אתנהיר יתיר וכו' וכך לתתא אלמלא הוי שטותא שכיח בעלמא לא הוי חכמתא שכיח בעלמא והיינו דרב המנונא סבא כד הוי ילפין מיניה חבריא רזא דחכמתא הוה מסדר קמייהו פרקי מילי דשטותא בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגינה משום דההוא תקונא דחכמתא ויקרא דחכמתא וכו' כיתרון האור מן החושך תועלתא דנהורא לא אתיא אלא מן חשוכא. ולעולם תקונא דחוורא מאי הוא אוכמא אלמלא אוכמא לא אשתמודע חוורא ובגין אוכמא אסתלק חוורא ואתייקר. אמר ר' יצחק משל למתוק במר דלא ידע אניש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא מאן עביד להאי מתיקא הוי אומר האי מרירא וכו' עד כאן.

ועל זה אמר בספר יצירה (פרק ו') טוב מבחין את הרע ורע מבחין את הטוב. ומבחין הוא מלשון חוזק כמו (ישעיה ל"ב, י"ד) עופל ובוחן, כן הרע מחזק את הטוב כי אם לא היה רע בעולם מאין היה ניכר הטבת הטוב, ואם לא היה בעולם חושך כלל מאין היה ניכר טובת האורה בעולם, ולא ניכר יתרון אור כי אם מן החושך כי לא ידע איניש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא מאן עביד להאי מתיקא הוי אומר האי מרירא. ועבור זה הבדיל אלהים בין האור ובין החושך, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה. ולכאורה מה היה המקרא חסר כשאמר הקב"ה ויהי אור וכן נעשה ויהי אור, שיהיה האור הזה תמיד בעולם להאיר על הארץ ויושבי בה ולמה השאיר עוד חושך בעולם. אך תועלתא דנהורא לא אתיא אלא מגו חשוכא וכשלא יהיה חושך כלל לא יוכר טובת האור בשום פנים, וכאמור. ונמצא אשר רק לכוון זה ברא הקב"ה את הרע והחושך בעולם בכדי שיהיה ברישא, חשוכא והדר נהורא, בכדי שיוכר טובת האור והטוב.

והשלישי: הוא על פי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ט', ח') על פסוק והנה טוב מאוד טוב זה מדת הטוב מאוד זה מדת היסורין. ולהבין איך מדת היסורין הוא טוב מאוד, נאמר: כי ידוע אשר עיקר בריאת העולם היה בכדי להיטיב לבריותיו, ואף שגם קודם הבריאה היו הנשמות חצובות תחת כסא כבודו והיו ניזונין מזיו השכינה ונמצא אשר גם שם היה מיטיב עמם במאוד מאוד, אך שאין זו הטבה שלימה כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפוהי ונקרא נהמא דכסופא (ירושלמי ערלה פרק א' הלכה ג'). ועל כן ברא העולם כדי שיעבוד אדם בעבודה בשלימות הראוי שינתן לו שכר טוב רב מופלג מרב טוב הצפון בעד עבודתו ואז יהיה הטובה שלימה שלא בדרך נהמא דכסופא כידוע מדברי האר"י ז"ל.

ואולם עוד יש בחינת הטבה גדולה מזו. והוא כי בחינה זו כאשר האדם יהיה צדיק גמור מנעוריו ולא יחטא כלל ויעשה הטוב, הנה תחזור נשמתו בשלום מטוהרה בזיכוך בביאה כיציאה למקום אשר לוקחה משם, ושם תיזון מזיו שכינתו כבראשונה או יותר, רק שלא תהיה נהמא דכסופא, כי זה הוא חלף עבודתה ינתן לה שכרה משלם.

אכן לפעמים תתעלה נשמתו ביתר שאת ועז במעלה מעלה גבוה מכאשר היתה קודם ביאתה לעולם על דרך מה שאמרו חז"ל (סנהדרין צ"ט.) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. והטעם כי הנה בעת אשר יחטא האדם הנה הוא נופל ממדרגתו כפי ערך חטאו, ולפעמים נכנס תחת רשות הקליפות והסטרא אחרא כמאמר חז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב וכו' עד כאן. וכשזוכה אחר כך לשוב בתשובה לפני בוראו הנה הוא עולה מרשותם בכח גדול ונעשה כדוגמת הצפור הנמלט מפח יוקשו, אז בעת המלטו מפחו, יפרח בכח גדול לעלות למעלה ועוף יעופף עד לב השמים מרוב שמחתו והתאמצו על שנמלט ממצודתו.

וכן האדם כאשר נותן דעתו ולבו אשר ניתן תחת רשות הרע והסטרא אחרא נתמלא פניו בושה וכלימה מול מלך מלכי המלכים הקב"ה ולא יערב לבו לקחת אוכל לפיהו, וגופו ימלא חלחלה ורתת ורעדה גדולה. כי שתים עשה, שעזב מלך עולם, וביקש לו הבלי טינופת שלא ראוי לאדם לישא זאת, והיה כי יחרד לבבו על זאת בשלימות אז תיכף תבער בו האש לחזור ולשוב תחת רשות בוראו לחסות בצל כנפי השכינה, ואז מרוב גודל בשתו הנה הוא בורח עד לב השמים ותיכף מוסר נפשו לה' בשלימות האהבה ויראה ומקשר ומדבק עצמו במלך הכבוד בקשר אמיץ וחזק בל תמוט עולם ועד.

ולכן אמרו חז"ל (יומא פ"ו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. כי עבור רב גודל רצונו לברוח מרשות הסטרא אחרא עוקר לבו וכל תאותו בכח גדול וביד חזקה ומוסר כולם לאהבת אל אמת, ופורח באהבת לבו באהבה עזה ונפלאה עד אין שיעור וערך כפי יכלתו בכל כוחו ותיכף מקבל יסורים וסיגופי גופו ותעניתים, או התמדת הלימוד למאוד, ודביקות אלהות בתפילה ומעשים טובים. ובכח שלימות אמיתיות לבבו אשר חשקה נפשו להתקשר לצור ישראל היא עולה ומגעת עד כסא כבודו יתברך שמו. כי שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נ"ז, י"ט) לרחוק ברישא והדר לקרוב כמאמר חז"ל (ברכות ל"ד:). כי לא די שמוציא את נפשו מתוך רשות הקליפות גם הנה מוציא בלעם מפיהם ניצוצות קדושות אחרים אשר היו מוטבעים בקליפות ההם אשר הוא היה נשקע בם ובעת צאתו מרשותם עולה עמו גם רכב גם פרשים מחנה כבד מאוד מניצוצות קדושות אשר היו בהם כי מצא מין את מינו וניעור ומתדבקים ומתלוים עמו כל הניצוצי קודש לעלות עמו אל חיק אביהם.

וידוע שהתקרבות הרחוקים שנתרחקו מאור פניו יתברך חשוב ונעלה מאוד בעיניו. ולכן נקרא הבעל תשובה אהוב ונחמד קרוב וידיד, ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה ולא עוד אלא שמתאוין להם כמו שאיתא ברמב"ם (פרק ז' מהלכות תשובה הלכה ו'), ובמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד והכל לפי שפורח בכח גדול באש להבה לאל עליון קונה שמים וארץ ומגיע עד כסא כבודו. ועל ידו עולים כמה וכמה מהניצוצות הקדושים אשר היו בתוך הקליפות שהיה נשקע בהם קודם, והקב"ה נותן לו שלום בראש והדר לקרוב. וזהו בחינת אחור וקדם צרתני שעל ידי בחינת אחור שנתרחק מפניו יתברך עולה ומגיע עד ימי קדם שהוא למעלה למעלה.

הרי לפניך בחינה שלישית בהטבת הרע בעולם שעל ידו תתעלה הנשמה ביתר שאת ועוז ממה שהיתה מקודם ירידתה בעולם הזה, עבור מה שפורח בכח גדול למעלה, כאמור. וגם עבור יסורים שקיבל עליו על חטאיו.

ואתה תחזה מה שאמרו חז"ל (ברכות ה'.) ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתן אלא על ידי יסורין ואלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא, תורה מנין וכו' עד עולם הבא מנין דכתיב (משלי ו', כ"ג) ודרך חיים תוכחת מוסר ופירש רש"י חיי עולם הבא הויין ליה תוכחת מוסר לאדם. הרי לפניך שהיסורין שהוא מבחינת הרעים באמת הם טובה גדולה להחיותו ליום שכולו ארוך, ומה מאוד נכון אומרם (בראשית רבה ט', ח') טוב מאוד זה מדת היסורין כי על ידי זה נוחל עולם הבא, שכל יסורי עולם הזה אינם כדאי אף נגד שעה אחת קורת רוח בעולם הבא, אך שה' הוא הטוב והמיטיב לכל נוחל לעמו טוּב העולם הבא בשביל יסורי עולם הזה.

והבחינה הרביעית בטובת הרע הוא בעולם על דרך זה. כי הנה ידוע אשר אין שמחה ונחת ותענוג בעולם בכל מחמדי העולם הזה או עריבת נעימת ידידות עולם הבא, כאשר יזכה האדם אשר על הארץ, שיתקדש שם שמים על ידו. ואדם מישראל אשר טעם חפיצה וחשוקה זאת בנפשו וזכה למעלה הנפלאה שיתקדש שם הקב"ה על ידו בארץ, ודאי כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ורוחו ונשמתו אשר בקרבו יודו וישבחו ויפארו וירוממו בכל עוז ותעצומות בכל כוחם ומאודם כאשר יוכלו שאת, ברוב ההודאות ותשבחות למלך הכבוד, במה שזיכהו במעלה הזו להיות על ידו יתוודע ויתגדל ויתהלל שמו הגדול בעולם. וכל לבו ועצמיותו וכל אשר בו ימולא שמחה ותענוג ונחת לאין קץ כי אין דבר בעולם גדול מזה.

וזה כל מעלת האבות הקדושים מה שעל ידם נתוודע ונתקדש שמו הגדול בעולמו שברא, כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ט, ח') על פסוק (בראשית כ"ד, ג') ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ אמר ר' פנחס עד שלא הודעתי אותו לבריותיו אלהי השמים וכיון שהודעתי אותו לבריותיו אלהי הארץ, והנה אמרו חז"ל (מכילתא מובא ברש"י בשלח פסוק ואכבדה בפרעה) וזה לשונם: כשהקב"ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד וכן הוא אומר וכו' עד נודע ה' משפט עשה. ועוד אמרו (שמות רבה ז', ד') בזה הלשון: כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן מפי הצדיקים כך עולה מגיהנם מפי הרשעים וכו' מה הם אומרים יפה דנת וכו'.

הרי לפניך ארבעה בחינות בבריאת הדין והחושך והרע בעולם שהמה הכל חסדים אמיתיים לאמיתותם ועל כן נכון מאמרם (אבות ה', א') להפרע מן הרשעים כי זה תכלית הטובה להם או שיזכו על ידם לחיי עולם הבא או שיתקדש שמו על ידי זה ובודאי לא יקופח שכרם ובלא זה אין לך טובה גדולה מזו כנאמר. והנה אמרו חז"ל (מובא ברש"י איכה) על פסוק (איכה ג', ל"ח) מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אמר ר' יוחנן מיום שאמר הקב"ה ראה נתתי לפניכם היום את החיים ואת הטוב וגו' לא יצא רעה וטובה מפיו אלא הרעה באה מאליה לעושי רע והטוב לעושי טוב.

ובזה נבוא בביאור המאמר הנזכר למעלה מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשה צדיקים וכו', כי אמרו חז"ל (ילקוט תהלים ק"ד) אמר ר' חנינא לא היה העולם ראוי להשתמש בארזים ולמה נבראו בשביל בית המקדש הדא הוא דכתיב (תהלים ק"ד, ט"ז) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון וכו' עד כאן. וכן כל דבר טוב הבא לעולם עיקרו בא בשביל הטוב שבעולם שראוי לו וממילא משתמש בו כל העולם, וכן להיפך כשרעה ח"ו בא לעולם עיקרו בא לעושי רע ולפעמים יגיע על ידם לצדיקים כמעשה הרשעים כי פגיעתו רעה וצריכין להשמר מפניו שלא להתראות חוצה כידוע מדברי הזוה"ק. ולזה אמרו מתחילת ברייתו וכו' כלומר אנו רואין מכתובים האלו שבודאי צפה הקב"ה בראש הבריאה מעשיהן של אלו ואלו, כי והארץ היתה תוהו ובהו אלו מעשיהן של רשעים כלומר על מה היתה בריאת החושך והרע בעולם, הכי חפץ ה' חלילה להחשיך עיני הבריות או להרע להם הלא חפץ חסד הוא והוא בעל החסד האמיתי, ובודאי אלו מעשיהן של רשעים מפני שצפה שיהיה מעשה רשע בעולם על ידי מה שניתן הבחירה בידי אדם לזה היתה בריאת החושך והרע והכל בחסדי האל הטוב הגמור כאשר ביארנו בארבעה פנים שונים האמורים למעלה, ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים כלומר לא ברא האור רק מפני שצפה במעשה הצדיקים וחפץ להאיר להם מטובו וממילא נר לאחד נר למאה ומשתמשין בו כל העולם.

ועל זה אמר הכתוב (משלי י', כ"ה) וצדיק יסוד עולם. כי כל טובות העמדת קיום העולם מה שתכון תבל בל תמוט ומה שמאיר לארץ ולדרים עליה וכל טובותיה הנעשים בכללות העולם בכל יום כאמור ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית הכל בשביל הצדיקים אשר בקרבה וממילא נהנין מזה כל העולם. וזה זרח בחושך אור לישרים (תהלים קי"ד, ד') כלומר מה שבחושך זרח האורה הכל בשביל הישרים שיהיו בעולם. וזה אור זרוע לצדיק (תהלים צ"ז, י"א), שהאור נזרע רק לצדיקים, ועל ידיהן נהנין כל העולם, ואך האור הגדול שנברא ביום ראשון לפי שהיה אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו לא היה העולם ראוי להשתמש בו אפילו על ידי אגב הצדיקים עבור שהיה אורו רב ולכן גנזה לצדיקים לעתיד לבוא, שלא יהיה אז בעולם כי אם הצדיקים ולהם ראוי להשתמש בו.

ואמר אחר כך אבל איני יודע באיזה מהם חפץ. כיון שגם הרע המגיע לעושי רשעה טובה גדולה להם כמו הטוב לצדיקים וגם קילוסו עולה ממעשיהם של רשעים כמו מן הצדיקים היה אפשר לומר שגם באלה חפץ ה' וגם זה נכלל בכלל להיטיב לבריותיו מה שייטיב להם על ידי הרע. כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב הוי אומר במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים. כי חלילה לאל מֵרֶשַע (איוב ל"ד, י') פירוש חלילה לומר שיחפוץ ברשע העם כדי שיעשה להם טובה על ידי הרע לא בזה חֵפֶץ ה' כי לא מעוקצך ולא מדובשך, ועיקר חֵפֶץ ה' בבריאת החושך והרע לא היה אלא שעל ידו יוכר טובת האור והטוב שיגיע לצדיקים בבחינת יתרון האור מן החושך שתועלתא דנהורא לא אתיא אלא מגו חשוכא והרע מבחין את הטוב כאשר מפורש יפה בדברי הזוה"ק המובא למעלה.

ועל כן התפאר הקב"ה עצמו בבחינת החושך והרע ואמר (ישעיה מ"ה, ז') יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה. כי אם לא היה החושך לא היה אדם יודע כלל שהאורה הוא טובה לעולם כי לא ידע איניש טעם דמתיקא עד דטעים מרירא כנאמר, ואך זה אינו רק כשמזכיר החושך עם האור אז מיחד שמו על שניהם יחד כי בשניהם יחד הוא הוא הטובה האמיתי ולא כן כשמזכיר החושך לבד אינו מיחד שמו עליו כי בעצמו הוא בחינת הרע רק שהוא מבחין את הטוב, ולא נאה לבעל חסד האמת ליחד שמו על הרעה והבן. ועל כן אמר הכתוב,

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. פירוש אף שהבדיל אלהים בין האור והחושך וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה מכל מקום משניהם נעשה יום אחד שלם והיום בלא הלילה אף שהוא כולו אור אין שלימות בו להיותו חסר הלילה, ואין תמותו ושלימותו. כי אם בהיותו עם הלילה, כי לעולם תקונא דחוורא מאי הוא אוכמא אלמלא אוכמא לא אשתמודע חוורא ובגין אוכמא אסתלק חוורא ואתייקר כמו שאיתא בזוה"ק (ויקרא מ"ז:) המובא למעלה. והן אמת אשר קרא אלהים לאור יום אבל לא יום אחד כלומר יום שלם ולא נקרא היום שלם כי אם בהיותו עם הלילה וגם הלילה גופה קנתה שמה להקרא יום כשהוא עם האור יום, כי שניהם יחד הוא הוא היום והטוב האמיתי כדבר האמור, וגם כיון שהחושך לרשעים עיקרו נבנה על צד החסד האמיתי והוא טובה גמורה להם כמו הטובה לצדיקים וגם קילוסו של הקב"ה עולה ממנו כמו ממעשה הצדיקים, נתפס גם עליו שם היום להקרא יום אחד עם האור כיון שעיקרו הוא אורה במקום שהוא.

