ויהי אחר הדברים האלה וגו'. חז"ל אמרו (סנהדרין פ"ט:) אחר דבריו של שטן וכו' שהיה מקטרג ואומר מכל סעודה שעשה אברהם לא היה לו תור או גוזל אחד להקריב לפניך וכו'. והנה לדברים הללו יתמה למה הפסיקה התורה בין ויעש אברהם משתה גדול לפרשת העקידה בפרשת אבימלך מאחר שהעקידה היה על ידי המשתה, ואמנם עוד אמרו (בתנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז צ"ה) שאחר שכרת אברהם ברית עם אבימלך אמרו המלאכים לפני הקב"ה רבונו של עולם אדם יחיד בררת לך משבעים אומות וכרת ברית עם אומות העולם, אמר להם בן יחיד נתתי לו ואני אומר לו העלהו עולה לפני אם יעלהו לפני הרי זה מוטב ואם לאו יפה אתם אומרים וכו' עד כאן. ולזה נכון מה שסמכן הכתוב זה לזה ואך למאמר הראשון קשה.

ואולם נראה אשר אלו ואלו דברי אלהים חיים ולשניהם נכון סמיכת הכתובים. והוא על פי מה שכתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל (שבת י':) על מה שאמרו שם לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שתי סלעים מילת נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים והקשו הלא כבר נגזרה הגזירה בברית בין הבתרים שנאמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' ותירצו שעל ידי זה נתקרב הדבר לבוא וכו' עיין שם. וכן כאן כי באמת בעת הסעודה אשר גמלו את יצחק נקבע בדעתו של אל דעות שיצוהו להקריבו לעולה אך לא נגבל זמנו מתי יהיה, ועל ידי המעשה של אבימלך נתקרב הדבר ובא אל הפועל. ולזה אמר הכתוב ויהי אחר הדברים האלה קאי על כל הדברים הנזכרים למעלה מסעודה ומשתה, ואף על פי כן אמר אחר שפירושו סמוך כאמור בדברי חז"ל (בראשית רבה מ"ד, ה' לדעת רב הונא) לומר שהיה סמוך למעשה הכתובה למעלה מעשה כריתת ברית אברהם עם אבימלך שעל ידי זה נתקרב הדבר וכאמור.

והאלהים נסה את אברהם. אמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ה, א') לנסותן בעולם לגדלן כנס הזה של ספינה. והנה לדבריהם היה מחויב להכתב בזה שם הוי"ה הרחמים כי אחר שהכוון היה לרוממן בעולם לגדלן זה מדת החסד הוא ולא מדת דיני אלהים. ואמנם נודע אשר כל זה העשיה בא ממדת הדין שקיטרג עליו וכמובא למעלה שמכל המשתה לא הקריב פר ואיל וכרת ברית עם הגוים עד שאמר הקב"ה אם יעלהו מוטב ואם לאו יפה אתם אומרים. על כן יאמר הכתוב והאלהים נסה את אברהם פירש הנה אלהים מדת דינו של הקב"ה כביכול שכיוון לקטרגו, ואדרבה עשה לו טובה גדולה שנסהו ורוממו וגידלו בעולם בזה.

או יאמר והאלהים נסה את אברהם. כי נודע אשר מדת דינו של הקב"ה אינו ח"ו מצד הדין בכדי לעשות נקמה ולנקום במי שמורד נגדו אין זה דרכי אלהינו יתברך הטוב והמיטיב לרעים ולטובים וכל בחינת הדין אינו אלא בחסד וברחמים רבים כאשר כתבנו בזה כמה וכמה פעמים אשר כל הדינים והיסורים שבעולם אינם אלא חסד גמור מאתו בכמה בחינות שונות לפי עצם הילוכו של אדם בדרכי ה' ועבודתו. וגם מהם שאין הכוונה כי אם להרבות שכרו בעולם הנצחי והן הן יסורין של אהבה הנאמר בהם (משלי ג', י"ב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח, ובעל יסורין הזה שמח ביסורין האלה כמוצא שלל רב לאשר נפשו יודעת אשר אין כל יסורי עולם הזה כדאי לרגע אחת תענוג עולם הבא. או לפעמים באין למרק עוונות האדם אשר זה ודאי טובה גדולה, או בכדי שיזכור האדם על ידיהן לעשות תשובה לפניו יתברך, או שאר בחינות. ואתה תחזה מכל עיקר בריאת הדין בעולם אשר לא נברא כי אם בכדי להנהות הנשמות משכר כפול ומכופל שלא בדרך נהמא דכסופא כי אם שיבוא לו שכרו בדין ובמשפט, וזאת היא הטובה הגדולה המעולה השלימה שאין ערוך אליה כנודע.

ולזה אמר כאן הכתוב אחר אשר אנו רואין כמה הגדיל מדת הדין והקיטרוג עד שהוכרח אברהם אבינו לעמוד בנסיון גדול כזה שירצה לשחוט בן יחידו אשר אהבו והולידו לעת זקנתו ואינו מצפה עוד לבן אחר, לא תימא שכוונת דין אלהים הזה כיוון ח"ו לטודדו אולי לא יעמוד בנסיונו לא כן כי והאלהים נסה את אברהם. פירוש הנה אלהים באמת חשבה לטובה גדולה לנשאו ולרוממו ולגדלו בעולם על ידי זה כי כל דיני אלהינו יתברך חסדים גמורים הם כאמור. וגם יוסף הצדיק אמר כזה (בראשית נ', כ') ואלהים חשבה לטובה. פירוש מדת הדין מה שפעל ועשה בכם שתמכרו אותי ממכרת עבד ח"ו לא לרעה היתה רק חשבה לטובה, והנה יצמח מזה טובה גדולה כאשר עיניכם תחזינה להחיות עם רב וכאמור.

עוד יתבאר מקרא קודש הזה כי הנה דורות הראשונים אשר היו עד אברהם, לגודל רעות הדורות שהיו זה אחר זה ועל ידי כן חזו וראו מפעלות אלהים בארץ פעמים רבות. פירוש שראו מופתים גדולים ונוראים משמו יתברך אבל הכל מגבורת ה' וידו החזקה. טִבּע לדור המבול, ובלבל לשונות דור הפלגה, והציף שליש העולם, ועד שבא נח היה המים עולה ומציף אותם מבתיהם וקבריהם כאומרם (בבראשית רבה כ"ה, ב'), והיפך סדום ועריה בגפרית ואש, ואת כל אלה עינם ראו. אבל לא ראו מגבורת ה' שיעשה טובות לאדם או למדינה בפלאים רבים ומופתים גדולים ונכבדים, כי לא היו ראויין לזה. ועל כן שתו בשמים פיהם וידברו באלהים לאמר כך דרכו ח"ו שוטף הכל ונוקם ובעל חימה. ואבימלך אמר הגוי גם צדיק תהרוג וגו' ואמרו חז"ל (לשון רש"י על פי בראשית רבה נ"ב, ו') שאמר שמא כך דרכך לאבד האומות חנם כך עשית לדור המבול וכו' אף אני אומר שהרגתם על לא דבר וכו' עד כאן. ופירוש אף אני אומר כלומר כבר הנה הכל אומרים ועכשיו אף אני אומר. והכל לפי שלא ראו מגבורות ה' כי אם מכות ופורעניות ולא ראו טובה במופתי ה', והן כשבא אברהם הראה ה' ידו הגדולה והצילו מאור כשדים שהיה באש ולא נשרף ורדף אחר ארבעה מלכים חזקים והשיגם והצילו ה' מהם וילד בן לזקוניו והניקה בנים שרה, אשר על כן מכל זה ראו כי יעשה ה' דבר גבורת נפלאותיו גם בחסדים רבים ולאיש אשר יאהב יתן לו עושר ונכסים וכבוד וינשאהו למעלה ויעשה לו פלאים ברוב גבורותיו וחסדיו להתגבר על אויביו, ואז האמינו כי אל אמונה ואין עול הוא ואין מדת הדין בעולם רק לנקום ולהכות כי אם לעשות טובות לאוהביו ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ובזה נתגדל ונתהלל מדת דינו של הקב"ה בעולם לומר כי דינו דין אמת ברוך הוא וישפוט תבל בצדק, ולטובים יעשה אלהים טובות בגבורות נוראות.

