ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. טעם סמיכת פרשה זו למה שלפניה על דרך שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ט, ה') על פסוק (תהלים מ"ה, ג') יפיפית מבני אדם הוצק חן וגו' נתייפית בעליונים נתייפית בתחתונים נתייפית בעליונים שנאמר (ישעיה ל"ג, ז') הן אראלם צעקו וגו' נתייפית בתחתונים שנאמר (לעיל כ"ג, ו') נשיא אלהים אתה בתוכנו. על כן ברכך אלהים, וה' ברך את אברהם בכל וכו' עד כאן. ועל כן אחר מעשה העקידה שאז נאמר הן אראלם צעקו חוצה כמאמר חז"ל (שם נ"ו, ה'). ואחר קבורת שרה שאמרו אליו נשיא אלהים אתה נאמר אחר כך ואברהם זקן וה' ברך את אברהם בכל פירוש בכל העולמות הן בעליונים הן בתחתונים.

עוד נאמר טעם לסמיכתן כי נודע אומרם ז"ל (ריש פרק א' דפאה) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא ואחד מהן הוא גמילות חסדים. ונודע טעם הרמב"ם לזה (שם בפירוש המשניות) לפי שיש במצוות האלה שני חלקים חלק אחד לה' מה שצוה ה' לגמול חסד לחבירו והוא במנין המצוות עשה מפסוק והלכת בדרכיו מה הוא רחום וגו' כמו שכתוב בדברי הרמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות דעות הלכה ו') וחלק השני מה שמגיע טובה לחבירו ונהנה מזה. והנה חלק המגיע לה' במה שהוא צוה לקיים מצוותיו זה הוא צפון וטמון ושמור לעולם הבא והוא הקרן הקיימת לעולם הבא, וחלק מה שהגיע הנאה לבני אדם זה הוא הפירות שאדם אוכל מהן בעולם הזה לפי שגם חבירו נהנה בעולם הזה ועל כן הוא אוכל מזה בעולם הזה. וידוע אשר הגדול שבגמילות חסדים הוא חסד שעושין עם המת כי זה הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול. ועל כן אחר כל הטרחות והיגיעות שהיה לאברהם בקבורת שרה עם אנשי חברון ופיזר ממון בעד זה ויגע דוקא לקנות מקום במבחר הקברים אשר בחברון וזה היה חסד של אמת אשר עשה עם מתו לכן אחר זה נאמר ואברהם זקן בא בימים שזכה לזקנה והוא שכר עולם הזה כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ט, ב') בפסוק (משלי ל"א, כ"ה) עוז והדר לבושה לבושה של תורה שנותנת הדרת פנים בעולם הזה עיין שם. כלומר הנה אף זכה לברכת עולם הזה. ואמנם באמת וה' ברך את אברהם בכל בכל הענינים הן בעולם הזה הן בעולם הבא לפי שהקרן קיים לו לעולם הבא ומהפירות אוכל בעולם הזה, ולא תאמר שלזקנה בלבד זכה כי זכה לכל אושר עולם הזה והעולם הבא. ומה שפרט הכתוב זקנה לפי שהוא היה הראשון בעולם בדבר זה שעד אברהם לא היה זקנה כאומרם (בבא מציעא פ"ז.) והוא התפלל על זה והכתוב אומר (משלי כ', כ"ט) והדר זקנים שיבה. ועל כן להיותו דבר חידוש פרט הכתוב אשר גם לזה זכה, ודבר גדול הוא זה מה שהוא המשיך זה לכל באי עולם כי מאז שנתגדל זקן אברהם כל הבאים אחריו ניכרין הזקנים מן הנערים והודיענו הכתוב אשר כל זה היה מהפירות שלו לבד, לשנות אף בזה טבע העולם על ידי תפילתו ולא מהקרן הקיימת.

או אפשר כי נודע (עבודה זרה ג'.) אשר הגם ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא כאומרם היום לעשותם ומחר לקבל שכרם מכל מקום הידור המצוה¹ וחשק האהבה וזירוז היותר אשר ישנו לאדם במצות אל. זה לפירות יחשב לאכול מהם בעולם הזה, לבד שכרן בעולם הבא. וכבר כתבנו למעלה בקניית השדה והמערה ואשר הקצה הכל לקבורת מת, הכל היה למען הידור המצוה ורוב חשק עבותות אהבתו לפזר סך רב לקנות קרקע לקבורה ולהקצות הכל לזה, ולא להניח בתוכו שדה לזריעה ולנטוע בו כל עץ מאכל ובפרט שהיה בתוכו כל מיני עצים כמאמר הכתוב (לעיל כ"ג, י"ז) וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב. ולא הניח דבר גדול וקטן להנאתו כי אם ליפות קבר בני עמו. ונמצא אשר גם בזה זכה גם לשכר עולם הזה כאשר בכל הפירות שאדם אוכל בעולם הזה. ועל כן אחר מיתת שרה נאמר ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל הכל כנזכר שזכה לברכת עולם הזה והעולם הבא מהפירות והקרן וכאמור.

footnotes: ¹ עיין רש"י בבא קמא ט': דיבור המתחיל מכאן ואילך.

ועוד טעם לסמיכתן על פי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ט, א') בפסוק (משלי ט"ז, ל"א) עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא, וזה לשונם: רבי מאיר אזיל לממלא ראה אותן כולן שחורי ראש וכו' עד אמרו לו רבי התפלל עלינו אמר להם לכו וטפלו בצדקה ואתם זוכים לזקנה מה טעם בדרך צדקה תמצא ממי אתה למד מאברהם על ידי שכתוב בו (בראשית י"ח, י"ט) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט זכה לזקנה וכו' עד כאן. והנה אין לך צדקה גדולה יותר ממה שעשה כאן בשרה שפיזר ממון רב עבורה וטרח ויגע לעשות צדקה עמה לקוברה בארץ המקודשה, וגם משפט עשה שנשפט עם עם הארץ לבטל תקנתם שתקנו שלא לקבור בתוכם מעיירות אחרות כנאמר, ונתקיים בו במיתת שרה ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וסמך לזה ואברהם זקן בא בימים שעל ידי זה זכה לזקנה כדבר האמור.

והנה כבר כתבנו דבר נאה בפסוק הזה וה' ברך את אברהם בכל בחיבורנו סידורו של שבת (חלק שני דרוש שני פרק ב' מאמר ב') תדרשנו משם ולא נכפול הדברים.

ויאמר אברהם וגו' זקן ביתו המושל בכל אשר לו וגו'. צריך להבין למה פרט הכתוב כל סימני עבדו זקן ביתו ומושל בכל אשר לו מה נפקא מינה מזה והיה די לומר ויאמר אל עבדו שים נא וגו', ואמנם הכתוב מגיד בזה צדקת אברהם ידיד ה' אשר בהגיעו לעשות אחת ממצוות ה' עשה בכל התחבולות וחשב בכל המחשבות לעשותו על צד היותר טוב, ופחד ורעד על אחת מני אלף אולי יארע לו דבר תקלה, ולכן עשה כל המעשים בכל יכולתו לראות בכל האופנים שיהיה נעשה המצוה בשלימות שלא יתקלקל ח"ו.

והנה אברהם צדיק גדול כזה וקיים כל התורה אף מה ששנו חכמים (כמו שאיתא ביומא כ"ח:) ובודאי קיים אומרם (אבות א', ו') הוי דן את כל האדם לכף זכות והחזיק הכל לצדיק בעיניו, ומכל שכן לאליעזר עבדו ידוע היה אליעזר בצדקתו שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים והיה נאמן ביתו ועל פיו ישק כל עניני חפצי אברהם וכל אשר לו נתן בידו. מכל מקום כשהיה צריך לשלחו לדבר מצוה לישא אשה ליצחק ממשפחתו ומבית אביו ולא היה רוצה בשום אופן לקחת לו אשה מבנות כנען כי רעות בנות כנען בעיני אביו שבשמים וכולם ארורים הם מקללת אבי אביהם כנען הראשון שאמר לו נח (בראשית ט', כ"ד) ארור כנען עבד עבדים יהיה. לא האמינו על דברו בשום אופן, אחר כל הנאמנות שהיה לו אצלו, עד אחר השביעו באלהים ובנקיטת חפץ בשבועה דאורייתא ולא בסתם נדר או שבועה בלא שם. והכל כי כל כך פחד ורעד במצוה עד שעבר עליו כל הספיקות אולי כך או כך עד אשר עשה כל אשר היה ביכולתו לעשות באופן שיוכל לסמוך עליו. ולא הועיל כל הנאמנות שהיה לו על ביתו ועל כל אשר יש לו והכל נתן בידו על נאמנות. ובמצוה אחת לא חפץ להאמינו כי גדלה יראתו את פני ה' וכל העושר שהיה לו היה לאפס ואין בעיניו, ועל כן על זה האמינו ולא על זה.

מה שאין כן בבני עמנו בדורותינו היום עושים ההיפוך אשר אם יבוא אחד ובידו סכין לשחוט ויאמר כי הוא שוחט ובודק ומומחה יאמינו בכל שהוא ולא ישאול ויחקור וידרוש עליו כל כך ויאמר מן הסתם כל המצויין אצל שחיטה מומחין הם, וכמו כן אם אחד יביא יין וחלב או דג וכדומה מדברים הנמצאים בהם חשש איסור, או אם יתנו לפניו דברים הצריכים בדיקה מתולעים כמו חומץ וקטניות והדומה להם יאמר מן הסתם יהודי מוחזק בכשרות הוא ואינו חשוד להאכיל דבר שאינו ראוי לאכול. ולא כן יעשה אם יבוא אחד ללות מאתו מעות או שאר דבר חפץ לא יאמין לו כפשוטו בשום אופן עד אשר ידרוש ויחקור וישאל היטב עליו מי הוא זה ואיזה הוא ואם נאמן הוא או אינו כל כך ויצטרף כל הספיקות למען לא יתן לו ואם כבר ירצה ליתן יעמיד עליו עדים ויכתב בספר וחתום ויפחד וירעד עד כלות הזמן אולי לא ישלם לו, והכל כי זה הוא העיקר בעיניו בכל עבודתו שעובד בעולם הזה. ולזה, על זה יתן כל לבו ונפשו ועיניו שלא לבוא לידי מכשול מיראתו ופחדו, מה שאין כן במצוות ה' שלטפל נחשב בעיניו ואם לא יהיה כל כך על צד היותר טוב מה יהיה בזה כיון שלא זה הוא עיקר עבודתו.

ואולם אברהם אבינו העיד עליו הכתוב (ישעיה מ"א, ח') אברהם אוהבי, שלא אהב דבר אחר כי אם מצוות ה' ולא יותר והכל היה להבל ותהו בעיניו כאפס ואין נחשב לו ועל כן כל אשר לו מסר לאליעזר, ובמצוות לא חפץ להאמינו. וזה שאמר הכתוב ויאמר אברהם אל עבדו פירוש הנה עבדו הידוע מאז ומקדם עבד כשר ועוד הוא זקן ביתו ונודע אומרם ז"ל (קידושין ל"ב:) זקן זה שקנה חכמה (ואני אמרתי טעם לשבח מנין הוא מוכרח אשר זקן הוא זה שקנה חכמה הלא מהתיבה אינו מבואר רק זה קנה כענין נוטריקון נוכל לעשות מזקן זה קנה, אבל מנין לנו שקנה חכמה דילמא דבר אחר או סכלות קנה, ואך נודע אומרם ז"ל (ויקרא רבה א', ו') מתלא אמר דעה קנית מה חסרת דעה חסרת מה קנית וכו', ועל כן כיון שמבואר בהתיבה אשר זה קנה בודאי קנה חכמה כי אם לא חכמה קנה מה קנה הלא דעה חסרת מה קנית) ונחזור לענין שחוץ אשר היה עבדו מעולם עבד כשר, היה זקן ביתו שקנה חכמה, וכאומרם (יומא כ"ח:) שהיה דולה ומשקה מתורת רבו כנאמר. ומושל בכל אשר לו שכל אשר יש לו מכסף וזהב וחפצים ובגדים נתן הכל בידו ומי בכל ביתו נאמן כאליעזר עבדו בן משק ביתו, ואף על פי כן כאן אמר לו שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך וגו' שלא רצה להאמינו לדבר מצוה ודימה עצמו לקונו אשר הן בקדושיו לא יאמין כי כל חפציו לא השוו בה, ויקר היה המצוה בעיניו מכל הון רב, וגם לאיש אשר אלה לו לא חפץ להאמין עד אשר השביעו שבועה דאורייתא בשם ה' אלהי צבאות וכנאמר.

ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ וגו'. לכאורה לפי סידור לשון הקרא שאמר לו שים נא ידך תחת ירכי היה צריך לומר והשבע לי בה' וגו' כי הוא הנוטל החפץ ונשבע, ואמנם הנה פסק הריב"ש מובא במשנה למלך הלכות שבועות (פרק ו' הלכה ז') שאם המקבל טובה השביע את העושה והוא ענה אמן או קיבל שבועתו אז אין לו התרה עולמית בשום פנים מה שאין כן בנשבע מעצמו שיש לו התרה באיזה דברים עיין שם חלוקי דיעות בזה. ולזה כיוון אברהם שלא רצה שישבע הוא בעצמו רק הוא השביעו והוא יקבל השבועה ובזה לא יהיה לו התרה עולמית על שבועתו, והכל הולך לדבר האמור למעלה כי הקפיד אברהם אבינו לחפש ולבקש אחר כל ספק ספיקות לצאת ידי כולם ולראות שיהיה בכל אופן היותר מועיל שלא ימצא עילה על הדבר בשום אופן.

אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וגו'. פירוש אפילו אשה שתהא ראויה לבני שתהיה הכשירה בנשים ותהיה מבנות הכנעני לא תקח לו כי הם ארורים ובני ברוך ואין ארור מדבק בברוך כאמור. או יאמר אשר לא תקח אשה לבני אף שבני יתרצה בזה לא תקח לו, וענין הצווי הזה הוא כמו שאדם מצוה את ביתו אחריו לומר בני זה לא יקח אשה שאינה הוגנת לו, וכן אברהם לפי שהיה אליעזר זקן ביתו ומושל בכל אשר לו צוה אשר לא יקח אשה ליצחק מבנות הכנעני אף ברצון יצחק.

אשר אנכי יושב בקרבו. אמר לו סימן הזה לפי שלא יאמר אליעזר אשר לא יקפיד אברהם כי אם בבנות הכנעני דוקא שנתקלל בארור אבל אם ימצא אחת משאר האומות הגרים בארץ הכנעני מותר לו לקחת אשה מביניהם, ולכן אמר לו אשר אנכי יושב בקרבו שכולן בכלל האיסור כל האומות אשר נמצאין בארץ הלזו שאנכי יושב בקרבו כולן אסורין שישא בני אשה מהם.

כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת לבני ליצחק. כפל לומר לבני ליצחק מה שקודם אמר סתם אשר לא תקח אשה לבני, ואכן כיוון אברהם להזהירו לומר אשר אף אם אל ארצו ואל משפחתו יבוא לא יקפוץ ליקח מאשר יקרה לו שלא לדרוש ולחקור כלל אם הגונה היא לבוא לביתו של אברהם להיות אשה לפני בנו, רק שאף אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק תראה ליקח אשה הגונה שתהיה ראויה לבני ליצחק, לבני אף על פי שאינו יצחק וליצחק אף על פי שאינו בני ומכל שכן לבני ליצחק כמאמר חז"ל (בבראשית רבה נ"ג, י"א) בפסוק (לעיל כ"א, י') כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק.

או יאמר ולקחת אשה לבני ליצחק. כלומר הנני מבטיחך אשר בודאי תקח אשה לבני ליצחק להיות גדול שמי בגוים וחשיבות יצחק גדול הוא למאוד על כן ודאי כל אחד יקפוץ לשלוח בתו להיות אשה לפני בני, ועל כן נסמכה לפרשה שלמעלה אחרי ראותו מה נורא שמו והכל מקלסים אותו וחפיצים בקרבתו ובני חת אמרו לו נשיא אלהים אתה בתוכינו וביטלו שבועת תקנתם עבורו, ובאותו היום מנהו לעפרון להיות שוטר עליהם מפני חשיבות אברהם שיהיה צריך אליו שלא יהיה ביזוי אברהם בזה שצריך להדיוט ועל כן עשאוהו שר לכבוד אברהם שיצטרך לשר ולא לאחד העם, ואז כאשר ראה אשר בכל מקום שהוא ה' אתו וכאשר שם הקב"ה שמו אברהם כי אב המון גוים נתתיך כן נעשה שכל הגוים כאין נגדו וכולם חפצים בקרבתו ולעשות חפציו ולמלאות רצונו. ועל כן שלחו אל ארץ אחרת, והבטיח לאליעזר שאל יתמה על החפץ היאך תלך אשה ממדינה למדינה בשביל בעל, הכי לא תמצא לפניה בעירה ובמדינתה, ובפרט חשובה והגונה כאשר אברהם רוצה, ודאי תמצא לה קופצים גם בעירה. ואכן בטוח היה אברהם בישועת ה' החופף עליו תמיד וידע גדולתו בעיני העמים ומכל שכן במשפחתו אשר ודאי תלך האשה אליו להיות אשה לבנו. או אפשר אשר בדרך הנבואה אמר לו כן כי הן בהיותו בהר המוריה נתבשר שנולד בת זוגו של יצחק כמו שאמרו חז"ל (בבראשית רבה ס', י') בפסוק (לקמן נ') מה' יצא הדבר, מהיכן יצא מהר המוריה ששם נתבשר שנולדה בת גילו ועל כן ודאי ולקחת אשה לבני ליצחק כלומר אותה אשה המוכנת מאז להיות לבני ליצחק.

ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת ההשב אשיב את בנך שמה. טען אליעזר בשתי טענות צודקות, אחת איך אתה משביעני ואני אקבל השבועה בדבר שאין בידי, שאתה אומר בהשבועה כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק משמע בלשון ודאי שאלך ואקח אשה משם ואולי לא תאבה האשה ללכת ואיך אשבע על דבר שאינו בידי וזה הוה כמי שנישבע שיזרוק פלוני אבן לים וכדומה שמבואר בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות שבועות סימן רל"ו סעיף ב') דאיכא עבירה בדבר כי אולי לא יקיים האחר שבועתו. ואמנם הן אתה ידעת בחשיבותך וגדולתך בעיני עמים ורבים אשר רבים יחפצו ויתאוו להדבק בזרעך, אבל אפשר מפני חסרון יציאתה למדינה אחרת לא תרצה וזה אומרו אולי לא תאבה וגו' ללכת אחרי אל הארץ הזאת כי חן מקום על יושביה, ובין כך ובין כך איך אשבע ח"ו לשקר אם לא שתאמר אשר אני יכול להשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת, ויצחק ישמע זאת ויקבל כן להיות הולך שמה ואז אני מותר לישבע גם על דבר שביד אחרים כיון שהאחר עומד ומקבל השבועה כמו שמובא בשלחן ערוך (יורה דעה שם סעיף ב'), אבל אם לא כן איך אוכל לישבע וכאמור. והשנית טען כי הנה אמרו חז"ל (שמות רבה א', ל"ב) שלושה נזדווגו להם זיווגיהם מן הבאר יצחק יעקב משה וכו' ועוד אמרו (בראשית רבה ס"ח, ד') יש שהולך אצל זיווגו וכו' וזה הביט אליעזר עבד אברהם כי מזלו הוא שהוא מן ההולכים אצל זיווגם, והנה גם בבשורת אברהם בזיווג יצחק בהר המוריה לא נאמר לו אם זיווגו תבוא אליו או הוא ילך אצל זיווגו, ואמנם האמת כי אין מזל לישראל וכמה וכמה נתהפך המזל לאברהם וזרעו ואך אליעזר אפשר לא ידע כל כך איך רצון אברהם דוקא כי סתם אמר לו ולקחת אשה לבני ואפשר יכול להיות אשר יצחק ילך אצל זיווגו, ועל כן שאול שאל לו ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם וגו'. ועל זה השיב אברהם ואמר,

ויאמר אליו אברהם השמר לך וגו' ה' אלהי השמים וגו' ואשר דבר לי ואשר נשבע לי וגו' לזרעך אתן וגו' הוא ישלח מלאכו ולקחת וגו'. פירוש לא תעלה על דעתך לפי שאתה רואה מזל בני שהוא ילך אצל זיווגו ותרצה להשיב את בני שמה השמר מזה עד קצה האחרון, ומה שאמרתי ולקחת אשה לבני משם הנה כי כן בטחוני בה' אלהי השמים כלומר ה' אשר משדד מזלות השמים אשר לקחני ואשר נשבע לי לזרעך אתן את הארץ, וזה הכל למעלה מטבע בעולם כי המזל היה אומר אברם אינו מוליד ואף על פי כן אמר לי הקב"ה הבט נא השמימה שהוציאו מכל מערכת השמים והוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם כלומר תקחנו משם דוקא לארץ אשר אני גר בה כן בטחוני באלהי השמים. ואכן,

ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת. כי פן זכותי אינו גורם כל כך שתבוא האשה לכאן, הנה אין אני משביעך דוקא שתבוא האשה הנה כי דבר זה אינו בידך, ואיני משביעך על זאת. ועיקר השבועה הוא על הדבר אשר בידך שתלך למשפחתי ומקומי ולחפש ולבקש אשה שתרצה לבוא פה, וגם שלא תקח אשה לבני מבנות משפחות הארץ, אבל אם לא תאבה האשה אשר ממשפחתי ללכת אתך אתה מנוקה משבועתי ואין כאן נידנוד שבועה. רק את בני לא תשב שמה בכדי לקיים שבועתך לקחת אשה לבני, לא תעשה זאת, כי אין זה רצוני בשום אופן.

וישם העבד את ידו וגו' וישבע לו על הדבר הזה. כלומר כן נשבע כאשר חפץ אברהם בכל התנאים שנשבע על דעתו ורק על ההליכה נשבע ולא על הלקיחה וכאשר חפץ אברהם כן נשבע על הדבר הזה דוקא ולא באופן אחר.

ויקח העבד וגו'. מגיד הכתוב שלא שהה נדרו כלל אף רגע ותיכף כאשר נשבע ויקח וילך וגו', ועל כן לא כתב כאשר בשאר מקומות אחר הדברים האלה ויקח העבד כי זה היה באותו שעה ממש וישבע וגו' ויקח,

עשרה גמלים מגמלי אדוניו. צריך לדעת למה פרט הכתוב אשר לקח מגמלי אדוניו ובלא זה מן הסתם כשהלך בשליחותו לא היה צריך לרכוב על חמורו וגמלו כי אם על גמלי אדוניו, ועוד מה נפקא מינה בזה אם היה לוקח מגמליו או מגמלי אדוניו. ואמנם הכתוב יגיד בזה אשר כדין עשה אליעזר כי לכאורה כיון שלקח עשרה גמלים מה שלכאורה היה די בשתים או בשלושה על כל פנים היה צריך לשאול דבר זה מאברהם, וכפי הנראה מלשון הכתוב ויקח העבד עשרה גמלים משמע שלקח מדעת עצמו ומי התיר לו לקחת עשרה, ואמנם הנה מבואר (בטור שולחן ערוך חושן משפט סימן רפ"ו) שאם יש תועלת ליתומים הקטנים במה שלובשים הגדולים כדי שיהיה דבריהם נשמעים וכו' הרי זה לובש מתפוסת הבית, וכן האפוטרופוס רשאי ללבוש מיתומים כדי שיהיה דבריו נשמעין כמו שמבואר שם (סימן ר"צ סעיף ד'), ועל כן כאן כיוון שלא כיוון אליעזר רק לכבוד רבו אברהם ולכבוד בנו שיקפצו עליו להנשא לו, הותר לו לקחת מדעת עצמו משל בעל הבית כיון שהוא כבודו. וזה אשר מודיענו הכתוב אשר גם אליעזר ידוע בצדקתו ובודאי לא עשה דבר שאינו, ואף על פי כן הנה לקח עשרה גמלים מגמלי אדוניו בלתי שאילת רשות, כי כן הוא בדיני התורה אשר לכבודו מותר אף בלא דעתו וכאשר נפסקה ההלכה.

וילך וכל טוב אדוניו בידו. חז"ל אמרו (בראשית רבה נ"ט, י"א) שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם, והנה לכאורה היה צריך לכתוב ויקח העבד עשרה גמלים וגו' וכל טוב אדוניו בידו ויקם וילך אל ארם נהרים וגו' כי בודאי כתיבת ומסירת השטר מתנה היה קודם להליכה וגם הוה ליה למימר ויקח כל טוב אדוניו. ואמנם נראה לפי שאברהם זקן בא בימים ודרך הצדיקים לחשוב בכל יום, על יום המיתה אולי ימות היום או מחר כי בודאי מקיימין (אבות ב', ט"ו) שוב יום אחד לפני מיתתך. וגם יצחק אמר (בראשית כ"ז, ב'-ח') הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי ועתה וגו' ואברכך לפני ה' לפני מותי. אף שחי אחר כך כמה וכמה שנים כידוע. ועל כן ודאי אשר חילק נכסיו על פיו וכתב שטר מתנה ליצחק קודם שילוח אליעזר אל עיר נחור, וידוע אשר אליעזר היה זקן ביתו ומושל בכל אשר לו ובודאי יהיה זה השטר מתנה תחת ידו, ולזה אמר הכתוב ויקח העבד וילך וכל טוב אדוניו כבר הנה בידו מקדם קדמתה.

ויקם וילך אל ארם וגו'. אף שכבר נאמר וילך וכל טוב אדוניו וגו', חזר לומר להודיע כי זו היא קימה זו היא הליכה שמיד כאשר קם ממקומו כבר הלך אל ארם נהרים, והליכה זו ביאה היא שתיכף נאמר ויברך הגמלים מחוץ לעיר ולא נאמר תו ויבוא אל מחוץ לעיר כי הליכה זו ביאה היא שבא אל ארם נהרים, ולא שהה בין הקימה וההליכה כלל כי קפצה לו הארץ כמאמר חז"ל (ילקוט רמז ק"ז) בפסוק (לקמן מ"ב) ואבוא היום אל העין היום יצאתי והיום באתי. אחר כותבי זה מצאתי מאמר רבותינו בפרשה זו (בראשית רבה נ"ט, י"א) וזה לשונם: ויקם וילך אל ארם נהרים רבי יצחק אמר בן יומו הוא וכו' נראה שהוציאו זה מאשר כתבנו, והבן.

ויברך הגמלים וגו' אל באר המים לעת וגו' ויאמר ה' וגו' הקרה נא לפני היום וגו'. כי בתחילה הרביצם סתם סמוך לבאר מים כדי להשקותם ואחר כך כשראה שהיה לעת ערב עת צאת השואבות אמר עתה עת להתפלל לפני אלהי אדוני אברהם להציג סימן איזה נערה אשר הוכיח לבן אדוני. ועוד נראה כי אחר שנאמר קודם ויקם וילך וכבר כתבנו שהקימה וההליכה ביום אחד היה מה שהיה מהלך שבעה עשר יום כמאמר חז"ל (בפרקי דרבי אליעזר מובא בילקוט רמז ק"ט) ועל כן נתן אל לבו לומר מה זה עשה אלהים שהביאני עד הלום לעת ערב כיון שההליכה בדרך נס היה שלא בטבע העולם בקפיצת הארץ, הנה הארץ יכול לקפוץ במאמרו של הקב"ה ברגע אחת ומה עכבני ה' כל היום ואבוא לעת ערב, אם לא שאציג סימן עתה לפי שהוא עת צאת השואבות ואבחון הנערה אשר אמר אלהים להיות אשה לבן אדוני.

ויאמר ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום וגו'. מה שלא אמר ה' סתם ולא לפרש הסימן מי הוא, וגם מה שאמר לפני ולא סתם הקרה נא היום, לפי שהוא לא סמך על זכותו לבקש אשר יעשה הקב"ה זה הנס בזכותו להצליח דרכו אשר לפניו, כי אם בזכות אברהם שהוא ראוי שיעזור לו ה' בזכותו ולא הוא, ועל כן הזכיר אלהי אדוני אברהם כלומר לפי שאתה אלהיו ואתה עוזר לו תמיד ועל כן גם כאן בזכותו תעזור לי כי דבר זה שלו הוא לא שלי. ואך אם לא היה אומר רק אלהי אדוני אברהם היה משמע לכאורה שרק אלהי אברהם רבו הוא, ולא אלהיו, ויהיה נראה ח"ו ככופר בעיקר. ועל כן פיו פתח בחכמה לומר תחילה ה' סתם בחינת המהוה את כל וה' שמו לעולם, והכל מודין בו. ואחר כך אמר אלהי אדוני אברהם להזכיר זכות אברהם לפניו.

וגם נתכוון לומר אלהי אדוני אברהם כי נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה נ"ט, ח') בפסוק ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ אמר רבי פנחס עד שלא הודעתי אותו לבריותיו אלהי השמים וכו'. פירוש אלהי השמים לבד כי לא נודע שמו עדיין בארץ ועכשיו שהודעתי את שמו לבריותיו אלהי הארץ כי הכל יודעין שיש אלהים בשמים ובארץ. וידוע אשר עבור כן נאמר אלהי אברהם ועד היום אנו אומרין אלהי אברהם הכל עבור טעם הזה לצד שעל ידו נתוודע אלהותו בעולם ונתוודע לבריות כי יש אלהים בעולם בורא שמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה וגו', ועל כן הזכיר זכות זה עתה לומר כיון שאתה אלהי אדוני אברהם שעל ידו נתגלה אלהותך בעולם על כן הקרה נא לפני היום וגו' וגם בזה יוודע כי אתה אלהי עולם ותעשה פלאות רבות להכיר בבאר מים הנערה אשר מוכנת לזיווג יצחק. וכאשר עד הנה נתגלה אלהותך בעולם על ידי אברהם, כן עתה על ידו יתגלה אלהותך בדבר הפלא ופלא שיקרה לפני המצטרך לי בדרך הנס ואמר הקרה נא לפני, פירוש אני רוצה שאדע זיווגו של יצחק דוקא בזה האופן שתקרה לפני בדרך הנס מה שאין כן כשאבוא בעיר ואתחיל לשאול על משפחת בית אברהם ובודאי ימצא ביניהם כמה בתולות וכולם ירצו להנשא ליצחק, ובידי אין משפט הבחירה את מי אבחר ומי לא, וגם כשאבחר לא אדע בבירור אם מעשיה טובים ואם הגונה היא ליצחק ומה גם שצריכה היא שתבוא האהלה שרה שיהיה ענן קשור על המטה ונר דולק מערב שבת לערב שבת והברכה מצויה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס', ט"ז) בפסוק (לקמן ס"ז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. ולזה צריך צדקת גדולה ובחינה גבוהה והאדם יראה לעינים ולא אוכל להבחין בזה, מה שאין כשאתה תקרה לפני בנס זיווג יצחק אז ודאי אדע כי מאתך הוא, והיא היא זיווגו של יצחק המוכן לו מאז. וגם נא לפני שאהיה אני שליח לזה ועל ידי יהיה זאת ואז גם אני אודה את שמך אשר גלית דברים כאלה על ידי צעיר אנשים עבד אברהם.

והוסיף לומר הקרה נא לפני היום. כלומר כשם שהיום יצאתי והיום באתי והראית נפלאותיך בזה, כן עוד תראה נסיך להקרות לפני זה אשר אני מבקש היום דוקא. ואז אדע אשר זה שהיום יצאתי והיום באתי הכל היה בזכותו למהר למצוא זיווגו ולבוא אליו שלא יהיה אותו צדיק מצטער באיחור הימים אולי לא תאבה האשה לילך או אולי לא יקרה ממשפחתו כאשר חפץ, ואז אדע כי עשית חסד עם אדוני כלומר גם מה שעשית כבר בקפיצת הארץ ונחיצת הדרך היה בשביל אדוני מה שאין כן אם לא יקרה היום לא אדע אם זה שעשית בנחיצת הדרך היה בשביל אדוני. כי אם היה בשבילו היית גם זה ממהר להקרות בנס כאשר בדרך, ואהיה סבור אשר בשביל דבר אחר מהרתי לבוא ביום אחד ולא אדע כי עשית חסד עם אדוני. כלל הדברים שלושה אלה אני מבקש. שיהיה בדרך מקרה הנס, ושיהיה לפני והוא על ידי, ושיהיה היום והכל לטעמים האמורים.