אך המלך הטוב והמיטיב אינו חפץ ברעתו ולא בטובתו כי חפץ חסד הוא חסד הגמור בלי שום תערובות דבר אחר, טוב לשמים וטוב לבריות בלי שום יסורי עולם הזה והעולם הבא, רק לפעמים בצדיקים גמורים את אשר יאהב ה' יוכיח בכדי להעלות נשמתן למעלה למעלה. כי ה' צדיק יבחן והוא בוחן כליות ולב וכאשר יודע אל עליון ברוך הוא אשר הצדיק הזה מקבלן באהבה גמורה באמת לאמיתו לצד שיודע בבירור שהוא טובה גדולה ועצומה ממלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו לְזַכּוֹתוֹ להיטיבו באחריתו. וכל יסורי עולם הזה כאין ואפס אצלו נגד רצון בוראו מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר שולח אליו יסורין האלו וכל לבו ועצמיותו מלא שמחה ונחת ברוב עוז וחדוה, במה שרואה בזה אהבת הקב"ה אליו אשר מוכיחו בלא שום עוון רק להעלותו בעשר מעלות גבוה מעל גבוה והוא מהלל ומשבח ומפאר למלך הכבוד אשר נותן השגחתו ודעתו עליו באהבה רבה, הנה אצלו הוא טובה ואורה ממש ולילה כיום יאיר נגדו כחשיכה כאורה. ובזה וה' חפץ דכאו החלי שחפץ ה' בזה לפי שהוא לו אורה ממש באהבה ושמחה ונחת רוח.

אבל כל ענין יסורים שבאים על עוון קטן או גדול אף שהוא טובה גדולה על צד החסד והאמת לא חפץ ה' בזה, משל אומרים לצרעה לא מעוקצך ולא מדובשך. וגם כשבאין על עוון לא יצוייר שיהיה אצל האדם באהבה ושמחה גמורה כי אומר בלבו אני בעצמי שגרמתי לי כך והלואי לא חטאתי ולא קבלתי אלו היסורין, ומיד כשאינם אצלו כמו האורה ממש לא נקרא חסד שלם מכל צד וה' חפץ חסד הוא.

ועל כן אמרו חז"ל (ברכות ה':) ר' חייא בר אבא חלש על לגבי ר' יוחנן אמר לו חביבין עליך יסורין אמר לו לא הן ולא שכרן אמר לו הב לי ידך יהיב ליה ידיה ואוקמיה עד כאן. כי שאל לו אם חביבין עליו היסורין להיותם אצלו בחיבה ובאהבה כמו האור ממש. ואמר לו לא הן ולא שכרן כי היה בהן ביטול תורה כמו שאיתא במהרש"א שם. וכל כך גבר בלבו אהבת וחמדת התורה שלא היה רוצה בשכר עולם הבא שהוא העלאת נשמתו למעלה ליהנות מזיו השכינה על ידי היסורין האלו, כי חשקה נפשו בה' להגות בתורתו יומם ולילה רק לשם ה' באמת לעשות נחת רוח לפניו והיה מפקיר שכר ותענוג עולם הבא עבור זה כי צמאה נפשו לה' לעשות לו נחת רוח בכל עוז ותעצומות.

ולכן אמר לו הב לי ידך, יהיב ליה ידיה ואוקמיה. כי ידוע אשר חיבור שתי ידים אחת אל אחת מורה חיבור עשר ספירות בלימה הנזכרים בספר יצירה להתיחדן ולהתאחדן בקשר אמיץ וחזק זה בזה ונגבהים ונקשרים אל מאצילם בוראם יוצרם אף עשאם, והיו לאחדים ממש כאשר הארכנו בזה בספרנו סידורו של שבת (שורש השני ענף ב') ושם הוא חסדים פשוטים שלימים מכל צד, ומיד כשהמשיך אליו חסדים האלו תיכף נתרפא מאחר שלא היה רצונו בהם באהבה מחמת ביטול תורה ומיד כשאינם בלב האדם כמו האור והטובה ממש, אינם נקראים חסד השלם מכל צד וכשהמשיך אליו חסדים השלימים נתרפא, כי ה' חפץ חסד הוא הכל כמדובר.

ובדברינו זה יאמר הכתוב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי אחר שנברא האור שהוא מעשה הצדיקים ואצלם הערב והבוקר שניהם שוין בשיווי האמת והחושך אור בעיניהם והערב והבוקר יום אחד ממש והכל להודיע כי הוא אחד ואין יחיד כיחודו, ואין בחושך כי אם אורו של הקב"ה המחיה אותו ומשניהם ניכר אחדותו של הקב"ה כאשר הארכנו בזה באופן הוא"ו מפירושי פסוקי בראשית.

ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. צריך להבין כפל מאמרי אלהים בזה כי אחר שיהיה רקיע בתוך המים ודאי שיהיה מבדיל בין מים למים. גם בעשיה כפל לשונו בזה ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת וגו' ובודאי כיון שעשה הרקיע נעשה הבדלה בין מים למים ועל מה נשנה פעמים. גם למה שינה לשונו גבי הבדלה לומר בין מים למים ולא אמר כבראשונה ויהי מבדיל בין המים, או לומר מקודם יהי רקיע בין מים למים כמו כאן.

ונראה ששני צוויים היה בדבר. אחד יהי רקיע בתוך המים ובודאי על ידו יובדלו זה מזה על כל פנים כפי שיעור עיבוי הרקיע, אבל יכולין לנגוע שניהם ברקיע אלו מלמעלה ואלו מלמטה. והיה תיכף עוד צווי עליהם שיהיה הבדלה בין מים למים שיהיו נבדלים עוד זה מזה במרחק רב מופלג כשתי פעמים אשר מארץ לרקיע כי בין מים עליונים לרקיע כמו בין מים התחתונים לרקיע, כי הבדלת הרקיע ביניהם כבר היה במאמר הראשון והבדלה זו היא הבדלה אחרת להבדילם זה מזה עד שמי השמים לרום, וארץ לעומק. ולכן במאמר יהי רקיע, אמר בתוך המים. כי היו אז מים אחד ממש וכיון שיהיה הרקיע ממילא יהיה הבדלה בין המים לְהֵעָשוֹת מהם שני מימות, מים עליונים ומים תחתונים. על כן בצווי השני אמר ויהי מבדיל בין מים למים כי כבר נעשו שני מימות. ועבור זה כפלם גם בעשיה, אשר כן עשה. תחילה, ויעש אלהים את הרקיע. ואחר כך, ויבדל בין המים וגו', שהבדילם זה מזה במרחק מופלג כאמור. וטעם ההבדלה במרחק מופלג כזה יבואר אם ירצה השם בסמוך.

או יאמר, ויאמר אלהים יהי רקיע וגו'. על פי המבואר בזוה"ק (בראשית ל״ב:י׳:) וזה לשונו: שבעה רקיעים אינון לעילא וכולהו קיימי בקדושתא עלאה ושמא קדישא בהו אשתכלל. ודא רקיעא הוא באמצעות מיא וכו' ואיהו אפריש בין מיין עילאין למיין תתאין, ומיין תתאין קראין לעילאין ומההוא רקיע שתאן לון וכו' אמר ר' יצחק אית קרומא במציעות מעוהי דבר נש דאיהו פסיק מתתא לעילא ושאיב מעילא ויהיב לתתא, כך כגוונא דא רקיע איהו באמצעיתא וכו' תא חזי אינון מיין אעדו ואולידו חשוכא ועל רזא דא כתיב (שמות כ"ו, ל"ג) והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קדש הקדשים וכו' עד כאן. ובזה תבין בעצמך טעם ההבדלה. ולא הספיק הבדלת עיבוי הרקיע, והבדילם עוד מרחק רב ומופלג כזה כאשר אמר למעלה כי מים התחתונים הם בחינת השמאל והגבורות החזקות ואולידו חשוכא, ומים העליונים הם בחינת חסדים גמורים טובים לשמים ולבריות. וכל עוד שהיו ביחד הנה מטבע הגבורות להתגבר ולהתחזק על צד שכנגדו ואם היה נשאר כן היו מתגברין מיין תתאין בגבורותיהם על מים עילאין שהם חסדים למשוך אותם מעט מעט עד שימשכו כולם אצלם ויתגברו עליהם ויתהפכו מטבעם שהוא חסד לטבע הגבורות שהוא דין, ובודאי אם היה כן לא היה קיום לעולם כי מי יצדק לפניו בדין.

ועל כן הבדיל ביניהם בשתי בחינות. א', עם הרקיע הממצע ביניהם. וב', הבדלה עצמית להרחיקם מרחק עצום אלו מאלו והראה בזה מעלת החסדים שהם עליונים במעלה מעלה, ופחיתות הגבורות שהורידן מטה מטה. ובזה נכנעו הגבורות והכירו מקומם וערכם וידעו מעלת החסדים עליהם, כמו שאיתא בדברי הזוה"ק (שם י"ז. ובמקדש מלך שם). והנה ענין הבדלה זו עיקרה להפריש הגבורות ולהורידם שלא יתגברו על החסדים אבל באמת הם צריכין לחסדי אל להשפיע להם חיות ושפע וברכת ה', לכן מיין תתאין קראין לעילאין ומההוא רקיע שתאן כדוגמת קרומא דבר נש השואב מעילא ויהיב לתתא.

ועל כן דימהו בזוה"ק להבדל הפרוכת אשר בין קודש ובין קודש הקדשים. כי צריך להפסיק שקודש הקל לא יסתכל בקודש החמור ממנו, וכן בכל דבר שבקדושה כן טבעה, שהקטן בוש מלהסתכל במה שגדול ממנו אבל הגדול נותן תמיד עינו והשגחתו על הקטן להשלימו בכל אשר יחסר כידוע מספירת הכתר אשר הוא עליון שבעליונים ומשגיח אל התחתון שבתחתונים (ולא כן בקליפה שהוא להיפוך שהגדול אינו מסתכל בקטן והקטן אינו בוש מלהסתכל בגדול). וכן כאן ההפרש וההבדל הוא שמים תחתונים לא יתערבו ויסתכלו בעליונים מפני שמעלתן בקודש גבוה מהם, אבל מים העליונים לא הובדלו עד עתה מן התחתונים אדרבה צריכין תמיד להסתכל עליהם להשפיעם מטובם על ידי הרקיע הממצע ביניהם השואב מעליונים ונותן לתחתונים כדוגמת הקרומא, כי כן דרכי עליונים שאינם משפיעים לתחתונים כי אם על ידי הממוצע ביניהם כידוע, וכאשר כתבנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת (חלק שני דרוש ב' פרק א'). ועל כן אמרו חז"ל (תענית ט':) כל העולם כולו ממים העליונים הם שותים שנאמר (תהלים ק"ד, י"ג) משקה הרים מעליותיו, מעליותיו של הקב"ה. לפי שמים עליונים הם הם בחינת החסדים הגמורים ולכן מהם יורד גשמי רצון ברכה ונדבה על ידי הרקיע הלז כנאמר.

ובזה נבוא לביאור הכתוב ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים פירוש אף ששבעה רקיעים הם, והם השמים ושמי השמים שהקב"ה יושב עליהן כמאמר הכתוב (דברים ל"ג, כ"ו) רוכב שמים בעזרך ונאמר (ישעיה ס"ו, א') השמים כסאי וכולהו קיימי בקדושה עילאה ושמא קדישא בהו אשתכלל כנ"ל. אבל רקיע זה יהיה בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, פירוש שהוא יהיה הממוצע ביניהם לשאוב מלעילא ולהוריד לתתא להשוות המחלוקת ולעשות שלום ביניהם כאמור. וכמו שאיתא בזוה"ק (ויקרא י'.) אלמלא האי רקיע דאפריש בין מיין עילאין לתתאין הוי פליגי עלמא מנייהו אבל האי רקיע עביד שלמא עד כאן. ועל כן אמר בין מים למים פירוש שההפרשה וההבדלה אשר נעשה על ידו הוא רק הבדלה אחת בין שני המימות בין מים התחתונים לעליונים שלא יסתכלו למעלה לקטנות מעלתן ממים העליונים, אבל העליונים אינם מובדלים מתחתונים מלהשפיע להם תמיד כל טוב וברכה, ואילו היה אומר ויהי מבדיל בין המים היה משמע ששניהם מובדלים זה מזה ולא כן הוא. וכן עשה. ויעש את הרקיע ויבדל בין מים אשר מתחת לרקיע כאמור. ועבור זה סיים ויהי כן. ולכאורה הוא למותר כי אחר שאמר ועשה, ודאי שהיה כן. אכן זה יגיד שבחן של מים העליונים שלא שינו מדעת בוראם ולא נעשתה הבדלה רק בין תחתונים לעליונים ולא מן העליונים לתחתונים ועד עתה מוכנים להשפיע כל טוב וברכה כרצון בוראם. ועל כן,

ויקרא אלהים לרקיע שמים. כי על שם המתחתו להבדיל בין המים נקרא רקיע, כמו (תהלים קל"ו, ו') לרוקע הארץ על המים או (במדבר י"ז, ד') וירקעום צפוי למזבח. ובמה שיורד על ידו ממים העליונים לתחתונים, כל גשמי ברכה נקרא שמים, שא מים ששואב מעליונים ונותן לתחתונים, ועל שם שליחותו נקרא בשתים לפעמים בשם זה ולפעמים בזה ולפעמים בשניהם יחד כמו והיו למאורות ברקיע השמים. ועבור שהפריש והבדיל המים התחתונים מרחק מופלג כזה ממים העליונים הנה הם בוכים כאמור בדברי רז"ל (מדרש רבה בראשית פרשה ה', ד') על כן לא נאמר בו כי טוב. ולכן סיים,

ויהי ערב ויהי בוקר יום שני. ידוע בחינה השנית משבעת ימי הבנין הוא מדת הגבורה החזקה פחד יצחק, ועל כן בו נעשה הגבורה הקשה להבדיל בין מים למים עד שבא הכתוב השלישי יום השלישי והכריע ביניהם ובו נשלם מלאכת המים ונתבשרו מים התחתונים בטובה כאשר יבואר למטה אם ירצה ה'. אז נאמר בו כי טוב.

ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה וגו'. לכאורה אחת משתי אלה מיותר, כי אחר שאמר יקוו המים מתחת השמים ממילא תראה היבשה על ידי כך, כי הארץ כבר היתה בתוך המים מיום ראשון כידוע, ועבור זה לא אמר כאן יהי יבשה רק שתראה היבשה אחר הקוות המים וזה היה ממילא. וגם כשאמר ותראה היבשה מיותר אומרו מתחת השמים כי בודאי היבשה היא מתחת השמים לא מעל לרקיע.

והנראה לומר שהקב"ה כיוון במאמר זה לומר טעם ופיוס למים במה שצריך למעטן, כי אף שהקווה כל המים אל מקום אחד, מכל מקום נתמעטו מאשר היו כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה ה', ב') כל העולם כולו מים במים ואתה אומר אל מקום אחד אתמהא, משל לעשר נודות נפוחין מונחים בטרקלין נצרך המלך למקומן מה הוא עושה להן מתירן ומוציא את רוחן ומסלקן בזוית אחד, כך דרך הקב"ה על מי בראשית וסילקן לים אוקיינוס וכו' עד כאן. הרי שעל כל פנים נתמעטו, וחוץ מזה יש בזה המעטת כבודן מלהשתטח על פני כל הארץ. ואמנם לאשר שיש בזה גידול כבוד שמים לגלות מעשה ידיו שיראו הכל אשר ידו יסדה ארץ, ובודאי אין לך כבוד גדול מזה למים שיתגדל על ידן כבוד הבורא ברוך הוא וברוך שמו, ועל כן אמרו חז"ל (שם) המים היו אומרים אלו לאלו נלך ונעשה קילוסין להקב"ה, הדא הוא דכתיב (תהלים צ"ג, ג') נשאו נהרות קולם כי עשו בשמחה גזירת המקום עליהם לצד שיהיה קילוסו של הקב"ה עולה מזה ואין לך שמחה גדולה מזו.

אכן יוכלו המים לטעון ששניהם יכולין להתקיים, ובאופן שהמים יוגבהו מעל הארץ כמו מים העליונים אשר מעל לרקיע שעומדים שטוחים על פני הרקיע ואך למעלה ממנו גבוה גבוה ותלוים ועומדים במאמרו של מלך, כן מים התחתונים ינשאו מעל הארץ להיות תלוים ועומדים בין הארץ לרקיע במאמרו של מלך, ובזה יתראה היבשה לגדל כבוד הבורא וגם הם לא יתמעטו מאשר היו. ועל כן מים התחתונים בוכים לעלות למעלה לא מעל לרקיע כי אם מעל הארץ שיהיו כבחינת מים העליונים. ועל כן רמז בראשי תיבות בכי"ם, ברוך כבוד ה' ממקומו. כלומר שהיה טענתם אשר בזה לא יומעט חלילה כבוד ה', כיון שתראה היבשה יהיה ברוך כבוד ה' ממקומו מן הארץ אשר עשה.

