כאשר אמר. פירוש כמו שאמר לאברהם אבל שרה אשתך יולדת וגו' שזכותה מועיל לזה כנאמר. ועוד אומר הכתוב,

ויעש ה' לשרה כאשר דבר. (שלכאורה זה מיותר כולו אחר אומרו וה' פקד את שרה כידוע) ואכן פירושו אפילו זה שדיבר ה' לאברהם אבינו בברית בין הבתרים שנאמר שם (לך לך ט"ו, ד') והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, לא כיוון כי אם על זה הבן הנולד משרה ולא על ישמעאל שאינו נקרא בנו כלל כי בן הבא מן השפחה אינו נקרא בנו כי אם בנה, ועל כן אמרה שרה אל אברהם גרש האמה הזאת ואת בנה וגמרה אומר כי לא יירש בן האמה הזאת וגו', כלומר כי זה רק בן האמה נקרא ולא בנך והוא כמו יליד בית שנולד בביתך ועל כן לא ירש עם בני עם יצחק שהוא בנך ולא אחר כאשר נאמר לך כי ביצחק יקרא לך זרע, זה הזרע יהיה לך שלך הוא ולא ישמעאל (ועיין למטה כתבנו עוד פירוש נכון בכפל לשון הכתוב) ולזה,

ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו וגו'. פירוש כי זה הוא לאברהם בן, הוא ולא אחר. והנה נודע אומרם ז"ל (בבא מציעא פ"ז.) שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה על כן צר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והיו הכל אומרין ומודים אברהם הוליד את יצחק. ואני אמרתי טעם בזה כי הנה לכאורה הלא נודע אומרם ז"ל (עיין סוטה ל"ה.) כל דבר שקר שאין בו אמת בתחילתו אינו מתקיים בסופו וכו', וכאן הלא שקר גמור הוא מתחילה ועד סוף לומר שמאבימלך נתעברה ולמה הוצרך הקב"ה לצייר פני יצחק כפני אביו אברהם, ואמנם כי חז"ל אמרו (בבראשית רבה נ"ג, ו') אמר רבי יצחק כתיב (במדבר ה', כ"ח) ואם לא נטמאה האשה וגו' ונקתה ונזרעה וגו' זו שנכנסה לביתו של אבימלך ויצתה טהורה אינו דין שתפקד וכו' עד כאן, ולזה היו ליצני הדור מכוונים שהיו אומרים מאבימלך נתעברה וכיוונו לדבר אמת בתחילתו שבאמת על ידו נתעברה לפי שיצתה טהורה ממנו ואז ונקתה ונזרעה, ואפשר שלחכמיהם היו אומרים כי הכוונה על שם זה. ואכן תוכן כוונתם לשם ליצנות אולי השומע ישמע ויטעה לומר כפשוטו שנתעברה ממנו ממש ויבוזה אברהם ובנו. ובכדי לבטל השקר הזה מכל וכל צר קלסתר פניו וכו' עד שכולם הודו ואמרו אברהם הוליד וכו'. והנה אמרו ז"ל (בראשית רבה פ"ד, ח') בפסוק (בראשית ל"ז, ג') כי בן זקונים הוא לו שהיה זיו אקונין של יוסף דומה ליעקב וכו'. וזה שכתב הראיה שזה הוא לאברהם בן, שמאברהם הוא, ולו הרתה ולא מאבימלך, כי היה לזקוניו שהיה זיו אקונין של יצחק דומה לו ובזה ידעו כולם שהוא לאברהם בן. (אחר כותבי זה מצאתי כן מפורש (שם נ"ג, ו') בזה הלשון: בן לזקוניו מלמד שהיה זיו אקונין שלו דומה לו עד כאן) וזה שאמרו חז"ל (שם) בפסוק הזה בן לזקוניו מלמד שלא גנבה זרע ממקום אחר ולכאורה אין כאן מקומו, ואכן כי הוא רמז אל הנזכר כי הוצרך הקב"ה לבטל לשון רמיה עבור קצת האמת שבו, על ידי הבן שהיה לזקוניו שהיה זיו אקונין דומה לו להורות שאברהם בעצמו הוליד גם בלי זרע ממקום אחר. וכל הדברים הללו האמורים כאן שרק זה בן לאברהם ושהיה זיו אקונין דומה לו הכל דיבר אתו אלהים מקודם במה שאמר לו אבל שרה אשתך יולדת לך בן לך דייקא שזה הוא לך, וגם לך שיהיה קלסתר פניו דומה לך וזה שאמר למועד אשר דיבר אתו אלהים כל הג' דברים האמורים בענין, שני דברים הנאמרים ומועד הזמן הכל כאשר דיבר אתו אלהים קודם כנאמר.

גם יתבארו הכתובים האלה על דרך מה שכתבתי למעלה (בפסוק היפלא מה' דבר) כי לולי שליגלגה שרה בדבר ה' בעת צחקה לומר אחרי בלותי וגו' היתה ראויה להוליד את יצחק בלי שום צער עיבור ולידה כמו אדם וחוה קודם הקללה שעלו למטה שנים וירדו ארבעה שעל כן לא הזכיר המלאך לומר למועד אשוב רק שוב אשוב בלי קביעות זמן, ובזה שצחקה אבדה זאת ואמר לה הקב"ה למועד אשוב ולא עתה כי סביביו נשערה מאוד ועל חסרון אמונתה בו גרם הדין למנוע זאת ממנה. והוא אומרו וה' פקד את שרה כאשר אמר הוא הפקידה בעצמה שתלד בן ואמירה הוא לשון רכה המורה על הרחמים שתפקד בזרע של קיימא אבל ויעש ה' לשרה כאשר דבר שעשה לה כמו שדיבר בלשון קשה שתוכרח להיות בצער עיבור ולידה ועל כן ותהר ותלד שרה וגו' למועד אשר דבר ולא תיכף בעת הזיקוק.

ויקרא אברהם וגו' הנולד לו אשר ילדה לו וגו' יצחק. כפל לשון אשר בפסוק זה הכל על האמור. כי הנה קריאת שם יצחק הוא להורות על הדברים האמורים אשר רק זה הוא בן לאברהם, ואשר לא מאבימלך נתעברה שרה חלילה, ואברהם נתן סימן בשם יצחק לכל הדברים הללו. וגם מה שצוה הקב"ה לחתום בריתו בבשרו ואמר את בריתי אקים את יצחק הכל להיות נרמז בשמו, הק' שבשמו מורה שבנו הוא שנולד לק' שנותיו וזה הוא בנו ומשרה הוא שהיתה בת צ' וזה הצ' שבשמו. והח' מורה על הברית שהבטיח הקב"ה ואת בריתי אקים והוא ברית המילה שנימול לח' ימים וזה הוא הח' אשר בשמו. והי' הוא אות ראשונה משמו הגדול יתברך להעיד שכן הוא שלא מאבימלך נתעברה ובן כשר והגון הוא על דרך אומרם (במכילתא מובא בילקוט נ"ך רמז תת"פ) על פסוק (תהלים קנ"ב, ד') שבטי יה עדות לישראל שהקב"ה הציג שמו בשמות השבטים להעיד אשר כולם זרע אמת וכן כאן ביצחק הי' שבתחילת שמו היא הי' משם הוי"ה להעיד עליו כי זרע כשר הוא, וזה מאמר הקרא ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה, פירוש כי בריתי אקים עמו בקריאת שמו יצחק להעיד אשר תלד לך שרה כי לך ילדה אותו ולא ח"ו כאשר אמרו ליצני הדור. וגם הברית גופא מה שצוה הקב"ה למולו בן שמונת ימים, וידוע אשר הברית הוא חותם המלך ומורה על קדושת שמו יתברך ואם ח"ו היה איזה שמץ ביצחק לא הייתי מצוך לחתום בריתי בבשרו, וזה מאמר הקרא ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק, פירוש זה השם המעיד אשר הוא בן אברהם ולא אחר וגם זה ילדה לו שרה כלומר מאתו ולו הוא כלומר לו לבד ולא זרע ממקום אחר כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ג, ו') בפסוק בן לזקוניו וגם לו בדמותו וצלמו בצדקות וקלסתר פנים כאשר אמרו חז"ל (שם פ"ה, ט') ותהר לו גבורים כמותו צדיקים כמותו ועל כל אלה נקרא שמו יצחק כאמור. וגם עוד ראיה לזה אשר וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלהים, ואם אלהים האמת צוה לחתום בריתו ביצחק ודאי ביצחק יקרא לך זרע ככל הנאמר ועל כן אמרו חז"ל (שם נ"ג, ז') יצחק יצא חק לעולם וכו' כי היה קשה להם מאחר שקריאת שם הזה הוא על הדברים האלה היה צריך לשנות אותיותיו להקדים הק' המורה על שנותיו אל הצ' המורה על שנות שרה וגם הי' והח' היו צריכים להתחבר יחד כי שניהם מורים על עדות שמו יתברך ולא להפסיק בהצ' ביניהם. וגם לפי מאמרם (שם) שהיו"ד והח' מורים לתורה ומצוות היו גם כן צריכים להיות שניהם יחדיו ולזה אמר שנקרא כן על שם יצא חק.

גם יאמר ויקרא אברהם וגו'. לפי דרך הנזכר כי באמת היו"ד שביצחק מורה על עשרה נסיונות שנתנסה אברהם ועמד בכולם כמאמר חז"ל (במדרש רבה י"ח, כ"א) או על עשרת הדברות כאומרם (בראשית רבה נ"ג, ז'), ואך מחמת שעדיין לא נתנסה בכל העשר בשלימות עד אחר העקידה שזה היא הנסיון העשירי סבר אברהם שלזה צוה הקב"ה לקרוא שמו יצחק כדי להעיד אשר זה הנולד לו לא מאבימלך כאמור, וזה ויקרא אברהם את שם בנו וגו' כלומר שאברהם קראו יצחק לשם הטעמים האלה אבל באמת מה שצוהו הקב"ה לקרותו יצחק הוא עבור עשר נסיונות או עשרת דברות כנאמר.