ועשה חסד עם אדוני אברהם. כי הנה האשה הכשירה ידוע אומרם (בראשית רבה י"ז, ג') זכה נעשית לו עזר, ועיקר העזר שהאשה עוזרת לבעלה הוא בדבר מצוה שעוזרתו לקיים מצות בוראו כראוי ונכון כי לא דיברה התורה על עניני עולם הזה שתהיה עוזרתו לאפות ולבשל כי זה גם שפחתו עושה ועיקר העזר שיש לאדם מאשתו הוא מה שעוזרתו לדבר מצוה וכמאמר חז"ל (ברכות י"ז.) מה שעוזרתו להוליך בניו לבית הספר וכו', ובפרט במצות הכנסת אורחים שלזה בודאי היא העיקרית לקבלם בסבר פנים יפות להאכילם ולהשקותם כידוע לכל. ויצחק צריך לקחת עתה אשה שתהיה במקום שרה להיות גומלת חסדים כמותה, וזה היה עיקר נסיונו לראות אם היא גומלת חסדים כאשר נבאר להלן אם ירצה ה' וכמו שפירש רש"י בפסוק (לקמן י"ד) אותה הכחת וגו' ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי לכנוס בביתו של אברהם, ועל כן אם תזדמן לבית אברהם אשה כזאת גומלת חסדים ותהיה עזר לאברהם בחסדיו הגדולים שעושה תמיד, נמצא הקב"ה מסייע את אברהם בעשיית חסדו וכל החסד הנעשה על ידי אברהם הוא עזרת הקב"ה כי הוא שלח עזרו מקודש אשה ליצחק שתהיה עוזרת לו. וזה ועשה חסד עם אדוני אברהם כלומר שאתה תעשה החסד עם אדוני אברהם שהחסד שאברהם עושה יהיה נעשה על ידי שניכם, הגם שבאמת גם בלי זה כל דבר שאדם עושה הכל של הקב"ה הוא ולא שלו כי אלמלא הקב"ה עוזרו בכל רגע לא היה יכול לעשות דבר קטן או גדול, ואכן זה הוא דבר אשר בכל אדם ובכל עת ובכל זמן כי אלמלי יצויר העדר שפעו וחיותו מכל הנמצאים שבעולם אף על רגע אחת היה כל העולם כלא היה, והיה לאפס ואין ואכן זה הוא דבר חדש חוץ לזה במה שישלח עזר לעזור לו תמיד ויהיה החסד נעשה על ידי שניהם.

הנה אנכי נצב וגו'. טעם מה שאמר הנה אנכי נצב על עין המים ולא התחיל במה שלאחריו לומר הנה בנות העיר יוצאות לשאוב מים והיה הנערה וגו' כי מה נפקא מינה בזה אם הוא עומד על עין המים או לא. כדי שלא יקשה מפני מה דוקא בזה הנסיון ניסה את הנערה ולא בשארי דברים לכן אמר הנה אנכי נצב על עין המים וכיון שזה לפני, אנסה במה שלפני. וגם ובנות העיר יוצאות לשאוב מים. ונמצא שתים רואה לנסיון המים, א' מה שאני עומד על עין המים, וגם שזה בעת אשר בנות העיר יוצאות לשאוב מים ובודאי הכל מאת ה' נסבה מה שקרה לפני עת כזאת שאני רואה מים במים כדי לנסה במים (וזה הוא לפי שמים הם בחינת החסדים ויצחק היה צריך אשה שתהיה משורש החסדים שתמתיק את גודל דינו ועל כן היה סיבה מה' לנסה במים).

והיה הנערה וגו'. כבר היה דברינו בביאור הנסיון הזה ובביאור כל הפרשה הזאת על נכון בחיבורנו סידורו של שבת (שורש א' ענף ד') תדרשנו משם ויונעם לך, ואכן בקיצור מופלג נציג קצת לצורך ענינינו פה מפני דברים שנתחדשו בזה בעזרת ה' יתברך. כי הנה שני בחינות יש בענין עשיית החסד והרחמים.

אחד הוא הנקרא בעל חסד שעליו אמרו חז"ל (שבת ק"ד.) שכן דרכן של גומלי חסדים לרוץ בתר דלים כי הנה הוא רץ ורודף תמיד לעשות חסד ולא יוכל ממש להיות בלא זה בשום אופן, והוא דמיון פרה המניקה שכאשר יבוא לה החלב בדדיה תרדוף ותחפש את עגלה להניקה כי החלב מצערה, וכן אפילו באשה יקרה כן כאשר בא לה החלב בדדיה לא תוכל לסבול כלל ותחפש בנה או אפילו תינוק אחר להניק אותו כי החלב מצער. והכל ברא הקב"ה כעין דוגמא של מעלה כי בחינת המשפיע הוא שלא יכול להיות בלא זה כלל ויש לו תאוה וחמדה גדולה לזו כענין השפעות דכר ונוקבא שתענוג המשפיע הוא גדול מהמקבל, וכן זה הבעל חסד לבבו יבער וישקיף ויראה ויביט אולי ימצא איש אשר יצטרך אליו ויעניק לו מטובו, ובבוקר יעמוד וילך וירדוף וישאל אחר הדלים ואביונים אולי ימצא להיטיב להם כי חפץ חסד הוא, ועל זה אמר הכתוב (משלי כ"א, כ"א) רודף צדקה וחסד ימצא חיים כי הוא רודף ממש לצדקה למען עשות חסד להיטיב לאחרים.

ויש אשר יקרא בעל הרחמים והוא מי שאין לו מדה הזו לרוץ אחרי הדל לשאול עליו אם ימצאהו, רק כשכבר פגע בעני ויביט בצערו והעני יראה לו פנים של צער אז ירחם עליו ולא יוכל לראות בצערו ונותן לו מטובו אבל אם לא יראה את העני כל ימיו לא יזכור מעצמו לומר אולי יש עני להיטיב לו מחסדו.

והנה חילוק גדול יש בין העושה חסד למדת המרחם כגבוה שמים מעל הארץ, כי זה תמיד רודף אחר זה ומקדים להכניס אורחים בתוך ביתו ומאכילם ומשקם בשמחה ובטוב לבב עד אין שיעור, ולאו דוקא עני לגמרי שאין לו מה לאכול יתן לו פת להחיותו כי אם אפילו עשיר שעני הוא באותו שעה או סתם במי שרוצה ליהנות מטובו ישפיע לו בשמחה רבה כי זה כל חפצו ורצונו, מה שאין כן מדת המרחם שאינו נותן כי אם על הנאנח והנאנק לפניו ברוב צער ובפנים זועפות ומר אבל כשלא יראם לעולם לא יזכור עליהם ואדרבה מסתיר פניו שלא יראה בצרתם כי יאמר שאינו יוכל להביט בצערם כי יכאב לבבו ויצטער.

ונודע אשר במדה שאדם מודד מודדין לו (מגילה י"ב:) ולבעל החסד גם הקב"ה רודף לעשות צדקה וחסד אף שהוא אינו מתפלל ומבקש מלפניו כלל וגם לפעמים אינו יודע כלל מהדבר והקב"ה מפליא לו נסים ועושה לו חסדים, ולא כן בבעל המרחם כי הקב"ה ירחם עליו בעת צרה כשמצטער ומבקש רחמים מבוראו אז ירחמנו עושהו ולא קודם לראות בצרתו. ולזה הנה בעל החסד הלז כשהולך בשוק ומוצא עני הנאנח ומצטער עד מאוד והעני מראה לו פנים זועפות, והנה ודאי אשר ימלא לו שאלתו, ואכן לא די לו בזה כי זה הוא רק מדת המרחם ולא מדת החסד, והוא דוקא חפץ חסד הוא. ועל כן מה עושה כזה עושה, שכאשר העני מבקשו דינר או שתים, הוא מוסיף לו על שאלתו ונותן לו ד' או ה' ובזה ההוספה שמוסיף לו מקיים מדת החסד, כי זה לא שאל מאתו כזה לומר שמרחם עליו למלאות שאלתו, רק מוסיף לו מעצמו כי יש בלבו מדת החסד לתת מעצמו שלא בשאלת העני.

והנה אברהם אבינו נודע לכל שהוא היה הבעל החסד הראשון בעולם וכל ימיו היה רודף בכל כוחו להכניס אורחים לביתו להאכילם ולהשקותם וכמו שאיתא בזוה"ק אברהם הוה קאים בפרשת אורחין וכו', בכדי להקדים האורחים להכניסם בביתו וכאמרם (בבא מציעא פ"ו:) בפסוק (בראשית י"ח, א') והוא יושב פתח האוהל ששדר לאליעזר תחילה לראות אם יש אורחים ולא האמינו והלך בעצמו לבקש אולי ימצא אורחים וכו' ועל כן חפץ לנסות את רבקה אם גם היא גומלת חסדים שתהא ראויה ליכנס בביתו של אברהם, ועל כן אם אומר לה הגמיאיני נא מעט מים ותאמר שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת כי בודאי יש בה מדת החסד שעל כן כאשר אני שואלה תוכרח להוסיף על השאלה כי אם לא תתן אלא כפי השאלה זה אינו אלא מדת המרחם והיא תחפוץ לעשות חסד ותוכרח להוסיף מעצמה על השאלה לומר גם גמליך אשקה ועל כן אותה הוכחת וגו' ופירש רש"י ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי ליכנס בביתו של אברהם, כי זה הוא הסימן של גמילות חסדים לרוץ בתר דלים ואם יבוא מעצמו יוסף על שאלתו וכאמור.

ואמנם הנה בכתוב אינו מזכיר ביתו של אברהם כאן רק אמר אותה הוכחת לעבדך ליצחק, והענין כי נודע בחינת יצחק סוד הגבורה הקשה פחד יצחק בחינת שמאלא דבקדושה, ועל כן אם היא תהיה גומלת חסדים מבחינת החסד אז היא תמתיק מעט גבורת פחד יצחק כמו שכתבתי למעלה ותוכלל שמאלא בימינא והדין בחסד ואז ישיבתן יהיה נאה בבחינת שמאלו תחת לראשי וגו', לזה אמר אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ואך היה קשה לרש"י ז"ל מה שכפל לומר לעבדך ליצחק והיה די לומר אותה הוכחת ליצחק לבד ועל כן פירוש כי לעבדך קאי על אברהם אשר ראויה ליכנס בביתו של אברהם שהיא רודפת חסד כנאמר.

ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני. פירוש כאמור למעלה אשר על ידי זה כל החסד שיעשה אדוני אברהם בהכל יהיה שותף אליך כי גם אתה תסייע לו על הדבר הזה שתבוא כזאת לביתו להיות לו לעזר ולסעד בכל החסד אשר יעשה.

ויהי הוא טרם כלה לדבר. צריך לדעת אומרו ויהי הוא שתיבת הוא לכאורה מיותר, ויובן על פי מה שאמרו חז"ל (בבראשית רבה ס', ד') ג' הם שנענו במענה פיהם אליעזר עבד אברהם ומשה ושלמה. אליעזר מהכא ומשה דכתיב בפרשת קרח ויהי ככלותו לדבר וגו' ותבקע האדמה וגו' ושלמה דכתיב (דברי הימים-ב ז', א') וככלות שלמה להתפלל. והנה לכאורה נראה אשר אליעזר עבד אברהם מן השלושה הכי נכבד כי בכולם נאמר בכלותו להתפלל ובו נאמר ויהי הוא טרם כלה לדבר, ואמנם גבי משה לא קשה שלא התחיל טרם כלה לדבר משום דפורענות הוא ואקדומי פורענותא לא מקדמינן ואכן גבי שלמה שמדה טובה שם ואף על פי כן נאמר בכלותו להתפלל, ובאמת אשר הנענה טרם כלה הוא ודאי שבחא דמתפלל וכמו שאמרו רבותינו (בתענית כ"ה:) והיכי דמי שבחא דמתפלל כגון דאמר משיב הרוח ונשיב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא והוא שירד הטובה בשוה עם שפתיו שהוא טרם כלה ולא אחר כך. ואמנם הנה שני בחינות יש בזה אשר נענה בכלותו, אחת, כמו שאמרו שם במדה הטובה שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים, והשנית, הוא כמו שאמרו שם במשל המלך שאמר המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער וכו'. וההפרש שנדע אם המתנת ענייתו הוא עבור שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים או בהיפוך עד שיתמקמק וכו' הוא כשאנו רואין בסדר ענייתו אשר נענה בשמחה רבה באהבה ובשפע רב אז הכל יודעין שזה שלא נענה טרם כלותו לדבר שהוא בחינת אמר משיב ברוח ונשיב זיקא וכו' הוא שרבון העולמים מתאוה לתפילתו, אבל אם גם אחר התפילה לא נענה כי אם כמו שביקש ובצמצום אז נוכל לומר אשר עבור זה לא נענה בשעת אמירתו בשביל שיתמקמק וכו', אבל אם נענה בעת אמירה זה ודאי שבחא דמתפלל בין כך ובין כך, ולכן שלמה המלך ע"ה שאחר תפילתו נענה בשפע רב וכולם ראו שהיה באהבה וחיבה שירד אש מן השמים והשרה שכינתו בבית אשר בנה על כן לא נענה כי אם בכלותו והכל היו יודעין אשר ודאי עבור זה נתעכב ענייתו משום שצור העלמים חפץ בתפילתו ומתאוה אליה, מה שאין כן באליעזר עבד אברהם שעניית תפילתו לא נוסף בה דבר כי אם כאשר שאל והיינו יכולין לומר שאפשר כל עיקר ענייתו לא היה כי אם בזכות אברהם ויצחק אבל למענו לא עשה הקב"ה כי אם בתורת עבד שמחויב לקבל פרס מרבו והמתין עד שיצטער, ועל כן נענה טרם כלה לדבר וזה ודאי שבחא דמתפלל אמר משיב הרוח ונשיב זיקא. ולזה אמר ויהי הוא טרם כלה לדבר כלומר הן בשלושה אשר נענו במענה פיהם רק הוא נענה טרם כלה בכדי שנדע בזה שבחא דמתפלל אבל שנים האחרים לא נענו עד כלותם לטעמים האמורים כדבר האמור, או יאמר ויהי הוא פירוש למען דעת אשר הוא הוא אשר נענה בזכותו ובתפילתו על כן טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת כנאמר.

והנה רבקה יצאת וגו'. לכאורה היה לכתוב כאן ותצא רבקה אשר ילדה וגו' כמו בשארי מקומות, ואמנם מגיד הכתוב ביותר בשבח אליעזר כי הנה נודע אומרם ז"ל (יבמות ע"ו:) דרך האיש לקדם ואין דרך האשה לקדם מה טעמא (תהלים מ"ה, י"ד) כל כבודה בת מלך פנימה. וביותר רבקה ידוע בצדקתה וצניעותה מעולם ועל כן ודאי אין דרכה להיות יצאנית ובפרט בת מלך הארץ כידוע שבתואל היה שם למלך וכאומרם בילקוט (רמז ק"ט). והן עתה על ידי תפילת אליעזר טרם כלותו לדבר בא הכתוב כמתמיה והנה רבקה יצאת ואשה סתם הנה כל כבודה פנימה ובפרט רבקה הצדקת ובת מלכים ואף על פי כן יצאת לשאוב מים והכל כי נענה אליעזר באמרי פיו כאמור בדברי חז"ל כמובא למעלה, ועוד יותר אומר הכתוב אשר ילדה לבתואל כי אמרו חז"ל (בראשית רבה פ', א') בפסוק (בראשית ל"ד, א') ותצא דינה בת לאה כאמה כבתה וכו' לפי שנאמר (שם ל', ט"ז) ותצא לאה לקראתו וגו' לפיכך ותצא דינה וגו'. ואכן כאן אמר הכתוב והנה רבקה יצאת רבקה לבד לא מחמת גרם אמה והיא אשר ילדה לבתואל כלומר היא מתנהגת בטבע אביה טבע איש לא טבע אשה שיצאנית היא ואף על פי כן יצתה עבור תפילת אליעזר.

ועוד יאמר אשר ילדה לבתואל וגו' עד אחי אברהם. כי אמרו חז"ל (עיין ספר חסידים תתרט"ו) למה חפץ אברהם דוקא במשפחתו מפני שידע שצנועות הם, נלמד מזה אשר ודאי בתואל הנהיג את בתו בצניעות שלא להניחה לצאת ברחובות כיון שהיה ממשפחת אברהם ובלא זה כיון שבתואל היה מלך בארם כנזכר ואיך מלך הארץ יניח לבתו לצאת מחוץ לעיר בעצמה ובפרט לשאוב מים בכד כדרך השפחות, על כן יאמר הכתוב והנה רבקה יצאת פירוש רבקה לבדה מדעתה ומרצונה לבד שלא בצווית אביה ואמה כי הלא היא אשר ילדה לבתואל בן מלכה וגו' ובתואל ידוע שהוא מלך ואיך יניח בתו לצאת כצאת העבדים בכדה על שכמה, ועוד הנה הוא אחי אברהם וכיון שהיה ממשפחת אברהם ודאי הנהיג בתו בצניעות היותר אפשרי ולא יצוה לצאת החוצה והכל נעשה בשביל תפילת אליעזר שאמרו חז"ל (עיין סוכה ד'.) למה נמשלה תפילת הצדיקים לעתר מה עתר זה מהפך הקרקע אף תפילת הצדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים כך כאן על ידי תפילתו נתהפך טבע העולם להיות רבקה יצאת וכדה על שכמה בכדי להוציא נסיונו על בוריו.

