ויסף אברהם ויקח אשה וגו'. נודע מאמרם ז"ל (בבראשית רבה ס"א, ד') שהיא הגר וכו', ואמנם שינה הכתוב את טעמו להיות משמעות הכתוב כאילו אחרת לקח לומר שלא לקחה כמקודם שנאמר שם בוא נא אל שפחתי כי אף אחר היותה בחיקו של אברהם היה תורת שפחה עליה כי שפחת שרי היתה והיא לא רצתה לשחררה כמו שכתבנו שם במקומו ואברהם הודה לדבריה ואמר הנה שפחתך בידך וגו', אבל עתה שמתה שרה ונתרוקן רשותה מעליה ונשארה ביד אברהם לא רצה עוד אברהם לבוא אליה בתורת שפחה ושיחררה מקודם, ולזה אמר הכתוב ויוסף וגו' ויקח אשה, אשה ממש בלא תנאי אחר כלל, ולא שפחה. או על דרך המבואר בטור אבן העזר (סימן ד' סעיף י"ב) הנושא שפחתו יצאה לחירות וזה אומרו ויקח כיון שעשה בה ליקוחין מיד נעשית אשה ויצתה מתורת שפחה.

ושמה קטורה. חז"ל אמרו (תנחומא סוף פרשה זו) ולמה נקרא שמה קטורה מפני שנאים מעשיה כקטורת וכו', ונראה שהוציאו זה כי אמרו רבותינו (אסתר רבה ו', ב' בפסוק ושמו מרדכי) וזה לשונם: הרשעים קודמים לשמן נבל שמו שבע בן בכרי שמו, וכו' אבל הצדיקים שמן קודם להם, ושמו מרדכי, ושמו אלקנה, וכו' דומין לבוראם ושמי ה' וכו'. ועל כן מדנאמר כאן ושמה קטורה שמורה על בחינת הצדיקים מכלל שנאים מעשיה כקטורת.

ותלד לו. אומרו לו לפי שבישמעאל נאמר (בראשית כ"א, י"ג) וגם את בן האמה וגו' כי אינו נקרא בנו כלל לפי שבן הבא מן השפחה ומן הנכרית אינו נקרא בנו אלא בנה (קידושין ס"ח:), אבל כאן שכבר כתבנו שלקחה לאשה ממש כי שיחררה, נאמר ותלד לו כי אלו לו ילדה ונקראים על שמו.

ויתן אברהם וגו' ליצחק. חילק עתה נכסיו בחייו ולא קודם בהיות יצחק עם ישמעאל לבדו לצד כי ישמעאל היה בן האמה ואינו נקרא בנו כלל כנזכר וממילא לא היה יורש עם יצחק כמאמר שרה (שם שם, י') כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני וגו', כי אין לו חלק ונחלה עמו. מה שאין כן עתה שלקחה לאשה והבנים בניו הוכרח לחלק נכסיו על פיו ונתן כל אשר לו ליצחק במתנה מחייו, לבטל שלא יירשו עם יצחק.

ולבני וגו' אשר לאברהם וגו'. פירוש לפי שהם לאברהם ונקראים על שמו כאמור, הוכרח לחלק להם בחייו מה שאין כן לישמעאל בן האמה אפשר שלא נתן לו כלל ובפרט שנפרד ישמעאל והיה דר במדבריות תמיד מעת גורשו מפניו ועל כן באו בני ישמעאל בימי אלכסנדרוס מוקדן לדון עם ישראל על ירושת אברהם כמאמר חז"ל (בסנהדרין צ"א. ובבראשית רבה ס"א, ז') לפי שמהכתוב הזה נראה שלא לקח ישמעאל כלום ועיין בדברינו למטה בפסוק ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם וגו'.

נתן אברהם מתנות וישלחם וגו'. חז"ל אמרו (עיין רש"י כאן) אותן מתנות שקיבל מפרעה ואבימלך וכו', והוא על דרך שאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית מ"ו, ו' לשון רש"י) אין נכסי חוץ לארץ כדאי לי וכו' על כן נתן להם כל המתנות וישלחם מעל יצחק וגו' פירוש ששלח המתנות מעל יצחק שלא יהנה יצחק גם כן מהם להרגילו להיות שונא מתנות. והאמת שמה שקיבל אברהם המתנות מפרעה ואבימלך לא היה אלא בשביל קדושת שמו יתברך להגדיל הנס, שאילו השיבו את שרה ריקנית יש מקום ללצים לומר לאחר שנתעללו בה החזירוה, ועכשיו שהוצרכו לבזבז ממון ולפייס יהיו יודעים שעל כרחם השיבוה ועל ידי נס. והראיה, שממלך סדום לא רצה ליקח מחוט ועד שרוך נעל שלא יאמר אני העשרתי וגו' ועיין בדברינו במקומו שכתבנו עוד טעמים נכונים בזה מה שלא רצה ליקח ממלך סדום כלום.

ואלה ימי שני חיי אברהם וגו'. מלת ימי נראה כמיותר והיה לו לומר ואלה שני חיי וגו', ואכן נודע מאמר הכתוב (משלי י', כ"ז) יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים וגו' ולכאורה אין תחילתו הפכת סופו כי פתח בימים וסיים בשנים והיה לו לומר יראת ה' תוסיף שנים וגו'.

ואמנם ידוע כי האדם בבואו לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים ברוך הוא צריך לחשוב חשבונות מכל הימים שעברו עליו מיום היותו על האדמה אם היה בכל אחד ואחד צורך גבוה שעבד בו עבודתו יתברך השייך אליו דייקא, כי כל יום ויום יש לו צינור מיוחד והשפעה מיוחדת, והעבודה נשתנה בכל יום ביומו מיום אתמול כי יעבור, כי מתלקטין ומתעלין בו בירורין חדשים וניצוצות קדושה אחרים מה שלא נבררו ביום אתמול ולא יבררו ביום מחר. ועל כן אמרו חז"ל בכל בחינות התורה והמצוות בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים. כי ממש חדשים לבקרים המה אשר מתחדשים בכל יום ויום בבחינת עבודה אחרת, והמשכיל על מוצא דבר מבין הדברים האלה על לבבו אשר מתחדש בלבו בכל יום תמיד בחינת עבודה אחרת באהבה ויראה וכל המדות והתלהבות לבו לעבודת האל ורואה בתורה הקדושה דברים מחודשים ובחינות אחרות ובכל עבודת שמו יתברך איך לעבדו עבודה תמה כזה וכזה, וכמאמר חז"ל (עירובין נ"ד:) בפסוק (משלי ה', י"ט) דדיה ירווך בכל עת, מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא חלב אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהם מוצא בהם טעם וכו'. וכל הטעמים הללו כולם אינם רק מבחינת טעמו וראו כי טוב ה' חיות אחרת, אהבה אחרת, יראה אחרת, והכל בדברים הללו שלמד ושקרא אתמול. כי הקב"ה הוא הנותן התורה תמיד בכל עת ובכל שעה, וטעמי התורה מתחדשים בלב האדם בכל יום ביומו לפי ערך שורש יום ההוא למעלה בבחינתו.

ועל כן צריך האדם לעת פקודתו לתת דין וחשבון מכל ימיו שעברו עליו אם לא נפקד אחד מהם מלתקן בו דברים השייכים לתיקון אותו היום, והנה מי שאינו עושה כן הרי הוא שב לעולמו קצר ימים שאינו בא לשם עם כל הימים כי נחסר ממדת ימיו הרבה שאינם נכנסים בחשבון עבור שלא תיקנם ולא נתן להם הראוי להם, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ט, ו') הנה טפחות נתת ימי וחלדי כאין נגדך. כלומר שנתת ימי מדודים כדבר הנמדד בטפח למדדם אם הם ראויין לעלות לחשבון ועבור זה וחלדי כאין נגדך כי אין לי ימים ראויים לפניך.

ואמנם על כל פנים אם דבר טוב נמצא באדם בימי חייו, שכאשר נזכר ביום מיומו במעשה יום אתמול שעבר מאתו בלתי עבודת קונו, ונותן זאת על לבו כי הוא עתיד ליתן דין וחשבון בעד זה ומתמרמר בלבו ומתחרט מאוד ועל ידי זה נתלהב לבו לגשת אל הקודש באהבה עזה לברוח מבחינת הרע כל עיקר ולקבל עליו מחדש בהתלהבות לבו עבודת שמו יתברך, עבודה תמה לבל ירף מחשבתו ממנו וליחד אליו יתברך כל פרטי אבריו וחושיו שלא לדבר דבר ולא יחשוב בשום מחשבה ולא יעשה שום תנועה קלה בלתי דבר הנוגע לעבודתו יתברך וממליכו על כל אבר ואבר וגיד וגיד מרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו מלכות גמורה ומקבל עליו ליחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו שיהיו הכל ביחוד אליו יתברך באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה, אז בזה הוא מתקן היום אתמול שעבר עליו בביטול עבודת קונו כי אחרי שעל ידי ביטולו ביום אתמול בא עתה לעבודה הגבוה באהבה עזה ונמצא נעשה טפל למצוה והירידה היה צורך עליה ומתחברים יחד יום אתמול והיום ונתעלים לרצון לפניו יתברך ובאופן שיהיה הביטול ביום אתמול באונס גמור ובשוגג אבל לא שיעשה כן בכיוון חלילה לבטל רגע עבודה כדי שיתחרט על זה אחר כך, ונודע אומרם ז"ל (יומא פ"ז.) האומר אחטא ואשוב וכו' אין מספיקין בידו וכו' ונודע טעם הבעש"ט על זה אשר אי אפשר לתקן אחר כך חטאו אם עשאו בכוון שישוב עליו כידוע.

וזהו שאמר הכתוב יראת ה' תוסיף ימים פירוש כי מי שהוא ירא מה' ומתחרט על הזמן אשר נחסר מאתו ועושה תשובה לפני קונו באמת כנאמר אז תוסיף ימים שהוא מוסיף לעצמו הימים שעברו עליו ולא נחסר ממנו אף יום אחד מכל ימיו, ולהיפוך ברשעים שאינם עושים תשובה לא די שימיהם נחסר מהם כי אף שנות רשעים תקצרנה ששנותיהם נקצרים ונחסר מהם.

והנה אדם הבא למעלה בכל הימים שלימים על אופן הזה הנזכר הנה ודאי גם זה טוב אבל אין ימיו מסודרין כסדרן על ימי חייו, ויום ב' קודם ליום א' וכדומה לפי ערך תיקון היום אם תיכף למחרתם או לג' וד' ימים או אפשר אחר שנה ושנתים. אבל אדם שתיקן כל ימיו ושנותיו בטוב ונעימים מעודו ולא פגם בהם כלל ולא נפרד אף רגע מאתו יתברך הנה הוא עולה שמה בכל ימי חייו הימים כסדרן על הסדר השלם.

וזהו שאמר הכתוב כאן ואלה ימי שני חיי אברהם פירוש אפילו הימים מן השנים כולם היו שני חייו שחי בהם (בבחינת ובחרת בחיים) ולא נחסר בו אף יום אחד מכל ימיו וכל הימים היו מסודרין על סדר שנותיו שלא הקדים אחד לחבירו כי מעודו לא היה בו יום אחד בביטול עבודתו יתברך עבודה תמה. ולזה אמר אשר חי מאת שנה וגו' שתיבת אשר חי לכאורה מיותר כי כבר אמר שני חייו ואמנם כי שני חייו אינו מורה על גוף הדבר כי אם על הנזכר שכל ימיו ושנותיו היו שני חייו שבכולם חי בהם בחיות בוראו ברוך הוא ועתה אמר גוף הדבר אשר חי מאת שנה וגו' וכל השנים הללו כולם היו ימי שני חייו כאמור.

ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה. יש מלות מיותרות בפסוק זה ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה ס"ג, י"ב) שמת אברהם אבינו ה' שנים קודם קיצו כדי שלא יראה בן בנו יוצא לתרבות רעה ואין זה שיבה טובה שהבטיח שמו יתברך לאברהם. ולזה אחר שחשב בימי אברהם שהוא קע"ה שנים ונמצא נחסרו לו ה' שנים משנותיו אמר תחילה ויגוע והוא ענין המיתה הנאמר אצל כל הצדיקים ואחר כך אמר וימת אברהם בשיבה טובה כלומר זה שמת אברהם בזמן הזה הוא עבור השיבה טובה (והב' של בשיבה היא כמו בשביל שיבה) אחר שהקב"ה הבטיח לו שיקבר בשיבה טובה הוכרח למות ה' שנים קודם שלא יראה בן בנו יוצא לתרבות רעה כאמור, אבל הוא היה ראוי לחיות ק"פ שנים כחיי יצחק.

זקן ושבע. יבואר על דרך אומרם ז"ל (תענית ה':) ויהי כי זקן שמואל (שמואל-א ח', א') עדיין לא סיב כל כך מה עשה הקב"ה קפץ עליו זקנה, וכאן הנה הקב"ה רצה להשביע את אברהם אוהבו בזקנה ושיבה להיות שבע ימים במותו שיראו כל הבריות כי כן הוא עושה לאוהביו, ואכן כי היה מוכרח למות ה' שנים קודם מילוי שנותיו בשיבתו עבור עשו ונמצא שהיה שיחה בפי הבריות שאינו משביע אוהביו בשיבה טובה מה עשה הקב"ה הקפיץ עליו זקנה ושיבה כמו אם היה חי כל הק"פ שנים הראויין לו, ולזה אמר זקן ושבע שהיה נראה לכל כאילו הוא שבע בזקנה ומלאו ימיו ושנותיו.

ויאסף אל עמיו. לא נודע פירושו, ונראה שהוא על דרך אומרם ז"ל (עיין מגילה ט"ו.) אין הצדיק מת אלא לדורו ולזה אמר ויאסף אסיפה שלו אינו אלא אל עמיו על דרך (ויקרא י', ו') וכל בית ישראל יבכו את השריפה.

או יאמר על דרך ואת הנפש אשר עשו בחרן. ואמרו חז"ל (בבראשית רבה ל"ט, י"ד) אלו הגרים שגייר וכו', והם נקראים עמו ממש כמו שאמר הקב"ה למשה לך (שמות ל"ב, ז') רד כי שחת עמך ואמרו חז"ל (שמות רבה מ"ב, ו') זה הערב רב שנקראו עמו לפי שהוא קיבלם לגיירם, ולזה אברהם נאסף אל עמו אלו הגרים שגייר מעודו והלכו לעולמם ונאסף גם הוא אליהם.

ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה וגו'. לכאורה אינו מובן אומרו אל מערת המכפלה ולא במערת וגו', ואולי כי חז"ל אמרו (בראשית רבה ס"ב, ג') מי שזכה לגמול חסד לשרה זכה לגמול חסד לאברהם וכו'. והראת לדעת כי לא יצחק וישמעאל לבד היו עמו בפטירתו, ומה שלא אמר הכתוב רק יצחק וישמעאל, הוא לפי שלא נכנסו במערה לקברו רק הם כי שם אין רשות לאחר ליכנס אבל ברחוב עד פתח המערה ודאי שהלכו כולם לגמול חסד עם אברהם. ולזה אמר ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה פירוש אל המערה לא נכנסו כי אם הם אבל עד פתחו של מערה לא היו יחידים בדבר הזה. ובזה יוצדק מאמר חז"ל (בבא בתרא ט"ז:) מלמד שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו. ואם ברחוב ובשוק, הא אין מכבדין בדרכים אלא בפתח הראוי למזוזה (ברכות מ"ז.), אלא ודאי כי זה אינו קאי רק עעל פתח המערה ששם כיבד ישמעאל את יצחק והוליכו לפניו וראו כולם כי עשה ישמעאל תשובה.

מערת המכפלה. אמר המכפלה ולא מערת מכפלה לבד כי חז"ל אמרו (עירובין נ"ג.) המכפלה שנכפלה בזוגות אדם וחוה אברהם ושרה וכו', ונמצא קודם קבורת אברהם בה לא היה שייך לקרותה המכפלה כי עדיין לא נכפלה ולזה אמר מערת המכפלה כלומר שנכפלה עתה בזוגות ומה שקראה הכתוב גם קודם לזה מערת המכפלה הוא על שם העתיד כמו בכמה מקומות כידוע.