עוד יאמר. שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה וגו'. כלומר הנה זה בנו הנולד לו ממילא אשר ילדה לו שרה בזכותה לבד ולא צירף הקדוש ברוך הוא זכות אברהם בזה כי אם אשר ילדה לו שרה לבדה. וזה וימל אברהם את יצחק בנו וגו' כאשר צוה אותו אלהים, ודרשו חז"ל (קידושין כ"ט.) אותו ולא אותה כי היא אינה מחויבת במצות מילת בנה. ולכאורה דילמא החיוב על שניהם ואברהם הקדים למצוה ועשה כאשר צוה אתו אלהים אבל אפשר גם אותה צוה, ואכן לדברים הנאמרים שעיקר הולדת יצחק היה בזכותה ונקרא כמה פעמים על שמה כמו ולשרה בן, אבל שרה אשתך יולדת, וכדומה. על כן אם גם היא היתה חייבת בזה היה יותר קרוב לומר שהיא תמול אותו כי הוא בנה הכרוך אחריה אלא ודאי שהיא אינה חייבת כלל במילת בנה. ועל כן,

ותאמר שרה צחק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי. כלומר כל הצחוק הזה הכל לי הוא לאשר בזכותי נולד וכל השומע יצחק לי אשר בשבילי עשה הקב"ה צחוק ושמחה הלזו ופעלתי בעצמי דבר גדול כזה בלתי סיוע זכות אברהם, ולזה כיוונו חז"ל (בראשית רבה נ"ג, ח') הרבה עקרות נפקדו עמה כי היא בזכותה נפקדת והרבה עקרות נפקדו עמה בזכותה.

גם יאמר ותאמר שרה וגו'. על דרך ביאורינו למעלה (בפסוק היפלא מה' דבר) שהיתה שרה ראויה לילד תיכף בעת הזיקוק בלי שום עיבור כמו חוה קודם הקללה שעלו למטה שנים וירדו ארבעה ובזה שצחקה ולא האמינה בדבר ה' אבדה זאת והוצרכה לעיבור, ונראה שעל כן נולד יצחק קטן מאוד כמאמר חז"ל (שם שם, י') עד שליגלג עוג מלך הבשן ואמר יהיב אנא אצבע עליו אנא פחיש ליה וכו'. היפוך ממה שהיתה ראויה להוליד כחוה שירדו ד', שבשעת הלידה כבר היה כח בהם לירד על הארץ ולהלוך בה, וכאן על ידי הצחוק לא די שלא ירד יצחק כמוהם כי אם אף נולד קטן יותר משאר ילודי אשה אז, הכל כי סביביו נשערה מאוד. וזה אמרה שרה צחוק עשה לי אלהים כלומר זה הצחוק שצחקתי גרם לי בחינת אלהים שישרה דיני אלהים עלי שעל כן נולד יצחק קטן כל כך עד שכל השומע יצחק לי שעוג וחביריו מצחקים עלי מה זה נולד וכו'. ואפשר עוד לומר כי זה שנולד יצחק קטן כל כך היה טובת אברהם ושרה כי אומות העולם היו מרננים ואומרים אסופי הביאו מן השוק ואמרים בנינו הוא כמאמר חז"ל (בבא מציעא פ"ז.) ועל כן נולד קטן מאוד שלא כדרך הארץ שידעו הכל ששקר הוא שלא הביא מן השוק כי אינו בנמצא כלל כזאת, מה שאין כן גדול שלא בטבע ודאי שהיו אומרים כי הביא מן השוק, ולזה אמרה צחוק עשה לי אלהים כלומר שמחה וחדוה עשה לי אלהים בזה שנולד קטן כל כך שלא ירננו עלי ובזה כל השומע יצחק לי ואומרים מה זה נולד וכו' ובאמת זו היא שמחתי וטובתי.

ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה. פירוש מי ימלל אשר זאת לאברהם הוא וזכותו גרם לזה אין אחד יאמר זאת ורק הניקה בנים שרה כי שרה בזכותה גרמה להניק בנים בזכות עצמה ואין אחר מסייעה, וכיוונה בזה להגדיל שבח הבורא יתברך מה גדלו מעשיו וחסדיו, כי הן בתחילה כאשר צחקה שרה כבר כתבנו שזה היה צחיקתה כי זה היה לפלא בעיניה אשר הקב"ה ישדד מערכת השמים ויבטל טבע עולמו רק בשבילה, כי הנה אברהם כבר יש לו זרע ליורשו ויוכל להתקיים דבר הקב"ה שאמר (לך לך ט"ו, ד') כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך על ישמעאל, וכאשר אמר אברהם בעצמו (שם י"ז, י"ח) לו ישמעאל יחיה לפניך, וכל כך יהיה חסדי הבורא יתברך אשר בשבילה לבד במה שאין לה בנים ישדד הקב"ה הכוכבים ומזלות השמים שתלד בת צ' והוא בן ק'. ועתה כאשר ראתה באמת אשר הקב"ה כל כך יגדל מעל השמים חסדו וטובו אשר בעד אשה הכשירה לבד יהפך טבע העולם לתת לה בן אחרי זקנותה, ועל כן אמרה אם אני כאן הכל כאן כלומר אם כל זה נעשה בזכותי הנה הכל צריכים לשמוח בזה אחרי רואם שביד אשה יעשה ה' כזאת הרי בנקל יוכל כל אחד להשיג את זאת אם יהיה מעבדי ה', ועל כן הנה צחוק עשה לי וגו' כל השומע יצחק לי שהכל צריכים לשמוח בזה כי מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה והכל לא ח"ו להגדיל שבחה כי אם להגדיל שבח הבורא ברוך הוא וברוך שמו וחסדיו העודפות אשר בזכותה היפך המערכה וקלקלה והראה אותותיו לכל באי עולם שתלד שרה בן לזקנותה. ונוסף לזה עשה לה הבורא כי הניקה בנים רבים כמאמר חז"ל (רבה שם ובבא מציעא פ"ז.) שכל גדולי המלכות והשרות הביאו בניהם אליה ונעשו דדיה כשני מעינות נובעין עד שהניקה את כולם וכל זה הכל בזכות אשה לבד, ובזה רואין כמה גדולים עבדי ה' יראי ה' הקטנים עם הגדולים שאין דבר עומד בפניהם ומערכת השמים והגלגלים יכנעו בפניהם וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וגו'.

וכן דבורה כשהלכה עם ברק אמרה אליו (שופטים ד', ט') אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך וגו' כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא. ובודאי כיון שהיתה אשה נביאה לא כיוונה להגדיל כבודה ותפארתה אשר על ידה יהיה תשועת ה', כי אם להגדיל כבוד ה' וחסדיו אשר אפילו ביד אשה שאין זכותה יוכל להיות גדול כל כך, והראיה שאנו מברכין בכל יום ויום שלא עשני אשה, ובודאי זה יורה אשר אי אפשר היות לאשה בחינת צדקות כאשר באיש ואף על פי כן ביד אשה ימכור ה' וגו' ובזה דיעה ישימו כל בריותיו וידעו כי גדלו גבורותיו וגדול וחשוב בעיניו גם מעט טוב אם הוא בכוונת אמת לשמו יתברך, ועל כן אמרה כאן צחוק עשה לי כנאמר, אף לי עשה שמחה וחדוה ומי ימלל כלל זאת לאברהם רק הניקה בנים שרה וזה שבח הבורא יתברך במאוד.

גם יאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה. כלומר אפילו אם ימלל אחד שזה הוא לאברהם וגם זכותו נצטרף להולדת יצחק ואמרה מלל ולא דיבר לרמז על ק' שנה שהולידו אברהם בן ק' כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ג, ט') ויסבב השבח הזה לאברהם כי גם בזכותו היה נס הזה, מכל מקום הניקה בנים שרה, הנה זה הנס שנעשו דדיה כשני מעינות והניקה בנים רבים זה ודאי לשרה יכונה כי בשבילה היה זה הנס כמאמר חז"ל שהיו אומות העולם מרננין ואמרין אין זה בנה של שרה אלא שהביאה אותו מן השוק וכו' עד עשה משתה וזימן כל גדולי המלכות וכו' עד מה עשו אותן הנשים עכשיו יוודע הדבר אם הוא בנה ואם לאו כל אחת ואחת הביאה בנה עמה וכו' באותה שעה היה שופע ויורד חלב מדדיה של שרה ונטלה כל בניהן והניקה אותן שנאמר הניקה בנים שרה וכו' ועל כן בין כך ובין כך יגדל שבח הבורא בחסדיו העודפות אשר גם למעני יפליא נסיו וחסדיו, היש חיך מתוק מזה, ועלינו לשבח לאדון הכל ברוך הוא וברוך שמו על זה עד אין שיעור וערך.

כי ילדתי בן לזקוניו. פירוש עוד הנה בפי שיר ושבחה ותהלה לאלהינו יתברך המפליא חסדו עמי דייקא בזכותי לבד ולא בזכות אברהם כי הנה ילדתי בן לזקניו כאשר אמרנו מלשון בן זקונים (וכן הוא שם שם, ו') כי צר הקב"ה קלסתר פני יצחק דומה לאברהם כדי שיהיו הכל מודים ואומרים אברהם הוליד את יצחק ולא מאבימלך נתעברה כנזכר למעלה, והנה זה הוא רק למעני ואין זכות אברהם בזה ועל כן הנה גאותו גדלה עולם מהכיל, ועזוזו לספר כח מי יכיל, ולו אני מודה ומשבח כאמור כי הנה זה דרכם של צדיקים להודות לשם ה' ותגדל בעיניהם מה שהקב"ה עושה עמהם ומחייבים עצמם בחיוב הודאה ותהלה ושבח לבורא עולם על כל הנעשה עמם וכאמור.

ויגדל הילד ויגמל וגו'. הנה לכאורה לא היה צריך לומר רק ויגמל את הילד, ואולם הודיע הכתוב כי לא גמלו אותו מצד פסיקת החלב מדדיה לצד שזקנה היתה רק ויגדל הילד ויגמל שנגמל מחמת שנתגדל ולא היה צריך עוד לחלב אמו ולא מחמת פסיקת חלבה כי נתברך החלב בדדיה יותר משל ילדה.

ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק. לא סיים במה שפתח כי פתח בילד ויגדל הילד וגו' ולא סיים ביום הגמל הילד כי אם ביום הגמל את יצחק להודיע אשר ביום הגמל כבר היה יצחק שם הנאה לו מה שהיה נקרא עד זקנה ועד שיבה, וגם במעלליו יתנכר נער אשר ביום הגמלו היה ראוי להקרות יצחק כאיש שיבה לגודל הבחנת שכלו ויושר הילוכו, וזה גדול ממה שנאמר ביעקב שכתוב (בראשית כ"ו, כ"ז) ויגדלו הנערים ויהי עשו וגו' ויעקב איש תם וגו', אבל זה חכמת זקנה כבר היה בו והוא על דרך המבואר בזוה"ק (ויקרא צ"א:) בפסוק (ויקרא כ"ב, כ"ז) שור או כשב או עז כי יולד, ושורש דבריו כי השור ביום אשר יולד תיכף השלימות בו מה שיהיה בו לעת זקנה כשיגדל כוחו כן עתה, ושמו שור תיכף כי אין לו בחינות להשיג אחר כך מה שאין משיג עתה ועל כן שור כי יולד כאשר יולד שמו שור, מה שאין כן אדם שאין השלימות בילד מכאשר יזקין ובכל יום הולך מדרגה לדרגה ונקרא ילד ותינוק ושארי שמות לפי ערך חכמתו והשגת מעלתו עיין שם.

וזה שיבח הכתוב את יצחק אשר ביום הגמלו השיג מעלות נבחרות ונכבדות להקרא שמו יצחק ומכל שכן כאשר הזקין שעלה במעלה אחר מעלה כאמור. אחר זה מצאתי מאמר לחז"ל (ברבה נ"ג, י') ויגמל שנגמל מיצר הרע והוא דברינו ממש ועל כן ביום הגמל כבר היה שמו יצחק.

גם יאמר משתה גדול וגו'. כי חז"ל אמרו (שם) משתה גדול משתה גדולים שהיו שם גדולי הדור עוג וכל גדולים. וברש"י מפרש שֵם ועבר ואבימלך וכו' וזה שכתוב ויעש משתה גדול פירוש שעשה משתה בכדי להיות שם גדולי הדור ויביאו השרות בניהם ושרה תניק את כולם כאומרם שם למעלה מזה. ועל כן עשאהו ביום הגמל ולא ביום הולדו להראות שאף לסוף כ"ד חודש שדרך הזקנות אף לפעמים שתלד מכל מקום בקרוב תפסק חלבה עבור הזקנה ושרה לא כן ואף ביום הגמל את יצחק הניקה בנים ולהראות שזה אשר גמלוהו הוא רק להיותו גדול ואין צריך עוד להנקה אבל לא נפסק חלבה בשום אופן.

ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. חז"ל אמרו (שם שם, י"א) מצחק זה גלוי עריות או עבודה זרה, ועוד נראה בפירושו כי הנה נודע אשר זה אשר סיבב הקב"ה להיות שרה עקרה ולא תלד וקודם יקח אברהם שפחה מצרית להיות לו לאשת חיקו, הכל היה בכדי שיצא פסולת אברהם אשר היה עוד בקרבו מזוהמת תרח אביו בישמעאל, בכדי שיצא יצחק זך ונקי מכל הפסולת ויהיה קדוש וטהור ראוי להעקד על גבי המזבח לקרבן עולה וכליל. והנה את זה לעומת זה עשה אלהים וכאשר יצא יצחק בקדושה ובטהרה מקדושת אברהם וקרא את שמו יצחק ד' פעמים שם ב"ן בחינת הגבורות שבקדושה גימטריא ארב"ה לקיים בו הרבה ארבה את זרעך וגו' כן פסולת אשר יצא ממנו היה דוגמת זה בקליפה והוציא הפסולת בהגר שמספר שמה גם כן יצחק ומרמזת למספר ר"ח שהוא ח' ר' מחרון אף בחינת הסטרא אחרא והרע. ועל כן הבן הנולד מהשפחה הלזו הוא כולו רע הן מצד פסולת אברהם והן מצד אמו שפחה מצרית. והנה לאשר שהקליפה לעומת הקדושה כקוף בפני אדם ורוצה להדמות לקדושה ולהתערב בה כדי לירש ולחטוף לתוכה מעט טוב, ובזה יהיה לה קיום בארץ מצד השפע הנשפע ממלך הטוב לבחינת מעט טוב שבה שהוא הניצוץ הקדוש וכמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ג, ה') במשל החטה הגדילה במוץ ותבן והם מריבין זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה וכו' עד אמרו החיטים המתינו עד שתבוא הגורן וכו' באו לגורן הלך לו המוץ ברוח והתבן נשלך על הארץ נטל את החיטים ועשה אותן כרי וכו' עד כאן. כלומר שרק היא היא לבד נאספת לאוצר, כן הקליפה מדמה בנפשה כי היא העקרית ולה ראשית הבכורה, והקדושה צריך להיות עבד לה ונכנע תחתיה ח"ו עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה הכל כנודע. ועל כן אמרו חז"ל (שם נ"ג, י"א) שהיה ישמעאל מריב עם יצחק לומר כי הוא בכור והוא יטול פי שנים כי כן הקליפה מדמה בנפשה כי היא העיקר ולה משפט הבכורה כאמור.

ולזה אמר הכתוב ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם כלומר כי הוא בן הגר המצרית נתגדל בכח הרע מאמו והיא ילדה לאברהם כלומר כאשר היא, כן ילדה לאברהם. כי קיבלה כל הפסולת והרע מאברהם והוא בן הגר גימטריא יצחק לעומת בני יצחק אשר בקדושה והוא מצחק, כלומר שגם הוא מדמה עצמו לקדושה להראות עצמו כמו יצחק הרומז לצחוק שבקדושה כנודע אשר כל חידו וחדוה ושמחה מסטרא דשמאלא אשתכח כמו שאיתא בזוה"ק (עיין חלק ב', קס"ט:) והנה גם הוא מצחק בסטרו בשחוק וקלות ראש שבקליפה להדמות עצמו לקדושה כי הוא הבכור ולו ראוי ליטול פי שנים כי הוא העיקר. ועל כן,

ותאמר לאברהם גרש האמה וגו' עם יצחק. פירוש כי יראתה שלא יחטוף מעט הקדושה לתוכו שזה כוונתו בירושה ועל כן אמרה גרש האמה ובנה, כי בנה הוא, ולא בנך. כבן הנולד משפחה שנקרא בנה ולא בנו כאמור. וכמאמר חז"ל (בנדרים ל"א.) נדר מזרע אברהם מותר בישמעאלים כי הוא אינו נקרא בן לאברהם כאשר כתבנו למעלה. ועל כן כיון שהוא בנה ולא בנך לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק ולא כמו שהוא סובר שגם הוא בחינת יצחק על שם אמו ורוצה להדמות לקדושה ליירש חלק מהקדושה לא כן כי בני הוא יצחק ולו הוא שם הנאה לו משם הצחוק שבקדושה והוא לעומת זה מהפסולת מחרון אף הרומז על הרע וזה שהוא נולד ראשון ואמר שבכור הוא, הוא כי כן דרך הקליפה ליקדם לפרי בכדי שיהא הפרי נשמר ונגדל בטוב אבל כשיגמור הפרי מכל וכל יפול הקליפה לארץ ויהיה למרמס, והפרי יהיה נשמר לעולמים. ולזה אמר הכתוב,

וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו. כי הוא לא ידע כל כך אשר זה רק בירורי פסולתו של יצחק וסבר כי יש בו מחלק הטוב גם כן ועדיין בנו הוא. וכבר כתבנו כמה פעמים אשר יש בחינות ומדריגות גדולות וגבוהות למאוד אשר ימצא אדם הנולד בבחינת הרע והוא משבר ומכניע כל כח הרע ומהפכו לטוב גמור צלול וברור, וזה היה בחינת התנא רבי עקיבא שאמרו עליו חז"ל (תענית כ"ה:) שהיה מעביר על מדותיו כי הוא היה בן גרים ונולד במזגי כוחות הרע והעביר על כל מדותיו הרעים להפכן לטוב והארכנו בבחינה זו בחיבורנו סידורו של שבת (שער ו' ענף ג') עיין שם, ועל זה אמר הכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ואמרו חז"ל (קהלת רבה ג', י"א) טוב זה יצר הטוב מאוד זה מדת יצר הרע וכו', כי כאשר יזכה אדם להפך היצר הרע שבו לטוב היינו כל התאוות החזקות שמתאוה בהם לרע יכניע כולם וישברם ויתאוה בכוחות האלה לטוב וכאמרם (ברכות נ"ד.) בפסוק (דברים ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. וענין לאהוב את ה' ביצר הרע הוא כמו שאמרנו כי בזה הכח והאש שמתאוה ובוער לאהוב דברי הרע והעבירה או אפילו דברי הרשות שכל בחינת התאוה לדברי הרשות הוא כח הרע, הנה כל כך יהפוך מזגו עד אשר יאהב ויתאוה ויבער בכח הזה לה' ולתורתו ומצוותיו, וזה הוא טוב מאוד שבחינת זו גדולה הרבה ממי שאוהב את ה' מצד טבע תולדותו וכח הטוב שבו. אחת, כי זה נקרא מעביר על מדותיו וצריך כח הרבה לזה להכניעו ולשבר כל כך כוחי תאות לבבו עד אשר יתאוו לה' ולפום צערא אגרא. והשנית, כי זה שאוהב את ה' מצד הטוב שבו יוכל ח"ו לפעמים לעבור עבירה בכח הרע שבו כי עדיין לא נכנע כח רעתו, וזה שאוהב את ה' בכח הרע שבו זה הוא בטוח מן מכשול העבירה כיון שהרע שבו נתהפך לטוב, ועל כן קראו הכתוב טוב מאוד זה יצר הרע כי זה הוא טוב מאוד כאמור.

ואמנם כל זה כשיש באדם גם כן כח הטוב שעל ידו יכול להכניע כח הרע כי על ידי הטוב יתאוה לטוב ויכניע על ידי זה הרע להפכו לטוב. אבל אם אין באדם כי אם כח הרע רק מעט ניצוץ טוב להחיותו (כי בלתי זה אי אפשרי לשום דבר להיות בסוד הכתוב (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה) ואך רובו דרובו רע, זה אי אפשר שיהפך רעתו לטוב כי אין לו כלי מלחמה לזה.

ועל כן הנה שרה היתה יודעת אשר ישמעאל זה נולד מכל הפסולת מצד אם ואב, ובודאי יראה לעולם ברעה אשר מצא מאביו ואמו ולא יראה אור כי טוב, ועל כן צעקה גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש וגו' ובודאי לא כיוונה שרה הצדקת בשביל ירושת בנה לירש ההון אשר ישאר מאברהם, ולא כיוונה רק כאמור שהוא בודאי יחזיק ברע ורוצה לירש מהקדושה קדושת אברהם, ועל כן גרשה ואת בנה. ואולם אברהם היה סבור שגם כח הטוב נתגדל בו, ואם גם בו כח הרע מאמו, אפשר יזכה להפך הרע שבו לטוב ויהיה בבחינת טוב מאוד ויכניס בקדושה.

