ויקרא יצחק אל יעקב וגו'. כלומר תיכף קראו לעשות רצון צדקת ויצוהו וגו' לא תקח אשה מבנות כנען, כלל כלל לא אפילו הכשירה שבהם.

קום לך וגו' וקח לך וגו' מבנות לבן וגו'. לא אמר כלל האופנים פן לא ירצה ליתן כאשר אברהם עם אליעזר. כי אם קח לך, שבודאי הוא יתן לך, אחרי ראותו ברבקה שסיבב ה' עד כמה שהלכה אחריו, והיה נכון לבו בטוח שבודאי יעשה ה' נפלאות ביעקב גם כן לקחת אשה ממשפחתו וגם כי ברבקה לא היה החשש, רק אולי לא תאבה האשה ללכת וגו' כי יצחק לא הלך לשם ולא יראו שם פני יצחק ויהיה מקום שיסרבו מה שאין כן אתה שתלך אצלו ומי גבר יראה בתפארת ישראל יעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון כמאמר חז"ל (בבא מציעא פ"ד.) וכשרון מפעליו ולא ירצה לתת לו בתו, ובפרט אחרי ידיעת כל העולם מברכת אברהם ויצחק, ויעקב קיבל כל הברכות ועל כן קח לך כי מאתו בודאי לא יומנע ואתה אסור בבנות כנען מכל וכל.

ואל שדי יתן וגו'. לפי שהולך לבית לבן הרשע וידע כי ארמי אבד אבי הוצרך לברכו בשמו יתברך שם שדי השומר את ישראל מכל פגעים ומרעין בישין כנודע מכוונת המזוזה.

וישלח יצחק את יעקב וגו'. חזר לענין שלא רצתה רבקה שילך יעקב כבורח בלתי דעת אביו והן נתקיימה מחשבתה ושלחו יצחק מדעתו.

אחי רבקה אם יעקב ועשו. רש"י ז"ל כתב איני יודע מה מלמדנו, ואפשר לומר קצת לפי שלכאורה יקשה למה לא אמר לו אביו לקחת אשה בת ישמעאל שהיה קרוב אליו ולא יצטרך להרחיק מאתו ולעבוד ללבן הארמי, ואכן כי אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ז, ח') בהליכת עשו אל ישמעאל להתחבר אתו שיעוררו שניהם על הבכורה ועל כן לא חפץ יצחק שילך יעקב אל ישמעאל, כי גם הוא ידע שבלב עשו עליו עבור הברכה והבכורה כאשר צעק לפניו על זה. שלא יתחבר עמו עשו ויהרגו שניהם ליעקב בהיותו בביתו ועל כן צוהו לילך אל לבן. ואך כי גם בלבן אפשר יש חשש זה שילך עשו אצלו גם כן ויקח בתו כאשר אמרו העולם שתי בנות ללבן וכו' כמאמר חז"ל (בבא בתרא קנ"ג.) ויתחבר עם לבן להרוג ליעקב, ואכן כי לצד שלבן גופא אינו נוגע בזה כי על כל פנים לו אין לו חלק ירושה כישמעאל וגם כי הוא אחי רבקה ועל פי רוב טבע האח ואחותו שוין, ורבקה ידוע שהיתה אוהבת יעקב ולא את עשו וממילא גם לבן לא יסייע בזה לעשו וזה היפך מישמעאל שהוא אחי יצחק שאף אם לא היה נוגע בדבר כלל, היה לבבו נמשך אחרי עשו יותר מבחינת יצחק אבינו שהיה אוהב את עשו. ולזה אמר אל לבן וגו' אחי רבקה אם יעקב ועשו כלומר על כן שלחו אל לבן ולא אל ישמעאל לפי שהוא היה אחי רבקה אם יעקב ועשו כלומר שאצלה קדם יעקב לעשו שאת יעקב אהבה ושנאה לעשו והוא אחיה הוא ובודאי טבעו נוטה קצת לטבעה ולא יסייע לעשו בזה, וגם כי הוא אינו נוגע בדבר כלל מה שאין כן ישמעאל שהוא אחי יצחק שהוא להיפך בשני הדברים הללו לא חפץ לשלחו אליו.

וגם יאמר על הדרך הזה אם יעקב ועשו. כלומר לפי שיעקב ועשו מאם אחת הן לא כישמעאל שהיה מאם אחרת מן השפחה ועל כן קרוב הדבר שיבואו לידי מריבה גדולה עבור חלוקת הירושה כמו קין והבל. כי בישמעאל שהיה בן פילגש סילקו אברהם בחייו ונתן כל אשר לו ליצחק, ולבני הפלגשים נתן מתנות. מה שאין כן ביעקב ועשו אי אפשר לעשות זאת כי אין מעבירין נחלה אפילו מברא בישא לברא טבא כמאמר חז"ל (כתובות נ"ג.). ובהיות יעקב בבית ישמעאל ויבוא לידי מריבה עם עשו בחלוקת הנחלה יתחבר עשו עם ישמעאל מין במינו להרוג את יעקב מה שאין כן אם ילך יעקב ללבן למדינה אחרת הנה בהיותו שם אין שייך מריבה עבור החלוקה וכשישוב לארץ ישראל לא יהיה לבן אתו לעזור לעשו.

או יאמר אם יעקב ועשו, ודי לעשו בזה במה שהוא בן הגבירה ואחי יעקב. לא שיטול גם הבכורה והברכה כי כל רואיהם יכירום כי יעקב ראוי להם מכשרון מעשיו הנפלאים ולא עשו הרשע ולא ימצא לו מסייעים אליו להרוג את יעקב עבורם ודי לו בברכה האחרונה שקיבל מיצחק שהוא עבור שהוא בן רבקה אח יעקב. מה שאין כן ישמעאל בן השפחה ולא קיבל שום ברכה מאביו ודאי כי בלבו מאוד על הדבר הזה. ותראה שבסוף הימים נתקבצו בני ישמעאל בימי אלכסנדרוס מוקדן ותבעו מישראל ירושת חלק בכורה מאביהם ישמעאל כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"א.), וימצא לו מסייעים הרבה כי ידמה להם שהדין עמו כי הבכור בן השנואה יכיר ועל כן לא חפץ שילך אצל ישמעאל.

וירא עשו כי ברך יצחק וגו'. עתה חזר לענין ראשון למה שאמר למעלה כי רבקה הכל בחכמה עשתה שלא ילך יעקב כי אם בצווית אביו שלא יהיה כגונב דעתו וגם לא יהיה מקום לעשו לרדוף אחריו וכן פעלה כאשר עם לבבה שיצחק קרא מעצמו ליעקב שילך אצל לבן וגם וירא עשו כי ברך וגו', שראה זאת עשו בעיניו ושוב אין פחד ממנו שירדוף אחריו כי הלא בעיניו ראה כי אביו צוהו בכך וצוה לו ללכת אל ארץ בטוח הידוע לו וכאשר יקראנו איזה אסון על ידי עשו יתוודע לאביו תיכף ועשו היה מקיים כיבוד אב ונתקיים בזה מחשבת רבקה.

וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וגו'. כלומר על דעת שניהם הלך, אחת על דעת אביו לישא שם אשה הגונה ממשפחתו, והשנית על דעת אמו לישב שם ימים אחדים גם אחרי נשיאת אשה וגם אם לא ירצה לבן לתת לו מבנותיו ישב אצלו כך מיראת עשו. ועל כן נכון אומרו אחר זה,

וירא עשו כי רעות וגו' בעיני יצחק אביו. כי לכאורה הוא מיותר כי כבר נאמר שראה וגו', ואכן כי שם לא נאמר רק שנגמר מחשבת רבקה כי עשו ראה בעיניו בברכת יצחק ושוב אין מקום לרדוף אחריו ועתה דבר אחר ראה כי רעות בנות כנען וגו', והנה לכאורה יותר רעות היו בעיני אמו מבעיני אביו כי היא אמרה זה לאביו קצתי בחיי וגו' ואמנם כי עשו לא האמין לאמו בזה וסבר שאומרת כך לטובת אחיה שישיא בנותיו ליעקב ועל כן לא ראה כי אם רעותן בעיני יצחק וגם לפי שאביו אמר מפורש לא תקח אשה מבנות כנען פירוש בין יתן לך לבן אשה או לא, מהם לא תקח. ולא שמע כזה מאמו, ולפיכך זה ראה.

וילך עשו אל ישמעאל. לכאורה היה די לומר וילך עשו ויקח את מחלת בת ישמעאל וגו', ואכן להגיד בא רשעת עשו כי רק טלפיו הראה כחזיר לפני אביו כאילו עושה רצונו בזה לישא אשה ממשפחתו אבל כולו שקר הוא כי וילך עשו אל ישמעאל עיקר הליכתו היה אל ישמעאל לבד להתחבר עמו לעשות כמעשהו וגם להיות לו חבר לעורר על יעקב על הבכורה והברכה להורגו בערמה כנאמר. ועל כן מוצג האתנחתא על מלת ישמעאל להפסיקו מדברים שלמטה לומר כי זה עיקר הליכתו להתחבר אל ישמעאל להיות מין במינו. או אל ישמעאל לצורכו וטובתו שיעורר הוא על הבכורה ויטלנו מיעקב ועל כן לא אמר עתה אל ישמעאל בן אברהם, ואמרה בסמוך אצל מחלת להראות באצבע כי לא הלך כי אם אל ישמעאל בעצמו להתחבר לרשע, ואחרי התחברותו עמו רצה להונות את אביו ונתחתן עמו ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם כי אמר שעל כן לוקחה לפי שהיא בת בן אברהם והוא רוצה ליקח ממשפחתו, לצד שרעות בנות כנען בעיני אביו והוא רוצה בבנים כשרים אבל שקר הוא כי הלא היא אחות נביות וידוע אומרם ז"ל (בבא בתרא ק"י.) הנושא אשה צריך לבדוק באחיה וכו' כי רוב בנים דומים לאחי האם (ואל תקשה מרבקה שהיתה אחות לבן כי שם ראו מפורש שודאי מה' הוא שהיא בת זוגו אחרי כמה נסיונות, ובשורת לידתה היה בהר המוריה משעה שהיה יצחק ראוי לישא אשה כמו שכתבנו למעלה. ואחרי כל זה הנה יצא ממנה עשו) ועוד יאמר אחות נביות כלומר כי גם זה היה כוונת עשו בלקיחתה לפי שהיא אחות נביות ויהיה לו עוד רשע להצטרף עמו.

ואומר הכתוב עוד ראיה גמורה שלא לשם מצוה כיוון עשו, כי הרי לקחה על נשיו ולא גירש הראשונות כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ז, י"ג) ואם מחמת רעות בנות כנען בעיני יצחק היה לו לגרש הראשונות אלא ודאי כי עיקר כוונתו היה להתחבר לרשעים ההם בכדי להרע ליעקב. ותחילה נתחבר לישמעאל ואחר כך כשמת ישמעאל באותו פרק אחר שיעדו למחלת כמאמר חז"ל (מגילה י"ז.), נתחבר לנביות אחיה להיות לו סיוע לעקור את הכל.

ואפשר עוד כי חשב ואמר מה אעשה לכיבוד אבא אם אהרוג את יעקב על כן ידי אל תהי בו ונתחבר לרשעים שיהרגוהו הם. ויעקב אבינו כשהבין ערמותו ורשעתו שרוצה להיות מלאכתו נעשית על ידי אחרים והוא יאמר לאביו כי נקי הוא ואין חמס בכפו על כן תיכף הלך לו מארצו ויצא יעקב מבאר שבע וגו' ואמרו חז"ל (שם ס"ח, ז') מבארה של בכורה מבארה של ברכה. והוא כדברינו שלא יעורר עשו על הבכורה והברכה ויצוה להורגו, ומאתו לא תצא הרעה. ואמר יעקב מאחר שמהם תצא הרעה לא ימתינו על ימי אבל אבי ועל כן יצא להתרחק מהם אף קודם מיתת אביו.

גם יאמר על דרך זה ויצא יעקב וגו' כי חז"ל אמרו (שם) גדוד שלחו (פירוש ערום וריק) בכדי שלא ירדוף עשו אחריו לאהבת הממון. כי אהבה מקלקלת השורה אף שהיה מקיים כיבוד אב מכל מקום לאהבת תאות חמדת הממון יעבור על כיבוד אב ויהרגנו. ולזה אחר שסיים מרשעת עשו איך שסיבב הכל לחבר רשעים אליו להרוג את יעקב, אמר כי על כן ויצא וגו' כלומר לבדו הלך ולא כעבד אבי אביו שהלך בעשרה גמלים טעונים כי ירא לקחת אתו דבר מה שלא ירדוף אחריו, והכל צווחו ווי שיצא צדיק זה מאתנו. וגם אפשר ווי שיצא יעקב לבדו שיעקב ילך ערום כל כך והכל עבור אח רחוק. כנאמר,

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ח, ו') לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם וכו' עד כאן. והנראה פירוש דבריהם מה שעושה רושם במקום יציאתו הוא על דרך משל מנורה של פרקים העשויה חוליות חוליות וכשאחד רוצה לפרקה וליטול חוליא אחת ממנה למקום אחר על איזה זמן, הנה עושה רושם בגוף המנורה ובחוליא הזו למען ידע לעת אשר יחזיר האבר להמנורה לאיזה מקום יחזירנה שתוחזר למקום שורשה אשר נלקחה משם. וכן הצדיק העובד ה' כשפעם אחד יסייע לו ה' שישיג מדריגה גדולה לפניו כל אחד לפי מדריגתו ונודע אשר אי אפשר לעמוד תמיד במדריגה גבוה אז הנה הוא עושה לו רושם וסימן לומר אשר עוד דעתו לחזור לשם בזמן אחר והוא על ידי ההתקשרות החזק באהבה עזה ונאמנה ברשפי אש שלהבת יה במדריגה אשר עומד שם ואחר כך גם כשנופל ממנה יוכל עוד להשיגה אחר כך ולבוא במעלה הזו ועוד במעלות רבות ונכבדות מה שאין כן כשלא יעשה לו רושם וסימן אנה עומד עתה באיזה בחינה הוא, הנה כשיפול ממדריגתו לא יוכל לחזור למדריגה, לאשר לא ידעה ולא יכירנה עוד מקומו ואנה יבוא. ואפשר עבור זה מנו חז"ל (אבות ו', ו') במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם המכיר את מקומו כי בלימוד התורה יש מעלות רבות גבוה מעל גבוה בבחינת פרד"ס הידוע ליודעים ועיקר בלב תוכן האהבה והיראה והחשק והכנעה שיש לו בתורתו עד שאמרו על ר' אלעזר בן פדת (עירובין נ"ד:) שהיה לומד בשוק העליון של צפורי וסדינו מוטל בשוק התחתון על דרך באהבתה תשגה תמיד והכל לרוב האהבה והחשק והתפשטות מכל מיני גשמיות עד שנתאחד בתורתו ביחוד נפלא והוא ומחשבתו ודיבורו וכל אבריו וגידיו כולם נתבטלו ממציאות לאורו ברוך הוא וברוך שמו הנעלם בתורתו וכבר הארכנו בכמה בחינות שיש בזה בחיבורנו (סידורו של שבת שורש ז').

ואכן על כל פנים לא כל העתים שוות ועת לעשות לה' הפרו תורתך שבעת אשר יחלש גופו ואבריו ומוחו ושכלו יוכרח ליפול ממדריגתו ואך צריך לעשות לו רושם וסימן במקום אשר יצא משם לידע לחזור למקום קביעתו ויכיר את מקומו ממקום שבא לעומתו ברוך יאמר לחפש ולבקש לחזור למקום ההוא להשיג המדריגה שהיה לו, ועל כן המכיר את מקומו הוא אחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם כנאמר. ועל כן יעקב אבינו שהיה בארץ הקודש ובודאי השיג שם מעלות מעלות גבוה מעל גבוה וכשהוצרך ללכת לחוץ לארץ בצווי אביו ואמו, רושם וסימן עשה לו ממקום שיצא בהתקשרות ודביקות אלהים על נכון, לומר אשר דעתו עוד לחזור לשם להכיר את מקומו להתדבק בקדושתו כמאז. והנה כבר הבאנו במקום אחר את דברי הרב המובהק בעל המחבר ספר כלי יקר שפירש בפרשת ויאמר משה לחובב וגו' נוסעים אנחנו אל המקום וגו' לכה אתנו וגו', כי הנסיעה מקרי כשאדם נוסע ממקום זה למקום אחר להשתקע שם ולא לשוב עוד למקומו הראשון, והנסיעה היא בכולו בכל אבריו ומחשבתו כיון שאין דעתו עוד לחזור, וההליכה נקרא מי שהולך ברגליו לבד בגופו ולא במחשבתו כי המחשבה עדיין דבוקה במקום שיצא משם לשוב ולחזור עוד למקומו הראשון.