אמנם בוראנו ברוך הוא וברוך שמו גם בזה לא חפץ משני טעמים. אחד, לצד הפרשתן והבדלתן במעלה ממים העליונים כמו שביארנו למעלה הרחיקם והורידן מטה לפי שיקול אל דעות ערך קטנות מעלתן ולא יוכלו לעלות במעלה במופלא מהן. שנית, כי גם מעשה שמים היה צריך להתראות לבני אדם ממזרח השמש עד מבואו כדי שיהיה מהולל שם ה' על ידי זה ככתוב (תהלים ח', ד') כי אראה שמיך וכו' ושאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (ישעיה מ', כ"ו). אשר על כן צריך להיות הרקיע כעצם השמים לטוהר בבחינת אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים (תהלים קכ"ג, א'), ולא לכסות פני רקיע. על כן עשה הקב"ה בהם שני דברים לפייסם, אחד שהקוה אותם אל מקום אחד ממש ויחדם ביחוד נפלא בכנסיה שהוא לשם שמים, ורמז על ידיהן כל בחינת יחוד שמו יתברך אשר בו תלוי כל קיום השמים והארץ וכל אשר בהם. כי המוחין הנכנסין בזו"ן שהוא ד' יה"ו במלואן יש בהם ל"א אותיות ומספרם מקו"ם ועל ידי זה נעשה אחד וזה א"ל מקו"ם אח"ד כמו שאיתא בדברי האר"י ז"ל בספר הכוונות על דברי הזוה"ק שבפסוק זה.

וזה הוא כל בחינת היחוד של שמע ישראל, ולא נבראו כל העולמות כי אם לזה היחוד וכיון שכנס כל המים יחד בסוד כינוס לצדיקים הנאה להן והנאה לעולם כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ע"א:). אל מקום אחד, הרומז ליחוד השלם האמיתי אין לך מעלה גדולה מזו.

והשנית הוא במה שאמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה ה', ו') אוקיינוס גבוה מכל העולם כולו וכו' אמר ר' אליעזר למה הקורא למי הים הקורא למי הים ב' פעמים, אחת בדור אנוש ואחת בדור המבול, בשביל והאלהים עשה שייראו מלפניו (קהלת ג', י"ד) משל למדינה שמרדה במלך שלח המלך לגיון קשה והקיפה כדי שיראו אותו בני המדינה וייראו מלפניו. כך, למה כֹּנֵס כּנֵד מי הים (תהלים ל"ג, ז') בשביל וייראו מה' כל הארץ (שם). הרי לפניך עוד טובה גדולה למים שהגביהם מכל העולם כדי שיראו הבריות ויעשו רצון קונם, וכבר כתבנו שזאת עיקר השמחה בכל דברים שבעולם להיותם זוכים שעל ידם יתקלס עילאה ויתגדל כבוד ה' על כל הארץ.

ובזה נבוא לביאור הכתוב, ויאמר אלהים יקוו המים. פירוש שיקוו דוקא לצד אחד ולא להנשאות מעל הארץ כאשר הם וישארו תלוים באויר השמים. והטעם לזה מתחת השמים כיון שהם תחת השמים והשמים צריך להתראות לבני אדם בעל כרחם צריכין לפנות משם כדי לישא עין אל היושב בשמים. ועוד שהם תחת השמים במעלה ומדריגה נגד בחינת מעלת מים עליונים אשר מעל לשמים, צריכין להרחיק מאתו שלא יזונו עיניהם מבית קדשי קדשים כהבדלת הפרוכת בין הקודש ובין קודש הקדשים וכאמור למעלה.

ובכדי לפייסן בשביל המעטת כבודן כל כך, אמר להן שני הדברים הנזכרים. א', אל מקום אחד שיתיחדו ביחוד גמור וירמזו ליחוד האמיתי הכולל כל העולמות הנרמז בתיבת א"ל מקו"ם אח"ד, ותחת שנעשה בהם ענין המחלוקת וההפרשה, יהיו רומזים ליחוד השלם שבכל השלימות. והשנית, ותראה היבשה שהיבשה וכל יושביה ייראו מה' אלהיהם בשביל הקורא למי הים וישפכם (עמוס ה', ח') והוא טובה גדולה להם שעל ידם יגיע נחת רוח לבורא עולם מעולמו שברא. ובזה, ויהי כן. כי נצבו מים כמו נד באהבה ושמחה גדולה, והיו אומרים אלו לאלו נלך ונעשה קילוסין להקב"ה, ופתחו ואמרו שירה כאמור (תהלים צ"ג, ג') נשאו נהרות ה' כנאמר. ובזה נשלם מלאכת המים במלואם וטובם ואז וירא אלהים כי טוב תיקן המחלוקת על ידי היחוד השלם לשלום בין ישראל לאביהם שבשמים לעשות רצון קונם על ידם הכל כמדובר.

או יתבאר יתור אומרו ותראה היבשה. על דרך מאמר חז"ל (שמות רבה פרשה כ"א, ו') על פסוק (שמות י"ד, ט"ז) ואתה הרם את מטך, אמר משה לפני הקב"ה אתה אומר לי שאקרע את הים ואעשה את הים יבשה, לא כך אמרת שאין הים נעשה יבשה וכו' אמר לו הקב"ה לא קראת מתחילת התורה מה כתיב ויאמר אלהים יקוו המים וגו' אני הוא שהתניתי עמו, כך התניתי עמו מתחילה וכו' שנאמר וישב הים לפנות בוקר לאיתנו (שם שם, כ"ז) לתנאו הראשון וכו' עד כאן. והוא תמוה כי איך מרומז באמירת יקוו המים שיעשה ממנו יבשה. ונראה לומר כי כך פירוש הכתוב ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ולפעמים ותראה היבשה פירוש שתראה בו היבשה להיות נצב כמו נד ויעברו בתוכו ביבשה. וזה הוא התנאי שהתנה הקב"ה עמו שאף אחר שיקוו המים למקום אחד לפעמים תראה היבשה בו שיהיה נקרע לפני בני ישראל ולכך כתיב ויעברו בני ישראל בתוך הים ביבשה, ביבשה הידועה הזו שאמר הקב"ה ותראה היבשה.

או אפשר נאמר בזה הדרך כי רבים מקשים למה רמז תנאי הקריעה שלא בזמן קריעתו, כי אם אחר השבת המים על מצרים רמז תנאו. וירצה בזה כי התנאי היה על ב' הדברים האמורים, שהוא לקרוע לפני ישראל ולהשיב מימיו על מצרים שלא להניח גם את מצרים עבור בגבולו, כי אם תיכף אחרי יציאת ישראל מתוכו מיד ישובו המים על מצרים וגו'. ולכן לא הזכיר התנאי עד אחרי כלותו לספר כל עניניו שהוא הקריעה וההשבה. ותיבה זו, לתנאו, קאי על כל מה שקדם בענין בין ענין הקריעה בין מה שהשיב על מצרים כל זה היה לאיתנו, לתנאו הראשון. ולזה יהי כן פירוש הכתוב בשני דברים. א', שיקוו המים, ולפעמים תראה בו היבשה כנ"ל והוא ענין הקריעה. והב', יאמר יקוו המים אל מקום אחד אף בעת שתראה בו היבשה כשיקרע לפני ישראל תיכף בצאת ישראל ממנו ישובו המים לעשות דין באויבי ה'.

ודבר זה הוא גם כן פיוס נפלא למים התחתונים להיות על ידם יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעת קריעתם לפני בני ישראל לעשות נקמה באויביהם. ואז נבהלו אלופי אדום ושמעו עמים ירגזון וישראל אמרו שירה לה' שענינה נכבד וגדול רם ונשא למאוד עד אין קץ ותכלית, ובזה ודאי נתפייסו וידעו בטובתן והודו לה' כי טוב ולעומתן אמר הקב"ה כי טוב. כדבר האמור.

ובדרך רמז יאמר הכתוב יקוו המים לפי מה שכתבנו עד הנה, מגודל המעלות הטובות אשר הגיע למים התחתונים ממה שקבצם למקום אחד, שרמז בהם יחוד שמו יתברך והארץ יְרֵאָה מקונה בעבורם, וכבוד ה' נתגדל ונתקדש לעיני עמים רבים בעשותו נוראות על ים סוף עמם ועשו נקמה בגוים, הנה מהראוי שתגדל תשוקת וחמדת המים לעשות בשמחה אמרי אל להגיע אל המעלות האלה. ולזאת אחר שהבדיל בין מים למים והיו מים התחתונים בוכים כי לא נתפרשו אלא בבכיה (כמו שכתוב במדרש בפסוק זה) ואמר להם הקב"ה בלשון פיוס יקוו המים מלשון קוה אל ה' שהוא לשון תקוה. כלומר יקוו ויחכו המים שיתכנסו אל מקום אחד ותראה היבשה ובודאי נהרות ימחאו כף יחד ירננו עבור טובה שיעשה להם אז.

ואמר הכתוב ויהי כן. כלומר כן אמת אשר גדלה חפצם ותשוקתם בזה למאוד, אף שהיה המעטת כבודם, כיון שידעו שיתרבה על ידיהם כבוד שמים בארבעה בחינות שמצינו, קיוו לזה טרם עשותם ותיכף עשו כן באהבה לאשר גדלה בעיניהם קדושת שמו הגדול המבורך.

ובזה אפשר לומר שגם הים התנה זאת עם הקב"ה שהגדולה והכבוד הזה יעשה דוקא על ידו. וזה וישב הים לפנות בוקר לתנאו כי גם הוא התנה תנאי זה להעביר בניו בין גזרי ים סוף ואת רודפיהם ושונאיהם בתהומות יטבע. והכל לגודל תשוקתו שיתקדש שם שמים על ידו, וזה מאמר חז"ל (שם) יקוו לי המים שנדחקו המפרשים בפירושו, ולדברינו יאמר שהמים יתאוו ויחפצו במה שהוא לי לשמי ולכבודי.

ובזה טעה טיטוס הרשע כשעמד עליו נחשול שבים לטובעו אמר אין גבורתו אלא במים (כמו שכתוב בגיטין נ~ו:) כי טבע המים ימהר יחיש מעשהו לעשות רצון בוראם כאומרו (תהלים ק"ד, ח') יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם. והיו נחפזין ונמהרין בשליחותם בשביל להרבות כבוד בוראם ברוך הוא באהבה ושמחה, שהיו אומרים אלו לאלו נעשה קילוסין להקב"ה ועל כן תיכף כשראו רשע הזה עובר בים עמד נחשול לטובעו, כלומר עמד מעצמו בלי שום צווי. כי כן דרך קנאים לקנאות להקב"ה בלתי הצטוותם, ולעשות נקמה בגוים ובעוברי דת כאשר מצינו בפנחס בן אלעזר. וכאשר התחיל זה לחרף נח מזעפו ברצון הקב"ה.

ואפשר לזה כיוון יעקב אבינו שאמר לראובן פחז כמים וגו' (בראשית מ"ט, ג') כלומר שמהרת לנקום נקמת ה' לתבוע עלבון אמך כטבע המים אשר נחפזין בשליחותן, ובזה היה ראוי להיות לך יתרון יתר שאת ויתר עז. ואך אתה אף על פי כן אל תותר כי חללת יצועי עלה, הוא השכינה הקדושה ולא תעשון כן לה' אלהיכם כתיב.

גם ירמוז הכתוב באומרו יקוו המים אל מקום אחד. על פי מה שאמר (בזוה"ק תרומה קנ"ד:) מים אינון מימינא ואיהו חדוה מיד יהיב לשמאלא וכו' עד ובגין כך מיא לא אשתכחו אלא מסטרא דשמאלא וכו' עד כאן. וזה נעשה בבחינת שיתוף רחמים בדין כי מים הוא בחינת החסד ואינון מימינא, ולא אשתכחו אלא מסטרא דשמאלא בבחינת גבורת גשמים וכמו שאיתא בפרשת צו (דף ל"ב.) וזה לשונו: דהא מיא בגבורה נחתין לעלמא וכו' כי נתכלל בזה שמאלא בימינא ביחוד גמור והיו לאחדים ממש.

וזה אומרו יקוו המים אל מקום אחד שיתקבצו שני הבחינות אשר במים אל מקום אחד להתאחד לאחד בבחינת התכללות שמאלא בימינא וימינא בשמאלא, וכל אחד מושך אצלו בחינה השניה להתכלל בו, ונעשה שני המשכות מזה לזה ומזה לזה בחינת ו"ו, וא' המיחדם ביחוד גמור ואז נעשה בחינת וא"ו כזה שהוא מספר אחד, וזה יקוו, שעל ידי התכללותם והתקבצם נעשה בחינת שני ווין ושניהם הולכים ומתיחדים אל מקום אחד כאמור.

גם ירמוז על זה הדרך כי הנה יחוד החסדים והגבורות הוא הוא היחוד של כל הקומה שלימה מהעשר ספירות בלימה שכל אחד הוא כלול מעשר ומספר כולם הוא מאה, ועל כולם הוא תחילת המחשבה על סוף המעשה רצון האין סוף ברוך הוא שיהיה זה היחוד, וזה רמז יקוו יו"ד היא תחילת המחשבה ק' הוא תשלום המאה ו"ו הוא ההמשכה מחסדים לגבורות ומגבורות לחסדים כל אלה להיות הולכים אל מקום אחד להתיחד ביחודא שלים אמן כן יהיה.

ויקרא אלהים ליבשה ארץ. הנה אמרו רז"ל (בראשית רבה פרשה ה', ח') למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה וכו' עד כאן. ולכך נתחכם הקב"ה לקרותה בשם זה מכל השמות שיש לה תבל ארקא וכו', אולי יהיה שמא גרים שתעמוד בתומה ותעשה כדבריו, ועם כל זה עברה על הצווי ושינתה מאמרו.

ולמקוה המים קרא ימים. כבר כתבנו שמים רומז על בחינת היחוד השלם בכל העשר ספירות הידועים, להתכלל שמאלא בימינא וימינא בשמאלא, ועבור זה היו נקוים אל מקום אחד לרמז על זה היחוד וכל היחוד הזה הוא מבחינת המחשבה עליונה רצון אין סוף ברוך הוא המיחד את כולם ביחודא שלים. ועל כן קראם ימים, לחבר היו"ד הרומזת למחשבה עליונה אל המים בחינת היחוד השלם ובזה נאה לקרותם על שם הטוב. כי כל הטוב שבעולם מיחוד הזה, על כן וירא אלהים כי טוב. והכל כאשר כתבנו למעלה.

ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא וגו'. צריך להבין מפני מה נשתנה לשון האמירה מלשון העשיה שבאמירה אמר תדשא הארץ דשא, ובעשיה הוא אומר ותוצא הארץ דשא. ומה היה מקרא חסר לומר אף באמירה תוצא הארץ דשא כיון שהצווי זה הוא אליה. ונראה לומר כי הנה דשא הוא לשון לבישת הארץ בדשאים אשר יכוסה בו הארץ כפירוש רש"י, והנה יש מיני דשאים שהארץ מכוסה מהן ואף על פי כן אינם גדילים מן הארץ כמו כמיהין ופטריות וכדומה שגדילים מן האויר, ולא מברכינן עליהם בורא פרי האדמה כמו שאיתא בש"ס (ובשולחן ערוך אורח חיים סימן ר"ד סעיף א'), ונמצא לא היה יכול לומר תוצא הארץ דשא כיון שנמצאים מיני דשאים שאינם יוצאים ממנה ולא בדידה תליא מילתא.

ואמנם לפי זה יקשה איך שייך צווי לארץ שתתמלא בדשאים כיון שלא תוכל לעשות הכל כי רשות אחרים עליה. אכן הצווי היה לה שתראה שיהיה מכוסה בכל מקום ומקום ממנה והיא במקום שתחסר הכסוי מגדולים אחרים תוציא היא דשאים שלה, באופן שיתמלאו כל המקומות בדשאים. ועבור זה בצווי ואמירה אמר תדשא פירוש תתמלא שתראה שתתמלא כל הארץ דשא שתעשה כל אשר מוטל עליה, במקום אשר לא תמולא מדברים אחרים תמלא היא חסרונה. ואולם בעשיה שעשתה הארץ, אמר ותוצא, שהארץ הוציאה כל אשר בכחה עד שנעשה דשא שהוא לבוש הארץ, להתכסות בדשאים כל מקום ומקום אשר בה.