ולזה אמר הכתוב, וירע הדבר מאוד בעיני אברהם, כלומר בחינת מא"ד הרע לו שהיה סבור שהוא יהפך בחינת מא"ד זה היצר הרע לבחינת הטוב ויהיה טוב מאוד ואז הנה בנו הוא מחלק הטוב שבו, כי חלק הרע אשר יובדל מהאדם, והאדם נשאר טוב אז אין להם יחוס זה עם זה כלל כי המה שני הפכים נגדיים יותר מאש ומים כי זה טוב וזה רע. ולזה אם ישמעאל הוא מחלק הטוב שבו אז נקרא בנו ומתיחס אחריו כי טוב בטוב ידובק, אבל אם ישמעאל הוא בירורי פסולתו נמצא ישמעאל כולו רע ואברהם כולו טוב ונפרדים זה מזה כרחוק מזרח ממערב ואין להם יחוס זה בזה כלל (ועיין למטה), ועל כן לפי סברתו הרע לו מאוד על אודות בנו וכאמור.

ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך. פירוש לא כמו שאתה סובר שבנך הוא מחלק הטוב לא כן אינו קרוי כלל בנך ועל כן אל ירע לך על הנער כלומר סתם נער הוא אצלך ולא בן כי אם בן האמה ולא בנך.

כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. פירוש הָבֵן בקולה כי כן דרך כל מדברי ברוח הקודש שצריך לתת לב לדבריהם שעל פי רוב בחידה ומשל ורמזים מדברים, וכאן שה' נתן בקולה לומר גרש האמה ואת בנה הוא לומר כי בנה הוא ולא בנך. וזה שאמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ה, ב') לקול רוח הקודש שבה כי קולה הוא רוח הקודש מה' לרמז דברים למבינים ובזה תדע כי רק ברע הוא ולא בטוב ולא יירשך זה כי אינו נקרא זרעך. וראיה לזה,

כי ביצחק יקרא לך זרע. פירוש אפילו בבנך יצחק לא יקרא לך זרע רק ביצחק ולא כל יצחק כמאמר חז"ל (נדרים ל"א.). והנה עשו נולד מאב ואם אחת אף על פי כן לא יקרא לך זרע והנודר מזרע אברהם מותר בישמעאל ובעשו כמו שמבואר שם והכל כאשר כתבנו כי גם עשו היה רק בירורי הפסולת של יצחק, ואמרו חז"ל (שם ס"ג, ח') למה יצא עשו ראשון כדי שיצא הוא ותצא סריותו (פירוש הסרחון) עמו והיה כולו רע ואתה כולו טוב ואין ארור מדבק בברוך ועל כן אין לו יחוס אחריך ואינו נקרא זרע אברהם כלל, ומכל שכן דכל שכן בבן האמה אשר לא זרעך נקרא, ושמע לקול שרה וגרש האמה ובנה. והנה נראה מה שיצא יעקב זך ונקי בלי שום פסולת והיה מטתו שלימה ולא היה שום פסול בבניו מה שאין כן ביצחק שעדיין היה בו פסולת ויצא ממנו עשו, כי יעקב ועשו נולדו מאם אחת והלא אח עשו ליעקב ממש מאב ואם אשר לא כן בישמעאל ולכן בעשו יצא כל הפסולת הן מהאב הן מהאם ויצא יעקב זך ונקי, מה שאין כן ביצחק שבירורי פסולת אברהם יצא בישמעאל ולא פסולת שרה ולכן היה נמצא בו מעט פסולת ונתנו לעשו ועל כן אמרו חז"ל (שם) במשל יעקב ועשו כהדין פרביטא (פירוש בעל המרחץ) שהוא משטף את בית המרחץ ואחר כך מרחיץ בנו של מלך כך למה יצא עשו תחילה כדי שיצא הוא וכו' ועל כן עשו קיבל כל הסיגים והפסולת ויעקב יצא נקי מה שאין כן בישמעאל כנזכר.

ועל כן אמרה שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק כי שרה אמנו מחמת רוב צדקתה וגודל הכשרות אשר בקרבה סברה אשר ודאי יצא יצחק זך ונקי בלי שום פסולת ועל כן הוא לא יירש עם בני שאין בו פסולת כלל מצדי, עם יצחק שנראה כבר צדקתו כאשר כתבנו בפסוק ביום הגמל את יצחק. אבל הקב"ה אמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה מה שאמרה גרש האמה וכל אשר אמרה תעשה. אך לא כדעתה הוא, כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק ועדיין פסולת נמצא בו כי לא קדם אחר אליו לשאוב הזוהמא הבאה מצד האם. והנה הודיע לו שמו יתברך כל זאת שעוד יצא רע מיצחק בעשו מה שלא היה צריך לכאורה להודיע לו כל זה ודי לו בישמעאל בנו, ואולם הודיעו טובות אשר עושה לו איך שמפריש בניו מכל סיגי הרע ואף יצחק שנולד קדוש וטהור אף על פי כן עוד יצרפנו וילבנו וינקה אותו בזיכוך אחר זיכוך ורק ביצחק יקרא לך ולא כל יצחק, כי זה רצוני לטהר ולקדש בניך מכל וכל עד אשר ישארו כולם קדושים וטהורים נקיים מכל סיג.

וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא. לכאורה זה סותר לדברי חז"ל (נדרים ל"א.) שהבאנו למעלה נדר מזרע אברהם מותר בישמעאל ובעשו שאינם נקראים זרע אברהם וכאן הרי אמר הכתוב בפירוש כי זרעך הוא, ואולי לדבריהם יהיה כך פירוש הכתוב וקאי למה שלמעלה (כ"א, י"ב) שאמר לו אל ירע בעיניך על הנער וגו' וכאשר כתבנו שהוא רק נער נקרא ולא בנך ועל כן כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה לגרש האמה ובנה כי רק ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק שאפילו עשו אינו נקרא זרעך ומכל שכן ישמעאל, וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זה אני מבטיחך אשר אפילו בן האמה שהוא בנה ולא בנך לגוי אשימנו כי הוא עבדך בן אמתך בן האמה, כי זרעך הוא פירוש כי זרע שלך שיקרא זרעך הוא פירוש יצחק הוא דוקא זרעך ולא זה כי הוא בן האמה. או כך יאמר וגם את בן האמה לגוי אשימנו פירוש סתם גוי כשאר גויי הארצות כי זרעך הוא כנזכר שזרעך אינו רק יצחק ולא ישמעאל.

וישכם אברהם בבוקר. הכתוב מגיד בזה צדקת אברהם אבינו שאף שהיה קצת אכזריות בזה לשלח אמתו ובנה למדבר ובפרט כי זרעו הוא, ואמנם כיון שהיה צווית הבורא יתברך בזה זירז עצמו למצוה כדין זריזין מקדימין למצוות ואין מקדימים טפי מצפרא כאומרם (בפסחים ד'. ובתוספות שם), וקם בבוקר בהשכמה לגרש ממנו אמתו ובנו במצות בוראו, וביותר ויותר שהיה זאת נגד טבעו מכל וכל כי הנה חפץ חסד הוא וכל עבודתו תמיד לעשות חסד לכל כאשר יוכל, מכל מקום לקיים מצות הבורא עשה נגד טבעו וקם עוד בבוקר בבוקר להתאכזר על בנו כי אין גדול כאלהים.

ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה וגו'. חז"ל אמרו בזה (בראשית רבה נ"ג, י"ג) ביתו של אברהם אבינו וותרנים היו. ורבים ראו כן תמהו אשר לכאורה לא נראה גודל וותרנות בזה בנתינת לחם ומים אפילו לסתם עבד מעבדים (ועיין במפרשים שם). וגם מה הוא הלשון ביתו של אברהם אבינו הלא לא נתן כאן כי אם אברהם כמו שכתוב ויקח לחם וחמת מים והיה להם לומר אברהם וותרן היה, ואמנם לפי הנזכר כי אברהם כיוון בזה לקיים מאמרו של הקב"ה אף נגד טבעו וחסדו ולהתאכזר גם על בנו ולא לחוס עליו, ועל כן כיון ששמע מפי הקב"ה שאמר לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ושרה אמרה גרש האמה הזאת ולא אמרה שלח האמה כי גירושין הוא באכזריות ובשנאה כעין ויגרש את האדם וכדומה, ובזה ודאי לא היה ראוי לאברהם לתת לו אף לחם ומים כדי לקיים דברו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שהקפיד שישמע לכל אשר תאמר שרה וזה היה שבח יותר לאברהם שלא חס על נפש בנו נגד צויית הבורא. ואמנם אמר אברהם ידעתי באשתי שרה הצדקת אשר ודאי היא אינה מקפדת על לחם ומים וזאת אינו נחשב בעיניה לכלום ממש, ולא כיוונה בשום אופן באמירת גרש האמה בלתי לתת לה צידה לדרך פת ומים כי אין זה נחשב בעיניה למאומה, ורק כוונתה היה באמירה בלשון גירושין ולא בלשון שליחות כי המשלח את בנו למרחקים הנה הוא נותן לו מכל טוב הנמצא בידו מסלתות ושמנים וינות טובים גם כסף וזהב ובגדים הרבה לרוב מאוד. וגם אפילו בשילוח עבדים מאתו נאמר בתורה (דברים ט"ו, י"ד) העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך. ועל זה כיוונה דבריה שלא לומר בלשון שליחות שיהא לפחות משמע כשילוח עבדים הנאמר בהם וכי תשלחנו לא תשלחנו ריקם וגו' רק בגירושין בשנאה באכזריות אבל ודאי לא כיוונה על לחם ומים כי לא נחשב זאת בעיניה, ועל כן לא עבר אברהם בזה על שמיעת קול שרה בכל אשר תאמר. ועל כן אמרו, מכאן שביתו של אברהם אבינו כו' ונודע אומרם (יומא ב'.) ביתו זו אשתו ולאו דוקא שרה לבד כי כל ביתו וותרנים שלא היה נחשב בעיניהם לחם ומים לשום דבר, ומזה ידע אברהם אשר ודאי לא כיוונה שרה בדבריה לזה ועל כן נתן להם זאת. ולזה כתיב ויתן אל הגר לשון נתינה במתנה כי לא נתן לה זאת בתורת הענקה הניתנת להעבד כי שמע לקול שרה שלא תצא כצאת העבדים לשלחה בהענקה מגורנו כי אם בתורת גירושין (כי מצות הענקה אינו אלא בעבד עברי כידוע) וגרשה מביתו. וגם אמר הקרא ויקח לחם וגו' ויתן אל הגר שם על שכמה הכל להגיד צדקת אברהם כי מה שהיה ברשותו ליתן, לא נתן על ידי שליח, לקיים מצוה בו יותר מבשלוחו ובעצמו לקח, ובעצמו נתן ושם על שכמה כי חביבין היו עליו המצוות.