ויהי וגו' ויברך אלהים את יצחק בנו. דקדק לומר יצחק בנו ולא יצחק לבד, כי חז"ל אמרו (ברכות ז'.) בפסוק (שמות ל"ג, י"ג) הודיעני נא את דרכיך וגו' מפני מה יש צדיק וטוב לו וכו' אמר לו צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק וכו' עד צדיק וטוב לו צדיק גמור וכו'. והנה לפי תירוץ הראשון הנה גם ברשע בן צדיק מגיע לו טובת עולם הזה כי זה חילוקו מצדיק בן צדיק, שצדיק בן צדיק טוב לו בעולם הזה ועולם הבא ורשע בן צדיק טוב לו בעולם הזה לבד, ולפי זה גם ישמעאל היה ראוי לברכה ברכת עולם הזה. ולפי תירוץ השני צדיק וטוב לו צדיק גמור וכו' הנה ברשע שאינו גמור גם הוא ראוי לברכה ברכת עולם הזה וישמעאל שעשה תשובה קודם מיתת אברהם, על כל פנים כרשע שאינו גמור יחשב ומגיע לו הברכה.

ואכן כי אלה הדרכים והמדות. הנה דרכי הוי"ה יתברך מדת החסד והרחמים להיטיב גם לשאינו ראוי כרשע בן צדיק ורשע שאינו גמור אבל מדיני אלהינו יתברך ודאי שלא יטיב כי אם הראוי לטובה מכל הצדדים שיהיה צדיק גמור וצדיק בן צדיק כי אם ימצא צד אחד לא כן הרי מדת הדין מקטרג עליו. ולזה כאן חפץ הקב"ה לסלק את ישמעאל מהברכה שלא יתברך כי אם יצחק לבד כי אין לישמעאל חלק ונחלה עמו, נהג עתה במדת דינו יתברך שלא לברך כי אם הראוי לברכה מכל הצדדים. ולזה אמר ויברך אלהים את יצחק בנו כלומר נהג עתה במדת הדין שלא לברך כי אם את יצחק שהוא צדיק גמור וגם בנו לפי שהוא בן אברהם והוא צדיק בן צדיק, וכל זה הוא שלא להשרות שם הברכה על ישמעאל, כי שם הברכה הוא הכולל כל טוב שבעולם. אבל מכל מקום לך ראה מחסדי ה' יתברך עם ישמעאל שעד היום זרעו במים רבים ומלך גדול במלכי הארץ.

ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם וגו' הגר המצרית שפחת שרה וגו'. פרט הכתוב כאן כל יחוסו מה שהיה די לומר ואלה תולדות ישמעאל לבד וכבר ידענו אותו מי הוא ואיזה הוא, ואכן יאמר הכתוב כי כל תולדות ישמעאל הללו שהוליד כל כך נשיאים ונתרבה זרעו, הכל כי בן אברהם הוא וכבר הבטיח לו הקב"ה ואמר (בראשית כ"א, י"ג) וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא. ואך לפי שאמר בן אברהם שקראו על שמו מה שבאמת אינו נקרא על שמו כלל כי אם אחרי אמו כאומרו וגם את בן האמה, ואומר (שם שם, י') גרש האמה ואת בנה, כי בן הבא מן השפחה וכו' (קידושין ס"ח:). על כן פרט מי הוא ואמר אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה וגו' להראות כי בן שפחה הוא, ועוד שפחה מצרית, שאסורה לבוא בקהל ישראל כי מצרית ראשונה היתה, ואברהם לא נשאה כי אם על פי הדיבור שהיה צורך שעה להוציא פסולתו (שהיה נמצא בו מזוהמת תרח אביו שהולידו בעת נדת אמו כמו שכתב בליקוטי תורה בריש איוב) במצרית הלז בכדי שיצא יצחק זך ונקי כמו שכתבנו במקום אחר. ובזה טעו בני ישמעאל בימי אלכסנדרוס מוקדן ותבעו ירושת אביהם כמו שאמרו (בסנהדרין צא. ובבראשית רבה ס"א, ז') לפי שראו כאן פעם אחת שנאמר בן אברהם. והאמת הוא כאשר כתבנו שלא נאמר רק להראות מהיכן זכה ישמעאל לתולדות האלה מחמת שעל כל פנים זרע אברהם הוא והקב"ה הבטיחו על כך אבל מפורש אמר לו וגם את בן האמה ולא בנך רק זרעך הוא טיפת זריעתך בו אף שאינו מתיחס אחריך. אך גביהה בן פסיסא השיב להם כי ממה נפשך אנו פטורין אם כדבריכם שהוא נקרא בנו הרי ודאי גם הוא נכלל במאמר ולבני הפגלשים וגו' נתן אברהם מתנות וכו' וחילק נכסיו בחייו ואם כדברינו שאינו נכלל במאמר ולבני וגו' כי אינו בנו ממילא מסולק הוא מתורת ירושה. ולזה אמר הכתוב להלן,

אלה הם בני ישמעאל וגו' שנים עשר נשיאים לאֻמֹתָם. פירוש הן המה השנים עשר נשיאים שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם שנים עשר נשיאים יוליד ואמר לאמתם כי כולם נמשכים אחרי האם (עיין במהרש"א בחידושי אגדות סוטה מ"א: שפירש גם כן לאמתם מלשון אם) ונקראים בני האם לבד ולא בני האב ועל כן בתולדות עשו לא נזכר באלופיו לאמתם כי היה בן הגבירה ולא בן השפחה, ואך על כל פנים אינם נקראים זרע יצחק עבור שאמר הקב"ה לאברהם (בראשית כ"א, י"ב) כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק כמאמר חז"ל (נדרים ל"א.).

ועוד אפשר מה שקראן הכתוב לאמתם כי הגוים אינם מתיחסים כי אם אחרי האם ולא אחרי אביהם כי שטופי זימה המה וכל אחד נולד מכמה אבות ואיך יתיחסו אחרי האב וכמו שפירש רש"י במצרים (שמות י"ב, ל'). ונחזור לענין כי תולדות ישמעאל אינם רק לפי שהיה בן אברהם וההיפוך לזה אמר הכתוב ביצחק ואלה תולדות יצחק וגו' כי חז"ל אמרו (בראשית רבה ס"ג, ב') בפסוק (משלי י"ז, ו') עטרת זקנים בני בנים וגו' אברהם לא ניצול מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב משל לאחד וכו' עד יעקב אשר פדה את אברהם וכו'. ונמצא שכל עיקר תולדותו של אברהם מה שהוליד בנים ולא נשרף באור כשדים על ידי נמרוד, הכל הוא עבור תולדות יצחק שהוא יעקב אשר פדה את אברהם, ולזה אמר הכתוב ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, כלומר אלה התולדות של יצחק בן אברהם הם שגרמו להיות אברהם מוליד את יצחק היפוך מישמעאל שלא היה לו תולדות רק בזכות אברהם ובזה תראה ההפרש בין בן הגבירה לבן האמה שלולא תולדות יצחק לא היו באין כולם לעולם.

ואלה תולדות יצחק וגו' אברהם הוליד וגו'. כל המפרשים ראו כן תמהו מה שהודיע כאן הכתוב שאברהם הוליד את יצחק, והנראה על פי המבואר בהקדמת הזוה"ק (ב:) וזה לשונו: עאלת אות שי"ן קמיה וכו' עד אבל והואיל דאתווין דזיופא נטלין לך למהוי עמהון לא בעינא למברי בך עלמא בגין דלא אתקיים שקרא אלא אי יטלון לך ק"ר וכו' דהא אות שין אות קשוט איהו אות קשוט דאבהתן דאתייחדו בה וכו' עד כאן. ויש לומר אשר לזה אמר הכתוב (מיכה ז', כ') תתן אמת ליעקב וגו' ולהבין למה תלה האמת דוקא ביעקב ולא באברהם ויצחק, ואכן היא עבור האמור כי עיקר השקר הוא כאשר ח"ו יש ירידה להשי"ן ויש כח לאותיות ק"ר להמשיך השי"ן אצלם שתיעשה תיבותם שקר ומתגבר השקר בעולם מה שאין כן כשיפעל פעולה בעולם להחזיק כח השי"ן ותהיה במעלה עליונה ונתעלית במעלות אז אין כח לאותיות הק"ר ליטול השי"ן אצלם ונשארים לבדם אותיות ר"ק המורים על המיעוט כמאמר חז"ל ויתפרדו כל פועלי און שאין חיבור להג' אותיות ומתמעט ומתבטל השקר ויסכר פי דוברי שקר וגובר האמת בעולם מבחינת השי"ן שהוא אות קשוט כנזכר, ועל כן הנה יעקב אבינו בחיר האבות הוא המשלים לג' קוי השי"ן שאבהן אתייחדו בה כי הוא בחינת עמודא דאמצעיתא ואברהם ויצחק נכללו בו אברהם מימינו יצחק משמאלו ואז על ידו נתחזק השי"ן בתוקף רב ובחוזק ונתעלית למעלה לראש ומבטל השקר בכוחו הגדול ומגביר האמת בעולם ולכן תתן אמת ליעקב דוקא כי הוא המשלים להשי"ן להפרד מאותיות ק"ר להתחזק במדתה שהוא אות קשוט כנאמר, ועל כן כל עוד שלא נולד יעקב בעולם היו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה כמו שאמרו חז"ל (תנחומא ריש פרשה זו) כי עדיין היה השקר גובר מאוד בעולם ולא עצרה כח השי"ן להתעלות למעלה בחזקתה ונטלוה אותיות הק"ר ונתגבר אבל כשנולד יעקב אמר הכתוב ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק כלומר מיד כשהוליד יצחק תולדות בעולם ונולד יעקב מיצחק והוא בן אברהם ונשלמו השלושה אבות אז כולם פתחו פיהם והודו ואמרו אברהם הוליד את יצחק כי נתבטל השקר וגבר האמת ליעקב ולכל אחד ואחד אַמַת אֶמֶת תפסו להודות על האמת שאברהם הוליד את יצחק כאמור.

או יאמר אברהם הוליד את יצחק. כי הנה רש"י ז"ל כתב כאן (והוא ברש"י ישן) בזה הלשון: אברהם הוליד את יצחק לאחר שקרא הקב"ה שמו אברהם אחר כך הוליד את יצחק. וצריך להבין למה היה צריך להקרא אברהם דוקא בכדי להוליד יצחק וגם על מה זה הודיענו הכתוב זאת כאן. ויתכן לומר לצד ששם אברהם הוא כי אב המון גוים נתתיך וזה היה אחר לידת ישמעאל ולא כיוון הקב"ה כי אם על יעקב ועשו שהם שני גוים ישראל ואדום כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית י"ז, ו') ונתתיך לגוים. ועל כן קודם לידת יצחק שממנו יצא התולדות שני גוים יעקב ועשו היה צריך להקרא אברהם אב המון גוים לרמז זה. וכן משמע מפורש ממה שאמר לו הקב"ה (שם שם, ה') לא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך והפרתי אותך וגו' ונתתיך לגוים וגו' והם יעקב ועשו כנאמר. ולזה אמר הכתוב ואלה תולדות יצחק וגו' והם יעקב ועשו האמורים בפרשה ועל כן אברהם הוליד את יצחק דוקא לאחר שקרא הקב"ה שמו אברהם הולידו ולא קודם כי עיקר שם אברהם הוא לצד שהוא אב ליעקב ועשו כאמור.

או יאמר בדרך זה, ואלה תולדות יצחק אברהם הוליד וגו'. פירוש מעת שאברהם הוליד את יצחק היה ראוי לתולדות אלו כי קודם לידתו כבר רמז הקב"ה בשמו שיהיה ליצחק תולדות שני גוים, ובזה נכון מאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, ג') וזה לשונם: אברם נקרא אברהם יצחק נקרא אברהם דכתיב ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם וכו' ולכאורה דרש זה פלאי. ועם האמור הוא מובן כי כל עיקר שם אברהם הוא עבור אב המון גוים שהוא תולדות יצחק, יעקב ועשו. ואם כן מכל שכן שיצחק ראוי להקרא אברהם שהוא אב הסמוך ליעקב ועשו ועל כן רמז הכתוב שגם יצחק נקרא אברהם וכאומרם. ולפי זה כן יהיה פירוש הכתוב ואלה תולדות יצחק בן אברהם פירוש מחמת אלה התולדות הוא בן אברהם דוקא ולא בן אברם ועל כן גם הוא נקרא אברהם כי הן אברהם נקרא על שמם וממילא גם יצחק ראוי לזה וכנאמר. ועתה מתחיל הכתוב לספר איך שתולדות אלו נקראו גוים וגו' עד שאמר לה ה' שני גוים בבטנך וגו'.

גם יתבאר מאמר כתוב הזה בזה הדרך כי הנה ידוע מאמרם ז"ל (שמות רבה ל', ג') ואלה מוסיף על ענין ראשון ולכאורה מה שייך כאן מוסיף על ענין ראשון, ואכן לצד שסיים הכתוב בפרשה הקודמת בתולדות ישמעאל הידועים בשמם אשר לא טובים המה אמר כאן ואלה וגו' לומר שנמצא גם בתולדות יצחק לא טובים כהמה והוא עשו הרשע ועל שדבר זה הוא גנאי לצדיק יצחק שיוליד בן רשע כזה על כן סיים הכתוב בן אברהם כמו שפירש רש"י ז"ל בפרשת פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו' לפי שהיו השבטים מבזים אותו וכו' בא הכתוב ויחסו אחר אהרן וכמו כן כאן לפי שנמצא בתולדותיו מוסיף על ענין ראשון שהם בני ישמעאל והוא בזיון ליצחק אבינו בא הכתוב ויחסו בן אברהם הוא. והנה ביארנו למטה בפסוק ויהי יצחק בן ארבעים שנה וגו' אשר זה שנולד עשו כל כך ברע היה מסיגי פסולת רבקה אמנו מה שנשאר בה מזוהמת אביה ואמה וכל משפחתה שהיו אנשי רשע עיין שם, ועל כן לא הועילה תפילתה להולדת בניה כמאמר חז"ל (יבמות ס"ד.) ויעתר לו ה' לו ולא לה שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק וכו' כי היא לזוהמת רשע אביה ואמה שהיה נמצא בבטנה לא היתה ראויה להוליד כלל כי לא אמרה תורה שלח לתקלה ועל כן אפילו עיקר מטרון לא היה לה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, ה') כי נולדה באופן שלא תלד כלל למען לא יצא מצדקת הזה בנים רשעים כל כך שיכהו עיניהם עבורם ולזה גם תפילתה לא הועילה ואך יצחק שהיה צדיק בן צדיק הגם שגם בו היה עוד קצת מסיגי הגבורה שנקלט בעשו בנו מכל מקום כיון שרובו טוב היה והיה ראוי יעקב לצאת ממנו הועילה תפילתו שגלף לה הקב"ה עיקר מטרון שתלד. ולזה אמר הכתוב כי לא תקשי לך כל כך על תולדות יצחק שעשו הרשע יצא ממנו כי הן אברהם הוליד את יצחק פירוש שזכות אברהם פעל שיוליד יצחק תולדות כי אינו דומה תפילת צדיק בן צדיק וכו' ועל כן לא אמר ואברהם ילד את יצחק רק הוליד פירוש הוא גרם ליצחק להוליד תולדות אבל תפילתה לא הועילה לצד שהיא צדקת בת רשע ועל כן לרשעת אבי רבקה ואמה יצא עשו אדמוני כולו ברשע ואין ליצחק כל כך בזה.