עץ פרי עשה פרי וגו'. צריך להבין שינוי לשונו בזה, עץ פרי משמע שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, ועושה פרי משמע שיהיה רק עושה הפרי והוא ישאר בטעם עצו. ויתכן לומר בזה כי הנה נחלקו רז"ל (בראשית רבה פרשה ה', ט') בפסוק זה. וזה לשונם: ולמה נתקללה הארץ ר' יהודה ברבי שלום אמר שעברה על הצווי, שכך אמר לה הקב"ה תדשא הארץ וגו' עץ פרי מה הפרי נאכל אף העץ נאכל, והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי הפרי נאכל והעץ אינו נאכל. ר' פנחס אמר הוסיפה על הצווי, עץ עושה פרי אפילו אילני סרק עשו פירות וכו'.

והנה לדעת ר' יהודה יאמר הכתוב עץ פרי שגם בעץ יהיה בו טעם פרי, ויהיה עושה פרי למינו פירוש שיעשה הפרי למין העץ ולא שיהיה העץ טעם תאנה והפרי טעם תפוח וכדומה. ולדברי רב פנחס שאמר הוסיפה על הצווי ולא נצטותה כלל על טעם עצו ופריו שוה, יהיה כך פירוש הכתוב עץ פרי עושה פרי למינו כל עץ העושה פירות יהיה עושה הפרי השייך לאותו העץ ולא ישנה עץ התפוח להוציא תאנה או פרי אחר.

ויהי כן ותוצא הארץ וגו'. לכאורה אחר שאמר באורך כל אשר הוציאה הארץ, מיותר אומרו ויהי כן. ואולי יורה על מהירותה לעשות דבר ה', לכך אמר ויהי כן ותוצא וגו' פירוש תיכף בעת דבר ה' ויהי כן ותוצא, מה שלא היה בנשמע כן אם יאמר ותוצא לבד.

דשא עשב. לכאורה תיבת דשא מיותר ולא היה לו לומר רק ותוצא הארץ עשב מזריע זרע וגו' כי דשא אינו שם לעשבי האדמה. ואולי נתכוון לומר שלא תאמר שהלבישה עשב אחד לבד, לכך אמר דשא להורות על הרבה מיני עשבים מחולקים וכולן בערבוביא נקראין דשא כפירוש רש"י.

ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים וגו'. צריך לדעת למה נכתב מארת חסר כאן, ודרשת רז"ל ידוע (מובא ברש"י כאן). אמנם גם לפי פשוטו נצרך להבינו. גם אומרו ברקיע השמים, והיה די לומר ברקיע לבד או בשמים לבד. אכן יכוון הכתוב לומר כי שלשה דברים היה צריך הקב"ה עשות להקטין אור שברא בכדי שיוכלו התחתונים ליהנות מאורו, ובלא זה לא היה באפשרי לסבול הבהקת האור. א', שתלאו ברקיע השני מלמטה למעלה ולא ברקיע הראשון כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה ו', ו'), ועבור זה להיותו גבוה כל כך יחסר מעט גודל זיוו. ב', שהרקיע הוא כמו מסך המבדיל בין האור להארץ והוא כמו חלון עם מסך זכוכית או דבר אחר, ודבר זה גם כן יקטין זיו האור. ג', אחר כל אלה עוד החסיר אור עצמיותם, שלא יאירו כל כך. וכל זה אמר במאמרו. א', יהי מארת חסר לומר שהחסיר אור עצמיותם להקטינם. ב', ברקיע השמים כלל ב' דברים מה שהוא ברקיע שעל השמים ומידלי טובא. ומה שהרקיע הוא מסך מבדיל עומד נגד האור שלא תיראה הבהקת זיוו כל כך. ובזה אפשר תיבת להבדיל בין היום וגו' קאי גם אשלפניו. ברקיע השמים להבדיל פירוש מה שנתנם ברקיע השמים כדי שיבדיל הרקיע בינם ובין הארץ.

עוד יאמר הכתוב יהי מארת חסר שיחסר מאורם כל כך שיהיו להבדיל בין היום ובין הלילה, כלומר שיוכר על ידיהם בין היום והלילה. והוא שיתקטן אור א' מהם כל כך עד שיקרא עת האירו לילה, ואז יהיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. כי לא נוכל לחשוב ימים ושנים אם לא בהבדל בין היום והלילה כפירוש רש"י, והכל קאי על מארת חסר שיתחסר אור א' מהם כל כך שעל ידו יובדל היום מהלילה ויהי שמושו נקרא מאור הקטן לממשלת הלילה.

והיו למאורות ברקיע השמים. שינה כאן לכתוב מאורות מלא על דרך מאמר חז"ל (בראשית רבה פרשה נ', ב') על פסוק (בראשית מ"ט, א') ויבואו שני המלאכים סדומה אמר ר' חנינא עד שלא עשו שליחותן קראן אנשים משעשו שליחתן מלאכים, אמר ר' תנחומא משל לאחד שנטל הגמוניא מן המלך עד שלא הגיע לבית אוריין שלו (פירוש מקום גדולתו וישיבתו) היה מהלך כפגן (פירוש אדם הדיוט), כיון שהגיע לבית אוריין שלו היה מהלך כקאלמין (פירוש אדם חשוב), כך עד שלא עשו שליחותן קראן אנשים כיון שעשו שליחתן קראן מלאכים, עד כאן. וכמו כן כאן השמש וירח אשר בעת בריאתן קודם הגיעם למקומם שהוא רקיע השמים אמר מארת חסר כי חסרון גדול הוא אצל אור העליון שהלכו מאתו, ויהי בהגיעם למקומם בשער השמים קראן מאורות מלא, לצד עמדם כאן בשליחות מלך מלכי המלכים הקב"ה כאמור.

להאיר על הארץ. פתח בלשון רבים והיו למאורות וסיים בלשון יחיד להאיר על הארץ. ואולי יחזור על הרקיע שהרקיע יאיר על הארץ, בדרך שכתב הרב האלשיך בפסוק ויאמר אלהים יהי אור, בביאור מאמר חז"ל (בראשית רבה פרשה ג', ד') שנתעטף הקב"ה בשלמה וממנה הבהיק האורה כי השלמה נעשה מסך מבדיל ותקלוט האורה לתוכה, וממנה תאיר לארץ ולדרים עיין שם. וכן כאן ברקיע שכתבנו שנעשה ממנו מסך מבדיל ועל ידי זה קלט האור לתוכו והוא המאיר לארץ.

או יאמר להאיר על הארץ. ולכאורה היה די לומר להאיר לבד כאומרו ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור ולא דקדק לפרש אופן הארת אורו אם על השמים או על הארץ. אמנם הכל חוזר אל האמור למעלה כי כל החסרונות שהיו במאורות הכל בשביל להאיר על הארץ כי לא תוכל הארץ לסובלו כי אם באופן זה.

גם יאמר לפי פשוטו כי האמת הוא שמאורות האלו לא נעשו כי אם להאיר על הארץ בלבד. כי השמים שמים לה' כלומר השמים נהנין וניזונין ומגיע להם האורה מה' ממש, והיה להם ה' לאור יומם. אבל והארץ נתן לבני אדם, ואינם כדאים להשתמש באור ה' עתה, עד עת הגאולה השלימה במהרה בימינו שנאמר בה (ישעיה ס', א') קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, שאז יהיה זריחת כבוד ה' על הארץ כמו עתה זריחת השמש, אבל עתה אין אנו כדאים לזה ועל כן נעשו בשביל להאיר על הארץ דייקא לא על השמים בשום אופן. ולאשר שבפשט הכתובים אינו מפורש רק הארת המאורות ולא חסרונם כי אם ברמז ובאמת גם חסרונם נעשה הכל בשביל להאיר על הארץ אמר ויהי כן ולכאורה הוא מיותר אחר שמפרש להלן כל אופן עשייתם ויעש אלהים את שני המאורות וגו', וכלל כל אשר נרמז ברמז הכתוב במאמר ויהי כן כי היה הכל בפועל ממש והכל לטובת קבלת האורה.

ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וגו'. ידוע סתירת הדברים אשר בפסוק זה, תחילה אמר שני המאורות הגדולים ואחר כך את המאור הגדול וגו' ואת המאור הקטן וגו' וחז"ל דרשו בזה כמובא ברש"י. ואפשר יאמר הכתוב לפי פשוטו לאשר שהקב"ה חפץ להאיר גם לתוך החושך העצום של לילה ושם לפי ערכו גם מאור הקטן גדול הוא, כעין מה שקרא הכתוב לנח, צדיק תמים בדורותיו אף שאילו היה בדור צדיקים לא היה נחשב לכלום מכל מקום בדורו נקרא צדיק תמים כי הוא הגדול שבכולם, וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ל', ט') במשל על זה בשוק סמיא צוחין לעוירא (פירוש שאינו סומא לגמרי ורואה ומעמם) סגיא נהיר וכו', והוא ממש בדמיון מאור הלבנה, או בדמיון מה שאמרו חז"ל (ראש השנה כ"ה:) יפתח בדורו כשמואל בדורו אף שיפתח הוא הקטן במאוד נגד שמואל מכל מקום בדורו הוא הגדול וכן כאן על ידי מה שזרח בחושך אור הקטן, לגדול יחשב לצד הנאת קבלת אורו, וגם לצד מה שהוא בין הכוכבים, וכוכבים אורן מועט ונגדם נקראת מאור הלבנה גדול שהוא הגדול נגד כל אלה.

ועל כן אמר הכתוב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. שלא תאמר כיון שהבדיל ה' בין היום והלילה תשאר הלילה בלי אורה כלל בחושך וצלמות, לא כן הוא, כי תיקן לשניהם אור, ולזה ברא שתי מאורות אחד ליום ואחד ללילה ושניהם גדולים כל אחד בערכו ומהותו כאמור, כי לא יוכל להיות שוין ממש כי במה יוכר הבדלת היום מהלילה אם לילה כיום יאיר ממש כחשיכה כאורה לא יובדל בין יום ללילה. ועל כן צריך להיות אחד גדול מהשני ונתן את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה, לפי ערך מאור הגדול ההוא יקרא קטן, אבל במקומו כשאין שם מאור הגדול גם הוא לגדול יחשב כי אין גדול ממנו. וְהִרְבּה צבאות הלבנה ונתן לה את הכוכבים להראות אשר יתכן שתקרא גדול כי יש אורות פחותים גם ממנה ולנגדם תקרא גדול. גם על דרך מאמר הכתוב (ישעיה ג', ט"ז) הלוך וטפוף תלכנה ואמרו חז"ל (שבת ס"ב:) שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה כדי שתראה היא גדולה, וכמו כן כאן כשהיא בין הכוכבים תראה היא גדולה עד מאוד, והאיר גם למדת הלילה באור, ולממשלת הלילה, גדול הוא כנאמר.

ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ. חז"ל (בראשית רבה ו', ה') אמרו בזה ויתן לשון מתנה שבמתנת חנם נתן את האור בעולם. ולכאורה יקשה והלא כל אשר ברא בעולמו הכל במתנה הוא מאת האל ואיזה דבר הוא מאתו בכסף או במחיר חלילה. ויתכן לומר בזה כי הנה כבר כתבנו שהשמים אין צריך לאור החמה ושם ה' לאור עולם ועיקרן נעשו להאיר על הארץ, ולפי זה היה ראוי לתת אותם בארץ כי על מה ישתמש הארץ, בשמים ממעל, להאיר עליה. ואך הנה ידוע כשאור הנר עומד במקום גבוה תאיר לכל חדרי הבית מזיוה ולגבוה ונמוך כאחד, ולא כן אם תעמוד על הארץ לא יאיר רק סביב הנר ולא יותר, וזאת רק בנמוך ולא בגובה. ועל כן תלה האור באויר הרקיע במקום גבוה כזה שתאיר על פני תבל ומלואה סביב סביב לגבוה ולנמוך. ועוד טובה הוא למאורות במה שתלאן ברקיע השמים כי ביום הולכים למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע כדעת חכמי ישראל בפסחים (דף צ"ד:). ונמצא מושלין ביום ובלילה להיות הליכתן בלילה כמו ביום ואך שהוא למעלה מן הרקיע, מה שאין כן אם היו בארץ היו צריכין בלילה לאסוף נגהם שלא יאיר בלילה כמו ביום למען יובדל היום מהלילה. ולזה אמר הכתוב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ מתנה גדולה נתן אלהים להיות צרכי הארץ עשוים בשמים והכל לטובת הארץ, כי בהיותם ברקיע השמים יאיר לכל ישוב הארץ כאמור. ועוד הנה בזה טובת המאורות כנזכר. לכך אמר,

ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החושך. כי על ידי כך יוכלו למשול ביום ובלילה ללכת בלילה כמו ביום ואף על פי כן יובדל בין האור והחושך, מה שאין כן אם היו בארץ אם היו מושלים בלילה וביום לא היתה הבדלה בינם והיו צריכין לאסוף נגהם שלא יאירו בלילה. ואולם טובת הרקיע אין בזה כלל כי אינו צריך לאור השמש ומתנה הוא מבוראנו אשר צרכי הארץ עשה בשמים כנאמר.

ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ וגו'. נראה לדקדק מה טעם בצווי הראשון לא אמר בתוספת ו' כי אם תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי וגו' ולא אמר ועץ פרי, גם להלן (כ"ד) אמר תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וגו' ומה נשתנה כאן לומר ועוף בו'. ונראה כי הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה ה', ב') בפסוק יקוו המים אמר ר' שמעון כל העולם כולו מים במים ואתה אומר אל מקום אחד אתמהא, משל לעשר נודות נפוחין מונחין בטרקלין וצריך המלך למקומן מה הוא עושה להן, מתירן ומוציא את רוחן ומסלקן בזוית אחד, כך דָרַך הקב"ה על מֵי בראשית וסלקן לים אוקינוס וכו' עד כאן. ולהבין דמיון הנמשל למשל נראה לומר כי הוציא מהמים יסוד הרוח אשר היה בהם ובזה מיעטן, וביסוד הרוח הזה היה בהם כח להיות יעלו הרים ירדו בקעות עד התכנסם למקום אחד כמו שכתוב שם.

והנה בודאי עוד נשאר בהם כח היסוד הזה, כי בכל הדברים שבעולם יש בהם כל הארבע יסודות: אש, רוח, מים, עפר, כמו שאיתא ברמב"ם (פרק ד' מהלכות יסודי התורה הלכה א'). לזה אמר הקב"ה שני דברים אל המים. א', ישרצו המים שרץ נפש חיה, שממים גופא ישרץ שרץ נפש חיה. ועוף, פירוש מיסוד המעופף שבה שהוא יסוד הרוח אשר בו עלה הרים וירד, הוא יעוף על הארץ, ממנו יהיה נעשה בחינת המעופפים לעוף בארץ ועל פני רקיע השמים כי קודם כינוס המים אל מקום אחד היו עולים עד לרקיע ויותר כי היו מחוברים עם המים העליונים עד שהבדיל הרקיע בינם והכל היה בכח יסוד הרוח שבהם, וכל מקור יקו למקורו, ולכן כאשר נעשה מאתו בריה מעופף תעוף על פני רקיע השמים אל מקום אשר אהלו בתחילה.

ובדרך רמז ירמוז הכתוב הזה על בחינת התאוה שבלב האדם המכונת על שם המים, כי מיסוד המים שבאדם באין כל בחינת תאות הלבבות כמו שאיתא בשער הקדושה למורינו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל (חלק א' שער השני), והתאוה כוללת כל דברים שבעולם, כי יוכל להתאוות לכל בחינות ארציות ודברים הגשמיים אשר נבראו בעולם, ודבר זה ימשיכנו עד למטה לארץ כמו רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג', כ"א), עבור שאינה יודעת משום תשוקה כי אם מחפצי הארץ ועל כן לשם תרד, כן נפש האדם הזה נעשה בבחינת שרץ השורץ על הארץ.

ואמנם גם יוכל להתאוות לתורת ה' ללמוד וללמד ולקיים מצוותיו, ובדבר הזה ישנו שני בחינות כי אם ילמוד לשמה יעלה נשמתו ומצוותיו עד מעל השמים, וכשילמוד שלא לשמה אינו מגיע כי אם עד השמים כמאמר חז"ל (פסחים נ':) רבא רמי כתיב עד שמים חסדך וכתיב מעל השמים חסדך הא כיצד כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה.

וזה שרומז הכתוב ישרצו המים שרץ נפש חיה שתאוות הלב יכולים להשריץ בלב אדם עד הגיעו לבחינת השרץ השורץ על הארץ. ואף נפש חיה שהוא בחינה עליונה בנשמת האדם. אם ילך אדם אחר תאות לבו מעט מעט ימשוך עצמו עם כל בחינת נשמתו להגיע לבחינת השרץ ממש. ואמנם גם ועוף יעופף כי אמרו חז"ל (ברכות ה'.) אין עוף אלא תורה, כי תוכל להמשיך את תאות לבך לתורת ה', ובידך הבחירה נתונה לבחור, אם שיהיה רק על הארץ שלא יגיע תורתך כי אם על הארץ שהוא עד השמים, או שיהיה על פני רקיע השמים להיות גדול מעל השמים חסדו. ועל כן אתה תבחר ותקרב להביט אל סוף דבר בקדמותו טובת נשמתך בעולם הבא, שתעוף עד שמי השמים ממעל לקשור עצמה אל צור העולמים ברוך הוא.