עוד יאמר ויתן אל הגר שם על שכמה. להודיע כי לא רעה עינו בתתו לה ונתן לה בעין יפה כל אשר תוכל שאת עד שלא יכלה להרימו בעצמה והוצרך אברהם להשימו על שכמה מרוב משא לחם שנתן לה, ואכן מים לא נתן לה כי אם חמת אחד כמו שמפורש לחם וחמת מים כי סבור הנה המים מצוי בכל מקום ובחנם ועל כן יותר טוב במקום שתשא מים על כתיפה שתשא לחם שהוא דבר שאין מצוי בחנם, וְהִרְבּה משאוי הלחם והמעיט משא המים ועל כן תיכף ויכלו המים מן החמת לפי שלא היה לה אלא חמת אחד מים, והגם שהמים מצוי בכל מקום, מאת ה' נסבה זאת שלא תראה את המים כי הן אחר כך כתיב ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים וגו' מכלל שקודם נסתם עיניה שלא תראה המים, והוא כדי שלא תאמר הגר הן גרשני היום מבית אברהם ובדעת אל עליון ואז ומפניו גם כן אסתר וכל מוצאי להרגני, והראה לה הקב"ה אשר לא סר השגחתו יתברך ממנה ומבנה באשר הוא שם. וכאשר כלו המים ותשא את קולה ותבך, קרא לה מלאך ה' ואמר לה מה לך הגר אל תראי כי שמע אלהים אל קול הנער וגו' ובזה הבינה אשר השגחתו יתברך לא סר מעליה ומעליו ואלהים עמו (וכאשר אמר להלן ויהי אלהים את הנער) ואז ראתה באר מים והיה אצלה בדרך נס אחרי שתחילה לא ראתה ואחר כך ראתה, ועל כן גם היא לא עזבה לבה מה' וקטרה עצמה מהיות לאיש עד אחר זמן ששבה לבית אדוניה ודבקה בחיקו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"א, ד') בפסוק (בראשית כ"ה, א') ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה וגו'. כי ראתה שה' אתה ולא יעזבנה והכל היה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים וכלי שנשתמש בו קודש אל ישתמש בו חול.

גם יאמר שם על שכמה אמרו חז"ל (זוה"ק פרשה זו קי"ח:) מלמד שהזהיר את הגר על האמונה כתיב הכא שם על שכמה וכתיב התם (שמות ט"ו, כ"ה) שם שם לו חק ומשפט וכו' עד כאן. וגם אנו נאמר בדרך גזירה שוה זו. כי הנה נודע מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ס', ט"ז) בפסוק (בראשית כ"ד, ס"ז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו שנעשית שרה אמו שכל זמן ששרה היתה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת והברכה מצויה בעיסה וכו' וכשמתה שרה פסקו ועתה בביאת רבקה חזרו וכו' עד כאן. ונמצאת אתה למד שבשרה ורבקה נתברכו מעשה ידיהם להיות הברכה מצויה בעיסה וכן מצינו כמה פעמים בצדיקים שנתברכו מעשה ידיהם כמו באלישע (מלכים-ב ד', מ"ג) מה אתן זה לפני מאה איש ואכלו והותירו כדבר ה'. וממילא ודאי גם ידיו של אברהם אבינו היו בבחינה זו שיתברך מעשה ידיו כמו בשרה אשתו וכלתו רבקה וכדומה. ודבר זה מרומז בגזירה שוה זו כי נאמר כאן שם על שכמה ונאמר להלן שם שם לו חק ומשפט, ושם נתברכו המים המרים ונמתקו בהשלכת העץ בהם. וכן בנתינת המים הזה לפי שאברהם בעצמו נתנם נתברכו מעשה ידיו כאשר נתברכו המים המרים להיות נמתק כן נתברך המים הזה אשר לא תכלה המים מן החמת. ועל כן החמת מים הזה לא כלה עד אחר זמן שנאמר בה ותלך ותתע במדבר באר שבע ואמרו חז"ל (בזוה"ק הנ"ל וכן הוא ברש"י ז"ל) שחזרה לגלולי בית אביה ומיד ויכלו המים מן החמת כי פירשה מדרכי אברהם ופרש ממנה ברכתו, אבל כל עוד שלא עבדה אֵל אחר לא כלו המים לפי שברכת אברהם היה בהם וכאמור. אחר כותבי זאת מצאתי דברים האלו ממש בילקוט (פרשה זו רמז צ"ה בשם מדרש) ונהניתי.

ועוד יש לומר לפי הגזירה שוה הנזכרת כי הנה זה שנאמר ותלך ותתע שעשתה מעשה תעתועים לעבוד עבודה זרה. עבור בנה היתה זאת לה. כי הן בעודו בבית אביו אברהם ראתה אותו שרה מצחק ואין צחוק אלא עבודה זרה כאומרם ז"ל (בבראשית רבה נ"ג, י"א) וגם עתה הוא התחיל בעבירה והיא שבה והלכה אחריו. ומזה נראה טעם שאחז את ישמעאל אשתא צימרתא, כי הן אמרו חז"ל (שמות רבה נ', ג') בפסוק (שמות ט"ו, כ"ה) ויורהו ה' עץ, עץ של הורדפני היה והוא מר מאוד והקב"ה במר ממתיק המר וכו'. וגם כאן יש לומר שכיוון אברהם בהמים הזה להיות לו כמו מים המרים לבודקו אשר אם יעבוד עבודה זרה ובאו בו המים המאררים למרים וזה נלמד מהגזירה שוה משם שם כנאמר. ועל כן במדבר באר שבע כשעבדו עבודה זרה והעיקר ישמעאל כי היא הלכה אחריו בדקו אותו המים ונעשו המים אש ואחזתו אשתא צימרתא ויכלו המים מן החמת פירוש שכלה להם אז בחינת מים המכבה אש רק בהיפך בוערים כאש ואוחזתו אש ומחמת שהוא פתח בעבירה בעודו בבית אביו ממנו פתח המכה וחלה הוא. וכיון שראתה כך מיד,

ותשלך את הילד תחת אחד השיחים. אמר את הילד לרבות שעוד השליכה אתו זה שקבלה מהילד לעבוד עבודה זרה ועתה השליכה זאת מידה ולא ידבק בה עוד מאומה מזה. ועוד יש לומר את הילד לרבות מה שביד הילד והוא עבודה זרה כמאמר חז"ל (ריש שמות רבה) שהביא צלם מן השוק והיה עובדו וכו' ועל כן הטמינה אותו תחת אחד השיחים כמו שכתוב ביעקב (בראשית ל"ה, ד') ויטמון אותם תחת האלה. שדן אותם בקבורה כמו איסורי הנאה שכל הנקברין עפרן אסור (תמורה ל"ד.), והיא גם כן השליכה זאת תחת השיחים אשר במדבר. ועוד,

ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת. כלומר ששבה מדרכה הרעה ותשב מנגד לדבר הזה לעשות ההיפוך לשוב לה' להתפלל לפניו, וגם הרחק כמטחוי קשת. ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ג, י"ג) שהוא אלפים אמה כי התרחקה כאשר יכלה מגילולי עבודה זרה בלתי היות בתחום עבודה זרה, וגם לפי שרצתה להתפלל וידוע אומרם ז"ל (שמות רבה י"ב, ה') בפסוק (שמות ט', כ"ט) כצאתי מן העיר אפרוש את כפי שלא רצה להתפלל בתחום מצרים שמלאה גלולים.

כי אמרה אל אראה במות הילד, כי היתה יְרֵאָה שלא יבדקו המים גם אותה כמו את בנה ולא התפללה עליו והיה בפשיטות אצלה כי הילד ודאי ימות כאשר אמרה אל אראה במות הילד כי סברה שאין לו תקנה מאחר שכבר באו בו המים המאררים למרים ואי אפשר לחיות עוד. רק אני שעדיין לא באו המים למרים אפשר שעוד אחיה ואל אראה במות הילד כלומר שלא אראה גם אני במיתת הילד למות כמו הילד כלשון (תהלים פ"ט, מ"ט) לא יראה מות. ועל כן,

ותשב מנגד של עבודה זרה ותשא את קולה ותבך ותתחנן לפני בוראה ושבה לפניו בתשובה שלימה וגם הנער עשה תשובה בחליו כאשר נבאר להלן. ולזה,

ויקרא מלאך וגו' ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. פירוש מה לך הגר שאת יְרֵאָה מפניך שלא תמותי כמיתת הילד אל תיראי מזה כי לא די שאת תחיי ותנצלי ממיתה אף שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. ונודע אומרם (בראשית רבה נ"ג, י"ד) שמלאכי השרת רצו לקטרג, אדם שעתיד להמית בניך וכו' והשיב הקב"ה עכשיו מה הוא צדיק וכו'. ולכאורה לפי פשוטו איך אמרו עכשיו צדיק הוא והלא כבר עבד עבודה זרה בעודו בבית אביו, ושרה ראתה בעיניה. ואולם לדברינו נכון כי עשה תשובה על חטאיו בחליו כי אף שקראו הכתוב נער כבר היה בן כ"ז שנה כאומרם ז"ל (שם שם, י"ג) ועל כן כאשר עשה תשובה אמרו עכשיו צדיק הוא ברגע הזו ממש ולא קודם ולא לאחריו שהיה מלסטם את הבריות כמו שכתוב (בראשית ט"ז, י"ג) ידו בכל. והקב"ה ברחמיו דנו לפי רגע הזו ונמצא צדיק בדינו והעלה לו באר. ועל כן ראשי תיבות ב'אשר ה'וא ש'ם הוא השב לרמז על ששב באותו הרגע וגם אמו חזרה בתשובה ונטל הקב"ה צערה לפניו והחיה אותה ואותו.