וזה שאמר כאן ויצא יעקב מבאר שבע הזכיר יציאת המקום לומר שעשה רושם כדברי חז"ל וכאמור שרשם וסימן בסימן מובהק בהתקשרות המחשבה והדביקות במקום שיצא לומר כי אין דעתו ליפרד ח"ו ממקום הזה בשום אופן ועל כן רק וילך חרנה לא נסע לחרן כי אם רק וילך הליכה ברגליו וגופו בלבד והמחשבה נשארה דבוקה במקום היציאה לומר כי עוד אלכה ואשובה אל מקומי ואל אישי הראשון כדבר האמור. ומה שאמרו פנה זיוה פנה הודה וגו' גם זה יורה לדברינו כי כל כך התקשר והתדבק שם במקום יציאתו עד שכולם ראו וידעו בעת יציאתו אשר נחסר זה האבר מגוף הדבר כמו החוליא ממנורה של פרקים וכל עוד שלא יושלם החסרון יהיה החסרון בגוף הדבר ועל כן אמרו כולם פנה זיוה פנה הודה וכו' ועל כן רק וילך חרנה והיה דעתו לחזור להשלים החסרון אשר חיסר ביציאתו משם. וכן כל יציאת צדיק מן המקום עושה רושם כי מקום סתם נקרא מקום הקודש כמו שאמר (בראשית כ"ב, ד') וירא את המקום מרחוק. ותמיד עושה רושם וסימן במקומו לחזור למקום ההוא וכל עוד שלא חזר יש חסרון במקום הזה כי כיון שהיה שם ודאי זה שורשו וכאשר לא יוחזר נעשה ח"ו כחסרון אבר ופנה זיוה וכו' ועל כן קובע לו מקום במקום התחברות הזה שלא ינתק ויבוא להתדבק עוד כבראשונה כאמור.

וזה מרומז בזוה"ק (פרשה זו קמ"ו:) שפתח פתחא להאי פרשתא וזה לשונו: ר' חייא פתח ואמר וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם האי קרא אוקמוה אבל וזרח השמש דא יעקב כד הוי בבאר שבע ובא השמש כד אזיל לחרן דכתיב וילן שם כי בא השמש ואל מקומו שואף זורח דכתיב וישכב במקום ההוא וכו' עד כאן. כי זה ממש כמו זריחת השמש שבצאתה ממקום שמתחלת לזרוח עשתה לו רושם וסימן ובכל עת הליכתה אל מקומו שואף זורח הוא שם שתחזור ותתחיל להזריח ממקום שיצאת משם וכן יעקב בעת יציאתו מבאר שבע כל עת הליכתו בדרך, המחשבה היתה קשורה ממקום שבא לחזור לשם לזרוח במקומו מקום הקודש. ולזה יאמר הכתוב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה כלומר בעת הליכתו לא זז ממחשבתו, יציאתו מבאר שבע מקום קדוש כזה ולראות לחזור לשם כנאמר.

עוד ירמוז דברי הזוה"ק הזה על פי אשר נודע ליודעי רזי אלהינו יתברך שמו בסוד מטי ולא מטי המבואר בדברי איש אלקים האר"י ז"ל בספר עץ החיים (שער העקודים פרק ה') והוא מטי בחכמה ולא מטי בכתר וכן בכל הספירות, ואמנם בעת שפנה אור הכתר עלות למעלה הניח רושם במקום שיצא משם והיא הרשימה מאור הישר שהוא במקומו וגם בעת עלייתו אינו נמנע אור אין סוף ברוך הוא מלהשפיע על ידו לתחתונים רק שנקרא אור חוזר והוא בחינת הדין וצורך קיום העולם הוא שעל ידי שני אורות האלו נתהוו הכלים כנודע ועיין שם ואי אפשר להיות מטי בדרגה התחתונה אם לא כשלא מטי בדרגה העליונה וכשלא מטי בכתר עליון אזי מטי בחכמה וכן בכל הספירות. והענין הזה הראה הקב"ה עתה ליעקב שלא יקשה לו ממה שנצרך לצאת ממקום קדוש כזה באר שבע לחוץ לארץ כי כן צריך להיות ועל זה נתהוה הבריאה שיצטרך צדיק לצאת ממקומו לצורך קיום הבריאה, אבל מכל מקום גם בעת הליכתו ממקום דביקתו מאיר שם ממקומו על ב' פנים אחד ממה שנשאר רושם שלו במקום שיצא משם, והב' ממקום שהוא מאיר מאחוריו בדרך אור חוזר למקום יציאתו והענין הזה הוא על דרכים שונים נודעים למשכיל.

ואמנם להבין בדרך הפשוט הוא כמו שאנו רואין כשיש צדיק בעיר ודאי אנשי העיר מתנהגים הרבה יותר בדרך האמת והיושר בעבודת ה' מבעיר אחרת אשר לא דר שם צדיק הדור כי על כרחך היא מצוה מפורשת בתורה ונמנית ברמ"ח המצוות להדבק בחכמים ובתלמידיהם כי כן דרך הבריות להיות למד ממעשה האיש אשר מקורב אצלו ורואה במעשיו ועל כן טוב לצדיק טוב לשכנו ולהיפוך וכו' כי דרך כל אדם להתלמד קצת ממעשה האיש השוכן אצלו. והמדובק בחכמים ותלמידיהם אי אפשר כלל שלא ילמוד ממעשיהם וכמו שכתב שלמה המלך ע"ה (משלי י"ג, כ') הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. החליט הדבר שאי אפשר לשנות רק ודאי ההולך עם חכמים יחכם וכו'. וכמשל שאמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר כ"ה) להנכנס בחנותו של בשם אף על פי שלא לקח כלום ריח טוב קלט. והנכנס לחנותו של בורסקי אף על פי שלא לקח כלום ריח רע קלט ועל כן ודאי העיר שהצדיק בה אנשיה טובים ומלומדים יותר מבעיר אחרת ואמנם גם כשיצא הצדיק מן המקום הזה למקום עיר אחרת מכל מקום הרשימה שלו נשאר במקומו ויהיו אנשי העיר מתנהגים על דרך היושר מהרשימה הנשאר מאת הצדיק וכמו שאמרו חז"ל (בבראשית רבה ע', י"א) בפסוק (לקמן כ"ט, י') ורחל בתו באה עם הצאן בא וראה מה בין שכונות לשכונות להלן ז' היו ובקשו הרועים להזדווג להן הכא אחת היתה ולא נגע בה בריה ופירש המתנות כהונה לפי שאברהם היה דר שם למדו ממנו יראת האל, הרי כי רושם נשאר להם במקום ההוא מאברהם להיות גדורים מן העריות. וזהו שאמר יציאת צדיק מן המקום עושה רושם וזכרון להתנהג עוד כאשר היה לפניו. כמו דרך משל יתד ברזל החזק הקבוע בארץ אף אם ילקח היתד מן הקרקע רושם ישאר בארץ על זמן רב לומר כאן היה ברזל קבוע וזה הרושם שלו כן יראת הצדיק נשאר במקומו יתד במקום נאמן להיות ניכר ונקבע זמן רב מעשיו בין הבריות ולומדים ממעשיו אף אחר יציאתו, וכן אפילו ממקום שבא לשם, אם אנשי עירו אשר יצא משם שומעין התנהגותו ומעשיו ודרכיו הטובים נעשה רושם בלבם ונמשכים אחריו מקול הקורא לבד להתנהג כמעשהו אחר שניכר להם הצדיק ההוא מטוב הנהגתו ויראת חטאו. ואמנם זה הרושם נקרא בחינת אור החוזר כי הוא חוזר ממקום שהוא שם למקום אשר יצא משם והרשימה אשר נשאר במקומו הראשון מאז היותו, נקרא אור הישר. כי אינו דומה שמיעה לראיה, מאשר בעיניהם ראו מעשיו ודרכיו הישרים ויראת חטאו ואהבתו לה', זה הרושם נקבע ביותר ויותר. וזה רמז הקרא וזרח השמש ובא השמש וגו' כלומר הנה אחר זריחת השמש בא השמש ותשקע אורה בדרך לא מטי הנזכר והטעם כי אל מקומו שואף זורח הוא שם ולא תאמר שמקום התחתון נשאר כך כי אף על פי כן זורח הוא שם ברשימה הנשאר שם מהזריחה וזה אומרו אף שאל מקומו שואף מכל מקום זורח הוא שם במקומו במקום שיצא בבחינת אור הישר והרשימה הנשאר במקום זריחתו בראשונה.

וכל זה הודיע הקב"ה ליעקב אבינו להפיס דעתו שלא יחרה לו על שהוכרח לצאת ממקום הקודש לחוץ לארץ וכתב עליו בתורה ויצא יעקב מבאר שבע פירוש הנה יציאתו ניכר שיצא מבאר שבע וכולם צווחו ווי שיצא צדיק זה מבינינו ומזה מוכח שנשאר הרשימה שלו במקום שיצא משם להיות מאיר בבחינת אור הישר על ידי הרושם ולזה לא כתוב וילך יעקב מבאר שבע כי אם ויצא שיציאתו היה בבחינת יצא השמש על הארץ שלא נקרא הליכה כי אם יציאה לומר שאף על פי שיצא משם יציאתו עושה רושם להאיר גם במקום שיצא מהרשימה וגם וילך חרנה הכל קאי למעלה כי גם כשהלך לחרן היה דעתו על המקום הראשון כאמור והוא לומר שגם מחרן ומכל מקום שהלך, האיר מאחוריו למקום היציאה בבחינת אור חוזר כתיקון הבריאה המצטרכת ומתקיימת, וזה אמר ובא השמש כלומר אף בעת שקיעתו נקרא שמש להאיר למקום הזריחה בבחינת אור חוזר ויעקב דוגמת זה אף שבא לחרן אורו הלך וגדול למקום שיצא באור החוזר במטי ולא מטי.

ואפשר זה הענין הראה הקב"ה ליעקב בהסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה לומר כי אף דבר המאיר ובא ושקע אורו בבחינת מוצב ארצה אף על פי כן ראשו מגיע השמימה להאיר למקום שיצא באור חוזר ועל כן מלאכי אלהים עולים ויורדים בו פירוש שהם עולים אף בעת שהם יורדים בו אף על פי כן עולים הן למעלה ממקום הירידה להאיר משם גם כן.

גם אמר עליו וילך חרנה שהנסיעה שלו נקרא רק הליכה כמו יציאת והליכת השמש שנאמר בו הולך אל צפון ונודע אשר בכל מקום שהשמש הולך שם הוא מאיר לארץ ולדרים עליה כי אף בלילה הנה רק לנו אינה מאירה אבל במקומה במקום שהיא ודאי מאירה, וכן יעקב כשיצא מבאר שבע הנה רק בבאר שבע הכל צווחו ווי שיצא צדיק זה כי לא יאיר עוד לשם כי אם ברשימה ובבחינת אור חוזר אבל וילך חרנה שבכל מקום שיבוא לחרן או לשאר מקומות הנה שם יאיר לעולם כשמש בצהרים, ובכל מקום שהוא ה' אתו ואורו מאיר ובא ואין הצדיק אבד כי אם לדורו כמאמר חז"ל (מגילה ט"ו.), במקום יציאתו שם הכל צווחין ווי אבל בכל מקום שילך מאיר לארץ ולדרים כאשר במקומו לפי ערך, והכל כדי להפיס דעת יעקב על יציאתו מנחלת ה' ארץ הקדושה ח"ו. ולזה אמר הכתוב להלן ויפגע במקום וילן שם וגו' ואמרו חז"ל (ברכות כ"ו:) יעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר ויפגע במקום וגו' ואין פגיעה אלא תפילה וכו' עד כאן. ולכאורה קשה למה לא התפלל יעקב תפילת ערבית בהיותו בארץ ישראל עד אחר יציאתו משם נאמר ויפגע במקום וגו' ואכן כי לצד שיצא יעקב ממקומו והוצרך להאיר ממקום הליכתו לאחוריו בבחינת אור חוזר שהוא בחינת הדין הקשה ואפשר לזה נאמר וילך חרנה שכיון שהלך אז אינו יכול להאיר כי אם בבחינת הדין הנקרא חרנה מחרון אפו של הקב"ה וכשראה יעקב אבינו זאת אז נאמר ויפגע במקום שתיקן תפילת ערבית והתפלל שם בכדי להכניע ולהתיש כח הדין החזק. ועד הנה זה ענין כל תפילת ערבית וגם הקטרת אימורין שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים הכל בכדי להכניע ולשבר כוחות הדין והמזיקין הנמצאים בלילה שנאמר בו (תהלים ק"ד, כ') תרמוש כל חיתו יער וגו' הנמשך מגבורות הקדושות שעל זה נאמר ויהי כי זקן יצחק ויקרא לעשו ויאמר שא נא כליך וגו' כידוע לחכמים יודעי העתים.

ועוד יאמר הכתוב ויצא יעקב מבאר שבע וגו'. כי אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ח, א') וזה לשונם: ר' פנחס בשם ר' פפא פתח (משלי ג' כ"ג, כ"ד) אז תלך לבטח דרכיך וגו' אם תשכב לא תפחד וגו' אז תלך לבטח זה יעקב וכו' אם תשכב לא תפחד מעשו ומלבן, רבי שמואל בר נחמן פתח (תהלים קנ"א, א') שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וגו' אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני (פירוש למלמדי ולהוריי) מאין יבוא עזרי אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד רבי חנינא אמר גדוד שלחו (פירוש גדוד וקרח שלא נתנו לו מאומה) רבי יהושע בן לוי אמר שילח עמו אלא שעמד עשו ונטלן הימנו חזר ואמר מה אני מובד סברי מן בריי לית אנא מובד סברי מן בריי עזרי מעם ה' אל יתן למוט רגליך אל ינום שומריך הנה לא ינום וגו', רבי אבהו פתח (משלי י"ט, י"ד) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת, בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שאין זיווג של איש אלא מן הקב"ה וכו' עד כאן.

ולזה אחר שסיים הכתוב וילך עשו אל ישמעאל וגו' אמר ויצא יעקב מבאר שבע כלומר לך ראה בטחון הצדיקים בהקב"ה כי אף שהיה יודע שבלב עשו אחיו עליו להורגו בערמה וגם לקח אשה על נשיו מחלת בת ישמעאל והיא אחות נביות כלומר כל משפחתה רשעים והוא נתחתן עמהם וכבר יש לו עזר לרשעו ישמעאל ונביות וכולם ודאי שונאים ליעקב, והיה מדרך העולם שיעקב יצא מן המקום בחשאי במכוסה מעין כל שלא יגידו לעשו כלל כי בורח הוא אבל יעקב לא כן עשה רק ויצא מבאר שבע בריש גלי לעין כל העם וכולם צווחו ווי על יציאתו והיה עושה רושם בעיר יציאתו מן המקום ולא פחד ולא רעד כלל כי כבר היה יודע אשר כל הבטחות שהבטיח הקב"ה לאברהם ויצחק הכל על ידו יהיה והוא ינחול את הארץ ולזרעו יגיעו כל הטובות וברכות ועל כן לא ירא את פני עשו, ועל זה אמרו אז תלך לבטח דרכיך זה יעקב כי יעקב הלך בבטח בלב שלם ולא עלה בלבו שום מורא ופחד כי גדלה בטחונו בה' אלהיו כאמור. וגם וילך חרנה כלומר עוד הגדיל לעשות שהלך לחרן לבית לבן הרשע ובודאי היה יודע רשעת לבן הארמי אובד אבי ובפרט כאשר יתחברו שניהם עשו ולבן ודאי כי יש לו לירא מהם אבל הוא לא ירא מפניהם וילך חרנה בלב שלם. ועל כן אמרו אם תשכב לא תפחד מעשו ומלבן כלומר אף אם יתחברון שניהם לא תירא מהם כי אלהי אביך בעזרתך.