ועוד יאמר לפי דרך זה ואלה תולדות יצחק בן אברהם כלומר שקרה לתולדות שלו כמו שקרה לאברהם בתולדות שלו שהוליד אחד צדיק ואחד רשע כן גם הוא הוליד יעקב ועשו האמורים בפרשה, ואכן אמר הכתוב אברהם הוליד את יצחק כי הנה נודע אשר על כן יצחק זרע לאברהם ולא ישמעאל כי ישמעאל אינו אלא בירורי פסולתו של אברהם אשר היה צריך להוציא זוהמתו בשפחתו וכל עוד שלא הוציא הזוהמא ההיא ממנו לא היה נקרא שמו אברהם כי היה עדיין חסר ה' אברים שאינם ברשותו ועיקרם ראש הגויה כי הוא הראש לכל התאות כמו שכתב הרד"ק בפסוק (תהלים נ"א, ז') הן בעוון חוללתי עיין שם, וכל עוד שהיה זוהמתו בו היה שמו אברם ולא היה לידת ישמעאל כי אם לזה שיצא הזוהמא בו והוא הפסולת והקליפה שקודם להפרי אבל אין זה עיקר הפרי, ואחר לידתו קראו הקב"ה אברהם שהיה שלם בכל רמ"ח אבריו ואז הוליד בדמותו וצלמו עיקר הפרי אשר זרעו בו שהוא לבד נקרא זרעו ויצא שלם ונקי, ועל כן רק ביצחק יקרא לו זרע ולא בישמעאל כי זה הוא הפרי כידוע. וכמו כן ממש בשני תולדות יצחק אף שהיו בבטן אחד ומאב ואם אחד מכל מקום עשו לא נולד אלא בשביל לשאוב את הזוהמא וכמאמרם (בראשית רבה ס"ג, ח') למה יצא עשו ראשון כדי שיצא הוא וסריותו (פירוש זוהמתו) עמו ואמרו משל לעבד שהולך לשטף את המרחץ תחילה כדי שאחר כך ירחץ המלך, ועל כן גם יצחק הוליד אחד צדיק ואחד רשע להיות הקליפה והפסולת תקדם לפרי בכדי שאחר כך יצא הפרי זך ונקי בלי שום תערובת פסולת וסיגים. ועל כן הנודר מזרע אברהם מותר בישמעאל ובעשו כמו שאמרו חז"ל (נדרים ל"א.) כי הם אינם נקראים זרע כלל וכלל כי לא באו אלא לשטף את המרחץ וכאמור, ולזה אמר הכתוב כאן ואלה תולדות יצחק בן אברהם כנאמר שתולדות יצחק הם כמו תולדות אברהם אחד הפרי העיקר ואחד פסולת הקליפה. ולמען תדע מי העיקר ומי הפסולת אמר כאשר אברהם הוליד את יצחק שבלידת ישמעאל עדיין היה נקרא אברם שלא היה על השלימות הגמור ובודאי הוא היה הפסולת והקליפה מה שאין כן בלידת יצחק היה נקרא אברהם השלם בכל אבריו והוא הפרי והטוב, וכן כאן מי שיצא ראשון הוא הוא הזוהמא ופסולת הקליפה ויעקב הוא הפרי והעיקר והוא זרע יצחק ולא אחר וכאשר סיים הכתוב ורב יעבוד צעיר, כי ברבות הימים כאשר יוגמר בישול הפרי על תיקונה אז הקליפה תפול ורוח תשאם והפרי תשאר לעד ולנצח נצחים.

עוד יתבאר מקרא קודש הזה כי הנה כבר כתבתי בחיבורנו סידורו של שבת (חלק שני דרך ג' פרק א') לבאר את המבואר הזוה"ק בכמה מקומות במדת הבינה הידוע לחכמי לב אשר היא בעצמה רחמים פשוטים רק מינה דינין מתערין להבין על בוריה שמרחמים יהיו דינין מתערין עיין שם. וכאן נבאר בדרך אחר כי נודע אשר עיקר החדוה והשמחה משמאלא אשתכח כמו שהוא בזוה"ק (חלק ב', קס"ט:) בכמה מקומות, ואף שלכאורה יפלא כי למה לא יהיה בחינת החדוה והשמחה מבחינת החסד כי הוא המשמח אלהים ואנשים מה שאין כן בחינת הדין המעניש לבני אדם והוא מדת הפורעניות, ואמנם הכל בחכמה עשה אלהינו יתברך שמו ומה רבו מעשיו כי הוא השלם בכל השלימות והוא אחד יחיד ומיוחד, וכל מדותיו מיוחדים בתכלית היחוד והיו לאחדים ממש כנודע אשר יראה שהוא גימטריא גבורה הוא גימטריא שלושה פעמים חסד הנמשך משם ע"ב שהוא שורש כל החסדים.

והענין כי נודעת לכל משכיל אשר עיקר הבריאה היה להיטיב לבריותיו ואף על פי כן כל בריאת העולמות היה בשורש הדין כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ב, ט"ו) אלא שאחר כך שיתף מדת הרחמים. ואכן ההטבה השלימה על אמיתתה אינה כי אם בחסד הבא מהדין כלומר שהדין נותן לעשות חסד לזה, כלומר להיטיב. וכאשר אמרו חז"ל (ברכות י"ז:) בפסוק (ישעיה מ"ו, י"ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה שכל העולם ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע פירוש שמגיע להם מזונותם בדין הגמור חלף עבודתם, מה שאין כן אם אחד ניזון רק מחסד נקרא צדקה שהקב"ה מיטיב עמו ברוב חסדיו שלא כראוי לו לפי מעשיו.

וידוע אשר גם קודם בריאת העולם היו נשמות ישראל נהנין ומתעדנין מזיו שכינתו ברוך הוא אשר אין שיעור וערך לנועם זיו התענוג הזה. ואמנם זה אינה הטבה שלימה לפי שהיתה מצד החסד לבד שלא היה מגיע להם שום שכר חלף עבודתם כי לא עבדו את בוראם ברוך הוא בשום דבר והוא הנקרא נהמא דכסופא וכל מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכוליה באפיה (ירושלמי ערלה פרק א' הלכה ג'). ועוד כיון שהיו כל ימיהם בטוב לא נודע להם הטובה הזה אם טובה היא אם רעה כי יתרון אור אינו אלא מן החושך כי אם לא היה שום בחינת החושך בעולם והיה הלילה כיום יאיר תמיד לא היה איש יודע שזה האור טובה הוא כיון שלא ראה וידע מעולם שום בחינת חושך והיה סבור שמוכרח להיות כך וכבר כתבנו מזה כמה פעמים וכמו שכתוב בזוה"ק (ויקרא מ"ז:) תועלתא דנהורא אינו אלא מגו חשוכא וכו' עד אמר רבי יצחק לא ידע אינש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא נמצא מאן עביד להאי מתיקא הוי אומר האי מרירא וכו' עד כאן. וכן הוא בכל הדברים שבעולם כי אם לא היה עני ואביון בכל הארץ לא היה ניכר הטבת העושר בשום אופן וכמו שלא יחשב לטובה ההילוך על עפר הארץ כיון שהוא תמידיות ונודע זאת לכל משכיל. ועל כן בעוד שהיו הנשמות מתעדנין בזיו נועם שכינתו יתברך מעודם כל ימיהם לא היו מכירין נועם תענוג הזה כי היו סבורין שכן מוכרח להיות ואין שום בחינה אחרת בעולם.

ולשני הטעמים האלה הוריד הקב"ה את הנשמות בתוך גופות בני אדם ונתן להם תורה ומצוות וצִוָם על עבודתו בכדי שישולם להם שכרם בדין חלף עבודתם. ועל כן משורש הדין נתהוה בחינת הרע בעולם בכדי שיוכל האדם בבחירתו להתמשך גם אחרי הרע וכשיתגבר על יצרו ויכוף הרע ויגביר הטוב וכמשל הזונה הנזכר בזוה"ק (חלק א', קמ"ח:) ואז בדין ישולם שכרם שלא בדרך נהמא דכסופא וניזונין בזרוע והוא ההטבה השלימה על אמִתתה. וגם כשיהיו בזה העולם ויראו ברע אשר ימצא לעושי רע, הרע הזה יבחין להם הטוב שיראו וישמחו בהטובה המגיע להם וידעו אשר זה טובה גדולה היא להם מאת ה' הטוב על שבחרו בטוב ובעבודתו. ושני טעמים האלו אחד הם, כי אפשר מטעם השני לבד לא היה עושה הקב"ה להטעימם ברע בכדי שיבינו אחר כך טובתו ואך אחד נמשך מחבירו כי עבור שהיה מוכרח לברוא הרע בכדי לשלם שכרם בדין ואז ממילא יראו ברע אשר יגיע לעושי הרע ויבינו בטובתם ויזונו בזרוע בטובה שלימה כי הקב"ה חפץ חסד הוא בתכלית, להיטיב לבריות בהטבה שלימה שאין כמוהו. ועל כן צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה (בראשית רבה ס"ו, ד') כי הן בתחילת עבודתן ודאי אשר אינם מבטלין כל כוחי הרע בתכלית, ועל כל פנים ימצא איזה שמץ מנהו ולזה תחילתן יסורין, ולבסוף כשמגברין את הטוב בשלימות על הרע וכופין לכל בחינת הרע תחת ממשלתם אז יגיע להם הטובה והשלוה לשכרן בדין. וגם אם לא יהיה להם יסורין מתחילתן לא יבינו אחר כך בהטובה המגיע להם כיון שיהיו בטובה מעת הוולדם והכל אחד כי זה נמשך מזה כאמור.

ועל כן עיקר השמחה והחדוה משמאלא הוא כי אין שמחה כיוצא מחושך לאור, וחכמינו קבעו ברכה על זה יוצר המאורות או בורא מאורי האש והכל לטובת האורה כאשר יצא מחושך כי לא שייך שמחה בדבר אשר תמיד כן הוא. ולמשל שמחת אב ואם בבנם עיקרו הוא כאשר יתרחק מאתם ולעתים רחוקות כאשר יבוא יגדל השמחה בעיניהם לאין קץ ותכלית בעת בואו, מה שאין כן בהיות הבן ביושבי שולחנו תמיד לא יוגדל השמחה כל כך. ועיקר השמחה בכל הדברים הוא, כאשר הקב"ה מתוך צרה ימציא פדות ורוחה כשיהיה האדם בצרה גדולה ואחר כך הקב"ה יוציאו מאפילה לאורה מיגון לשמחה אז תגדל שמחת האיש ההוא מאוד מאוד. וכמו כן בכל אשר נעשה כי כאשר האדם עוזב קצת מלבו דרכי ה' אז ישרה דיני אלהים על האדם להענישו ברעות המתרגשות לבוא לעולם כמו במעשה המן לישראל ותיכף כשחזרו בתשובה וישימו שק במתניהם והמתיקו הדינים בשורשן כי כשיש דין למטה אין דין למעלה (דברים רבה ה', ה'), וכאשר קבלו הדין להכנע לפני בוראם נמתק הדין והגיע להן שכרן בדין הזה לשמחם בשמחת אמת להמציאם מתוך צרה פדות ורוחה. ובימים האלו הקב"ה נותן בהם שמחה וחדוה מבחינת הדין כי הדין כלול מחסד כנזכר וכשנתגבר החסד אשר מתוך הדין אז הוא שמחת האמת והטובה השלימה ביתרון אור אשר מתוך החושך. והבן לכל הדברים הנאמרים.

ועל כן מדת הבינה היא היא תכלית הטובה השלימה המתוקנת לנו לעולם הבא ועליה נאמר (ישעיה ס"ד, ג') עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ומינה דינין מתערין כי זה הוא עיקר הטובה והחדוה העמוסה לאין קץ להיטיב אחרי הדין הן מחמת שהיא הטובה המגיע בשכר והן מחמת שהוא אחר הרע שמבחין את הטוב והבן. ועל כן היא נקראת בחינת היובל והחירות. ונודע אשר לא ימצא בחינת היובל והחירות כי אם בהיות קודם עבד והוא מבחינת הדין והפורעניות כי כל עיקרה היא בבחינת צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה והיא הטובה השלימה מכל הבחינות ועל כן מינה דינין מתערין וכאמור, ותיכף אחר כלות הדינין בהמתקתן אחר קבלת היסורין אז גבורה ג' פעמים חסד כלומר שהוא טוב על ג' פעמים מבחינת החסד לבד המגיע שלא בדין כי זה הוא תכלית החסד והטובה.

ולהבין למה דוקא ג' פעמים נראה כי אינו דומה מלך המגביה אחד משריו ויועציו ומנשאהו לכל לראש לא יכונה הטובה כי אם לטובה גדולה סתם או על ב' פעמים כי היה שר ועכשיו שר גדול מה שאין כן כרום זלות לבני אדם כשהקב"ה מגביה איש שפל ונבזה ועשאו שר גדול אז נעשה בבחינת ראש סוף תוך, כי כאשר היה בדיוטא התחתונה היה בבחינת סוף ואם היה מגביהו לשר פשוט היה נעשה כעין הבינוני בבחינת התוך ואכן כשהעלהו למעלה לראש נעשה בבחינת ראש ואין בכל הדברים כי אם בחינת ג' קוין כנודע ועל כן נקרא הטובה הזאת על ג' פעמים ולכן גבורה ג' פעמים חסד. ואפשר לזה יאמר הכתוב (איוב ל"ג, כ"ט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר. כי הנה מצד החסד לבד אי אפשר להגיע טובה לאדם כי אם על פעמיים, מבינוני לראש. אבל בטובה הבאה מגבורת אלהינו יתברך תבוא על ג' בחינת מסוף לראש. וידוע אשר שם אל הוא הרומז לבחינת החסד, חסד אל, וזה אומרו הן כל אלה יפעל אל פעמים. שאֵל לבד, שהוא בחינת החסד יפעל פעמיים לא יותר אבל שלוש עם גבר שעם בחינת הגבורה יוכל להיות הטובה על ג' מדריגות כנזכר.

ועל כן אמרו חכמינו (בראשית רבה ט', י"א לגירסת הרד"ל) בפסוק (בראשית א', ל"א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה מדת הטוב, מאוד זו מדת פורעניות. כי לא יוכר בחינת טוב מאוד שהוא תכלית השמחה והחדוה כי אם על ידי בחינת פורעניות על ידי יתרון אור מן החושך מה שאין כן בבחינת הטוב לבד שאין בזה שמחה שלימה. ועל כן יצחק הנה נודע מדתו בחינת הגבורה הקשה פחד יצחק ושמו נקרא על שם השמחה והצחוק כידוע כי אין שמחה כי אם בבחינת השמאל והפחד ועל כן אמרה שרה (בראשית כ"א, ו') צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי. כי פירשה שרה בחינה זאת להבריות שלא יאמרו כי עשה אלהים בחינת הדין בעולם ח"ו לעשות נקמה בברואיו להעניש ח"ו לא כן לא יחפוץ במות המת כי אם עבור זה נברא הדין שיתרבה השמחה והחדוה השלימה בעולם בבחינת צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה וכאשר נעשה אצלה שמנע ה' פרי בטנה עד עת זקנתה בהיותה בת צ' שנה והיה תחילתה יסורין ונצמח לה מזה אחר כך שמחה וחדוה רבה עד אין שיעור כאשר ילדה את יצחק מה שאין כן אם היתה יולדת את יצחק מימי נעוריה לא היתה שמחה כל כך בו.

ובזה רמז הקב"ה לעולמו שזה מעשה יצחק בעולם, זה הוא השמחה וצחוק האמת הבא אחרי היסורין, ועבור זה נברא הדין שהוא יצחק כנאמר. ועל כן אמרה צחוק עשה לי אלהים הנה הדין בחינת אלהים הוא עשה לי הצחוק והשמחה ועל כן כל השומע יצחק לי כלומר להיות הכל שמחין בהיות אשר ידעו בטוב אשר לא נברא הדין ח"ו להעניש כי אם להרבות השמחה והחדוה בעולם. ועוד כיוונה שרה בדבריה אלה לומר הנה ח"ו לא תקללו אותי לאמר הנה מבטן זה יצא הגבורה והפחד לעולם לא כן כי רק צחוק ושמחה עשה לי אלהים וכל השומע אדרבה יצחק לי כלומר ישמח ויודה וישבח אלי שהבאתי צחוק לעולם להראות אשר כל בחינת הדין הוא להיות על ידו תכלית השמחה והצחוק.