ולזה אמר הכתוב ויהי אחר הדברים האלה קאי על כל הדברים הנזכרים מהולדת אברהם ועד עכשיו מהנסים שנעשו לו, ולא לו בלבד כי אם אף בזכותו ניצול לוט בן אחיו ממהפכת סדום ועמורה וכמה נסים נעשו לשפחתו ובנה, ואז והאלהים נסה את אברהם פירוש שמדת הדין נסה ונגבה למעלה למעלה ברוב שיר ושבח עם אברהם (כי את הוא כמו עם) והבינו אשר כל הדינים המה חסדי אמת מאתו יתברך ואינם נעשים דינים ופורעניות כי אם לפי פאת המקבל אשר לא יוכל לקבל כי אם באופן זה, ומפי עליון לא תצא הרעות וכולם הצדיקו הדין עליהם, והכל היה בעבור אברהם שעל ידו ראו זאת וכאמור.

ואולם אמרו חז"ל (בבראשית רבה נ"ה, א') שחשש הקב"ה שלא יאמרו בני האדם למי שהוא רוצה להעשיר מעשיר וכו' ולמי שהוא רוצה עושה מלך וכו' ואינו תלוי כלל במעשה בני אדם אם לטוב או למוטב רק ברצונו תלוי הדבר. על כן פירסם הקב"ה מעשיו לכל שאף על בן יחידו ממש (כי האחר הנה גרשו מביתו, וגם בן האמה נקרא ולא בנו כאמור למעלה) ואשר אהבו על רוב צדקתו כי כבר היה בן ל"ז שנה, לא חס עליו וכבש רחמיו לשוחטו לשפוך דמו כמים ובזה ידעו הכל אשר כל האומר הקב"ה וותרן הוא יוותרו חייו כאומרם (בבא קמא נ'.) וכל אשר עשה לאברהם שלא בחנם הוא כי אם הכל בצדק ובמשפט כי בכל כוחו עבדו.

ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. נשתנה נבואה זו מכל הנבואות לקרות לו בשמו מה שאין כן בכל מקום נאמר ויאמר ה' אל אברהם וכדומה, ואולי כיוון ה' לקרות לו אברהם להראות אשר זה השם קבע אליו זה שמו הנאה לו וכל אשר יקראהו אברם יעבור עליו בעשה. ולא כיעקב שאחר שקראו ישראל קרא לו עוד יעקב מה שאין כן כאן קראהו אברהם לומר אברהם יהיה שמך ולא יקרא עוד שמך אברם.

או יאמר ויאמר אליו אברהם וגו'. כי הנה בכל הנסיונות שנסה הקב"ה לצדיקים כמו לאברהם עד הנה וליוסף ודוד וכדומה לא מצינו נסיון כזה לשחוט את בנו. וכל הנסיונות המה בגופו של אדם לכבוש תאותו עד מצוי דם נפשו או למסור נפשו עליו כמו חנניא מישאל ועזריה וכדומה לילך במו אש בשביל קדושת שמו יתברך אבל לא בשחיטת בניו. ואמנם האמת הוא שלא מצא מקום באברהם לנסותו בדבר אחר כי כבר ידע אשר לבו שלם וחזק עמו וכל האברים מקודשים ומזומנים לשמו יתברך באופן שאין שייך כלל לנסותו בדבר ערוה כמו ליוסף או בשאר עבירות כי הקדיש כל תאוותיו וכל כחותיו לה' וכמה פעמים מסר נפשו עבורו באור כשדים וברדיפת המלכים. ולבן צ"ט שנה מל בשר ערלתו באופן שכבר יצא מכל טבע העולם בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ולא יצא לו מקום לנסותו כי אם בזה, שזה אינו בגופו וחביב יותר מכל גופו כי זה כל פרי עמלו מכל מה שהיה לו בעולם כמו שאמר מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגו', כי מי שאין לו זרע חשוב כמת כאומרם ז"ל (נדרים ס"ד.) ואם אף את זה יעשה אז כבר הוא שלם בכל הנסיונות.

ולזה אמר הכתוב ויאמר אליו אברהם, קראו אברהם. שנודע אומרם (נדרים ל"ב:) בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח ואלו הן וכו' ופירשו שם שאף אברים שאינם ברשותו של אדם כמו עינים לראות שיוכל להסתכל אף בלתי כוונה כלל, וכן אזנים לשמוע גם הם בידו ניתנו שלא לראות דבר שאינו רוצה ולא לשמוע דבר שאינו רוצה ואם כן כיון ששמך אברהם המורה על השלימות בכל האברים אין לי עוד לנסותך כי אם במה שאומר לך והוא עקידת יצחק כנאמר.

ויאמר הנני. אמרו חז"ל (בבראשית רבה נ"ה, ה') הנני לכהונה הנני למלכות, ולהבין דבריהם מה ענינו לכאן ועם האמור יובן כי אחר שקרא לו הקב"ה בשמו אברהם כלומר אתה הוא השלם בכל רמ"ח האברים לפני, סבר אברהם כי חפץ הקב"ה היות לו כהן לעבודה להקריב קרבנות לפניו או רוצה לתת עליו עול מלכות, ולזה השיבו הנני לכהונה להיות שלם באברי כי בעל מום פסול לעבוד העבודה והנני למלכות כי כל מאן דנטר ברית מלכות אתנטרא ליה כמו שאיתא בזוה"ק (לך לך צ"ג:) וכאן כיון שנשלם במעשה המילה, ונשלם בזה בשלימות כמו שמנו החמשה איברים ובכללם ראש הגויה הרי הנני לכהונה הנני למלכות, אבל הקב"ה באמת לא לזה קראו אברהם כי אם כאמור לאשר היותך שלם בכל ואין לי עוד לנסותך כי אם בזה שאומר לך.

ויאמר קח נא וגו'. חז"ל אמרו (סנהדרין פ"ט:) אין נא אלא לשון בקשה וכו', ועוד נראה לפי הנזכר שאמר לו שאין לי עוד שום בחינה לבחון אותך כי אם בזה, וזה אומרו קח נא כלומר רק זה בלבד צריך אני לבחון אותך ואם תעמוד לי בזה אז יוודע בודאי כי לבבך שלם עמי בכל השלימות ולא אצטרך עוד לנסותך בשום דבר.

או יאמר קח נא וגו'. ועל דרך מאמר רבותינו הנזכר אין נא אלא לשון בקשה אך להבין מה ענין בקשה בכאן אם הוא דבר המצטרך, ואמנם הנה כתבנו במקום אחר פירוש מאמר חז"ל (מנחות כ"ט:) במה שהשיב הקב"ה למשה רבינו ע"ה כששאלו על מיתת רבי עקיבא רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני. וצריך להבין תשובה הזאת, כי על המחשבה גם כן יקשה לו למה עלה כך במחשבה.

ואכן הנה נודע מכוונת קריאת שמע שאדם קורא בכל יום פעמיים הנה העיקר הוא קבלת עול מלכות שמים באהבת אמת, אהבה בלבבו ונפשו ומאודו, וצריך לקבל עליו כל ד' מיתות בית דין בד' של אחד כלומר שהוא מתיחד עצמו עם בוראו בכל עוז ותעצומות בכל פרטי רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ליחד כולם לה' אֵל אמת, באופן שלא יחשוב ולא ידבר ולא יזיז בשום אבר מאבריו כי אם מהצורך לו לעשות ליחוד קודשא בריך היא ושכינתיה וזולת זה לא יעשנו בשום אופן, וליחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו שיהיה הכל ביחוד אליו יתברך באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה, ובאופן שכל כך הוא מיחד עצמו אליו אשר הוא מוכן ליסקל ולישרף וליהרג וליחנק על קדושת שמו יתברך כי אין לו בכל גופו ואבריו כי אם ליחדם לשמו יתברך ולא ח"ו ליפרד מאתו יתברך אף על רגע כמימריה ולא לצאת מיחודו ואחדותו בשום פנים.

והנה הקב"ה הרואה ללבב ויודע תוכן עלילות מצעדי גבר ויצרי מעללי איש וכשהוא יודע באדם שהוא מקבל אלה המיתות באמת לאמיתו על יחוד שמו יתברך, ושוה אצלו באמת אם לחיות אם להשרף, אז כביכול ברוך הוא וברוך שמו אצלו כבר הוא שוה כאילו עמד על הבימה וסקלוהו ושרפוהו באש וכדומה, כיון שהוא כן באמת בלבבו מה לו אם נעשה כן בפועל או לא כיון שמצדו לא יבצר. ואמנם כאשר ירצה ליתן שכר לאיש הזה על מה שמסר נפשו לה' והשטן מקטרג לומר מה נשתנה זה מזה וטוען כלום יש אב שמעיד על בנו אז אחר זמן הקב"ה מוציא מחשבת אדם הזה מכח אל הפועל ומגלגל הדבר בסיבות שונות עד שמוציאין את האדם הזה להריגה, והוא נהרג על קדושת שמו יתברך, או אינו נהרג, והקב"ה מצילו. על כל פנים נראה בחוש אשר מצדו לא יבצר, ואצלו הוא שוה ממש כאשר היתה מחשבתו כן עושה בפועל ומוסר נפשו לשמו יתברך באמת והקב"ה נותן לו שכרו משלם על כל קבלת המיתה שקיבל עליו עד עתה כאילו נהרג בכל פעם על קידוש שמו יתברך, כי הכל ראו תוקף עוז מחשבתו אשר באמת היתה.