ועוד יש לומר מה שישבה לה מנגד הרחק כמטחוי קשת, כי נודע אשר לקרות קריאת שמע ולהתפלל בפני עבודה זרה דינו כאשר בפני צואה לפי שעבודה זרה נמשל לצואה כמאמר הכתוב (ישעיה ל', כ"ב) צא תאמר לו (ירושלמי שבת פרק ט' הלכה א'). ושנינו במתניתין (ברכות כ"ב:) וכמה מרחיקין מהם ומן הצואה מלפניו כמלא עיניו ומאחוריו ד' אמות. ולזה הגר כאשר טמנה את העבודה זרה והילד תחת אחד השיחים והיתה רוצה להתפלל היה לפניה שני דרכים, אחת להתרחק מלא עיניה ולישב לה אפילו מנגד, שיהא טינוף העבודה זרה מלפניה כיון שלא תוכל לראותו. והשנית, לילך לאחוריה ד' אמות ותתפלל. ואמנם עוד טעם היה לה להתרחק שלא תראה במות הילד ובזה לא תועיל לה אופן זה לילך ד' אמות לאחוריו כי עד כמה שתוכל לראותו לא תוכל להפוך פניה מנגדו לרחמי האם על בנה ותרצה ראות בכל רגע מהו עושה. והא לך ראיה על זה, שבחרה יותר לילך מאתו אלפים אמה תחום שבת לטעם שאל אראה וגו', ולמה לא הפכה פניה בהרחקת אמה אחת או יותר, אלא ודאי כל עוד שהיתה יכולה לראותו לא היה לה באפשרי להפוך פניה והיתה מוכרחת לילך למקום שלא תוכל עוד לראותו והוא אלפים אמה כי עד כאן שלט מאור עיניה לראות ולא יותר.

וזה מגיד הכתוב ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד לומר אשר עיקר התרחקותה היה ברחוק אלפים אמה כי אמרה אל אראה במות וגו', כי מחמת התפילה שרצתה להתפלל לא היתה צריכה להתרחק כל כך והיתה יכולה לילך ד' אמות לאחוריה, ואך כיון אשר התרחקה מלוא עיניה עבור הילד על כן ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך, שלפי פשוטו יתמה מה שכפל לומר ותשב מנגד שכבר אמר זה למעלה, ואמנם יאמר הכתוב שכיון שהתרחקה כל כך יכלה לישב אפילו מנגד ולישא את קולה להתפלל כיון שלא תוכל לראותו בשום אופן, מה שאין כן אם לא היתה מתרחקת כל כך לא היתה יכולה לישב מנגד להתפלל והיתה צריכה להפך פניה בהרחקת ד' אמות. והודיע הכתוב דין זה אשר מלפניו צריכין להתרחק מלוא עיניו דוקא ודין עבודה זרה כדין צואה וזה יגיד מעלת חשיבות עבודה זרה שהיא כמו טינוף הצואה.

ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים. פירוש כנזכר למעלה שהבאר היה לעיניה רק שלא ראתה אותו וכשפקח אלהים עיניה ראתה, וזה פירוש הכתוב (במדבר כ', ח') ודברתם אל הסלע לעיניהם כי הן המים לעיניהם הוא ואך שאין רואין אותו כי המים רוחנית הוא, מתת אלהים הוא, פעם נראה ופעם אינו נראה, והבן.

ותלך ותמלא את החמת מים. חז"ל אמרו (בראשית רבה נ"ג, י"ד) שמקטני אמנה היתה שמלאה את החמת מים ולא בטחה בצור העולמים ברוך הוא כי לא יעזבנה כאשר ראתה בעיניה. ועוד נראה קטנות אמונתה בה' במה שהלכה למלאות מים מן המעיין ואם היתה עומדת במקומה היה הבאר הולך אליה כיון שהתחיל הקב"ה בנס וכמו שכתוב בדברי הרב הגדול האלשיך בפסוק (במדבר י"א, ח') שטו העם ולקטו כי שטות עשו במה שהלכו ללקוט ואם לא היו הולכים היה המן יורד אל תוך בתיהם והיה מתמלא ביתם מהמן וכן כאן כנאמר.

ויהי אלהים את הנער. פירוש שמהיום והלאה לא עבד עבודה זרה ורק אלהים היה עמו ולא עבד, ולכן אמרו (בבא בתרא ט"ז:) שעשה ישמעאל תשובה בחיי אברהם אף שרש"י ז"ל פירש באומרו להלן ויהי רובה קשת שהיה מלסטם הבריות מכל מקום עבודה זרה לא עבד והיה אלהים עמו לא אלהים אחרים, ואפשר קודם מות אברהם עשה תשובה מכל וכל והבן.

ויהי בעת ההוא ויאמר אבימלך ופיכל וגו' אלהים עמך בכל אשר אתה עושה וגו'. אחר שראו שאפילו לשפחת אברהם העלה הקב"ה באר לקראתה, וגם במה שנתברך מעשה ידיו שהלחם לא כלה וגם המים לא כלו עד אשר חטאו, ועשה ישמעאל תשובה וראו הכל כי אלהים עמו בכל אשר הוא עושה, כי אף שהיה נראה לכאורה אכזריות בעשיה זו ששמע לקול אשתו לגרש את בנו ואמתו מביתו מכל מקום ראו מה טובה היה בזה כי על ידי זה עשה ישמעאל תשובה. וגם נראה על ידי זה חסדי הבורא יתברך וגדולתו ורב טובו אשר אפילו לשפחת אברהם מעלה באר ויפה שיחתן של עבדי אבות מה שאנו רואין ממעשה הזה של שפחת שרה שקרא לה מלאך ה' מן השמים ודיבר עמה מה שלאו כל אדם זוכה לזה וראתה מלאכי ה', ועל כן בחוש ראו בעיניהם כי בכל אשר הוא עושה אלהים עמו, ועוד נתוודע להם מזה שאלהים עמו כי להלן אומר הכתוב והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך ונראה שכבר כרה אברהם את הבאר ומצא מים, ומזה נראה אשר לא כל אשר כרה מצא מים ובודאי עבדי אבימלך כרו תמיד כאשר יוכלו למצוא מים מצווית אבימלך אבל לא מצאו. ואולם כי בעת שכרה אברהם עלו המים לקראת צאנו ולא כן באחר וכמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ד, ה'). ואמנם עבדי אבימלך סברו כי לפי שכל הארץ של אבימלך היא ומה לאברהם ברשות אחרים, ואף זה המים שעלו לקראתו על ידי נס, גם כן של אבימלך כיון שעיקר הארץ שלו היא. ואכן באמת הנה אבימלך אמר לו הנה ארצי לפניך וגו' כלומר לפניך היא כרצונך ורשות לך לעשות בה כרצונך, בטוב בעיניך שב, כאשר יהיה טוב בעיניך ולא ח"ו לרעתך. ואולם קודם זה המעשה דהגר, אף על פי כן לא האמינו כל כך שעליית המים לאברהם הכל בדרך נס ואמרו אולי מקרה הוא, אבל כשראו שאפילו לשפחתו נתעלה הבאר כמו שאמרו המלאכים (שם פרשה נ"ג, "ד) רבון עולמים אדם שהוא עתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר וכו' ומזה האמינו למפרע אשר עבור זה הוא מצא המים ולא אחר היה יכול למצוא לפי שאליו עולין המים בנסי הבורא יתברך ועל כן הנה אלהים עמך בכל אשר עתה עושה. ועל כן נתיעץ אבימלך ופיכל שר צבאו לכרות ברית עם אברהם בכדי שיתברכו גם הם על ידו וידעו אשר הקב"ה הבטיח לו ונברכו בך כל משפחות האדמה ואמרו חז"ל (יבמות ס"ג.) אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכין אלא בשביל ישראל וכו'. ובבראשית רבה אמרו (פרשה ל"ט, י"א) אפילו ספינות שהיו מפרשות לים הגדול היו ניצולות בזכותו של אברהם וכו' הגשמים בזכותך הטללים בזכותך וכו', ורצו הם שיהיו הם בכלל זה שיתברכו על ידי אברהם ולו יהיו כאחת שפחותיו כשיכרתו עמו ברית ובאו אליו בטענה. ואמרו,

ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקר וגו' כחסד אשר עשיתי וגו'. והנה לכאורה אבימלך היה מלך הארץ ומה היה צריך לחסד אברהם הלא אדרבה הוא נתן לאברהם צאן ובקר ועבדים וגו' ולשרה נתן אלף כסף, וגם מה חסד עושין עם הארץ שאמר אליו עם הארץ אשר גרתה בה וכי הארץ בת מקבל חסד היא, ואמנם הוא כדברינו כאומרם שאפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות וכו'. ורצו אבימלך ושר צבאו שהם יקבלו זה החסד מאתו שיתברכו על ידו ויהי ברכת ה' עליהם בזכות אברהם ועל כן אמרו ועם הארץ אשר גרתה בה כאומרם שם הגשמים בזכותך הטללים בזכותך, ולזה בקשוהו שימשוך הברכה ברכת שמים ממעל אל הארץ אשר גר בה להיות הגשמים והטללים מצויים בה ותתברך בזכותו והכל תעשה זאת כחסד אשר עשיתי עמך, כי כשם שהוא עשה חסד עם אברהם ואמר לו הנה ארצי לפניך וכנזכר לפניך היא לעשות בה כרצונך, ועל כן חסד מול חסד תעשה שנכרות ברית עמך להתברך על ידך, והנה נודע מאמר חז"ל (סנהדרין ס"ג:) אסור להשתתף עם הנכרי שמא יתחייב לו שבועה וכתיב (שמות כ"ג, כ"ג) לא ישמע על פיך וכו'. אשר על כן נתחכם אברהם והשיב,

ויאמר אברהם אנכי אשבע. פירוש דוקא אנכי לבד אשבע ולא אתה שאיני חפץ בשבועתך ואכן אבימלך לא חפץ בזה כי היא המעטת כבודו שלא ירצה אברהם בשבועתו, ואמר אחר כך כי שם נשבעו שניהם. ועל כן נענש אברהם על ידי זה והוצרך לעקוד את בנו בעבור זה כמאמר חז"ל (בתנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז צ"ה) שאמרו המלאכים רבונו של עולם אדם יחיד בררת לך מכל שבעים אומות וכרת ברית עם אומות העולם אמר להם בן יחיד נתתי לו ואני אומר לו העלהו עולה לפני אם יעלהו הרי מוטב וכו' אבל באמת אברהם לא חפץ בשבועתו ולא היה ירא ממנו כי סמך לבו לא יירא וגו'.