והנה כל זה על היציאה לבד מה שלא פחד מהריגה, ואמנם רבי שמואל בר נחמן מדבר בעסק אחר ופתח ואמר אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני פירוש לאבי ולאמי שברכו אותי ואמרו לי וקח לך משם אשה מבנות לבן וגו', והנה מאין יבוא עזרי נודע אשר עזר מכונה על זיווגו של אדם כמה שנאמר (בראשית ב', י"ח) אעשה לו עזר וגו' והנה מאין יבוא כי הנה אליעזר וכו' עשרה גמלים וגו' ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד ופליגי רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי ושניהם לדבר אחד נתכוונו כי זה שאמר גדוד שלחו כדי שלא ירדוף עשו אחרי ממונו ויהרוג אותו וזה שאמר שילח וכו' גם כן לזה נתכוון שעל כן שילח וגו' כדי שכאשר יבוא עשו אצלו להורגו יתן לו ממונו וינצל כמו שאמרו חז"ל (רש"י לקמן כ"ט, י"א) ששלח אליפז אחריו להורגו ואמר לו טול ממוני וצא, שעני חשוב כמת. ואחר כך אמר מה אנא מובד סברי מן בריי עזרי מעם ה' פירוש לפי שאין זיווגו של אדם אלא מן הקב"ה ועל כן אף על פי שאין בידי כלום עזרי מאת ה' הוא כי הוא המזווג זיווגים בעל כורחם כמו שכתב שם ועל כן ודאי אל יתן למוט רגליך. כי נודע שמי שחוטא בפגם האבר הקדוש ברית קודש הנקרא חטא רגלים נאבד ממנו זיווגו על ידי זה ויעקב ידע כי הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה שאמר על ראובן (בראשית מ"ט, ג') כוחי וראשית אוני ועל כן ודאי אל יתן למוט רגליך ויזדמן לו זיווגו גם בעירום ובחוסר כל, ומכל זה למדו חז"ל שהכתוב מדבר מעסק זה כי עזרי מורה על זיווגו של אדם וגם אל יתן למוט רגליך מורה על זה, וסיימו ה' ישמרך מכל רע מעשו ולבן וכו' פירוש כי אפילו יתחברו שניהם יחד אף על פי כן ה' ישמרנו אף מכל רע שיתחבר כל הרע יחד.

גם נפרש דברי מאמר הלז כי לכאורה לא שייך אומרם זה לכאן והיה לו לכתבו אצל פגיעת יעקב ברחל שנשא את קולו ובכה לפי שבא בידים ריקניות. ואכן הנה כתבנו בפסוק וילך חרנה כי ההליכה היה עוד לחזור לבאר שבע כי זה נקרא הליכה ולא נסיעה וכל זה היה לפי ששמע מאביו שאמר לו וקח לך משם אשה וגו' וכבר פירש רש"י בפסוק (בראשית ל"ד, ט') ואת בנותינו תקחו לכם וגו' שהקיחה הוא שתהיה הברירה בידכם לקחת לכם את אשר תבחרו בלי מונע. ובטח יעקב במה שאמר לו יצחק וקח לך שהברירה יהיה בידו לקחת אשה אשר ירצה ולא יהיה לו מונע כלל וכן נעשה לו כי ברמאות רימה אותו לבן הארמי להחליף לאה תחת רחל ולא בחזקה כי לא היה לו כח לכוף ליעקב שלא ליתן לו את רחל כי ברכו אביו בקח לך שאתה תבחר ותקרב. וגם אמר לו משם אשה, פירוש כיון שאתה תקח האשה אשר תרצה, ממילא תוכל להביאה אל המקום הזה לשבת כאן עמה כי היא טפילה אליך, ועל זה אמר אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני שצוו אותי לחזור לשם עם האשה אשר אקח והנה מאין יבוא עזרי כי הנה אליעזר שהלך עם י' גמלים טעונים אמר אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי ומכל שכן שאני ערום ויחף לא נזם אחד ולא צמיד אחד ואיך תלך האשה למקומי, אבל אחר כך אמר עזרי מעם ה' כי ה' הטוב שברכו בכל הברכות, גם לזה ודאי יעזור לו להיות ויגזר אומר ויקם, כיון שאמר קח לך משם אשה ודאי כן יהיה עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע ועל כן סמכו מאמרם זה אצל וילך חרנה לפי שזה מורה אשר הלך על דעת לחזור וכנאמר.

ואגב נבאר מה שסיימו חז"ל שם וזה לשונם: יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו הולך אצלו יעקב הלך אצל זיווגו דכתיב ויצא יעקב יצחק בא זיווגו אצלו שנאמר ויצא יצחק וגו' והנה גמלים באים, ולכאורה יתמה קצת בדבריהם כי הלא ידוע שתיכף בצאת יעקב מבאר שבע קפצה לו הארץ ונמצא שלא הלך אלא קצת ושם בא זיווגו אצלו וכן יצחק הנה הלך קצת לשדה וירא והנה גמלים באים הרי אשר לא נשתנה יעקב מיצחק כלל זה לא הלך רק מקצת ובא זיווגו אצלו וגם זה כן, ואכן נראה החילוק הוא כי יעקב אף שלא הלך אלא מקצת מכל מקום זה המקצת שהלך היה בשביל זיווגו לחזור אחר אבידתו כמו שצוהו אביו לך פדנה ארם וקח לך משם אשה וגו' אבל יצחק גם זה המקצת שהלך לא הלך בשביל זיווגו כי אם הלך לדרכו להתפלל כמו שאמר לשוח בשדה וממילא בהיותו שם וירא והנה גמלים באים ולזה אמרו יעקב הלך אצל זיווגו שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע פירוש אף שלא הלך כי אם מבאר שבע ואחר כך בא זיווגו לנגדו מכל מקום על כל פנים יצא מבאר שבע בשביל זה מה שאין כן יצחק שהלך לדרכו לשוח בשדה וירא והנה גמלים באים זה ודאי זיווגו בא אצלו. כנאמר,

גם יאמר הכתוב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. בהקדם לדקדק הלא כבר נאמר למעלה וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם ולמה חזר לכופלו, והנראה כי הנה אמר בזוה"ק (בראשית קמ"ח:) וזה לשונו: פתח חד בריה ואמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה היינו דכתיב (בראשית ב', כ"ד) על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו עד כאן. ולהבין דבריו הקדושים על פי פשטות תורתינו הקדושה כי לכאורה היה קשה על יציאת יעקב מבית אביו ואמו הלא אמרו חז"ל (עיין בראשית רבה ל"ט, ז') בפסוק (בראשית י"א, ל"ב) וימת תרח בחרן וזה לשונם: למה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם שלא יהיה הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו לפיכך קראו הכתוב מת שהרשעים בחייהן וכו' עד כאן. ואם כן איך הניח יעקב את אביו יצחק אבינו הצדיק המפורסם לכל זקן וכוחו תשש ועיניו כהות ויצא והלך לו והגם שאביו צוהו על זה בפירוש שילך פדנה ארם ואב שמחל על כבודו כבודו מחול מכל מקום הרי כתב הגאון בכנסת הגדולה (הלכות כיבוד אב ואם) שהוא דוקא כשאין לאביו בזיון אבל כשיש לאביו בזיון בדבר אינו יכול למחול על כבודו וכאן אין לך בזיון גדול מזה שמניחו זקן כל כך וילך לו ואם היה זה בזיון לתרח מכל שכן דכל שכן וכו' ליצחק אבינו, ועוד הנה כתב שם שזה שכבודו מחול דוקא אם אין אחרים מזלזלין בכבודו על ידי זה אבל אם אחרים מזלזלין בכבודו על ידי זה אין כבודו מחול וכאן הנה כתוב למעלה וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב ושילח אותו פדנה ארם וגו' עד וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת וגו' על נשיו לו לאשה. ונמצא אשר על ידי יעקב זילזל גם עשו בכבוד אביו והניחו והלך לו אצל ישמעאל כי עשו הנה נודע טבעו מאז (בראשית רבה ס"ה, א') אשר היה עושה כל מעשים רעים שבעולם, ולאביו היה מרמה בדברי מרמה תמיד להראות לו כי צדיק הוא והיה פושט טלפיו לפניו כחזיר לומר הרי כשר אני. על כן אף שמעולם היה חושק להתחבר לישמעאל לעשות כמעשהו כי לא לחנם הלך הזרזיר אצל עורב וכו' (בבא קמא צ"ב:) מכל מקום הרע בעיניו להניח את אביו וילך לו כי הוא היה מקיים כיבוד אב כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ה, ט"ז). ואמנם כשראה שיעקב הלך לפדן ארם לרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, מצא לו מקום כוחא דהתירא לילך לקחת בת ישמעאל כדי שיסבור אביו שהוא למלאות רצון אביו ליקח אשה ממשפחתו אבל הכתוב מעיד וילך עשו אל ישמעאל כלומר כל עיקר הליכתו אל ישמעאל היה בכדי להתחבר לרשע כמוהו ללמוד מדרכיו דרכי רשע, גם סבר אולי על ידי כח שניהם יוכלו להזיק ליעקב. והן ראיה גמורה שלא הלך לשם שמים לרעות בנות כנען, כי לקח את מחלת על נשיו שהוסיף רשעה על רשעתו שלא גירש את הראשונות אף שהיה לו אשה ממשפחתו. ונחזור לענין אשר על כל פנים נצמח מהליכת יעקב שזילזלו אחרים בכבודו והוא עשו שהלך עבור זה גם כן מאביו ואם כן אפשר לא היה יעקב רשאי להניח אביו זקן ולילך לו.

ואך טעם הנכון הוא, להיותו הולך בשביל ליקח אשה לשם ה' לקיים מצות פריה ורביה ונודע (קידושין ל"ב.) אשר אין שום מצוה מכל המצוות אפילו מצוות דרבנן נדחין בשביל כבוד האב, אם אי אפשר לקיים המצוה הזאת על ידי אחרים מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד שמים, ובזה ודאי היה מותר ליעקב אבינו לצאת לקחת לו משם אשה ההגונה אליו וזה הוא ודאי דבר שאי אפשר לעשותו על ידי אחרים והניח כבוד אביו ויצא והלך לו, ובפרט שהיה ברצון אביו ודאי אין שום חשש כלל על יעקב אבינו בזה. ואמנם עבור זה לא היה מותר כי אם לצאת לחרן ולישא שם אשה ולבוא תיכף אל ארץ מגורי אביו לקיים כיבוד אביו תמיד והוא לא עשה כן רק נתעכב בבית לבן הארמי כ"ב שנים ונענש על ידי זה במכירת יוסף שלא ראה פניו כ"ב שנים נגד אלו הכ"ב שנים שלא שימש את אביו כמאמר חז"ל (מגילה י"ז.) כי היה לו תיכף לחזור לבית אביו אבל עיקר ההליכה היה מותר כי היה צריך ליקח אשה.

וזה שמרומז בדברי הזוה"ק ויצא יעקב וגו' היינו דכתיב על כן יעזוב וגו' כי הכתוב גם כן מרמז על זה כי הנה ידוע אשר גם אחר שישא אדם אשה חלילה לו לעזוב את אביו מכל וכל, שלא יכבדהו בכל דיני כבוד ומורא כאשר קודם קיחה את האשה, ועל כרחך שאין הפירוש כפשוטו שאחר קחתו האשה יעזוב אביו ואמו מכל וכל רק הכתוב בא ללמדנו אחרי אומרו למעלה אעשה לו עזר כנגדו וגו' ויבן ה' אלהים את הצלע ויביאה אל האדם ופן יאמרו בני אדם טוב היה לאדם לישא אשה שנברא בלא אב ואם ולא הוצרך לשמש את אביו, ולקח לו אשה, ולא כן אנו ילודי אשה ואיך נעזוב מלשמש אב ואם לקחת אשה, לזה אמר הכתוב על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו כי מצות קיחת אשה דוחה מצות כיבוד אב כי אין מצוה נדחית על ידי מצות כיבוד כאמור. וזה כיוון הזוה"ק היינו דכתיב וכו' פירוש שלא תקשי לך היאך יצא יעקב והניח מלשמש את אביו אכן כי קיים על כן יעזוב וגו' כי לא כיוון באמת רק בשביל לקחת אשה לשם ה' ולא לדבר אחר בעולם כעשו הרשע.

ולפי זה, זה סדר הכתובים. תחילה אמר וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וגו' ונצמח מזה אשר וירא עשו כי רעות בנות כנען וגו' וילך עשו אל ישמעאל וסיפר הכתוב בגנות עשו כאמור שרק טלפיו הראה כחזיר אבל באמת שהליכתו היה אל ישמעאל, והראיה שנשא על נשיו ולא גירש הראשונות ונמצא נצמח על ידי יעקב זילזול בכבוד אביו על ידי אחרים אשר לזה אין מועיל מחילת האב, ואף על פי כן יצא יעקב לדרכו ואמר הכתוב לא יציאתו של זה כיציאתו של זה עשו יצא להוסיף רשעה אל רשעתו, אבל יעקב הנה ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה שלא היה יציאתו כי אם ללכת לחרן ליקח שם אשה ההגונה ובהכרח גדול הלך כי כן ציווי הבורא על כן יעזוב וגו' וכדברי הזוה"ק היינו דכתיב וכדבר האמור.

ויפגע במקום וילן שם וגו'. רש"י ז"ל פירש להלן בפסוק כי אם בית אלהים בביאור דברי חז"ל וזה לשונו: אני אומר שנעקר הר המוריה ובא לכאן וכו', ואם תאמר כשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו איהו לא יהיב לבו להתפלל וכו' איהו עד חרן אזיל כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי במקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל וקפצה לו הארץ וכו' עד כאן. ובגמרא (חולין צ"א:) מסיים שם בזה הלשון: בתר דצלי יהיב דעתיה למיהדר אמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה מיד בא השמש וכו'.

ולהבין טעם יעקב אבינו בזה מפני מה תחילה לא יהיב לביה להתפלל ואחר כך נתחרט, וגם הלשון אפשר עברתי במקום וכו' אינו מובן והיה לו לומר הנה עברתי וכו', וגם להבין למה בהיותו בהר המוריה לא השקיע הקב"ה השמש שלא בעונתה ולומר צדיק זה בא וגו' עד אחר כך בשובו לשם, וגם למה הוצרך ללכת עד בית אל ולמה לא נעקר הר המוריה לבוא עד חרן מקום שהיה שם.

והנראה כי הנה באמת יעקב אבינו ודאי גם מתחילה יהיב לביה שכשיעבור דרך הר המוריה יתפלל שם במקום שהתפללו אבותיו ואכן כי לצד גודל קדושת יעקב היה זה כקצת עליה שלא לשמה כי באמת עיקר הליכתו לחרן בשביל אשה ואגב אורחא כשיעבור דרך שם יתפלל שם, ולבחיר האבות יותר נאה היה שילך בכוון לשם לראות את פני ה' במקום אשר בחר וכאשר עשו אבותיו אברהם ויצחק שבכוון הלכו לשם. אברהם (בראשית י"ב, ט') ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, והוא ירושלים. יצחק, (שם כ"ד, ס"ג) ויצא יצחק לשוח בשדה, והוא הר המוריה כמאמר חז"ל (פסחים פ"ח.). ועל זה נתחכם אל עליון, וקפץ לו הארץ תיכף בצאתו מבאר שבע ומטי לחרן ולזה אמר הכתוב וילך חרנה שמלת וילך לכאורה מיותר והיה לו לומר ויצא יעקב מבאר שבע חרנה שהוא כמו לחרן, ואכן אמר הכתוב וילך חרנה כלומר מיד כשהתחיל ללכת כבר היה בחרן כי נקפצה לו הארץ וכן אמרו חז"ל (בבראשית רבה ס"ח, ח') וילך חרנה רבנן אמרי בן יומא (כלומר ביום הזה שהלך בא לשם) ואפשר דייקו זה ממה שכתבנו. ועל כן עבר יעקב הר המוריה ולא ידע כלל אם היה שם כי שיער בפסיעותיו שעדיין אינו מחויב לראות המקום ותיכף נתראה בחרן.