ויברא אלהים את התנינים הגדולים. הנה בכל מעשה בראשית הכתובים עד הנה, לא כתיב בהו ויברא כי אם כאן, כי אמרו חז"ל (סנהדרין צ':) א"ל קיסר לרבן גמליאל אמריתו דשכבי חיי הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי, אמרה ליה ברתיה שבקיה, ואנא מהדרנא ליה, שני יוצרים יש בעירנו אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט איזה מהן משובח אמר לה זה שיוצר מן המים אמרה ליה מן המים צר מן הטיט לא כל שכן וכו'. על כן כל הנבראים שנבראו מן העפר או מן הרקיע לא היה פלא כל כך להיות כבריה חדשה, ולא כן אלו הנבראים ממים שמדבר לח ימצאו תנינים הגדולים האלו וכל אשר יש בים, לכך כתיב בהו ויברא כי הוא כמו בריאת יש מאין ממש. ולפי שנבראו מדבר קל לא היה כוחן יפה כל כך, וברכן אלהים במאמר פיו יתברך, ואמר להם פרו ורבו. ואולם העופות שנבראו מן הרקק לא כתיב בהו רק והעוף ירב בארץ, ולא הוצרכו לברכה כפולה כמו הדגים.

ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגו'. אמרו חז"ל (בראשית רבה ח', ח') וזה לשונם: רבי שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן אמר בשעה שהיה משה כותב התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה ויאמר אלהים נעשה אדם וגו' אמר לפניו רבון העולם מה אתה נותן פתחון פה למינים (לומר ששתי רשויות הן) אתמהא, אמר לו כתוב, והרוצה לטעות יטעה. אמר לו הקב"ה, משה האדם הזה שבראתי לא גדולים וקטנים אני מעמיד ממנו, שאם יבוא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו אומר מה אני צריך ליטול רשות מן הקטן ממני, והן אומרים לו למוד מבוראך שהוא ברא את העליונים ואת התחתונים כיון שבא לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת וכו' עד כאן. ודבריהם ז"ל צריכין פירוש. כי עדיין הקושיא במקומה עומדת למה יעשה זאת הקב"ה לתת מכשול לבני אדם להניח על הדרך, אבן הטועים שיוכלו לטעות ולכפור ח"ו בעיקרי אמונת דתו.

ונראה לומר בזה, כי על שתי פנים הנה בני אדם גם בני איש דורשים ומעיינים בכל חדרי התורה, האחד הוא מי שנקודת אמיתת לבבו שלם עם ה' אלהיו באמת ובתמים בלי שום פירוד והפסק כלל ומאמין בו באמונה שלמה מקירות לבו, ותמיד שואל ודורש ומבקש בכל כוחו במה יעשה רצון בוראו יתברך בכל לב ונפש, ובמה רצון הקב"ה יותר, והכל בכדי לעובדו בלבב שלם ולעשות נחת רוח לפניו במה שאפשר לו ביותר ויותר. ומחמת טהרת וזיכוך לבבו לה' אל אמת מבטל כל תאוות לבבו להכניעם ולשברם בכל כוחו בכדי לעשות רצונו יתברך, אף בהגיעו לאיזה מקום שאינו מבין דרכי ה' אמת ולפי שכלו הקטן קשה לו בזה הדרך איזה דבר כמו בענין מה לפנים ומה לאחור (חגיגה י"א:), או בדרכים אחרים שאינו מבינם הנקראים בזוה"ק אורחין טמירין שלא נתגלו כי אם לרבי שמעון בן יוחאי וחביריו מכל מקום משום זה ח"ו לא יעזוב אמונתו בלב שלם ואמת מכאשר היה. ואדרבה מחזק לבו ביותר ויותר באמונה שמאמין באמונה שלימה כי הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול (דברים ל"ב, ד') ואין ידיעתו כידיעתינו, וידיעתו ברוך הוא רם ונשא ונשגב למאוד מה שאין כח בשום בריה לעמוד על דעתו יתברך שמו, והוא עושה נפלאות לבדו ואין אנו מכירין גודל רוממותו ועוצם גדולתו.

ועל ידי זה מוסיף עבודה על עבודתו ומכבדו ביותר, באומרו: שאני עובד לאדון כל כזה שאין שום בריה יכולה להשיג אף קצת דרכיו ומוסיף אהבה על אהבה ויראה על יראה, ומשבח ומפאר לשמו הגדול על כל נפלאותיו הן מה שמבין קצת מהם לפי שכלו, האף אמנם שאין בנו כח לידע דעת הבורא וכל איש בער הוא ולא ידע כי אם מה שחלק ה' קצת מחכמתו לבשר ודם לפי ערכנו להבין במה שברא. אבל תכלית הידיעה הוא שלא נדע איך בראם יצרם אף עשאם כי נעלה הוא מאיש קרוץ מחומר ליתן דעתו על זה, וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"ד) אם מתכנסין כל העולם כולו לברוא יתוש אחד אינם יכולים, ויודע אשר הנסתרות לה' אלהינו ואין לבן אדם חלק בם. ומוסיף על ידי זה אהבה ודביקות וחפיצת תשוקה להתקשר לבורא עולם בכל עוז ותעצומות בראותו שככה לו בעולמו, מה שאין כל בריה מבריאותיו יכולה להבין אפס קצהו ממעשה ידיו כי רב הוא.

ואמנם בחינה השניה היא, מי שאין תוכן לבבו שלם עם ה' אלהיו כמאמר הכתוב (דברים כ"ט, י"ז) אשר לבבו פונה היום מעם ה' ללכת לעבוד וגו'. וכשיקשה לו קצת בדרכי ה' הנה עומד על דעתו מאוד ומעמיק לסתיר עצה מה' ונותן לבו ומחפש אולי ימצא עוד איזה דבר למצוא עילה על אל דעות ה', ומעט מעט נמשך עד שילך לעבוד אלהים אחרים ומקצץ בנטיעות, כמעשה דאחר (בחגיגה ט"ו.) שראה למט"ט יושב וטעה בשני רשויות ח"ו ולא שת לבו לדון לכף זכות לומר שיושב וכותב זכויותיהן של ישראל, והכל כי הן בעודו יושב על התורה ועבודה אמרו ז"ל (שם ט"ו:) שהיו ספרי מינים נושרין מחיקו כי פנה לבבו מעם ה' והיה מחפש לתור אחרי ה', ומיד כאשר לבב אנוש פונה מעט מעם ה' נמשך מזה במעט מעט עד ללכת לעבוד וכו'. ולא כן אם היה לבבו שלם עם צור העולמים ברוך הוא לומר שאין כוחי ושכלי להבין בדרכי ה' וחלילה לי להרהר אחריו היה ה' נותן בלבו דרך האמת לפי ערך שכלו אם היה זוכה לזה. ועבור מעט הרע שהיה טמונה בלבו היה כח בשקר להאחז בו.

והנה אל דעות ה' אשר לו נתכנו עלילות ויודע מחשבות בני אדם אם לעקל אם לעקלקלות, דרכו הטוב לגלות את אשר בלב האדם וכאשר אדם רוצה בלבו לעשות אחד מעבודת ה' והוא אתו בכח ולא בפועל, וה' הטוב רוצה לשלם לו שכרו משלם כאילו עשאהו בפועל ממש, כי גלוי לפניו מעמקי לבבו כי רצונו בזה בלב שלם, ואמנם המקטרג יקטרג על זה כי יאמר כלום יש אב שמעיד על בנו, הנה הקב"ה יסובב הדברים בסיבות שונות עד אשר יוציא עמקי לבו מכח אל הפועל בכדי שיהיה גלוי לעיני כל את אשר היה בלבבו וישולם לו שכרו משלם כאשר הארכנו בזה בס"ד בחיבורנו סידורו של שבת (חלק ב' דרך ג' פרק ב') על מאמר חז"ל (מנחות כ"ט:) כך עלה במחשבה לפני עיין שם. וגם לבב הדורש רעה ואין לבו שלם עם ה', גם כן מדרכי ה' לגלות לכל, זדון לבו הרע בכדי שכאשר יפרע ממנו לא יחולל שמו ח"ו בין הבריות לומר על מה עשה ה' ככה וזה ענין אומרם ז"ל (אבות ד', ה') כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. כלומר שנפרעין ממנו במה שנעשה רשע בגלוי לעין כל ונתגלה קלונו ברבים.

כללו של דבר הוא כי בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכין אותו, אם בחר באמת ואמונה וחפץ לעבוד את ה' באמת אז כל האמת דבוק בו והשקר נפרד ממנו, והבוחר ח"ו בשקרים לתור אחרי ה' לעיין בדרכיו ולהתבונן אם הם נכונים ואיך מעשיו בזה הנה כל אמונות הכוזבות ידבק בו עד אשר יורד אל שאול תחתית. וזה אשר השיב הקב"ה למשה כתוב והרוצה לטעות יטעה פירוש שלא יטעה כי אם הרוצה לטעות ומחפש אחר זה לעיין במעשי אולי ימצא איזה מקום לתור מאחרי, זה יטעה וזה חפצי בו שיטעה בכדי להפרע ממנו בגלוי ולא יתחלל שמי ח"ו על ידו. אבל המאמין בי וחפץ באמת ואמונה, האמת ידריכנו בדרכי אמת ויבין שאין כח בבריה לדעת דעת בוראו.

ולפי ערך שכלינו הנה למדנו בזה דרך ארץ שהגדול ימלך בקטן, ובפרט לאשר שהקב"ה היה חפץ לברוא האדם על הארץ בדמות מלאכי מעלה והגדילם עליהם כאומרם ז"ל (סנהדרין צ"ג.) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. הנה יודע צדיק נפש בהמתו ובפרט נפש עבדיו כי אפשר שלא יהיה רצונם לזה בשלימות, וה' הטוב חפץ חסד הוא ורוצה בטובת כל בריה מבריותיו ולכן נמלך בהם וכשיעשה זאת מדעתם ורצונם יטיב לבבם במאוד על זה גופא במה שנמלך בהם, ועל ידי זה יגדל שמחתם ורצונם לעשיית האדם בלב ונפש אחר שכיבדם כבוד גדול כזה, ובזה צדיקים ילכו בם יותר ויותר להוסיף מכל דבר ודבר עבודת שמו יתברך במסירת כל כוחו גופו ונפשו רוחו ונשמתו לה' הטוב בכל רגע, ופושעים יכשלו בם יותר ויותר עד אשר יורדין לבאר שחת.

ובזה אזהרה נפלאה בענין לימוד חכמת הפולסופיא. כי הן אמת שקדמונינו הגאונים המפורסמים היו מעיינים בהם כמו רבינו סעדיה גאון, וקדוש עליון הרמב"ם ז"ל. ובזה תלו עצמן כל קלי הדעת, אשר לא יחפוץ בתורת ה' יבקש לו למודי הפולסופיא, ונתקיים בו נתלה באילן גדול ונחנק. כי הראשונים שאהבת ויראת ה' היה תקוע בלבם ליתד נאמן בקשר אמיץ וחזק, והיו מבקשים בכל עוז איך לעבוד הבורא ברוך הוא ולעשות נחת רוח לפניו, ולמדו מעט בזה, שלא לדבר אחר בעולם כי אם להכיר גדולת הבורא וחכמתו לפי ערכם בעולמו שברא בכדי שעל ידי זה יצמאו נפשם לאהבת הבורא ברוך הוא ויראתו. כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה ב') וזה לשונו: והיאך הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה וכו' כמו שאמר דוד (תהלים מ"ב, ג') צמאה נפשי לאלהים לאל חי וגו', עד מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפילה אפילה עומדת בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות וכו' עד כאן. ועוד שם בפרק ד' כתב כמו כן עיין שם.

ועיקרם היה להביט אשר אין בעולם כי אם הבורא, שברא הכל יש מאין והטביע טבע העולם להתנהג בטבעו על ידי כח ה' המופיע בתוך טבעו תמיד, והכל מיד ה' השכיל. וכח בידו לשדד המערכת להפוך הטבע מכל וכל עד שיאמר לחומץ וידליק, כנראה בחוש ממעשה הצדיקים עובדי ה' שבכח תפילתם לפעמים מהפכין הטבע מכל וכל. וגם הטביע בכח הטבע נסים ונפלאות שיעשה כמו בחינת הטבע כעין נסי מרדכי ואסתר שהלביש הנס בתוך הטבע והטבע כולה מלא השגחת הבורא ונפלאותיו כידוע להחפצים באמת.

ומהידיעות האלה גדלה בעיניהם גדולת הבורא והדר יקר תפארת גדולתו עד שהיה אצלם לימוד הספרים ההם כדברי ספר המוסר. אבל עתה המה המתפלספין בבני עמנו תִּפַּח רוחם ונשמתם שרק תואנה הם מבקשים על ה' להקטין מעשה ה' להכניס הכל בטבע לומר ממזל בא הכל ולא ה' פעל כל זאת, ומתמעט בעיניהם היום מקצת כבוד ה' ולמחר יותר ולמחרתו הכל עד שיושכח מלבם אם יש בורא עולם. ואין חכם כבעל הנסיון אשר אנו רואין בעינינו אשר כל באיה לא ישובון (משלי ב', י"ט), ומיד כשנגדל בחכמות האלה נעשה קל שבקלים אינו רודף לעשות מצוות, ומחמירין בעבירות לעשות דוקא היותר חמור ימח שמם וזכרם. ולא די שהמה עושין זאת בעצמם אף יניאון את לב בני ישראל אליהן הקטנים עם הגדולים לסור מאחרי ה' להטביע בלבבם מעט מעט עד כי יאמרו עזב ה' את הארץ ונתנו תחת ממשלת המזל, ובעוונותינו הרבים יש פוקרין עוד יותר לומר שהעולם קדמון חלילה ומה לנו להאריך בדברי שקרים, והכל נעשה עבור כי מתחילה מחשבתו שלא לשם שמים לדרוש גדולת הבורא בכדי לעבדו בלבב שלם, כי אם להיות לו ידיעה בחכמת העולם לראות איך מתנהג העולם כאילו העולם ומלואו שלו.

בני בני אחי חביבי שמע לעצתי אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם (משלי א', ט"ו), סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה אפילו מאוהל תורה שלהם, סורו נא כי רגליהם לרע ירוצו ונותנין דופי בתורת משה ללמדה עם פירושים חדשים מקרוב באו שבדו חכמיהם מלבם. הלא תראה מה שאמרו חז"ל (בחגיגה ט"ו:) על פסוק (מלאכי ב', ז') ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואי לא לא. הרי שאם הרב אינו שלם בשלימות, צוו חז"ל שלא יבקשו תורה מפיהו. ומכל שכן באנשים הרשעים אשר פרקו מעליהם עול תורה ומצוות ה', הוי חכמים בעיניהם ורגליהם יורדות מות, פשיטא דפשיטא שאף תורה ממש אסור ללמוד אצלם מכל שכן חכמות חיצוניות שלהם (צא ולמד באיסור לימוד חכמה הזו בתשובות הרא"ש כלל כ"ה ובתשובות הרשב"א סימן תי"ט ובספר הישר לרבינו תם ובספר עבודת הקודש בחלק התכלית מפרק ט"ו עד פרק י"ט ועוד בספרים רבים אין מספר ועיין בשל"ה הקדוש מסכת שבועות).

ואם אמנם שגאונים הקדמונים עיינו בהם כאשר כתבנו. אכן הוא בבחינת עץ הדעת טוב ורע, וצריך קודם להיות נקשר בלב האדם האמונה החזקה השלימה ואהבת ה' ויראתו והכנעה ותשובה שלימה בכל עת וללמוד חכמה זו רק לשם ה' כאשר כתבנו. אבל אלו אשר המה חכמים להרע לעצמן ולהיטיב לא ידעו שידעו להיטיב מעשיהן בכל השלימות ויאכלו פגה תאנה בלא זמנה ועל כן יקוצר ימיהם ושנותיהם. אלהים הטוב יציל כל עמו ישראל מהם ומהמונם ועל הטוב יזכר שמו יתברך תמיד אמן.

או יאמר הכתוב נעשה אדם וגו'. כי הנה כבר כתבנו בחיבורנו זה (באופן ו' מפירושי פסוק בראשית) אשר האדם כלול מכל העולמות שלמעלה ושלמטה בסוד נשמתו וגופו, כי ארבע בחינות הנשמה. נפש, רוח, נשמה, ונשמה לנשמה, נלקחים מארבע עולמות. אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, וגופו נכלל מארבע יסודות. אש, רוח, מים, עפר, אשר כל הברואים מתחת גלגל הירח ולמטה אין אחד שלא נכלל מארבע יסודות האלו. והאדם הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה והוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה אשר מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. כי חיות כל הנבראים כל הכלולים בכח גופו מתקבצין אליו בעת עמדו לפני ה' בשיר ושבחה או בתורה ותפילה, ומתקשרין ומתדבקין ועולים על ידו לאל עליון קונה שמים וארץ, ומקבלין שם כל מיני שפע וברכה הראוי להם ויורדים על ידו.