וזהו שאמר הכתוב ואלה תולדות יצחק וגו' והוא יעקב ועשו האמורים, ותיכף מתמה הכתוב מאין יהיה ליצחק בן רשע כזה עשו אבי אדום הלא אברהם הוליד את יצחק כי זה שהוליד את ישמעאל קודם בהיות שמו אברם נודע שיצתה זוהמתו בו מה שנתהוה בו מזוהמת תרח אביו בעת הוולדו מה שאין כן כאן אברהם הוליד את יצחק הוא אברהם השלם בכל האברים ומאין ימצא שיוליד יצחק אח עשו ליעקב, ולזה אמר הכתוב להלן ויהי יצחק בן ארבעים שנה וגו' ורומז לפי שהיה נאחז בסבך בקרניו בבחינת מוח הבינה המכוונת לארבעים כאומרם בן ארבעים לבינה אשר ממנה בא כל השמחה והחדוה והחירות, ועבור זה מינה דינין מתערין לתכלית הטובה. כן עבור זה יצא מיצחק בחינת אח ליעקב עשו הרשע שעל ידו יגיע הטובה השלימה והחדוה העמוסה ליעקב שהוא עיקר הפרי. וכאשר יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו אז והיתה לה' המלוכה ויתרבה השמחה בכל העולמות. ועיקר שמחת יעקב כשינצל מאדום הוא עשו שהוא הגלות הרביעי אז ישמח בתכלית הטובה וכשם שנקרא שמו יצחק על שם השמחה הבאה משמאל כן הוליד יעקב ושוברו בצדו להיות הרע מבחין את הטוב. והנה (מלאכי א', ב') אח עשו ליעקב, ועם כל זה (שם) ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי ואשים את עריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר. וה' יבנה ציון וערי יהודה וישראל ישכנו לעד עליה וזה הוא שמחה השלימה ככל הנאמר.

עוד יתבאר הכתוב על דרך זה כי הנה תדע אשר זה שהיה אברהם נולד בבחינת החסד הגמור הגם שהיה אז הדור מלא רשעות והיה בודאי הדין שולט בעולם ומאין יצא פתאום שיולד אחד בתכלית הטוב החסד, ואכן זה היה מוכרח להיות כך כי אם היה נולד אברהם אבינו מעורב גם מקצת שרשי דיני אלהינו יתברך לא היה יכול עמוד לפי שיצא משורש תרח שורש הרע הגמור ואם לא היה נולד מבחינת החסד בכל מכל כל לא היה יכול להכניע הרע והזוהמא שהיה מושרש בו מאביו ואמו. ותראה שאף אחר תולדתו בבחינת החסד נשאר הזוהמא בו ויצתה בישמעאל. ולכן היה מוכרח אברהם אבינו שיולד בתכלית הטוב והחסד וכולי האי יוכל לכבוש הרע תחת ידו ולהגביר הטוב. מה שאין כן יצחק שנולד בבחינת הגבורה הקשה דין החזק אם לא היה בן אברהם השלם בכל השלימות היה נולד בבחינת תוקף הדינים אשר כל הרע נאחז בהן, והיה רצועה לאלקאה ולהגביר הדינים ח"ו כעשו בנו שיצא אדום מתוקף הדינים וכולו בחינת אדום הוא שמו ומקומו ולבושו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, י"ב וע"ה, ד') הכל על תוקף הדינים אשר נולד בהן והרע הנאחז בו, ועל כן היה מלא רציחה כמאמר חז"ל (ספרי פרשה וזאת הברכה) כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא וכו', ואולם עבור שהיה בן אברהם שהיה שלם בכל השלימות ועוד שהוא תכלית הטוב והחסד כל זה הועיל לו שיקראו שמו יצחק על שם הצחוק והשמחה אשר נעשה אחר תגבורת החסד על הרע כנאמר למעלה והוא תכלית הטובה והיה מוכרח להעקד בהר המוריה הכל על רוב תגבורת הדינים שהיה בו ואחר כך נתלבן ונתקדש והיה קדוש וטהור ועם כל זה לא הועיל שלא יצא עשו ממנו כי עשו לרוב הדינים שנולד בו אף שנולד מיצחק צדיק גמור מכל מקום כיון שהדינים נאחזים בו והוא העומד בשמאלא דקדושה נשאר עשו בתוקף הרע לרוב הדינים שנולד בהן, ושטף הוא את המרחץ בשביל יעקב לקבל כל תוקף הדינים אליו שיצא יעקב זך ונקי.

ולזה אמר הכתוב ואלה תולדות יצחק וגו' פירוש יעקב ועשו האמורים בפרשה ואם תקשה מפני מה נשאר עשו ברשעו לרוב הדינים מה שאין כן יצחק, לזה אמר אברהם הוליד את יצחק לצד שאברהם הולידו והוא תכלית הטוב והחסד נתגבר הטוב על הדין ולא נעשה מהדין כי אם בחינת השמחה וחדוה צחוק שעשה אלהים מה שאין כן בעשו, ואפשר לזה כפל לומר בן אברהם אברהם הוליד וגו' כלומר כי הנה בו שתי בחינות. אחד, בן אברהם בה"א השלם בכל האברים. ושנית, אברהם בחינת החסד השלם ולצד שניהם נולד יצחק ועשה מהדין בחינת החדוה ושמחה מה שאין כן בעשו שהיה חסר בחינה אחת וכאמור.

ויהי יצחק וגו' רבקה בת בתואל וגו' אחות לבן הארמי וגו'. חז"ל תמהו (בראשית רבה ס"ג, ד') למה פרט הכתוב כל יחוסה וכבר ידענו, ומה שנראה בזה הוא כי הנה מה שטרח ויגע אברהם לשלוח דוקא אצל משפחתו להשיא אשה ליצחק ולא חפץ בבנות כנען או בבנות ישמעאל נראה שהכל היה מטעם מה שאמר הקב"ה אליו קודם הולדת יצחק ונתתיך לגוים שפירושו על יעקב ועשו, ומאז צפה אברהם שיצא מזרעו בן רשע כזה הוא עשו אבי אדום ורצה אברהם לתקן זאת כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וראה בכל כוחו להשיא לבנו צדקת גמורה ממשפחתו ואולי על ידי כח צדקת שניהם יהיה לו עזר לסייעו שלא יעבור את פי ה' ויהיה בבחינת הדין הקדוש כאשר נולד יצחק וכאשר אמרו חז"ל (ברכות י'.) על פסוק (קהלת ח', א') מי כהחכם ומי יודע פשר וכו' שעשה פשרה בין שני צדיקים חזקיהו וישעיהו וכו' אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה אמר ליה חזינא ברוח הקודש דנפקי מני בנין דלא מעלי אמר ליה את בהדי כבשא דרחמנא למה לך וכו' אמר ליה השתא הב לי ברתך אפשר דגרמא זכותא דידך וזכותא דידי והווין לי בני מעלייא וכו'. וכן היה סבור אברהם כי אולי על ידי רבקה הצדקת יגרום הזכות שלא יהיה עשו רשע ויהיה נולד גם כן כבחינת יצחק למען רבות השמחה והחדוה ולא יהיה שוט נשמע בארץ על ידו לעשות כל הרעות בעולם, ועל כן אמרו חז"ל שאברהם ויצחק סברו שבימיהם יהיה הגאלה השלימה כי סברו שהדינים יומתקו לגמרי בכח יצחק ורבקה וכולם יתהפכו לטוב וסברו כי על ידי שרבקה סביבה רשעים יתהלכון שאביה רשע ואחיה רשע ואנשי מקומה רשעים תהיה דוקא היא מסוגלת להכניע כל בחינת הדינים והרע להמתיקן בטובה כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ט:) בפסוק (שמואל ב' ח', ב') וימדדם בחבל השכב אותם ארצה אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי היינו דאמרי אינשי מניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא כי אתא רב דימי אמר ירך מתוכה מסרחת וכו' עד כאן. (פירוש לפי שהוא בא ממואב הוא נקם את נקמתם) וכן דוקא על שרבקה באתה מאנשי רשע והיא צדקת תוכל היא להכניע הרע מכל וכל, ואכן לא נתקיים מחשבתם בזה. ואפשר לצד שהיא אשה אף שהיתה צדקת גדולה מכל מקום כיון שהיה הרע כל כך סביבה מצידי צדדים, ובחינת האשה נודע שהיא מבחינת הגבורות ועל כן לא היתה יכולה להכניע רע מופלג כזה ונשאר עוד מעט עד שהיה צריך עשו לשטף את המרחץ הוא בטן אמו מכל הפסולות הנמצא מתולדות משפחתה, שיצא יעקב זך ונקי.

ועל כן אחר שסיים הכתוב אברהם הוליד את יצחק ופירשנו למעלה שעל כן היה יצחק קדוש וטהור בקדושת ה' אף שהיה מתוקף הדינים לפי שאברהם הוליד אותו שהיה תמים ושלם בכל אבריו והיה נאחז במדת הטוב וחסד, נאמר ויהי יצחק בן ארבעים שנה כלומר שיצחק נתגדל בבחינת מוח הבינה המכונת לארבעים כאשר פירשנו למעלה ונתקדש בקדושה אף שהיה כולו דין מכל מקום לא נעשה כי אם על תכלית הטוב וחדוה ושמחה כמו הבינה שמינה דינין מתערין והוא תכלית כל המאורות והשמחות, ועל כן בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי וגו' כלומר על כן כיוונו אברהם ויצחק לקחת דוקא את רבקה בכדי שבן הראוי לצאת מיצחק בבחינת הדין יהיה כמו יצחק בתכלית הטוב דין קדוש ומקודש ולכן פרט כל אלה כי הם סברו לפי שכל משפחתה בבחינת הרע תוכל הצדקת הזאת להכניע הרע ולהגביר הטוב, ואמנם אדרבה לפי שסביבה רשעים יתהלכון והיא אשה לא יכלה להכניע הרע מכל וכל ויצא עשו ברשעתו הוא עשו מתחלה ועד סוף רשע גמור.

ואף כי היינו יכולין לומר אשר זה שיצא עשו ברע כל כך לא היה מחמת רשעת משפחת רבקה רק מחמת שאחיה ואמה ברכו אותה בברכת ויירש זרעך את שער שונאיו וכדי שלא יתקיים ברכתן ויאמרו כי זה שמצליחין בניה של רבקה הוא עבור ברכתן לכן נולדו אחד צדיק ואחד רשע ואחד יעבוד בחבירו ויירש זה את זה כמאמר הכתוב ולאום מלאום יאמץ ואמרו חז"ל (עיין מגילה ו'.) אין עושרו של זה אלא מזה כשזה קם זה נופל ולא נמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים והכל בכדי שלא יקוים כאשר אמרו ויירש זרעך את שער שונאיו לזה אמר הכתוב לא כן הוא. כי הנה,

ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה'. כי לא הועיל ברכת רשע כלל וגם תפלתה שהיא צדקת לא הועיל לצד היותה בת רשע כי עקרה היא בקשיון רב שלא היה לה עיקר מטרון כלל, ובכח תפלת יצחק תפלת צדיק בן צדיק גלף לה הקב"ה עיקר מטרון כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, ה') ונעשית כבריה חדשה, והיה צריך לתפלה רבה שיהפך כעתר הזה מדין לרחמים כמו שאמרו חז"ל (שם), ועל כן ויעתר יצחק וגו' פירוש היה צריך לתפלה גדולה להפך כעתר הזה בהתפלל לנכח אשתו כי עקרה ממש בלא עיקר מטרון כלל. ולזה הנה עיניך רואות אשר ודאי לא עבור ברכת הרשע נולד עשו כי לא הועיל ברכתן לשום דבר רק כאשר נאמר לפי שכל משפחתה ואנשי מקומה רשעים היו לא היה כח בצדקת הלז להכניע כל כח הרע הזה ומזה יצא עשו הוא וסריותו עמו בכדי שיצא יעקב זך ונקי כדבר האמור.

ויתרצצו הבנים בקרבה. נודע אומרם ז"ל (שם שם, ו') כשהיתה עומדת על בתי כנסיות יעקב מפרכס לצאת וכשהיתה עומדת על בתי עבודה זרה עשו מפרכס וכו', עוד אמרו (במדרש אבכיר מובא בילקוט כאן) שהיו מריבין בנחלת שני עולמות ולכאורה המה דברים קשים להבין על בוריים אשר עודם בבטן כבר יריבו זה עם זה או לפרכס לצאת בשמעו קול התורה. ונראה שכל זה הוא לשכך האוזן בדברים הנשמעים לאזני בני אדם והכל רומז לדרך האמת על פי הנודע ליודעי סוד העיבור אשר כל עיקר בחינת העיבור הוא בכדי לדחות הפסולת וזוהמת הזרע ודם נדה מהולד בכדי שיצא הולד זך ונקי קצת ואף על פי כן אין פתיחת הקבר בלא דם כידוע לחכמי האמת, ועל כן כל ימי היות יעקב ועשו בבחינת העיבור היה יעקב אבינו מדחה בכח העיבור שהוא ע"ב רי"ו בחינת חסד וגבורה כל בחינת הזוהמא והפסולת וקיבל הזך והמבורר, ועשו הוא אדום שנולד לשפוך דמים שאב בתוכו כל הדם והזוהמא והפסולת אשר מצא כל ימי עיבורו כי דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים אשר כל מין מבקש את מינו כמו וילך עשו אל ישמעאל, כל עוף למינו ישכון, ולמה הלך הזרזיר אצל עורב וכו' כמו שאמרו רבותינו (בבא קמא צ"ב:). ועל כן אל יעקב שהיה שורש הקדושה נתלקטו ונתחברו אליו כל בחינת המובחר הזך והנקי וכל ניצוצי הקדושה הנמצא בבטן הצדקת, ולהיפך אל עשו נלקט ונתחבר כל בחינת הזוהמא ופסולת דם הנדה, שעל כן היה אח עשו ליעקב שלא יקלוט הזוהמא ביעקב ח"ו ויהיה לה מקום להתחבר ומצאתה את עשו הרשע ונתחברה אליו.

וזה שרמזו חכמינו אשר לבתי עבודה זרה היה עשו מפרכס, כי ידוע אמרם ז"ל (שבת פ"ב.) שעבודה זרה מטמא במשא כנדה ולפי שעשו שאב דם נדה על כן אמרו שהוא פירכס לבית עבודה זרה כלומר לקבל לתוכו כל בחינת הרע ופסולת הדם. אבל לבית הכנסת הרומז לבחינת כינוס ניצוצי הקדושה והטוב לזה היה יעקב מפרכס לקבל לתוכו בחינת הקדושה. ובאמת כן נעשו שעשו שטף המרחץ מכל הזוהמא ודם הנדה עד שנשאר כל בחינת הקדושה ליעקב וזה הוא נחלת שני עולמות שאמרו ז"ל כי הם הם השני עולמות זה בחינת הטוב והקדושה וזה בחינת הרע והקליפה וזה ענין ויתרוצצו לשון שבירה מלשון רצוץ את מוחו כי כל אחד שבר כל מה שעמד לנגדו שלא לקבל רק השייך לחלקו וטובתו. ויעקב בירר האוכל, והפסולת שיבר, ועשו בירר הפסולת ושיבר האוכל. ולזה אמר ויתרוצצו הבנים בקרבה כי על מה שבקרבה רצצו זה לזה, זה לקבל הפסולת והזוהמא וזה לקבל המובחר והזך אשר מדם המובחר נעכר ונעשה סוד הרחמים הרומז לקדושה.

ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך. פירוש ששאלה לנשים אחרים אם כן גם להם בימי עיבוריהם כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה בפסוק זה) רבי יצחק אמר מלמד שהיתה אמנו רבקה מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת להן הגיע לכם הצער הזה בימיכם וכו' עד כאן. ובודאי מן הסתם השיבו, לא. כאשר באמת היתה צערה גדול מכל הנשים ועל כן אמרה אם כן כדבריכם למה זה אנכי על מה אנכי סובלת צער עיבור יותר מכל הנשים על כן ותלך לדרוש את ה' לשאול מה נשתנה היא מכל הנשים שתסבול צער גדול כזה.

ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו וגו'. השיבה על שאלתה למה גדלה אצלה צער העיבור כי הנה שני גוים בבטנך כי הן אפילו עודם בבטן כבר שני גוים הן זה מובדל מזה וזה מופרש מזה וכל אחד שואב כל אשר ימצא מחלקו זה הקדושה וזה הפסולת, ועל כן אין רגע שיניח אחד השאיבה כי כל אחד ירא את פני חבירו שלא ישאב מחלקו כי לכל אחד נדמה בדעתו כשם שהוא אוהב זה החלק לפי שהוא טוב כן בודאי גם האחר אוהב הטוב הזה שאני אוהב ולכן תמיד בכל עת ורגע מתגברין שניהם לשאוב כל אשר בכוחם. והנה שני לאומים ממעיך יפרדו כלומר על ידי מעיך הם יפרדו זה לצדקו וזה לרשעו כי זה שואב הקדושה וזה שואב הפסולת ועל כן לא ינוחו ולא ישקוטו תמיד במצוי דם בטנך ולכן גדלה בך צער העיבור, מה שאין כן בשאר הנשים שאין להם אלא אחד בבטנם ולא ירא את פני חבירו אז שואב או הקדושה לבד או הרע לבד או מתערובת שניהם, ואך לא תמיד, כי ינוח ברוב העתים כי לא יקח אחר מאתו גם אחר זמן. ואפילו אם ימצא שנים בבטן האשה לא תגדל צערה כל כך כשהם שוין במעמדן ושואבין בשוה מה שאין כן אצלך שהם שני גוים וכל אחד רוצה להתגבר דוקא על חבירו כאומרו ולאום מלאום יאמץ ועל כן תמיד לא ינוחו מלשאוב את דמך ובזה גדלה בך צער העיבור.

והנה חז"ל אמרו (ברכות נ"ז:) וזה לשונם: שני גוים בבטנך גיים כתיב אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים דאמר מר צנון מחתך המאכל חזרת מהפך המאכל, ולכאורה לפלא גדול הוא מה שהיה צריך הקב"ה לבשרה על צער עיבורה שיצא ממנה אנטונינוס ורבי שלא יפסק משולחנם לא צנון ולא חזרת.

ואמנם נראה שהכל רומז למה שכתבנו למעלה, כי נודע ענין אכילת אדם אשר יש בה מדריגות שונות זו למעלה מזו גבוה מעל גבוה, ואין אנו מדברים באלו שממלאים בטנם וכריסם בכל דבר אשר ימולא פיהם בכל כוחו ותאותו וכשיראה דבר אכילה לפניו נשכח כלל מלבו יראת הבורא ופחדו ואהבתו וחוטף ואוכל בהבלעה במסירת נפשו ממש לרוות רעבון ותאות נפשו כי ירעב ללחם, וכל ימיו עוסק בכל הדברים שבעולם רק לשם זה כי אם למלאות פיהו באשר ימצא, ולא זו שממלא תאותו בכל אשר יהיה לפניו, עוד מבקש להיות אוכל למעדנים להיות בזוללי בשר וסובאי יין, ויבוטל ממציאתו בעת אוכלו אשר אם ישאלנו אדם לא יעננו ואם יקראנו אדם לא ישיבו כי נתקשר הוא ומוחו ולבו ודעתו ושכלו בתאות האכילה ההיא ועושה כל ימיו כחגים, ועל אלו מפורש בקבלה (קהלת י"ב, ו') עד אשר לא ירתק חבל הכסף ותרץ גולת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרוץ הגלגל אל הבור, ואמרו חז"ל (שבת קנ"א:) עד אשר לא ירתק חבל הכסף זה חוט השדרה וכו' עד ותשבר כד על המבוע זה הכרס ונרוץ הגלגל אל הבור זה הפרש, וכן הוא אומר (מלאכי ב', ג') וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם אמר ר' הונא ואמרי לה אמר ר' חגא אלו בני אדם שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים אמר ר' לוי וכו' לאחר ג' ימים כריסו נבקעת ונופלת לו על פניו ואומר לו טול מה שנתת בי וכו' עד כאן. ולא דיברה התורה במתים כאלו וגם אנחנו לא נדבר מהם.

ואכן אפילו באלו שנגע יראת ה' בלבם ויראו לנפשם מדברי התורה שכתוב בה (דברים ח', י"ב) פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו', ואומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו', והם רוצים בכל כוחם להכניע ולשבר כוחי תאות מורשי לבבם בעת אכלם ושתיתם, ויושבין על השולחן באימה ויראה בפחד ורעדה כיושב לפני המלך בזה השולחן אשר לפני ה'. מכל מקום מדריגות רבות נמצאין בהם ולאו כל אדם זוכה בקרב שיאכל כראוי כי יצר לב האדם רע מנעוריו ומעודו נתגדל בכל התאוות ובפרט בתאות האכילה והתאוה נתחזקה בלבבו מאד מאד וקשה לו לפרוש ממנה, ואף אם ידמה לו שאוכל לשם ה', כמה עיקולי ופשורי יש בזה כי יכול להיות שבלב הנה הוא חומד ומתאוה להאכילה בכח תאותו ולשם זה אוכל ובמוחו נדמה לו שהוא לשם ה'. וצריך לזה כמה נסיונות בפרישות דרך ארץ בכמה אופנים ולשקול במאזני לבו ושכלו אם שוה בעיניו שיאכל או שלא יאכל ויכול ללכת עתה מהאכילה לאכול למחר או אחר זה, ובעת אכילתו אוכל מעט מעט ואינו חפץ למלאות פיו במאכל ומכל שכן שלא להיות אותן אשר עודם בכפם יבלענה, וחוץ מדריגות רבות שיש בכוונת האכילה. כי אלו היודעים סודות ורזי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו על מה נתן ה' לעמו ישראל שיצטרכו לאכול והוא מעשה בהמה ואכן בכח כוונתם נעשה מאכילתם כמו קרבן במזבח ממש וכאשר הקרבן עיקרו היה נעשה להעלות הניצוץ הקדוש שבתוך הבעל חי הזה למרום שבתו למעלה להעשות בזה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ונעשה קרבן כשמו שמקרב כל המדות הקדושים ויחוד ארבע אותיות שמו הוי"ה יתברך לבחינת אין סוף ברוך הוא כי רזא דקורבנא עד אין סוף כמו שאיתא בזוה"ק ובכוונות האר"י ז"ל (בכוונת קרבן התמיד בפסוק אשה ריח ניחוח לה'), וכמו כן בכוונה הראויה בעת האכילה שגם זה לכיוון זה להעלות הניצוץ הקדוש שבתוך המאכל הזה ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה והוא מקרב כל הכוחות כמו הקרבן ממש ועל כן שולחנו של אדם מכפר עליו כמו המזבח בזמן הבית כמו שאמרו חז"ל (מנחות צ"ז.) כי הוא כמו הקרבן בכל האופנים (וכבר דברנו מזה בכמה מקומות) ומכוונים על ידי אכילתן להמשיך שפע ומזון וחיות לכל העולמות מרחיים השוחקות מן לצדיקים ומכוון בברכת המוציא להעלות ה' תתאה של הארץ אל ה' עילאה של המוציא להיות על ידי זה הארץ העליונה תתן טרף לביתה וחוק לנערותיה.

או הכוונה הפשוטה של האכילה המבואר ברמב"ם הקדוש (הלכות דעות פרק ה' הלכה א'-ג') ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן רל"א) שהיא למען הברות גופו ולחזקו שיהיה לו על ידי זה כח, אחר כך לתורה ולתפלה ולעבודה. וכמו שכתב רבינו בחיי בענין מטעמי יצחק ושאר חכמי המחקרים אשר בהתחזקות כוחות הגופניות יתחזקו כוחות הנפשיות, וכן הוא בסוד חכמי האמת כי הנשמה נהנית מרוחניות המאכל כידוע מדברי האר"י ז"ל. ואמנם אחר כל הכוונות עיקר הכוונה הוא בלב, ובוחן לבות הוא יודע אם אינו אוכל כי אם לשם ה' לכוונה זו או לכוונה זו, ואם אין עתה באכילה הזאת דרך לשם ה', אינו אוכלו בשום אופן. ובוחן עצמו בכמה בחינות שונות אם אינו מכוון גם כן להנאות תאות לבו.

ושלימות בחינה זו לא ימצא כי אם ברוב העתים וימים ושנים אשר יעברו על האדם בביטול כל כוחותיו ותאוותיו באמת, ומכניעם ומשברם כולם, ובעת אשר ירעב דוקא לא יאכל, ויאכל מעט דמעט לכח גופו לבד. וברבות הימים אפשר לבוא לידי שלימות בחינה זו שלא יהיה מאכלו בשום אופן לדבר אחר כי אם לשם ה', ואינו מרגיש במאכלו שום הנאה גופנית בגשמיות המאכל כי אם מה שנהנית נשמתו מרוחניות המאכל. וכאשר מצינו ברבינו הקדוש (כתובות ק"ד.) שקודם פטירתו זקף עשר אצבעותיו למעלה ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך וכו' ולא נהניתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה. כי מרוב קדושתו מה שהיה מקדש ומטהר עצמו בכל ימיו והכניע ושיבר כוחי תאות מורשי לבבו, ומחמת רוב האימה והפחד שהיה לו בעת יושבו על השולחן אשר לפני ה' לא היה יכול להנות כלל מכל דברי עולם הזה והיה אצלו האכילה כמו שארי מצוות התורה אשר לא להנות ניתנו.

ונמצאת למד מכל זה אשר יוכל להיות שנים שיושבין על שולחן אחד ואוכלין מלחם אחד ותבשיל אחד והמה רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב אצל זה נעשה מאכלו כקרבן עולה וכליל וגורם נחת רוח גדול מופלג לאבינו שבשמים והוא לא נהנה כי אם מה שנהנית נשמתו מרוחניות המאכל, ואצל זה אף אם הוא גם כן במדריגה המעולה מכל מקום ערך שולחנו ואוכל לחמו הוא למלאות רעבון נפשו ולחזק כוחות הגופניות, רק שתוכן כוונתו לשם שמים גם כן. אבל הוא מופרש ומובדל מהראשון כרחוק מזרח וכו' ממש מרחק הנשמה מן הגוף, זה אינו חושב וחומד ומתאוה כי אם לחיזוק הנשמה לקרבה לקונה לא זולת, וזה חומד למלאות תאות הגוף.

ובזה אפשר לתרץ קושיות התוספות שם בעבודה זרה (י"א.) שכתבו על הא דאמרינן שלא פסקה מעל שולחנם לא צנון וכו' וזה לשונם: ואף על גב שרבי לא נהנה מן העולם אפילו באצבע קטנה מכל מקום אוכלי שולחנו היו רבים עד כאן. ולדברינו בלא זה ניחא כי יוכל להיות שיאכל האדם כל מעדנים ומטעמים שבעולם ולא יהנה מהם כל עיקר מרוב הפחד והאימה ושבירת התאוה בימים רבים כאמור.

ואנכי לא זכיתי להבין דברי קדשם כי האם אפשר שרבי לא אכל כל ימיו והיה מתענה או לא בא אל אשתו מעודו והרי היה לו בנים ומוכרחים אנו לומר שבודאי עסק בכל דברי העולם כבני אדם רק שלא נהנה מהם. והדמיון לזה הוא כמו שאמר רבי אליעזר (נדרים כ':) ודומה עלי כמי שכפאו שד. הרי שלא היה רצונו בשום אופן לתאוה ולא היה חומד ומתאוה אליה כלל כי היה מאוס אצלו בתכלית המיאוס כי הנה תאות אשה לחמת מלא צואה דימוה חז"ל (שבת קנ"ב.).

והאדם שמעלה זאת במוחו ושכלו כמה פעמים אחר שבירת תאותו באמת הרי נעשה אצלו זאת מאוס בתכלית המיאוס ואינו עושהו כי אם בעל כורחו בדוחק כמי שכפאו שד ממש לשם מצוה. וכן בתאות האכילה כי מי שמעלה על לבבו את הנעשה מהאכילה אחר אוכלו טינוף הצואה המוסרח ודאי יבוש ויתבייש מעצמו אל מי הוא חומד ומתאוה כמו שכתב בזה בשל"ה הקדוש, ועל ידי זה יוכל להיות האכילה אצלו ממש כמי שכפאו וכו' בכדי לעובדו יתברך על ידי זה להעלות הניצוץ שבתוכו למעלה, ולא יהנה מגשמיותו כלל וכלל אך אין הכל זוכים לזה כנאמר.

והראת לדעת בזה כי רבי אף שלא נהנה כמלוא אצבע קטנה מהעולם הזה מכל מקום הושוה שולחנו לשולחן אנטונינוס המלך ובשניהם לא פסק לא צנון וכו' והם דברים המועילים להמאכל כלומר שעל ידיהם מתאוה האדם לאכילה ואינו קץ במזונו, ואמנם כי שני גאים המה ומתפרדים זה מזה למרחוק רבי הרחיב שולחנו בכדי לברר בזה כל בחינות ניצוצי הקדושה עוד ועוד וכל האכילה היה קדוש וטהור לעובדו יתברך עבודת אמת על ידי הטוב לבד, ואנטונינוס הרבה שולחנו שולחן המלך להנות מגשמיות הדברים ההם ואף שמלך כשר היה והיה בו יראת קונו מכל מקום להיותם דברים המתאוים הִרְבּה בהם כיד המלך.

וזה הכל הוא תשובה על שאלת רבקה בצער העיבור כל כך, והענין הוא עבור שאיבת הדם זה לצדו וזה לצדו כאמור. ואמנם שהיה קשה לרבקה על שתי הבחינות. אחד, כי יעקב הנה הוא קדוש מבטן ואיך יתאוה כל כך לשאיבת הדם אפילו הטוב הרי הוא כמין מזון להילד ואיך יחמוד יעקב למזונו כל כך שהוא כעין תאוה הגשמיות. וגם על עשו שהוא שואב דם הרע, יתמה לה איך יתאוה אדם כל כך לרע לשואבה, הרי הרע רע הוא מאד. ובפרט אצל רבקה הצדקת שלא יעלה בשכלה כלל שיתאוה אדם לרע. ולזה הראו לה שני גוים בבטנך וגו' זה אנטונינוס ורבי וכו'. כי נודע (ילקוט ראובני בפרשתנו) אשר רבינו הקדוש היה בו ניצוץ נשמת יעקב אבינו כידוע ואנטונינוס היה מבני בניו של עשו, ומהם ראה והבין. כי הנה רבינו הקדוש לא נהנה כל ימיו מעולם הזה כלום ואף על פי כן שולחנו היה מרובה כשולחן המלך ובצנון וחזרת וכו' דברים הממשיכין האדם לאכילה, כי לא עסק בזה רק לצורך עבודת גבוה ועשה בזה קישוטין לשכינה ביותר ויותר, החשובים מאוד לפניו יתברך יותר מקישוטין הנעשין על ידי תורה ומצוות כאשר כתבנו בזה במקום אחר. ועל כן אף אתה אל תתמה על החפץ בשאיבת יעקב אבינו דם הטוב כי היא עבודה גדולה וחשובה לא לשם התאוה כלל וכלל. והנה אנטונינוס הגם שמלך כשר מאוד היה ושימש את רבי, ובודאי עבד בכוחו למאס תאות האכילה והיה ראוי להתרחק מכל עניני השולחן ודאי הוא לא הגיע למדריגת רבינו הקדוש שלא יהנה כלל וכלל. ובמקום שנהנה הרי חסר הוא, כי ראוי לחסרו ככל אשר יוכל. ועל כל פנים היה שולחנו רב וגדול ובצנון וכו' להמשיך הלב לאכילה כי זה עיקר גידול האדם ואי אפשר בלעדו, ומכל שכן עשו הרשע שיתאוה לרע בכל כחו וחמדת תאותו. והנך רואה ברבי ואנטונינוס, ששניהם לפי הנראה, בשלוה ואגודה אחת ושולחן שניהם שוה, מכל מקום שני גאים מיקרו, אין גאותו של זה כגאותו של זה ואין זה אוכל מה שזה אוכל הגם שאכלו מפת אחד ממש. וכן יעקב ועשו בבטן אחד הם וממזון אחד הם ניזונים מכל מקום הם ממעיך יפרדו זה מתפרש לתומו ואינו שואב רק הטוב וזה מתפרש לרשעו ואינו שואב רק הרע ובזה גדלה בך צער עיבורך.

ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר. הנראה בפירושו כי נודעת לכל משכיל אשר כל עיכוב ביאת משיחנו תלוי ועומד עד בירור הטוב מהרע מה שנתערב במיתת מלכין קדמאין ובחטא אדם הראשון ובשארי עוונות שנתערב הטוב בהרע ורע בטוב וכל עוד שלא יתברר לגמרי הטוב מן הרע והרע מן הטוב שיהיה הטוב כולו טוב והרע כולו רע לא יוכל להיות הגאולה בשלימות כי זה כל ענין הגאולה שיגאל הטוב מן הרע, וכאשר במצרים אשר לא נגאלו עד שביררו משם כל הניצוצות הקדושות לגמרי ונאמר בהם (שמות י"ב, ל"ו) וינצלו את מצרים ואמרו חז"ל (ברכות ט':) שעשאוהו כמצולה שאין בה דגים. שלקטו כל הטוב והקדושה, ועל כן נאסר החזרה למצרים כידוע מכתבי האר"י ז"ל. ועל זה אמר הכתוב (בראשית כ"ט, ח') עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן. כי ידוע שהיצר הרע, והרע, נקרא אבן מכשול כאומרם (קידושין ל':) אם אבן הוא נימוח וכו' ובית המקדש נקרא באר כמאמר חז"ל (עיין בראשית רבה ע', ח') בפסוק (בראשית כ"ט, ב') והנה באר בשדה. והיא נקודת בחינת המלכות אשר ירדה להתערב בכל דבר ודבר אפילו בקליפה הקשה בסוד הכתוב (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה. כי אם לא היה לה חיות קצת מבחינת הטוב שבקדושה לא היתה מתקיימת אף רגע והיתה כלא היה וכל עיקר בריאת יש מאין הוא על ידי אותיות התורה שכולה טוב רק שנתערבו ברע כרצון הבורא בכדי להיות שכר ועונש כידוע, ועל כן כאשר יגלל אבן המכשול הוא הרע והקליפה מעל הבאר בחינת ניצוצי הקדושה מבחינת המלכות ויאספו כל העדרים כל אשר נעדר מהקדושה יאסף ויקבץ בבחינת הבירור טוב לבד ורע לבד ואז והשקינו הצאן צאן קדשים שה פזורה ישראל שמֵי ישע ישאבון מבאר מים חיים ויהיה הגאולה השלימה.

וידוע אשר כל בירור הטוב מהרע הוא באדם כאשר האדם מברר עצמו לבחור בטוב ולמאוס ברע כן נתברר בשורשו שורש הקדושה מן הרע ונתברר הטוב לבד והרע לבד. ומיום בריאת העולם ועד עתה הכל נתברר במעט מעט בכח התפלה והתורה ומעשי המצוות וכל אדם יש בו כח שניהם הטוב והרע וכפי כוחו מברר עצמו מן הטוב. ועל כל פנים לעת עתה קודם העת כולם מעורבין, ואף בצדיק הגדול האמיתי ימצא מעט מן המעט רע מעורב בו שעל זה אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז', כ') כי אדם אין צדיק בארץ וגו' וכן ברשע הגמור אי אפשר שלא יהיה בו מעט טוב מעורב ואפילו באומות העולם ימצא מעט מן המעט מן הטוב כידוע. ואכן בעת ביאת משיחנו שיתחיל הבירור והתיקון האמת אז יתברר הטוב לטובו והרע לרשעו וימצא בישראל צדיקים גדולים אשר נחה עליהם רוח ה' לרוב מאוד, ולהיפוך באומות העולם או רשעי ישראל אותן שאין להם חלק באלהי ישראל רשעים גדולים למאוד, כי יתבררו זה יטול רק חלק הטוב ויהיה כולו טוב וזה יהיה כולו רע. והצדיקים כאשר ישליכו רעתם מנגד, יקבלוהו הרשעים להיות לחלקם. ולהיפך, מעט הטוב הנמצא ברשעים ישליכו אותו מנגד, והצדיקים יקבלוהו היות לחלקם וכמאמר חז"ל (חגיגה ט"ו.) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. ולכאורה קשה מי מפיס להיות הצדיק הזה נוטל חלק הרשע הזה ודלמא צדיק אחר יטלנו וכן ברשע מי מדד בשעלו איזה חלק גיהנם יטול של צדיק זה או של זה.

ואכן ידוע מסוד גלגול הנשמות אשר נשמה אחת תבוא בכמה אנשים. וכמו נשמת הבל, שמשה רבינו ע"ה לקח הטוב מהבל. ובלעם, הרע וכדומה. והנה אף שמשה לקח הטוב, מכל מקום היה מעורב ברע, רק שמשה הפכו לטוב. וכן ברע של בלעם היה מעורב טוב והוא השליך הטוב ובחר ברע הכל כידוע. ולאו דוקא בגלגולי נשמות כן אפילו בנשמות החדשות ימצאו שני אנשים משורש אחד זה מהחסדים וזה מהגבורות זה מהטוב וזה מהרע וכל אחד כלול מחבירו, ובצדיק ורשע הזה שהם משורש אחד הנה כאשר הרשע יבחור ברע וישליך הטוב, זה הטוב לא יקבל שום אדם אחר כי אם הצדיק הזה שלקח הטוב בשורשו, הנה זה מעט הטוב ימשוך אל שורשו ויגיע אל הצדיק הזה. וכן הצדיק הזה כאשר יבחור בטוב וישליך רעתו מנגד, זה הרע לא יקבל כי אם הרשע הזה שהוא משורש זה הרע. ועל כן אמרו זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. חבירו דייקא, מי שהוא חבירו משורש אחד עמו נוטל גם הטוב שלעומתו ברשע וכן להיפך. ועל כן בעת ביאת משיחנו הנה הרשעים יתבררו לרע לבד וישליכו הטוב ויקבלוהו הצדיקים ועוד יתחזק על ידי זה הטוב בצדקו והוא ישליך מעט הרע והרשע יקבלהו ויתרחקו זה מזה כרחוק מזרח ממערב זה צדיק לבד וזה רשע לבד.

וזה שאמר לה הקב"ה ולאום מלאום יאמץ כלומר כאשר יאמצו זה מזה, זה יקבל חלק הטוב מחבירו וזה יקבל הרע ויעשו שניהם אמוצים זה חזק וגדול בתומו וצדקתו וזה גדול ברשעו אז ורב יעבוד צעיר כתרגומו ורבא ישתעביד לזעירא, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וישמחו השמים ותגל הארץ ואז יקוים בפרוח רשעים כמו עשב וגו' להשמדם עדי עד כי כל זה עיקר מפלתן במה שיתגדלו ויפרחו כמו עשב ויחזקו ברשעם וברעתם בתכלית עד בלתי הותיר לו שריד ופליט מהטוב, ואז להשמדם עדי עד כי זה הוא התיקון השלם וראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן ויעבור והנה איננו וירם קרן ישראל ורב יעבוד צעיר. לוּ חיש יהיה.

וימלאו ימיה ללדת וגו'. צריך הכתוב להודיע כי מלאו ימיה לפי שאצל תמר כתיב (בראשית ל"ח, כ"ז) ויהי בעת לדתה שלא מלאו ימי העיבור וילדתם לז' חדשים לפי ששניהם צדיקים היו וביררו רק הטוב לבד ולא הרע ולפי ששניהם ביררו נגמר הבירור יותר מהר והולידה אותם לז' מה שאין כן כאן שהיה אחד צדיק ואחד רשע וכל אחד בירר דבר אחר זה הטוב וזה הרע והיה כמו בשאר נשים המתעברים מאחד ולא נגמר הבירור כי אם אחר שמלאו כל הימים תשעה חדשים שלימים.

והנה תומם בבטנה. נראה שגם עבור זה כתיב תומם חסר בלא אל"ף כי הנה כל עוד שלא מלאו ימיה ללדת היה לה צער עיבור גדול למאוד וכאשר כתבנו למעלה לפי ששאבו שניהם מדם בטנה כל אחד לפי כוחו זה הטוב וזה הרע ועל כן ויתרוצצו הבנים בקרבה שכל אחד לא הניח לחבירו לשאוב מחלקו ואולם אחר שמלאו ימיה וכל אחד כבר שאב כל הצריך אליו, הגם שכבר נתעכבו עוד איזה ימים לכל חד כדאית ליה בזמן העיבור או רע"ג ימים או פחות (כדאיתא במסכת נדה ל"ח.) מכל מקום לא רצצו עוד זה את זה והיה תמים ושלום בבטנה שלא היה לה עוד צער העיבור כל כך, ולזה לא אמר הכתוב ויהי בעת לדתה כאשר גבי תמר ושאר מקומות רק וימלאו ימיה ללדת והנה תומם בבטנה כשרק נתמלאו הימים אף שהיו עוד בבטנה הנה כבר נעשו תמים ושלם כאחד ולא רצצו זה לזה.

ויצא הראשון אדמוני וגו'. כתיב ויצא ולא ותלד כמו בשארי מקומות להורות שיצא מעולמו כמאמר חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ג') בפסוק (ויקרא כ"ד, י') ויצא בן אשה ישראלית וגו' רבי לוי אומר מעולמו יצא וכו'.

הראשון אדמוני. פרט הכתוב סימנו שהיה אדמוני לומר שלא היו צריכין לקשור על ידו השני לאמר זה יצא ראשונה כי היה ניכר בסימן הטוב מי הוא כי היה אדמוני שופך דמים ובזה הכל ידעו כי הוא הנקרא אדמוני בעל שעיר בסימניו. והנה חז"ל אמרו בזה (בראשית רבה ס"ג, ח') בזכות ראשון אני נגלה לכם ראשון ופורע מן הראשון וכו' ונראה דדקדקו זאת מה' היתירה שהיה יכול לכתוב ויצא ראשון אדמוני וגו' וכתיב הראשון בה"א הידיעה לומר כאן יצא הראשון הידוע שעתיד מי שכתוב בו אני ראשון להפרע מהראשון הזה בראשון לחדשי השנה.

אדמוני כולו כאדרת שער. מלת כולו לכאורה מיותר, ואמנם ידוע מעשה שמובא בגמרא (שבת קל"ד.) בנתן הבבלי שהובא לפניו תינוק למול והיה אדום ואמר המתינו עד שיבלע בו דמו וכו' ופירש רש"י עדיין הדם עומד בין עור לבשר וצריך להמתין שיובלע דמו, ועל כן אף שיצא עשו אדמוני היו יכולין לסבור שעדיין לא נבלע דמו אבל אחר כך כשיובלע דמו לא יראה אדום, לכן אמר אדמוני כולו שהיה כולו אדום מבית ומחוץ אדמימות הטבע שלא מחמת הדם, לסימן שיהיה שופך דמים והא ראיה שהיה כאדרת שער ויקראו שמו עשו שנעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה ומזה מוכח שלא היה האדמימות רק כנראה לעינים כי אם אדום כולו מבית ומבחוץ. ולפי זה תיבת כולו חוזר לפניו ולאחריו לומר שהיה אדמוני כולו וגם כולו כאדרת שער אשר מזה מוכח שהיה אדום בשלימות ולא רק נראה לעינים.

וגם יאמר אדמוני כולו לא כאדונינו דוד המלך ע"ה שכתוב בו (שמואל א' ט"ז, י"ב) אדמוני עם יפה עינים שהיה שופך דמים על פי סנהדרין כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, ח') אבל זה אדמוני כולו שכולו אדום שופך דמים אין מבחין בין חייב לזכאי, אורב לדם, יצפון לנקי חנם.

ובדרך רמז נראה שהכתוב מרמז בזה כל מהותו של עשו ומה שיהיה בעולם על ידו, ואמר ויצא הראשון פירוש מי שהוא ראשון לקבל עולמו בבחינת הרשעים שתחלתן שלוה וסופן יסורין כן עשו ואומתו תחלה שלוה לקבל עולם הזה בכדי לאבדו לעולם הבא וגם עולם הזה נקרא ראשון מתתא לעילא לעולם הבא. והוא אדמוני כולו שהוא המוכן לכל האדמימות והדינים שיעשה לישראל בעולם הזה כי ישראל הם בהיפוך בבחינת צדיקים תחלתן יסורין בעולם הזה וסופן שלוה, והוי אשור שבט אפי כי האומות הם המוכנים להיות שבט אפו של הקב"ה שיצערו לישראל בצרות אחר צרות בזוזי ובזוזי דבזוזי, והוא כולו כאדרת שער כלומר שהצרות שיבואו מאתו רבו כמו רבו כשערות ראש כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ס"ט, ה') רבו משערות ראשי וגו', אשר אין סופר ומונה. ויקראו שמו עשו פירוש שהכל יאמרו כי הוא כבר עשה לישראל יותר מהמגיע להם כי אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה, ודי בזיון וקצף קבלו ישראל, ולקתה בכפלי כפליים על חטאתיה. אז ואחרי כן יצא אחיו שיצא מכל צרותיו אשר הגיעו, וידו אוחזת בעקב עשו פירוש אשר בסוף הימים תגדל יד ישראל עליו ועתיד הקב"ה לפרוע ממנו בעקב על כל אשר עשה לישראל, ודם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו.

ובזה נראה לפרש מאמר חז"ל אחד פלאי (בראשית רבה ס"ג, ט') הגמון אחד שאל את רבן גמליאל, אמר לו מי תופס מלכות אחרינו הביא נייר חלק נטל קולמוס וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו אמרו ראו דברים ישנים בפי זקן חדש להודיעך כמה צער היה אותו צדיק מצטער עד כאן. ורבים ראו כן תמהו ונדחקו בפירושו. ואמנם נודע אשר זה הגלות האחרון שאנו בו לא נודע קיצו לשום אדם כמאמר חז"ל (מדרש שוחר טוב ט', ב') אם יאמר לך אדם מתי קץ הגאולה אל תאמן, ליבא לפומא לא גלי פומא למאן גלי, ואף יעקב אבינו ודניאל שידעו הקץ אמרו חז"ל (שם ל"א, ז') שנסתם מהם. ועיקרו תלוי בכתוב הזה אשר נאמר ויצא הראשון אדמוני כולו שהוא אחר שיצאו כל הדינים והסיגים וימתקו כולם, והרע יכנע ויתבטל, והטוב והקדושה יתגבר למעלה למעלה ויתבררו כל הניצוצין וכל הנשמות העשוקים בקליפות אז בא יבוא משיח צדקינו ויגאל אותנו, כי זה עיקר הגאולה כאשר יגאל הטוב מן הרע וכל הנשמות וניצוצי הקדושה יצאו ויתבררו מגלות הקליפות אז גם הגופים יצאו ויגאלו בגאולה השלימה שאין אחריה עוד גלות כי הרע יוכנע ויתבטל מכל וכל. ואמנם אמר הכתוב (ישעיה ס', כ"ב) אני ה' בעתה אחישנה ואמרו חז"ל (סנהדרין צ"ח.) זכו אחישנה וכו' כי ודאי אשר על ידי תשובה ומעשים טובים יתבררו הנשמות והניצוצין במהרה ויתמהר קץ הגאולה ואכן גם על ידי קישוי השיעבוד ועול הגלות והצרות מתבררין אלו הניצוצין ביותר מהר כאשר במצרים שהקב"ה חשב את הקץ לעשות שהכביד עול מצרים עליהם בחומר ובלבנים ובכל עבודה עד שנגמר הבירור בק"ץ שנים קודם הזמן, כי רד"ו עשו במצרים וק"ץ, עולה ת' שנים שנגזר הגזירה עליהם, כי על ידי הצרות והיסורין נשבר מטה רשע, והקליפות נכנעין ומתבטלין וניצוצי הקדושה מתבררין. ואך הקב"ה לרוב רחמיו וחסדיו מאריך ימי הגלות בכדי שיצאו הקללות והדינים במעט מעט שיוכלו לסבול, ונאמר (דברים ל"ב, כ"ג) חצי אכלה בם, שרעתם הוא בדרך החיצים שנופלין זה אחר זה ולא בבת אחת, וכמאמר חז"ל (עבודה זרה ד'.) משל למלך שהיה נושה בשני בני אדם שונאו נפרע ממנו בבת אחת אוהבו נפרע ממנו במעט מעט ועל כן הקב"ה ברוב חסדיו פוקד מעט מעט עד שיכלה כל החיצים ואז ידין ה' את עמו ועל עבדיו יתנחם.