והנה בקפיצת הארץ יש שני בחינות אחד בבחינת רפה שבריה שנשבר הארץ באמצע ויפגעו במקומות זה בזה או שפסיעות האדם מתרחבות ונעשו כפסיעות של אברהם אבינו שהיו ד' מילין כמו שמובא בדברי האלשיך זללה"ה (עיין בראשית רבה מ"ג, ג'). ולזה היה יעקב אבינו מצטער ואמר אפשר עברתי במקום שהתפללו אבותי, כלומר אפשר יוכל להיות שעברתי דרך שם כי היה הקפיצה בבחינת התרחבות הפסיעות והייתי גם שם כי היתה הארץ שלימה ולא נשברה לשברים. כי אם נעשה הקפיצה בשבירת הארץ לא עבר כלל דרך שם ואך אמר אפשר עברתי דרך שם ולא התפללתי יהיב דעתיה למיהדר וחזר עד בית אל וקפצה לו שם הארץ ונעקר הר המוריה ובא לשם, ועל כן לא עכבו הקב"ה אז בעוברו דרך שם כי היה כעליה שלא לשמה כאמור שלא הלך יעקב בכוון לשם ועל כן לא נעקר הר המוריה לבוא עד חרן כי רצה הקב"ה דוקא שילך לשם בכוון לשם מצוה להתפלל שם וכיון שהלך עד בית אל וראה הקב"ה טוב כוונתו שבאמת הוא עושה וכבר החזיק בדרך לבוא עד כה ובודאי שילך עד הר המוריה ונעשה כאילו הלך עד שם כנודע שכאשר הקב"ה בוחן את לב הצדיק שבודאי יסיים הדבר אשר התחיל לעשות מעלה עליו כאילו כבר עשאה, קיצר כביכול הקב"ה טרחת הצדיק ועקר הר המוריה והביאו לכאן והכירו יעקב והתפלל שם, מה שאין כן מקודם בעוברו דרך שם לא הכירו כלל כי לא חפץ הקב"ה שיתפלל אז כנאמר. והנה חז"ל אמרו בתר דצלי יהיב דעתיה למיהדר כנזכר לעיל, ועוד אפשר לומר כי יעקב אבינו דן בעצמו כי ודאי אף שהר המוריה הוא שבא לכאן מכל מקום במקומו שאני כי שם הנה שערי שמים פתוחין לנגדו ומשם הושתת לב העולם, ולב הארץ שם שהוא החיות היותר זך ומובחר מבכל הארץ מה שאין כן כאן ועל כן רצה ללכת להלן לבוא אל המקום בעצמו בשערי ירושלים ולזה השקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה בכדי שילין שם ולא ילך עוד בכדי שלא להטריח את הצדיק כל כך, ולזה כיון שסבר יעקב אבינו שעל כל פנים לא גדלה כאן קדושת המקום מאשר היה במקומו, ועל כן ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו פירוש דוקא מאבני המקום הזה לקח להשים מראשותיו אבל אילו היה במקומו בהר ה' המקום שראה אברהם מרחוק ולא התקרב אליו למקומו כי היה צריך ללכת עד מקומו האמיתי ודאי לא היה מזלזל באבניה לשומם מראשותיו לקיים כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (תהלים ק"ב, ט"ו) והיה מחבק ומנשק אותם כמאמר חז"ל (כתובות קי"ב.) רבי אבהו הוי מנשק כיפי דעכו. ואך שסבר כיון שאינו במקומו לא גדלה קדושתו כל כך ועל כן וישכב במקום ההוא. והכתוב בא כמתמה וישכב במקום ההוא שבמקום קדוש כזה ישכב יעקב, ואך כי רמז בתוכו גם התירוץ כי וישכב במקום ההוא במקום ההוא דייקא שכב לפי שסבר שאין הקדושה כאן כל כך אבל אילו היה במקומו האמיתי ודאי לא היה שוכב.

עוד יאמר ויקח מאבני המקום וגו'. כי ודאי יעקב אבינו כל עשיותיו ופעולותיו והליכתו ושכיבתו לא היה כי אם לעשות פעולות האלו בשמי השמים לקשט את הכלה ולהביאה לבית בעלה ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה לפי ערך שורשו ובחינתו אז בימים ההם, ועל כן ויקח מאבני. כי נודע אשר השכינה הקדושה נקראת אב"ן שמספרו גן בחינת גן נעול אחותי כלה שעליה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ח, כ"א) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. כי בעת היחוד השלם אז עולה השכינה הקדושה אשר עד עתה מאסוה הבונים שלא יכלו הבונים הצדיקים להתקרב אליה כי נפלו אורותיה לקליפות וחיצונים שהם המיאוס בתכלית המיאוס, עתה עולה היא למעלה עד למעלה לראש והיתה לראש פנה. כי פנה הוא גימטריא מצה כנודע מחכמים וסופרים ומצה רומז להארת החכמה העליונה (כמו שמובא בכוונת מצה בלילי פסח) הנקרא ראש בסוד הכתוב ראשית חכמה וגו', וידוע אשר ה' בחכמה יסד ארץ באבא יסד ברתא ועל כן בעת היחוד הוא מתתקנת ומקבלת אליה אור החכמה והיתה לראש פנה. ואת זה עשה יעקב ולקח מאבני המקום וישם מראשותיו שהאיר עליה מאור ראש פנה ולזה וישכב במקום ההוא כי וישכב הוא יש כ"ב אותיות התורה כמו שאיתא בזוה"ק (חלק ב', פ"ה.) ואורייתא מחכמה נפקת וממילא כשהיא מאירה מאור ראשית חכמה אז ויש כ"ב גם כן במקום ההוא והוא בחינת תיקון קישוטי הכלה להיות ראויה לבחינת היחוד והזיווג השלם שמשם יוצא כל בחינת הברכות והשפעות האורות ורחמים וחיים ושלום וחסדים לכל העולמות העליונים ומשם על ראש עמו ישראל בזה שער השמים, והוא רחום יכפר וגו'.

ויחלום וגו'. תחילה נבאר ענין הסולם בכללות ואחר כך נבוא בביאור הכתובים כי הנה נודע מאמר הכתוב (משלי י', כ"ה) וצדיק יסוד עולם כי הצדיק דלתתא הוא המעמיד ומישב העולם על תיקונו כי הצדיק נקרא כבחינת הממוצע בין ישראל לאביהם שבשמים שעל זה אמר משה רבינו ע"ה (דברים ה', ה') אנכי עומד בין ה' וביניכם. עומד ביניהם ממש בבחינת הממוצע והוא שעל ידו עולים ומתקרבים המוני עם ישראל הפשוטים לה' אלהיהם על ידי החכמה והמוסר והתורה שהוא מורה להם ללכת בדרך ה' וגם שעל ידו עולים כל התפילות והברכות ומעשה המצוות מכל ישראל, כי ידוע (תיקוני זוהר כ"ה:) כל מצוה ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא כי אהבה ויראה נקראין תרין גדפין והם כמו הכנפים לעוף שעל ידם הוא מעופף לשמים ואם יוחסר לעוף כנפיו לא יוכל לעוף למעלה בשום אופן כן אהבה ויראה הם תרין גדפין שבהם פורחין התורה והמצוות והתפילה לשמים וכאשר נחסר אהבה ויראה נשארין בלתי כנפים ועל כן לא פרחת לעילא, ועל כן היו קוראין להאי תנא אלישע בעל כנפים (שבת מ"ט.) כי הוא עסק בכל התורה והמצוות באהבה ויראה גדולה עד שכל עשיותיו היו פורחין למעלה כמו בכנפים ממש. ועל כן כשמצאו הקסדור עם תפיליו אמר לו כנפי יונה בידי כי כל המצוות היו אצלו עם כנפים שהם אהבה ויראה ונדמו להקסדור שהם כנפים ממש.

ועל כן פשוטי המון העם שאין להם בחינת אהבה והיראה כראוי מצד פחיתת ערך נשמתם מעולמות שלמטה או עבור התחזקותן בתאות וחמדת עולם הזה שאהבת עולם הזה ויראתו מבטל מאהבת ויראת הבורא כמו שמביא בזה החסיד הקדוש בחובת הלבבות (שער חשבון הנפש, חשבון כ"ה) שכאשר לא יתחבר בכלי אחד המים והאש כן לא יתחבר בלב אחד אהבת הבורא ואהבת עולם הזה. ונמצא שח"ו היה נשאר כל תפילתם ועשייתם בתורה ומצוות למטה למטה, ועל כן זה תקנתם הנה הם יעשו כאשר יוכלו שקודם כל עסקתם בתורה ומצוות ותפילה יבקשו דרך אהבתו ויראתו בכל לבב שלא יעשו מצותם ותורתם כמצות אנשים מלומדה עבור ההרגל בזה מנעוריו ולא ידע כלל למה מניח התפילין על ראשו וציצית בבגדו וכדומה, רק שיחשוב את עצמו כי הוא עושה כן לקיים מצות בוראו על ידי זה, וכי הוא אוהב ה' יתברך בכל לבב ורוצה לעשות מצותו על ידי הבנתו בגדולת יוצר בראשית וחכמתו ויכולתו שאין לה שיעור וערך, וגם הוא ירא את פני ה' שלא לעזוב את מצוותיו אשר לא תעשינה, או יראה פנימית מזה לירא מגדולת הבורא בעת עשיית המצוות לומר מה זה בידי ומה אני עושה והלא כל עצמי נפשי ורוחי ונשמתי עם כל אשר לי מהוני ורכושי אינם כדאים לעשות רצון בוראי ואיך אקח מצוה הזאת בידי אחרי שהיא כתר לראש בוראי כביכול ואיך לא יאחזני רעדה ופחד מזה, זה והדומה לזה יעלה על לבו כאשר יוכל. ואם עד כה לא יבוא לאהבה ויראה האמיתיות מפני דברים המעכבים כנזכר לעיל, אז יקשר עצמו עם הצדיקים גדולי הדור הידועים לו ושאינם ידועים לו ואז עולה תפילתו וכל עשיותיו עמהם ביחודא שלים כי נקשר עמהם באמת לאמיתו, וכמאמר חז"ל (כתובות קי"א:) עמי הארץ אינם חיים לעתיד וכו' אמר ליה מצאתי להם רפואה מן התורה שנאמר (דברים ד', ד') ואתם הדביקים בה' אלהיכם וכי אפשר לאדם לדבק בשכינה וכו' אלא המשיא בתו לתלמיד חכם וכו' ומהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו הם דבוקים בשכינה וכו' עד כאן. וממילא בכל הדברים כן הוא בעליית תפילתו וכן מצוותיו כשהוא נקשר עם הצדיקים באמת לאמיתו אז עולה עשיותיו עמהם והם פורחים ועולים למעלה למעלה על ידי כנפי נשרים שיש בכל עשיותם מבחינת אהבה ויראה כאמור, ורק באופן כשהאדם עושה בעצמו כל אשר יוכל, ומה שאינו יכול לעשות בכוחו זה עולה על ידי התקשרות הצדיקים, אבל אם ירפה אדם את עצמו מכל וכל ויסמוך על הצדיקים ודאי שישאר הוא וכל עשיותיו למטה לא יראה אור לעלות למעלה, כי שפת אמת תכון לעד, ועד ארגיעה לשון שקר (משלי י"ב, י"ט). אם הוא עושה מה שבידו, אז מה שאין בידו מתקרב על ידי הצדיקים אבל כשאינו עושה כלל הרי אינו רוצה כלל בטובה, יהיה לו כמו שרוצה.

והמשל בזה נאמר בשם הרב איש אלקים קדוש המפורסם מוהר"ר מנחם מענדל מפרומשלאן זללה"ה כשבני אדם נוסעים יחד בעגלה אחד ויארע לאחד שיחלה בדרך אז אלו האנשים שעמו, מתעסקים עמו בכל יכולתם להעלותו למחוז חפצו לשלום מה שאין כן אם ח"ו ימות אחד מהם בדרך ודאי שלא יתעסקו בו להעלותו כי אם יקבר במקומו, וכן הוא בזה אם האדם יש לו על כל פנים קצת חיות בהמצוה ומעורר שכלו ולבו כאשר יוכל לאהבה ויראה ולמחשבה טהורה ונכונה ואך כי חולה הוא ואינו יכול לעשותו בשלימות אז נתעלה על ידי הצדיק מה שאין כן אם הוא עומד כאבן דומם בלתי חיות כלל כמת ומחשבתו קשורה בהבלים אחרים בעשותו המצוה לא יוכל להתעלה עם הצדיקים.

ונמצאת אומר שעל ידי הצדיק עולים כל בחינות האיתערותא דלתתא מעסק התורה והמצוות שהוא בחינת העלאת המיין נוקבין וגם על ידו יורד בחינת הברכות והשפעות לבאי עולם כי הוא בכוחו יוכל להמשיך כל טוב וממנו מתפרנסין כל הנלוים אליו וכל העולם כמאמר חז"ל (תענית כ"ד:) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו' ועל כן הוא כבחינת הממוצע ממש בין העולם שלמטה לעולם שלמעלה.

ואמנם תדע שכל צדיק וצדיק יש לו גבולו וערכו לפי שורש נשמתו ואין הכל מגיעים עד למעלה לראש מקום מקור כל הברכות והשפעות להמשיך משם שפע וברכה להחיות העולמות, ואך כשהוא מגיע למקום מקור שורשו למקום שאין יוכל לעלות עוד יותר אז אותו הבחינה שהצדיק מגיע עד אליה עולה למעלה למקור הברכות ומקבלת משם השפע ומוריד על ראש שורש נשמתו ומשם נמשך לכל נשמות ישראל השייכים לשורש נשמתו על ידי הצינורות הידועים הנמשכים בשורש כל הנשמות, והוא הוא בחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כי הוא המחבר ארץ לשמים כאשר אמרנו שעל ידו עולים כל התפילות והתורה והמצוות למעלה ועל ידו מוריד כל בחינת הברכות והשפעות כעל הסולם הזה ממש. ואמנם אמר וראשו מגיע השמימה מה שהיה די לומר מוצב ארצה ומגיע השמים, להראות על אשר כתבנו כי באמת הוא בעצמו יוכל להיות שאינו מגיע עד צית שמיא מקום מקור הברכות אך וראשו כלומר הראש שלו כמו שכתב בזוה"ק והוא הבחינת מקום שנוגע בה זה מגיע השמימה כלומר לבחינת השמים העליונים ששם מקור כל הברכות כנאמר, וכל זה בצדיק דלתתא וכן דוגמתו בצדיק דלעילא בחינת יסוד יוסף שהוא מוצב ארצה שרגליו עומד בבאר שבע בחינת המלכות וראשו פירוש הראש שלו הוא בחינת תפארת ישראל מגיע השמימה שמים העליונים מקום מקור כל הברכות.

והנה כדוגמא הזו כן הוא בכללות הארץ הגשמי כי הלא הכל צריכים למרי דחיטי שכל ההשפעות הטובות והברכות נובעין מן הארץ התחתונה הלזו המכוונת נגד הארץ העליונה הנזכרת והכל נעשה מן העפר, ועל כן מוכרח להמצא בה כל הבחינות הללו שיהיה בה מקום מוכן להעלאת התפילות דרך שם ולהוריד המיין דכורין דרך שם והוא בחינת נקודת ציון וירושלים כי ציון הוא בבחינת צדיק יסוד עולם הנזכר כי משם נתיסד העולם ומלואה, וירושלים הוא בחינת המלכות, והסולם בחינת הצדיק מוצב ארצה שם וראשו מגיע השמימה, כי שם נאמר וזה שער השמים כי תפארת ישראל הנקרא ז"ה בסוד הכתוב (שמות ט', ב') זה אלי ואנוהו נוגע שם והוא שער השמים העליונים. ועל כן כל התפילות ועסק התורה והמצוות אינם עולים למעלה כי אם דרך שם וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (מלכים-א ח', מ"ח) והתפללו אליך דרך ארצם וגו', לפי ששם הוא הסולם לעלות בו וכל בחינת הברכות וההשפעות הטובות יורדים דרך שם ממקור השמימה דרך שער השמים, והיא נותנת טרף לביתה וחוק לנערותיה ומתחלק משם מזון ופרנסה לכל הארץ וממנה לכל באי עולם.