וזה שהשיב שתוק כך עלה במחשבה לפני כלומר כן עלה במחשבת רבי עקיבא לפני כי חפץ מאוד שיהרג על יחוד שמי וכמו שאמר לתלמידיו כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבוא לידי ואקיימנו, וכיון שהיתה זאת באמת במחשבתו ושוה היה אצלו ממש אם יעשה זאת לו אם לא, ולכן הוצאתי מחשבתו הטהורה מכח אל הפועל להראות לכל אמיתיות מחשבתו ולא יאמרו מי יעיד עליו.

וכן כאן באברהם הנה הקב"ה אמר אל השטן כל הסעודה לא עשה אלא בשביל בנו אם אני אומר לו זבח את בנך לפני מיד זובחו כאומרם בסנהדרין שם. ונמצאת למד אשר ודאי קדם מחשבת אברהם באמת באהבת שמו יתברך אשר אם אפילו יאמר לו הקב"ה להקריב בנו לפניו לא יעכב על ידו כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כמאמר חז"ל (ברכות ל"ג:). וכשאמר הקב"ה בלשון ודאי שלא יעכב ודאי קדמה מחשבת אברהם בזה.

ולזה אמר הכתוב והאלהים נסה את אברהם כלומר הנה אלהים כבר נסה את אברהם גם בנסיון הזה כי ידע ודאי אשר מחשבת אברהם היה בזה באמת ובתמים וכאילו כבר עשהו בפועל להקריב בנו יחידו, ואך מול השטן שקיטרג אמר הקב"ה קח נא בבקשה ממך תעשנו גם בפועל כיון שאצלך שוה כאשר במחשבה כן תעשנו בפועל.

ולזה אני מבקשך תעשנו שיראו הכל כי אמת עבודתך אין בה נפתל ועקש וכל מעשיך לשם שמים ובזה יתקדש שמי בעולם והכל יודו על כל הטובות שגמלתיך עד הנה, וכל הטובות שאעשה לך הכל בדין ובצדק, לא כאשר חשבו למי שהוא רוצה הוא מעשיר, ומדת הדין יהיה מקטרג מה נשתנה. כי כולם יעידון ויגידון אשר עבודתך למעלה מטבע עולם היא ועל כן אני מתנהג עמך למעלה מטבע העולם.

והנה להבין איך יהיה סבור אברהם אבינו אשר באמת כוונת הקב"ה לשוחטו ועדיין אין לו בן חוץ ממנו והוא אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע. אפשר לומר בזה על פי מה שכתב מרן איש אלהים הרב האר"י ז"ל בספר עץ חיים בסוד הריגת עשרה הרוגי מלכות. לאשר שאז בעת ההיא נתגברה הקליפה עד למאוד מאוד ואז לא היה כח להניצוצי הקדושה שיעלו למעלה עבור תוקף הקליפות אם לא במסירות נפש עשרה הצדיקים האלה ועלה נפשם למעלה בסוד מיין נוקבין אל המלכות וכו' כאשר ביאר שם באר היטב.

וכן סבר אברהם, אפשר כל כך נתגבר עתה עוון הדור עד שאי אפשר לניצוצי הקדושה לעלות כי אם במסירת נפש יצחק בנו בסוד מיין נוקבין, ועל כן אמר לו והעלהו שם לעולה כלומר שתעלהו שם בכדי שיהיה לעולה שעל ידי זה יעלו הניצוצי הקדושה וזה דבר גדול מאוד בשביל קיום העולם, ואפשר שיושיע לו ה' בזרע אחר תחת יצחק, ואולי עוד ישתלשל נשמת יצחק אחרי מותו בזה שיולד אחר כך, כמו בהבל ושת שנאמר בו (בראשית ד', כ"ה) כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל וגו' וכתבנו שם שהוא היה הבל ממש וכידוע מדברי האר"י ז"ל, ובזה יתקיים כי ביצחק יקרא לך זרע ועל כן הנה זירז עצמו מאוד מאוד ועשהו בלב שלם כי הבין רצון הבורא בזה.

את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו'. פירוש כי רק הוא נקרא בנך ולא ישמעאל כי הנודר מזרע אברהם מותר בישמעאל כמו שאיתא בגמרא (נדרים ל"א.), כי רק בן האמה הוא ולא בנך. ועל כן את יחידך פירוש שלא תימא שרק יחיד לאמו הוא, לא כן. כי גם יחידך הוא שאין לך זרע אחר. וכלל בזה ב' דברים א' להיותו בן וסתם אבא מרחם על ברא ומתעורר בזה רחמי האב על הבן וביותר בבן יחידו כי חוץ הרחמים והאהבה הנה הוא רוצה בקיומו בכדי להתקיים לו על ידי זה זרע בעולם כי זה חלקו מכל עמלו מה שאין כן אם נשאר לו בן אז הוא מתנחם בבן השני לומר אשר מזה אזכה לראות גדולה בבנים ובני בנים אבל הוא יחידך כאמור. וחוץ מכל זה, אשר אהבת. כלומר, הנה זה לך מעודך דרגת מדתך לאהוב לכל, אהבת אמת כנפשך. ואף אם לא היה בנך כלל, קשה היה לך מאוד לקחת אדם לעקדו ולשוחטו כי אוהב הבריות אתה, ומכל שכן את יצחק פירוש, אף אם היה איש דעלמא לא ירא שמים וצדיק כזה היית אוהבו ומכל שכן את יצחק נודע לרבים בגודל צדקתו ורוב טובו מעודו. ומיום הגמלו אמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ג, י') שנגמל מיצר הרע ומכל שכן עתה היותו בן ל"ז שנים וכבר הוא יצחק בצדקתו כמו שדרשו (שם שם, י"א) בפסוק (לעיל כ"א, י') כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק בני אפילו אינו יצחק ויצחק אפילו אינו בני. ולאדם צדיק כזה ודאי אתה אוהב בכל לבבך ובכל נפשך ואילו היה אחד מכל אלה לבד קשה היה לך לשפוך דמו ומכל שכן בהתחברות כל אלה רחמי האב על הבן ויחידו שרוצה בקיומו כי אין לו זרע אחר וההולך בלא בנים חשוב כמת כמאמר חז"ל (נדרים ס"ד:). ובלא זה לכל איש ואיש גדלה אהבתו למאוד, ונוסף על כל אלה הוא יצחק נודע ומפורסם לרבים ומוחזק בצדקות, ואף אם הייתי מצוה לאחר לשוחטו בפניך מאוד היה מרה לך ומכל שכן שאני מצוך שרק אתה בעצמך תעקדנו ותשחטנו לפני, וכל כך תגדל עבודתך אלי שעל כל אלה לא תעכב.

והיתה כוונת הקב"ה בזה שיעשה אברהם דבר שיהיה נכלל בו כל המדות. כי הן מדת האהבה, הכי יש בעולם אהבה גדולה יותר מאהבת אב לבנו ובפרט אחר כל הנזכר, והוא הגביר בעצמו אהבת הבורא יתברך וביטל אהבה זו בשביל אהבתו ובזה החזיר האהבה לה' יתברך שלא לאהוב כי אם לה' יתברך. ומדת הגבורה, ודאי כמעט אין נמצא בעולם גודל הגבורה הקשה ואכזריות הרב לשחוט אדם אפילו אינו בנו ומכל שכן לשחוט בן יחידו, ואברהם אבינו התגבר בכל עוז ותעצומות ונתאכזר על בנו בשביל עבודת בוראו והחזיר מדת הגבורה לבוראו להתגבר ולהתאכזר שלא בדרך הטבע בשביל עשיית רצונו. ומדת התפארת, הנה נודע אשר עטרת זקנים בני בנים (משלי י"ז, ו') ועיקר תפארת האדם היא כשנשאר אחריו בנים מפוארים הולכים בתורת ה' ובמצוותיו ובפרט זרע יצחק ויעקב אשר ודאי גדלה תפארת זקנים בזה, וכשימות בלא בנים ח"ו בזיון הוא לו נגד בני אדם גם בני איש, שאיש שנעשה לו נסים כאלה ימות בלא זרע קיימא ועם כל זה אברהם השליך תפארתו לארץ ולא רצה בתפארתו, בשביל עבודת בוראו. ועל כן בזה העקידה היה נכלל כל המדות. שכולם בכלל, הם שלוש קוין, הגדולה והגבורה והתפארת כנודע.

