ויהי כי זקן יצחק וגו' ויקרא את עשו בנו הגדול וגו' כל הפרשה. נודעת הקושיא המפורסמת בכל המפרשים איך חפץ יצחק לברך את עשו הרשע ולשומו גביר לאחיו ליעקב איש תם יושב אהלים ידיד ה'. ואמנם לדעתי נכונים הדברים מאוד ואין כאן אפילו ריח קושיא כי כבר הודענו כמה פעמים מה שנראה לעניות דעתי במה שאהב יצחק את עשו אף שראה אשר עשו הוא איש שדה רץ לטרוף טרף ויעקב איש תם יושב אהלים אהל תורה ותפילה. ואמנם כי ידע אשר עיקר מה שנולד עשו אח ליעקב הוא עבור זה שיהיה עשו איש שדה לעבוד עבודת אדמה לחרוש ולזרוע להכין מאכל ליעקב יושב אהל תורה, וסבר שעל כוונה זו עושה עשו כל עשיותיו במה שמכוון תמיד לצוד ציד להביא לפני אביו להאכילו ולכבדו הכל בכדי להיות נטפל למצוה לעשות זה אשר נברא עליו, ועתה עושה כן ליצחק ואחר כך יעשה כן ליעקב אחיו שיוכל יעקב לעסוק בתורה על ידו שעל כן אמר הכתוב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ותרגומו ארי מצידיה הוי אכיל וסבר יצחק שעושה כן לתכלית שלימותו אשר ברא אותו אלהים אדם על הארץ ואף אם אינו עדיין כל כך על השלימות הגמור אפשר ברבות הזמן ישיג השלימות והוא יעשה ככל אשר יוכל להחזירו לטוב הלזה להשיג שלימות תיקונו. ועבור כן עשה יצחק בגודל צדקתו וקדושתו וקרא לעשו לברכו כי הוא צריך ברכה במעשה ידיו בעולם הזה שיהיה לו לפרנסתו ופרנסת יעקב אחיו וזה הוא שלימותו. והנה עיקר הברכה הלזו הוא ליעקב כי הוא העיקר הצריך לברכה זו להיות לו לחם לאכול ובגד ללבוש לעסוק בתורה. ואך לפי שזה נעשה על ידי עשו אחיו המכין כל אלה על כן לו קרא לברכו בכל אשר יעשה בעסקי עולם הזה שיהיה לו במה לפרנס יעקב ובניו. והוא דמיון איש המביא דורון ומתנה למלך, ממיני מאכלים ומשקים ודאי אין דרך למסור מין המאכל והמשקה הזה למלך בעצמו כי אם יתננו לשר האופים או לשר הטבחים והמשקים בכדי שעל ידו ינתן למלך, אף שעיקר המתנה הוא רק למלך בעצמו. וכן כאן רצה למסור ברכת עולם הזה הנצרך ליעקב ביד עשו כי הוא עבד למו לעבוד עבודתו. ואמנם הנה הצדיק בודאי לא יעשה דבר כי אם אחר שימלך בשכינה ובפרט אחר שהיה עדיין מסופק בעשו אולי לא יהיה על שלימותו ויקבל הברכות לעבוד על ידם לאל אחר ח"ו, ועל כן הסכים בלבו להמלך בה' אם יסכים ה' לברכתו אז ודאי ראוי הוא וכדאי לזה ואם לאו, לאו. ועל כן אמרה רבקה בלשונה הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך וגו' עד ואברככה לפני ה' לפני מותי ופרש"י שם לפני ה' ברשותו שיסכים על ידי, כי כן נאמר לרבקה ברוח הקודש אשר יצחק כן מחשב בלבו שלא יברכו כי אם ברשות ה' ורצונו. ומה שלא אמר הוא כן לעשו ואברככה לפני ה' כי היה ירא שלא יחפוץ עשו בזה להמתין על הסכמת ה' ולא ירצה כלל לצאת לצוד ציד להביא, ויצחק היה צריך אחד לפסח ואחד לחגיגה כאומרם ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ב) וגם סבר כי אולי על ידי אשר יעשה מצות ה' הנה מצוה גוררת מצוה וירצה להיות עבד ליעקב ואז תסכים השכינה לברכתו. ותקע יסודותיו במקום נאמן כי אם יהיה סוף דבר שיעבוד עשו ליעקב להכין לו לחם ומזון, ודאי יסכים ה' כדי שיתברך יעקב על ידי זה, ואם לא יהיה הסוף שיהיה הוא המכין הלחם, ודאי השכינה לא תסכים לברכה ותסתלק השכינה ממנו כמו שקרה ליעקב כשרצה לברך מנשה ואפרים שנסתלקה השכינה ממנו ואמר מי אלה שאינן ראוין לברכה כמאמר חז"ל (לשון רש"י שם) והנה אם השכינה תסכים להברכה ראוי לברך אותו קודם כי הוא בנו הגדול כלומר שהוא נולד תחילה לפי שצריך להיות הקליפה קודם לפרי, ועולם הזה קודם לעולם הבא בזמן, ועל כן גם ברכתו צריך ליקדם. ועוד כי עיקר הברכה הוא ליעקב ואף שיעקב הוא בנו הקטן מכל מקום הוא יגדל מהגדול ועיקר ברכת העבד הוא לרבו ורב יעבוד צעיר ועל כן ראוי לקדם ברכתו, ואחר כך יברך את יעקב בברכת עולם הבא הוא ברכות הרוחניות משרשי ענפי הקדושה אשר בשמים ממעל.

ואכן כי נודע מזוה"ק (בפרשתנו קמ"ג.) אשר הברכות היה בהכרח שיבואו ליעקב דוקא במרמה ובחכמה ובלא דעת נפש יצחק בכדי שתצא הארץ מקללותיה על ידי זה שבזה אין לך יפה מן הצניעות שלא יתגרו החיצונים אם יהיה בהתגלות כמבואר שם באורך. ועל כן באתה השכינה והודיעה לרבקה שילך יעקב ויטול הברכות בעקבה שיבוא הדבר על מכונו הצריך. וגם לאשר כתבנו למעלה בקניות הבכורה מעשו כי יעקב היה מוכרח ליקח כל העבודה אליו שיתקן הוא גם בבחינת העשיה לעבוד עבודת משא עבודת הארץ עם אהל תורה, ועליו נאמר (אבות ב', ב') יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. כי עשו בחר לו דרך אחרת להדבק ברע ולא בטוב כלל ועל כן היה בהכרח שיגיעו הברכות ליעקב גם בברכת עולם הזה. והנה בעת ברכו את עשו והשכינה היתה אצלו כי ברכת יעקב היה ולא מנעתו מלברך בכדי שיטול יעקב ברכותיו בחכמה ולא זה שהשכינה היתה אצלו כי אם עוד מלאכים באו עמו, והכניס עמו ריח גן עדן כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ה, כ"ב) וכמו שאמר הכתוב ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. אמר בלבו הנה ודאי עשו ראוי לברכה כי לא יעשה דבר כי אם לטרוח לעבוד לאחיו ליעקב להכין לו לחם ומזון בבית ובשדה, ועל כן ברכו בברכת עולם הזה שיבורך מעשה ידיו ואמר לו ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן וגו'.

ואכן מה שאמר לו הוי גביר לאחיך לכאורה זה קללת יעקב וכבר כתבנו שעיקר הכוונה הוא לברכת יעקב. ואולם גם זה כיוון יצחק רק לטובת יעקב ולא לקללה כי יצחק היה יודע אשר בודאי יבואו ימי הרעה לישראל שיצטרכו להיות בשעבוד מלכיות עבור חטאם כי כבר נאמר לאברהם בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו, י"ג) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' ושם רמוזים כל הד' מלכיות ופליגי חז"ל (בראשית רבה מ"ד, כ"א) יש אומרים אברהם בירר לו המלכיות ויש אומרים הקב"ה בירר המלכיות ומזה ידע אשר בני יעקב מוכרחים להיות תחת יד ממשלת מלכי אומות העולם על זמן מה ועל כן תחילה בירך את עשו במעשי ידיו והוא כאשר יעשה יעקב רצון ה' אלהיו אז ודאי יהיה הוא המכין לו לחם חוקיו, וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ומכל שכן אחיו שנברא להכין לו לחם. ואמנם ח"ו כשישראל לא יעשו רצון בוראם ויוכרחו להיות בגלות אתה הוי גביר לאחיך שאצלך ישתעבדו, כי אמר יצחק בלבו מוטב שיפול ליד אחיו משיפול ליד אחר כמאמר חז"ל (ירושלמי תענית פרק ד' הלכה ה') בפסוק (ישעיה כ"א, י"ג) אורחות דדונים וגו' עיין שם. וגם לפי מאמר חכמינו (בראשית רבה שם ט"ו) בברית בין הבתרים תור זה אדום וכתב שם הרב המפרש במתנות כהונה כי תור הוא סימן כשרות שהוא בנו של יצחק אבינו אלא שגזלן הוא עיין שם ועוד כי הנה אצל שאר עמים אמר יעבדוך עמים וגו' ואצל אחיו לא אמר יעבדוך אחיך רק הוי גביר לאחיך וגו' כי אפילו בהיות ישראל בגלות די להם אם אתה תהיה הגביר שתעלה מעלה מעלה והם ירדו מטה והן אוכל לחמי הגדיל עלי עקב זה שנברא להאכיל אותי לחם לעבדני עתה עקבו גדול ממני אבל לא אדון אתה לו שתעבוד בו עבודת עבד להרע להם להכותם מכה רבה כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט וזה כיוון יצחק לברך לעשו בברכת עולם הזה ויעקב בברכת עולם הבא וקיום המצוות כראוי לו.

והנה עתה אשר מאת ה' נסבה שיאמר ליעקב ולישראל ברכות האלו כדי שתצא הארץ מקללות הנחש על ידי זה, שם ה' סדר הברכות בפי יצחק אבינו כפי שהיה דעתו לברכת עולם הזה לברך את עשו, ופנימיות חיות הברכה יגיע לראש צדיק יעקב המתברך כאשר האריכו בזה המפרשים כל אחד בדרך אחרת ובפרט הרב מוהר"ן שפירא בספרו מגלה עמוקות שפירש כל ברכה וברכה על כל מדה נכונה מעשרה מדות אשר זה לעומת זה עשה ה' בשמים ובארץ וכל מה שבשמים יש בארץ עיין שם. ולעשו היה הברכה בברכת הארץ הגשמי הלזו ממקום שורשו וליעקב יגיע שורש חיות הברכה בדברים האלו ממש ממקום שורשו אשר בשמים ממעל. ועל כן כאשר שמע יצחק שליעקב בירך אמר גם ברוך יהיה ופירש שם במגלה עמוקות שהוסיף ואמר אם כן גם ברוך יהיה בעולם הבא עיין שם. ולדברינו יאמר על הברכה אשר נאמר כבר כי לא די בברכה אשר יצא מפי ברכת עולם הזה כי גם ברוך יהיה בחיות הרוחניות ושורש הברכה הלזו אשר בשמים ממעל כיון שיעקב הוא, ולו נאה ברכות העולם הבא בודאי. זה הוא שורש פירוש פרשה זו בכללות.