ולזה אמר הכתוב ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער שהאדמימות והדינים יוצאים כשער הראש הדקים ומרובין למאוד כן הדינים מעט מעט על זמן ארוך שיוכלו ישראל לסובלם עד ויקראו שמו עשו שיאמרו הכל כי כבר עשה בישראל כל אשר חפץ וקבלו כל הקללות והארורין ואז ואחרי כן יצא אחיו וגו'.

והנה ההגמון הזה ששאל את רבן גמליאל מי תופס המלכות אחרינו ודאי שהיה יודע מביאת משיח ולצעורי קא מכוון לומר שאם יאמר לו שישראל יתגברו עליהם אז יעליל עליהם ויצערם עוד בצער אחר צער על מה שמצפים להיות ידם רמה וישבר קרנות גוים ועל כן הביא רבן גמליאל בחכמתו נייר חלק והתחיל לכתוב באמצע הדבר ואחרי כן יצא אחיו והניח חלק מקודם להראות אשר בכיוון אינו מתחיל מראש הכתוב ויצא הראשון אדמוני וגו' כראוי, לומר אשר קץ הגאולה לא ניתנה דוקא בהכרח לזמן ארוך ושיהיה כל הדינים כולו כאדרת שער מעט מעט רק אם יגיע לישראל צרות תכופות זה אחר זה, תתמהר בזה הקץ וכל מה שהאומות מצירין לישראל יותר יחיש הקב"ה קץ גאולתם, וכאשר בסוף הימים שח"ו ח"ו אם לא יזכו ישראל יעמיד עליהם הקב"ה מלך כהמן שיקבלו כל הקללות בפעם אחת. וכן עד ביאת משיח כל מה שהאומות מצירין יותר לישראל כמאמר הכתוב (זכריה א', ט"ו) והמה עזרו לרעה, ממהרין בזה גאולתם. ולכן לא כתב לו זה הקודם, כולו כאדרת שער, רק התחיל ואחר כך יצא אחיו שאינו תלוי כי אם בכלות הדינים וכאשר יכלו הדינים הן ברבות הימים והן על ידי קישוי השיעבוד יגאלו ישראל, רמז בזה לההגמון במה שמכוון אשר לפי מעשיו שהוא מצער לישראל ביותר, היה ראוי להיות תיכף יבוא משיח צדקינו אם היו כל ישראל תחת ידו. ובזה השאלה שהוא מכוון לשאול בכדי שיצער עוד ישראל על התשובה כי בזה יגרע ויקלקל לעצמו, שעל ידי דחיקת הצער יחשב הקץ לבוא מקודם, ועל כן הננו בידך כל אשר תחפץ עשה כי היא טובה לנו. ועל כן סיימו חז"ל להודיעך כמה צער היה אותו צדיק מצטער הן בתשובה הזאת שהשיב לו שיעשה כל אשר לבו חפץ לעשות בישראל, והן צער אשר הגיעו מקודם מההגמון הזה שהשיבו אשר לפי מעשיו ראוי תיכף משיח לבוא, כי זה שורש כל הצער והדינים והיסורין המגיעין לישראל הכל אשר על ידי זה יושבר ויוכנע ויבטל כל כוחות הרע וניצוצי הקדושה יעלו למעלה למעלה ואז ועלו לציון מושיעים אמן.

ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. נראה לומר בזה על פי מה שמבואר בזוה"ק שמשה רבינו ע"ה לקח מתנה משר של אדום שיהיה רשות לישראל לדון ד' מיתות בית דין, ונודע אשר מי שעושה מעשה השייך לחבירו נקרא הולך בעקבו ולזה אמר הכתוב ואחרי כן יצא אחיו וידוע אשר אחיו לא יעשה כמעשהו להיות שופך דמים ואף על פי כן וידו אוחזת בעקב עשו פירוש רשותו גם להלוך קצת בעקב עשו לדון לחייבים בארבע מיתות בית דין לשפוך דמיהם ארצה כעשו.

גם יאמר ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת וגו'. בשביל שאחר כך יצא אחיו ומוכח מזה שהוא היה ראשון ליצירה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, ח') משל לשפופרת הנכנסת ראשונה תצא אחרונה וכו' ועל כן וידו אוחזת בעקב עשו להראות לכל אשר בדין מעכבו וכי הוא הראשון ליצירה ועל כן ויקרא שמו יעקב ואמרו חז"ל (עיין רש"י כאן) הקב"ה קרא אותו יעקב או אביו, זה הכל למען ידעו כל הדורות הבאים אחריהם כי הבכורה של יעקב הוא בדין האמת כי הוא הראשון ליצירה ואחר יציאתם לאויר העולם היה יעקב מעכבו לזכרון כי הוא היה צריך לצאת תחילה אם לא מחמת השפופרת שפיה קצרה שבהכרח הנכנס ראשון יצא אחרון כאמור.

עוד יאמר ויקרא שמו יעקב על שם העקב כי הן הצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה כאומרם ז"ל (בראשית רבה ס"ו, ד') ולזה הקב"ה קרא שמו יעקב לומר הצלחתו הוא בעקב ובסוף לא בתחילה.

ויצחק בן ששים שנה בלדת אוֹתם. צריך לדעת על מה זה מודיענו הכתוב שנות יצחק כמה היה בלדת יעקב ועשו, ואכן הנה כבר כתבנו למעלה בפסוק ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וגו' אשר כל מה שעשה אברהם אבינו כל הטרחות ויגיעות האלה לחפש דוקא לקחת אשה לבנו ממשפחתו ולא חפץ בבנות ענר אשכול וממרא וכדומה, הוא לצד ששמע מהקב"ה שאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע והבין אשר ביצחק ולא כל יצחק כאומרם ז"ל (נדרים ל"א.), וידע אשר יצא עוד מיצחק איזה בן לא טוב וסבר אברהם שיתקן זה כי הכל בידי שמים וכו' וביקש דוקא אחר רבקה הצדקת כי אולי על ידי זכות יצחק וזכות רבקה לא ימצא פסולת בזרעו כמאמר חז"ל (ברכות י'.) שאמר חזקיה לישעיהו הב לי ברתך אולי על ידי זכותא דידי ודידך הוין לי בנין דמעלי וכו', ואכן כל זה לא הועיל כי הן אמת אשר אפשר ביצחק לא היה עוד שום פסולת וזוהמא כי כבר יצא זוהמת אברהם בישמעאל, ומעת הגמל את יצחק אמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ג, י') שנגמל מיצר הרע ואחר כך נתקדש בהר המוריה, ואך רבקה אמנו מצד שהיה אביה רשע ואחיה רשע וכל משפחתה רשעים, והיא אשה בחינת הנוקבא המלאה דינים לא יכלה להתגבר כל כך על כל הרע הזה והיה נמצא בה עוד איזה זוהמא ופסולת מאביה ואחיה, ונודע אומרם (בבא בתרא ק"י.) רוב בנים דומין וכו' וכמו שכתב הרב הקדוש בעל אור החיים זללה"ה ועל כן הוכרח לצאת ממנה עשו הרשע לשטף בטנה לשאוב כל הזוהמא והפסולת, שיצא יעקב נקי וזך מכל וכל ועל כן היה נמצא בעשו נשמות מתוקנים היטב כמו נשמות שמעיה ואבטליון ושאר גירי צדק הבאים מאתו כי זה היה מכח יצחק אבינו שהניח קדושתו בו.

ובזה נראה ליתן טעם על מה שאהב יצחק את עשו ואיך סלקא דעתך שיאהב יצחק לשונאי ה' וכתיב (תהלים קל"ט, כ"א) הלא משנאיך ה' אשנא וגו'. ואכן ידוע מה שאיתא בזוה"ק (חלק ג', ק"ס:) במה שאמר כלב לכל ישראל אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם פירוש שכל האומות לא נבראו כי אם להכין לחם לישראל בכדי שישראל יעסקו בתורה, ועל כן נקראים עמי הארץ כי כל עיקר בריאתם בעולם אינה כי אם להיות עובדי אדמה לחרשה ולזרעה בכדי להכין לחם לפני ישראל, וזה עיקר תיקונם על אדמתם, וכן יהיה אם ירצה ה' בעת התיקון השלם שמה שישאר מהאומות יהיו לאיכרים ולכורמים וליוגבים כמאמר הכתוב (ישעיה ס"א, ה') ונאמר (שם מ"ט, כ"ג) והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך וגו', כי כולם יהיו עבדים לישראל לעשות להם כל אשר צריכים, וזה הוא תיקונם על תיקון הנכון, וישראל יעבדו את ה' אלהיהם בנחת ושמחה. ועל כן כשראה יצחק בעשו שהוא הצד ציד להביא מאכל לפני אביו כתרגום כי ציד בפיו ארי מצידיה הוי אכיל וחז"ל אמרו (בראשית רבה ס"ג, י') קופרא טבא לפומיה, כסא טבא לפומיה ועוד אמרו (שם ס"ה, ט"ז) אמר רבי שמעון בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו הרשע את אביו וכו', סבר יצחק שהוא כבר בא לכלל התיקון השלם להיות עובד ויגע להכין לחם ולשמש לפני עובדי אלהים, ועתה עושה כן ליצחק אביו כל זמן שהוא חי על האדמה ואחר כך יעשה כן ליעקב היהודי היושב בשער המלך מלכי המלכים הקב"ה, והתגבר הטוב שבו על רעתו לקיים בעובדיו ומעשיו שהוא החרב, מצות ה' כיבוד אב. ונוסף לזה כי למען שקצת טוב היה בו מכח יצחק שהוא נשמות שמעיה ואבטליון, הנה בעת בואו לפני יצחק אביו, אז שורש מעורר שורשו ולא דיבר אתו כי אם בטוב מבחינת נשמות שמעיה ואבטליון אשר היו ניצודין אתו כמו שאיתא בדברי האר"י זללה"ה והכל בדרך זה כי היתה דברו רק לשאול לאביו מה הוא צריך ולעובדו ולשמשו ולהכין לו צידה.

וזה אמר הכתוב ויאהב יצחק וגו' כי ציד בפיו פירוש לפי שארי מצידיה הוי אכיל כאמור ועל כן אהבו כי סבר שכבר בא לכלל התיקון השלם, או פירוש כי ציד אותן הנשמות הניצודין אתו העשוקין בקליפה המה היו בפיו של אותו רשע בעת בואו לפני יצחק אביו כי שורש מעורר שורשו ולא דיבר כי אם הטוב אף שידע יצחק שמלאכתו מלאכת שופך דמים בחרב ובחנית ולא להיות יושב אהלו של תורה מכל מקום סבר, זה עיקר תיקונו שלזה נברא כנאמר. ואך רבקה אמנו היא ראתה בו זה הטוב וגם הרע שעושה בחרבו ובקשתו ועל כן את יעקב אהבה ולא אותו.

ובזה מתורץ מה שאמרו חז"ל (שם ס"ג, י"ב) שאברהם אבינו מת חמשה שנים קודם זמנו שלא יראה בן בנו יוצא לתרבות רעה ולכאורה קשה אם כן למה האריך ה' כל כך ימי יצחק שחי ק"ך שנה אחר שנולד עשו הרשע ואיך יראה בנו יוצא לתרבות רעה ובודאי יותר צער יגיע לאביו מלאבי אביו, ואמנם לדברינו יובן כי יצחק מעולם לא ראה בו כי אם נשמות הטובות הבאים מכוחו ובכל עת עומדו לפניו לא דיבר כי אם בבחינת הטוב ולא הגיע צער ליצחק על ידו מה שאין כן אברהם אבינו שאם הוא היה חי היה רואה הכל מה שבו הטוב והרע ולכן קיצר משנותיו ה' שנים נגד ה' עבירות שעשה עשו בו ביום כאומרם שם. ובזה נבוא בביאור הכתוב שאנו בו וסידור הכתובים שאחרי כן ואמר ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם שרק ס' שנים היה בלדתם וחיה ק"פ שנים והאריך ימים אחר הולדת עשו וקשה למה האריך ה' ימיו וקיצר שנות אברהם. ובאמת הנה,

ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם וגו'. וכיון שהיה עשו איש שדה ולא חפץ באוהל תורה ויצא לתרבות רעה ולמה האריך ימי יצחק לראות ברעה אשר ימצא את בנו. ולזה אמר,

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. וכאמור שמצידיה הוי אכיל וגם לא ראה בו כי אם נשמות הטובות הניצודין אתו הבאים מכוחו וסבר כי הוא נעשה דוקא איש שדה בכדי להיות אח ליעקב שהוא איש תם יושב אהלים אהל תורה ותפילה להכין לו לחם ומזון לעבוד את ה' אלהיו כשם שמטריח עצמו להכין מזון לאביו. וזה דוקא ביצחק ולא באדם אחר ועל כן ורבקה אוהבת את יעקב ולא עשו כי ראתה גם ראה הטוב והרע שבעשו ונעשתה שונא לשונא ה' ועל כן גם לאבי אביו אברהם קיצר הקב"ה שנותיו שלא יראה בן בנו יוצא לתרבות רעה. ועל כן,

ויזד יעקב נזיד. שבישל יעקב עדשים להברות את האבל אביו יצחק לפי שמת אברהם בו ביום כמאמר חז"ל וכדבר האמור.

ויבוא עשו מן השדה והוא עיף. פירוש ששב ובא מבחינת הטוב והמעולה להיות בבחינת איש שדה לעסוק בחריש ובקציר עולמים בשביל יעקב והוא עיף מן ההריגה כמאמר חז"ל (שם) שהרג נפש בו ביום כמו דאת אמר (ירמיה ד', ל"א) כי עיפה נפשי להורגים, ועוד שאר עבירות שעבר הרמוזים בכתוב הזה. וזה חוזר למה שלמעלה שלכן ויזד יעקב נזיד להברות האבל לפי שבא עשו מן השדה המעולה ונעשה עיף מן העבירות, ומת אברהם קודם שלא יראה ברעתו.

ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא וגו'. הכתוב מספר והולך ברשעת עשו כי לא זה שלא עשה כבריאה הנכונה להיות אח ליעקב להכין לו מזון וצידה להיות יעקב יושב באוהל תורה רק בהיפך ממש כי עוד אמר אל יעקב הלעיטני נא וגו', וזה רומז עד סוף כל הדורות עד עת הגאולה כי יגזל עשו ליעקב ככל אשר יוכל כי לא ישבעו אם לא יגזלו. והכתוב מתמה כי לא די שבא עשו מן השדה כנאמר שלא חפץ לעבוד ליעקב אף גוזל וחומס ושלא כדרך הטבע כי לא אמר תן לי מן האדום וגו' רק הלעיטני אפתח פי ושפוך הרבה כי חפץ לקחת כל אשר ימצא ליעקב בלתי הותיר לו שריד וגזילת העני בבתיהם ויאכלו את ישראל בכל פיהם.