עוד כתבנו למעלה אשר את השמים ואת הארץ, כלל הטפל לשמים והם בריות עליונים, והטפל לארץ כל ברואי יושבי ארץ. ועל כן אמר הקב"ה תוצא הארץ נפש חיה וגו' כי בבריאתה נכלל בה גם כח הזה. והוא דמיון המלך שממנה ממונים בתוך ביתו כל ממונה על דבר מיוחד, זה לכסף, וזה לזהב, זה על האוכלין, וזה על המשקין. ואחר כך אומר המלך לממונה על הכסף תן כך וכך כסף לאדם זה, ולהממונה על המשקין תן כך וכך משקין לאורחים אלו, ובודאי לא יצטרך לומר תן זה משלי כי הכל יודעים שאין להם מאומה ומה שנותנים הכל הוא של המלך. וכמו כן כאן בבריאת השמים והארץ נכלל כל אשר בהם בכח, ואחר כך אמר הקב"ה לכל אחד להוציא בפועל מה שיש בכוחו יהי מאורות ברקיע השמים. ישרצו המים שרץ נפש חיה, תוצא הארץ בהמה וגו', והכל יודעין שהכל כח הקב"ה ונתנו לו משלו.

ולזה אמר הקב"ה נעשה אדם פירוש שאמר לכל צבא השמים וצבא הארץ שכולם יתנו מחלקם לבריאה הזאת, היינו שעולמות שלמעלה יתנו מחלקם מכל עולם ועולם לבריאת נשמתו, והארץ ואשר עליה כולם יתנו מחלקם מארבע יסודות שלהם לבריאת גופו, והקב"ה עוד יוסיף נופך משלו הוא הצלם הקדוש שהוא המוחין המתחדשין בכל יום תמיד. והוא דמיון המלך שקרא לכל הממונים יחד ואמר לכולם נעשה דבר זה, כלומר שכולם יתנו מאוצר המוכן בזבולם והמלך בעצמו יתן מה שאין ביד הממונים, ובין הכל יהא נעשה דבר זה. וגם כאן מלך מלכי המלכים אמר לכל יצורי עולמים נעשה אדם שמכח כולכם המונח בתוככם מעת הבריאה, וממני מה שאוסיף עתה דבר חדש נעשה אדם על הארץ בריה חדשה כולל מן העליונים ותחתונים בכל הבחינות מגדול שבגדולים עד תחתון שבתחתונים, וגם מעשיו, הוא בבחינת כולל מעליונים ותחתונים, כי בארבעה דברים דומה למלאכי השרת ובארבע דברים דומה לבהמה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ח', י"א).

וזה בצלמנו כדמותנו בצלמנו רומז על התכללות מן העליונים, כי צלם אלהים הוא עליון שאין למעלה ממנו, כי הוא מוחין דגדלות הידועים (כמו שאיתא בעץ חיים שם) וכדמותנו הוא שידמה להקב"ה בכל אבר ואבר בבחינת אדמה לעליון וְהִדָמוּת הצורה ליוצרה כמו שכתבתי למעלה, וזהו בדברים הדומה למלאכי השרת. וגם וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה וגו' כלומר שירדו ירידה גדולה לקבל חלק מכל בחינות התחתונים עד הרמש הרומש על הארץ, וגם שירדו בכל בחינות התחתונים על ידי אכילה ושתיה ושאר דברים הדומים לבהמה. והכל למען יתקרב על ידו מבחינה התחתונה שבתחתונות אל צור העולמים ברוך הוא אשר לכוונה זו ברא תבל וכל יושביה.

ועבור זה ברא האדם אחר כל בריאת כל אשר בשמים ובארץ בכדי שכל אחד יתן מחלקו לבשר ודם הוא האדם על הארץ, שיחובר על ידו הארץ לשמים בבחינת הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. ועוד שצריך הבריח הזה להעשות לבסוף לראות היאך יעשה לפי מעשה הבנין אף שהכל גלוי לפניו, מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא. ואך סוף מעשה במחשבה תחילה כי כאשר לא יחוברו הקרשים אחד אל אחד על ידי הבריח לא היה מקום לבנין ובודאי קדמה המחשבה שתחובר הארץ לשמים על ידי הבריח הלז, ואחר כל הדבר האמור הנה דברי אלהים חיים במאמר הזה נכונים וברורים בפשט הכתוב והיא תשובה אמיתית לאפיקורסים שלא יאמרו במי נמלך עד שבאים מזה לכפירה כי לפי דרך זה לא נמלך כלל רק צוה להממונים לעשות תפקידו ויגזור אומר ויקם.

גם יאמר הכתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגו'. על פי מה שמבואר בדברי מרן איש אלהים מורינו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בספרו עץ חיים (פרק ה' משער טנת"א) בפסוק ויפח באפיו נשמת חיים שנפש האדם בעצמה הוא המנפח דוגמת אומן הנופח בכלי זכוכית, ועל ידי הרוח הנכנס בתוכה מתפשט חומר הזכוכית ונעשה כלי, ולפי הנפיחה של האומן כן יתרחב הזכוכית ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, כן הנפש שבאדם הוא דוגמת הרוח היוצא מפי אומן המנפח. ומלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו, הוא המנפח צורת הנפש, והנפש מתרחבת בתוך גולם הגוף ועושהו כדמותה וצלמה על מתכונתה ממש. כי הגוף אינו אלא נרתיק ולבוש אל הנשמה כמו בגדי אדם הנעשים לדמות הגוף בידים ובצואר וכדומה ואינם שוין אצל כל אדם והמה ארוכים וקצרים הכל לפי הגוף המוכן להתלבש בבגד ההוא, כן צורת הנפש נעשה לפי ערך הנפיחה הבאה מבורא כל עולמים אשר נופח נשמת חיים לכל בריותיו.

וזה עיקר הצורה והשכל שבכל איש ואיש, ונעשית ברמ"ח איברים ושס"ה גידים כנודע, ואף על פי כן משתנית בכל אדם ואדם כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ח.) הקב"ה טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו. וכדמותה נעשה הגוף שהוא כמו לבוש ונרתיק אליה הנעשה לקבל הצורה ההיא, ואף כל הקווים ורשימות שבגוף הכל הוא דוגמת צורת הנפש שבו כמו שאיתא בזוה"ק, אבל עיקר האדם הוא הצורה לבדה.

והנה במשל האומן הנזכר אף שכל הכלי הוא על ידי עשיית האומן לבד ואין לזולתו חלק בו מכל מקום מעשה ההפחה שלו נעשה בשיתוף אצלו בעת עשיית הזכוכית ובעת שנופח מתיעץ במחשבתו ובמעשה ההפחה שלו איך לעשות אותה אם לרחב אם לקצר כפי צרכו וכן להבדיל וכו' מלך מלכי המלכים הקב"ה. והנה אמרו חז"ל (בראשית רבה ח', ז') בנפשותן של צדיקים נמלך ואמר נעשה אדם, ולפי דרכנו הנה בכל נפש ונפש של כל אדם בעת שנופח בו נשמת חיים נמלך ונתיעץ עמה איזה אופן תהיה יצירתה אם להרחיב או לקצר. ועל זה אמר נעשה אדם כלומר שתתרחב ותתפשט ותעשה בדמות אדם ונמלך ונתיעץ עמה באיזה אופן אדם שתהיה וגם אומר לה נעשה אדם על יצירת הגוף כי אף שכל מעשה ההפחה של הנשמה שלו הוא, אף על פי כן אצל עשיית הגוף נחשב גם הנשמה לאומן העושה, כי היא המתפשטת בתוך גולם הגוף כדמיון הרוח מפי המזגג שעל ידו נעשה הכלי על שלימותה, ועל כן הקב"ה אומר אליה נעשה אדם מפני שיצירת גוף האדם על ידי שניהם נעשה.

ונודע אשר עיקרי רמ"ח האברים ושס"ה הגידים מצויר בשיעור קומה של יוצר בראשית, וכן הנשמה בדמות זה כנזכר והכל ברוחניות דק שאין שכל אדם תופסו, כי אין לו דמות הגוף ואינו גוף חלילה. ועל כן אמר בצלמנו כדמותנו שיהא נעשה הגוף על צלם ודמות יוצרו כביכול ברוך הוא ודמות וצלם הנשמה. ומפני זה הסכימו רבי ואנטונינוס (סנהדרין צ"א.) שמשעת יצירת הגוף במעי האם ניתן הנשמה באדם כי כל עשיית הגוף לא נעשה אלא על ידי הפחת הנשמה בו שיהא נעשה נרתיק אליה ועל כן לא יצויר שום דמות הגוף אם לא יהיה נשמתו בו.

והנה איש הנלבב והמשכיל מבין אשר אם כן הוא שעיקר האדם הוא הנשמה, והגוף אינו אלא לבוש אליה, ודאי שצריך לעשות מהעיקר עיקר, כי כל עיקר ביאתו לעולם הזה אינו רק בשביל זה. וכאשר בבוקר יעמוד תיכף יבין אשר עיקר עשיית כל היום צריך להיות בעסק מזון ולבושי הנשמה על ידי תורה ומצוות, וכל העשיות הצריכים אל הגוף, כולם אינו אלא טפלים ממה שצריך להחיות גם אותו, שיהיה עובד ה' על ידי זה, ותיכף כשיהיה לו על מזון אותו היום צריך להשליך הטפל ולעשות העיקר שיהיה לו במה לבוא אל עולם העליון לקבל פני מלכו שלא ליעול בכסופא שם.

ובענין זה שמעתי דבר נחמד בשם הרב הגאון המפורסם איש אלקים קדוש מוהר"ר שמואל שמעלקא האב"ד דק"ק ניקלשבורג על מאמר אדון החכמים (שיר השירים א', ט') לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. שאין לו פירוש לפי פשוטו, והיה דברו בזה, לפי שאנו רואין בכל טבע העולם שמין החי ימשוך למין הדומם וצומח וכדומה, אבל לא יצוייר שהדומם ימשוך את מין החי כמו למשל סוסים בעגלה הנה הסוסים מושכין העגלה לפי שהם חיים והוא דומם ולא יצוייר להיפך. רק פעם אחת היה היפוך בדרך הנס כשנטבעו פרעה וחילו בים סוף אמרו חז"ל (בילקוט רמז רל"ה) בפסוק (שמות י"ד, כ"ה) ויסר את אופן מרכבותיו וזה לשונם: והיו המרכבות רצות ונכנסות על כרחן וכו' עד דרך ארץ המרכבות נמשכות אחר הפרדים עכשיו מרכבות מושכות הפרדים וכו' עד כאן. והנה באדם אשר על הארץ ידוע שהנשמה שבתוכו היא חיה וקיימת כמאמר הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים. והגוף הנה הוא דומם ממש עפר מן האדמה ומהראוי להיות שהנשמה החיה ימשוך את הגוף הדומה לטבעה לכל צרכיה שלא יעשה כי אם מה ששייך לה וכאשר היה בדעת הראשונים שאמרו חז"ל (ברכות ל"ה:) שעשו תורתן עיקר ומלאכתן טפילה. כי הגבירו נשמתן על כח גופן והיה הנשמה מושך את הגוף אליה. ולא כן בדורות האחרונים שעשו מלאכתן עיקר ותורתן טפילה ונמצא נהפוך הוא אשר הדומם גוש העפר מושך את החיה שהוא הנשמה שבקרבו לתאותו וחמדתו וזה שאמר לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי כלומר שאתה נדמה לסוסים שהיו ברכבי פרעה שהיו המרכבות מושכים את הסוסים וכאמור.

בצלמנו כדמותנו. צריך להבין למה בבריאתו לא נאמר כי אם בצלם אלהים עשה אותו ולא נאמר בצלם ודמות אלהים. גם צריך לדעת מהו הצלם ומהו הדמות. ויתכן לומר כי הנה עיקר בריאת האדם היה בכדי לְהִדָמוֹת עצמו לבוראו ככל אשר יוכל, וכמאמרם בשוחר טוב (מזמור א') חזקיהו ברבי חייא אמר אשריהם הצדיקים שמדמין את הצורה ליוצרה ואת הנטיעה לנוטעה כו' עד כאן. ואמרו (בבראשית רבה ע"ט, ח') בפסוק (בראשית ל"ג, כ') ויקרא לו אל אלהי ישראל, אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים. ולהבינך ענין זה שיקרא אדם אלהים, הוא כי איתא בזוה"ק כמה פעמים (חלק ג', ע"ג.) אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד הוא, והענין הוא כי רמ"ח אברי האדם ושס"ה גידיו הן הן מכוונין לעולם הגדול הנקרא בפי החכמים שיעור קומה של יוצר בראשית כמאמר הכתוב (איוב י"ט, כ"ו) ומבשרי אחזה אלוה. כי על כן נקרא אדם מבחינת אדמה לעליון (ישעיה י"ד, י"ד) כמו שכתב בשל"ה הקדוש והוא הציור של כל העולמות שלמעלה ושלמטה בסוד נשמתו וגופו, ונברא ליחד ולקשר כל אבר ואבר מרמ"ח אבריו וכל שס"ה גידיו אל רמ"ח איברים ושס"ה גידים העליונים הרמוזים בשיעור קומה הנזכר, ויזכה להיות מרכבה אליהם ואז כאשר יהיה מקושר ומדובק ברמ"ח אברים ושס"ה גידים העליונים אשר הוא מכוון נגדם אז תוכל שיעור קומה עליונה להוריק ולהשפיע אליו כל טוב וברכה כאשר יוכל שאת וזה עיקר כיוון הבריאה להיטיב לברואיו.

ואולם הנה האדם הוא רחוק במרחק רב מיוצר בראשית ואיך יוכל להדבק אליו וליעשות מרכבה לקדושתו, ולזה הנחיל הקב"ה את התורה לעמו ישראל בקדושתו ויש בה רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח אברים, ושס"ה לא תעשה כנגד שס"ה גידים והיא מיוחדת ומקושרת ברצון אין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד שכל ענינה הוא רק רצון אין סוף ברוך הוא שיעשה האדם זו המצוה ושלא יעשה עבירה זו. וכשמקיים אדם מצות בוראו בשלימות לבבו באהבה ויראה הנה מיחד האבר אשר עושה בו מצוה זו לרצון הקב"ה הנעלם במצוה הזו, ומגרש מאבר הזה כל בחינת הרע והסטרא אחרא והתאוה שהיה נשרש באבר הזה כמו שכתב בשערי קדושה למורינו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל. למשל כאשר מניח תפילין על היד הנה מיחד ומקשר אבר היד לרצון הבורא ברוך הוא שצוהו לעשות מצוה זו, ונתגרש מיד הזו כל בחינת הרע שמושרש בו, ורק כשהוא עושה המצוה כראוי לעשות מצות קונו. וכן בכל רמ"ח מצוות שהם כנגד רמ"ח האברים בכל אבר ואבר שעושה בו המצוה בראש או ביד, או ברגל, או בפה, או באזנים וכדומה מיחד אבר זה לרצון אין סוף ברוך הוא.

ובזה אמרתי טעם למה שאמרו ז"ל (סנהדרין נ"ט.) עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה. כי עסק התורה הוא בבחינת נשיקין, כי כאשר לומד התורה בדחילו ורחימו אז נפשו יצאה בדברו ומקשר ומדבק נפשו לה' אל עליון בבחינת אתדבקות רוחא ברוחא, ולכן אמרו (פאה פרק א' משנה א') ותלמוד תורה כנגד כולם כי כל המצוות, הדבקות הוא באבר אחד מאברים הגשמיים, ולא כן בעסק התורה שמדבק את נפשו נפש החיונית שבו לרצון אין סוף ברוך הוא הנעלם בתורתו. והוא כעין בחינת כלל כלול מכל אברי הגוף ולכן גדלה כנגד כולם.

וזה בישראל שהקב"ה חפץ בדביקותם ולא כן בעכו"ם שנעתרות נשיקת שונא. והוא משל לאיש הכפרי שבא בזוהמת פיו לנשק המלך בנשיקות פיו ודאי המלך ידחהו לחוץ ולו משפט מות שקרב אל המלך אשר לא כדת. וכמו כן עכו"ם שעוסק בתורה שבא לנשק המלך ודאי חייב מיתה לשמים. ובזה מוסר השכל גם לאחינו בני ישראל הבאים ללמוד תורת ה' איך ייראו ויפחדו ברתת וזיע ברעד וחלחלה לומר איך באתי לדבק עצמי בקוני ואני מלא מכל זוהמת טינופת הבלי הזמן ותענוגיו ופן לא יוכל אל עולם ברוך הוא לסבול דביקות נשיקות הבלי פי אשר לא מוטהרים כדת לבוא אל המלך פנימה. ועל כן כתבו חכמי האמת שצריך להתוודות על חטאיו ולחזור בתשובה לפני בוראו קודם לימוד התורה, ואז על ידי התשובה הראויה אם הוא באמת לאמתו יטהר גופו ונפשו מעט שיהיה ראוי לבוא לפני המלך ברחימו ודחילו סגי, וכן בכל מצוה ממצוות ה' צריך להרהר בתשובה מקודם באמתת לבבו שיהיה ראוי לדבק אבריו לאור ה'. וכמו כן במצוות לא תעשה המכוונים כנגד שס"ה גידים, הנה כאשר ישמרם בטהרה בקדושה ובזיכוך, אז יוכל רצון אין סוף ברוך הוא המזהירו על זה, לשרות על גידיו שיהיה כלי מוכן לקבלת הקדושה והטהרה.