ועתה נבוא נא בביאור סדר הכתובים לדבר דבר על אופניו ואמר הכתוב ויקרא את עשו בנו הגדול, כלומר מה שקרא לעשו תחילה הוא כי הוא בנו הגדול הקודם ליעקב בזמן כדרך הקליפה הקודמת לפרי ועולם הזה לעולם הבא כאמור ועוד כי כבוד עשה לו בזה כדרך לברך לפני מותו, בנו הגדול תחילה. אבל באמת הברכה ליעקב הוא כנאמר.

ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני. לכאורה יתור לשון יש כאן כי אחר שקרא אותו מקודם כמו שכתוב ויקרא את עשו וגו' לא היה לו לומר רק ויאמר אליו הנה נא זקנתי שא נא כליך וגו' ואכן כי כיוון יצחק להכשירו שיהיה ראוי לקבל הברכות באופן שיוציאו קודם מן החושך והרע הדבוק בו. ועל כן אמר אליו תחילה בני וכיוון בזה על דרך שאמר דוד המלך ע"ה אחרי מות אבשלום (שמואל-ב י"ט, א') בני אבשלום בני בני וגו' ואמרו חז"ל (סוטה י':) שבשביל זה אמר ח' פעמים בני דאסקיה משבעה מדורי גיהנם והכניסהו לגן עדן הרי אשר בקריאתו בני הוציאו מחושך וצלמות והשביע נפש שוקקה להכניסו לאורה ושמחה. ובזה נראה לתרץ מה שנאמר אצל יעקב כשרצה לברך את מנשה ואפרים אמר תחילה מי אלה ואמרו חז"ל (לשון רש"י שם) מי אלה שאינם ראוין לברכה ואחר כך אמר קחם נא אלי ואברכם במה נתישבה דעתו לברכם. וחז"ל אמרו (פסיקתא רבתי סוף פיסקא ג') שביקש יוסף רחמים על הדבר. ולכאורה אינו מרומז זה בכתוב שהתפלל יוסף עליהם. ואכן עם האמור יובן כי אחר שאמר לו יוסף בני הם אשר נתן לי אלהים וגו' כיון שהזכיר מלת בני הם הוציאם מן החושך והרע אשר היה דבוק בהם אז, אשר מזה יצאו ירבעם ויהוא, ועל רגע הזו נסתלק מהם זה הרע כיון שהכניסם תחת רשותו לומר בני כאשר בדוד שאמר בני אבשלום. ועל כן ויאמר קחם נא אלי ואברכם שנעשו תיכף ראוין לברכה ונחה עליו רוח הקודש. וזהו שאמר כאן הכתוב כי לכאורה קשה מאין נמצא לעשו הרשע תשובת הנני המורה על ענוה וזירוז (תנחומא וירא כ"ב), מאין קנה עשו מדת ענוה אחרי תועבותיו לפני ה' בכל יום. ואמנם כי יצחק אחר שקראהו לברך אותו כיוון לומר לו לשון בני בכדי להוציאו מן החושך והרע הדבוק בו שיהיה ראוי לברכה וינחה עליו רוח הקודש, והנה תיכף נעשה רושם מזה בלב עשו שאמר אליו הנני בענוה וזירוז כאיש הטוב והמיטיב לכל. וביותר דקות נאה לומר כי כאשר אמר אליו בני הכניס בו בזה איזה דרגא ובחינת הארה ברגע הזו שהגיע לדרגא ובחינת אשר ויאמר אליו כלומר כי זו הבחינה אליו הוא כי מכוחו בא זה והיא המשיבה הנני בענוה וזירוז, והבן.

ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי. לכאורה היה די לומר לו הנה נא לא ידעתי יום מותי כי זהו העיקר אשר היה צריך להודיעו, ואכן יצחק היה כמתמה בעיניו כי הנה עדיין לא היה זקן כל כך בשנים והיה חי עוד אחרי זה קרוב לששים שנה וקפצה זקנה עליו ועל כן אמר בלבו אולי לצד שראה ה' במיתתי אשר היא קרובה לבוא והביא הזקנה עלי כמו שאמרו רבותינו (תענית ה':) בשמואל הנביא שאמר הקב"ה לימות שמואל עדיין לא סיב כל כך וכו' עד קפצה עליו זקנה וכו' עד כאן. ולזה אמר הנה נא זקנתי שלא בעונתי ועבור זה נכנס ספק בלבי על יום המיתה כי בלא זה הייתי מחשב לפרק אב ועדיין רחוק הוא ומחמת הזקנה רואני אפשר פרקי סמוך לפרק אמי ועל כן לא ידעתי יום מותי.

ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וגו'. לדקדק לשון אומרו ועתה שלכאורה מיותר וגם לשון שא נא אין לו פירוש וחז"ל אמרו (בראשית רבה ס"ה, י"ג) לשון השחזה חדד סכינך ושחוט יפה ועוד לאלוה מילין על פי אשר כתבנו במקום אחר להבין מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נ"א, ה') וחטאתי נגדי תמיד ולכאורה יפלא כי איך יכנס זאת בלב האדם לחשש ספק על אחת מני אלף שהקב"ה אינו מקבל השבים לפניו למחול להם חטאם וכמה פעמים מפורשת היא בתורה וצונו עליה במצות עשה לשוב לפניו וכי על מגן צוה בזה שנשוב והוא לא ימחול ח"ו, ועוד כי הנה אפילו באדם קרוץ מחומר צוה הקב"ה ביד חז"ל (בבא קמא צ"ב.) אשר המוחל לא יהיה אכזרי אחרי בקשת המחילה, והגבעונים שלא מחלו על דמיהן נאמר בהן (שמואל-ב כ"א, ב') והגבעונים לא מבני ישראל המה, כי אין האכזריות מצויה בישראל כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (הלכות תשובה פרק ב' הלכה י') ומקרא מלא אמר הכתוב (משלי י"ט, י"א) שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע, ומכל שכן דכל שכן עד אין שיעור בוראנו יתברך שמו בעל החסד האמת שיכנס שום ספק בלב אדם שח"ו אינו מוחל על החטא אחרי התשובה.

ואמנם כי הנה שני מיני תשובה יש והם הנקראים בספרי מוסר תשובה תתאה ותשובה עילאה. כי תשובה תתאה הוא כמו שמבואר בדברי חז"ל (יומא פ"ו:) היכי דמי תשובה, באותו מקום ובאותה אשה וכו' וכן אמרו (קידושין מ"ט:) המקדש האשה על מנת שהוא צדיק גמור אף על פי שהוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה וכו' כי תיכף כאשר מתחרט על חטאו באמיתיות לבבו, בזה משבר ומכניע כח הקליפה והרע שנעשה מן החטא. וכאשר מקבל עליו באמת לעזוב פשעיו מעתה, שלא יהיה כטובל ושרץ בידו, אז נמחל לו כל עוונותיו כיון שאינו עושאם עוד. והוא דמיון לאחד שקרע חתיכת בגד ממלבוש רעהו ונטל החתיכה והלך לו ואחר כך כשנתחרט הביא החתיכה לרעהו ונתנו לו ואולם עדיין אין זו תשובה מעולה כיון שעדין לא חיבר ודיבק החתיכה אל הבגד להיות כבראשונה.

ואמנם התשובה המעולה הנקראת תשובה עילאה הוא כמו שאמרו חז"ל (תנחומא בשלח כ"ד) הצדיקים בדבר שחוטאים בו מתרצים וכבר דברנו מבחינה זו במקום אחר. ושורש הדברים, כי רואה אשר בכל ענין עבירה שעשה, יעבוד עם תאוה וחמדה זו עבודת בוראו. כמו למשל בעבירות גסות הרוח החמורה מאוד מאוד והסמ"ג מנאה בשס"ה לא תעשה, והנה נמצאה בקדושה בעבודת ה' ומשובחת מאוד כשהיא על שלימות הראוי. הלא תראה שחז"ל אמרו (סנהדרין ל"ז.) לעולם יאמר אדם בשבילי נברא העולם ולכאורה זו גבהות גדול שיאמר אדם בלבבו אשר רק בשבילו נברא העולם, ואכן כי זה צריך אל העבודה אשר לא יספיק לו כל מה שלמד וכל מה שעבד עד הנה בתורה ובמצוות והכל יהיה לאין ולאפס בעיניו ויהיה נדמה לו כאילו לא עשה כלל, ובכל עוז ישתדל עוד בתורה ומצוות ה' כאילו רק עליו העולם עומד והוא מקיימו על כן צריך שלא יחשה ולא יתבטל אף רגע כמימריה ויעבוד בכל כוחו ועבודתו כי הרבה מוטל עליו והמלאכה מרובה ועל כזה נאמר (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה'. כי אם יבין האדם שכל מעשיו ודיבוריו ומחשבתו כולם עושים רושם בשמי השמים וכאשר עושה בהם מצוות ה' מיחד שמותיו הקדושים וגורם שפע וברכה רבה בכל העולמות כולם ואם עושה בהם דברי איסור מקלקל כל צינורות השפע וממעט השפע והברכה מכל העולמות כמאמר הכתוב (ישעיה נ', ג') אלביש שמים קדרות וגו' ופוגם ח"ו בשמותיו הקדושים ברוך הוא אזי ממילא ילהב לבו לעשיית המצוות עד אין שיעור, ולדקדק בהם על צד היותר טוב שיהיו נעשים ברוב אהבה וחיבה ואימה ויראה ודקדוק גדול בכל אופן היותר נאות בזריזות ונקיות וטהרות המחשבה, ויירא מלעשות דבר איסור קטן וגדול להיותו יודע הפסדו בכל העולמות. מה שאין כן אם ידמה אדם בנפשו שכל עשיותיו ח"ו אינן פועלים כל כך לא ידקדק בעשיית המצוות כל כך ולא יפחד מהעבירה כידוע.