וזה שהראה הקב"ה ליעקב אבינו שהוא בחינת עמודא דאמצעיתא המבריח מן הקצה אל הקצה ומדובק באלה תולדות יעקב יוסף בחינת הסולם הנזכר לומר שכאן הוא המקום המוכן לבחינה הלז לחבר ארץ לשמים להיות נשקי ארעא ורקיע אהדדי ושם הוא מקום היחוד הנפלא להיות השמש מאיר אל הירח והיא תאיר לארץ ולדרים ועל כן והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, כי נודע שיש שלוש בחינות אלהים. אחד, אלהים בשמים והוא בבינה מקום מקור הברכות ה' ראשונה שבשם. ואחד, אלהים בארץ בחינת המלכות ה' אחרונה. והבריח התיכון באמצעיתא, המבריח מן ה' קצה הראשונה אל ה' קצה האחרונה סוד הו'. ואין ו' בלא ו' אחרת כזה וו בחינת תפארת ישראל וצדיק יסוד עולם בחינת סולם הלז ודרך שם תחילה עולה כל בחינות איתערותא דלתתא בבחינת העלאת המיין נוקבין ואחר כך יורד דרך שם כל בחינת השפע הנקרא מיין דכורין כנאמר. והכל נקרא מלאכי אלהים פירוש שלוחי אלהים הן ממטה למעלה והן מלמעלה למטה ועולים תחילה אל האלהים בשמים ממעל ויורדים עם השפע אל אלהים בארץ מתחת הכל כנודע. ועל ידי זה מתגדלים המוחין בבחינת היחוד השלם הנקראים על שם הוי"ה ברוך הוא מוחין דגדלות, ואז והנה ה' נצב עליו שם הוי"ה, ועל כן קיפל הקב"ה אז כל ארץ ישראל תחתיו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ט, ד') להראות לו כי זה הוא מקום מול שער השמים להתפלל מכל המקומות דרך ארצם ארץ הזה, ועל ידו נעשה היחוד השלם בשמי השמים והוא בחינת כל ההבטחות וכריתת הברית עם האבות על ירושת הארץ, לא למען לאכול מפירותיה הגשמיים ולשבוע מטובה כי אם עבור היחוד השלם שנעשה בה בבחינת עולים ויורדים לקבל תמצית שפע אורה שם בראשון וראשונה מבחר הפנימיות, ועל כן ניתנה לישראל לפי שהם הם הגורמים כל בחינות היחוד הלז וצריכים להיות במקום המיוחד לזה דוקא בזה שער השמים.

ובזה יתבאר בטוב טעם מאמרם ז"ל (סנהדרין ק"ז.) בפסוק (שמואל-ב ט"ו, ל"ב) ודוד בא עד הראש ביקש דוד לעבוד עבודה זרה ואמר ליה חושי הארכי מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה אמר ליה יאמרו מלך שכמותי יהרגנו בנו. ובפשוטו פלא גדול הוא שדוד יבקש לעבוד עבודה זרה, ואכן הנה נודע מעשה חטא דור הפלגה בעיר ומגדל שבנו שרצו להמשיך כל בחינות השפעה דרך שם, והעיר ומגדל היה נוכח ציון וירושלים כמו שאיתא בזוה"ק כי רצו בכח שמות הקדושים להמשיך ההשפעה לשם אל מקום הקליפות ארץ שנער שננער שם כל בחינת הרע בכדי שיוכלו לעשות כל התועבות ויהיה להם השפע הטוב, מה שאין כן כשההשפעה נמשך מול ציון וירושלים שהוא מקום הקדושה אין אדם זוכה לבחינת ההשפעה הטוב כי אם על ידי בחינת הקדושה לטהר ולקדש כל פרטי אבריו וגידיו עד מקום שידו מגעת הכל כידוע מדברי מרן האר"י ז"ל (בליקוטי תורה סוף פרשת נח), וזה היה בחינת הצלם של נבוכדנצר, ועל כן כשנתגלה יוסף לאחיו במצרים רצו להורגו כמאמר חז"ל (תנחומא ויגש ה') כי חשדו אותו לפי שהוא היה בחינת הצדיק המשפיע לכל העולמות שרצה להמשיך ההשפעה הקדושה למקום הטומאה ערות מצרים, ולקחו ראיה ממה שפעל ועשה בפעולות שונות להביא את בנימין אליו כי גם הוא היה בבחינת הצדיק ורצה להשלים שם בחינת הצדיק יסוד עולם להשפיע למקום הטומאה, ואכן ח"ו ח"ו לא זה היה כוונת הצדיק, ודרך אחרת היה לו בכל זה כאשר כתבנו במקומו.

והנה באמת זה הוא עבודה זרה ממש, כי כל בחינת ההשפעה האמיתי מבחינת היחוד השלם כשנמשך בכח שלא מול ציון וירושלים הרי מורידין ההשפעה בזה לבחינת הקליפות והרע ומתגדל הרע ח"ו והיא בחינת עבודה זרה ממש, ועל כן דוד בברחו מפני אבשלום בנו טעה בזה ורצה להמשיך ההשפעה האמיתי אליו מבחינת הראש דרך מקום שהיה שם, ולעצור כח ההשפעה מציון וירושלים בכדי שלא יאיר אור ההשפעה שם אל אבשלום שהיה בירושלים ורצה לסבב ההשפעה הטובה אליו בכדי שלא יוכל לו אבשלום בנו והכל לכבודו יתברך שלא יתחלל שם שמים ח"ו כאשר יהרגנו בנו, וזה ויבוא דוד עד הראש שרצה להמשיך שם ההשפעה מבחינת הראש המגיע השמימה ולא דרך ירושלים שלא יגיע לאבשלום מזה. אבל טעה בזה כי השפע הטוב היורד דרך ירושלים לא יגיע כלל לבחינת הרעים המטמאים את עצמם כי שם בחינת מקור הטהרה והקדושה. ועל כן אמרו ביקש לעבוד עבודה זרה, עבודה שהוא זרה להמשיך השפע למקום אחר חוץ משער השמים עד שאמר לו חושי הארכי מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה. פירוש הנה אתה הוא המלך מול בחינת מדת המלכות ואתה יודע מקומה האמיתי ואיך שחלילה להמשיך השפע במקום אחר כי אם אל בית האלהים ועתה תעשה אתה כזאת, ואפשר על כן אמר דוד המלך ע"ה (שמואל-א כ"ו, י"ט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. כי באמת אף שכל התפילות והעבודות של ישראל בחוץ לארץ עולים דרך ארץ ישראל והם מורידים השפע דרך שם ומשם מקבלים כל בחינת השפע מכל מקום כיון שעל כל פנים מוכרח השפע הטהור להשפיע אליהם בארץ העמים והם שם עושים כל בחינות היחודים והזיווגים ואי אפשר שלא יגיע מהתמצית דתמצית ח"ו ח"ו לבחינת הקליפות והרע הרי הוא עובד אלהים אחרים ועל כן אמרו ז"ל (עבודה זרה ח'.) ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם כיון שמוכרח ההשפעה לבוא אליהם במקום שהם, ושם ארץ לא מטוהרה הרי הוא ח"ו כבחינת עבודה זרה כי ישראל לא נבראו כי אם להיות בארץ ישראל לקבל שם כל השפע הטוב וכל הבחינות מכל העולם הצריכים להתקן על ידי ישראל היו מוכרחים להתגלגל עד שם אליהם לצורך תיקונם כמו שכתבנו בזה במקום אחר. ועל כן קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחת יעקב אבינו עם נקודת ציון וירושלים להראות לו זה שאין בחינות היחוד ומלאכי אלהים העולים והיורדים בבחינת המיין נוקבין ומיין דכורין הכל רק דרך שם לא במקום אחר.

ועתה נבוא לביאור פרטי הכתובים לפרש דבר דבור על אופניו, ואמר ויחלום והנה וגו'. ולכאורה מלת והנה מיותרת והיה די לומר ויחלום סולם מוצב וגו', ואכן כי הנה חלום יעקב אינו כשאר חולמי חלומות שבשאר החולמים אינו אלא דמות שרואה כן בחלום הלילה אבל באמת לא היה הדבר ההוא ולא נעשה, אבל חלום יעקב ידוע הוא שהיה בחינת הנבואה ממש וכמו הנביא שרואה הדבר הנראה לו בחוש ואמת הדבר ויציב שכן נעשה בפועל ממש, כן חלום יעקב היה שראה הסולם הזה והוא נעשה כן בפועל וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ח, י"ב) שהמלאכים שלווהו בארץ עלו בו לרקיע וירדו בו מלאכי חוץ לארץ ללוותו רק שלא היה יכול לראות זאת בנבואה בהקיץ לפי שלא היה נשוי עדיין ואין הנבואה שורה על מאן דלא נסיב פלג גופא כי אין הברכה שורה כי אם על דבר שלם כמו שאיתא בזוה"ק (חלק א', קמ"ט:), ולזה אמר הכתוב ויחלום כלומר הוא ראה זאת בחלום אבל כי באמת נעשה זאת והנה סולם מוצב ארצה וגו' לא כשאר חולמי חלום.

או יאמר ויחלום והנה סולם כי הנה באמת הלא ודאי כי הסולם הזה עם הארץ שעמד עליה וראשו שמגיע השמימה ודאי הכל רומז על אורות עליונים מופלאים למעלה למעלה ורק שנתלבש בבחינת דברים הגשמיים וראה אותן בלבושיהם, ואכן כי יעקב אבינו ודאי היה ראוי לראות האורות העליונים גופייהו לא בהתלבשות בסולם הארציי, ואך הכל טעם אחד עם הנזכר למעלה מה שלא ראה הדבר בנבואה עבור שלא היה נשוי ולא התכפר בעדו ובעד ביתו וגם זה היה עבור כן, וממילא אם היה רואה הדבר בנבואה היה רואה האורות גופא מזוככים ומטוהרים בלתי לבוש, וזה אומרו ויחלום כלומר לפי שראה הדבר בחלום ולא בנבואה על כן והנה סולם מוצב ארצה ראה את הדבר בלבוש הגשמי מה שאין כן אם היה במראות הנבואה היה רואה אורות בהירין דמות עליונים לא סולם הארציי.

והנה בכללות מראות הסולם כבר כתבנו שמראה על בחינת התחברות ארץ לשמים על ידי הצדיק יסוד עולם ועתה נדרוך קצת בדרך אחר והכל אחד, כי הנה הכתוב אומר (קהלת א', ד') דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת ופירושו כי ידוע אשר עיקר מעשה האדם ועבודתו להרע או להיטיב הכל תלוי בעסקי הארץ כי אם לא היו עסקי הארץ בעולם שהם כל בחינת תאוות הגשמיות ואכילה ושתיה ואהבת הכבוד והממון וכדומה ודאי שהיה האדם עובד את ה' בכל לבב בסוד ישרים כי לא היה לו מקום לנטות עצמו לצד אחר, ועיקר העבודה בעליה וירידה הוא הכל עבור הארץ הגשמי הלזו שיש בה מקום לנטות לצד החומרי תאוות הגשמיות, וממילא במעט מעט נמשך כל כך עד אשר בא לכל בחינת הרע והקליפות למטה למטה, וממילא כאשר מפריד האדם את עצמו ממחמדיה ומשבר ומכניע כח מורשי תאוות לבבו אליה ועוסק בתורה ותפילה בשלימות במחשבה טהורה נכונה בדיבור ובמעשה ביראה ואהבה ושמחה וממעט עסקיו עסקי הארץ ומרבה בכבוד שמים, ומכל שכן במעשה המצוות הנעשים מגידולי הארץ ממש ופירותיה כמו ציצית ותפילין ואתרוג ואפר פרה ועפר סוטה וכדומה לאלפים ורבבות פריקה וטעינה ושמירת לא תעשה שבה לא תחרוש בשור וחמור לא תזרע כרמך כלאים, ומכל שכן דכל שכן אם אדם זוכה לעבוד שמו יתברך בכל תאוותיה ממש באכילה ושתיה וזיווג וכדומה בהכנעת ושבירת לבו שלא יהנה מהם כלל לתאותו כאשר התפאר עצמו רבינו הקדוש (כתובות ק"ד.) שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה כי יהיו נמאסין בלבו לרוב הבנתו כי הוא מעשה בהמה ולא נאה לאדם בעל שכל לעסוק במעשה בהמה כאשר הארכנו בזה במקום אחר אם לא שעושאו בעל כרחו כמו שכפאו שד ממש ובשביל לעשות בזה קישוטין לשכינה, והקישוטין הללו חביבין מאוד לפני בורא עולם ביותר ויותר.

הנה ודאי על ידי זה עולה האדם ונתעלה למעלה למעלה ונשמתו עולה ומתעטרת בשכינת עוזנו והשכינה מתפארת בה ואומרת חזי במה ברא אתינא לגבך. אבל אם האדם ממשיך עצמו אחרי תאוותיה ומחמדיה כנאמר אז אפילו התורה והמצוות שעוסק בהם אינם עולים לרצון לפני מי שאמר והיה העולם כי זבח רשעים תועבה ולרשע אמר אלהים וגו' וכל מצוותיו כמוץ אשר תדפנו רוח המה ואין בו כוונה לה' כי אם כמאמר חז"ל (נזיר כ"ג.) בשנים שאכלו פסחיהם וגו' זה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו (הושע י"ד, י') ופושעים יכשלו בם. שלא די שאינו עולה לה' כי אף גם יורד בה עד שאול תחתיה לצד מילוי תאותו, ומכל שכן בשאר דברי הגופניות שאינם מצוה כבשר הפסח רק אוכל למלאות בטנו וכריסו כמעשה הבהמה ותמיד בטן רשעים תחסר לומר תמיד הב הב עוד תאוה וכבוד וממון מזה ודאי טוב הנפל אשר עדיין לא היה ולא טעם מעשה הארץ ומטעמיה.

והראית לדעת בזה אשר הארץ ומלואה המה בבחינת הסולם המוצב ועומד במקום אחד ודרך שם עולים ויורדים אחרי שהאדם עולה ויורד בה כנאמר, ולזה אמר דור הולך ודור בא כי מעשה הצדיקים נקרא הליכה על דרך הכתוב (זכריה ג', ז') ונתתי לך מהלכים בין העומדים וגו', כי הולך תמיד למעלה מדרגה לדרגה והוא דור הולך. ומעשה הרשעים נקרא בא בדרך כי בא השמש שהוא ענין שקיעת האור והתגלות החושך שהוא מעשיהם של רשעים כמאמר חז"ל (בראשית רבה ב', ג' וה') בפסוק וחושך על פני תהום אלו מעשיהם של רשעים. וכל בחינת הליכה וביאה הזו הכל הוא על ידי הארץ כנאמר ואפשר לזה אמר הכתוב (קהלת ג', כ') הכל היה מן העפר. כי הלא זה הוא כל בחינת הבריאה והעשיה שבכל העולם לעבוד את ה' או ח"ו שלא לעבוד וכל זה הכל נעשה מן העפר להתאוות לתאותה או לשברם ולהכניעם. והנה לכאורה היה מקום לרשעים לומר שבריאת הארץ הוא שגורם להם להתגנות בה והוא הממשיך אותם למטה והם אינם חייבים כלל בזה כי הבריאה כך היתה לאכול ולשתות ולעסוק בכל הארציות והם מורידין אותם למטה, אבל כשרואין במעשה הצדיקים שמתעלין בה וזוכין על ידיה לכל בחינות הטובות המופלאות, וביותר דוקא לאלו העוסקין בה ואך לכבודו ברוך הוא באמת ובתמים שלא לצד הנאת תאותו בשום אופן, הם הגורמים יחודים נפלאים ותענוג ונחת רוח גדול, לפני מי שאמר והיה העולם כנזכר לעיל, וכאשר הארכנו בזה במקום אחר. מזה מוכח ששקר נחלו ואין מענה בפיהם כלל לומר כי הארץ גרמה להם. וזה אומרו דור הולך ודור בא כנזכר, והכל על ידי הארץ. אבל והארץ לעולם עומדת היא עומדת תמיד על עמדה ואינה ממשכת את האדם בכח לרעה וגם אינה מעלהו בכח למעלה רק האדם בידו הוא או להתעלות על ידה לזכות לכל טוב או ח"ו להיפוך.

וזה אומרו כאן והנה סולם מוצב ארצה פירוש שהארץ היא בבחינת סולם מוצב שעומדת תמיד על מעמדה ואך כי בחינת סולם היא כי היא אינה בחינת ארציות לבד, כי וראשו מגיע השמימה פירוש ראש סולמה מגיע עד השמים שיש לה חיבור גם עם השמים כמאמר חז"ל (בבא בתרא ע"ד.) תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי בכדי שיוכל האדם לעלות על ידה לשמים כי אם לא תהיה מחובר אליו כלל מאין ימצא בה בחינת זו להתעלות על ידה ועל כן היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע וגו' והנה מלאכי אלהים פירוש שלוחי אלהים הם בני האדם שלוחי דרחמנא לעולם הזה לירד ולעלות עולים ויורדים בו בסולם הזה היא הארץ שעל ידה יוכל האדם להרע או להיטיב.