והנערה טֹבת מראה מאוד וגו'. לכאורה צריך לדעת הלא ממנה הוא מדבר שאמר והנה רבקה והיה לו לומר והיא טֹבת מראה וגו', ואכן יגיד הכתוב כי כבר נדמת לנערה אף שלא היתה אז כי אם בת שלוש שנים היתה כנערה הגדולה בשנים.

בתולה ואיש לא יְדָעָה. רבותינו דרשו בזה (בראשית רבה ס', ה') הכפל לשון לומר שלא נבעלה בין כדרכה בין שלא כדרכה עיין שם. ופשטות הכתוב נראה שבא לומר בתולה ואיש לא ידעה כלומר שלא היה שום איש בעיר מכיר אותה מרוב צניעות שבה והוא כמו שכתוב אצל יעקב ששאל (בראשית כ"ט, ה') הידעתם את לבן בן נחור, שפירושו מכירין אתם אותו, וכן כאן לפי שהיתה רבקה יושבת בית תמיד והיא היתה מנשים באהל צנועה בביתה ועל כן לא היה איש מכיר אותה.

ותרד העינה ותמלא כדה ותעל. חז"ל אמרו (שם) כל הנשים יורדות וממלאות מן העין וזו כיון שראו אותה המים מיד עלו וכו', ולכאורה המקרא הזה סותר דבריהם שאומר בפירוש ותרד העינה ותמלא כדה ותעל ואם המים עלו לקראתה להיכן ירדה ומהיכן עלתה. ועיין בחיבורנו סידורו של שבת (שורש א' ענף ד') שעמדנו על זה ותירצנו באופן הנאות עיין שם. וכאן נראה באופן אחר כי הנה כבר כתבנו אשר עיקר נסיון אליעזר היה לראות אם היא גומלת חסדים שתהא ראויה ליכנס בביתו של אברהם ולהמתיק דיני יצחק לאכללא שמאלא בימינא לכבות במים קצת כח האש ופחד יצחק, ולא יבחן זאת כי אם כאשר תאמר שתה וגם גמליך אשקה כאשר ביארנו.

והנה הקב"ה הבוחן לבות ויודע עמקי חדרי בטן וידע ברבקה אשר היא בודאי גומלת חסדים והיא בת זוגו של יצחק שנולדה כשנעקד יצחק בהר המוריה, ואך הנה הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ובפרט אשר במעשה הזה ודאי ירקד השטן וירצה לקטרג בכדי שלא תיכנס זאת בביתו של אברהם ובפרט להמתיק דיני יצחק ודאי לא ירצה בזה, ועל כן אפשר בשעת מעשה יגביר השטן בדעתה ורצונה שלא תאמר שתה וגם גמליך אשקה, ותשקה רק אותו ולא הגמלים בכדי לקלקל נסיון אליעזר ויתבטל הדבר הטוב ההוא. ובאמת הקב"ה יודע אשר היא ראויה ליצחק והיא בודאי גומלת חסדים כל ימיה ולזה תמים דעות ברוך הוא וברוך שמו עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות עשה נס שאחר שמלאה מים מן המעיין להשקות לאליעזר עלה עוד המים לקראתה על פי הבאר בכדי שתבחין רבקה באת אשר לפניה מה זה שאחר הדליה ששאבתי לאיש הזה עלה עוד המים אם לא שאני צריכה להשקות עוד הגמלים ועל כן תיכף אמרה שתה וגם גמליך אשקה. אבל קודם בעת שבאתה אל הבאר לשאוב לאליעזר לבד לא עלה המים לנגדה כי לכאורה הנה אין הקב"ה מפליא נסיו בחנם ללא צורך ועל כן לשאוב לאליעזר לא היה צריך לשום דבר, כי זה לא יצויר בשום אופן שח"ו רבקה הצדקת לא תרצה ליתן מעט מים להשקות אורח הבא לקראתה ומבקש מאתה שתיית מים כי זה דבר קטן הוא וכמה מרחמי איכא בשוקא ובפרט רבקה הצדקת, ועל כן לא היה צריך להעלות המים לקראתה, ואמנם לענין שתאמר מעצמה בלא שאלה שתה וגם גמליך אשקה זה הוא נסיון ומדת חסד הגדול להראות דוקא שחפיצה בחסד לא ברחמנות סתם, ולבה יבער לעשות חסד בשמחה ובאהבה. והגם שהיה בה מדה הזו מעולם אבל אפשר דוקא באותו הרגע יקטרג השטן ויסיתנה שלא לעשות הדבר הזה, ועל כן אחר השאיבה העלה הקב"ה מי הבאר לקראתה ובזה ידעה כי צריכה עוד להשקות הגמלים וענתה ואמרה תיכף שתה וגם גמליך אשקה.

וזה שאמר הכתוב ותרד העינה ותמלא כדה ותעל שאחר שמלאה כדה בהמעיין ותעל המעיין לנגדה (כי גם במעיין שייך לשון נקבה כמו שכתב הרב אברהם בן עזרא (הביאו התוספות יום טוב נזיר פרק ב' משנה ב') כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו) ונתנה אל לבה מה זאת שאחר השאיבה תיעול מי המעיין לקראתי אם לא שצריך אני להשקות הגמלים גם כן, ועל כן אמרה גם גמליך אשקה כאמור. ועל כן הנה בפסוקים האחרים בהשקות הגמלים לא נאמר עוד ותרד העינה ותמלא כדה רק גם לגמלך אשאב ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו כי לא היתה חסירה רק שאיבה ולא לרדת המעיין כי כבר היו המים על פי הבאר ושאבה ממה שלפניה.

ובזה נכון דברי רש"י ז"ל בפסוק וירץ העבד לקראתה לפי שראה שעלו המים לקראתה ולכאורה נתינת טעם הלז הוא לפלא וכי אם לא היו המים עולין לקראתה לא היה רץ אליה לומר הגמיאיני נא וגו' הלא על זה העמיד עיקר נסיונו והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה וגו', ועוד אין כאן מקומו כלל לכתוב דבר זה, וקודם בפסוק ותרד העינה, היה לכותבו וכדברי רבותינו ששם אמרו זה. ועם האמור יובן כי לרש"י היה קשה תיבת לקראתה הכתוב בפסוק ולכאורה היה די באומרו וירץ העבד ויאמר הגמיאיני נא. ואך הנה העבד בראותו אשר אחר שאיבתה עלה המים עוד לנגדה וידע אשר בודאי היא היא אשר צריכה לשאוב עוד להשקות הגמלים, ועל כן אמר הכתוב וירץ העבד לקראתה פירוש שנפל בדעתו אשר זאת זאת היא הראויה אליו ורץ לקראתה לומר זה היא אשר חפשתי ומצאתי והבן.

ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך. צריך לדעת מפני מה שינה לשונו מלשון הנסיון ששם אמר והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה שמשמעותו שאשתה כאשר צריך ועתה אמר מעט מים כאילו אומר למי שעיניה צרה ח"ו בנתינת מימיה תן לי מעט מים ומה ראה בה שלא יאמר כאשר העמיד בנסיונו לומר תן לי מים לשתות. ואמנם הנה גם במדת החסד אין דעת כל אדם שוה ויש שיהיה בעל חסד יותר מזה ועוד יותר וכולן גומלי חסדים אך אין שיעור למדת אלהינו יתברך שמו. ועל כן הנה בעני השואל מבעל החסד דבר מועט והוא מוסיף לו אז יוכל להבחין גם בזה הבעל גמילות חסדים כמה מוסיף לו ואם מוסיף והולך או אינו מוסיף רק בכדי לקיים את דבר החסד ומוסיף דבר מועט. ואכן אם העני שואל דבר מרובה אז גם אם הוא בעל חסד הגדול לא יוכל כל כך להוסיף עוד מתנה מרובה על שאלתו כי אין זה לפי ערכו. ועל כן אליעזר בראותו מעשה הצדקת שעלו המים לקראתה אז אמר כבר צריך אני להעמיד הנסיון ביותר ויותר לפי ערך צדקתה ועל כן אשאל דבר מועט וכאשר היא תוסף בדבר מרובה עוד יותר ויותר אז אדע כי חפיצה בחסד מאהבת הלב ביותר בשמחה. והנה דרך הכד המלא על כל גדותיו והמים נשפכין מחמת רוב המילוי אז ודאי אין השואב מקפיד ליתן לשתות מהכד כי בלא זה ישפך ממילא ויטיף עוד את בגדיו, ולזה ברבקה הנה נתברך מימיה גם בכד והמים עולין וצפין על כל צדדי הכד מזה ומזה ובא אליעזר ואמר לה הגמיאיני נא מעט מים מכדך פירוש זה המעט מים הנופלין מכדך, ובלא זה נשפכין והולכין, אשתה אותם וזה הוא מתנה מועטת אין כמוהו. ותיכף,

ותאמר שתה אדוני. פירוש שתה כל צרכך איני מקפיד אף אם יחסר מהכד מים המצטרכין לי, שתה כאשר תרצה. ותיכף ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו לא חפצה שישתה שם כאשר נושאת הכד פן יהיה כבד לפניו ותרד כדה ותחזיקנו על ידה ותשקהו כל צורכו. וכאשר,

ותכל להשקותו. שנתנה לו לשתות כדי כל צרכו ואז כבר הנה הוסיפה על שאלתו ויצתה בזה גם מדת החסד. לא הספיקה עצמה בזה,

ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות. פירוש לא מבעיא שזה הנשאר בכד אתן להם רק אשאב עוד ועוד עד אם כלו לשתות שישתו די סיפוקן ותיכף ותמהר כדה וגו', והודיע הכתוב כי חוץ מהחסד אשר עשתה בנתינת המים ובשאיבה לכל הגמלים והיא קטנה בת ג' שנים אבל עוד עשתה בזריזות רב ובשמחה ובכל פעם ותמהר וגו', וזה מראה לגודל הפלגת חביבות המצוה שהיה בה עד בלי שיעור ממש כביתו של אברהם אבינו. ועל כן,

והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא. תיבת מחריש הנאמר בכאן צריך להבין כי אומרו משתאה לה שייך שפיר שהיה משתומם עליה והיה מסופק אם הצליח ה' דרכו אבל מחריש אינו שייך לכאן כלל ומה היה לו לדבר. ונראה כי אליעזר עשה בדרך שמצינו בגדעון (שופטים ו', ל"ז) שאמר תחילה אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חורב וידעתי כי תושיע בידי וגו' ואחר כך אמר אנסה נא רק הפעם וגו' יהי נא חורב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל וגו'. והוא לפי שאמר אפשר מפעם אחד אין ראיה כל כך דילמא מקרה הוא שקרהו כאשר אמר. וכן אמר אליעזר אולי מחמת שדברתי בראשונה כל אופן הנסיון אפשר מחמת שברית כרותה לשפתים על כן דברי עשו פירות והקרני כאלה כאשר אמרתי ולא מאת ה' הוא ח"ו, על כן עתה אחריש ולא אומר בפי שום דבר רק בלבי אנסה כי אעמוד ואראה אם יקרה עוד איזה דבר נפלא במעשיה או איזה דבר חסד אז אדע כי מאת ה' היתה זאת, ואם לאו אפשר מקרה הוא. ועל כן יאמר הכתוב והאיש משתאה לה כלומר משתומם ומסופק כנאמר, כי אולי מקרה קרהו עבור שברית כרותה לשפתים. ועבור זה הנה עתה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו, לא הוציא עוד בשפתיו כי אם החריש ואמר בלבו הנסיון לדעת ההצליח ה' דרכו והוא כאשר כתבנו אם יקרה עוד דבר אז ודאי מה' הוא ואם לאו מסופק אני. ולזה,

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות. וכבר כתבנו בחיבורנו שם פירוש כתוב הזה שמה שנאמר כלו לשתות ולא נאמר ויהי כאשר שתו הגמלים הוא לומר שהגמלים לא שתו מים כאשר דרכן תמיד רק כלו באמצע לשתות והוא מלשון כליון שבאמצע שתייתן פסקו מלשתות והוא סימן שמעשה ידיה מתברך ובמעט מים יש די והותר וכאשר היה באלישע (מלכים-ב ד', מ"ג) שאמר כה אמר ה' אכול והותר וגו' וכאשר אמרו חז"ל (ילקוט רמז תרע"ב) בפסוק (ויקרא כ"ו, ה') ואכלתם לחמכם לשובע אין צריך לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע אלא אוכל קימעא ומתברך במעיו וכו' כי במקום שהברכה מצויה בעיסה ובמעשה ידיו של האיש אז גורם הברכה שמעט דמעט יספיק להיות שבע כל צורכו.

ועוד אפשר נוכל לומר כי מה שנאמר כאן ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות שתיבת לשתות לכאורה מיותר, ואמנם להורות בא צדקת הצדקת כי מאחר ששתו הגמלים אמרה בלבה אפשר האיש גופא עדיין לא שתה כל צורכו כי עבור חפצו לרוות צמאון נפש הגמלים חפז ומיהר בעת שתה בכדי להשקות הגמלים בעגלא, ועל כן אחרי כלותה להשקות הגמלים אמרה אליו שתה אתה וזה אומרו ויהי כאשר כלו הגמלים אמרה לשתות שישתה הוא עוד לרוות צמאונו. וכיון שראה דברים האלו,

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה וגו'. כי בלא זה יפלא מאוד כי מה ראה כאשר כלו הגמלים לשתות שיתן לה נזם זהב ורש"י ז"ל פירוש לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח ה' דרכו. והן בסמוך למעלה מזה אמר הכתוב והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו שהיה מסופק אם הצליח ה' דרכו, ומיד כאשר כלו הגמלים לשתות היה בטוח בזכות אברהם שהצליח ה' דרכו.

ולדברינו נכון כי באמת משתאה היה ומסופק על נסיון הראשון אולי מקרה הוא ועל כן עתה מחריש לדעת וגו' ואומר בלבו שיקרה עוד איזה דבר ובזה ידע כי מה' הוא, ולזה ויהי כאשר כלו הגמלים וגו' כאמור שיתברך מעשה ידיה וגם שאמרה לו שתה עוד כי אפשר שהניח משתיייתו אז לרוות צמאון הגמלים, וכיון שראה עוד נסיון אז היה בטוח בזכותו של אברהם שהצליחו ה' ונתן לה נזם זהב ושני צמידים וגו'. ועוד כי אחר שראה בה עוד ענין גמילות חסדים ושלא על פי דברו, היה מאמין אשר לא ימצא כזה כי אם במשפחת אברהם ולא יעשה כזאת מבנות הארץ ועל כן נתן לה תכשיטי כלה כראוי.

ויאמר בת מי את הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו ללין. צריך להבין מה שאמר הגידי נא לי בשאלה הב' ולא בשאלה הא' והיה לו לומר מתחילה הגידי נא לי בת מי את היש בית אביך וגו', ועוד יקשה מה ששאל היש בית אביך מקום וגו' ומפני מה לא שאל אם ירצה אביה לקחת אותו ואת גמליו ללין כי הלא יש שיש לו ואינו רוצה, גם תיבת נא לכאורה מיותר והיה די לומר הגידי לי היש וגו'.

ואמנם לפי מה שכתבתי אשר על ידי פעולת הצדקת ידע והבין אשר ודאי ממשפחת אברהם היא ועל כן רודפת לעשות חסד לעוברים ושבים ועל כן אמר לה כשואל בלשון תימה קצת בת מי את שראיתי בך כאלה הלא ודאי ממשפחת אברהם ועל כן הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו ללין כלומר שלא תאמר לי רק אם יש בית אביך מקום על הלינה. ועל רצונו, אין אני צריך לשאול אותך כי מי שממשפחת אברהם הוא ודאי יכניס עובר ושב לביתו בשמחה ולא תגידי לי כי אם יש מקום שם כי אם אין לו הגם שירצה לדחוק עצמו להכנסני לביתו אין רצוני בכך וכמאמר רבי פנחס בן יאיר (חולין ז':) יש שרוצה ואין לו וכו'. ועל כן רק תגידי לי אם יש, ורוצה הוא בודאי ואכנס לביתו. ולפי פשט הכתוב כן יאמר ויאמר בת מי את ואם תאמר למה זה לשאול בנשים של מי היא, כי הגידי אם יש בית אביך וגו' כי חפץ אני ללין בבית אביך ולא אלין כי אם אחר שאדע מי הוא.

ותאמר אליו בת בתואל אנכי בן מלכה אשר ילדה לנחור. ולכאורה מי שאלה על זקנה להזכיר שם נחור. ואכן כיון שגילה לה שיודע שהיא ממשפחת אברהם נמצא אין השאלה כי אם מי מבני נחור הוא כי הרבה בנים היה לנחור כמאמר הכתוב (לעיל כ"ב, כ"א) את עוץ בכורו וגו' עד ואת בתואל. ולכן השיבתו כי היא מבתואל אשר יולד לנחור.