ועל כן אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו כ"ה) לעולם יאמר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, כי לא יעצל בענוה של שקר לומר מי אני לעבוד כל כך ולבקש גדולות ונפלאות, אעשה ככל שארי ישראל המוני העם הפשוטים אשר אינם מדקדקים כל כך בזהירות המצוות והנם עוסקים תמיד במקח וממכר וישיבתם בשוקים וברחובות ואף על פי כן ישראלים הם גם אני אעשה כמעשיהם. וזה הוא ענוה של שקר, והס"מ מעלה ענוה הזאת בלב האדם לבטלו מתורה ומצוות, ועל כן הזהירו שחייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם ויצחק כי אם ארצה בכל לבי לעבוד לבוראי כאשר אוכל בכל עוז ותעצומות אפשר יהיו חשובים מעשי כמעשה אברהם ויצחק כיון שבכל כוחי אעשה. ועל כן אמרו חז"ל (נזיר כ"ג:) גדולה עבירה לשמה וכו' שנאמר (שופטים ה', כ"ד) תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באוהל תבורך וכו' נשים באוהל מאן נינהו שרה רבקה רחל לאה וכו' עד כאן. כי כל העשיות הנעשים לשם ה' אף אם הם עבירה ממש, חשובים הם מאוד. וראיה מיעל שבעלה בן אל נכר וכתיב בה מנשים באוהל תבורך. וכמו כן בכל העבירות יוכל להפכם למצוות ה'. ואם חטא בעריות ופגם בבריתו וגרם פירוד בין האורות העליונים והמדות הקדושות יוכל לעבוד בתאוה זו עבודת הבורא. ונודע מכתבי קודש האר"י ז"ל אשר אם אדם זוכה לקדש עצמו בשעת תשמיש על הכוונה הראויה בשלימות אין לך עבודה גדולה מזו וחשובה לפניו ברוך הוא עד בלתי שיעור וערך וזה מצות עשה ממש כמו פרו ורבו או מצות עונה, וגורם בזה נחת רוח ושמחה גדולה ויחוד גדול בכל העולמות. וכן אם חטא במאכלות האסורות, אם מעתה יכין עצמו לאכול על הכוונה הראויה שלא ליהנות באכילתו בשום אופן כי אם לשם ה' כמו שהתפאר עצמו רבינו הקדוש לפני מותו ואמר (כתובות ק"ד.) גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מעולם הזה אף באצבע קטנה וכו', וכן בחילול שבת ישתדל לשמרו בכל עוז על צד היותר חשוב וראוי. הנה זה דומה למי שקרע חתיכת בגד מבגד המלך ואחר כך נתחרט והחזיר החתיכה להמלך ותפר ודבק אותה לבגדו בתכלית היחוד עד אשר לא ניכר כלל אם היה קרוע כי נתחבר ונתיחד כבראשונה. וזה אשר נקרא תשובה עילאה כי נתיחד כבראשונה על תכלית השלימות. והנה בדרך הלזו יש דרכים הרבה בארנום בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הששי ענף ב' ג') ובמקום אחר.

ושורש הדברים כי גם בלא זה אשר הזכרנו, יוכל לעשות מעבירה מצוה, והוא שישתדל בכל עוז שאחר כך ילמוד בתורת ה' ותפילה ויזכור למו גודל התאוה והבערת האש החזק ורב התענוג שהיה לו בעת שעבר העבירה, כן בתאוה וחשק הזה אשר בערה בו כאש וברוב השמחה והתענוג, יעבוד את ה' אלהיו בתורה ותפילה ומעשים טובים. ועל בחינה זו אמרו (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדין וכו'. כי הצדיק הגמור לא יוכל לידע כלל אם יש תאוה וחשק וכלות הנפש כזה בעולם כמו הרשע שעבר עבירה ונפשו יודעת איך השתדל עליה ולבו בערה בו וכמה מחשבות חשב וכמה פעולות פעל עד הגיעו למעשה העבירה. ובעת עוברו העבירה הנה בודאי נעשה מקושר ומדובק בכל כוחי חושיו ושכלו ולבו להעבירה עד שבעת ההיא אם יקראנו אדם לא יעננו ואם ישאלנו אדם לא ישיבנו ובשעת מעשה הוא בטל ממציאות ממש. ועל כן הוא יוכל לידע איך לעשות המצוה ברב התאוה והחשק באש להבה ממש. ולזה אמרו חז"ל (עבודה זרה ד':) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה. פירוש שהקב"ה עשה זאת בכוון להטעימו בגודל לבת אש התבערה באותו מעשה בכדי לידע איך לעשות תשובה אחר כך בעשותו אחת ממצוות ה' בתאוה וחמדה הלזו. ועל כן אמר וחטאתי נגדי תמיד כי היה תמיד נגד עיניו חשק החטא שהיה לו בעת עוברו, בכדי לעבוד ככה את ה' אלהיו.

ועוד יש דרך ה' בזה והוא בחינת מעביר על מדותיו ששבחוהו חז"ל כי בכל המדות והתאוות בכולם נאמר (הושע י"ד י') צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ואפילו בדבר אחד ועבירה אחת אמרו חז"ל כזה (נזיר כ"ג.) בבנות לוט הם שכיוונו לשם שמים נאמר בהן צדיקים ילכו בם. הוא שכיוון לשם עבירה נאמר בו ופושעים יכשלו בם והכל כנאמר כי גדולה עבירה לשמה להיות בכלל צדיקים ילכו בם ומכל שכן במדות הנטבעות בלב האדם שיש בהם שתי בחינות האלו והוא כמו שאמרו חז"ל (שבת קנ"ו.) האי מאן דבמאדים או גזלנא או מוהלא וכו', פירוש כי מי שנברא במאדים הנה טבעו נוטה לשפוך דם והראו חז"ל אשר יש בזה שתי בחינות הנזכרים להיות צדיק או רשע והבחירה ביד האדם לבחור לו כזה וכזה ואל יאמר האדם כי הן אני נברא בטבע הרעה לשפוך דם וקשה לי להפוך טבעי ומזגי שנבראתי בה כי לא יצרך להשוות כי יכול הוא להיות בטבעו ולא יעבור עבירה בשום אופן ואדרבה יעבוד בה עבודת ה' לקיים מצות מילה בבנו שהוא מצות עשה דאורייתא או בבן אדם אחר שהוא גם כן מצוה עד אין שיעור. וכן מי שהוא רועה זונות, ידוע אשר זה נברא בתולדה בטבע לרוץ להשפיע ולהיטיב לחבירו ועל כן על פי הרוב כל הנואפים הם טובים בטבע לענין צדקה וכדומה כי זה טבעו אשר נולד בה. והנך רואה כי יש בהם שתי בחינות אלו רע וטוב, טוב שיוכל תמיד לרדוף בכל כוחו להשפיע לעניים וללומדי תורה מטובו להנהותם מפרי צדקתו, אשר נודע שמצות הצדקה היא עד אין שיעור וערך. וכן יוכל ח"ו לילך ברע לחטוא בגילוי עריות, וזה נקרא מעביר על מדותיו שמעביר על מדותיו הרעים להפכם לטוב לעבוד בהם עבודת מלכו.

וזה מה שאמר יצחק לעשו בנו ועתה שא נא וגו' נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה כ"א, ו') אין ועתה אלא תשובה כי הנה יצחק בודאי ידע וראה שיצא עשו אדמוני והוא סימן שיהיה שופך דמים וגם אחר כך ראה אותו הולך בשדה לטרוף טרף ועל כן לימדו דרך התשובה לשוב לה' אלהיו ולהפך מדותיו הרעים לשם ה' ואמר לו לשון התשובה בלשון ועתה כי אמר לו הרי לא ידעתי יום מותי ורצוני שאזכה שתעשה תשובה בימי כמו שזכה אבי אברהם שעשה ישמעאל תשובה בימיו, ועל כן ראוי שתשוב תיכף ביום הזה כאומרם ז"ל (שבת קנ"ג.) שוב יום אחד לפני מיתתך וכו' ישוב היום שמא ימות למחר וכו' עד כאן. וגם זה כיוונו חז"ל שאמרו אין ועתה אלא תשובה כי אין עת לתשובה ובכל רגע ורגע זמניה הוא ועל כן היא קרויה ועתה שתמיד עתה וזמנה. ועל כן הנה ועתה שרצוני שתיכף תעשה תשובה הן על העבירות שעשית להפכם לטוב והן סתם מדותיך הרעים לעבוד עמם עבודת שמו יתברך. ועל כן שא נא כליך וקשתך לשון נשיאות שתשא כל כליך המוכנים לרציחה למעלה למעלה לעשות עמהם מצוות הבורא יתברך וצודה לי צידה, לי לשמי, שאוכלם לשם ה'. וחז"ל אמרו (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ב) אחד לפסח ואחד לחגיגה והן המה מצוות הבורא יתברך.

או יאמר שא נא שתשא כליך וגו' מצד זה לצד זה להפך מדת הרציחה לעבודת ה' יתברך, ורמז לו בזה על העתיד לבוא שיעשה כאשר נברא לתכלית שלימותו שיהיה איש שדה לחרוש ולזרוע להכין מאכל ליעקב ויכתת חרבותיו לאתים וחניתיו למזמרות לחפור ארץ בשביל יעקב אחיו ובזה יהיה נטפל למצוה ויהיה חשוב כעושה מצוה. ועוד רמז לו בזה על ד' מלכיות שנגזר על ישראל להיות בארץ לא להם כדברי חז"ל (בראשית רבה ס"ה, י"ג) ועל כן אמר לו ממה נפשך שא נא כליך לטוב אם יזכו ישראל אז יהיה החרב למענו לשמשו ותגיע לשלימותך. וח"ו אם לא יזכו ויוכרחו להשתעבד ודאי יותר טוב יהיה להם שישתעבדו תחת ידך ויהיו תחת ידך משיהיו תחת כל הארבעה מלכיות.

וצא השדה וצודה לי וגו'. בזה הכתוב לימד אותו דרך ה' עבודה גבוה ונורא מאוד איך שיהיו כל מעשיו לשם שמים ובכל דרכיו ידע ליחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתא גם בעבודתו בשדה בחרישה ובזריעה וצידת חיה ועוף. כי כל הדברים שבעולם מקטן ועד גדול כולם לא נבראו רק להיות על ידם יחוד שמו יתברך באמת ובתמים, וכמאמרם ז"ל (מובא בעשרה מאמרות) חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מיחד ואומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי הלא נודע אשר אין בכל הארץ כי אם מה שיש כנגדו בשמים ממעל וכל הדברים שבעולם מחוט ועד שרוך נעל בהמה ורמש ועוף ודג וצומח ומתכות ואבנים טובות ומרגליות ושאר אבני בנין והרים וגושי עפר, ממלוא נימא עד קרני ראם לכולם יש להם שורש במרכבה העליונה יתברך שמו אשר שם ארבעה פנים לאחד, פני אדם, פני אריה, פני שור, פני נשר, והם שרשים כוללים לכל אשר בארץ הלזו. כי אריה מלך בחיות ושור בבהמות ונשר במעופפים ואדם על כולם. ושורש כולם הוא אותיות התורה אשר בה נברא העולם כמאמר חז"ל (ריש בראשית רבה) בו הביט הקב"ה וברא את העולם. והוא בעשרה מאמרות שדברה התורה שנאמר בה יהי רקיע מזה נברא הרקיע וכל צבאיה. ועד הנה קיום הרקיע הוא אותיות הללו העומדים בה לעד ולעולמי עולמים כאשר כתבנו¹ בשם הבעש"ט זי"ע פירוש הפסוק (תהלים קי"ט, פ"ט) לעולם ה' דברך נצב בשמים, שזה הדיבור מאותיות התורה הניתן בשמים בעת הבריאה שבהם נבראו, הם העומדים שם לעולם וזה קיום השמים עד עתה. וכל דבר ודבר שבעולם כולם שואפים חיותם וקיומם ומעמדם מאותיות התורה שניתן בהם ביום ברוא ה' ארץ ושמים וכולם רומזים לאורות גדולים ונפלאים מעשה ידי יוצר בראשית אשר במרכבה העליונה.

footnotes: ¹ וכן הוא להדיא במדרש שוחר טוב על פסוק זה.