ובזה מתורץ איך סבר אברהם שישחוט ליצחק והלא כבר נאמר ואברכך ואגדלה שמך וגו' ואמרו חז"ל (פסחים קי"ז:) זה שאומרין אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב וכו' עד כאן. ואמנם שסבר אשר על ידי העקידה שיהיה נגמר בו כל הג' בחינות אלו, שהם בחינות ג' האבות אז יוכלו לומר עליו בעצמו אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' כי הוא יתקן הכל ויכנס לכל הג' מדות וכאשר באמת כן היה שתיקן כל המדות אשר הם בכלל ג' קוין והמתיק הגבורות בהחסדים ונכלל שמאלא בימינא ועקד כל המדות לאחד כנודע מדברי האר"י ז"ל (בכוונת העקידה). ועל כן אמר לו הקב"ה,

ולך לך אל ארץ המוריה. כפל לומר לך לך כי ידוע אשר יש שתי בחינות כל, א', בחולם והוא בחינת המלכות שעליה אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית ל"ג, י"א) יש לי כל, ויש כל בקמץ והוא בחינת היסוד הנקרא כי כל בשמים ובארץ (דברי הימים-א כ"ט, י"א) ותרגומו דאחיד בשמיא וארעא וכאן לפי שנמתק על ידי העקידה הגבורות בחסדים וכל ענין המיתוק הוא במדת היסוד אשר שמו שלום לפי שהוא הוא העושה שלום בפמליא של מעלה להמתיק הגבורות בחסדים כי כולם יורדין אל היסוד ובו נמתקין ונכללין הגבורות בחסדים ועושה שלום ביניהם ליחדם לאחד ועל ידי זה נעשה יחוד בין צדק וצדקה הוא שני בחינות הנזכרים ועל כן אמר לו הקב"ה לך לך שתיחד שתי בחינות כָּל וְכֹל על ידי העקידה כאשר יומתק הגבורות בחסדי אל.

גם יאמר הכתוב ולך לך וגו'. כי נודע מדברי חז"ל (תנחומא פרשה זו כ"ב) אשר בכל המעשה הזה לא ידעה שרה דבר, ואליה אמר שמוליכו לחנכו שם וכו', והוא כי להיות רחמי האשה יותר מהאיש וזה לה פקוח נפש כי לא תוכל לסבול וכאשר באמת כן נעשה שמתה על ידי זה כנודע. (כאומרם שם ובבראשית רבה נ"ח, ה') ועל כן אמר לו הקב"ה ולך לך כלומר בביתך תּרְאֶה שאתה הולך בשבילך לדבר אחד מדבריך וחפציך שלא להבעית את שרה, או יאמר לך כאשר תמיד דרכיך להמשיך אחר ירושלים כמו שאמר הכתוב (בראשית י"ב, ט') ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה שהוא דרום של ארץ ישראל והוא ירושלים ובית המקדש (כמו שאיתא בבראשית רבה סוף פרשה ל"ט) כן עתה תלך לשם ואך הגיע העת שלא יראו פני ריקם וקח את בנך והעלהו שם לעולה.

על אחד ההרים אשר אומר אליך. טעם שלא גילה המקום לאברהם ההר ההוא. אולי לפי שנודע אשר אף בצדיקי האמת ובנביאים אין כל העתים והזמנים שוות להתגלות הנבואה עליהם ואין כל המקומות שוות והכל לפי עצם הזמן וקדושת המקום וההכנה שמכין עצמו, כן יתראה אליו ה', וכמו שאיתא בזוה"ק (לך לך פ"ה.). ורק משה רבינו היה בבחינה זו שאמר (במדבר ט', ח') עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם שבכל פעם שהיה רוצה השראת השכינה עליו היה מוכן לזה ולא כן בשאר נביאים. ואלישע אמר (במלכים-ב ג', ט"ו) קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. ועל כן גם כאן שרצה ה' להתראות לאברהם והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וצריך לזה הכנת אברהם וקדושת המקום, ועשר קדושות הן במקום הקודש זו למעלה מזו (כלים א', ו'-ט'), ולכן אמר לו הקב"ה על אחד ההרים אשר אומר אליך פירוש לאחד מן ההירם שאוכל שם לאמר אליך שיהיה המקום והעת ראוי לזה שאוכל להתראות אליך ולומר לך.

וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמרו וגו'. נראה במה שחבש בעצמו את חמורו כי נודע מה שאמר דוד המלך (תהלים ל"ה, י') כל עצמותי תאמרנה וגו'. כי כן דרך העושה מצוה באמת להשים כל כוחי גופו ומחשבתו ולבו כאשר יוכל בכדי שכל אבר מאבריו יהיה טפל להמצוה ויתקדש בקדושת בוראו, ונודע זאת משער הקדושה למורינו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל. ועל כן כאן באברהם שהיה זה נסיון העשירי ולא היה עוד אחריו נסיון כאומרם (בבראשית רבה נ"ו, י"א). ועל כן רצה להכניס במצוה זו כל כוחי גופו בכל אבר ואבר שבו שיהיו כולם נעקדים ונכללים במצות ה' וכאשר אמרו בפנחס בן אלעזר בפסוק (במדבר כ"ה, ז') ויקח רמח בידו שלקח כל רמ"ח אבריו בידו ליתן את כולם לשם ה' עד מיצוי דם נפשו. ולזה אמר הכתוב וישכם אברהם בבוקר כלומר שהשכים בבוקר בבחינת אברהם הרומז לרמ"ח אבריו ורצה שיהיה לכל רמ"ח אבריו חלק במצוה זו, כי אף שקיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה כולה (יומא כ"ח:) מכל מקום על כולם היה אינו מצווה ועושה וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה כאומרם ז"ל (עבודה זרה ג'.) ואלה המצוות שצוהו הבורא כולם נימנין בעשרה נסיונות, ולזה כאשר שמע מצוה מפי הבורא יתברך היה אהוב וחביב וחשוב בעיניו מאוד מאוד ובפרט במצוה זו אחרון שבכולם שלא יצוהו עוד הבורא יתברך באחת ממצוותיו, וכלתה נפשו במצוות לאמר מתי אזכה עוד לעשות אחת ממצוותיו על כן רצה לעשותה בכל מאוד כוחו. ולזה לקח רמח בידו כל רמ"ח אבריו להיות כולן נטפלין במצוה זו, ועל כן ויחבוש את חמורו חבש בעצמו חמרו אף שלא היה לבדו שלקח אף שני נערים אתו מכל מקום חבש בעצמו בכדי לעשות הדבר עם כל הגוף וגם חמרו מרמז על רמ"ח כי חמר הוא רמ"ח וכולן חבש להיות נטפלין כולן למצוה ובכל כוחן יעבוד עבודת בוראו.

ויקח את שני נעריו אתו. טעם מה שעשה זה נראה בכדי שלא לילך כדרך מי שהולך בדרך אשר אינו חפץ שהולך יחידי כדרך המתאבל, ובעל כורחו יעשנו. רק לקח נעריו עמו כמי שנוסע לדבר חפץ אשר רצונו בזה והוא שש ושמח טוב ומיטיב לאחרים עמו. וחז"ל אמרו (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"א) שני נעריו זה ישמעאל ואליעזר, נראה שהוציאו זה מלשון הכתוב שהיה לו לומר ושני נערים עמו כי בודאי הרבה נערים היה לו ומדקאמר שני נעריו משמע אלה המיוחדים לו ביחוד מאז והם ישמעאל ואליעזר לא זולתם.

ויבקע עצי עולה. לכאורה לפי סדר לשון הקודש היה לומר ויבקע עצים לעולה כי איזה עץ יקרא עצי עולה ואמנם נודע אומרם (מדות ב', ה') כל עץ שנמצא בו תולעת פסול למזבח וכו' ולזה אמר הכתוב ויבקע עצי עולה עצים המיוחדים לקרבן עולה אלו הכשרים להקרבה והודיענו הכתוב צדקת אברהם בזה להראות אשר היה מוכן אצלו עצי עולה כי אמר מתי יגיע זמן שהקב"ה יצוני להקריב קרבן אכין לעת עתה העצים שאקריב תיכף במאמרו יתברך.