וזהו שאמרו אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד. כי התורה ברמ"ח מצוותיה ושס"ה לא תעשה היא היא המקשרת ומיחדת את ישראל לקונם, במה שמדבקים עצמם ברצון אין סוף ברוך הוא הנעלם בה, והיא מכוונת לרמ"ח איברים ושס"ה גידים עליונים בבחינת שיעור קומה של יוצר בראשית הידוע ליודעי נסתרות, ועיקר כוונה זו כי בהיות האדם מקושר ומדובק בקונו יוכל להשפיע עליו כל טוב שפע וברכה. וכאשר ירחק ח"ו מקונו הנה עוונותיכם היו מבדילין ביני וביניכם וצנורות השפע מתקלקלין ונשברים ויורד מהן להאי שפחה בישא בחינת עכו"ם והסטרא אחרא והרע.

וזה בחינת וצדיק יסוד עולם יסוד הוא בחינת המשפיע כי הצדיק הזה כאשר מקבל השפע וברכה לא למענו לבד מקבל זה כי אם לכל העולמות העליונים ותחתונים הכלולים בכח נשמתו וגופו כאשר כתבנו בחיבורנו זה למעלה. ולכן אמרו חז"ל (בראשית רבה ע"ז, א') בזה הלשון: אין כאל ישורן וגו' ר' ברכיה בשם ר' יהודה בר' סימון אמר אין כאל ומי כאל ישורון הנאים והמשובחים שבכם. אתה מוצא כל מה שהקב"ה עתיד לעשות לעתיד לבוא הקדים ועשה על ידי הצדיקים בעולם הזה הקב"ה מחיה מתים ואליהו מחיה מתים, הקב"ה עוצר גשמים ואליהו עוצר גשמים וכו' עד כאן. כי כאשר האדם מקשר ומזכך מלא קומתו מראשו ועד רגליו כל אבר ואבר וגיד וגיד שיהיו מרכבה לאל עליון ואין שום מסך מבדיל בינו ובין קונו, הנה הקב"ה משפיע על ידו כל השפע והטובה הראויה לבוא לעולם ועושה נפלאות ונסים על ידו והכל בכח ה' המאיר בו ושורה בכל אבר ואבר שבו. ועל כן אמר יעקב אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים להיות שעל ידו יורד כל הברכות והשפעות לכל התחתונים בבחינת הצנור.

וזה שאמר הכתוב (תהלים פ"ב, ו') אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם שיעשו כולם בבחינת אלהים בתחתונים להשפיע כל מיני שפע וברכה וזה בחינת מדמין הצורה ליוצרה כי מדמין עצמם לקונם ליחד כל האברים וגידים אליו ולגרש מאתם כל חלק הרע והסטרא אחרא לבל יחסר ממנו שום אבר, רק יהיה שלם עם ה' אלהיו ברמ"ח איברים ושס"ה גידים דמיון יוצרו יוצר בראשית כביכול ברוך הוא וברוך שמו. ועל כן אמר בפרקי דר' אליעזר (פרק י"א) עמד על רגליו והיה מתואר בדמות אלהים ראו אותו הבריות ונתייראו כסבורין שהוא בוראן וכו' עד כאן. וכן אמרו (בבראשית רבה ח', י') טעו בו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש. הכל סובב הולך לדברינו כי רמ"ח אברי האדם ושס"ה גידיו רומזים לבחינת עולם הגדול שיעור קומה של יוצר בראשית, וכשמיחד אבר באבר וגיד בגיד נמצא כולו מודבק בשכינה ומגורש מאתו כל בחינת הסטרא אחרא והקב"ה משפיע על ידו כל ברכות וחיי עולם ונעשה בבחינת אלוה בתחתונים.

והנה כל הגדולה והכבוד הזה הכל הוא על ידי המוחין שבראש האדם אשר על ידו מבין האדם כל דבר איך לְהִדָמוֹת הצורה ליוצרה ולפרוש מכל מיני מחשבות וערמות היצר הרע ולדבק בטוב. והנה המוחין נקראים על שם הצלם כמו שמפורש בעץ חיים (שער מוחין דצלם פרק א'), וזה שאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, כלומר לחבב האדם שיברא בצלם בכדי שיוכל לְהִדָמוֹת עצמו לבוראו בכל אבריו וגידיו כבחינת יעקב אבינו להקרא אל אלהי ישראל. ועל כן בבריאה לא נאמר בדמות כי אם בצלם אלהים כי לא נברא כי אם בצלם שעל ידי הצלם יוכל לְהִדָמוֹת לבוראו בכל מיני מדות טובות לקשט ולזכך מלא קומתו כאמור.

ועל ידי זה וירדו בדגת הים ובעוף השמים כי כשאדם מדמה עצמו לקונו אז כל הבריות יראים ממנו כנאמר למעלה ראו אותו הבריות ונתייראו, ונאמר (דברים כ"ח, י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וייראו ממך כי כשמיחד אבריו לה' אז השכינה שורה עליו מראשו ועד רגליו. ולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה ח', י"ב) ורדו בדגת הים אם זכו ורדו, לא זכו ירדו, את שהוא בצלמנו כדמותנו ורדו את שאינו וגו' ירדו. ממש כדברים האמורים כי לא תשלוט שום חיה או בהמה על האדם אם עוד ידמה לקונו אף באבר אחד ממנו, וכאשר תסיר מאתו דמות אלהים מכל וכל על ידי התקרבותו לבחינות הסטרא אחרא והרעים בעבירות רעות ובהתעסקו הרבה בדברים שדומה לבהמה מאכילה ושתיה ומשגל, אז נעשה בבחינת רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ב', כ"א) ותשלוט עליו כל אשר בארץ כמאמר חז"ל (שבת קנ"א:) אין חיה שולטת על האדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה, והכל לטעם האמור.

ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו'. הנה אחרי דרך שביארנו למעלה במאמר נעשה אדם יקשה כאן לכאורה למה אמר כאן לשון יחיד, אבל אין כאן אפילו ריח קושיא כי גם למעלה במקום שהוציאה הארץ נפש חיה למינה והשריצו המים למיניהם, בכולם נאמר אחר כך ויעש אלהים ויברא אלהים, כי כבר כתבנו שהארץ לא הוציאה כי אם מה שהניח הקב"ה בה הכח להוציא המינים האלו, וכן במים ובימים כן, ונמצא שלא נעשה שום עשיה משום דבר בעולם כי אם ה' בכוחו הגדול באמרי פיו יתברך הוא עשה כל הנעשים על ידי כחו שהניח בארץ ובמים לבריאת אלו. וכן כאן הנה בעת אמירה להם אמר לכולם בלשון רבים שיתנו כל אחד ממה שממונה עליו מכח ה' שהטביע בכל אחד לבריאת האדם בכח טבע המין הזה כדי שיתחברו כולם לאדם, אבל באמת לא נתנו כולם כי אם כח ה', וה' אחד הוא שבראו יצרו אף עשאו ולכן אמר בלשון יחיד ויברא אלהים את האדם בצלמו וגם לפי שעיקר בריאת האדם ומעלתו הוא הצלם אלהים שנברא בו, וכמאמרם ז"ל (אבות ג', י"ח) חביב אדם שנברא בצלם ועל ידי זה יוכל לְהִדָמוֹת עצמו לבוראו, ולכן הזכיר העיקר לבד מה שבראו בצלם אלהים.

בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם. לכאורה המקרא הזה סותר עצמו בתוך כדי דיבור. ברא אותו משמע שלא ברא כי אם אחד, ותיכף אומר ברא אותם הרי כאן שנים, והוי ליה למימר כאן וכאן או אותו או אותם. וכבר עוררו חז"ל בזה (ברכות ס"א.). והנראה לומר בזה כי הנה כבר כתבנו שהאדם נכלל מכל בחינות עליונות ותחתונות וכל אחד נתן מחלקו מה שבכחו לבריאת אדם הלזה בכדי לכללו מכולם. וידוע אשר בבחינת מדות עליונות הנקרא אדם העליון בסוד הכתוב (יחזקאל א', כ"ו) דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, והמה הצורות הקדושים והפרצופים הנפלאים הידועים למעמיקים ברזי התורה הנה יש בהם בחינות שונות וכולם נכללים מחסד ודין בחינת ימינא ושמאלא, והצורות העליונות הקרובים אל הקודש אשר לא נתרחקו עדיין ממאצילם, הימין ושמאל הנכלל בהם המה מיוחדים בתכלית היחוד והיו לאחד ממש, ושם גם הדינים המה רחמים פשוטים עד מאוד ולא נקראו דינים כי אם על שהם שרשים לבחינת הדינים שלמטה מהם אשר שם נעשו דינים גמורים. ומשם משתלשל ויורד בבחינות שונות עד הגיעם לבחינת תפארת ומלכות הנקראים זו"ן, ושם נעשה בבחינת דו פרצופין תפארת חסד ומלכות דין, אף שגם כל אחד מאלו כלול מחסד ודין עם כל זה שורש התפארת חסד, ושורש מלכותא קדישא דין, ונעשו בבחינת שני פרצופים מחולקים עד היות שורש שניהם למעלה מיוחדים בתכלית היחוד. בעל הרצון יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים כן היה רצונו שישתלשלו למטה עד הגיעם בבחינת זו"ן.

וזה ענין בצלמנו כדמותנו שאמר הכתוב. כי חפץ הקב"ה לצייר באדם הלז כל בחינת שיעור קומה הידוע מצורות העליונות עד הצורות הקדושות התחתונות, וברא בו כל בחינת ימין ושמאל, בחכמתו אשר בראשו וברצון לבו לנטות לקו הימין או לקו השמאל, ושם מיוחדים בתכלית היחוד. וזה בצלמנו. כי זה הוא צלם אלהים הרומז על המוחין הידועים הנכללים מימין ומשמאל ומיוחדים בתכלית היחוד. וכדמותנו, רומז על דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, ותפאר"ת אד"ם לשבת בי"ת בית המלכות בחינת זו"ן וכן האדם נברא זכר ונקבה דיוקן יוצרו, והכל משל למה שלמעלה.

אבל למעלה חלילה וחלילה להרהר בשום גוף וגויה או בשום דבר גשמי. כי אין לו דמות הגוף ואינו גוף, ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ', כ"ה). ושם בחינת זו"ן הוא בחינת ימין ושמאל כאשר כתבנו, וגם הם בחינת משפיע ומקבל כידוע ליודעי נסתרות אלהינו. ובזה יבוא הכתוב כאן כמין חומר כי אחרי שכולם נתנו מבחינתם לאדם הזה הנה בחינה הנקראת צלם אלהים ברא אותו לבד, כי המוחין האלו מיוחדים בתכלית היחוד, וכנגדם באדם גם כן מיוחדים לאחד ובחינת זכר ונקבה הוא בחינת זו"ן אשר כבר נפרשו בבחינת דו פרצופים הם ברא אותם בחינת שנים זכר ונקבה ודו פרצופים כדמותם, כי נתנו כולם מחלקם לבריאה הזו הכל כמדובר.

ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו וגו'. צריך להבין כפל הצווי פרו ורבו ומלאו את הארץ. ואולי פרו ורבו ירמוז על עיקר תולדותיהם של צדיקים שהוא מעשים טובים, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל', ו'). כי על ידי מעשים טובים של הצדיקים נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא, ומזה באין הנשמות לעולם. ועל זה אמר קדוש ה' האר"י ז"ל בשיר השבת שלו (בפיוט אזמר בשבחין) קריבו שושבינין עבידו תיקונין לאפשא זינין וכו' למעבד נשמתין ורוחין חדתין. כי המה שושבינין דמלכא ומטרוניתא ובכח מעשיהם הטובים עושים התיקון השלם להביא הנשמות לעולם והוא תולדותיהם ממש כי מכוחם באו.

וגם ידוע מדברי האר"י ז"ל שצריך לקיים מצות פריה ורביה בתורה שלא יהיה שכלו עקר שאינו מוליד אלא יראה לחדש בכל יום איזה חידוש בתלמוד תורה. ונראה שעל כן אמרו חז"ל (עבודה זרה י"ט.) אמר רבא בתחילה נקרא התורה על שמו של הקב"ה שנאמר (תהלים א', ב') כי אם בתורת ה' חפצו ולבסוף נקראת על שמו שנאמר (שם) ובתורתו יהגה יומם ולילה. ולכאורה במה קנאה לבסוף להקרא על שמו, ואך כיון שבתורתו יהגה יומם ולילה ודאי אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש ומחדש בשכלו בכל יום תמיד חידושי התורה, ונמצא אשר הוא שלו ממש מה שיגע והמציא בשכלו, אף שהכל מאת ה' הוא אכן הקב"ה ברוב חסדיו מעלה עליו כאילו עשה זאת בעצמו להיות נהנה מיגיעו. ועל שתים אלה אמר פרו ורבו. רבו גימטריא רז עם הכולל לרמז על חידושי רזין דאורייתא בכל עת. ופרו ירמוז לפרות להרבות הנשמות בעולם על ידי מעשים טובים. ותולדות האלו הכל בשמים ממעל. ואחר כך צום על תולדות הארץ כפשוטה להוליד בנים ובני בנים לקיום המין להרבות צבאות ה' בעולם, וזה אמר ומלאו את הארץ, למלאות הארץ התחתונה להרבות דמות וצלם אלהים בארץ, ועל כולם היתה הברכה קודם, כאומרו ויברך אותם אלהים ברכת שמים ממעל וארץ מתחת להרבות תולדות השמים ותולדות הארץ.

ובזה נכון מאמר חז"ל (יבמות ס"ה:) האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה, ר' יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו. גמרא מנא הני מילי אמר ר' עילאה משום ר' אלעזר בר' שמעון אמר קרא (בראשית א', כ"ח) ומלאו את הארץ וכבשה, איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש וכו'. ולא סיימו חז"ל לבאר איך יתרץ התנא קמא הכתוב אומר ויברך אותם ויאמר להם פרו ורבו מפורש דאמר אל שניהם. אכן לדברינו, אשר פרו ורבו יאמר על תולדות השמים על ידי מעשים טובים, ובזה השווה הכתוב אשה לאיש. כי גם הם יכולין לגרום במעשיהן הטובים להולדות הנשמות כמו שאמר הכתוב (שם י"ב, ה') ואת הנפש אשר עשו בחרן ואמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"ד) אברהם מגייר אנשים שרה מגיירת הנשים. כי ממחשבת אמת לשם ה' בעת הזיווג כשאין האשה מתעברת ממנו נעשה מזה נשמות הגרים או נשמות בעלי תשובה כידוע מדברי האר"י ז"ל. ובזה היה אברהם מגייר האנשים ושרה את הנשים. עבור כן טב למיתב טן דו (קידושין מ"א.) כי לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מ"ה, י"ח) וכשתנשא לאיש עושים פרי למעלה כנודע.

ועל זה ויברך אותם ויאמר להם, כי על שניהם נאמר. אבל ומלאו את הארץ הכתוב אחר זה שהוא להרבות תולדות התחתונים, אמר הקרא וכבשה. לדרוש שלא נתחייב בזה כי אם איש שדרכו לכבוש ולא האשה. ואפשר גם ר' יוחנן בן ברוקה לא אמר רק על כיוון הזה שעל שניהם הוא אומר פרו ורבו להיות גם נשים יעשו חיל באפרתה לביאת הנשמות בעולם, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וזה שאמר הכתוב (בראשית ט"ז, א') ושרי אשת אברם לא ילדה לו פירוש מה ששייך לו לבדו ואין לאשה חלק בו זה לא הולידה, אבל מה שהיתה הצווי על שניהם הנה על שניהם אמר ואת הנפש אשר עשו בחרן.

או יאמר הכתוב פרו ורבו על דרך ברכת יעקב אבינו ע"ה לבנו ליוסף שאמר לו (שם מ"ט, כ"ה) מאל אביך ויעזרך וגו' עד ברכת שדים ורחם. ופירש רש"י שדים ירה יירה מתרגמינן אישתדאה ישתדי אף כאן שדים על שם שהזרע יורה כחץ כלומר יתברכו המולידין והיולדות שיהיו הזכרים מזריעין טיפה הראוי להריון וכו'. והוא על דרך אומרם ז"ל (נדה מ"ג.) כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מזרעת, ולזה אמר פרו ורבו כי לא יכלו לפרות כי אם שיהיה ורבו שהוא מלשון רובה קשת שהוא ענין זריקה בחינת מורה כחץ ולזה ברכם בשניהם.