ועל כן כמו שאדם מיחד שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתא בתורה ותפילה ומעשה המצוות, שנעשה הדיבור כמעשה ליחד תיבה אל תיבה ואות לאות וכולם ליחוד שמו יתברך הנודעת לחכמי לב, כן בכל דברים הגשמיים אשר בארץ מי שחלק לו אלהים בבינה, נפשו יודעת מאוד איך ליחד על ידם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא. כי גם המה אין חיותם כי אם מאותיות התורה, ומעורר בזה שרשם במקום עליון בשיעור קומה, ואותיות שמו יתברך ויתעלה מאירין על ידי זה בהארה נפלאה גדולה עד מאוד ויחודים האלה חשובים לפניו יתברך ביותר ויותר וכמשל שאמרו חז"ל (חגיגה י"ב:) בפסוק (בראשית א', ב') והארץ היתה תהו ובהו מכדי שמים אתחיל ברישא מאי שנא דקא חשיב מעשה ארץ תנא דבי רבי ישמעאל משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו השכימו לפתחי השכים ומצא נשים ואנשים למי משבח למי שאין דרכו להשכים והשכים וכו' עד כאן. כי זה שמיחד שמו יתברך במעשה התורה והמצוות הניתן משמים, נקרא דרכו להשכים. כי זה דרכי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום לעשות שלום בפמליא של מעלה ליחד המדות הקדושות והפרצופים הנוראים, וכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה היא וזה דרכה מאז ליחוד שמו יתברך. אבל יחוד שמו יתברך המגיע אליו ממעשי ארץ, זה נקרא אין דרכו להשכים. לצד שהאורות שלמעלה הניתנים בהם נתלבשו בגשמיות עפר הארץ ונתעטפו בתאות הלבבות הבא משורש הרע. ועל כן נקרא והארץ היתה תהו ובהו מפני מדור הקליפות השוכנים על מעט חיות הקדושה שבהם. כי הגשמיות הבא מהקליפות נקרא תהו ובהו וחושך וגו' כשמם כן הוא, מדבר שממה. ויאמר אלהים יהי אור שהשפיע והופיע מעט אור מאורו יתברך בכדי שהצדיקים יבדילו האור, מן החושך שבהם, ללקט אורות ולהעלותם למעלה, ויכניעו וישפילו התאוה והקליפה להורידה למטה. וכשהאדם עוסק בהן, אם יושלך בהן איזה צד דצד על אחת מני אלף לעשותם בשביל תאות לבבו אז לא יגרום יחוד שמו יתברך, כי הם שני הפכים. התאוה שורש הרע. ויחוד שמו הוא, שורש הקדושה ועל כן זה נקרא אין דרכו להשכים. ואולם כאשר יזכה האדם להכניע שורש תאות מורשי לבבו וישים על זה דעתו ומחשבתו שיגרום בעשיותיו יחוד שמו יתברך, את זה הקב"ה משבח ביותר ביותר. והתחיל במעשה ארץ ברישא כי מי שזכה לעשות מדברים הגשמיים כאלה יחוד שמותיו, ואורות הנפלאים מזהירים כזוהר הרקיע וכוכבים, לעולם ועד. חשובים לפניו יתברך יותר מהיחודים הנעשים על ידי תורה ומצוות המכונים על שם השמים. ועל כן הקדימו יעקב ומשה ברכת זבולן לברכת יששכר אף שזה הוא העוסק בפרקמטיא ומכין מזון ליששכר אחיו העוסק בתורה.

והנה להודיע בפרטות איך שנעשה היחוד מכל הדברים המגושמים לא יספיק כל הניירות והוא דבר שבלתי שיעור וערך, וזה באבנתא דלבא תלי מי שרוצה באמת ובתמים רק יחוד שמו יתברך ולא לשום תאוה ורצון בשום אופן בעולם, ויש לו שכל ובינה והשגת חכמה ומדע להבין בכל הדברים הבאים לפניו איה איפוא מקומם מוצאם ומובאם בשרשם במרכבה העליונה באיזה בחינה ובאיזה מדה. כמו למשל באכילה הנה כל מיני מטעמים ומעדנים ותבשילים שונים זה מזה לכל אחד יש שורש בפני עצמו במקום עליון וכמו שתראה בדברי האר"י ז"ל שמחשב ז' מינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל כל מין מאין נצמח ואיה מקום שורשו, וכן בכל מיני מעדנים. ולכן תראה שיש מעדנים המתוקים לגמרי ומעדנים שהם עפוצים ומעדנים המרים ואף על פי כן טובים לאכילה וכולם נצמח משורש ג' קוין ימין ושמאל ואמצע שהם חסד גבורה ותפארת המכריע ביניהם. ובכולם אין בהם רק אותיות התורה המונח בהם להחיותם, ואם ככה יודע, ולבו בוער ליחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתא בכל עוז ותעצומות הרי הוא מיחד באכילתו אורות העליונים ביחודא שלים באור המאיר למאוד, וחשובים לפניו יתברך במאוד מאוד יותר מיחודים הנעשים בתורה ומצוות. וככה בכל חפץ וחפץ שברא הקב"ה בעולמו, וכל דיבור ודיבור שאדם מדבר, לכולם יש להם מוצא באורות עליונים והמשכיל מבין איך לגרום על ידיהם יחוד שמו יתברך. ועל זה אמרו חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה היה מיחד יחודים כי היה יודע שורש כל חפץ אשר בשמים ממעל מקטן ועד גדול על כן היה מיחד בכוחו יחוד שמו יתברך על ידי תפירתו.

ואמנם גם על פי פשוט יש להבין יחוד הנעשה על ידי מלאכת התפירה כי המחשבה שבראש אשר מחשב בעת ההיא אל המלאכה, הוא בחינת יו"ד משמו הגדול יתברך כנודע. וה' אצבעות ידיו התופרים, הוא ה' הראשונה. והמחט עם חוט התפירה הוא הוא"ו. והמנעול, ה' אחרונה, כלי המקבל לתוכה פרסות הרגל, והרי מיחד בזה ד' אותיות שמו הקדוש ביחודא שלים. או על דרך זה כי האדם אשר לא נפסק ממנו אהבתו ויראתו יתברך, אהבה ויראה הרוממות, הם בחינת י"ה שבשם. והאדם בעצמו הוא הוא"ו, והמלאכה הנעשית לשם ה' לעובדו בזה, היא ה' אחרונה או כי נקב התפירה הוא יו"ד, וה' אצבעות ידיו וחוט התפירה והמחט, ו'. והמנעול ה' אחרונה, הרי נשלם שם הוי"ה שמו יתברך ביחודא שלים. וכן בכל החפצים והדברים שבעולם יש בהם יחוד שמו יתברך כנזכר. והכל, אם אין בהם כוונה לשום תאוה וחפץ בעולם כי אם כוונתו לתאות לבו קצת דקצת אז אדרבה שורה הסטרא אחרא על המלאכה ההיא, ופשיטא שאינו גורם יחוד שמו יתברך. וכן אפילו במצות הבורא יתברך אם אינו עושה לשם ה' לעובדו על ידי זה רק לקנות לו שם בארץ ולהתפאר בהם לפני הבריות או לשאר שטות הבלי העולם אז שורה הס"מ על המצוה ההיא ואין נחת רוח לבוראנו מזה, אדרבה כביכול צער לפניו ונקרא האי שופרא דבלי בעפרא. כמו ששמעתי דבר זה יוצא מפי צדיק שאמר זאת בבית הכנסת בעת אשר דרשתי ברבים דרכים האלו. ובכל הדברים שבעולם מעשי המצוות והתורה והאכילה ושתיה וההליכה והישיבה והקימה ודברת בני אדם אם יש בהם כוונת אמת לשם ה' בדחילו ורחימו סגי, זה העולה לשמים לנחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם ליחוד שמו יתברך.

ועל כן יצחק כאשר ידע שעשו מוכרח להיות איש שדה לחרוש ולזרוע ולעסוק בל"ט מלאכות הידועים אשר ניתנו כולם לתיקון אמת וליחוד שמו, אמר לו וצא השדה, שבכל עבודתו בשדה לא יכוון רק יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא הנרמז במלת צ"א מספר הוי"ה ואדנ"י, להוציא על ידי זה הארץ מקללותיה לתקן העולם על ידו לגרום בזה נחת רוח ליוצרו. והכל כשיעשה תשובה קודם על כל אשר עשה באמת ובתמים ואז יעשה שדה חקל תפוחין שדה הראוי לזריעה כריח שדה אשר ברכו ה' וישרה הקדושה על עשיותיו. ובזה וצודה לי צידה, לי לשמי כאמור, לשם מצות פסח וחגיגה. או לי לשמי לכוון כוונת יחוד שמו יתברך בעת אשר יצוד ציד חיה או עוף וישרה קדושת ה' על המאכלים אשר יביא לו. ואז,

ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי וגו' ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. צוה לו בפירוש להכין לו מאכלים כאשר אהבה נפשו לא גופו והוא שיהיה בקדושה ובטהרה וישרה שם ה' עליהם ובכוונת אמת לשם ה' ואז יאכל למען יברכו כי אז יהיה לו כח על ידי המאכלים להמשיך אליו ברכה ושפע רבה. והוא דוגמת מה ששמעתי מפי אדמו"ר הרב הקדוש המפורסם נזר הקודש איש אלקים מוהר"ר יחיאל מיכל זללה"ה שאמר על פסוק (דברים ל', י"ט) למען תחיה אתה וזרעך וגו' ותמה איך יצוה הבורא שנעשה המצוה למען נחיה וכי זה עבודתו יתברך לעבוד אותו על מנת לקבל פרס ח"ו הלא זה עיקר עבודתו שנעשה רק לשמו יתברך ולא למען טובותינו. ואמר בפירושו כי הנה האדם העושה המצוה לשם ה' ובאהבה ויראה וכוונת אמת אז יש למצוה ההיא חיות הרוחניות למעלה למעלה ואורה מבהיק ומצהיר ויש לה כח להשפיע על ידי זה כל בחינת הברכה ורחמים ושפע החיים לכל באי עולם ואם ח"ו אין במצוה חיות הרוחניות אין בה כח להמשיך הברכה לעולם. ועל כן צוה הכתוב שנעשה המצוה על זה האופן שנוכל להמשיך על ידו שפע והברכה לעולם והוא על ידי עשותה באהבה ויראה וכוונת אמת לשמו יתברך. וגם כאן אמר לו יצחק שיעשה המטעמים על זה האופן שהוא יאכל למען יברכו שיוכל להמשיך על ידו יחוד שמו יתברך שיעשה באכילת מטעמים האלה כל מיני ברכה ושפע. וכל זה תעשה בטרם אמות כאמור למעלה כי ביקש ממנו שיעשה תשובה בימיו כמו שעשה ישמעאל תשובה בימי אביו ועל כן תיכף תלך לשדה בתשובה שלימה ובכוונות האמורין לתקן את השדה שדה ה' בכל טוב וברכה, ותהפך כל מדותיך לטוב לשאת את כליך המכוונים לרציחה למעלה למעלה לעשות עמהם יחוד שמו יתברך הכל כנאמר.