ותאמר אליו גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון. התחילה אמריה לאמר גם תבן ולכאורה הלא לא שאל אלא אם יש מקום ללין, ואמנם כי היא השיבתו לא מבעיא זה שיש, כי עוד יש דברים אחרים גם תבן וגם מספוא רב גם מקום ללון כמה לילות כפירש רש"י, והכל לרוב מדת החסד שהיה בה להוסיף על הבקשה כהנה וכהנה כאמור למעלה.

ויקד האיש וישתחו לה'. מגיד הכתוב אשר לרוב הפלגת השמחה והחדוה במה שראה השגחת הבורא עליו לעשות את אשר עם לבבו בכל הנזכר, עשה שתיהם קידה והשתחויה בכדי להודות ולהלל לשמו על נפלאותיו וישועותיו. ובכל אלה,

ויאמר ברוך ה' אלהי אדוני אברהם. לומר שלא החזיק טובה לעצמו שיהרהר דבר מה בלבו אפשר גם זכותו היה קצת מצורף בכל הנסים האלו רק תלה הכל בזכות אברהם אדוניו והיתה בפיו שיר ושבחה לאלהי אברהם אשר עשה לו כל אלה.

אשר לא עזב חסדו ואמִתו מעם אדוני. לכאורה קשה בזה כי הלא אמרו חז"ל (ראש השנה י"ז:) אילפא רמי כתיב (שמות ל"ד, ו') ורב חסד וכתיב ואמת וכו', הרי שחסד ואמת הם שני דברים כי אמת הוא מה שהקב"ה משלם שכר ועושה טובות לאדם רק כפי אשר מגיעו לפי מעשיו באמת, וחסד הוא מה שהקב"ה עושה חסד עם האדם אף על פי שאינו הגון כל כך וראוי לזה הטובה והשכר, ואיך אמר כאן אשר לא עזב חסדו ואמיתו.

ויתכן לומר כי נודע מה ששנו רבותינו במדה שאדם מודד מודדין לו, ועל כן אמרו חז"ל (שבת קנ"א:) בפסוק (דברים י"ג, י"ח) ונתן לך רחמים ורחמך וגו' כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכו' כי כל המרחם על הבריות הנה במדה שהוא מודד מודדין לו ומרחמין עליו מן השמים. ועל כן הנה הקב"ה ברוב חסדיו כשרוצה לעשות חסד אם האדם הוא נותן בלבו שיעשה הוא חסד עם הבריות ואז במדה שהוא מודד מודדין לו ומשלם לו שכרו בדין ואמת והבן. וזה היה באברהם אבינו ע"ה כי הוא היה הבעל חסד הגמור השלם ועל כן היה אמיתיות הדין להעשות עמו חסד כשם שהוא עושה, ואכן זה החסד שעשה אברהם הכל בעזרת ה' היה שנתן לו רחמים וחסד לרחם על הבריות בכדי שיעשה עמו חסד, ועל כן אמר אליעזר ברוך ה' וגו' אשר לא עזב חסדו ואמִתו מעם אדוני כי לא עזב חסדו מאברהם שיתן לו בלבו שיעשה חסד עם בריותיו של הקב"ה, בכדי לעשות עמו חסד באמת להיות מודד לו במדה שמודד.

אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני. חז"ל אמרו (בראשית רבה ס', ו') שמהדרך נתוודע לו אשר הוליכו ה' בית אחי אדוניו לפי שקפצה לו הדרך וכו' ולכאורה מניין ידע דוקא אשר בית אחי אדוניו ולא אחד משאר משפחות בית אברהם.

ולי נראה כי האדם אשר ישתוה לחבירו במדה אחת שם אחיו יקרא לו לפי שאחיו הוא במדה הזו וכמו כן אמרו ביעקב שנאמר שם (בראשית י"ט, י"ב) ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא ואמרו חז"ל (שם ע', י"ג) אחיו ברמאות. ואם במדה רעה יקרא לו אח מכל שכן במדה טובה. ועל כן כראות אליעזר כל החסד שעשתה רבקה עמו וגם אמרה גם תבן גם מספוא רב וגו' ומזה הבין אשר גם אביה בעל חסד הוא וזה הכל עדיין היה בדרך כי הוא היה עומד מחוץ לעיר אל באר המים כמפורש בכתוב, ולזה אמר אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני וכמאמר חז"ל שמהדרך נתוודע לו שלבית אחי אדוניו הוליכו ה' כי יהיה מי שיהיה אחי אדוניו הוא בגמילות חסד. וממילא בודאי היא ממשפחתו כי אין זה אלא במשפחת בית אברהם.

ולרבקה אח ושמו לבן וירץ וגו' עד ואנכי פניתי וגו'. יש להבין סידור לשון הכתוב כי בתחילה למה רץ כי לא אמר אליו כלום עד אחרי ראותו את הנזם וגו' ובתחילה מאי קא סבר. ואכן ידוע לבן מאוד ברשעות וברמאות ועל כן בתחילה רק כשמעו שיש איזה אורח עומד בחוץ רץ אליו להכניסו אל ביתו, כדרך אלו הפונדקאות המקבלים אורחים לתת להם אכילה ושתיה בשכר שאם הם אנשים לא טובים יקדימו לרוץ אל האורח תיכף בביאתו אל העיר לקבלם לתוך ביתם שלא יקדמנו אחר, ואמנם כראות את הנזם והצמידים וגו' וערום היה והבין אשר לא כשאר אכסנאים מארחי ופרחי הנוסעים, הוא כי אם מאורחים גדולים מופלגים ומפורסמים בעשרם אשר לא יתנו שכר בעד אכילה ושתיה, כי אם יתנו מתנות רבות ונכבדות לבעל הבית אשר נתאכסנו אצלו, ואם כן צריך לדבר אליו בלשון אחר לא כאשר עם שאר אנשים כי אם בדרך כבוד למאוד מאוד. ועוד שסבר אפשר אברהם אבינו הוא כמאמר חז"ל (שם ס', ז') שהיה קלסתר פניו דומה לו. ועל כן אמר אליו בֹּא ברוך ה' שהוא לשון כבוד וגדולה ואנכי פניתי הבית ואמרו חז"ל (שם) מטינופת עבודה זרה. כי לצד שהיה סבור שאברהם הוא הקדים לו ופינה ביתו מעבודה זרה כי לא ירצה אברהם לבוא אל בית עבודה זרה. ומקום לגמלים, פירוש שלא יעמדו הגמלים בין גמלים אחרים כאשר בבית אכסניא שעומדים סוסים הרבה תחת אבוס אחד וזה גוזל מזה תבן ומספוא, וזה מזה. ועתה הנה אני רואה גמלים זמומים שלא ירעו בשדות אחרים מפני הגזל ועל כן גם באבוס אשמרם שלא יהנו מממון אחרים.

ויבוא האיש הביתה. נראה שהכתוב מרמז למה שמבואר בזוה"ק (חלק ג', קנ"ח.) בביאור אומרו בוא ברוך ה' שמלת ה' קאי למטה לומר שה' אמר בוא ברוך שהסכים שיצא מכלל ארור ויכנס לכלל ברוך וכו' עיין שם. וכן הוא בליקוטי תורה. ונודע מכוונות האר"י ז"ל בסוד איסור ההוצאה בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים כי רשות הרבים נקרא הסטרא אחרא והרע, ורשות היחיד הוא יחידו של עולם קדושת הקב"ה. ואסור להוציא מזה לזה או להכניס ח"ו מזה לזה. ועל כן אמרו חז"ל (ברכות ו':) כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר (תהלים י"ב, ט') סביב רשעים יתהלכון. כי בפנים הבית הוא הרומז לרשות היחיד קדושת אור ה', וחוצה הוא מקום מדור הקליפות וסביב רשעים יתהלכון בחינת רשות הרבים. אשר על כן אליעזר כל עוד שהיה בכלל ארור היה עומד מבחוץ שלא שרה עליו עדיין קדושת אור ה' אבל כשנכנס לכלל ברוך מפי ה' אז נאמר בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ כלומר מהיום יבוא לפנימיות הקדושה רשות היחיד ולמה תעמוד בחוץ. ולזה נאמר כאן אשר כן היה ויבוא האיש הביתה שזכה ליכנס לבוא אל הקדוש פנימה בחינת הבית רשות היחיד יחידו של עולם ונכנס לכלל ברוך כדבר האמור.

ויפתח הגמלים ויתן תבן ומספוא לגמלים. צריך לדעת מה שמודיע הכתוב זאת ואולי כי יגיד צדקת אליעזר כי אף שהיו אנשים עמו כמאמר הכתוב אחר כך ורגלי האנשים אשר אתו, לא נתן המפתח לשום אחד מהן לפתוח הגמלים כי אם ויפתח הגמלים הוא בעצמו ובכבודו וכל זאת שהיה ירא שלא יכשילו את הצדיק אברהם באיסור גזל על כן שמר המפתח אצלו, וגם ויתן תבן ומספוא בעצמו לגמלים כי יודע צדיק נפש בהמתו וטרח בעצמו להאכילם, וגם כי הוא עבד נאמן לאדוניו ונתן בעצמו תבן ומספוא, גם לקיים ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת וכמאמר חז"ל (ברכות מ'.).

ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו. פירוש מפני האנשים אשר אתו שהקפיד שירחצו רגליהם על כן גם הוא רחץ ובלא הם לא היה הוא צריך לרחוץ רגליו כי ברוך הוא.

ויושם לפניו לאכול. לפניו ולא לפניהם כי הגם שהיו אנשים אתו אך לאשר שסברו שזה הוא אברהם כמובא למעלה ואין דרך האדון לאכול עם עבדיו ועל כן שמו לו לבד לאכול.

ויאמר לא אוכל עד אם דברתי דברי. טעם אליעזר בזה לצדקות גדולה היה כי אמרו חז"ל (בבראשית רבה ס', ז') שהיה לבן סבור שהוא אברהם שהיה קלסתר פניו דומה לו וכו' כמובא למעלה. ועל כן כשידע אשר הם סוברים שהוא אברהם בעצמו ויכבדוהו בכבוד המגיע לרבו אברהם והאמת לא כן הוא, על כן לא רצה לגנוב דעתם וקודם אשר יאכל אצלם יספר להם כל המאורע מי הוא ומה עושה ובזה יכירו וידעו ערך הכבוד שיעשו לו המגיע לו ולא יהנה משל אחרים לכבדו בכבוד שאינו שלו. וגם אמר אליעזר בלבו אלו סבורין שבעבור מעט מים נתתי הנזם והצמידים לרבקה שהם גדולי ערך למאוד מאבן יקרה הפלא ופלא כאומרם (שם שם, ו' ובילקוט רמז ק"ט). ועל כן ודאי בדעתם אשר בעד אכילה אתן להם ממון קרח ולא כן הוא, על כן אספר להם קודם כי הנזם והצמידים נתתים בתורת תכשיטי כלה הנשלחים מהחתן ולא בעד מעט מים ולא ישטו עצמן בדברים אשר לא כן. ועל כן,

ויאמר עבד אברהם אנכי. פירוש לא כמו שאתם סוברים שאני אברהם לא כן כי רק עבד אברהם אנכי ולא אברהם. או יאמר עבד אברהם אנכי פירוש שאין אני עבד כי אם לאברהם ולא לאחד משאר שרים הגדולים החשובים במדינה כי לא הייתי עובדם כי אם לאברהם נשיא אלהים. או יאמר עבד אברהם אנכי פירוש שרק אנכי הוא העבד לאברהם עבדו הנאמן בן משק ביתו אני ולא אחר.

וה' ברך את אדוני מאוד. הנה כתבנו במקום אחר ונציג עתה בקיצור בביאור דברי חז"ל (בראשית רבה י"א, א') בפסוק (בראשית ב', ג') ויברך אלהים את יום השביעי וגו' כתיב (משלי י', כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. ברכת ה' היא תעשיר זו השבת ולא יוסיף עצב עמה זה האבל וכו' והוא פלא.

ויובן על פי מה שכתוב (איוב א', כ"א) ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך. וצריך להבין דבריו אלה כי הלא לא שייך לברך ולהודות לשם ה' כי אם בדברי אמת ואם יאמר אדם אף בגודל הכנעה ושפלות דברים אשר לא כן, לא יכון זאת נגד עיני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ואם כן בשלמא אם יתן ה', צריך לברך ולהודות לשמו על הטובה, ואם הוא לקח הטובה אשר נתן אז נכון שלא יהיה תרעומות לאדם על זאת כי הוא נתן והוא לקח. אבל איך שייך עוד להודות לו על מה שלקח הטובה באופן שיהיה באמיתיות הלב.

ויבואר על פי משל שהובא במאמר חז"ל (ילקוט תשא רמז שצ"ח) באחד שלקח מהמלך מעות בהלואה על זמן, וכשהגיע קרוב לזמן והמלך ידע אשר זה אין לו במה לשלם לו חובתו, ולוותר לו אי אפשר כי מלך במשפט יעמיד ארץ, והיושבים על משפט המלך אינן מניחין לוותר. מה עושה המלך ברוב חסדו הולך הוא מעט קודם הזמן סמוך לבית המלוה ומשליך שם כל ערך הממון אשר מגיע מזה האיש ואחר כך אחר שעה אומר המלך בואו ונזדווג לזה האיש אשר הלוה את המעות לצאת ידי חובתו והולך הוא ובית דינו ולוקחים מאת האיש ההוא כל הממון הנמצא אתו ונמצא גבה המלך חובתו משלו לא משל האיש ואך צריך לעשות כן בפני הבית דין. וכן מלך מלכי המלכים הקב"ה בעל החסד האמיתי כשרואה אחד שחייב לו חובת עוונותיו ואין לו במה לשלם ואין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה משפיע לו הקב"ה ברוב חסדיו עושר ונכסים, הוא לבדו בחסדו עושה זאת. ואחר כך בא הוא ובית דינו וגובה החוב מאת האיש ונמצא זה חסד מופלג מאתו יתברך שנותן מתנה לאיש בכדי שיגבה ממנו בזאת חובו המגיע לו מאז. והנה נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה נ"א, ב') כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. ולזה אמר איוב ה' נתן. כשנתן, נתן הוא בעצמו וברוב חסדיו שלא בבית דינו וה' לקח כשלוקח אינו לוקח לבדו כי אם הוא ובית דינו בכדי שידעו שופטי הדין אשר כבר נגבה חובו של זה, ועל זה ודאי יהיה שם ה' מבורך כי אין לך חסד גדול מזה מה שנותן בחשאי בכדי לגבות ממנו בפרהסיא הוא ובית דינו.

ונמצאת למד אשר בזה הטובה אשר יגיע ממדת החסד יוכל להיות שילקח אחר כך כי אפשר לא ניתן כי אם בכדי שיהיה ממה לגבות החוב ברוב חסדי אל. אבל הטובה המגיע מאת אלהים כלומר שגם אלהים בחינת הדין מסכים שינתן זה הטובה לאיש הזה כי כן מגיע לו חלף עבודתו וכאשר אמר יעקב (בראשית כ"ח, כ') אם יהיה אלהים עמדי, שגם אלהים בחינת הדין יסכים להיטיב לי. והם הם אלו האבירי לב הרחוקים מצדקה שאמרו חז"ל (ברכות י"ז:) שכל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע כי ניזונין שלא מצד החסד לבד כי אם גם מצד הדין שהדין נותן להיטיב להם, הנה זה הטובה לא ילקח לעולם וזה הברכה נשאר לו לעד ולעולמי עולמים כיון שניתן גם מצד הדין ושופטי השופטים הסכימו לברכתו, מי יקחנו מאתו.

והנה בשבת קודש נאמר ויברך אלהים את יום השביעי כלומר שברכת השבת היא מאת אלהים. אשר השומרו, יתברך מאת האלהים דייקא שלא בחסד לבד. ולזה אמרו ברכת ה' היא תעשיר זו השבת, כלומר ברכת שבת. ובודאי ברכת ה' הוא לקיום שיהא נשאר בעשרו ויהיה לו קיום, וזה הוא בברכת שבת כי נאמר בו ויברך אלהים את יום השביעי. ולא יוסיף עצב עמה זו האבל, כלומר לברך ברכת אבלים שיוכל להיות שילקח הטובה הזאת ממנו ויברך עליו ברכת אבלים כברכת איוב ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, כי ברכה זו ניתן לעד ולעולמי עולמים ולא יחליפנו ולא ימירנו כי קודש הוא מאת אלהים.

והנה הכתוב אמר למעלה ואברהם זקן וגו' וה' ברך את אברהם בכל וגו' כלומר וה' הוא ובית דינו ברכהו בכל הברכות וזה הוא ברכה אמיתית המתקיימת לעד. וזה שאמר אליעזר עבד אברהם ללבן ובתואל, וה' ברך את אדוני כלומר וה' הוא ובית דינו ברכהו, ועל כן תהיו בטוחים שהברכה הזאת יהיה נשאר לו קיום לעד ולעולמי עולמים.