ובדרך הרמז נעלה ענין זה ביותר בסוד אומרם בתיקוני זוהר (ס"א.) פתח ואמר זרקא מקף שופר וכו' אנת איהו מארי דקירטא דרעיא דאזיל בעאנא בגין דובין זאבין וחיוון בישין דקא אתיין למיכל עאנא, ארחא דיליה למהוי קורטא בהדיה לזרקא אבנין לגבייהו וכו' עד כאן. וזה אמר פרו בבחינת עץ עושה פרי למעלה והוא באופן שיהיה ורבו שיהיה כוחך גדול לזרקא אבנין לגבייהו וכאמור.

ובדרך רמז ירמוז אומרו ומלאו את הארץ וכבשה על דרך אומרם ז"ל (דברים רבה א', ה') דבר אחר אילו אחר אומר הבל הבלים היו אומרים זה אין לו פרוטה לאכול והוא אומר הבל הבלים, אלא שלמה שכתוב בו (מלכים-א י', כ"ז) ויתן שלמה את הכסף בירושלם כאבנים לזה נאה לומר הבל הבלים וכו' עד כאן. וכמו כן בכל תאוות עולם הזה כי מי שלא ישיג מתענוגי עולם הזה וקניניו ואוכל לחם צר מחמת חסרון כיסו להיות הכיס רֵק ואין בו, בזה לא יוודע כי הוא ממאס בתענוגי העולם כי אפשר אילו היה לו היה מרחיב פיהו וימלאהו. אבל כשאדם ישיג מהצלחת עולם הזה ויודע כל מהותם וחפצם, ואף על פי כן כובש תאוות לבו וממאס הבלי עולם הזה בכח שכלו אשר בקרבו להיותו מבין שהוא תכלית הבל הבלים, וזה מעשה בהמה כסוס כפרד למלאות כריסו ובטנו בחפצי עולם הזה ולא יוכר מותר האדם מן הבהמה כי אם כאשר ישבר תאות לבו, ולא יאכל וישתה כל מה שהלב חומד כי אם בדרכה של תורה פת במלח ומים במשורה בה יוודע כי עשייתו הוא לשם ה', וממליך וממשיל את ה' על כל אבריו וגידיו לשבר תאותם אשר בקרבם ולא יעשו כי אם כחפץ ה' בדרכי התורה.

ואפשר לזה אמר הכתוב (דברים ח', ט') ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה. פירוש שלא תאכל בה לחם לצד מניעת השגת דברים הטובים ממנו עבור מסכנות הארץ שלא תשיג בה מתענוגי עולם הזה ומחמדיו, לא כן, כי לא תחסר כל בה ותוכל להשיג בה כל חפציך מקטן ועד גדול, אם לא לאשר כי לה' המלוכה ומושל בכל אשר בך ופן תאכל ושבעת ושכחת את ה' חלילה. על כן עיניך בראשך יהיו לעבוד את ה' אלהיך עבודה שבלב להכניע תאוות מורשי לבבך מחמדת עולם הזה, אבל הכל בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. אם יהיה לך רוב כל ואף על פי כן תאכל לחם זו היא עבודה הניכרת אשר תעשה לשמי. וזה אמר כאן הכתוב ומלאו את הארץ פירוש שתמלאו בכל טוב הארץ בהשגת מחמדי עולם הזה ותשוקתה, ואף על פי כן וכבשוה לכבוש את כל תאוות לבו תחת ידו, ולא יאכל כי אם פת במלח ומים במשורה. ואז יוודע אמיתיות לבבו כי חשקה נפשו לדבק בה' אל עליון קונה שמים וארץ ועובד עבודתו מרוב כל בשמחה כאמור.

ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' עד לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ וגו' את כל ירק עשב לאכלה. שינה לכתוב באדם לכם יהיה לאכלה ולא כן גבי חיה ועוף. כי הנה כל בחינת האכילה לא ניתן באדם כי אם בכדי להעלות הניצוץ הקדוש המונח בתוך המאכל ההוא המחיה אותו אל מקום שורשו אשר בשמי השמים, ועל ידי זה יתוקן הדבר ההוא ויתקרב הארץ ומלואה למלך עולם ברוך הוא וברוך שמו. וכבר הארכנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת (ועיין שם שורש הה' ענף א' וב' ובחלק שני דרוש השביעי ובשארי מקומות) וכתבנו שם אשר באדם אשר כוחו יפה בזה להעלות הניצוצות ההמה בכח כוונתו ובשבירת תאותו לה', הנה כל המאכלים וחפצי עולם הזה מתאוים ומצפים עת בואם אל האדם הלזה, שעל ידו יתעלו לשמי השמים בדרך מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא, ואין האיש הלזה צריך לטרוח כלל לבקש הדברים ההם כי הם מחפשים ומבקשים אותו ומזדמנין לפניו לתקנם ולהעלותם.

ועל כן אמר בן זומא (ברכות נ"ח.) ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני. כי ממילא היה מזדמן אליו כל הדברים הנזכרים לו בלי טרחא ויגיעה להנאתם. ועל כן אמר כאן הכתוב הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' כלומר בזה האופן אני נותן לכם כל אלה אשר לכם יהיה לאכלה שממילא יהיו לכם לאכלה לבלתי תצטרכו לדאוג ולרדוף אחריהם ויהיו מזומנים לפניכם בעת אשר תצטרכו, ואך באופן שיהיה לאכלה ואמרו חז"ל (פסחים נ"ב:) לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד, כי האוכל למלאות בטנו ותאותו הנה מפסיד הניצוץ הקדוש ההוא המחיה את המאכל ומורידו עד שאול תחתית ולא ירום ראש להתקשר אל צור מחצבתו, אבל כשיהיה על צד התיקון לכם יהיה בשמחה ובנחת לאכלה שיחפצו ויזדמנו בעצמם מאוד שתאכלו מהם. וזה הכל באדם המתקנם ולא כן בחיה ועוף, כי לא יעלו שום ניצוץ בעצמם רק בהגיעם לאדם לעבודה או לאכלה, אז על ידי האדם נתקן שורש הניצוץ אשר היה במאכלה, אבל באכילת החיה לא יתאוו ויחפצו הניצוצות לאכילתם ולא יזדמנו לפניהם בעצמם בשמחה ולכן לא אמר רק את כל ירק עשב לאכלה לומר גזירת מלך הוא שימשלו החיות ועופות בעשב השדה לאכלם בכדי שבמעט מעט יתוקנו על ידי האדם אבל הם לא יתאוו ויחפצו לזה כאמור.

וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אמרו חז"ל (בראשית רבה ט', ח') והנה טוב זה מדת הטוב, מאד זה מדת יסורין שעל ידיה הבריות באין לחיי העולם הבא. וצריך להבין דבריהם בזה. כי הנה הן אמת אשר אם יחטא האדם וצריך לו לקבל יסורין למרק גופו ולזכך נשמתו לבוא על ידי זה לחיי העולם הבא ודאי טובה גדולה הוא לו מאת האל, כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (אבות ד', כ"ב), ויפה לו לקבל כל יסורי עולם הזה ולבוא על ידי זה לחיי עולם הבא. אבל ודאי כאשר לא יחטא האדם כלל ומנעוריו יעסוק בתורה ובמצוות ה' כראוי ולא יצטרך ליסורי עולם הזה, וגם יבוא לחיי העולם הבא, ודאי אשר הקב"ה יקבל נחת רוח יותר מזה כי יהיה טוב לו בעולם הזה ובעולם הבא, וכי ח"ו ברא הקב"ה העולם הזה רק לייסר בו האדם ביסורין הלא נאה לבעל החסד האמת להנחיל לידידיו שתי העולמות עולם הזה ועולם הבא, ובפירוש אמרו כן חז"ל (בראשית רבה ח', א') ר' יוחנן פתח אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך אם זכה אדם אוכל ב' עולמות שנאמר אחור וקדם וכו' עד כאן. ונמצא אשר בודאי טוב החסד האמת שינחול האדם ב' עולמות. ואך אם כבר חטא האדם גם זה טובה הוא לו שיקבל יסורין.

והנה ידוע אשר מאוד, יורה על גודל הטבת הטוב במאוד מאוד, ולפי זה בהיפך היו צריכין חז"ל לומר דבריהם טוב זה מדת יסורין, ומאוד זה מדת הטוב, כי מדת הטוב הוא הוא הטובה הגדולה עד מאוד לנחול אדם ב' עולמות. ויתכן לומר בזה על פי מה שכתבו חז"ל (יומא ס"ט:) אמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה, משה אמר האל הגדול הגבור והנורא וכו', אתא דניאל ואמר עכו"ם משעבדין בבניו איה גבורותיו ולא אמר הגבור וכו', עד אתו אינהו ואמרו אדרבה הן הן גבורותיו וכו' עד כאן. כי זה גבורה גדולה וחזקה לראות בצער אדם החביב עליו ולשתוק. והנה למשל אדם המצוה לרופא לחתוך אבר מבן יחידו החביב עליו במאוד ולרוב רחמי האב על הבן ויודע אשר אי אפשר לו כלל לעמוד בשעת מעשה ולראות בהפלגת צער בנו, אך הנה גדלה עליו חיבת בנו לאשר יודע שזאת היא רפואתו ואם לא יעשה לו עתה זאת חלילה יפול עוד לחולי יותר, ואז הוא הולך מהבית ומצוה להרופא לעשות כך לבנו והוא לא יראה זאת בעיניו. וזה שייך באדם אשר על הארץ שיוכל להמלט שלא יראה זאת בעיניו, ולא כן בבוראנו ברוך הוא וברוך שמו אשר עיניו משוטטות בכל הארץ ולית אתר פנוי מניה, ומוכרח לראות ולהביט בצער בניו היקרים שמשעבדין בהן האומות, וזאת היא גבורה גדולה וחזקה במאוד לראות זאת ולשתוק ולהאריך אף לרשעי האומות עד עת בא קיצם.

וכל זה הוא כי כל כך גדלה אהבתו ורוב טובו וחסדו על עמו ישראל, ויודע שזה טובה גדולה היא להם להחיותם להיטיב אחריתם סובל עתה הצער המופלג הזה כביכול ברוך הוא וברוך שמו בכדי שיוכלו לקבל הטובה השלימה בסוף הימים. וזה אשר קובל הקב"ה ברוך הוא וברוך שמו על ידי עבדיו הנביאים ואמר (ירמיה ב', י"א) ועמי המיר כבודו בלא יועיל כלומר שעמי מחליפים להיות יוכר כבודי בזה שאיני מועיל להם להושיעם מיד אויביהם בבחינת הן הן גבורותיו, ובאמת לא אחפוץ בזה ועיקר הכבוד הוא להיות כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו שיתגלה ישועתי לעין כל ולא שאכבד בזה שאני כובש צערי לראות בצרתם. אשר על כן הנה בתחילת בריאת שמים וארץ צפה הקב"ה בכל אלה וברא העולם בחסד האמיתי כמאמר הקרא (תהלים פ"ט, ג') עולם חסד יבנה וראה מדת הטוב שיעשה בעולם ועוד טובה על טובה שיסבול צערם ודוחקם בכדי להיטיב להם. וזה וירא אלהים וגו' כלומר שראה והנה טוב הטובות שיעשה בעולם במדת הטוב, ועוד טובה נפלאה מאד שיעשה במדת היסורין אשר כביכול בצרתם לו צר כדי שיטיבם לעולמים הכל כנאמר.

או ירצה לפי דבריהם ז"ל לומר והנה טוב מאוד כי ודאי אשר הקב"ה יחפוץ יותר שיאכל האדם העולם הזה והעולם הבא בנחת ושמחה, וכמה וכמה זכו לשתי שולחנות בתורה וגדולה כאחד, כמו שאיתא בדבריהם ז"ל (גיטין נ"ט.). ואך אם יודע באדם שלא יוכל לקבל רוב טובה בדרך אומרם (ברכות ל"ב.) בפסוק (דברים א', א') ודי זהב, וזה לשונם: כך אמר משה לפני הקב"ה בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא שגרם להם לעשות העגל, משל אומרים אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר וכו', וכן הוא אומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו' עד כאן. ונודע מחקר החכמים אשר גדול ניסיון העושר מניסיון העוני. מוכרח הקב"ה להתנהג בדבר שהוא טוב לפני אדם הזה. ומאד הוא אותיות אדם ולזה אמר והנה טוב מאד פירוש שהקב"ה עורך הטוב מה שהוא טוב לאדם הזה, ולפעמים טוב לו בחינת היסורין ומייסרו הקב"ה באהבתו כי את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג', י"ב) ונגדו זה הוא טוב מאד והבן. אבל באמת בוראנו ברוך הוא וברוך שמו חפץ חסד הוא להנחיל לעולמו שתי שלחנות עולם הזה ועולם הבא ויהיה מודה ומשבח עליו לה' ולעבדו על ידי זה בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

גם יאמר וירא אלהים וגו'. כי נודע אשר הארת הנוקבא הוא משלשה מילואי הוי"ה יתברך ע"ב מאבא. ס"ג מאימא. מ"ה מזעיר אנפין. והיא אינה מקבלת כי אם המילואים לבד שמספרם הוא גימטריא ק"ב בסוד אומרם ז"ל (תענית כ"ד:) חנינא בני די לו בקב חרובין וכו' כי חנינא עם הכולל גימטריא ק"כ והוא ק"כ צרופי אלהים. והנוקבא הנקראת אלהים מקבלת אורות הק"ב הללו וזה מיתוק לדיני אלהים כי אורות הק"ב הללו עם אותיותיהם עולים ק"כ הממתקים לק"כ צרופי אלהים (עיין בדברי האר"י ז"ל בכוונת חג השבועות) והנה ק"ב גימטריא ו' פעמים טוב כי על ידי הארה הזו הבא משם הוי"ה ברוך הוא סוד הטוב והחסד, נתמתק בחינת הששה קצוות שבה ששת ימי הבנין בבחינת הטוב. ולזה אחר ו' פעמים טוב הנאמרים בתורה בששת ימי בראשית אמר הכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב וגו', כי אלהים ראה והביט בכל אשר נעשה והנה טוב פירוש שגם הוא נעשה על ידי זה בבחינת הטוב, כי קיבל אורות הק"ב הללו שמספרם ו' פעמים טוב ובאותיותיהם עולים ק"ך הממתיקין לק"ך צרופי אלהים.

או יאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. על פי המבואר בזוה"ק (נשא קכ"ט:) תאנא לא סתים האי עינא לא נאים ולא אדמיך והוא אשגח על כולא ומאשגחותא דהאי עינא מתקנא כולהו וכו' ובגין כך אקרי עינא פקיחא כו' עינא דהוא קיומא דכולא, ועל האי כתיב טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך דהאי אתקרי טוב עין ומניה מברך לכולא וכו' עד כאן. ולזה אמר וירא אלהים את כל אשר עשה כלומר שהביט וראה כל אשר עשה ונעשה על ידי זה טוב מאוד בכל הדברים שבעולם כי הוא הטוב עין האמיתי, ומניה מברך לכולא כאמור.

גם ירמוז על הענינים הידועים בכוונת הציצית שהם מילוי שם הקדוש אהי"ה ורבוע שם מ"ה. והנה שם אהי"ה מרומז על שם הטוב כי שם הוא הטוב האמיתי בלי שום תערובת הרע כידוע, ושם מ"ה רומז על שם אדם מספר מ"ה. ועל כן כיון שהסתכל וראה ה' בעולמו נעשה טו"ב מא"ד, טוב ממילוי אהי"ה גימטריא עין ורבוע מ"ה מספר אדם שהוא מאד גימטריא עין, עיין בשער הכוונות (דרוש ז' בענין הציצית) דכשתסיר מאהי"ה דמילוי ההי"ן הפשוט אותיות המילוי בגימטריא ק"ל כמספר עין. ישארו ואז כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון ועל ידי זה מתיחדים כל המאורות יחוד גמור כמו שכתוב בכוונות האר"י ז"ל בסוד איסור הגאוה עיין שם. ומזה נעשה אור המקיף מרחוק בסוד ההסתכלות ונתמשך מזה לעולמות בחינת נשמה לנשמה ועל ידי זה נתקנו כולם בטו"ב מא"ד כאמור.

מה שאמרו חז"ל כאן (בראשית רבה ט', ה') טוב מאד, טוב מות, ולכאורה זה סותר לדברי הזוה"ק שאמר שעל כן לא נאמר כי טוב בשני מפני שנברא בו המות וכו', עיין בפירושנו בפרשת חוקת בפסוק (כ"א, כ"ז) על כן יאמרו המושלים, שביארנו דבר זה תדרשנו משם.