ורבקה שומעת וגו'. לכאורה לפי סדר לשון הכתוב היה לו לומר ותשמע רבקה בדבר וגו'. ואכן יאמר הכתוב כי אחר כל הדברים האמורים בענין שצוה יצחק לעשו לעבוד עבודה בשדה לשם ה' וליחוד שמו יתברך ולימדו דרך ה' בשני אופנים האמורים בכל זה. הנה רבקה לבד, היתה שומעת זאת בדבר יצחק אל עשו, כי היא לבדה היתה מבינה על כל אשר אמר בכוונתו למען יוכל להמשיך הברכה על ידי זה. אבל עשו הרשע לא שמע כזאת ולא נתן לב כלל לכל הדברים האמורים כי אם וילך עשו השדה לצוד ציד להביא אפילו מן הגזל כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ה, י"ג) ולא חפץ לעשות תשובה בימי אביו להניח מדת הרציחה שבו להפכו לטוב כי עוד טומאתו בו כבראשונה לצוד ציד כאשר ימצא להביא טרף לבני ביתו ולאביו גם כן למען יברכו, אבל לא כיוון לשם ה' כלל וכלל ולא עשה כאשר צוהו וצודה לי צידה שיצוד על כוונת להביא ליצחק אבל הוא הלך סתם לצוד ציד להביא אבל לא להביא אל אביו כאשר צוהו.

ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר וגו' לפני ה' וגו'. להבין מלת לאמר הנכתב בפסוק הוא כי רבקה אמרה אל יעקב דברים המתקבלים על הלב לומר לו שבודאי כן נכון לעשות, כי לכאורה הלא יאמר יעקב הצדיק איך אגזול הברכות בערמה מעשו אחי אם רצון אבי לברכו באיזה טעם ושורה אגזול הברכות מאתו, ועל כן אמרה לו והסבירה לו טעם הדבר, כי הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר פירוש כי כפל לו והסביר לו לומר דוקא הביאה לי ציד פירוש לי לשמי בכוונת אמת לשם ה' באופן אשר אברככה לפני ה' שתסכים השכינה על ידי שישרה קדושת ה' על מאכליך אשר תביאם. ואנו באמת ידענו אשר זאת לא יהיה בעשו לעולם שישרה ה' על מעדני מטעמיו ובודאי לא תסכים השכינה בברכתו ולא יוכל כלל להמשיך על ידי מאכליו ברכת ה', ועל כן אין זה גזילה בשום אופן כי לו בודאי לא יהיו וכגון זו כופין על מדת סדום כי הוי זה נהנה וזה לא חסר. ובפרט לאשר כתבנו בקניות הבכורה מעשו כי היה יעקב מוכרח ליקח כל העבודה אליו, שגם בבחינת העשיה לעבוד עבודת משא עבודת הארץ בשדה, יטפל יעקב בהם, חוץ מאהל תורה. ועל כן ממילא צריך לכל הברכות אף ברכת עולם הזה. וגם כל הדרכים הללו שלימד יצחק לעשו הכל שייך ליעקב לבד ואין לעשו חלק בהם. ואכן כי זאת לא היה יודע יצחק מקניות הבכורה ועל כן לימד זאת לעשו מה שאין כן רבקה שהיתה יודעת, ידעה שזה אינו שייך רק ליעקב. ועל כן הנה,

ועתה בני שמע בקולי וגו' לך נא אל הצאן וגו' יברכך וגו'. אמרה לו תיבת ועתה לרמז גם כן על התשובה שיעשה תשובה קודם קבלת הברכות כי תשובה הוא דבר שאין לה שיעור ואף צדיקים גמורים נצרכים אליה כנודע מאדם וראובן ודוד וכדומה, וקודם קיבול הברכות טוב שתעשה תשובה כדי שישרה עליה כח קדושת ה' ויהיה נתפס ברכת אביך בך. ולך אל הצאן וגו' ואעשה אותם מטעמים לאביך כי אני בודאי אעשה אותם לשמו לשם מצות פסח וחגיגה ושאר כוונות הצדיק, וכאשר אהב שישרה קדושת ה' על המאכלים, ואז והבאת לאביך ואכל בעבור אשר יברכך כי אחר כך בודאי יאכל למען יברך אותך כי יוכל להמשיך על ידי המאכלים כל טוב וברכה ולך נאה לברך.

ויאמר יעקב אל רבקה אמו וגו'. מה שהוצרך הכתוב לפרט אל רבקה אמו והיה די באומרו אל רבקה לבד ואכן יאמר הכתוב כי על עיקר הדברים הודה יעקב לדברי אמו וזהו ויאמר יעקב אל רבקה אמו שאמר דברים כרבקה אמו לומר אשר בזה ודאי לא יהיה אשמה בדבר על אשר אגזול הברכות מאתו כי הן עשו אחי איש שעיר פירוש גבר שיידן כמא דאת אמר (ישעיה י"ג, כ"א) ושעירים ירקדו שם, כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ה, ט"ו). ועל כן לאשר נאחז בקליפות ורע אי אפשר לו לעשות מצוה בלי שום תערובת פסולת ורע בשום אופן בעולם גם לדעת ר' לוי שם שאמר משל לקווץ וקרח שעמדו על הגורן ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעביר וכו' יאמר כי עשו אינו יכול לעשות תשובה בקל להסיר מעליו שורש הקליפות והרע הנאחז בהן על כן ודאי הברכות לא יגיעו על ראשו ואנכי איש חלק חלק ה' ולי בודאי יגיעו ובפרט אחר קניות הבכורה שמן הדין הברכות שלי הם כנזכר ובודאי צדקת בדבריך אשר אין בזה שום נידנוד בשום פנים וזה נהנה וזה לא חסר. ואכן את זה אני ירא,

אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע. כי הוא יחשדני שאני רוצה לגזול הברכות מאחי כי הוא סבור שעשו ראוי לקבל הברכות, ושלו אני נוטל. ובזה והבאתי עלי קללה ולא ברכה. לגודל צדקתו תלה הקללה בו ולא חפץ לומר ויביא עלי קללה מפני כבוד אביו, שהצדיקים לא יקללו כל כך במהרה. וגם לאמו לא חפץ לומר כן ותביא עלי קללה רק תלה על עצמו והבאתי וגו'. וכפל לומר ולא ברכה לומר שאף ברכתי שהיה ראוי שאבי יברך אותי, לא יברך עוד, אחרי ראותו ערמתי.

ותאמר לו אמו עלי קללתך בני וגו' קח לי וגו'. הרי הקללה יתלה בי ולא בך אך שמע בקולי ותקיים מצות כיבוד אם ושומר מצוה לא ידע דבר רע ובודאי ברכה תקבל ולא קללה, וגזל אין בזה כי קח לי משלי כמאמר חז"ל.

וילך ויקח ויבוא לאמו וגו'. מגיד הכתוב בזה צדקת הצדיק יעקב כי אחר כל אלה לא רדף יעקב אחרי הברכות בשבילו להתברך בברכה כי אם מצד שאמו צותו בזה והוא מצות עשה מדאורייתא כיבוד אם, ועבור זה טרח ויגע והכניס נפשו בסכנה לקיים מצות כיבוד אם ולא למענו כלל ועל כן הנה רק הלך ויקח ויבוא לאמו לצד מה שגזרה עליו אמו.

ותקח רבקה את בגדי עשו וגו' ותלבש את יעקב ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידי וגו' ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה. מודיע הכתוב כי יעקב לא קיבל עליו זה הדבר כאשר פירשנו למעלה רק מצד מצות כיבוד אם ועל כן ותקח היא ותלבש ותתן ולא הוא עשה כלל בזה הדבר כי לא אץ יעקב אבינו אחר זה לרוב צדקתו ועד אשר לא נתנה לו בידו ממש לא לקח את אלה כי אם עד אשר נתנה את אשר עשתה ביד יעקב בנה בידו ממש אז הוכרח לעשות שליחות אמו לקיים מצות התורה כאמור. וגם רבקה כיוונה שלא לעשות יעקב שום דבר למען לא יתלה האשמה בו והיא אמרה עלי קללתך בני והראתה ליעקב כי ח"ו היא תקבל הקללה כי היא עשתה את כל המעשים.

ויבוא אל אביו ויאמר אבי ויאמר הנני מי אתה בני. מגיד הכתוב כי עשה יעקב בחכמה נפלאה כי יעקב היה ירא פן יכירנו אביו בקולו ועל כן לא אמר תיכף יקום אבי וגו' כעשו או בלשונו קום נא שבה ואכלה מצידי וגו' פן יהיה בעיני אביו כמתעתע כי הוא היה שולח את עשו להביא ועתה הנה יעקב בא. ועל כן אמר לו תחילה סתם אבי כאילו רוצה לדבר עמו איזה דבר ואז אם היה יצחק שואלו מה אתה רוצה בני יעקב היה משיב לו כי אמי שלחה אליך מטעמים לאכול, ואמנם כאשר ראה שאביו שואלו מי אתה בני שלא הכירו בקול יעקב אז אמר בלבו ודאי מאת ה' נסבה שאקבל הברכות. על כן,

ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו וגו' קום נא שבה ואכלה מצידי בעבור תברכני נפשך. כי אחר אשר שאל אותו מי אתה השיבו אנכי עשו וגו' וידע אשר ודאי הצליח ה' דרכו ולא יכירנו עוד ועל כן אמר בעבור תברכני נפשך כלומר בודאי תברך אותי בלתי ספק ותסכים השכינה על ידך כי ראה שה' אתו ובלבל את יצחק שלא יכירנו בקולו, ודאי כוונת ה' על הברכות שיקבל יעקב כאשר שמעה רבקה ברוח הקודש.