וגם יאמר הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנכי וגו' כי בודאי יעקב אמר לו שזה הכין להברות את האבל והוא מאכל אבלים לפי שאין להם פה ועגולים כגלגל החוזר בעולם כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, י"ד) ולמה לך מאכל הזה אך עשו שכל ענין המיתה הוא מצדו והוא המחשיך אנפי בריין להרבות אבל בעולם על כן צווח הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי אפתח פי ושפוך הרבה כי עיף אנכי להורגים ולזה בזה אני חפץ למלאות פי להראות שאני חפץ בדם האדום והוא אדום ותבשילו אדום כמאמר חז"ל (שם) הכל להראות כי הוא שופך דמים והוא המרבה חושך ואבל בעולם על כן קרא שמו אדום כי הוא אדמוני כולו, הוא ומאכלו וארצו ולבושו וכו' ויפרע ממנו דודי צח ואדום בלבוש אדום כאמור מדוע אדום ללבושיך כאומרם שם על כן קרא שמו אדום.

ויאמר יעקב מכרה וגו' את בכורתך. הנה נודע אשר אין דרך הצדיקים לחפוץ בשל אחרים אף במצוות ה' כי למה זה יחטפנו מאחר והלא אין עיקר כוונתו כי אם רצון ה' ומה נפקא מינה אליו אם הוא יעשנה או אחר אם אין כוונתו למענו יבוא הטוב מכל מקום וכבר דברנו מזה במקום אחר, ועל כן יקשה למה חפץ יעקב לקחת הבכורה שהוא העבודה מעשו אחיו וגם להבין תשובת עשו הנה אנכי הולך למות שאין לה פירוש לפי פשוטו ודרשת חז"ל (שם שם, י"ג) ידוע.

ואמנם הנה ידוע מאמר חז"ל (מדות פרק ג' משנה ד' ועיין מכילתא סוף פרשת יתרו) בפסוק (דברים כ"ז, ו') אבנים שלימות תבנה את מזבח ה' וגו' עד (שמות כ', כ"ה) כי חרבך הנפת עליה ותחלליה. המזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם אינו כדאי שירים המקצר על המאריך. ועל כן כשאמר עשו ליעקב הלעיטני נא מן האדום וגו' וכתבנו שחפץ דוקא בכל מיני אודם כי עיפה נפשו להורגים ורוצה לשפוך דם כי הוא בחינת סטרו, וכנודע מדברי האר"י ז"ל אשר שרו של עשו הוא הס"מ בעצמו המחשיך אנפי בריין ונוטל נשמת כל אדם ולזה אין לך מקצר ימיו של אדם יותר ממנו ובודאי אינו כדאי שיעבוד הוא העבודה על המזבח כי איך ירים המקצר על המאריך ועל כן ביקש שימכור את בכורתו לו כי הוא אינו כדאי לעבוד העבודה בשום אופן. ואמנם עשו הרשע הוא הס"מ בעצמו אשר יורד ומסטין ועולה ומקטרג ומקצר ימיו של אדם השיב בהתגלות לבו ברשעתו כי הוא אינו חפץ הבכורה בשום אופן כי הנה הוא הולך למות פירוש להמית בני אדם מאיש ועד אשה יונק עם איש שיבה, או אנכי הולך למות במקום שצריך אדם למות אנכי שם שאני הממית אותו ואם כן למה זה לי בכורה לעבוד העבודה על המזבח לכפר על העם ולהאריך ימיהם הלא איני חפץ בחיים כי אם במות המת ולמה זה לי בכורה. ועליו אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק"ט, ט"ז) יען אשר לא זכר עשות חסד וירדוף איש עני ואביון ונכאה לבב למותת. כאמור, שלא חפץ לעשות חסד לעבוד העבודה להאריך ימי בריותיו של הקב"ה וירדוף איש עני וגו' למותת כי חפץ במיתה ולא בחיים ועל כן ויאהב קללה ותבואהו כיון שאהב דוקא בקללות הבריות, קללתם אליו תבוא כי בור כרה ויחפרהו. ולא חפץ בברכה כי ברכה אותיות בכרה כידוע והוא לא חפץ לא בברכה ולא בבכורה על כן ותרחק ממנו הברכה וילבש קללה כמדו ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו כן יאבדו כל אויבך ה' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

ועוד יאמר הכתוב מכרה כיום את בכורתך וגו'. והנה כל המפרשים פירשו אומרו כיום שלכאורה מיותר בפירושים שונים והכל אמת אלו ואלו דברים אלהים חיים ומלך עולם וגם אני אענה את חלקי בדרך הפשטות והאמת הנראה לקוצר השגת שכלי. כי נודע מאמר הכתוב (ישעיה נ"ח, ח') אז יבקע כשחר אורך וזה מרמז על אור יעקב שהוא אותיות יבקע כאשר נבאר. כי ידוע מסוד חלקי הנשמה הניתן באדם תחילתן הוא בחינת נפש ורוח. ונפש הוא החיות הקטן הניתן באדם מאת אלהים המתערב בדם הנפש להחיותו והיא מעורבת מטוב ורע מקליפת נוגה הידוע ליודעים אשר היא קליפה וקרובה אל הקדושה ויכולה להזדכך וליעשות קדוש כהקדושה והיא הנקראת בפי חכמי המחקרים נפש המתנענע כי הוא החיות הראשון הניתן באדם ובנפש כל חי שיתחיל להתנענע להיות בגדר החי לצאת מבחינת הדומם והצומח והנפש הלזו הנה ממלאת כל הגוף להחיותו בכל אבר ואבר שבו והיא הנמשכת מעולם העשיה לפי שהוא העשיה הראשונה בגוף להחיותו ועיקר קיום הגוף להיות הוא נעשה אדם על ידה. והיא הדרגה התחתונה בבחינת חיות הרוחניות מעולם התחתון ועליה נקרא האדם בחינת אלם מאלהים שעדיין הוא אלם בחיות קטן מאוד, אין עוד נשמתו בו מבחינת י"ה שבאלהים כנודע. והנפש הזאת הנה היא מעורבת מטוב רע וממנה באין כל התאות לאדם מד' יסודות אש רוח מים עפר שבה וגם המדות טובות שבתולדת נפש ישראל כמו ביישנים וכו' באין ממנה כי היא מעורבת ממעט טוב ורובה רע.

והנה כאשר יגדל האדם ויזכה במעשיו לבוא לבחינת הרוח שהוא בחינת הגדולה מזה בחיות אלהים וכבר הגוף מלא בחיות הנפש הממלאהו כולו, ואכן הנפש הוא כלי להרוח לקבל לתוכה בחינת החיות הלזה, ואור הזה בא לזכך הגוף ולהאירו שיעשה בִּכְלַי מעשיו וכוחותיו על ידי הנפש המתנענע עבודת בוראו באמת ובתמים. ועל כן אור חיות הרוח בוקע באור הנפש ומאיר דרך מעבר הנפש לתוך הגוף לזכך הגוף כמו אור השמש המאיר דרך מעבר רקיעים לארץ ולדרים עליהם ומזכך גם את אור הנפש עם הגוף כי שניהם אחד הם להיות יכולין לעשות דבר מה ואור הרוח מזככם שיעשו רצון קונם. ואל זה רומז הכתוב ויצא הראשון וגו' עד ויקראו שמו עשו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו כי עשו מרמז חלק הנפש המעורב מטוב ורע ורוב רע ונקרא עשו מלשון עשיה כאמור כי על ידה נעשה האדם, ואורה מעולם העשיה והיא הראשונה ליכנס בגוף, ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו כי עקב אותיות בקע כי יעקב נודע אשר מרמז לאור חלק הרוח והוא הבא אחרי כן וידו ורשותו בוקע דרך אור הנפש מעולם העשיה בכדי לזכך הגוף והנפש. וזה כוונת הפסוק (ישעיה נ"ח, ח') אז יבקע כשחר אורך כי האור הבא אל האדם אינו מגיע בפעם אחת כי אם מעט מעט כאור השחר המאיר ובא מעט מעט עד אור היום שהוא באמצע היום כן באדם תחילה חלק הנפש ואחר כך חלק הרוח ואור הרוח בוקע כמו אור השמש הבוקע דרך הרקיעים עד הגוף ועל כן יבקע אותיות יעקב כנ"ל לרמז כי אור יעקב הוא הבוקע דרך אור הנפש לזכך הגוף, וזה הוא באדם פרטי.

וכמו כן בכללות העולם, כי בריאת עשו ויעקב הוא בחינת הנפש והרוח להיות עשו בעולם העשיה לעבוד העבודה עבודת הארץ בחרישה וזריעה להיות מזון וצידה השביע לנפשנו, ויעקב הוא אור חלק הרוח להיות הוא מתקן לעשו לבטל ממנו כח הרע וּלְהִתָקֵן בבחינת תמכי אורייתא להיות נטפל ליעקב יושב אוהלים להאכילו לחם חוקו, והנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה ויתוקן עשו בבחינתו כיעקב בבחינתו וכאשר יהיה לעתיד שאז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' אחד ולעובדו בפחד והכל כאמור, כי יתוקנו בבחינתם להיות עבד לעבדי ה'. ועל כן יצא עשו ראשון לעולם, בבחינת הנפש ואחר כך יעקב בבחינת הרוח. ויעקב העיקר ועשו הטפל כאמור.

והנה כן היה כוונת הבריאה, אבל הנה עשו לא חפץ בברכה כאמור וביזה כל זאת ואמר אי אפשי לא ביעקב ולא באלהיו ויבוא עשו מן השדה שבא מבחינה זו להיות בבחינת איש שדה להכין מזון ליעקב רק אדרבה נערה המאורסה מצא בשדה וישכב אותה ויענה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, י"ב) על כן לא היה יכול יעקב להטפל עם עשו בעבודה והיה מוכרח ליקח כל העבודה אליו לתקן גם הוא בבחינת העשיה לעבוד עבודת משא עבודת הארץ וגם אוהל תורה ולקח מעשו כל בחינת הקדושה גם מעט דמעט הנמצא בו שלא יהיה לו חלק כלל באלהי ישראל. וניצוצי הקדושה אשר היו מושרשים בו הוכרחו להיות בבחינת גירי הצדק שיעשו ישראל ממש להכלל בישראל וכל הגוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו ויאבדו לנצח נצחים בלא ישאר להם שורש וענף לתחית המתים ליום שכולו שבת.

והראת לדעת בזה אשר יעקב הוא הנקרא אור היום המאיר כשמש בצהרים שהוא העיקר, ועשו לא נברא כי אם כאור השחר המתחיל להאיר באור המועט ורובו חושך ולא אור והוא הזנב לאריות להיות טפל ליעקב וכאשר בא מן השדה עיף ולא רצה בזה אמר לו יעקב מכרה כיום את בכורתך לי כלומר כיום הזה המאיר בתוקף שהוא שלי ממש, כן מכור לי את בכורתך פירוש מה שאתה קודם לי בבחינת הקליפה הקודמת לפרי והנפש להרוח בבחינת העשיה שתהיה טפל אלי, גם זה מעט האור תמכור לי שלא יהיה לך עוד חלק בקדושת אלהים ולא תהיה אף זנב לאריות ויהיה הכל מוטל עלי לתקן גם בחינת הנפש ועולם העשיה בסוד הכתוב (בראשית י"ב, ה') ואת הנפש אשר עשו בחרן שגייר גרים, כן יעקב אבינו קנה הקדושה מעשו להיות נעשה על ידי הקדושה המועטת שבו, גירי צדק שיוכללו בישראל והוא ישאר כולו רע ולא טוב.

או יאמר מכרה כיום, פירוש כהתחלת היום שהוא אור השחר שזה הוא בחינתך ומעט האור שאצלך את זה תמכור לי שלא יהיה לך חלק גם בבכורה הזו כלל כי הן עיקר הבכורה שלי הוא כאור היום ממש כאמור. רק בכורתך חלק הבכורה שלך זה המעט גם כן תמכור לי ולא תהיה לך חלק באלהי ישראל וכן השיבו עשו הרשע הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה כיון שאני מוכרח למות את עצמי להכנע אל יעקב אחי לעובדו עבודת עבד שאתוקן על ידו, ואור הנפש צריך ליבטל אל אור הרוח להכלל ולהבטל לאורו, למה זה לי בכורה במה שאני קודם אליו אם הוא העיקר ואני הטפל ונתן הכל ליעקב כל חלקי הקדושה הנמצאים בו וילך לו אל ארץ מפני יעקב אחיו כדבר האמור והבן כל זה.

וגם יאמר מכרה כיום את בכורתך לי. כלומר שהבכורה שלך אינה אלא כאור היום שהולך ואינו שב כן היא הבכורה אצלך שלא תשהה אצלך וראיה מבכורי ישראל שכיון שעבדו העגל נלקחה העבודה וניתנה לבני אהרן הכהנים ומכל שכן אתה שכבר עברת כל אלו העבירות ועל כן ודאי בדין אינו מגיע לך שום ענין הבכורה וכבר שלי היא ואך אני חפץ לקנותה בדמים שלא יהיה לך פתחון פה לומר שבחנם לקחתי לעבוד את אלהי וכמו שאמר דוד המלך ע"ה לארונה (שמואל-ב כ"ד, כ"ד) לא אעלה אל ה' עולות חנם. על כן אקנה אותה ממך במחיר ועל כן את בכורתך לי כלומר מה שהוא שלי ממש, אף על פי כן מכרה לי. ולזה השיבו הנה אנכי הולך למות כי ודאי אחרי טעות הבכורים בעגל ונבחרו הלוים, אם עבד בכור עבודה חייב מיתה ומכל שכן בעשו שעבר ה' עבירות ודאי זבח רשעים תועבה ואם יעבוד יתחייב מיתה ועל כן למה זה לי בכורה אין אני חפץ אותה ואיני צריך לקבל פרס על זה בשום אופן. ועל כן,

ויאמר יעקב השבעה לי וגו'. כי היה ירא יעקב אבינו שלא יחזור בו עשו אחר כך מהנתינה ויטעון כי באונס נתנה לו כי היה עיף מן הרציחה, ומשום אונס סכנת נפשות הוכרח ליתן לו ובשלמא כאשר אמר לו יעקב מכרה כיום וגו' אף שהיה באונס, מכירתו מכירה. כי אגב זוזי גמר ומקני כמו שאמרו רבותינו (בבא בתרא מ"ז:) תלוהו וזבין זביניה זבינא מאי טעמא אגב זוזי גמר ומקני אבל תלוהו ויהיב לא. ועל כן כשאמר עשו ולמה זה לי בכורה כי הוא נותנה לו מתנת חנם אמר השבעה לי כי על ידי השבועה תחול הנתינה שלא יוכל לחזור בו, ותיכף וישבע לו על זאת. ואכן עשו נודע אשר דברי פיו און ומרמה ותיכף אחר השבועה חזר בלבו לומר על מה זה אתן לו בחנם אם הוא רוצה ליתן דמים בעדה, ועל כן אחר אשר וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב לא חפץ ליתנה לו כי אם בתורת מכירה לא במתנה ועל כן כתוב האתנחתא תחת וישבע לו כי זה קאי למה שלמעלה שאמר לו יעקב השבעה לי ותיכף וישבע לו ואף על פי כן וימכור את בכורתו לא חפץ לנתנה, והנה מצד הדין לא היה צריך יעקב שוב לתת לו דמי מכירתה כי כבר נשבע לתת לו בחנם. אבל,

ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים. כי תתן אמת ליעקב ורצה לקיים ודובר אמת בלבבו כרב ספרא וכו' כמאמר חז"ל (שם פ"ח.) וכיון שהוא היה בדעתו לקנותה במחיר אף שכבר היה יכול לקחתה בחנם לא רצה כי אם כאמיתיות לבבו לשלם שכרה משלם כי היה חפץ דוקא לקנותה כי לא אעלה אל אלהי עולות חנם. ועוד הוסיף בנתינה לתת לחם ועדשים ובזה ודאי הנה כבר יצא מחשש סכנה באכילת הלחם, ואכל העדשים ודאי בתורת מכירה ברצון נפשו, והכתוב מעיד על זה כי ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה לומר על מה זה נותן לי כל זה ומה זה שוה וכן אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ג, י"ד) הכניס עמו כת של פריצים ואמר נאכל מדידיה ונחייך ביה וכו' כי לחוכא ואיטלולא היה בעיניו שאדם יתן ממון בעד זה וכבר ביקש הוא ממנו שיטלנו ממנו בחנם.