והוכח וגו' גזלו עבדי אבימלך. לכאורה יתמה למה לא הוכיח אותו קודם שלא בעת כריתת הברית, ואמנם כאשר ראה אברהם שנתוודע לאבימלך אשר שׂם אברהם ארץ ציה, למוצאי מים. ואחר, לא היה מוצא המים בשום אופן כי אם הוא שעלו המים לקראתו. וגם בזה שאמר לו אבימלך כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה וגו' שכיוון לומר שני הדברים אחת סתם שגרת בארץ ולא כמצרים שאמרו לך הנה אשתך קח ולך, ועוד החסד שעשיתי עמך שנתתי לך הארץ לעשות בה כרצונך ולפניך היא כאמור למעלה, אז אמר אברהם עתה עת להוכיחו על המים שגזלו עבדיו כי הנה המים בודאי לי הם שלא היו עולין לקראת אחר, והארץ אף ששלך היא מכל מקום נתת לי לעשות כרצוני בה, והנה נודע שבני נח מצווין על הדינין וכאשר כתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ט' מהלכות מלכים הלכה י"ד) שעל כן נתחייבו בני שכם מיתה שלא עשו דין בשכם בן חמור בעת שגזל בת יעקב. ועל כן הוכיח את אבימלך בהיות לאל ידו לעשות דין בעושה שלא כדת למה לא עשה דין בעבדיו בעת גזלם וחיוב מיתה יש בו בזה. ועל זה השיב,

ויאמר אבימלך לא ידעתי וגו'. להבין כפל הלשון אשר בפסוק הזה, נראה כי הן אברהם יוכל לטעון כי אף שלא ידע מי עשה הדבר מכל מקום הנה על הדיין מוטל לחקור ולדרוש בשל מי הרעה הזאת עד אשר ימצא החייב ויעשה בו דין, כמו שבן נח חייב אם היה לו ללמוד ולא למד כמו שאיתא ברמב"ם (שם ריש פרק י') ולכן השיבו טענה נצחת על כל טענותיו, ואמר לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה שאעשה בו דין וגם אתה לא הגדת לי מי ומי הגוזלין לנקום בהם, וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום. פירוש אפילו סתם שמועה לשמוע כי נעשה דבר כזה בעיר בלתי ידיעת מי עשה הדבר, לא שמעתי. כי אם שמעתי סתם מהדבר הייתי חוקר ודורש בשל מי הרעה לעשות בו דין אבל לא שמעתי כלל ובן נח ששגג באחת המצוות אינו חייב עליהם כמו שכתוב ברמב"ם שם.

ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית. גם זה מורה באצבע לכל אשר כתבנו למעלה כי לכאורה להפלא הוא כלפי לייא יציבא בארעא וגו' אתמול הנה ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך, ועתה נתהפך שיצטרך אבימלך לקבל מאברהם צאן ובקר. ועוד וכי כלום חסר מבית המלך ואיזה מלך אשר יצטרך צאן ובקר. ואם אפילו נאמר שאברהם נתן לו בדרך מתנה ודרך מלכים הגדולים לקבל מתנה מזולתם אין זה צאן ובקר כי אם איזה אבן טוב מאבנים היקרים כיד המלך ולא צאן ובקר, ואולם הכל מורה על מה שכתבנו כי עיקר חפץ אבימלך בזה הכריתת ברית היה שעל ידי אברהם יתברך בכל אשר יעשה ויהיה ברכת אלהים בכל מעשה ידיו ולזה נתן אברהם לאבימלך צאן ובקר שיתברך על ידי זה בכל מעשה ידיו כאומרם באיוב (בראשית רבה ל"ט, י"א) לא נטל אדם פרוטה מאיוב ויצטרך ליטול ממנו פעם שניה מה טעם כי מעשה ידיו ברכת. וכן אמרו באברהם לא שָׁם אדם פרה מאברהם עד שנתברך וכו', כי מי שהברכה מצויה במעשה ידיו הנה שלו בכל מקום שהוא מתברך. ולזה נתן לו צאן ובקר משלו בכדי שיתברכו אצלו וישיג הברכה בזכות אברהם וילך הלוך וגדל עד כי גדול מאוד. והעיקר בזה הוא הכוונה שכיוון אברהם במחשבתו בעת נתן לו צאן ובקר שבזה יתברך אבימלך. ואמרו שם בפסוק והיה ברכה הברכות מסורות לך, ולמאן דחזי לך למברכא בריך. ופירושו כי הברכות בידך הם למי שאתה תתן בידך משלך הנה הברכה שם, ואך למאן דחזי לך למברכא בריך כי לא להכל תתן ברכתך שלא יפוצו מעינותך חוצה פירוש לחוץ למי שאינו ראוי לקבל הברכה, וכאן כיוון אברהם שיתברך אבימלך על ידי מעשה ידיו כנאמר.

ובזה נראה ליתן טוב טעם ודעת להבין מפני מה במלך סדום כשרצה ליתן לאברהם כסף וזהב ואמר הרכוש קח לך השיבו הרימותי ידי לה' וגו' אם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם, שהקב"ה הבטיחני לעשרני שנאמר ואברכך כמאמר חז"ל (שם ומובא ברש"י ז"ל). והנה בהיותו במצרים ובגרר קיבל מתנות מפרעה ואבימלך ולא חש כלל שלא יאמרו שהם העשירו את אברם. ואכן כי הנה אמרו חז"ל (בבראשית רבה מ"ג, ה') בפסוק (בראשית י"ד, י"ז) ויצא מלך סדום לקראתו וגו' התחיל לקשקש לו בזנבו אמר לו מה אתה ירדת לכבשן האש וניצלת אף אני ירדתי לחמר וניצלתי. ולזה אם היה מקבל שום דבר ממלך סדום היה מלך סדום אומר בלבו כי הן כל אשר יש לאברהם הכל שלו הוא כי על ידי מעשה ידיו נתברך לאחר שסבר בנפשו כי גם לו שם כשם הגדולים והוא מלומד בנסים. וזה שאמר ולא תאמר אני העשרתי את אברם כלומר אני העשרתי אותו לעולמים, בזה שלקח מאתי שָׁרָה עליו הברכה, וכל שיש לו מאז, הכל בכח הברכה הלז. ובאמת שזה שקר הוא כי הקב"ה הבטיחני לעשרני ולא בברכותיך, ועל כן לא רצה לקבל ממנו ונשבע על זה. ולא כן פרעה ואבימלך שלא חשבו כזה ונתנו לו סתם מתנות להיות זה אצלו ולא שיתברך על ידי זה לעולמים על כן קיבל מה שנתנו לו, ועל כן גם כאן כתיב סתם צאן ובקר ולא פירש כמה, כי עיקר הנתינה הוא ברכת הצאן והבקר ולא זה הצאן שנתן לו כדבר האמור.

ויכרתו שניהם ברית. הנה כבר כתבנו למעלה כי לא היה חפץ אברהם בשבועת אבימלך ואף על פי כן נשבע אבימלך לכבודו עיין שם. ועוד טעם נראה לפי הנזכר כי אחר שנתן אברהם מתנות לאבימלך מתנות נכבדות כנאמר הנה מרוב אהבה והחיבה שבער אז בלב אבימלך לאברהם קפץ ונשבע אף שלא בחפץ אברהם להראות כי הוא חפץ בשלומו בכל לבו, ושם נשבעו שניהם מרוב החיבה על כן תיכף אחר נתינת המתנות כתיב ויכרתו שניהם ברית כאמור.

ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן וגו' עד על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם וגו'. להבין מה שטרח אברהם בכל זה והלא לא הוא הלך אצל אבימלך לבקש מאתו כריתת הברית כי אם אבימלך הלך אצלו וביקש מאתו על הדבר. וכבר כתבנו שאברהם לא חפץ כלל בשבועת אבימלך כי לא היה ירא מאתו ועל מה זה עשה כל העשיות ואמר כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת וכי כל כך היה אברהם צמא למים והלא ה' אתו בכל אשר עושה וכל אלה העשיות היה צריך אבימלך לעשות כי הוא ביקש על הדבר והיה ירא מאברהם. ועוד כי אחר שנאמר ויכרתו שניהם ברית היה די בזה ולמה לקח עוד כבשות ומפני מה דוקא שבע ולא שמונה או שש.

ואמנם אברהם אבינו הציב וירה אבן פנתו למעלה למעלה וראה את הנולד כי כאשר יבוא המלך דוד וירצה להכות את היבוסי היושב בירושלים והוא מבני בניו של אבימלך והן יאמר היבוסי יושב הארץ (שמואל-ב ה', ו') לא תבוא הנה עד הסירך העורים והפסחים וגו' והוא הצלמים שהקימו, ובפיהם שבועת אברהם לאבימלך כמאמר חז"ל (בילקוט יהושע רמז כ"ח). וחש אברהם שלא יאמרו בני אבימלך אשר השבועה היתה לעולם, שלא ילחמו בני אברהם עם בני אבימלך, והנה דרך הממשכן בית או עיר לחבירו על זמן רב וירא שלא יוחלט זאת בידו מעמיד איזה דבר אבן או עץ וחוקק בו כל הענין איך שרק לזמן הזה הוא ממשכנו ואחר כך יחזור לידו, וכן אברהם אבינו כיון שהיה ירא שלא יחליטו בני אבימלך השבועה הזאת לעולם ועל כן הציג שבע כבשות הצאן ואמר כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת כי באר הוא הנקרא ציון וירושלים כמו שאמרו חז"ל (בבראשית רבה ע', ח') בפסוק (בראשית נ"ט, ב') וירא והנה באר בשדה וגו'. וכן נודע ליודעי רזי תורה מכוונות האר"י ז"ל אשר ציון וירושלים נקראים בא"ר באר מים חיים הם למוצאיהם שמשם שואבים כל בחינות החכמה והיראה ורוח הקודש וזה שער השמים. ואברהם אבינו חפר את הבאר הזאת כי הוא פתח וחפר ומצא מים בראשון וראשונה, והתגלה מלכות כל עולמים בארץ הלזו ועל ידו הכל ממשמשין ובאין לבחינות ומדריגות, אבל הוא חפרה בראשונה ושאב מים הנאמנים לבאי עולם. והנה אמרו חז"ל (שם פרשה נ"ד, ב') מה שניתן לאברהם לשבע דורות ניתן לאבימלך לשלשה ופירש רש"י שם שכשנכנסו ישראל לארץ עברו ז' דורות מזרע אברהם, ומזרע אבימלך לא עברו אלא ג' וכו'. נמצאת אומר אשר ג' דורות של אבימלך שעליהם היה השבועה כמו שכתוב אם תשקור לי ולניני ולנכדי כלו אחר שבע דורות של אברהם, ועל כן הציג שבע כבשות ואמר בעבור תהיה לי לעדה וגו' וקרא למקום באר שבע הכל למען ידעו כל העולם על ידי הבאר הזה ויכתב ויחתם למען יעמוד ימים רבים אשר השבועה לא היתה כי אם אחר כלות שבע דורות מאברהם ולא יותר.