ויאמר יצחק אל בנו מה זה מהרת למצוא בני. לכאורה אין זה סדר לשון הכתוב והיה לו לומר איך מצאת זה במהרה בני, כי למציאה לא שייך מהירות שימהר אדם למצוא כי לא בו תלוי המציאה למצוא שימהר או יאחר. ואכן הנראה כשאמר יצחק לעשו וצודה לי צידה היתה כוונתו על שני דברים אחד כאשר כתבנו למעלה שיכוון לשם מצות ה' מצות כיבוד אב ולשם פסח וחגיגה ושארי דברים האמורים שם. והשני כיוון יצחק באומרו לי כי מאחר שיצחק היה צריך לציד הזה לקרבן פסח או חגיגה והיה ירא אולי יזדמן לו בשדה ח"ו איזה דבר אשר פסול לקרבן כמו מוקצה או נעבד או פסול כלאים וזה הוא דבר אשר לא יוכל לידע אם כשר הוא, ועל כן היה דעת יצחק שלא ירדוף עשו אחרי הצאן שבשדה לצודם רק ימתין עד ישקיף ה' ויזדמן לו שיהיה בא אליו במקרה לפניו אחת מן הצאן והכשבים, ובזה ידע אשר דבר שזימן ה' ודאי טהורה היא כי לא יזמין הקדוש ברוך הוא ח"ו דבר שיש בו תקלה למצוותיו, וכאשר היה בתיבת נח שלא היה יודע נח הצדיק את מי יכניס ואת מי ידחה והמתין עד שממילא באו שנים שנים באו אל נח וגו' שמאליהם באו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ב, ח') וזה כיוון באומרו וצודה לי צידה שיהיה הצידה בא אלי ולא שתהיה אתה רודף אחריה רק שממילא יבוא לפניך, ועל כן כשבא יעקב לפניו עם הצאן עשויות והוא סבור שזה עשו וצידו אמר לו מה זה מהרת למצוא וגו' פירוש כי אתה מהרת לרדוף אחרי הצידה ולא אוכל לידע מה זה אם כשר או פסול כיון שלא המתנת עד יקרה ה' לפניך. ולזה השיבו,

ויאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני. לא כמו שאתה חושב שאני רדפתי אחר זה רק תיכף בבואי השדה הזמין לי ה' אלהיך לפני זאת ובודאי כשירה היא וראוי לקרבן. והנה בזה שאמר לו ה' אלהיך לפני, רמז בזה חכמות נפלאות. א' כי זה הבחינה שאני אומר עתה כי הקרה וגו' היא בחינת אלהיך כלומר שאתה מלומד בנסים האלה, והן בבוא אליעזר עבד אברהם אל המעין לבקש בת זוגך הזדמן ה' אלהיך כך והנה רבקה יוצאת ובנסים נפלאים שעשתה הנסיון שניסה אליעזר ונתברכו מעשה ידיה והמים יצאו לקראתה כאשר כתבנו שם. ועל כן אלהיך דייקא הוא הקרה זאת גם עתה לפני לפי שלצרכך הוא ותמיד הקב"ה מזמין לך את אשר תצטרך ועל כן תיכף כצאתי את העיר הקרה ה' לפני. ב' לפי שהוצרך לומר אלהיך כאמור חשש אולי ח"ו יהיה במשמעות הדברים אלהיך ולא אלהי ועל כן הקדים לומר ה' רצה לומר ה' שהוא אדון כל הארץ ומהוה כולם, וכולם תחת ממשלתו, ונכנס בזה תחת רשות מלך מלכי המלכים הקב"ה. ואז היה מותר לו לומר אחר כך אלהיך שהוא עושה לך נסים כאלה, ובלתי זה לא היה רשאי לומר אלהיך לבד וכאשר נודע מתשובת בן החכם שאומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם שהיה לו לומר אותנו כי באמירת אתכם אין חילוק בינו לתשובת בן הרשע שאמר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו. ואולם בזה שאמר קודם ה' אלהינו הוכיח בדבריו שהוא תחת ממשלת אלהי השמים כנודע. ג' כיוון באומרו לפני כי נודע כאשר הקב"ה רוצה לעשות נס צריך להיות גם השליח שנעשה הנס על ידו ראוי לזה כאומרם (תענית י"ח:) נבוכדנצר מלך כשר היה והיה ראוי להעשות נס על ידו ולזה גם כי הקרה ה' היה צריך להיות גם לפני שאהיה ראוי שיעשה נס על ידי. ועל כן אמר שניהם כי הקרה ה' אלהיך לפני כי שניהם היו מצטרכין לעסק הזה. ועל כן כשמוע יצחק כל דברי חכמה האלה,

ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמשך בני האתה זה בני וגו'. ולכאורה בני הראשון מיותר הוא ואכן אמר לו כי אחרי שמעו כל דברי החכמה הזאת ידעתי בודאי אשר אתה בני ולא איש אחר כי לא ימצא דעה כזו באנשים אחרים כי אם בבני יוצאי חלצי, ואמנם את זה אני מסופק אם אתה בני עשו וכבר עשה תשובה שלימה שיצא מפיו דברים הגונים נפלאים ראוים לחכמי לב, וידעו אומרם ז"ל (עבודה זרה י':) יש קונה עולמו בשעה אחת. אם לא בני עשו אתה רק בני יעקב כי בני ודאי אתה.

ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו וגו'. פירוש הגשתו היה גם בתורת יעקב כי אחרי שמוע מאתו שאמר גשה נא ואמשך בני כאשר פירשנו שבני אתה ודאי ואין הספק רק אם הוא עשו או יעקב. השכיל יעקב בדעתו כי יצחק רוצה לידע מי הוא בכדי שידע באיזה ברכות יברכו אם הראוין לעשו או ברכות הראוין ליעקב ונמצא אף אם יכירו לא יהיה בלבו עליו כלל ועל כן ויגש יעקב אל יצחק גם אם יכירו שהוא יעקב גם לזה גש.

ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו חז"ל (בבראשית רבה ס"ה, כ') דרשו הכתוב הזה בכמה פנים אין מספר וכולם לדבר אחד נתכוונו לומר אשר יעקב נתברך בקול, ועשו בידיו. ולכאורה ממשמעות פשט הכתוב לא נשמע כלל שנאמר מקרא זה לברכה רק שהקול נדמה לו כיעקב והידים ידי עשו. ואכן כן יאמר הכתוב כי אחר שראה יצחק שאין זה איש אחד לבד, שיהיה או יעקב או עשו, רק נחלק מחציו ולמעלה קול יעקב, והידים כעשו. ובודאי איזה שינוי יש כאן או שנשתנה קול של עשו לקול יעקב או להיפך, ועל מה עשה ה' ככה לעשות באדם אחד שני בחינות אם לא שרצונו שלא לברך את אחד רק דוקא שניהם ביחד כי שניהם אחד הם אשר יעקב יצפצף בקולו בבתי כנסיות ובתי מדרשות אהל תורה ותפילה, ועשו יעבוד אותו בידיו להכין לו לחם ומזון וכסוי ללבוש. ולזה ברך שניהם ואמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו שיעקב יתברך בקולו שהקב"ה יקשיב וישמע לקולו קול תורה ותפילה לקבל נחת רוח ותענוג מזה, והידים ידי עשו שעשו יתברך במעשה ידיו להכין לחם ליעקב. ולכן אמרו חז"ל (שם) בזמן שקולו של יעקב מצוי בבית הכנסת ובבית המדרש אין הידים ידי עשו כי בעת שיעקב עוסק בתורה לא נקראים ידי עשו כי אם ידי יעקב שאין הידים כי אם בשביל יעקב לחרוש ולזרוע לעבוד את האדמה עבור יעקב ואין הידים ידי עשו כלל, ובזה נכון אומרו.

ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות וגו' ויברכהו ויאמר אתה זה בני עשו וגו'. ולא נזכר איזה ברכה אשר ברכו עתה, ואכן זה קאי למה שלמעלה כי על שלא הכיר בו איזה הוא על כן ויברכהו בזה שאמר הקול קול יעקב וגו' וזו היא ברכה הכוללת שניהם וכאמור.

ויאמר אתה זה בני עשו. חזר לשואלו, כי אמר יצחק בלבו אחרי שכבר שמע שברכתי שניהם, לכל אחד בדבר הראוי לו, הנה עתה ודאי לא יעלים מאתי מלומר האמת ואם אפילו הוא יעקב ודאי יאמר האמת כי הוא יעקב ולא יעלה שום ספק בלבו שלא אברך אותו כיון שכבר שמע שברכתיהו ולא יכחד ממני דבר ואני צריך לידע בכדי לברך בפרטות את אשר צריך לו. על כן חזר ושאל אתה זה בני עשו שיברכו בברכת עולם הזה ברכת מעשה ידיו. ואכן לפי (זוה"ק בפרשתנו קמ"ה:) שנודע שיעקב הוכרח לקבל הברכות בחכמה ובערמה כמאמר הכתוב (משלי ח', י"ב) אני חכמה שכנתי ערמה וגו'. וגם כי הוא ידע שהוא מוכרח לקבל גם ברכת עולם הזה כנאמר, על כן לא אמר יעקב בפירוש כי יעקב הוא רק סתם אני כי שארית ישראל לא ידברו כזב מפורש רק אומר לפי דרכו ואם השומע שמע וטעה אין לו בזה כאשר כתבנו בזה במקום אחר.

ויאמר הגשה לי ואכלה וגו' ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת. מה שחלק היין מהמאכל לכתוב למענו פעם שנית ויבא, ולא כללו באחד לומר ויגש לו ויאכל, ויין וישת. לרמז על מה שאמרו חז"ל (ילקוט רמז קט"ו) שהמלאך הביא לו יין המשומר מגן עדן וכו' ולזה אמר ויבא מי שהביא ולא יעקב כי מגן עדן הוא.

וירח את ריח בגדיו וגו'. חז"ל אמרו (סנהדרין ל"ז.) אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו ולכאורה למה זה נתן לו ה' שהריח ריח בוגדיו ולמה לא העלה לו ריח מצדיקים אשר יעמדו מיעקב. ונראה אשר בכוון זאת עשה ה' בכדי שיסבור שהוא עשו כי הוצרך לקחת הברכות ברמאות כנאמר, ועל כן הריחו ה' בריקנים שבישראל המלאים מצוות וסבר שזה עשו הוא המעלה ריח כל כך ועל כן אמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' כלומר אף על פי שהיא איש שדה אף על פי כן מעלה ריח ואינו כשדה קוצים רק כשדה אשר ברכו ה' והוא שדה של תפוחים כמאמר חז"ל (תענית כ"ט:) וסודו ידוע ליודעים. ועל כן התחיל לברך אותו ברכות השייכים לאיש שדה, ואמנם פנימיות הברכות מגיעים ועולים למעלה למעלה לראש, והקב"ה בכוון כן שלח בפה יעקב להיות הדברים בפשוטם על הגשמיות, והפנימיות יחול על ראש ישראל כאשר כתבנו למעלה.

ויתן לך האלהים מטל השמים וגו'. אומרו ויתן בתוספת ואו להורות על אשר כתבנו למעלה אשר עיקר הברכות האלה הכל ליעקב הוא כי הוא העיקר המתברך ורק טבותא לשקיא שמסר המתנה והברכה לעבד יעקב שהוא המכין מזון לו ולזה בירכו אשר כל אשר יצטרך יעקב כל טובתו בעסקי עולם הזה הכל יהיה על ידו ולא על ידי אחר כדי שיזכה הוא במצוה הזאת להיות נטפל לעושי מצוה. וכל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמיד חכם מנכסיו כמאמר חז"ל (ברכות ל"ד:), אבל כל מה שיעלה מצודתו הכל זכות יעקב בו. ועל כן לפי שאמר לו ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' שאף שהוא איש שדה הוא כשדה אשר ברכו ה' לא שדה קוצים וחרולים והוא מלא מצוות כי רוצה להיות גם בעבודתו בשדה רק נטפל למצוה ועל כן ויתן לך האלהים וגו', שכל הטובות המוכנים ליעקב יהיה על ידך ומעשה ידיך יתברכו בכדי שתוכל להספיק לאחיך ליעקב את אשר יצטרך להיות הוא יושב אוהל תורה ותפילה. וכבר כתבנו למעלה שהדברים נתגלגלו ביצחק בכוונה מאת ה' שיהיה מחשב בגשמיות הארץ ורומז להדברים ההם דברים עליונים רוחניים נפלאים עד מאוד בכדי שיתברך יעקב במעלה ובמטה (ועיין במגלה עמוקות ובילקוט ראובני במה שפירשו כל הברכות האלה בשורשם אשר בשמים ממעל והכל כאשר כתבנו למעלה) ואומרו הוה גביר לאחיך כבר כתבנו פירושו שאם יצטרך יעקב להיות לעבד למו לא יהיה אלא תחת ידך כי אתה ודאי תרחם עליו עיין שם.