ועוד יאמר והנה מלאכי וגו'. כי נודע מה שמבואר בזוה"ק בפירוש הפסוק (דברים ד', ל"ט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו' והוא שכשאדם משים על לבבו לבד לתקן דרכיו ומעשיו בקירות לבו אז על ידי זה נעשה ה' הוא האלהים שאלהים בחינת הדין נעשה ה' שם הרחמים כי נמתקים הדינים ונכללין ברחמים וכבר כתבנו במקום אחר בביאור כתוב (שם ל', י"א-י"ד) כי המצוה הזאת לא נפלאת וגו' לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה וגו' עד כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך וגו', ולכאורה האי לאמר מי יעלה לנו מיותר כולו אחרי אומרו לא בשמים הוא ואם כן ודאי שלא נאמר מי יעלה לנו ומה צורך לכפול לאמר וגו' והבן, ואמנם כי באמת כל התורה והמצוות ודאי בשמים ושמי השמים הם לתקן ולעשות שם פעולות גדולות ונפלאות ביחודים וזיווגים השלימים ולהמתיק כל הדינים שם ולגרום שפע וברכה רבה בכל העולמות ולגרום זיווג בארבע אותיות שם המיוחד ולמלאות כל העולמות שלמעלה בשפע אורה ושמחה בתענוג ונחת רוח גדול והכל על ידי התורה והמצוות כשנעשים בשלימות במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה ושאר תנאיהם במ"ח דברים שהתורה ניקנית בהם. ואך הכתוב אומר לא בשמים הוא לאמר וגו' פירוש לענין זה שתאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה וגו' כי אחר שכולה בשמים לתקן שם פעולות נפלאות מי יעלה אחריה השמימה, וזה לא בשמים הוא כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו כשהוא רק בפיך ובלבבך באמת אז הוא לעשותו שם בשמים ממעל, כי עקרי היחודים והזיווגים ומיתוק הדינים אינם נעשים רק כפי ערך שהאדם מגביר יצר הטוב על יצר הרע ומיחד כל פרטי אבריו וחושיו לה' אלהיו ומקדשם ומטהרם מכל בחינות תאוות עולם הזה ותענוגיו ועובד בהם עבודת גבוה, כן מתגבר למעלה בשורש נשמתו בחינת הקדושה על הרע והחסדים על הגבורות, והגבורות נמתקין ונכללים בחסדים והוא עיקר היחוד כפי ערך שהוא מיחד עצמו למטה. וזה הוא בחינת כל קבלת עול מלכות שמים בשמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד שאנו אומרים פעמים בכל יום תמיד ונודע סודם וכוונתם בקבלת מרן הרב האר"י ז"ל (בכוונת קריאת שמע) שהכל רומז אל האורות הנוראים ומוחין השלימים ויחודים הנפלאים הנעשים בכל המדות עשר ספירות בלימה ויחודי השמות התלוין בו שזה כל עמידת העולם ועיקר הבריאה כנודע.

והנה הרואה יראה וידמה לו לכאורה שזה דבר אחר ובחינה אחרת כלל מפשוטו שמורה על קבלת עול מלכות שמים על נפשו וגופו כי הכל רומז אל יחודי האורות העליונים. אבל פתי הוא, סומא לא ראה מאורות מימיו, כי כל בחינת היחוד למעלה תלוי הכל ביחוד עצמו אל בוראו. כי ידוע שכל פרטי אברי האדם וגידיו וחושיו ותנועותיו הכל רומז לאורות גדולים נוראים ונפלאים למעלה ונקרא באימה וביראה שיעור קומה של יוצר בראשית ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, ובכללות מורה על עשר ספירות בלימה העומדים בסדר דיוקנא קדישא דאדם. והגלגולת בכלל הוא מדת הכתר, והמוחין בתוכו סוד חכמה בינה דעת, ושתי זרועות הם חסד וגבורה, וגופא קדישא תפארת, ותרין שוקין נצח והוד, וברית קודש יסוד, והעטרה מלכות כידוע לכל, וכמאמר אליהו ז"ל (תיקוני זוהר י"ז.) חסד דרועא ימינא וכו'. וכאשר האדם מקבל עליו עול מלכות שמים באמת באהבה ויראה וממליכו על כל אבר וגיד שבו וכל פרטי חושיו ותנועותיו, ומיחדם כולם לה' אל אחד באופן שלא יזיז בשום אבר ולא יחשוב בשום מחשבה ולא יעשה שום תנועה כי אם לעבודתו יתברך הן בעסקי התורה והמצוות והן בעסקי וחפצי הגוף שלא יכוון בהם להנאתו ותאותו כי אם רק לצורך עבודת גבוה באמת. ודבר קל שבקלים מהם שאינו בהכרח לצורך עבודת גבוה מיד הוא פורש כאשר כתבנו במקום אחר ואין כאן מקומו, ומיחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו וכל אבריו וגידיו וחושיו שיהיו הכל ביחוד אליו יתברך באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה, אז כשם שהוא מיחד את עצמו את נפשו וגופו בכל פרטיו הרומזים לשיעור קומה ולעשר ספירות בכלל לאל המיוחד, כן ממש מתיחדים למעלה כל העשר ספירות וכל בחינת שיעור קומה בשורש האדם הזה לאור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו, ומתיחדים כל האורות וכל השמות ביחודא שלים ומתמלאים כל העולמות שפע אורה ברכה ונחת ושמחה ונעשים כל היחודים וכל הזיווגים על מכונם ותיקונם. ולאו דוקא במקום הזה כן הוא כי אם בכל מקום ומקום הכוונה בסודות השמות והיחודים והפשט של הדבר ההוא הכל אחד ממש. ואם האדם מכוון בפשט הדבר באמת לאמיתו לה' שלא להתערב בו מחשבת חוץ מהנאת עצמו, ממילא נעשה מזה כל היחודים בכוונות המורים על הדבר הזה כי הכל אחד ממש הם כשזה נעשה ממילא נעשה כך למעלה, וזה אומרם (שבת ס"ג.) ברב כהנא שאמר כד הוינא בר י"ח שנין גמירנא לכוליה ש"ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וכו' כי עדיין לא עלה על לבו שהכוונה והפשט אחד והיה סבור שהכוונה דבר אחר הוא לגמרי מהפשט ואחר כך נתוודע לו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו שכל הכוונות הכל מיוחדים בהפשט בתכלית היחוד, ועיקר הדבר הוא בלב כאשר אמרנו, הכל כנודע, ואין כאן מקום ביאורו. אבל אמת הוא שכל הכוונות אחד ממש הם עם הפשט בכל הברכות וההודאות והתפילות ועסק התורה והמצוות. וכבר כתבנו שכל העליות והירידות ח"ו בלב האדם הכל הוא על ידי מעשה הארץ התחתונה בהתקרבותו אליה או בהתרחקו ממנה ולזה אמר, והנה מלאכי אלהים. כי מלאך נודע שמספרו יחוד השמות הוי"ה ואדנ"י ברוך הוא. ויו"ד ממלאכי ירמוז על שם אהי"ה ברוך הוא כי יו"ד עם הכולל מספרו אהי"ה. ואלהי"ם, הרי ארבעה שמותיו ברוך הוא הכוללים כל הבריאה אהי"ה אלהי"ם הוי"ה ואדנ"י. וכל כללות יחודי השמות בכל העולמות נרמז בהם בשלושה יחודיהם שהם הוי"ה ואהי"ה, הוי"ה ואלהי"ם, הוי"ה ואדנ"י, שמספרם נ"ר. כי אור נרם מאיר ומופיע לכל העולמות והם מספר הנה מלאכי אלהים עם התיבות (כי הו' של והנה הוא הטפל אל התיבה ולא משורשם ואם תחשוב גם הו' תצרף שלושה כוללים משלושה היחודים והכל אחד) רומז אל היחוד הנפלא הלז. וגם מלאכי אלהים פירוש השליחות להמתיק דיני אלהים ולכללן בחסדים וכל אלה עולים ויורדים בו פירוש במעשה הארץ הנזכר להטות לבבו להתרחק מתאות גשמיותה לגרום על ידי זה כל בחינת היחודים וכל בחינת מיתוק הדינים או ח"ו להיפוך.

עוד אומר דבר ברמז הסולם הזה והכל בבחינת הארץ האמור, והוא על פי מה שביארנו במקום אחר באריכות בבחינת אחור וקדם וגו' ולכאורה היה לו להקדים בחינת הקדם לאחור ולומר קדם ואחור וגו' כי הלא הקדם קודם ואכן רמז על בחינת בעלי התשובה ששבחוהו חז"ל ואמרו (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'. וכפליים לתושיה מבואר בזוה"ק (חלק א', קנ"ט.) זכאין אינון מאריהון דתשובה דבשעתא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קודשא בריך הוא מה דלא הוי לצדיקים גמורים בכמה שנין וכו', ולכאורה אינו מובן בחינה זו כי למה יגרע הצדיק שעבד את ה' כל ימיו ושיבר עצמותיו על ה' מעודו ומיעט כחו ותאותו זה כמה וכמה שנים אין מספר, מזה שעבר עליו כל ימיו בתאוות עולם הזה באכילה ושתיה ושארי תאוות ומכל שכן בעבירות רעות רחמנא ליצלן, ואחר כך הוא עושה מה שהצדיק עושה. ואם מחמת שפירש מאיסורא הלא הצדיק מפריש עצמו מאיסורא בכל יום תמיד יומם ולילה ועובדו בכל כוחו ולמה יגרע מצדיק עינו.

ואכן עיקר הדבר ההוא הוא כי הנה כל העבודה לה' הכל תלוי בלב האדם לפי ערך רוב אהבתו לה' ומסירת נפשו וכחו וביטול תאותו ודביקותו והתקשרותו לה' אל אחד בדיבוק עצום כפי מה שהוא, והנה הבעל תשובה אם הוא בעל תשובה האמיתי מאהבת קונו לא מיראת שום בחינת העונש עונש גופו או עונש נשמתו רק בזוכרו ממה שעבר עליו כל הימים מעודו בהתרחקותו מאור פני ה' ואשר מרד במלך גדול ונורא כזה מלך מלכי המלכים עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות אשר בידו נפש כל חי וכל דיירי ארעא כלא חשיבין וכמצבייה עביד בחיל שמיא ולגדולתו אין שיעור ואין חקר עד אין קץ ותכלית הוא טהור ומשרתיו טהורים קדושים עושים רצונו, והאדם כלב נבזה סרוח חוטא מנוול כלי ריק וחסר פתי סכל עומד לפני תמים דעות ברוך הוא ומורד בו ועושה שלא כרצונו והולך מאתו ומתלבש נפשו וגופו בקליפות וחיצונים כמאמר חז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר"א אמר קשורה בו ככלב וכו' ובזוכרו פגמים הנעשים על ידו בשמותיו ברוך הוא הנכבד והנורא ואיך נרגן מפריד אלוף, ואותיות השם נפרדין ונאחז ח"ו בהן הרע אותיות ערוה רע ו"ה, שו"ה שבשם ח"ו נאחז ברע, ואיך שעל ידו מתמעט כל בחינת האורות והשפעות מכל העולמות כענין שנאמר (ישעיה נ', ג') אלביש שמים קדרות וכל העולמות בוכין ומתאבלין עליו לאמר ראו מה גרם לנו מעשה האיש הזה ותחבולותיו ורוע מעלליו. אלה וכאלה כאשר משים על לבו ויאחזנו רעדה ופחד ובהלה וכל עצמותיו נרתתין ונפחדין ואינו יודע כלל מה לעשות עם עצמו אם להשרף באש או להסקל באבנים וכדומה ואז הולך ובורח בכל מצוי דם נפשו וכוחו, עד קצה האחרון להדבק בחי וקיים ברוך הוא ואינו מרגיש כלל משום בחינת הגוף ותאותיו ולא יעצרנו גשם שלג קור וחום לא אשה ובנים וממון, והולך בכל כוחו לעבוד לבוראו ויעברו עליו כמה ימים בלתי אכילה ושתיה לא מחמת כבישת התאוות שרוצה לאכול ואינו אוכל כי אם שאינו בא במוחו ולבבו כלל מענין אכילה ושתיה כי לבבו בוער ומתלהב ושורף באש להבה אוכלה סביב לשוב אל ה' אלהיו ולעשות רצונו, וכל מיני הסיגופים והיסורים שעושה לו כולם אינם בכיבוש התאוות כי אם שאינו מרגישם מרוב האהבה עזה שבוער בו לה' אלהיו להדבק בו אחרי הפרדו מאתו והולך ומתעלה בכל יום ויום יותר ויותר ונשכח מאתו כל עניניו ועסקיו עסקי עולם הזה ונשאר מדובק ומצומד ונקשר בצמיד פתיל לבוראו עד אשר לא יוכלו כל בחינת החיצונים והרע להתקרב אליו (ואפשר זה רמזה התורה בצמיד פתיל כי הגוף הנגוף הוא כלי חרס שנברא מן האדמה וכשיש צמיד פתיל עליו שמדובק לקונו באהבה גמורה ונכנע תחת רשותו בכל אבריו וגידיו הרי טהור הוא והטומאה לא יכולה להתקרב אליו כלל מה שאין כן כלי פתוח שאין צמיד פתיל עליו שלא נכנס תחת רשות היחיד יחידו של עולם והוא פתוח לרשות הרבים מקום הקליפות בחינת עלמא דפירודא לא אחד, הרי מוכן הוא להטמא מכל בחינת החיצונים). והנה בחינה זו אי אפשר כלל להיות בצדיק דמעיקרא כי מעולם לא יכאב לבבו כל כך בכדי לברוח כל כך מעולם הזה להדבק בבוראו, והוא מובן.

ועל כן בזה גדלה מעלת בעלי תשובה מצדיקים גמורים על היחוד השלם באמת לאמיתו שהם מתיחדים עם ה' אלהיהם בדיבוק עצום באהבה עזה ונפלאה כיקד יקוד אש, ואפשר לזה ירמוז הכתוב ואמר (ריש פרשת צו) זאת תורת העולה וגו' כי הבעל תשובה יקרא עולה כי עולה הוא לה' אחרי התרחקו וזאת הוא תורתו היא העולה על המזבח כל הלילה עד הבוקר וגו', כי נודע אשר הלילה היא תגבורת הדינים ובו תרמוש כל חיתו יער וממילא יכבה קצת האהבה והקדושה באדם בלילה מערך היום אבל הבעל תשובה לגודל הבערת אשו הוא עולה על המזבח להתקרב לה' גם כל הלילה עד הבוקר כי הוא מעלה עמו כל בחינת החושך כאשר נכתוב למטה והכל מפני שאש המזבח תוקד בו שהוא בוער באש להבה לה' ככל הנאמר.

ואולם תדע כי בחינה זו אינה דוקא בבעל תשובה שעבר על כל עבירות שבתורה מניאוף ורציחה וגזילה וכדומה. כי גם כאשר יחשוב האדם עם נפשו בביטול מצוות קלות ועבירות שאדם דש בעקביו ובפרט עתה בעוונותינו הרבים שנתרבה עוון השנאה ונקימה ונטירה ולשון הרע ורכילות וליצנות ומחלוקת ואהבת הכבוד והשררה והממשלה כל אחד לפי מה שהוא וכאלה רבות אין מספר. וחוץ מכל אלו אם האדם נתרחק רגע אחת מבוראו שלא עובדו אז בלבב שלם וחשב מחשבה קלה לצורכו שלא באמת לעבודת קונו הרי מיד ח"ו שורה עליו הסטרא אחרא כי הוא סטרא אחרא כשמה צד אחר שאינו לה' כמו שכתבנו במקום אחר. וכשיזכור האדם בכל אשר כתבנו למעלה ויתמרמר במר נפשו על התרחקותו מאור פני בוראו שהוא חייו ממש ולזה נברא לעבוד את קונו וכשהוא מתרחק מאתו על רגע כמימרא יוכנע ח"ו תחת רשות הסטרא אחרא מה הוא ומה ימי חייו ועל ידי זה הוא שב ומתחרט באהבה עצומה ככל הנזכר, הרי הוא זוכה לבחינת הבעל תשובה בשלימות והוא בחינת אחור וקדם. כי הרגע שאדם מתרחק מקונו אז נקרא בבחינת אחור כמאמר הכתוב (ישעיה א', ד') נזורו אחור, וכשהוא בורח מהאחור ועולה לקדם קדמתה על השלימות הלז הרי נתעלה האחור הלז גם כן למעלה כי על ידו הוא בא לבחינת קדם והוא גדול מהצדיק הגמור שהוא מעודו בחינת קדם, ועל כן אמר אחור קודם להראות כי בחינה זו עולה יותר למעלה מקדם מעולם וכמאמר חז"ל (ברכות ל"ד:) לרחוק ברישא והדר לקרוב.