או אפשר שרמז בשבע האלו על כניסת דוד המלך בירושלים כי הוא הסיר העורים והפסחים, והוא היה הרועה השביעי אשר הקים הקב"ה לישראל שבעה רועים והם אברהם יצחק יעקב יוסף משה אהרן ודוד הוא השביעי והוא הסיר העורים וגו'.

או אפשר שרמז על כלות ז' שנים שעשה דוד בחברון ואחריהם בא לירושלים שהוא באר שבע, ויהיה איך שיהיה על כל פנים עשה סימן מובהק בבאר שבע שרק עד שבעה הוא ניתן או ז' דורות או ז' רועים וכו' ואחר השבעה הוא לאברהם ולבניו לדורות עולם. ואמנם לפי זה היה צריך לקרותו באר שבע בסגול לרמז על שבעה, והנה בפסוקים שלפנינו מנוקד בקמץ על שם השבועה, ואך הנה כבר כתבנו שבדעת אברהם לא היה שישבע אבימלך כי אם הוא לבדו כמו שאמר אנכי אשבע אנכי ולא אתה. ועל כן הציג שבע כבשות הצאן לקרוא למקום באר שבע על ז' דורות וכו' שהיתה שבועתו. ואולם הנה אבימלך לרוב האהבה קפץ ונשבע מדעת עצמו גם כן כנאמר והוא לא נשבע כי אם על ג' דורות ולא יותר כי לא ביקש כי אם על ג' דורות ואיך ישבע הוא שגם דור רביעי או יותר לא ילחמו בבני אברהם והם יהיו מותרין להלחם בו ובודאי לא נשבע כי אם על ג' דורות. וכיון שגם הוא נשבע היה צריך להקרא השם גם על שם שבועתו ולא היו יכולין לקרותו על שם השבעה כי לא נשבע רק על ג' ולזה קראוהו באר שָׁבַע בקמץ לרמז סתם על השבועה וממילא נכלל גם בזה כוונת אברהם בבחינת שבעה שרק עד ז' דורות או ז' רועים וכו' חל שבועתו ולא יותר. וזה שאמר הכתוב על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם כלומר מה שנקרא שבע בקמץ ולא בסגול הוא מחמת שנשבעו שניהם ועבור שבועת אבימלך לא היתה יכולה להקרא על שם שבעה אבל באמת נכלל בזה גם שבעה כאמור.

ויטע אשל וגו'. חז"ל אמרו (סוטה י'.) חד אמר פונדק וכו' ובבראשית רבה אמרו (פרשה נ"ד, ו') שאמר לו מה (כלומר מה תרצה) לאכול קופר חמר ביעין וכו', ובדבריהם ז"ל אפשר עוד לומר בזה כי נודע אשר באר שבע הוא נקודת ציון וירושלים מקום המקדש ששם שער השמים אשר דרך בו עולים כל התפילות והבקשות לכל שאלות צרכי בני אדם כי זה הוא השער לה' וכמאמר שלמה המלך ע"ה (מלכים-א ח', מ"ד) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת והבית אשר בניתי לשמך. ועל כן אמרו (בראשית רבה ס"ט, ז') הסולם הזה רגליו בבאר שבע וראשו בשמים כי דרך שם הוא הכניסה לכל עובר לכל מי שרוצה לשאול דבר משמים, וגם דרך שם יורד כל מיני השפעות וצרכי בני אדם כי ממקום שבאו התפילות לשם ילכו ההשפעות הנענין על ידי התפילות והכל בזה שער השמים. והנה אברהם אבינו ע"ה הוא הוא אשר פתח המקור הזה בראשון וראשונה בכח צדקתו וחסידותו לסקל הדרך מאבנים וחול לעשות במים עזים נתיבה שביל ודרך להיות תפילות בני אדם בוקעים ויוצאים בדרך הזה ושבים בכל מיני ברכות. וזה אומרו ויטע אשל בבאר שבע שאברהם אבינו נטע זאת שבחינת אשל שהוא שאל מה, כלומר כל בחינת השאלות יהיה בבאר שבע וכל הבקשות ילכו דרך שם. ועל ידי מה נטע אברהם זאת, אומר הכתוב ויקרא שם בשם ה' אל עולם, כלומר כי על ידי שקרא אברהם שם בשם ה' בזה נעשה שם בחינת אל עולם שלעולם כן יהיה להיות השאלות בוקעים ויוצאים ושבים דרך שם עם חסד אל כל היום.

ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים. לא נודע טעם אברהם בזה לישב בין הפלשתים ימים רבים כל כך יתרים על של חברון כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ד, ו') והן נודע כי ארץ פלשתים אינה חשובה כל כך, וחז"ל אמרו (שם נ"ב, ד') כי נסע מחברון מפני הבושה של לוט שהיו אומרין שבא על בנותיו. וזה נכון הוא אבל לא על כל כך שנים כי על כל פנים הרי חזר לחברון והיה לו לחזור קודם להיות קרוב להר המוריה. ואפשר לומר בזה כי הנה הקב"ה אמר לאברהם (בראשית ט"ו, י"ג) כי גר יהיה זרעך בארץ וגו' ומשמע דוקא זרעך ולא הוא וכמאמר חז"ל (שם מ"ד, כ') בפסוק (שם שם, ט"ו) ואתה תבוא אל אבותיך וגו' רק משנולד יצחק התחיל הגירות וענין הגירות שהיה ביצחק ולא באברהם הוא לפי שאברהם היה במדינה חשוב ומפורסם גדול והיה מלך עליהם כמאמר חז"ל (שם פרשה מ"ג, ה') ומוניטין שלו יצא בעולם כמאמרם (שם פרשה ל"ט, י"א) ואיך יֵאָמֵר גר על מלך הארץ ועל כן אמר אברהם לבני חת (בראשית כ"ג, ד') גר ותושב אנכי עמכם, פירוש אף שאני גר ממקום אחר מכל מקום תושב אני עמכם כי מלך הארץ היה כאמור. ולא כן יצחק שלא היה לו שלוה בארץ, והפלשתים גרשו אותו ממקום למקום ואמרו לו (בראשית כ"ו, ט"ז) לך מעמנו וגו' ואין לך גירות גדול מזה, ועל כן נאמר לו (שם שם,ג') גור בארץ הזאת כלומר קבל עליך הגירות. ואכן נראה כי אף אברהם לא היה תושב כי אם בחברון שהם אמרו לו נשיא אלהים אתה בתוכנו פירוש מלך כמו שכתוב שם ולא כן בשארי מקומות ובפרט בפלשתים שגזלו וחמסו אותו תמיד בבארות אשר חפר, ושרה נלקחה לבית אבימלך הגם שסבר שאחותו היא מכל מקום זה גירות הוא ולא תושב ועל כן אמר גר ותושב אנכי עמכם פירוש דוקא עמכם תושב אני ולא במקום אחר.

ונראה שזה היה רק עבור יצחק לפי שמשנולד יצחק התחיל הגירות, ואם יהיה אברהם תושב באותן הימים לא יראה שום בחינת גירות ביצחק כי הלא קטן שנולד הוא ויושב בחיק אביו ואמו, ואך אם גם אביו ואמו גרים בארץ ממילא גם תינוק בן יומו מרגיש בהגירות כי אי אפשר להיות לו די סיפוקו כל כך כמו בהיות אביו ואמו תושבים בארץ, ונמצאת אומר כי באמת גזירות הגלות לא נגזר כי אם על יצחק ולזה אמר לו כי גר יהיה זרעך בלבד שלא נגזר גירות כי אם על זרעך, ואך מחמת גירותו ממילא נמשך לאברהם קצת גירות בהיות יצחק קטן וגדל בחיק אביו שאי אפשר להיות בענין אחר (ועיין למטה)..

והנה באמת תחילה לא הלך אברהם מחברון כי אם עבור לוט או מחמת פסיקת עוברים ושבים אחרי הפיכת סדום ועמורה כמאמרם (שם בבראשית רבה נ"ב, ג'), ואך היה דעתו לחזור תיכף למקום קביעתו לקדושת הר המוריה. ולא הלך לגרר עבור גירות כי לא נגזר עליו גירות ואך ממילא כשבא לשם נאמר ויגר בגרר כי על כל פנים היה בעת הזאת בבחינת גר אבל הוא לא הלך לשם זה. ואך כאשר קרה לו מעשה אבימלך שמזה נסבב שנפקדה שרה בבנים על ידי צאתה טהורה מביתו כאומרם (שם פרשה נ"ג, ו') ותהר ותלד שרה את יצחק. ומיד כאשר נולד יצחק הביט אברהם שהגיע העת להתחיל הגירות ואם לא יתחיל גירות יצחק עתה, ממילא יומשך ישיבת ישראל במצרים יותר לפי ערך השנים שלא יחשב הגירות ליצחק. ולזה אמר אברהם מוטב אקבל עלי גירות כאשר אוכל בכדי שיוחשב ליצחק הגירות משנולד, כי ממילא כשאני אחשב גר יוכר גם בו הגירות כנזכר ויומהר על ידי זה קץ גאולת ישראל.

ולזה אמר הכתוב, ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים, כלומר אברהם כשראה שנולד יצחק קיבל גירות על עצמו להיות גר בארץ לא לו בין הפלשתים וגר שם ימים רבים עבור כן בכדי שיתחיל הגירות מהולדת יצחק. ולזה אמר הכתוב לשון ימים רבים על דרך מאמר חז"ל (שמות רבה א', ל"ד) בפסוק (שמות ב', כ"ג) ויהי בימים הרבים ההם ימים של צער היו לפיכך קורא אותן רבים ודכוותיה (ויקרא ט"ו, כ"ה) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים וגו'. וכן כאן ימים רבים של צער בקבלת עול הגירות בכדי שבימים רבים הללו יצאו הימים הרבים הנזכרים שם ביותר מהר, והיה שם עד סמוך אל העקידה שהגיע פרק שרה למות והוצרך לילך לגור לחברון לקברה שם במערת המכפלה המוכנת אליה מששת ימי בראשית.