עוד יאמר הכתוב על דרך זה כי יצחק הנה כוונתו בשמים היה אבל לא בירך אלא מה שכנגדו בארץ והבן וכל מה שאמר מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן וגו' הכל על דרך זה, שכל אשר בארץ נגד אלו הדברים העומדים ברומו של עולם (כמו שכתב במגלה עמוקות) את זה תקבל, ולא הברכות גופא, כי אין לעשו חלק בשמים. ועל כן גם מה שאמר לו הוה גביר לאחיך, גם כן על דרך זה. כי מה שאחיך יהיה גביר, ומדתו למעלה מדת הנצח הידוע ליודעי חן, נגד זה אתה גם כן תתברך בארץ ויעבדוך עמים שאר האומות, אבל לא יעקב שהוא עיקר הברכה, ואתה תתברך נגדו והבן. וכן בכל הברכות עד אורריך ארור ומברכיך ברוך לא ברכו אלא מה שכנגד זה בארץ.

ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב וגו'. לכאורה היה די לומר ויהי כאשר כלה יצחק לברכו וגו', ואמנם בא לרמז על דברינו עד הנה, כי כוונת יצחק בברכתו לא היה אלא על יעקב והוא עיקר הברכה ועשו אינו אלא טפל ליעקב. וזה שאמר את יעקב, כי עיקר הברכה ליעקב ועשו נרמז באת, שהוא טפל כמו שאמרו חז"ל (בבא קמא מ"א:) בפסוק (שמות כ"א, כ"ח) ולא יאכל את בשרו את הטפל לבשרו והוא העור.

ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו. פירוש מה שמיהר יעקב לצאת היה עבור רוב הבושה שהיה בו לעמוד בפני יצחק אביו לפי שנדמה לו שרימה את אביו ותגדל בושתו לעמוד לפניו וזהו שכתוב ויהי אך יצא יצא פירוש שלא היה יציאתו רק מאת פני יצחק אביו שהיה בוש להסתכל בו.

ועשו אחיו בא מצידו. פירוש מצידו של עצמו שלא הלך כלל לצוד על דעת אביו כאשר צוה לו רק מצידו בא וגם מצידו כי הוא היה הצד ציד ולא המתין על הזדמן לו מאת ה' שיהיה נכון לבו בטוח שכשר הוא.

ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו. לא עשה המטעמים בכיוון לשם אביו לשם מצות ה' רק סתם עשה מטעמים תחילה על דעת עצמו ואחר כך הביאם לאביו וגם לא עשה מטעמים אשר אהב אביו והכל כנאמר למעלה כדי שישרה קדושת ה' על המאכלים שיוכל לברכו על ידי זה והוא לא כן עשה.

ויאמר לו יצחק אביו מי אתה. לא אמר לו מי אתה בני כאשר אמר ליעקב כי שם בדברו היה ניכר אשר ודאי בן יצחק הוא וראוי להיות בן יצחק לדבר גדולות ונפלאות בחכמת אלהים ולא כן עתה ששמע דברים אשר לא כן בלא בושה וכלימה כלל רק בקנטור וכאילו אינו מדבר עמו כלל לא רצה לכנות שם בן על כזה והיה סבור אפשר אחר הוא לגמרי ואם הוא אפילו בנו לא יכנה לו שם בן, לגסות מדותיו. ומה גם שהבין אשר ודאי לא מה' הוא לברך אותו כי כבר בירך למי שהיה ראוי לברך, ובודאי אינו הגון הוא, ולא רצה לכנות אותו בשם בן.

ויחרד יצחק חרדה גדולה וגו' ויאמר מי איפוא הוא הצד ציד וַיָבֵא לי ואכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה. פירוש הנה הוא קיים ככל אשר אמרתי הגם שלא אמרתי אליו כי אם אליך והנה הוא הצד ציד פירוש שצד דבר הניצוד כלומר זה אשר בא אליו במקרה והזדמן לא ברדיפה אחרי הצידה כמו שאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני וגם וַיָבֵא לי לשמי על דעתי לקיים מצות הבורא כיבוד אב ומצות פסח וחגיגה כאשר צויתיך וצודה לי צידה כנאמר. ובודאי הנה זה היה ראוי לי כי ואוכל מכל, מכל המטעמים שבעולם ואברכהו. כי המאכלים גרמו להמשיך ברכת ה' על ידיהם, להיותם נעשים בקדושה ובטהרה ובחפץ ה' ועל כן גם ברוך יהיה כלומר שבטחוני שבודאי גם ברוך יהיה מפי ה' המבורך כי הסכימה השכינה לברכתו וכל גדודי מעלה היו בעת הברכה ובודאי ה' גם כן יברכו ואין אחר מעשה ידיו של הקב"ה כלום. ועוד יאמר גם ברוך יהיה כלומר כיון שיעקב היה, הנה חוץ מברכה הגשמיות שברכתיו, גם ברוך יהיה בברכות הרוחניות הרמוזים בברכות האלו ויהיה הוא המושל בכל.

ועוד יאמר גם ברוך יהיה שהוא יהיה מקור הברכה והוא יברך לכל אשר יחפוץ כמו שאמר לאברהם והיה ברכה שתהיה אתה המברך כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א).וכל עוד שהיה אברהם קיים היו הברכות מסורות בידו ומסרם ליצחק ויצחק מסרם ליעקב וזה היה נרמז גם בברכה של מעלה שאמר לו מברכיך ברוך פירוש למי שאתה תברך יהיו מבורכין.

כשמוע עשו וגו' ברכני גם וגו', פירוש כששמע דברי אביו שאמר שיעקב יהיה המברך לכל, וכל הברכות יהיו מסורין בידו צעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד אחרי שעל ידי זה יהיה הוא המשועבד ליעקב ועבד למו ויוכרח להכנע תחת הקדושה וזה הוא לחרב בלבו ועל כן שאג מנהמות לבו ואמר ברכני גם אני אבי פירוש אתה אבי תברך אותי ולא להמתין על ברכת יעקב להיות עבד לוה לאיש מלוה.

ויאמר בא אחיך וגו' ויקח ברכתך. כלומר גם הברכה שלך לקח הוא לידו שהוא יברך אותך ולא אני כי כל הברכות שבעולם מסורין בידו בבחינת מברכיך ברוך.

ויאמר הכי קרא שמו יעקב וגו'. כלומר כי הן אני סברתי מה שנקרא שמו יעקב הוא על רמז לשון עקב שממשלתו יהיה בסוף הימים כנאמר וידו אוחזת בעקב עשו על הסוף ועתה רואני כי לא על שם זה נקרא יעקב כי הרי לקח הברכה תיכף ולא נקרא כן כי אם על שם עקבה ורמאות ויעקבני זה פעמים תחילה את בכרתי לקח וזה לא היה איכפת לי ואך והנה עתה לקח ברכתי שהיפך אותיות בכֹרתי לאותיות ברכתי כמו שאיתא בזוה"ק (בפרשתנו קמ"ה.) וכבר שניהם בידו, ובשתים עקב אותי כי תחילה מכרתי לו הבכֹרה שהוא העבודה לה' והוא ברכת עולם הבא ולא ברכת עולם הזה כלל ויתקיים ביה והיה עקב וגו' ששכרו יהיה בעקב, ואני אקדים לו בברכת עולם הזה שיהיה לי ולא לו ואהיה אני המושל עליו, ואם היה הוא לבד לוקח ברכת עולם הזה לידו וישאר גם אלי הברכה בעולם הזה כמאז הרי עקבה אחת, ועתה שלקח ברכתי גם ברכה שלי לקח לידו שמברכת פיהו אתברך ואהיה תחת ידו הרי בשתים עקב אותי וזה היה צעקת עשו אבל לא היצר לו על הבכֹרה כי למה זה לו בכֹרה והוא רחוק ממנה.

ויאמר הלא אצלת לי ברכה. פירוש הלא קודם שמסרת לו הברכות הפרשת לי הברכה שאמרת בעבור תברכך נפשי וגו', ואתה בודאי דרכיך להלוך אחרי דרכיו של הקב"ה וברוך שמו בכל היכולת ואצלו ידוע שכל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר כמאמר חז"ל (ברכות ז'.) ואף אתה עשה כן ועוד שבתלמיד חכם גופא ידוע שאפילו בקללה ח"ו קללת תלמיד חכם אפילו על תנאי הוא בא כמאמר חז"ל (מכות י"א.) ומכל שכן בברכה שיצא מפיך שתברך אותי. ואכן כי זה היה מפלתו כי לצד שכבר קיללו בפה מלא בברכת יעקב וקללת תלמיד חכם אפילו על תנאי הוא בא כנזכר ומכל שכן שהיה זה בהסכמת השכינה כמו שאיתא בזוה"ק, ונחזור לענין כי עוד טענה היה לעשו בזה כי מה שאתה אומר שכבר הברכות שלו במתנה, איך תחול מתנתו על שלי הלא כבר אצלת וגו' ואין בידך לתתה לאחר.

ויען יצחק ויאמר הן גביר שמתיו וגו'. לא כמו שאתה סובר היה דעתי כי אפילו כשרציתי לברך אותך לא היתה כוונתי כי אם לברך אותך במעשה ידך ברכת עולם הזה בכדי שתהיה אתה המכין לחם ליעקב להיות מלאכתו נעשית על ידך ואתה תתוקן על ידו כמו שכתבנו למעלה וממילא גם על צד היותר לפי דעתי היית אתה משועבד אליו שתהיה אתה עובד אדמה בכל עבודה ולהיות מתמכי אורייתא ליעקב ואך עתה רואני שהקב"ה הסיב להלקח גם זה מידך ולא להשאיר לך כלום ולזה אמר הן גביר שמתיו לך כאמור, אפילו בברכה הוא הגביר, ודגן ותירוש סמכתיו. אפילו בברכה, עיקר הברכה בשבילו שיהיה הוא מסומך בדגן ותירוש ועתה שגם זה לקח בהסכמת השכינה ולכה אפוא מה אעשה בני פירוש אף שאתה בני ואצלתי לך ברכה מה אעשה לך ואין אתה מזומן לברכה וגם זה המעט נלקח מאתך.