ויקם וילך וגו' אמר לו האלהים. לכאורה זה הסימן מיותר מה שסיים אשר אמר לו האלהים והיה די לומר ויקם וילך אל המקום ואנו יודעין כי אל המקום ההוא הלך, ואולי יכוון הכתוב לומר שהקימה והליכה שלו היה כל כך בשמחה ובטוב לבב לא כמי שהולך לשחוט את בנו רק כאשר היה הולך לשם לבית ה' להשיג שם השגות הנפלאות ממראות הנבואה והתגלות אלהות, והנה הקב"ה אמר לו על אחד ההרים אשר אומר אליך ופירשנו שהוא מקום שאוכל שם לאמר לך שתתגלה שכינתי אליך ביתר שאת לדבר עמך בדיבור פה בזה שער השמים ולכן כן הוא הלך בשמחה אל המקום אשר אמר לו אלהים שאמר לו אלהים שיאמר לו שם ויתגלה שם עליו.

ביום השלישי וישא וגו' המקום מרחוק. הנה לכאורה אם אליעזר עבד אברהם שלא הלך במצות הבורא יתברך לשחוט בן יחידו, רק במצות אברהם לבקש זיווג ליצחק, אמר ואבוא היום אל העין ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ט, י"א) היום יצאתי והיום באתי שקפץ לו הדרך ומכל שכן אברהם שהלך לדבר מצוה כזו היה מחויב לבוא ביום שהלך. ואכן נודע אומרם ז"ל (תנחומא פרשה זו כ"ב) למה איחר מלהראותו מיד שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרף דעתו והלך לשחוט את בנו ואילו היה לו שהות להמלך היה חוזר מדעתו לזה אמר הכתוב אשר אף בהגיע יום השלישי שהיה לו שהות להמלך והן לא מבעיא שלא חזר מדרכו לחזור לאחוריו אף גם נתאמץ ונתדבק כל כך בהמצוה שהשיג בחינה חדשה לראות הרחוק כמו הקרוב. ובדרך שאמרו חז"ל (חגיגה י"ב.) אור שנברא ביום הראשון היה אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו ואברהם אבינו בנסיון העשירי שכבר נשלם בכל בחינת צדקתו זכה להשיג אור השלם מהבורא יתברך אשר וישא את עיניו וירא את המקום אף שהיה מרחוק, מכל מקום היה צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו בכח המצוה, ופשיטא שלא היה דעתו לחזור ח"ו ולכן לא אמר הכתוב כאשר בשאר מקומות ויהי כי הקריב לבוא אל המקום וישא את עיניו וגו' לומר כי לא מחמת שנתקרב אל המקום ראה אותו רק סתם ביום השלישי השיג בחינה זו אשר ראה את הרחוק כקרוב.

ויאמר אברהם וגו' פה עם החמור וגו'. להבין יתור תיבת פה בודאי כאשר יצוום לישב עם החמור ודאי במקום שאומר יכוון, ואכן הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ו, א' וב') בזה הלשון: וירא את המקום מה ראה ראה ענן קשור בהר אמר דומה לי שאותו המקום שאמר לי הקב"ה להקריב את בני שם. אמר ליצחק רואה את מה שאני רואה אמר לו הן אמר לשני נעריו רואים אתם מה שאני רואה אמרו לו לאו אמר להם כיון שהחמור אינו רואה ואתם אינכם רואים שבו עם החמור וכו' עד כאן. והנה ודאי בהיותם בביתו של אברהם ראו מלאכי השרת וכדומה מדברים עליונים וכאשר אמרה הגר (בראשית ט"ז, י"ג) הגם הלום ראיתי אחרי רואי. מכל מקום כאן לא זכו לראות, וזה אמר להם שבו לכם פה עם החמור כלומר הנה פה במקום הזה אתם כמו החמור שהחמור אינו רואה ואתם אינכם רואים מה שאין כן בשארי מקומות וכאמור. ולזה סיים,

ואני והנער וגו' ונשובה אליכם וגו'. כלומר כי הנה מצינו (מכילתא יתרו פרשה ד', כ"ד) בסיני שהיה מחיצת משה לבד אהרן לבד הזקנים לבד העם לבד אבל כאן אמר אברהם לנעריו לא תסברו שגם כאן תהיו אתם לבד ויצחק לבד ואני לבד לא כן רק ואני והנער, כלומר מחיצה אחת לשנינו כיון שאנחנו שנינו רואין, על כן אתם לבד ואני והנער לבד. ולא דוקא כאן כי אם נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה, הכל שנינו יחד מחיצה אחת לנו והכל להראות מעלת יצחק אשר גדלה כוחו לעמוד במקום גדולים במחיצת אברהם אביו.

ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו. טעם מה ששם העצים על יצחק אפשר בכדי שלא יבין יצחק על מה הוא מוליכו והיה מראה לו כאילו מוליכו בשביל להקל מעליו משאוי העצים, ואם לא כן היה יצחק אומר על מה הוא מוליך אותי אם לא להקריבני.

ויקח בידו את האש ואת המאכלת וגו'. לכאורה עדיין לא זכר עד הנה שלקח אברהם אש בידו, ומה שאמר כאן את האש בה"א הידיעה אפשר לצד שאמרו חז"ל (עירובין ס"ג.) בדיני אש שעל המזבח אף על פי שיורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט ולזה אמר הכתוב את האש אותו האש הידוע שצריך להביאו מן ההדיוט.

ויאמר יצחק אל אברהם אביו וגו' הנה האש והעצים ואיה השה וגו' ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני. עיין במאמרי חז"ל וברש"י פירוש כתוב הזה, ולהמתיק דבריהם ז"ל נראה כי הנה אברהם אבינו ודאי לא היה מוציא מפיו דבר שאינו, לומר בלשון ספק ליצחק אפשר השה אפשר בני אם היה באמת בלבבו אשר יקריב בנו ולא שה. ואכן גם אברהם היה מסופק בדבר ה' כי מה שאמר לו קח נא את בנך וגו' והעלהו שם לעולה יש לומר שיקריב שם ויעלה את יצחק להיות לעולה כלומר עומד על העולה כמו ישראל במעמדן וכוונת הקב"ה להיות מחנך את יצחק לידע הקרבת קרבן העולה, או שכוונת הקב"ה להיות יצחק עומד שם לאיזה טעם אחר כמוס עמדו, או שהפירוש הוא להעלות את יצחק גופא לעולה לשחטו. ועל כן הלך הוא על שני הדברים בשוה או שיקריב שה או יצחק והיה סבור בדעתו אם יראה לו הקב"ה שה לעולה אז יקריב השה, ויצחק יעמוד על גביו. ואם לא יראה לו שה לעולה, אז יקריב את יצחק. ועל כן באמת זה השיב ליצחק, אלהים יראה לו השה, ואם לאו, לעולה בני כפירש רש"י. כי אם יראה שה אז שה אני מקריב, ואם לאו לעולה בני. פירוש מה שאמר הקב"ה לעולה פירושו בני, שבני גופא יקרב לקרבן עולה. ואמר הכתוב וילכו שניהם יחדיו ששני הדרכים היה שוה בעיניהם זה כמו זה כי רצו במצות הקב"ה יהיה כמו שיהיה.

ויבואו אל המקום וגו' ויבן שם אברהם את המזבח ויערוך את העצים וגו'. הנה מנוקד אתנחתא במלת העצים לומר שזה קאי למה שלמעלה ומכאן מתחיל דבר אחר כי בנין המזבח ועריכת העצים הכל היה בספק, אולי יראה לו השה לעולה. ועיקר הנסיון התחיל מעקידה כאשר ראה שלא הראה לו הקב"ה את השה ובודאי כיוון הקב"ה על יצחק גופא שיהיה הוא בעצמו לעולה אז ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח וגו' אותו דייקא ולא השה ויקח את המאכלת לשוחטו ולא עיכב ואז נתבחן נכון הנסיון, ולזאת נאמר לו אל תשלח ידך וגו' כי עתה ידעתי עתה ולא קודם, כי קודם היה הכל מספק ואף בודאי שאברהם אבינו הלך על שני הצדדים בשוה בין שיראה לו השה בין יצחק מכל מקום כיון שהיה בספק לא היה נבחן הנסיון כל כך ויוכל המקטרג לומר אילו היה יודע בודאי אשר רק זה הוא לא היה הולך. ורק כשלא ראה שה ועקד יצחק, אז עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה.

ולא חשכת את בנך. אמר את לרבות על דרך מאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ו, ז') מעלה אני עליך כאילו אמרתי לך הקרב עצמך לי ולא עכבת וכו' ולזה אמר ולא חשכת גם את בנך כי יש שבנו חביב עליו מגופו ובפרט בן יחיד לעת זקנתו ואתה לא חשכת גם בנך ומכל שכן את עצמך.