מאוד. אומרו מאוד יתבאר על דרך שכתבנו במקום אחר בביאור מאמר חז"ל (עיין בראשית רבה ט', ז' וח') בפסוק (בראשית א', ל"א) והנה טוב מאוד טוב זה יצר הטוב מאוד זה יצר הרע וכו' טוב זה מדת הטוב מאוד זו מדת יסורין וכו'. ותוכן הדברים הוא בסוד המבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה ליקוטי יחזקאל) כי אלו הנשמות הנמשכין משורש הגבורות הקשות הנה כשהם מזככים ומטהרין את עצמם על צד הנכון הם יותר גדולים בערך מהנשמות הנמשכין משורש החסדים. ולעתיד לבוא יהיה העבודה בבית המקדש בלוים שהם שורש הגבורה ולא בכהן שהוא שורש החסד. כי עתה קודם התיקון, שורשי החסדים גדול הוא, שהוא יותר רחוק מן החיצונים, וקרובים אל הקדושה, ויותר נקל להם לעבוד את בוראן. מה שאין כן שורשי הגבורות החיצונים קרובים אליהם כי יניקתם מהם והם קרובים לחטוא ביותר. ועל כן עתה נקראים קטנים בערך, מה שאין כן לעתיד כשרוח הטומאה יעבור מן הארץ ואלו שורשי הגבורות יוטהרו ויזדככו אז יהיו הם במעלה העליונה ולהם משפט הבכורה וכו' עיין שם.

ובזה תדע ותבין אשר כל הדברים החזקים הנמשכים משורש הגבורות כשיצאו ויטהרו מרע הנאחז בהן ומתהפכין לטוב אז המה טובים מאוד, יותר מהטוב אשר מתחילתו טוב הוא. וזה סוד אומרם ז"ל (סנהדרין צ"ט.) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שנאמר (ישעיה נ"ז, כ') שלום שלום לרחוק ולקרוב. לרחוק ברישא והדרא לקרוב. כי זה שהיה רחוק והיה בבחינת הרע והגבורות הקשות אחר כך כשמהפך עצמו לטוב, מעלתו גדולה ועצומה מהטוב בתחילתו ועל כן לרחוק ברישא וכו' כי לו משפט הבכורה כי הגבורות קדמו לחסדים כנאמר שם, ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ו, ד') צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה. כי שלוה הבאה אחרי היסורין, שהיסורין נהפך עליהם לטוב, והגבורה לחסד, היא טובה וחזקה מאוד, יותר מהשלוה בתחילה.

ומשל קטן לזה, מבחינת האהבה שבלב האדם. שאם בטבע תולדתו מעודו הוא אוהב לה' יתברך כי נולד בטוב לא יוכל להתחזק כל כך באהבתו אהבה עזה ובערה כאש כמו מי שהיה ברע כמה עתים וזמנים ואחר כך הוא נזכר במה שעשה ומתחרט מאוד בלב נשבר ונדכה ומתחיל לברוח מן הרע שהיה בו, אז תוגדל הבערת האש בלבבו באהבה עזה ועצומה חזקה כרשפי אש ממש עד שהיה קופץ ראשו ורובו לתוך האש ממש בשביל האהבה והולך ועושה לו כל מיני סיגופים גילגול שלג וחרולים, ולישב בין הנמלים ולטבול במים הקרים תחת כפור השלג. והכל כי אהבתו בערה כאש עד שלא יחשב אצלו לא גוף ולא ממון ולא אשה ובנים, מהחיוּת בוערת אשר בלבבו. ואפילו ב' בחינות בעלי תשובה, אינו דומה אהבת אלו הנמשכין משורש החסדים, לאהבת אלו הנמשכים משורש הגבורות. כי אלו שהם משורש הגבורות אהבתם חזקה אהבה עזה כרשפי אש והם גדולים מאהבת שרשי החסדים כמעלת הזהב על הכסף כנודע, ומזה גופא תדע מעלת הגבורות אשר נזדככו, על החסדים. מחשיבות הזהב שנמשך משורש הגבורות, על הכסף הנמשך משורש החסדים. ובזה תשכיל ותדע אשר בכל הדברים שבעולם כן, וכן שהרע הנמשך מהגבורות כשמתהפך לטובה, אז הוא טוב מאוד מאוד. ואפשר על כן נקרא יצחק אבינו בזוה"ק (חלק ג', צ"ט:) תשבחתא דאבהן כי לצד שהוא היה משורש הגבורות שנהפך לטוב היה עולה על כולנה. וזה סוד פסק תורתינו הקדושה (סנהדרין י"ז.) בדיני נפשות שאם היו הסנהדרין מסכימים כולם לחייב את האיש אז יצא האיש זכאי מכל וכל מה שאין כן אם היה לפחות אחד ביניהם אומר זכאי היה נידון אחרי הרוב לחיוב כי בחינת כולו חייב הוא סוד הגבורות הטהורות והוא זכאי מכל וכל ולא נאריך. ולזה אמרו ז"ל טוב זה יצר טוב ומדת הטוב מאוד זה יצר הרע ומדת היסורין וכו' כי בחינת הרע כשמתהפך אחר כך לטוב אז הוא טוב מאוד, יותר מהטוב. ועל כן באיוב אחרי היסורין נאמר (איוב מ"ב, י') ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה. כי נתהפך לו הרע לטוב מאוד.

ולזה אמר להם אליעזר כי אברהם נתברך מאוד בבחינת טוב מאוד שהוא טובה שאין למעלה מזו כי גם אצלו בא הברכה אחרי היסורין שהיה לו באור כשדים וברעבון ובשאר דברים. ובלא זה נתברך במא"ד בבחינה זו כי בא מתרח שורש הרע ונתהפך לטוב והוא כמעלת הזהב המזוקק ממש ואין טובה למעלה מזו. ולזה אמר ויגדל ולא אמר והוא גדול שהוא לשון הווה רק ויגדל שהוא הגדולה אחר העדרו בבחינת תחילתן יסורין וכו' ועל כן גדולתו עד מאוד ויתן לו צאן ובקר וגו', וחשב כאן ח' דברים לומר לו כי נתברך בכל הז' מדות שהם ז' ימי הבנין ועוד עלה אל השמיני שלמעלה מהם המורה על הברכה שהוא למעלה מטבעו של עולם וזו הברכה היא ודאי עולה על כולנה בלתי שיעור וערך והיא מעין עולם הבא וכמאמר חז"ל. והסביר לו בדבר הזה לומר כי אף שעדיין לא כבש הארץ ואין לו מדינות רבות מכל מקום כיון שנתברך עד כזה ממילא הכל שלו כי הלא כל הארץ ומלואה תחת ידיו הוא, וגם זה נכלל בברכת מאוד הנזכר כי שם הוא בחינת טוב מאוד. ומאוד הוא אדם (בראשית רבה ט', י"ב) כי בחינה זו היה לאדם קודם החטא שלזה נברא להתעלה למעלה מטבע העולם ולהתענג מעין עולם הבא שזה תכלית כל האדם.

ותלד שרה אשת אדוני בן לאדוני אחרי זקנתה. טעם אומרו כל הסימנים הללו, כי חשש אליעזר אשר ודאי לבן ובתואל מאותן ליצני הדור הם שאמרו חז"ל (תנחומא ריש פרשת תולדות) שהיו אומרים מאבימלך נתעברה שרה ולא יאמינו כלל אשר יצחק בן אברהם הוא על כן אמר להם כל הדברים האלה כי הלא שרה היא וידועה בצדקתה מאז מהנפש אשר עשתה בחרן ובודאי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים חלילה להטמא בבעילת בן אל נכר. וגם היא אשת אדוני, ואברהם ודאי ידוע בצדקו ויצא טבעו בעולם וגדול שמו בגוים ובודאי לא יאונה לצדיק כל און לבוא עליה אחרי אשר הוטמאה ח"ו. ועוד כי היא אחרי זקנתה שאין מדרך הטבע להוליד אז אם לא בדרך הנס וכי עביד רחמנא ח"ו ניסא לשקרא לצור צורת ממזר ח"ו בנס למעלה מהטבע. וכלל עוד בלשונו לומר אחרי זקנתה ואחרי מופלג הוא כאומרם (בבראשית רבה מ"ד, ה') כלומר מופלג מזקנתה מה שאין עוד מדרך הטבע בשום אופן להוליד אם לא בנס אשר יעשה ה' לחסידיו לחמודי עולם ולא לקלי עולם ועל כן מכל אלה נכון יהיה לבכם בטוח אשר הוא בודאי בן לאדוני לא מאחר חלילה.

ויתן לו את כל אשר לו. דקדק לומר כל אשר לו ולא סתם את אשר לו כי תדע אשר לא על חנם נתברכו אבותינו אברהם בכל יצחק מכל יעקב כל כי זה עיקר הברכה החשובה הקיימת הנקראת כל. כי הנה ברכת הקב"ה יתברך ויתעלה כאשר תרד למטה הנה היא כלולה מכל וכוללת בתוכה כל עניני הצטרכות האדם אשר על הארץ מבנים ועושר וחיים טובים ותורה וחכמה, הכל אשר לכל נכלל בברכת הקב"ה כי הוא השלם בכל וברכתו שלימה בכל וכאשר ירד ברכתו לעולם אינו מוריד לכל אחד דבר המצטרך לו כמו לזה ברכת הבנים ולזה חיים ולזה עושר וכדומה ורק הוא שולח ברכתו לעולם מאור פניו יתברך וכל אחד לוקח מברכה זו כל אשר יצטרך לו זה בנים וזה חיים וכו'. וכמה שמות לברכה זו, תקרא לה אור או השגחה או השפעה וכדומה ואינו אלא אחת וכוללת הכל. ועל כן אנו מבקשים אחר סוף כל הבקשות ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך שאתה תשלח לכולנו ברכת אור פניך ולא יותר מפני כי באור פניך נתת לנו תורה וחיים אהבה וחסד וצדקה וברכה וכו' עד וכל טוב ואנו אומרים זה בברכת שים שלום כי בחינת השלום הוא בחינה הנקראת כל כנודע ולכן אנו מבקשים ברכת כל שתברך אותנו כולנו בברכתך והיא כלולה מכל.

ואמנם דבר זה אינו מסור לכל וברכה זו משתנה הרבה מפאת המקבל כי הנה האדם השמח בחלקו ואינו רוצה שום דבר ואינו מתאוה לשום דבר ומספיק עצמו במה שיש לו בנחת ושמחה וכאשר אמר יעקב אבינו ע"ה לעשו אחיו (בראשית ל"ג, י"א) יש לי כל, כלומר אינני חסר שום דבר ואיני רוצה עוד שום דבר קטן או גדול כי הוא העושה לי כל צרכי מה שאני צריך הוא נותן לי, ואני שמח בשמחה במה שיש לי וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ד, י') כי אין מחסור ליראיו, כי ליראי ה' אין חסר שום דבר כי מסתפק בשמחה במה שיש לו ויש לו כל. אז הנה הברכה המגיע אליו מאת ה' אינה נתפסת בשום דבר ובשום גוון ורק נשארת צלולה וברורה כאשר היא, וכוללת כל החפצים שבעולם ומתברך האדם הזה בכל הברכות והישועות כל אשר יצטרך כי קיבל הברכה על שלימותה. מה שאין כן במי שאינו שמח בחלקו ותמיד חסר בנפשו מחיים ועושר ובנים כי אין מסתפק במה שיש לו וחומד ומתאוה לעוד יותר ויותר וכאשר אמר עשו (בראשית ל"ג, ט') יש לי רב, לא אמר יש לי כל כי לא היה לו, רק רוב היה לו והיה מצפה לעוד ועוד כי מרבה נכסים מרבה דאגה ואדם שיש לו מנה מבקש מאתים ונמצא כל עוד שיש לו יותר, חסר יותר. ועבור כן הנה הברכה המגיע אליו מאת אלהים, ושורש הברכה המגיע לאדם לא יגיענו כי אם על ידי שורש נשמתו אשר בשמים ממעל. וקודם תשרה הברכה בשורש נשמתו ומשם יגיע על נשמתו אשר במוחו ושכלו ורוח בינתו כי שם שכינתה כמאמרנו (בנוסח לשם יחוד) שהנשמה שבמוחי וכו' כולם יהיו משועבדים וכו' והברכה הנה היא צלולה וברורה מאוד וכלול מהכל כנאמר.

ואמנם כאשר יגיע החפץ בשכל האדם לדבר אחד כמו כאשר יתאוה בשעה זו לבנים או לעושר או לחיים וכדומה, אז לרוב בהירת הברכה, נתפסת בהמחשבה וחמדה ההיא, ונכללת בה ולא תפעול עוד לשום דבר אחר ולא תברך כי אם זו החמדה שהתאוה אז אשר נכללה בה ולא דבר אחר כלל. ועל כן אבותינו שהיה להם בחינה הזו שהיה להם כל ולא היו חסרים שום דבר להיותם שמחים בחלקם, על כן נתברכו בכל. שהברכה שנתברכו בה נשארה אצלם לעד בבהירתה להתברך בכל מעשיהם כל אשר יצטרכו כאשר הורדה בהיר וצליל ונכללת מכל, כן נשארת לעד להיות מברכתם בכל הדברים והחפצים ובכל אשר יפנו יצליחו.

וזה אמר כאן אליעזר ויתן לו את כל אשר לו כלומר זה הכל שהיה לאברהם שנתברך בו כמאמר הכתוב וה' ברך את אברהם בכל זה הכל מסר ליצחק והיא ברכה הקיימת לעד בכל אשר יפנה וגם זה ראיה כי ודאי בן אברהם הוא כי אין הברכה שורה כי אם על דבר שלם ולא על דבר הפגום ואם ח"ו היה איזה שימוץ פגם לא היה נתברך בזה ובודאי הוא דבר שלם למאוד והברכה תשאר אצלו על צד השלימות כאשר ירדה מאת אלהים כנאמר.

וישביעני אדוני לאמר לא תקח. להבין תיבת אומרו לאמר יתבאר על פי אשר כתבנו למעלה טעם שלא צוה אברהם לאליעזר שהוא ישבע שבועת התורה כדת רק הוא השביעו כאומרו ואשביעך בה' אלהי השמים וגו' הוא לצד כי היה אברהם ירא שלא ימצא לו היתר על שבועתו וילך אצל חכם או לפני ג' הדיוטות להתיר לו כי ידרוש טעם שבועתו ויאמר בלבו הלא עיקר חפץ אברהם במשפחתו דוקא אינו אלא עבור שצנועות הם כמאמר חז"ל (עיין ספר חסידים תתרט"ו) מובא למעלה, אבל אם ימצא ריבה אחת בבנות כנען שתהיה גם היא צנועה בדרכיה ובעלת גומלת חסדים הראויה ליכנס בביתו של אברהם הנה על זה לא נשבע ויקח לו אשה מבנות כנען. ועל כן נתחכם אברהם ולא חפץ בשבועת אליעזר כי אם הוא השביעו על דעתו והנשבע על דעת חבירו אין מועיל התרה על זה בשום אופן כי באמת לא חפץ אברהם גם בכשירה שבכשירות שבבנות כנען מפני שארורים הם ואין ארור מדבק וכו' ואפילו מבנות ענר אשכול וממרא או שאר אומות לא חפץ כי אם דוקא ממשפחתו כי ידע אשר שם זיווג יצחק. ועל זה כיוון אליעזר לומר זאת ללבן ובתואל שלא יקשה להם למה זה היה צריך לבוא לארץ רחוקה לקחת אשה ליצחק וכי לא נמצא בכל גבול ארץ כנען אשה הגונה וכשירה שתלקח לבית אברהם אם לא שיש איזה דברים בגו שאין כל אשה נתרצית ללכת לשם. ועל כן אמר להם וישביעני אדוני לאמר לא תקח אשה לבני וגו' כלומר הוא השביעני, ולא חפץ בשבועתי, בכדי לאמר, פירוש להבין מזה אשר לא תקח אשה לבני אפילו אשה שתהיה ראויה לבני נאה במעשיה וצנועה בדרכיה לא תקחנה בשום אופן. וידוע מה שפירש רש"י (פרשת וישלח) בפסוק (ל"ד, ט') בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם. שבני יעקב הם יהיו הבוחרים לעשות כחפצם שבנותיהם יתנו להם רק לפי דעתם כאשר יחפצו, ובנות אנשי שכם יקחו להם כרצונם באין מוחה עיין שם. ועל כן אמר אשר לא תקח אשה, כי בודאי אתה תבחר ותקרב לקחת אשה באשר תחפוץ כי לא יצויר שימצא אשה בכל גבול הארץ שלא תחפוץ להיות אשה ליצחק ועל כן אתה תקח מאשר תבחר ותרצה לבחור הכשירה שבכשירות מבנות הכנעני. ועוד אשר אנכי יושב בארצו ופן תאמר שגם זה סניף להיתר השבועה אם יקרה אשה כשירה בשרי המדינה אשר אנכי יושב בארצו תחת ממשלתו וזה דבר גדול הוא להתחתן בשר המדינה ומועיל לכמה דברים ובפרט לגר ממדינה אחרת. ועוד יאמר אשר אנכי יושב בארצו אפילו לא תהיה מבנות כנען הארורים כי אם משאר האומות אשר אנכי יושב ביניהם ואפילו מבנות ענר אשכול וממרא כנזכר למעלה, על הכל השביעני אדוני בשבועה על דעתו דוקא שאבין מזה שלא יועיל התרה על דבר הזה בשום אופן כי חפץ דוקא במשפחתו. אבל ודאי אם היה רוצה לקחת אשה מארצו כל איש היה מוליך בתו אליו אולי יחפוץ בה. ואמנם אפילו במשפחתו לא חפץ שאקח מאשר אמצא. כי כך אמר לי,

אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי ולקחת אשה לבני. פירוש אפילו שם תדקדק ליקח אשה הראויה לבני דוקא במעשים טובים ובצניעות. ואמר להם זה שלא יקשה להם כיון שצוה אברהם דוקא ליקח במשפחתו אם כן למה עשה עוד הנסיון לנסות אם בעלת גומלת חסדים היא ושאר דברים כיון שלא נצטוה רק ליקח ממשפחת אדונו הנה מוכרח ליקח מאשר ימצא ועל כן הקדים להם זה, לומר כן נצטויתי אפילו במשפחתי דוקא אשה הראויה לבני ולא אחרת.