ונודע שגם השמחה שלמעלה הוא ביותר ויותר בבחינת אחור וקדם, מהקדם בעצמו כדמיון האב שבא לו בנו מארץ מרחק בהיותו שם בשביה ולרוב אהבת הבן אל אביו מסר נפשו ונשמתו וברח מבית השביה ובא אל אביו אז בעת בואו אין לשער גודל האהבה והשמחה ותענוג העצום שיש לאב ואם עם בניהם בחיבוק ונישוק באתדבקות רוחא ברוחא מה שאין זה בבן החביב אשר יושב תמיד עמו אף שאהבת שניהם שוה בעיניו אין מראה בשום פעם אהבה כזו לזה, ואמיתת הענין הוא הכל עבור הנזכר כי גם אהבת הבן הבא מארץ מרחק הוא הרבה הרבה חזק ועז מבן היושב תמיד אצל אביו וכאהבת הבן אליו כן אהבת האב אל הבן וכאמור. והארכנו בדברים האלה במקום אחר כי ח"ו ח"ו שיאמר האדם אעשה כן בכוון להתרחק כדי להתקרב ביותר כי זו בכלל אחטא ואשוב שאמרו חז"ל (יומא פ"ז.) אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכנודע טעם אמיתי לזה בשם הבעל שם טוב שכאשר האדם מתרחק במזיד עבור ההתקרבות שאחר כך אי אפשר לו ליקרב אחר כך. ונחזור לענין בבחינת אחור וקדם האמור, והנה כל בחינת האחור הכל הוא עבור בחינת דברי הארציות שהאדם נמשך אחרי חמדת הארץ ועל ידי כן מתרחק מבוראו, ובפרט שהאדם מוכרח לדרוך בה להתקיים ולהחיות גופו ועל ידי זה לפעמים נשכח מאתו אהבת ויראת הבורא ועוסק בהם קצת להנאתו ונעשה בבחינת אחור. והנה יעקב אבינו ע"ה בצאתו מבאר שבע נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה ס"ח, י"א), שנטמן י"ד שנה בבית עבר ועסק בתורה יומם ולילה ולא שכב כלל באותן הימים ואחר כך כשיצא לחרן והלך בדרך קצת והדרך ממעט שלושה דברים ואחד מהם שממעט את השם כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א), כלומר שאי אפשר לעבוד את שמו יתברך כאשר בביתו וגם כי שכב שם שהוא בחינה מבחינת עולם הזה מה שלא שכב עד הנה י"ד שנים, ועל כן היה יעקב אבינו מצטער צער גדול על בחינת אחור הלז שנתרחק קצת מבוראו ואיך יתקן הרגע זו העברה, וביותר חרה לו על עיקר הליכתו מעתה לחרן להיות שם בבית לבן ובודאי לא יוכל לעובדו יתברך כאשר בי"ד שנים הללו שבכולן עסק בתורה, ובבית לבן יהיה לו שומר הצאן ויכאב לבבו מאוד על זה ולזה הראה לו בחינת הסולם הנזכר הנעשה מדבר ארציות ובו עולים ויורדים והוא בחינת והחיות רצוא ושוב כי גם הצדיק הגדול מוכרח ליפול לפעמים ממדריגתו והחיות הקודש שלו ואז נעשה בבחינת אחור קצת והוא לו לטובתו להיות נעשה אחר כך בבחינת אחור וקדם ועל כן בו עולים ויורדים והירידה הוא צורך עלייה להתעלות אחר כך מעלה מעלה. ועל כן אף אתה אל תתמה על החפץ מה שאתה מוכרח עתה ללכת לחרן כי טובתך הוא להתעלות על ידי זה. וגם עולים גופא מרמז על העלייה שאחר הירידה כי אם לא היה בירידה לא היה נקרא עולה שעולה למעלה ממה שהיה מקודם כי השב למעלתו שהיה בו לא נקרא עולה כי אם בא למקומו והיה לו לומר יוצאים ובאים, ואכן שהראה לו איך שעל ידי בחינת אחור נתעלים למעלה ממה שהיו קודם וזה אומרו מלאכי אלהים עולים וגם יורדים בו בשביל עלייה זו.

והנה ה' נצב וגו' ויאמר וגו'. צריך לדעת על מה זה צמצם הקב"ה כביכול את עצמו להיות עומד על הסולם אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו ולמה לא נראה אליו בחלום בלתי עומד על הסולם ולומר לו אני ה' וגו'. ואכן הכל סובב על מה שבארנו למעלה שהסולם הוא הרומז על היחוד השלם במאורות עליונות והוא יחוד ד' אותיות שמו יתברך ולזה אמר כאן והנה ה' נצב עליו כלומר בחינת הוי"ה הזה המורה על יחוד האמיתי השלם הוא נצב עליו על יעקב כי הוא בכח מעשיו הקדושים בעוסקו בתורה בי"ד שנים בבית עבר ופרישות דרך ארץ שפעל בהם גרם לבחינת היחוד האמת בשורשו והנה ה' הוי"ה בשלימות נצב על ידו ושמו שלם וכסאו שלם ברוך הוא. ונודע כי יעקב היה תיקון אדם הראשון וממילא כאשר הוא תיקן חטא אדם הראשון ודאי שנעשה היחוד בשלימות כמו קודם החטא.

ואכן הנה נודע אומרם ז"ל במשנה (אבות ג', י"ח) חביבין ישראל שנקראו בנים וכו' חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים וכו' שנאמר (דברים י"ד, א') בנים אתם לה' וגו', שזה הוא חיבה יתירה במה שהודיע להם שהם בניו כי אם קראם בניו בלתי ידיעתם גם זה הוא חיבה גדולה ואך בזה שמודיע להם שנקראו בנים אליו הוא חיבה יתירה שמראה בזה שרוצה להוסיף להם חיבה על חיבה ותענוג על תענוג כי הלא כבר קראם בנים שלא בפניהם כאמור (שמות ד', כ"ד) בני בכורי ישראל, ולא הניח דעתו כביכול עד שקראם בנים בפניהם בנים אתם וגו', וכן כאן תחילה אמר והנה ה' נצב וגו' כנאמר שכל היחוד הזה הנרמז במראות הסולם הכל נצב עליו שהוא גרם כל בחינת היחוד הזה ולא הספיק בזה לבד, רק חיבה יתירה נודעת לו והודיע לו במאמר פיהו יתברך ויאמר אני ה' אלהי אברהם וגו' (ועיין בזוה"ק שזה מורה על האחדות השלם האמיתי) ואמר ליה בפירוש כי על ידך אני ה' הוי"ה השלם בזיווג ד' אותיות שם המיוחד כי תיקנת חטא אדם ונעשית כשופריה דאדם הראשון קודם חטאו וממילא נכלל בזה כל מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ח, י"ב) סולם זה סיני וכו' סולם זה הכבש וכו' כי הראה לו כל בחינת היחודים הכללים שעל ידיהם מתחבר הארץ לשמים וישמחו השמים ותגל הארץ בהיות היחוד האמיתי וזה על ידי קבלת התורה כי אז עליונים ששו ותחתונים עלזו, וגם הקרבנות הם קישור ויחוד כל העולמות והכל נצב עליו כי הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה לקשר הארץ לשמים העליונים ליחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל כי הוא הנקרא כל ישראל בכלל הכולל הכל וכוללם יחד, והכל על ידי הארץ הזאת אשר אתה שוכב עליה כי זה שער השמים לקשר התחתונים בעליונים והעליונים בתחתונים כאמור.

גם לפי פירוש חז"ל (שם ס"ט, ג') בכתוב הזה והנה ה' נצב עליו וגו' שהיה נצב עליו לשומרו נכונים הדברים שאמרנו בזה כי חוץ מה שה' עמד עליו לשומרו שהוא חיבה גדולה, עוד חיבה יתירה נודעת לו אשר ויאמר אני ה' שהודיע לו כי אני ה' בעצמי אני ולא מלאך וכו' רק אני ה' עומד עליך לשמרך מכל רע.

אלהי אברהם אביך. הרב האלשיך ז"ל פירש בזה במה שקרא לאברהם אביו ולא ליצחק עיין שם, ולפי דרכינו הנזכר נוכל לפרש שאביך קאי על ה' האמור כלומר אני ה' אלהי אברהם אביך פירוש אני ה' אביך ואתה בני וכמאמר הכתוב (דברים ל"ב, ו') הוא אביך קנך וגו' והכל עבור החיבה היתירה הנודעת לו כנאמר.

ואלהי יצחק וגו'. הנה לא מצינו בכל מקום שיזכיר הקב"ה שמו בתוספת ו' ואלהי כי אם על יעקב כמו בתחילת פרשת וארא וכדומה וכן אנו אומרים בתפילתנו ועיין בזוה"ק (חלק ב', כ"ג.) הטעם לזה כי הו' הוא רק בחינת יעקב וכאן שאמר על יצחק ואלהי נראה שקאי על למעלה ומוסיף על ענין ראשון לומר כי אף שאלהי אברהם אנכי המורה על בחינת הטוב והחסד האמיתי מכל מקום ואלהי יצחק שאני כלול גם מבחינת הדין כי זה הוא בחינת השלם האמיתי להיות נכלל מכל הבחינות וכמו שאיתא בזוה"ק (ואפשר הו' של ואלהי מרמז על יעקב דרגא דו' והוא בחינת הרחמים הכלול מחסד ודין, ובזה רמז גם יעקב והכל מורה על האמור והבן) והראה לו כי אף שעמו החסד והרבה עמו פדות בכל הטובות מכל מקום אינו נמנע מלהשגיח על עולמו גם בדין בכדי להיות שלים בכולא והכל לטובה ולברכה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ו, א') בפסוק (תהלים ל"ו, ז') משפטיך תהום רבה שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים בעולם הזה במשפט הגדול על חוט השערה בכדי שיהיה שכרם שלם לעולם הבא, ולזה אמר אלהי אברהם בחינת הטוב והחסד ועל ידי זה אני מוכרח להיות ואלהי יצחק גם כן להנהיג העולם בדין במשפט בכדי שיהיה להם הטוב האמיתי שזה נקרא טוב מאוד, טוב זה מדת הטוב, מאוד זה מדת הרע (עיין שם פרשה ט', ח') כי הטוב לבד נקרא טוב סתם, וזה נקרא טוב מאוד כי היסורין הם לטובה גדולה מאוד מאוד כאשר הארכנו בזה במקום אחר בכמה בחינות שיש במדת היסורין וכולם הם על צד החסד והטוב האמיתי והוא בחינת הצדיקים שתחילתן יסורין וסופן שלוה (שם ס"ו, ד') כי הטובה שאחרי היסורין היא טובה השלימה שבשלימות וטובה למאוד ועל כן אמר הכתוב (עמוס ה', ב') נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ואמרו חז"ל (ברכות ד':) נפלה, ולא תוסיף ליפול עוד, קום בתולת ישראל. כלומר כשישראל יפלו בתכלית הנפילה שאין נפילה עוד אחריה אז קום בתולת ישראל כי מוכרחין להיות בבחינת צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה ועל כן אמרו ז"ל (מגילה ט"ז.) כשישראל נופלין, נופלין עד לארץ וכשהם עולים, עולים עד לרקיע כי אחרי הנפילה אז העלייה הוא בלתי שיעור ופורחים ועולים עד למעלה מכיפת השמים כמאמרם ז"ל (שמות רבה א', ט') בפסוק (שמות א', י') ועלה מן הארץ כשישראל הם בירידה התחתונה מיד הם עולים כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו אז קומה עזרתה לנו ופדנו (תהלים מ"ד, כ"ו), והכל כי משפטיך תהום רבה שהקב"ה מדקדק עמם לשלם על כל מה שבידם מפעולות הרע בכדי שאחר כך יגביה אותם עד שמי שמיא ולזה אמר לו כאן כי הנה ודאי זה אני מבטיחך אשר הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. אך באופן אשר,

והיה זרעך כעפר הארץ. כשקודם יהיה זרעך כעפר הארץ כי כשהם נופלים נופלים עד לעפר וכשיהיו בתכלית הנפילה שלא יהיה מקום לנפילה יותר כי כבר מטה עד לעפר (ואפשר זהו סוד המבואר בזוהר עד דמטי רגלין ברגלין שאין עוד נפילה יותר והבן) ואז יאמר הקב"ה התנערי מעפר קומי ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה וגו', והוא בחינת הגאולה השלימה העתידה להיות במהרה בימינו, ועל כן אמרו חז"ל (דברים רבה א', כ') שהגאולה יהיה בזכות יעקב כמאמר הכתוב (עובדיה א', י"ח) בית יעקב וגו' כי הגאולה צריך להיות בבחינת הרחמים הכלול מחסד ודין כי בבחינת החסד לבד לא יהיו נגאלין אחרי שאין שם נפילה תחילה ובבחינת הדין לבד ודאי שקשה הגאולה ורק בזכות יעקב כלול מחסד ודין ותחילתן יסורין וסופן שלוה, ועל כן אברהם קראו הר וכו' עד יעקב קראו בית כמאמר חז"ל (פסחים פ"ח.) כי אברהם לא ראה הגאולה בבחינתו וקראו הר וגם יצחק כמו כן עד יעקב שהוא בחינת הגאולה קראו בית שהוא בית המלאה לה כל טוב וברכה, והכל בבחינת התנערי מעפר וכמו שאיתא בזוה"ק (חלק ג', ו'.) במשל המטרוניתא דשכיבת לעפרא עד שנשבע לה המלך להקימה בעצמו ובכבודו וכו', ועל כן הראה זאת הקב"ה ליעקב דוקא ואמר ליה כי לפי שאלהי אברהם ויצחק אני וצריך לגמור הדין תחילה ואחר כך לְזַכּוֹת בריותי לתת להם שארית טוב בארץ לזה כשיהיה זרעך כעפר הארץ אז ופרצת ימה וקדמה וגו' וישמחו השמים ותגל הארץ כי הגדיל ה' לעשות בארץ להרים קרן דוד עבדו וישראל עמו. ולזה אמר לו,

ונברכו בך וגו'. כי הרב האלשיך ז"ל כתב בפירוש הפסוק (תהלים קנ"ו, ב') אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה וגו', במשל אם אחד מגביה את העני ונותן לו מאה אדומים או יותר הנה ודאי לטובה גדולה הוא אצלו ונתגדל מאוד ממה שהיה אבל על כל פנים אין זו מול גדולת העשיר כי העשיר יש לו למאות ולאלפים, אך אם אחד מגביהו ונותן לו סך רב עד כי חדל לספור כי אין מספר, זה הוא גדולה אף נגד גדולת העשיר כי גם העשיר אם היה נגבה עד כזה היה אצלו לגדולה נפלאה וחשובה, וכן בישראל עם הנכרים כשישראל היו מתגדלין יותר ממה שהם עתה בעניות והיו שוין לגדולתם או פחות על כל פנים היה זה להם טובה גדולה כי הורמו מאשפה ואך ישראל עתידין להתגדל עד שיהיה לפלא גם בעיני האומות שמעולם לא ראו ולא היה להם גדולה כזאת ועל כן אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה שכל כך הגדיל ה' עמהם עד שאם הגדיל ה' לעשות עמנו כזה היינו שמחים אף שאנחנו גם עתה בגדולה רבה מכל מקום היינו שמחים בגדולה כזו שהיא גדולה נפלאה. ועל כן אחר שאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו' וכאמור שיקומו מתכלית הנפילה ואז היה אפשר לומר כי לערך נפילתם יתגדלו ויהיה זה להם לטובה גדולה אבל לא בערך מי שעמד בגדולה כל ימיו ולזה אמר לו ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך שהם יהיו מתברכין בך לומר מי יתן והגדיל ה' לעשות עמנו כל כך היינו שמחים כאמור. ולזה סמך לו,

והנה אנכי עמך וגו'. כי הנה זאת תורת העני המדוכא או בעל יסורין אחרים, להשיב נפשו בזוכרו כי הנה ה' אתו כמאמר הכתוב (ישעיה נ"ז, ט"ו) את דכא ואמרו חז"ל (סוטה ה'.) אני את דכא שהקב"ה מרכין שכינתו ונאמר (תהלים צ"א, ט"ו) עמו אנכי בצרה, וכיון שהקב"ה אתו מה חסר לו הרי הכל אתו וזאת תהיה נחמתו בעניו כי הרי מי שהכל בידו הוא אתו ומה לו יותר בעולם הזה או בעולם הבא אם הוא זוכה להשראת שמו יתברך אצלו, הלא יצא לבו וכל מאמצי מצוי דם נפשו וכל כוחו באהבתו לה' אלהיו אשר עמו כידוע מפי ספרים וסופרים. ולזה אחר שאמר לו הקב"ה ליעקב והיה זרעך כעפר הארץ כאמור שיפלו עד לעפר, ופן יפול לב יעקב בזוכרו בנפילת בניו ומטו עד עפר הארץ על כן פייסו ואמר ליה והנה אנכי עמך, עמו אנכי בצרה, אני את דכא. וזה יהיה ניחומם, ונחמתים ושמחתים בשעשוע בוראם.