ויעלהו לעולה תחת בנו. אומרו תחת בנו יובן על דרך אומרם ז"ל (בעשרה מאמרות מובא בילקוט ראובני פרשה זו) וזה לשונו: מפריחת נשמתו של יצחק נגלם האיל פירוש בשעת העקידה יצתה נשמתו ובא לאיל שנברא בין השמשות וכו' עד כאן, וזה אומרו תחת בנו שהשה הזה הוא תחת בנו ממש כי נשמת בנו בו.

ויקרא וגו' ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה. פירוש דברים אלו כי נודע אשר עד היום אנו מבקשין בכל יום ויום ותראה לפניך עקידה ובפרט בראש השנה ויום הכפורים. ובכמה מקומות אמרו הקב"ה מסתכל באפרו של יצחק אבינו הצבור על גבי המזבח ומרחם על בניו. וכן איתא ברקנטי (מובא בילקוט ראובני פרשה זו) וזה לשונו: יצחק נעקד ביום הכיפורים וכו' כל הבקשות והשאלות יורדים דרך צפון ושם מקטרגים ומערערים ואומרים נעמוד בדין אם ראוי הוא להשיב על שאלתו או לאו וכו' עד ואלמלא עקידת יצחק אין אחד מהנבראים יכול להפיק שאלתו מרוב דקדוקי הדין שבמקום הזה. ולזה אמר אברהם ה' יראה כלומר שה' יראה זאת העקידה לפניו תמיד וירחם על בניו. אשר יאמר היום בהר ה' יראה, פירוש בכל התפילות ובקשות יאמר היום בהר ה' יראה שיראה היום מה שנעשה בהר ה' בעקידת האב לבן יחידו ובזה יכבשו רחמיו את כעסו כאמור.

%%טו טז יז

ויקרא מלאך ה' וגו' שנית מן וגו' עד כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וגו'. להבין טעם הברכה על מה שלא חשך את בנו מאתו, כי כבר כתבנו ונודעת לכל אשר ביותר היה הנסיון במה שזה היה בנו יחידו והיה לעת זקנותו שאין מצפה עוד לבן וזה עיקר זרעו, ואם ח"ו ימות לא ישאר ממנו שום זרע בעולם ודבר זה קשה מאוד, מה שאין כן אם היה לו בנים רבים לא היה הנסיון גדול כל כך במה שישחט אחד מבניו כי יתנחם באחרים ויתקיים זרעו משאר בניו, וזה שאמר לו המלאך בשליחות הקב"ה שנית יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך פירוש גם כעת שלא היה לך כי אם בן יחיד ממש לא חסת עליו כאילו היה לך בנים רבים ואתה מתנחם באותן הנשארים על כן למול זה ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך שיהיה לך בנים רבים כחול הים.

גם יאמר כי ברך אברכך וגו'. על פי מה שאמרו חז"ל בפסוק בי נשבעתי וגו' (תנחומא סוף פרשה זו) אמר לו כשם שהיה בלבי מה להשיבך ולומר אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר לי העלהו שם לעולה וכו' ולא השבתיך. ועל כן תיכף קרא לו מלאך מן השמים ואמר לו ברך אברכך והרבה ארבה וגו' למול זה שהחרשת ולא השבתני על הבטחתי כי ביצחק יקרא לך זרע הנני מרבה את זרעך כעפרות תבל. ועוד יתבאר לפי דרך זה כי אמרו (ילקוט ראובני סוף פרשה זו) מאן דשאיל שאלה לא איצטרך לשאול סגי אלא זעיר דהא קודשא בריך היא שאלין ליה זעיר והוא יהיב סגי אברהם שאיל ליה ברא חדא מה כתיב וארבה את זרעך וכן אורחוי דקודשא בריך הוא ועל כן במה שהחריש אברהם בשאלת כי ביצחק יקרא לך זרע השיבהו אשר לא יהיה כמו ששאלת בן אחד יצחק רק עוד ארבה את זרעך וגו'.

גם יאמר כי ברך אברכך והרבה וגו'. כי כתבו המפרשים ובפרט הרב המובהק הר"י אלבו בספר העיקרים שלו בפסוק (תהלים ס"ג, י"ג) כי אתה תשלם וגו' כלומר לפי שאתה הוא המשלם ולפי ערך ידך הגדולה והחזקה ורוב גדולתך צריך להיות השכר גדול מאוד, כדרך נתינת מלך בשר ודם שאינו משלם לפועליו כשאר אנשים רק לפי עצם ידו וזאת אם המלך נותן בעצמו אז ודאי נותן בשפע רב כיד המלך כראוי לו, ולא כן אם מצוה להעומדים לפניו שישלמו שכר לפועליו לא יתנו כמו המלך בעצמו. וכן כאן אמר הכתוב בי נשבעתי נאום ה' כי ברך אברכך רצה לומר אני בעצמי אברך אותך ועל כן אין כבודי בברכה מועטת רק להרבות ככוכבי השמים לרוב, כי כל עוד שיהיה להם מספר אין זה כבודי כי לפי עצם גדולת מלך הכבוד הכל למעט יחשב ואמנם בהגיע למנין אשר לא ימד ולא יספר ואז אין שיעור וערך לזה ואין נברא בעולם יודע מספרו, זה יוכל להיות אף שהוא גם כן מעט לפני מלך הכבוד כיון שהוא דבר שאין לו שיעור. לכן אמר לו ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים שהוא דבר שאין לו מספר ושיעור. וזה שיבח הכתוב את אברהם למעלה (בראשית ט"ו, ו') והאמין בה' ויחשבה לו צדקה ולכאורה כיון ששמע מפי ה' בעצמו איך לא יאמין לו ח"ו ואמנם כיון שה' אמר לו ספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך ואפשר לומר בזה שהוא לשון הבאי כי גם הנה דיברה תורה לשון הבאי, ובנביאים ובמשנת חכמים מצינו לשון הבאי וגוזמא כמו שאמרו חז"ל (ילקוט רמז תת"ה) מערים גדולות ובצורות בשמים וכדומה. וכן בזה לפי שיהיו רבים למאוד אמר לו בלשון גוזמא ככוכבי השמים, ואמנם אברהם האמין אשר ברכת ה' לא יוכל להיות באופן אחר כי אם בדבר שהוא בלתי שיעור ואין כבודו בדבר המוגבל בשיעור ולכן האמין בה' כלומר בגדולת ה' וכבודו שאין כבודו באופן אחר ובודאי כאשר דיבר כן יהיה שלא יפול מכל דבריו ולא בלשון הבאי הוא.

או יאמר והרבה ארבה את זרעך. כלומר כשם שאתה רואה בבנך יחידך אשר מסר נפשו לשמי ופשט את צוארו להקריב עצמו לפני כן ארבה זרעך אלה ככוכבי השמים לרוב אשר יפשטו צואריהם על קדושת שמי המה קדושי עליונים אשר בכל דור הנסקלין ונשרפין ונצלבין על קדושת שמו הגדול, וכבודו באחר לא ימירו.

וכחול אשר על שפת הים. הנה על דבר הרבוי לכאורה היה די באומרו ככוכבי השמים ולא יכפיל הקב"ה דבריו חנם, ואולם דבר גדול מאוד הבטיח לו הבורא יתברך בזה כי הנה חז"ל אמרו (מגילה ט"ז.) ישראל נמשלו לכוכבי השמים ולעפר הארץ כשהם עולין עולין עד לרקיע וכשהם נופלין נופלין עד לארץ, והנה דבר זה לא היה באפשרי להבטיח לאברהם שלא יפלו לארץ כי זה מעשה בני אדם הוא אם יריעו מעשיהם ממילא בודאי נופלים והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ומיד כאשר הם פורקים מעליהם עול תורה ומצוות ומתרשלין מעבודתו יתברך מתקיים בהם (בראשית כ"ז, מ') והיה כאשר תריד ופרקת עולו וגו'. ואמנם זה הבטיחו בוראנו אלהינו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים אשר אפילו כאשר יפלו עד לארץ יהיו כחול אשר על שפת הים אשר זה החול הוא גבול סביב לים וכל הרעש הנעשה בהים, בהמות ים לגליו, לא יוכל לעבור זה מעט החול בשום אופן, כי כן צוהו הקב"ה ושם חול גבול סביב לים, ומעט החול הזה משביח שאון ימים ומשבר הגלים הבאים להציף העולם. כן בית ישראל אף שהם בין האומות רק כמעט החול נגד הים הגדול וגליו הנוראים מכל מקום לא יוכלו לעבור עליהם לכלותם ח"ו, ואני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. (מלאכי ג', ו'). וזה אמר לו וכחול אשר על שפת הים כמעט החול הזה אשר על שפת הים הגדול, ובכוחי הגדול אני מעציר בחול הזה נהמות הים לגליו לבלתי עבור החול, כן זרעך אף בעת אשר יהיו כעפר הארץ לא יהיו כעפר הנדוש והיו למרמס עד אשר ידוש והיה לאפס ואין. לא כן, רק כחול אשר על שפת הים כאמור.