ואומר אל אדוני אלי לא תלך האשה אחרי. רש"י ז"ל פירש כאן אלי כתוב בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו אמר לו אברהם בני ברוך הוא ואתה ארור ואין ארור מתדבק בברוך. והוא פלא כי מה לרמז זה בכאן והיה לרומזו למעלה במקום שאמר אליעזר לאברהם אולי לא תאבה האשה וגו' ונכתב שם מלא וכאן חסר לרמז זה.

ונראה כי אמרו חז"ל (בראשית רבה ס', ז') אמר ר' יוסי ב"ר דוסא כנען הוא אליעזר ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך שנאמר ויאמר בוא ברוך ה'. וכן הוא בדברי הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשת שלח בפסוק ויקרא משה להושע וגו') וזה לשונו: אליעזר יצא מקללות ארור כנען כשאמר לו לבן בֹּא ברוך ה' שאם לא קיימו כך למעלה לא היה נכתב בתורה ואז נכנס לכלל ברוך וכו'. ועל כן אחרי אשר נאמר בוא ברוך ה' שהסכים ה' שבא לכלל ברוך, אמר אֵלָי, כי סבר כיון שכבר יצא מכלל ארור ראוי להדבק בו ואמנם מאת ה' נסבה שישא יצחק את רבקה כי היא בת זוגו מוכנת לו מהר המוריה. או אפשר שאף שיצא אליעזר מכלל ארור, דוקא הוא לבד, עבור ששימש הצדיק באמונה אבל לא בתו ובפרט שנולדה קודם לכן בהיותו עוד בכלל ארור. והנה טעם מה שלא אמר כאן כאשר אמר לאברהם, אולי לא תלך האשה ההשב אשיב את בנך וגו', כי לא רצה לגלות להם דבר זה אשר היה נכנס אצלו דבר זה בגדר השאלה באופן ההוה אמינא שיבוא יצחק שם, כי ירא שיאמרו אחרי ראותם כל מעשה הנסים האלה, וכל עין יראה ויגיד אשר ודאי מה' יצא הדבר. פן יאמרו אמת כי עיקר דבר הוא מה' שתהיה רבקה אשת יצחק אבל באופן שיבוא יצחק אליה. ועל כן לא הזכיר זה כלל וידעו כי לא נכנס בשום ספק בעולם אשר ודאי לא יבוא יצחק אליהם רק היא תבוא לשם, ויתנו אל לבם אשר אם לא תלך אז תיכף יתבטל השבועה ויפנה לו לקחת אשה אחרת ויקפצו הם ויקדימו הם לשלחה אליו שתבוא לבית אברהם אשר אין כמוהו במעלה בעושר ובגדולה.

ויאמר אלי ה' אשר התהלכתי לפניו ישלח מלאכו אתך וגו' ולקחת אשה לבני אז תנקה מאלתי כי תבוא אל משפחתי ואם לא יתנו לך והיית נקי מאלתי וגו'. גם בפסוק הזה נמצא טעם מה שלא אמר להם זה ששאל את אברהם אם ישיב את בנו שמה כי הכל סיפר להם ולא זה. ואכן כי כיוון לומר להם אשר אברהם הבטיח לו אשר בודאי הקב"ה ישלח מלאכו ויצליח דרכו ולקחת אשה לבני כלומר ודאי כן יהיה אשר ולקחת ואין הדבר תלוי כלל ברצונם כי המה אנוסים על פי הדיבור אחרי שהקב"ה יסבב כל כך אשר בודאי תצליח ולקחת אשה לבני משם. כי אם יצוייר אשר לא יתנו אז והיית נקי מאלתי פירוש אני פוטר אותך מן השבועה כי בודאי מן הנמנע הוא מכל הצדדים שלא יתנו לך וכל כך אני בטוח אשר אני פוטר אותך מן השבועה כשלא יהיה כך. והן ודאי לא חפץ אברהם באשה אחרת בשום אופן אך היה לבו נכון בטוח בה' אשר ודאי כן יהיה וממילא תבינו אשר לא בדעתכם תלוי הדבר, והדבר אשר יצא מפי המלך מלכי המלכים הקב"ה אין להשיב בשום אופן. ועל כן לא אמר להם שאלת ההשב אשיב וגו' כי היה מוכרח לומר על זה תשובת אברהם רק את בני לא תשב שמה ומשמע מזה אשר זה יוכל להיות באמת שהם לא יתנו וזה לא רצה לומר כלל שברצונם הוא, כי רק הקב"ה כן צוה וכן יעמוד. ואמר להם ועתה תראו אשר ודאי כאשר אמר אדוני, ה' ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך, כן נעשה. כי,

ואבוא היום אל העין. ואמרו חז"ל (סנהדרין צ"ה. ובראשית רבה נ"ט, י"א) היום יצאתי והיום באתי שקפצה לו הדרך. ועתה הלא אתם רואים נס בתוך הנס כי אם נקפצה הארץ לפני למה לא הביאני ה' עד רחוב העיר לשאול על משפחת בית אברהם והביאני והעמידני על המעיין והבנתי שאין זה כי אם לבחון על ידי המים איזה הנערה הנבחרת לבן אדוני. על כן,

ואמר ה' אלהי אדוני אברהם אם ישך נא מצליח וגו'. כי ידעתי שאין אני כדאי לבקש מלפני הקב"ה שישמע לדברי ויזמין לי לפי מחשבתי שתבוא אשה ותעמוד בנסיון שלי, אך מחמת שאלהי אברהם הוא, שאברהם הודיע אלהותו יתברך בעולם וזכותו הוא שיעמוד כאן להראות לי האשה אשר הוכיח לבן אדוני ועל כן רק ה' אלהי אברהם למען אברהם הוא שיעשה ולא לנו.

והנך רואה שקיצר אליעזר כאן בכמה וכמה דברים ממה שאמר בהשאלה, וגם בעשיות רבקה. ונראה שהכל עשה בכדי שלא להשביח את המקח בפניהם לספר כל המעלות טובות שראה ברבקה בעליית המים לנגדה ובברכת מעשה ידיה ועוד שארי דברים שפירשנו במקומו ממדות טובות שראה אז ברבקה כי היה ירא שלא ירבו עליו מאוד מוהר ומתן להפלגת שבחי רבקה. גם לא אמר ועשה חסד עם אדוני אברהם כי זה הכל אמר למעלת רבקה כפי דברינו למעלה והסתיר זאת מפניהם. גם לא פירש להם עת עמידתו על המעיין שהיה לעת ערב לעת צאת השואבות שלכאורה גם זה היה לו לסימן לעשות הנסיון במים ואולם הסתיר דבר זה בפניהם לכמה טעמים. אחד, כמו שכתב הרב האלשיך זללה"ה שלא יאמרו הרי נתת עיניך באלו היוצאות לשאוב מים שעל פי רוב לא תעשה זאת כי אם אחת מן השפחות, ונתרצית לישא כזו לבן אדוניך, ואיך ניתן לך בת מלך ארם. והשנית, כי הם ודאי ידעו עת צאת רבקה מאתם שהיה לעת ערב, רק עת בואו שמה לא ידעו ואולם אחר שסיפר להם שבא בנס לשם ביום אחד ובודאי לא יעשה הנס דבר שאין מצטרך עתה להביא אותו לשם מקודם ובזה ודאי דבר בעתו מה טוב.

וכפי הסיפור עתה נראה שהעיקר בזה היה רק שה' נתן בלב רבקה שתאמר שתה וגם גמליך וגו' בכדי שתגמור נסיון אליעזר בזה כי אותה הוכיח ה' ליצחק מ' יום קודם יצירתו לומר בת פלוני לפלוני והיה מסבב שתאמר רבקה כך בכדי שיגמור זיווגם אבל לא מחמת מדת טובה של רבקה שחפצה לגמול חסד מאוד מאוד. ולזה אמר אני טרם אכלה לדבר וגו' שמזה נראין הדברים שמה' הוא שתהיה היא בת זוגו של יצחק וגמר ה' רצון צדיק אברהם לקחת בת אחי אדוני לבנו, אבל אין ראיה מזה כלל על מדת טוּבָה.

ויותר נראה לומר בהקדם לדקדק במה שאמר היא האשה אשר הוכיח ה' וגו' ולכאורה תיבת האשה מיותר והיה די לומר היא אשר הוכיח וגו'. ואכן כי אמר להם שממה נפשך היא ראויה ליצחק כי אם טבעה כך שרצונה בחסד מאוד ורצונה דוקא להוסיף לאורח ממדת טוּבָה ודאי היא הראויה ליצחק, ולבוא לביתו של אברהם, ואם אין טבעה בכך וה' הוא שהזמין דבר זה בפיה ושינה את טבעה בכדי שתהא כנסיונו ודאי היא שהוכיח ה', ומה' היתה זאת. ולזה אמר להם שהוא העמיד הנסיון על זה ואם תאמר אלי גם אתה שתה וגם לגמליך אשאב ממה נפשך נכון הוא או היא האשה הראויה אליו מצד עצמה או היא אשר הוכיח ה' לבן אדוני ועל כן בין כך ובין כך כיון שודאי היא הראויה, חלילה לכם למנוע אותה מאתו. והנה כן היה כי,

אני טרם אכלה וגו' עד וגם הגמלים השקתה. ובזה ודאי נתוודע לי בבירור כי היא ודאי הראויה לבן אדוני ועשיתי מעשה להוציא בירור מחשבתי מכח אל הפועל ואשאל אותה וגו' בת מי את ותאמר בת בתואל וגו' כמו שידעתי במחשבתי בבירור כן אמרה לי מפורש במענה פיה. ולא כיוון עתה לומר זמן השאלה שהיה זה קודם ואחר כך ואשים וגו' (ועיין ברש"י ז"ל שפירש שינוי הסדר ולדרכינו כה יאמר) רק אמר להם כי כאשר נתברר לו במחשבתו, כן באמת היה כי שאלה ואמרה לו כן. ואחר כך חזר לסיפור המעשה כי אחר הנסיון ואשים הנזם על אפה וגו' כי כן נגמר ונתברר במחשבתו אשר ודאי ממשפחת אברהם היא אחרי ראותו כי היא הראויה ליצחק ואין ראויה אליו כי אם ממשפחתו.

ואקד ואשתחוה וגו' עד לקחת את בת אחי אדוני לבנו ועתה אם ישכם עושים וגו' ואם לא הגידו לי וגו'. לכאורה סוף דבריו סותרים תחילת דבריו שתחילה אמר ואקד ואשתחוה וגו' עד לקחת את בת אחי וגו' משמע שכבר הוא בידו בודאי בלי ספק שיקח בת אחי אדוניו לבנו והשתחוה על זה ואחר כך אמר אם ישכם וגו' הגידו ואם לא וגו' ואמנם נודע המבואר בזוה"ק (חלק א', קפ"ד.) אשר מוטב שיפיל האדם עצמו לתוך נחשים ועקרבים מליפול ביד שונאיו כי אלו יש להם בחירה ותוקף יצר הרע כנודע. ולזה אמר להם הנה אני בודאי רואה הדבר ברור בחוש כי מה' הוא שהיא תנשא ליצחק והשתחויתי לה' על זה שהנחני בדרך אמת ונתן בלבה לעשות כנסיוני ויוכל להיות על ידי זה מעשה הלקיחה ואך כי על כל פנים הבחירה בידי האדם לעשות רצון קונו או למרוד על דבריו, ועל כן אם ישכם עושים חסד ואמת כלומר חסד של אמת כי האמת כדברי הוא שהיא זיווגו של יצחק הגידו לי ואם לא כי הבחירה בידכם להיות בבחינת יודעים רבונם ומכוונים וכו' הגידו לי ואפנה על ימין (ועיין בזה בילקוט חדש בעניני זיווגים בענין השני נדחה מפני הראשון ובענין פן יקדמנו אחר ברחמים).

ויען לבן וגו' מה' יצא הדבר וגו'. חז"ל אמרו כאן (בראשית רבה ס', י') מה' יצא וגו' מהיכן יצא רבי יהושע בר נחמיה וכו' מהר המוריה יצא ורבנן אמרו מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' עד כאן. והוא אינו מובן ועיין במפרשים. ולדעתי יאמרו מהר המוריה יצא כלומר מהאי דחזינן בהולדת רבקה שנולדה בעת עקידת יצחק בהר המוריה והיה זה משום שעד העקידה לא היה יצחק ראוי לזיווג מפני שהיה מסטרא דנוקבא כנזכר למעלה, ותיכף כשניתן בו נשמה מסטרא דדכורא נולדה רבקה, ודאי מה' הוא שהיא זיווגו. וחד אמר מהאי דקמא ותהי אשה לבן אדוניך כלמר מהנסיון שלך נראה וניכר כי מה' הוא והראה בחוש על ידך אשר ותהי אשה לבן אדוניך וגו' כאשר דבר ה' כלומר שהראה הדבר במופת נגלה לעין כל כאילו דבר ממש עתה ותהי אשה לבן אדוניך.

או אפשר יאמר הכתוב כאשר דבר ה' על דרך שכתב הזוה"ק (חלק ג', קנ"ח.) בפסוק בוא ברוך ה' פירוש ה' אמר בוא ברוך שיצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך, ולזה אמרו כאן ותהי אשה לבן אדוניך וגו' כאשר דבר ה' כלומר אמר בפירוש כן ותהי אשה וגו'. ועל כן,

ויהי כאשר שמע וגו' וישתחו ארצה לה' וגו'. כי אחרי שמעו כי שלוחי ה' המה לדבר דבריו וה' הסכים על ידו בכל אלה הודה לה' והשתחוה לו, וזה אומרם מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' כלומר זה דבר ה' היה.

ויוצא העבד וגו'. לכאורה העבד האחרון מיותר אחרי אומרו כבר עבד אברהם, ואכן הודיע הכתוב גדולת אברהם ועושרו כי אף עבדיו היו להם עבדים לשמשם וכדרך השרים הגדולים שאף ששולחים עבדיהם לעסקיהם לא יצאו כצאת העבדים לבדם כי אם בעבד לעבדים, ולזה אמר ויהי כאשר שמע עבד אברהם וגו' אז ויוצא העבד פירוש העבד שלו הממונה לעבדו ולשמשו הוציא מהאמתחת כלי כסף ואחר כך ויתן הוא בעצמו לרבקה.

ומגדנות נתן לאחיה ולאמה. טעם נתינת המגדנות להם אפשר לומר שכיוון לשם קיום מצות סעודת הבראה מה שמברין את האבל סעודה ראשונה ואברהם אבינו שקיים כל המצוות גם מצוות דרבנן כמו שאמרו חז"ל (קידושין פ"ב:) מן הסתם כן לימד לעבדו זקן ביתו וכן עשה. ואכן מגודל צניעות שהיה בו שהיה הצנע לכת עם ה' אלהיו לא יפרסם דבריו שנותן להם לשם מצוה כי אם לשם מגדנות להטעימם בפרי חדש בפרט ממתיקת פירות ארץ ישראל בדרך חיבה (כי אמרו חז"ל (ילקוט רמז ק"ט) שבתואל מת) ועל כן רמזה התורה זאת במה שאמרה לאחיה ולאמה להראות כי אביה מת והוא האכילם לשם סעודת אבלים.