ויאמר עשו הברכה אחת היא לך אבי וגו'. כלומר הנראה מדבריך שאין בידך כי אם ברכה אחת לבד ליעקב ולא יותר כי גם ברכתי סובב הולך עיקרו על יעקב שיהיה הוא מתברך מברכתי ואהיה עבד למו וזה איני חפץ כלל כי אם ברכני גם אני אבי ברך אותי בעצמי לא הכל בשביל יעקב לטובתו. כי גם אפילו מה שאמר הוה גביר לאחיך בסברו שהוא עשו לא כיוון אלא לטובת יעקב שאם יצטרך להיות בגלות יהיה תחת יד אחיו לא תחת יד אחר כמו שכתבנו למעלה ונמצא כל הברכה שלו. הגם שבאמת כן הוא שלא נברא עשו כי אם לצורך יעקב וכמאמר הכתוב (מלאכי א', ב') הלא אח עשו ליעקב, שלא נברא עשו כי אם להיות אח וצוותא ליעקב וטפל לו להכין לו הצטרכותו. ואך כי פשע אדום מתחת ידו ולא חפץ וביקש לו ברכה לבדו שלא בכלל יעקב.

ויען יצחק אביו ויאמר אליו. אליו דייקא כלומר דבר השייך אליו לבד ולא בכלל יעקב.

הנה משמני הארץ וגו'. כלומר אחרי שאינך רוצה להכנע תחת יד יעקב שהוא שלימותך, והבחירה בידך הוא כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. הנה אני מוכרח לתת לך קצת ברכת עולם הזה בכדי לטורדך מן העולם הבא ועל כן משמני הארץ יהיה וגו'. ואך תדע אשר,

ועל חרבך תחיה. שהחיות שלך הוא על חרבך שסופך ליפול בחרב תחת ידו ולא יהיה לך תקומה עולמית כנאמר (תהלים קמ"ט, ו'-ז') וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים וגו' ואת אחיך תעבוד כי סופך להיות עבד גמור בעל כרחך אלו אשר ישארו מאתך אחר החרב יהיו עבדים לאחיך כנאמר (ישעיה מ"ט, כ"ג) והיה מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אפים ארץ ישתחוו לך וגו'. ואך עצה טובה אני אומר לך והיה כאשר תריד ופרקת עלו וגו', כי אין והיה אלא שמחה כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ב, ג') כלומר כי זה יהיה שמחתך וטובתך כאשר תריד כלומר שתרד מן הגדולה והממשלה עליו ופרקת עלו מעל צוארך זה העול שיש לו מאתך בגלות תפרוק מאתך ולא תמשול עליו, זה היה שמחתך וטובתך. ואך עשו הרשע כשמו כן הוא ועובד עם ישראל ועתיד הקב"ה לקחת נקמתו ממנו כמאמר הכתוב (יחזקאל כ"ה, י"ד) ונתתי את נקמתי באדום וגו'.

גם יאמר ואת אחיך תעבוד. כלומר בגלות אתה תעבוד עמו עבודת עבד אך והיה כאשר תריד וגו' כנ"ל שזה היה שמחתך שתפרוק עולו מעל צואריך, והוא לא חפץ בברכה על כן ותרחק ממנו וילבש קללה כמדו וגו', ולפי פשוטו יאמר והיה כאשר תריד וגו', פירוש כאשר יעברו ישראל על התורה כפירש רש"י אז ופרקת עולו וגו', כי אינך צריך להכין לו מזון כי אם כשיתעסקו בתורה אבל לא כשיעברו מעליה.

ויאמר וגו' יקרבו ימי אבל אבי. פירוש הנה קרובים המה כי כבר אמר הנה נא זקנתי וגו', ואמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ה, י"ב) שהיה דואג שמא לפרק אמא וכו'.

או יאמר יקרבו ימי אבל אבי. כי עתה אינו שייך להורגו בערמה שלא יאמרו שעבור ברכת אבי הוא, והוא בזיון לאבא, ועשו היה נזהר בכבוד אביו. ואך בימי אבל אבי ואז אעורר עמו על הנחלה בירושת אבינו ואעמוד עליו ואהרגו. ולמד זה מאחיו קין שעמד על הבל והרגו עבור הירושה כמאמר חז"ל (תנחומא משפטים י"ג) בפסוק (בראשית צ', ח') ויהי בהיותם בשדה על עסקי שדה. ולזה אמר ואהרגה את יעקב אחי ולכאורה לא שייך להזכיר אחוה בעת ההריגה, ואמנם כי ידע שיעקב כוחו גדול גם בגשמיות גופו וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ע', י"ב) בפסוק (בראשית כ"ט, י') ויגל את האבן וגו'. ואם כן איך יוכל לו והוא גבור ממנו ולקח לו דרך רשע לילך בעקבות קין שנאמר אצלו ויקם קין אל הבל אחיו ואמרו חז"ל שהיה נראה לו כאח באהבה ואחוה ולא נשמר הבל ממנו ומתוך כך עמד עליו והרגו כן אמר הוא אהרגה את יעקב אחי שאהיה נדמה לו כאח ובזה אוכל לו ועל כן שמר את הדברים ולא הוציאם משפה ולחוץ רק ויאמר עשו בלבו לבד בכדי שלא ישמר יעקב ממנו. ולזה,

ויגד לרבקה וגו' הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. פירוש זה שעשו הוא עתה אחיך מתראה לך כאח ומתנחם לך שמראה לפניך כאילו הוא מתנחם על ברכותיך בברכה הזו שקיבל מאביו, הכל הוא להרגך כי עושה הכל שלא תתרחק ממנו ותהיה מצוי לו בכל עת כדי להמיתך. ועל כן,

ועתה בני וגו' ברח וגו' עד אשר תשוב חמת אחיך וגו'. פירוש כי בעוד שאש החמה בוער בלבבו פן לא יוכל לעצור כח ויהרגך גם בעוד אביו קיים ויעבור על כיבוד אב. וביותר נראה כי הנה כתבנו למעלה במה שאמר יקרבו ימי אבל אבי וגו', כלומר קרובים הם כי קרוב הוא לפרק אמו ועל כן אמר יצחק לא ידעתי יום מותי פירוש אפילו על יום אחד איני בטוח ופחד מיתתי הוא בכל יום. ועל כן עתה הנה הוא ממתין על אבל אביו לפי שסבור שבעגלא יהיה, מה שאין כן אחר זמן כשיעבור פרק אמו וידע כי יצטרך להמתין עד פרק אביו וישנו עוד שנים רבות יותר מארבעים שנה ולא יעצור כח להמתין כל כך ויהרגך ועל כן ברח עתה וגו'.

וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך, פירוש לא תצטרך לישב שם הרבה כי אם ימים אחדים עד אשר ישוב קצת מאש חמתו אשר בערה בו ואז אם אביך עדיין יחיה תוכל לבוא ולא יעמוד עליך בחיי אביו כאשר ישתכך רוגזו אף במקצת ואך אם בתוך כך ימות אביך כאשר הוא סובר. אז תצטרך לישב שם,

עד שוב אף אחיך וגו' ושכח את אשר עשית וגו'. (כי לכאורה הוא מיותר לגמרי אחרי אמרה עד אשר תשוב חמת אחיך ומהו עוד עד שוב אף אחיך וגו', ואכן) כי ידוע אשר חמה קשה מאף, כמאמר חז"ל (בבא בתרא ט':) בפסוק (משלי כ"א, י"ד) מתן בסתר יכפה אף. אף כופה, חמה אינו כופה וכו'. ולזה תחילה אמרה עד אשר תשוב חמת וגו', שישוב מהחמה קשה על כל פנים בימים אחדים ותוכל לבוא בעוד אביך קיים ואם לא כן תמתין עד שוב אף אחיך שגם האף שקלה מחמה ישוב ממנו ושכח לגמרי את אשר עשית ואז ושלחתי ולקחתיך משם.

ותאמר רבקה וגו' קצתי בחיי מפני בנות חת וגו'. כי הנה רבקה לא רצתה לומר ליצחק שעשו מתנחם עליו להרגו לצד כי עשו לא הוציא מפיו דבר זה רק בלבו היה מהרהר, ולרבקה הוגד זאת ברוח הקודש ולא ליצחק ועל כן היה כעין בזיון ליצחק אם תאמר רבקה אליו דבר שנאמר לה ברוח הקודש ולא לו (ומה שלא נאמר זאת ליצחק ברוח הקודש לפי שהוא אהב את עשו ולא רצו לצערו משמים לומר לו שהוא חשוד על שפיכת דמים). וגם לא רצתה רבקה שיברח יעקב בלתי דעת אביו. אחת, פן ירע זאת בעיני אביו ויעבור על מצות כיבוד אב לגנוב דעתו, והשנית כי עתה יהיה מקום לעשו לרדוף אחריו להרגו כי יאמר שרודף אחריו להשיבו אל אביו ואחר כך יאמר לאביו כי עמד יעקב עליו בדרך והשכים להורגו. וגם עתה שהלך בצווית אביו שלח אליפז אחריו להרגו, ומכל שכן באם שהיה כבורח מאביו או שהיה הורגו ואומר טרוף טורף. אחרי שהיה לו דבר לתלות בו לרדוף אחריו.

ועל כן עשתה רבקה בחכמה ולא הזכירה ליצחק כלום ממחשבת עשו להורגו רק התחילה לדבר עמו דברים אחרים לקבול על נשי עשו ואמרה קצתי בחיי מפני בנות חת אם לוקח יעקב וגו', כדרך האשה שמספרת עם בעלה תכלית בניהם איזה אשה להשיאו, ולראות להשיאו אשה ההגונה. והנה לא אמרה סתם בתורת ודאי כי מוכרח יעקב לילך ללבן לישא אשה משם שלא לקחת מבנות כנען הארורים כי יראה פן יאמר יצחק, יעקב אינו דומה אלי כי אני הייתי עולה תמימה והוצרכתי להרחיק עצמי מבנות הערלים לבקש אשה ממשפחתי אבל יעקב לא צריך לבקש כל כך. גם כי יצחק שורש הגבורה בחינת שמאלא דקדושה הוצרך להרחיק עצמו מבחינת הסטרא אחרא כל עיקר ועיקר, מה שאין כן יעקב שלא היה מבחינת הגבורה כידוע וכמו שכתבנו בזה במקום אחר. ולזה פתחה דבריה ממקום אחר לומר קצתי בחיי וגו', כלומר שחיי אינן חיים כלל עבורם אף שגם אני ממקום הרעים ואבי ואנשי מקומי כולם רעים היו לא קצתי בחיי כל כך כמו מפניהם ואם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה למה לי חיים, וכפלה דבריה לומר מבנות חת כאלה מבנות הארץ כי חששה פן יאמר אולי לא כל הנשים מכאן רעים כנשי עשו ולזה אמרה כאלה מבנות הארץ ואמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ז, י"א) שטפחתם על ראשם ואמרה כאלה פירוש כאלה הם כל בנות הארץ כולם שוין לרעה אין טובה בהן והבין יצחק דבריה כי יפה דיברה וכוונתה שילך יעקב ללבן לקחת בנותיו, כי כבר אמרו העולם שתי בנות ללבן ושני בנים לרבקה וכו' כמאמר חז"ל (בבא בתרא קנ"ג.). ועל כן,