וירש זרעך את שער אויביו. אחר שהבטיח לו אשר בית ישראל לא יכלו בשום אופן, וכלה לא יעשה בהם. הנה פן יאמר אברהם שגם ישראל בעת גדולתן לא יעשו כלה בהאומות אשר סביבותן ולעולם יהיו האומות סביבם לקוצים בעיניהם. ועוד כי יהיה זאת קצת כדרך הטבע, כאשר ישראל לא יוכלו בעת גדולת האומות, כן לא יכלו אותן בעת גדולתן, לכן אמר לו לא כן כי ויירש זרעך את שער אויביו כי כאשר ישראל יכבשו ז' האומות אז יירשו גם שער העיר שלא יוותר מהם פליטה ולא כאשר כובש מלחמה שמניחין בני העיר להחיות לעלות להם מס. ובני ישראל לא כן כי לא תחיה כל נשמה ואף על פי כן בעת גדולתן לא יוכלו לעבור עליהן לכלותן כי כחול אשר על שפת הים עשיתי אותן חק עולם לא יעברנהו. וגם תהיה בטוח באחרית הימים אשר יירש זרעך שער שונאיו ויכלו אותם מכל וכל בלתי הותיר להם שריד ופליט כי כן צויתי.

והתברכו בזרעך כל גויי הארץ וגו'. אף שכבר בירך הקב"ה את אברהם בזה ואמר לו ונברכו בך כל משפחות האדמה, ואמנם זה הכל קאי למה שלמעלה אשר אפילו אם יהיו ישראל בתכלית הירידה כחול וכעפר הארץ מכל מקום יתברכו בהם כל גויי הארץ, וזה הוא דבר חדש. כי מה שהבטיח לאברהם, היה בשלימות עלייתן כמו שאמר לו מקודם ואגדלה שמך והיה ברכה וגו', אבל כאן הבטיח לו שגם בירידתן כל גוים יאשרוהו וכמו שאמרו חז"ל.

ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם היא בנים וגו'. אמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ז, א') כתיב (משלי י"ד, ל') חיי בשרים לב מרפא וגו' שעד שהוא בהר המוריה נתבשר שנולד בת זוגו וכו', והנה לפי זה יפלא שהיה צריך הכתוב לומר ויהי אחר הדברים וגו' שאחר סמוך הוא מה שאין כן אחרי מופלג כמאמר חז"ל (שם מ"ד, ה'), והם אמרו שבעודו שם נתבשר מלידת רבקה. גם מה שאמרו שם (נ"ז, ג') אחרי הדברים הרהורי דברים היה שם אברהם הרהר ואמר אילו נשחט יצחק בהר המוריה היה הולך בלא בנים עכשיו מה אעשה אשיאנו מבנות ענר אשכול וכו' ומה איכפת לי מיוחסים וכו', ולכאורה לא שייך לומר על זה לבד הדברים והיה לו לומר אחר הדבר הזה וגו'.

והנראה שזה קאי על מה שסיים למעלה שנתברך זרע אברהם בברכות שונות, ולזה הרהר בדעתו לומר כי אחר שבני נתברך בברכות כאלה על כל זרעו אחריו ואם כן אנה אקח לו אשה כי אי אפשר עתה להשיאו מבנות הארץ שהמה בנות כנען הארורים ואין ארור מדבק בברוך, גם שלא תוכל הברכה להיות שורה על זרעו אחריו לצד קללתם מזרע האם כי אין הברכה שורה על דבר שבכלל ארור ח"ו, ותיכף עלה על לבו כי על כל פנים צריך להשיאו אשה, ואשיאנו מבנות ענר הגם שאינן מיוחסים כי אילו נשחט בהר המוריה היה הולך בלא בנים כנזכר. ועל הרהורי שני דברים הללו סיבב הקב"ה לבשרו בבשורת לידת בת זוגו של יצחק.

ואמנם תדע כי מלכה אחותה של שרה הגם שגם היא היתה עקרה וכמאמר חז"ל (בילמדנו מובא בילקוט רמז תשס"ו). מכל מקום הנה ודאי כבר נפקדה בעת פקודת שרה כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ג, ח') שהרבה עקרות נפקדו אז, ובודאי מי קרוב יותר לקבל הנס מאחותה שהיא עצמה ובשרה, ועל כן ודאי שאף שלא הוגד לאברהם זאת לבשרו בפקידת אשת אחיו עד עתה אחרי צאתו מהר המוריה, מכל מקום פקידתה היה הרבה שנים קודם מעת לידת יצחק והוא ל"ז שנים כמנין שנותיו של יצחק בעת העקידה רק שלא הוצרך עד עתה לבשורה זו עד אחר לידת רבקה שהיא בת זוגו של יצחק אז בישרו לו בזה.

ולזה אמר הכתוב ויהי אחרי הדברים האלה וגו' והאי אחרי לא קאי אמה שלמעלה כי זה סמוך היה רק קאי אשלמטה מה שאמר ויגד לאברהם וגו' הנה ילדה מלכה, אמר קודם לזה ויהי אחרי וגו' כלומר אחרי הדברים האלה שנזכר למטה מלידת מלכה בנים לנחור ויגד לאברהם וגו' והאי אחרי מופלג הוא כלומר מופלג הרבה מפקידת מלכה בבנים הוגד לאברהם הבשורה הזאת כי עד עתה לא בא המגיד להגיד לו כי לא נצרך לו עד עתה עד לידת רבקה ולזה אמר הנה ילדה מלכה גם היא וגו' שמלת גם היא אין לו פירוש (ועיין ברש"י) ולדברינו יאמר שגם היא ילדה עם שרה בבת אחת בעת פקידתה. ולזה אמר תיכף,

את עוץ בכרו וגו'. ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ז, ד') שהיה אברהם מתיירא מן היסורים אמר לו הקב"ה אין אתה צריך כבר נולד מי שיקבלם את עוץ בכרו זה איוב וכו', ולכאורה זה לפלא גדול. אחד מפני מה ירא אברהם מן היסורין אחר עקידת יצחק שנתברך בברכה כפולה שנית מן השמים. והשנית, אם ח"ו נתחייב אברהם או יצחק ביסורין איך יטלם הקב"ה מהם ויתנם על ראש הזכאי, טוביה חטא וכו'.

ואכן נראה כי מבואר בדברי הרב האר"י ז"ל (בתיקון חצות בפסוק אבותינו חטאו וגו' בסוד פוקד עוון אבות על בנים) שנשמת האבות מתלבשים בבנים והם עצמם סובלין עוונותיהם וכו' והנה אברהם אבינו הבין במה שנצטוה מאתו יתברך להעלות את יצחק לעולה כי יצחק הוא מסוד גבורות הקשות החזקים הצריכים להיות נעקדים ונכבשים תחת החסדים, והיה סבור שיצחק מוכרח להשחט דוקא להוציא דמו ממנו ולהמתיקו בסוד שחיטת הקרבנות כידוע מכוונת העקידה בקבלת האר"י ז"ל, והיה בדעת אברהם כי יצחק גלגול תרח אביו והוא בסוד פוקד עוון אבות הנ"ל כי בני בנים הרי הם כבנים, וכשראה שלא נשחט סבר כי ודאי לא יצא מן היסורין מצד עוונות תרח כי פוקד עוון אבות על בנים וזה שהיה אברהם מתירא אחר העקידה בראותו שיצא יצחק שלם משם, ולזה אמר לו הקב"ה שכבר נולד מי שיקבלם וכו' זה איוב. כנודע שאיוב היה גילגול תרח ממש ועבורו סבל מה שסבל כמו שמובא בליקוטי תורה (בכמה מקומות ובפרט בריש איוב) שעל כן היה איוב תחילה מתרעם מאוד על היסורים לאחר שידע כי הוא צדיק גמור ולא חטא מעודו, והתחיל ללכת אל דעת הטבעים חלילה לומר שהכל נמשך ממקרה המזל ויש יסורין בלא עוון, ועל כן אירר וקילל יום הלידה וליל הריונו שאמר בלבו לאשר שנולד במזל רע כזה על כן הוא סובל יסורים האלה. וכל השלושה ריעיו בנחומיהם לא הועילו לו, כי הם הוכיחו שבודאי חטא על כל פנים ועל זה באו לו היסורין והוא ידע כי זך הוא מעודו חף בלי פשע ולא נכנסו דבריהם באזנו עד שבא אליהוא בן ברכאל הבוזי וגילה לו סוד זה שהיה חדש בעיניו כי להם לא נתגלו עדיין והודיע לו כי זה אמת שעתה זך ונקי הוא, ואך הוא גילגול רשע וצריך לתקן מה שחטא הכל כנודע. ובזה ודאי כבר נולד מי שיקבלם ולא יהיו חלים על אברהם ולא על יצחק.