או אפשר לכך נתן להם מגדנות לפי שאמרו חז"ל (שם) שכשראו את הצמידים נתקבצו להרוג לאליעזר וכו' והניחו קערה לפניו וסם המות בתוכה ובזכות אברהם נתחלפה הקערה ואכל בתואל ממנה וכו' עד כאן. ואליעזר היה יודע מזה כי המלאך הודיעו כמו שמובא בדברי הרב האלשיך ועל כן לא רצה אליעזר שיאכלו עוד ממאכל שלהם שלא ימותו ותצטער רבקה, או בשביל רחל ולאה שעתידים לצאת מלבן ועל כן נתן להם מגדנות משלו שיאכלו משלו ולא משלהם.

ואפשר עוד לפי שבנס נתחלפה הקערה ולא רצה ליהנות ממעשה נסים (תענית כ"ד. רש"י ד"ה אלא כאחד) ולא חפץ עוד לאכול ממאכל שלהם, אך לא רצה להראות להם זאת בפרהסיא שאינו רוצה לאכול מאכלם ועל כן נתן גם להם מגדנות שיאכלו כולם מפירותיו וממילא גם הוא יאכל מהם ולא יהיה ניכר כל כך שאינו חפץ בפת בּגָם.

או אפשר לצד שכתבנו למעלה שירא אליעזר שלא יחשדוהו בנתינת המתנות לרבקה קודם החיתון פן ח"ו כיוון לדבר עבירה וכו' על כן נתחכם לתת להם מגדנות לבד ולא מתנות ואם ח"ו היה בלבו מחשבת חוץ היה נותן להם מתנות רבות כמו במצרים שנאמר ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וכו' שנתנו לו מתנות גדולות לפי דעתם שסברו שאחיה הוא אבל כאן ומגדנות לבד נתן לאחיה וגו' דרך שמחה וחדוה מפרי ארץ ישראל ולא מתנות.

ויאכלו וישתו הוא והאנשים וגו' וילינו ויקומו בבוקר וגו'. מגיד הכתוב צדקתו כי לא מחמת אכילה ושתיה נתעכבו שם ביום ההוא רק מחמת שבלא זה היו צריכים ללין שם כי לעולם יצא אדם בכי טוב ואין מקדימין טפי מצפרא כמאמר חז"ל (בפסחים ד'. בתוספות שם). והראיה שלמחרתו ויקומו בבוקר ויאמרו וגו' שתיכף בהשכמתו הקדים אמירה ולא אכלו ושתו כלום ולא המתינו כלל לסעוד לבבם קודם היציאה כי היו זריזים בשליחות מצוה שלהם להביא זיווגו של יצחק לבשר טוב לאברהם שהזמין לו ה' ממשפחתו כאשר רצה, ומזה תלמוד כי לא אכלו ושתו אמש רק מחמת שבלא זה וילינו וגו' כאמור.

ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו וגו' אחר תלך. דקדקו לומר אתנו והיה די לומר תשב הנערה ימים וגו' ואמנם כי הנה נודע אשר בתואל מת משני טעמים. אחת, אמרו חז"ל (בראשית רבה ס', י"ב) כי הוא רצה לעכב את רבקה והרגו המלאך. והשנית, אמרו במדרש (מובא בילקוט רמז ק"ט) כי שם היה נוהג המנהג הרע הזה שכל בתולה שתנשא תבעל לטפסר תחילה ועל שם זה היה נקרא בתואל לפי שהוא היה המלך בארם אז, וכל בתולה היה נשאת אליו קודם ואמרו אנשי עירו אם אינו עושה כן לבתו אנו הורגים אותו וכו'. ולזה אמרו תשב הנערה אתנו כלומר אתנו לבד תוכל לישב כי עתה כבר אין חשש עיכוב, וחשש איבוד בתוליה בבעילת בן נכר. ואחר תלך, פירוש היא בעצמה תלך לשם ולא תצטרך לבוא עוד פעם שנית אחריה, גם לא תמתין עלינו שנהיה אנו מוליכין אותה שמה כי מזה יכול להיות עיכובה על פנאי שלנו לבוא אתה שמה, רק בעצמה שלא על ידך וידינו תלך. ולזה,

ויאמר אליהם אל תאחרו וגו'. פירוש כי מה שאמרתם שאני אלך לדרכי והיא בעצמה תלך אחר כך זה ודאי אי אפשר שאשוב שמה בלעדה, ואהיה מוכרח להתאחר אתה פה לישב עמה, ועל כן אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי כי הנה אתם רואים שה' הצליח דרכי לבוא ביום אחד מהלך י"ז יום וכל כך השכינה מתלבטת בשבילי למהר זיווגו של יצחק לעורר יחוד העליון על ידו ואיך תהיו אתם המאחרים בדבר הזה.

גם יאמר אל תאחרו וגו' ולא אמר לא תאחרו בלשון בקשה כי אמר להם ידעתי שודאי אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי בכל הדברים מתחילה ועד סוף וכשאביכם רצה לעכב המיתו ה' ועל כן ודאי אל תאחרו אותי ולמה זאת לכם לדבר מזה ולא תחוסו על נפשכם ממה שעיניכם ראו בעת הזאת.

גם יאמר אל תאחרו וגו' כלומר זה שאלך בלעדה או אשאר פה על ימים, ודאי אי אפשר. ולא תפעלו כי אם עיכוב מעט שעה ושתים בדברי רצוי ופיוס להניחה תיכף, נא אל תאחרו אותי ברגע, וה' הצליח דרכי כאמור ביציאה וביאה היום יצאתי והיום באתי. ובעיכוב רגע אחד יאמר עליכם (קהלת ט', י"ח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. כי הלא ה' הוא שממהר ביאתה שמה ואל תחטאו בילד ועל כן שלחוני ואלכה לאדני כלומר לאדני ליצחק כי גם הוא קרוא אדון אליו כאשר אמר להלן על יצחק, הוא אדוני. והכל בכדי למהר זיווגו לעורר זיווג ויחוד העליון בד' אותיות שמו יתברך. או יאמר ואלכה לאדוני לאברהם לרוץ לבשרו בטוב ולהגיד לו בדבר החסד שעשה ה' אלהיו עמו.

ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה. פירוש שבודאי שָׂם ה' דבר בפיה להגיד בזה דבר מה, כאשר בעת הנסיון שָׂם ה' הדברים בפיה לומר שתה וגם גמליך אשקה וגו' כי כל ההנהגה בזה דבר ה' הוא. וכן היה אשר,

ויקראו לרבקה וגו' ותאמר אלך. חז"ל אמרו (בראשית רבה ס', י"ב ומובא ברש"י בפסוק זה) אלך מעצמי אף אם אינכם רוצים. ולכאורה זה כדברי עזות נגד אמה ואח הגדול ממנה שתלך אף שלא ברצונם ובפרט בדבר הזיווג והיא קטנה בת ג' שנים שתדחוק ללכת לבית בעלה. ואמנם לדברינו נכון כי היא אמרה כן בהכנעה וענוה כלומר הנה אתם רואים שכל הדבר הזה מה' הוא ואבי כשרצה לעכב המיתו ה' ועל כן למה לכם לעכב הלא ודאי סוף הדבר יהיה שאלך על כרחכם באיזה סיבה מה' ואיך תעמדו בדבר הזה. ואפשר רמזה להם בדבריה כי גם המה מוכנים למיתה אם יעכבו ולזה אמרה אלך מעצמי וכו' פירוש אם תעכבו סוף שאלך בעצמי שלא תהיו אתם בעולם כמקרה שקרה לאבי ולזה כשמעם עצה טובה שנתנה רבקה להם. הנה תיכף,

וישלחו את רבקה אחותם וגו'. כלומר הם שלחו אותה מדעתם ורצונם בשמחה ויברכו אותה כדרך המשלח בתו לנשואיה בשמחה ובשירים ובברכה ועל זה אמר הכתוב (משלי י', כ"ד) ותאות צדיקים יתן.

ותקם רבקה וגו' ותלכנה אחרי האיש וגו'. מודיע הכתוב כי אליעזר כתורה עשה שלא רצה לילך אחריה כי אסור לאדם לילך אחורי אשה רק היא הלכה אחריו. ואכן כי נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה מ"ד, ה' וברש"י לך לך פסוק אחר הדברים וגו') כל מקום שנאמר אחרי מופלג כי רבקה לרוב צניעות שהיה בה הלכה ברחוק מופלג מן האיש מפני הבושת וצניעותה להתקרב אליו אף מאחוריו. ואמנם אמרו חז"ל (שבת קכ"ז:) בחסיד אחד שפדה ריבה אחת והשכיבה תחת מרגלותיו וכו' ושאל לתלמידיו במה חשדתוני ואמרו לו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבו וכו'. והנה כבר כתבנו למעלה שאליעזר לא הלך לבדו כי אם עם עבדים רבים לשרתו וכאשר אמר הכתוב (לעיל נ"ט) עבד אברהם ואת אנשיו. ועל כן מורך עלה בלב אליעזר שלא יפגע בה איש אחד מאנשיו כיון שהיא הולכת מאחריו ומופלג ממנו לרוב צניעותה, ולא היו בדוקים אצלו. ועל כן ויקח העבד את רבקה וילך (כי אינו מובן פירוש הכתוב כי כבר הלכו אחריו ולדברינו יאמר ויקח וגו') כלומר כי רבקה בעצמה לקח אצלו אתו עמו לשמרה מפגיעת אנשים שעמו. ועל עצמו היה בטוח כי הוא היה שליט ביצרו כמאמר חז"ל (בבראשית רבה נ"ט, ח') בפסוק המושל בכל אשר לו עיין שם. ואולם רק רבקה בעצמה לקח אתו אבל לא נערותיה כי הם הלכו אחוריו רחוקים ממנו כי לא היה צריך רק לשמירת רבקה להביאה טהורה לבעלה ולא האחרות. וידוע אשר קודם מתן תורה לא היה הערבות מאחד על חבירו שעל כן זכה חנוך להתהלך במלאכי אש (עיין ילקוט ראובני פרשה זו) אף על פי שלא מסר נפשו להחזיר למוטב לאנשי דורו, שלא היה הערבות ולא נמשך אחריהם. מה שאין כן משה רבינו ע"ה מת במדבר עבור ערבות הערב רב שלקח אתו כמו שאמרו חז"ל (זוה"ק חלק א', כ"ז:) ועל כן לא הוצרך אליעזר לשמור נערות רבקה ואנשיו שלא יבואו לידי חטא ואך רבקה בעצמה לקח אתו כאמור. וגם יאמר ויקח העבד את רבקה וילך כלומר שהלך כדרכו כהליכת איש במהרה מה שאין דרך האשה לרכוב כמו כן אך ה' היה בעזרו שתלך רבקה כמוהו למהר ביאתן ליצחק.

גם יאמר ויקח העבד את רבקה וגו'. כי אליעזר נשא קל וחומר בעצמו מיום אתמול שהלך הוא לבדו ונקפצה לו הארץ שיבוא לשם ביום אחד עד עת ערב צאת השואבות ועתה כאשר גם רבקה הולכת ורבקה ידועה בצדקתה ומלומדת בנסים במעיין המים שעלה לקראתה ועל כן ויקח את רבקה אצלו לצרף זכותה אצלו בכדי למהר ביאתו. וגם אפשר לנסות עוד בזה צדקת רבקה אם יקפיץ ה' הארץ בשבילה. אבל הכתוב מעיד כי,

ויצחק בא וגו' ויצא יצחק לפנות ערב וגו' וירא והנה גמלים וגו'. פירוש זו הליכה זו ביאה שתיכף כאשר לקח רבקה והלך בא יצחק וגו' וראה גמלים, ואמנם יגיד הכתוב כי לא כיום אתמול עתה כי שם בא לעת ערב לעת צאת השואבות והוא קודם שקיעת החמה או אחריה וכאן בא לפנות ערב שהוא תיכף אחר חצי היום כמאמר חז"ל (יומא כ"ח:) צלותא דאברהם מכי משחרי כותלא שהוא עת ינטו צללי ערב וגו' כי טובים השנים מן האחד רבקה ואליעזר כאמור.

ותשא רבקה את עיניה ותרא וגו'. חז"ל אמרו (בראשית רבה ס', ט"ו) בפסוק שלמטה מזה ראתה אותו הדור וכו' רבנן אמרי הוא ופלסונו (פירוש המלאך ההולך אחריו כמו שפירש הרב במתנות כהונה) ונראה שדייקו זה ממלת את הנאמר את יצחק, כלומר הטפל ליצחק והוא או תארו המופלג או המלאך המלוהו וכל זה לא בעיני בשר ראתה כי זה הכל רוחניות הוא. והדר תארו שאמרו ודאי לא קאי על זיו הדר פניו בגשמיות כי אין זה שבחי הצדיקים, והתורה אינה מדברת מזה. כי אם הדר, שורשו למעלה, ומלאך ההולך אחריו שם, כי משם נמשך ממילא עד למטה בגשמיותו. אבל עיקר הדבר הוא למעלה והצדיקים אינם רואים כי אם למעלה בשורש בעיני השכל. וידוע שכשרוצה האדם להשגיח בעיני השכל אז צריך לתת נשיאות ראש להמוחין ושכל שלו ואז רואה ומביט מה שלא ראה מקודם ולזה אמר ותשא רבקה את עיניה שהגביהתה את עיני השכל שלה לראות בשורש הדבר ותרא את יצחק הטפל לו בשורשו. ולזה אמרה,

מי האיש הלזה וגו'. כי נודע אומרם ז"ל (בפרקי דרבי אליעזר ומובא בילקוט רמז קמ"א) בפסוק (בראשית ל"ז, ט"ו) וימצאהו איש וגו' זה גבריאל שנקרא איש (דניאל ט', כ"ג) והאיש גבריאל וכו'. ועל כן שאלה מי האיש פירוש זה המלאך אשר אני רואה, אם הלזה ההולך בשדה שהמלאך הולך אחריו, או לקראתנו הוא בא בשבילנו. ולזה ויאמר העבד הוא אדוני פירוש הנה הוא ממש אדוני בדמותו וצלמו כמעט שהוא אדוני (כנודע בחינת יצחק בחינת הגבורה שהוא בחינת גבריאל) ועל כן ודאי נראה שאחריו הולך ולא לנו.

ויביאה יצחק וגו' ויקח. הקדים הכתוב הבאתה לאהל שרה קודם לקיחתה להגיד בזה שבח צדקת האבות כי אף שאליעזר היה הנאמן בעיניהם על כל אשר להם כנאמר המושל בכל אשר לו וגו' מכל מקום בדבר מצוה אחת לקחת אשה כשירה הראויה לזיווג לא סמכו עצמם על שום אדם כי אם לראות ולנסות בעצמם ככל אשר יוכלו עד שיהא הדבר ברור בעיניהם כשמש שאין בזה נידנוד דבר אשר לא כֵּן לפני בוראם ברוך הוא וברוך שמו, מרוב פחדם ויראתם מפניו. ועל כן תחילה אמר הכתוב ויספר העבד וגו' את כל הדברים אשר עשה והוא בנסים שנעשו לו והנסיונות ברבקה כמאמר חז"ל (בבראשית רבה ס', ט"ו) ומזה ודאי היה ראוי להאמין כי ודאי רבקה בת זוגו ובפרט אחרי המעשים טובים שראה אליעזר בה מרוב טוב חסדה ועליית באר מים לקראתה, עם כל זה לא רצה יצחק לסמוך על זה כי אם לראות בעצמו מה בה קודם לקיחתה. ועל כן אחר כל אשר עסק אליעזר ברבקה ומסרה לבעלה, נאמר ויביאה יצחק האהלה פירוש יצחק בעצמו הביאה קודם לאהל שרה לראות אם תהיה היא ממלאת את מקומה ויחזרו הדברים שפסקו במיתת שרה וכשראה שחזרו כל הדברים ונעשית דוגמת שרה אמו כמאמר חז"ל (שם ט"ז) אז ויקח את רבקה וגו'.

ותהי לו לאשה. לכאורה היה די לומר ויקח את רבקה לאשה, ואמנם יאמר על דרך אומרם ז"ל (בבראשית רבה י"ז, ג') בפסוק (בראשית ב', י"ח) עזר כנגדו זכה עזר וכו'. ועל כן אמר ותהי לו לאשה פירוש לו לעזרו לסעדו ככל אשר תוכל. וגם על דרך אומרם ז"ל (יבמות ס"ג:) מצא או מוצא וכו' ולזה יאמר לו לאשה, לאשה שהיא לו שהוא מצא, והיא לו טפילה אליו כמצא אשה מצא טוב.