ותראה שעם כל זה, היה יצחק מעט ביסורין, לגודל גבורות הקשות שנולד בהם וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ה, ט') יצחק חידש היסורין וכו', ואך לא יסורי איוב כי לא היה צריך אליהם. ואמנם כי עבור זה נולד איוב בעת לידת יצחק כי בפקידת שרה נפקדה גם מלכה כנזכר למעלה, כי מה שהיה צריך תרח להתגלגל ביצחק סיבב הקב"ה ופקד עקרות אחרות עמה ונפקדה גם מלכה בכדי שיתגלגל תרח שם בבן נחור שגם הוא בנו הוא ולא באברהם, ולזה אמר לו כבר נולד וכו' כלומר באותו העת ממש שנולד יצחק, נולד אחר על זה שיקבלם כאמור.

ואפשר שלזה פתח הכתוב כאן באורות מאופל, שאמר ויהי שהוא לשון צרה שאין כאן מקומו, ואכן לפי שהוזכר לו כאן יסורי איוב שהוא תרח אביו אמר לו ויהי כי תכאב נפש הבן ביסורי האב, או אפשר שלזה אמר ויהי לפי שנודע שזה שרבקה היתה אחות לבן נצטרף להגרמת רשעת עשו, להיות אחי אמו רשע כזה ורוב בנים וכו' כמאמר חז"ל. ולזה אמר כאן ויהי לשון צרה לפי שבתואל ילד את רבקה שאם היתה רבקה נולדת בבית אחר לא יצא ממנה בן רשע כזה.

ועל כן אחר זה סמך הכתוב ויהיו חיי שרה וגו' כי נודע מאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ח, ה' ועיין במתנות כהונה שם) שהיה השטן מתגרה עם אברהם ואמר לו על ידך מתה שרה. וזה שקר הוא כי הן לו אפילו לפי דבריו שמיתת שרה היה על ידי שמיעת מיתת יצחק מכל מקום הלא נודע המבואר בקבלת הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה ריש פרשה זו ושם מבואר) כי יצחק בעת לידתו אתקשר בנוקבא כמאמר הכתוב (לעיל י"ח, י"ד) ולשרה בן, ואומר (לעיל י"ז, י"ט) אבל שרה אשתך יולדת וגו', וכל מאן דאתקשר בנוקבא, מיתה אזדמנת לרגלוהי כמו שאיתא בזוה"ק (חלק ב', מ"ד:), ולא היה יכול לחיות כי אם ל"ז שנים, ויותר מזה לא היה יכול לחיות אף רגע עיין שם הטעם, לולי שקדמו הקב"ה בדבר העקידה שאז פרחה נשמתו וניתן לו נשמה אחרת מבחינת דכורא. שעל כן אז נולד זווגו כי עד היותו מקושר בנוקבא לא היה לו זיווג, ונמצא כי אם לא היה העקידה כבר היה מת יצחק בעצמו והיה קרוב מיתת שרה יותר בלא העקידה מן העקידה כי בעקידה על כל פנים נשאר חי ובלא העקידה ודאי היה מת. ונמצא אף לפי טעותו לא גרם אברהם בהעקידה מיתתה. אבל אחרי האמת לא כן הוא כי כן הגיעו ימי חייה עד קכ"ז שנים ואז מלאו ימיה ושנותיה בטוב והגיעה קיצה למות, והעד הנאמן על זה הוא לידת רבקה שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ח, ב' וקהלת רבה א', ה') וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשה של שרה נולדה רבקה וכו' וכיון שנולדה רבקה וזרחה שמשה אז ודאי הגיע שקיעת שמשה של שרה. והכל הוא עבור הנזכר כי עד ל"ז שנים שהיה יצחק יכול לחיות מסטרא דנוקבא שרה אמו, עד שם היה ימי שרה, ואחר כך כשהגיע עת יצחק למות כבר לא היתה שרה יכולה לחיות ואז היו שניהם מתים, לולי רחמי ה' וחסדיו שהמית את יצחק על ידי העקידה בכדי שיצא נשמתו בדבר ה' במצוותיו יתברך בנסיון מופלג, ואז ניתן לו שכר טוב בעמלו שעמל לכבודו יתברך שיחליף לו נשמתו בדרך הנס מסטרא דדכורא ולא מתה כי אם שרה לבד.

ולזה אחר שאמר ובתואל ילד את רבקה סמך לו ויהיו חיי שרה וגו' לומר שכיון שנולדה רבקה אז הנה הכל יודעין ומעידין ששקר בפיו של שטן שאמר שעל ידי אברהם מתה שרה רק בודאי אשר ויהיו חיי שרה וגו' כלומר חיי שרה לא היה כי אם עד כלות ל"ז של יצחק בגימטריא ויהיו כמו שכתוב בדברי הרב האר"י ז"ל (ריש פרשה זו. ובפרשת חיי שרה) כי אחר כלות חיות יצחק כלה גם חיות שלה, ובזה ודאי הנה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים הן הנה שני חיי שרה אלו שנותיה שגזר עליה הגוזר חיותה מעת ימים יוצרו ולא יותר. ועל כן חז"ל (בראשית רבה נ"ח, א') פתחי פתחא להאי פרשתא בזה (תהלים ל"ז, י"ח) יודע ה' ימי תמימים וגו' כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים וכו', כיוונו לומר אשר חיתה כל ימי שני חייה ולא נחסר אפילו אחד מהם כי לא נוספה בלא משפט ח"ו בלא עתה כי אין הצדיקים נאספים כדגי הים באסיפה בעלמא כי עיני ה' אלהיהם תמיד עליהם ומשלים שנותיהם מיום ליום, ועליהם נאמר (שם פ"ד, י"א) טוב יום בחצריך מאלף וגו' וכמאמר חז"ל (שבת ל'.) טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה וכו', ולא נתקצר שני חיי שרה כלל וכלל ח"ו.

ולזה אמר הכתוב (משלי י', כ"ז) יראת ה' תוסיף ימים וגו' כי מי שהוא ירא ה', הקב"ה משלים שנותיו מיום ליום שלא יחסר לו אף יום אחד מהשנים שנגזר עליו ונתוסף לו כל הימים עד כלות השנה כולה. ולהיפוך ברשעים כי לא די שימיהם חסרים עד השלמת השנה אלא אף שנות רשעים תקצרנה שיקצר אף שנותיהם כאומרו (תהלים נ"ה, כ"ד) אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם שאינם משלימים אף חצי שנותיהם כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ו:).

או יאמר יראת ה' תוסיף ימים, שנתוסף להם שנים על שני חייהם (על דרך (בראשית כ"ד, נ"ה) תשב הנערה אתנו ימים, שפירושו שנה על שם (ויקרא כ"ה, כ"ט) ימים תהיה גאולתו כמאמר חז"ל (בכתובות נ"ז:)). וכמו שמצינו בחזקיה שנאמר לו (ישעיה ל"ח, ה') הנני יוסף על ימיך חמש עשרה שנה, ולהיפוך שנות רשעים וגו' כמו לא יחצו ימיהם כנזכר. או לפעמים האדם מסתלק מן העולם כשגלוי לפני הקב"ה שעתיד לחטוא ועתה צדיק הוא אומר הקב"ה ימות זכאי וכו' וכמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ה, א'). ולא כן חלק צדיקי ישראל כי יודע ה' ימי תמימים פירוש שאוהב ימיהם ורואה שיבלו ימיהם ושנותיהם בטוב ובנעימים.

או ירצה לומר לפי הנזכר ויהיו חיי שרה וגו'. פירוש אותן הל"ז שנים שמספרם ויהיו שחי יצחק עד העקידה זה היה חיי שרה כלומר משרה חי כל אותן השנים כי בנוקבא אתקשר והיה בן לשרה וממנה אתמשיך חייו עד כה כדבר האמור.

חסלת פרשת וירא