ושמרתיך בכל אשר תלך וגו'. לכאורה אומרו בכל אשר תלך מיותר כי די ושמרתיך לבד, שמן הסתם בכל מקום הוא. ויבואר על דרך אומרם ז"ל (שמות רבה ט"ו, ה') משל לכהן שנאבד לו תרומה בבית הקברות אמר מוטב אטמא עצמי ואציל את תרומתי. ולזה אמר לו ושמרתיך בכל אשר תלך כי אף אם תלך למקום טמא ומטומא שאין כבודי להיות שם כמו למצרים וכדומה מקום התורפה לא תאמר שאז אעזוב אותך ואת בניך לא כן כי אתך אני בכל אשר תלך כאומרו (בראשית מ"ו, ד') אנכי ארד עמך מצרימה, עמך דייקא, כי בלא זה לא הייתי יורד למקום טמא כזה רק עבורך בכדי להציל תרומתי עד אשר והשבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך וגו', פירוש שלא תפחד שאף שעתה אהיה עמך, מכל מקום אולי לפעמים אעזבך בשביל מקום שאין כבודי לבוא שם, לא כן כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך שכשיהיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וגו'.

וייקץ יעקב וגו' ויאמר אכן יש וגו'. מלת אכן לכאורה אינו מדויק כל כך והיה לו לומר ויאמר הנה יש וגו', ונראה שכיוון בזה לאמת דברי החלום כי לא כל החלומות מוחלטים בצדק ולפעמים החלומות שוא ידברו ואין דבריהם אמת ועל כן אמרו חז"ל (ילקוט נ"ך רמז קע"ה) אצל חלום שלמה בפסוק (מלכים-א ג', ט"ו) ויקץ שלמה והנה חלום, צפור מצפצף יודע מה מצפצף כו'. הרי אף שגם שם נגלה אליו ה' בחלום הלילה מכל מקום לא נתאמת אצלו אם הוא חלום אמת עד שראה בחוש כי אמת הדבר ולא עולתה בו. וגם כאן לפי שכאשר הקיץ יעקב ראה עליו יראה ופחד כמו שאמר להלן ויירא ויאמר וגו' ידע בזה בבירור כי חלומו ודאי צודק מה', ולזה אמר וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' וגו' פירוש אמת הדבר שראיתי בחלום שה' נצב עלי כי אני רואה בחוש כי יש ה' במקום הזה מהיראה אשר עלי. ועוד ראיה אמר לדבריו שדברי החלום ודאי אמת שהרי יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי ואמרו חז"ל (לשון רש"י כאן) שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה, ודייקו זאת כי בלא זה לכאורה הוא מיותר כי מה נפקא מינה הוא אם היה יודע או לא, אלא ודאי שאם ידעתי לא ישנתי. ועל כן יעקב אבינו ע"ה בראותו גודל השראת הקדושה ואור ה' אשר במקום הזה עד שאם היה יודע לא היה ישן כאן אמר ולמה זה העלים ה' יתברך ממני הארת הקדושה הנפלאה הזאת ביום אתמול בעת התפילה תפילת ערבית שהתפללתי שם אם לא עבור ראיית הנבואה השלימה בחלום הלילה, כי לא היה ראוי אליו בהקיץ כנאמר. ומזה מוכח בבירור כי כל דברי החלום אמת שעל כן הסתיר הקב"ה זאת ממני בכדי שאשכב ואראה זאת בחלום ואם הייתי יודע לא ישנתי במקום קדוש כזה והכל סובב הולך על למעלה מה שאמר אכן יש ה' פירוש זה אמת אשר ודאי יש ה' והוא חלום ברור, ועוד ראיה, ממה שאנכי לא ידעתי כאמור.

ולהבין כי לכאורה הא גופא קשיא הכי לא ידע יעקב קדושת הר המוריה מקודם מאביו ואבי אביו הרי חרד לבו להתפלל שם ואמר (סנהדרין צ"ה:) אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי וכו' והתפלל שם ומפני מה הניח עצמו לישון שם. ואמנם הכל סובב על מה שכתבנו בתחילת הפרשה כי יעקב אבינו היה סבור לפי שאין הר המוריה במקומו בירושלים כי נעקר ובא עד בית אל פקעה קצת קדושת המקום ואין קדושתו עליו כאשר במקומו, ולזה אמר כאן אכן יש ה' במקום הזה ונקוד הב' בפתח שהוא במקום ה' הידיעה כנודע למדקדקים. כלומר עתה אני יודע כי יש ה' במקום הזה דייקא הוא הר המוריה ואינו תלוי בקדושת ירושלים לומר כי דוקא במקומו השראת השכינה הוא כי אם המקום הזה הוא אשר בחר ה' לחלקו ולא תזוז השכינה ממנה בכל מקום שהוא, ואנכי לא ידעתי זאת מכבר כי הייתי סבור אשר לא תשכון הקדושה כל כך שלא במקומה. ולזה,

ויירא ויאמר מה נורא וגו' אין זה וגו'. שלכאורה, זה "אין זה" מיותר והיה לו לומר והוא בית אלהים וגו' ועיין בדברי חז"ל (בראשית רבה כאן), ולדברינו יאמר אין זה כי אם בית אלהים וגו' כלומר הרי כאן אין כאן כי אם בית אלהים שהוא הר המוריה וזה שער השמים שבא לכאן מול בית קדשו אבל קדושת ירושלים אין כאן ואף על פי כן כך נורא ונורא הוא, שאין שיעור וקצב ליראתו, כי אם סתם מה נורא, שעומד תמיד לשאלה לשאול עליו מה נורא ומכל שכן בקדושת מקומו גם כן ירושלים והר הבית מה יגדל יראת המקום. ויותר יוצדק דברינו אלה לפי דברי חז"ל (בראשית רבה ס"ט, ז') וזה לשונו: מלמד שהראה הקב"ה ליעקב בית המקדש בנוי, וחרב, ובנוי. מה נורא המקום הזה, זה בנוי. אין זה, הרי חרב וכו'. כי הלא נודע אשר בחינת המלכות נקראת אלהים ולא כן בחינת המקדש הרומז על התפארת כמו שמובא בפרדס. וגם מלת זה מרמז על התפארת בסוד הכתוב (שמות ט"ו, ב') זה אלי ואנוהו וכו'. ולזה אמר מה נורא המקום הזה כלומר מה יוכל להיות עוד נורא ונפחד מקום הזה שהוא בחינת בית המקדש במקומו הרומז על התפארת הלא אין זה כלומר הרי עתה שאין בחינה זה כאן כי אם בית אלהים בית המלכות הנקראת אלהים (כי השכינה לא זזה מכותל המערבי לעולם כמאמר חז"ל (שמות רבה ב', ב') ועל כן גם כשנעקר הר המוריה ובא לכאן באת השכינה עמו) וזה אומרם "אין זה" הרי חרב, כלומר בחורבנו שלא במקומו וחרב מיושביו ואף על פי כן כל כך גדלה הקדושה שבה, ומכל שכן וז"ה שהוא שער השמים כי התפארת נקרא שמים והוא בחינת בית המקדש ביושביה עליה במקומה מה נורא הקדושה שמה. והנה הוי"ו של וירא נקודה פתח לומר שקאי על למעלה כי תחילה עבור היראה אמר אכן יש ה' וגו', ועתה הוסיף לומר עבור היראה מה נורא וגו' וכאמור שאם כאן גדלה היראה מה יהיה עוד בבית המקדש במקומו והכל להראות לו כי הוא זכה לבחינת היחוד לחבר ארץ לשמים, בזה שער השמים וראשו מגיע השמימה השמים העליונים. וכן ממש באמת נעשה בשורשו בבחינת היחוד ועל כן נתקפל כל ארץ ישראל תחתיו להראות כי לקח הכל אתו עמו וחיברה אל תפארת ישראל והוריד אליה שפע אור מאימא עליונה הכל כדבר האמור למעלה.

וישכם יעקב וגו' ויקח את האבן וגו' וישם אתה מצבה. כיוון דוקא לקחת את האבן אשר שם מראשותיו למצבה בכדי לפייסו על אשר זלזל בו מתחילה להניחו תחת מראשותיו כי תחילה ויקח מאבני המקום וגו', וכבר כתבנו בזה כי סבר לצד שאין הר המוריה כאן במקומו האמיתי בירושלים עיר הקודש לא גדלה הקדושה כל כך בו ולקח אבניה להשים מראשותיו לישן עליהם ועתה כאשר נתוודע לו חומר קדושתה גם כאן כנאמר, לקח את האבן וישם אותה מצבה לה' ויצק שמן משחת קודש על ראשה לפייסו על זלזול כבודו ולקיים (תהלים ק"ב, ט"ו) כי רצו עבדיך את אבניה וגו'.

ולפי דרך האמת שכתבנו למעלה בפסוק ויקח מאבני המקום וגו' שיעקב קישט את הכלה בקישוטי אור החכמה שממנו בנינה בכדי שתהיה ראויה להיחוד השלם עיין שם. הנה יאמר כאן ויקח את האבן וגו' שלכאורה יקשה על אומרו וישם אותה לשון נקבה והיה לו לומר וישם אותו, ואמנם הכל רומז על בחינת ג"ן נעול שמספרו אב"ן שמתחילה שמה מראשותיו להאיר אליה מבחינת ראשית חכמה לתקן בנינה על ידו כי ה' בחכמה יסד ארץ כנאמר שם ועתה העלה אותה עד מקום התפארת לבחינת היחוד השלם עד חזה דזעיר אנפין וזה נקראת אצלה קימה לאקמא שכינתא מעפרא בסוד הכתוב (עמוס ט', י"א) ביום ההוא אקים את סוכת דוד וגו' כי התפארת הוא שמקים אותה ואומר לה התנערי מעפר קומי, וזה אומרו ויקח את האבן וגו' וישם אותה מצבה להיות נצבה כמו נד לאקמה מנפילתה ולזה וישם אותה דוקא בחינת הנוקבא להקימה ואחר כך ויצוק שמן על ראשה כי אף שכבר נעשית שלימה בבחינת הראש מאשר שמה תחילה מראשותיו מכל מקום האיר עליה השמן הטוב היורד על הזקן זקן אהרן במוחין העליונים בבחינת לריח שמניך טובים להעלות את נרותיה שבעה ושמן הטהור יורק על ז' הנרות ומשם על שבעה קני המנורה שבעה ושבעה מוצקת והכל בשביל היחוד השלם להשפיע שפע רב וברכה וחיים מטובו לבריותיו (ועיין להלן בפסוק והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו') ועיין בזוה"ק (חלק א', ע"ב:) דהוית נפילה ואוקים לה והוא עד חזה דזעיר אנפין וכנזכר.

וידר יעקב נדר וגו'. מפשט הכתוב לכאורה נראה שכל הנדר היה אם יהיה אלהים וגו' ושמרני וגו' אז והיה ה' לי לאלהים. וזה פלא הוא כי מי מישראל שיאמר כן אם יטיב לי אלהים אז אעבדנו ואם ח"ו לא וכו', והוא נודע לכל ישראל כי אף שצרה ויגון אמצא אף על פי כן ובשם ה' אקרא, ואין צריך לראיות. ועל כן פירש רש"י שזה קאי על למעלה והסיום הוא והאבן הזאת וכו' עיין בדבריו והוא קצת דוחק בפשט הכתוב.

והנראה בזה כי חז"ל אמרו כאן (בראשית רבה ע', א') ללמד לדורות הבאים שיהיו נודרין בעת צרה וכו' ולהבין ענין הנדר בעת צרה נראה כי הנה בעת הצרה על האדם אז צריך האדם ליפחד מאוד מאוד ממדת דינו של הקב"ה כי הלא השטן מקטרג בשעת הסכנה, ואפשר זה רמז הכתוב (בראשית כ"ז, א') ויהי כי זקן יצחק ויקרא אל עשו וגו' כי זקן נקרא מושל כמאמר הכתוב (שם כ"ד, ב') זקן ביתו המושל וגו', ולזה כאשר זקן יצחק שמדת הדין מושל ח"ו באדם אז ויקרא לעשו הם מארי דדינא כי נתעוררים כולם ח"ו עבור בחינת הגבורה דקדושה ואז מצא לו השטן הוא עשו אבי אדום לפתוח פיו לקטרג על האדם. ואמנם הנה אמרו ז"ל אם יש דין למטה אין דין למעלה ועל כן כשנודר האדם אז ומקבל על עצמו מיני סגופים כמו התעניות או מניעת אכילתו במקצת בלי תעניות או להרבות בתורה ותפילה אף בחלישת גופו הנה הוא מקבל עליו דין בעצמו בשמחה ויורדין הגבורות והדינים מלמעלה אל שורש האדם הזה כי מיד שמקבל עליו בחינת הסגופים הרי הם כאילו עשאם כמאמר הכתוב (דניאל י', י"ב) כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות וגו'. כי הקב"ה בוחן לבות הוא ומיד כשיודע שזה יקיים כל מה שמקבל עליו עתה, מעלה עליו כאילו כבר עשאם ויורדים כל בחינות הגבורות על ראשו למטה על הדבר הזה שקיבל עליו ונשאר למעלה רחמים גמורים חיים ושלום וחסדים טובים, ואז האיש ההוא יוושע מכל צרותיו ונמתקין כל הדינים מעליו כי אם יש דין למטה אין דין למעלה (ועין בדברי הגילאנטי בספרו קול בוכים בפירוש אומרם ז"ל (בראשית נ"ט.) הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול ותמצא קרוב לדברינו אלה). ואולי לזה אמר הכתוב (ירמיה ל', ז') ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע כלומר מן הצרה גופא באה לו הישועה במה שמקבל הצרה עליו מאהבת נפשו לעבודת ה' יותר ממה שעבד עד עתה, ואז נקרא ואברהם זקן שמדת החסד מושל בעולם ובל יוחן עשו וכת דיליה לקטרג על האדם.

ועוד נראה טעם לנדר בעת צרה כי הנה שורש הנדר הוא בחינת האהבה הגמורה השלימה לה' שמקבל עליו מיני סגופים ויסורים בשביל העבודה אליו יתברך והוא שורש הגבורות, כי לשם זה מתעוררין הגבורות ובאין לעולם להיות הבריות באין לידי אהבה הנפלאה הזאת שיפקיר כל גופו בשביל האהבה ולאהבה אותו בכל נפשו ובכל מאודו אפילו הוא נוטל את נפשך ומאודך זה ממונו של אדם (ועל כן בחינת מדת הבינה הידוע שהוא רחמים פשוטים ומניה דינין מתערין, שלכאורה אין להבין איך שמרחמים פשוטים יתערון דינים, ואמנם כי שם הוא בחינת האהבה השלימה האהבה רבה לה' ועל כן מניה דינין מתערין כי צריך להיות האהבה בקבלת כל מיני דינין על נפשו לאהבתו ועל כל זה הוא רחמים פשוטים כי אין טובה לאדם יותר מזו אם אדם מקיים זאת ועל ידי זה בא לג' דברים שניתנו על ידי יסורין תורה וארץ ישראל ועולם הבא (ברכות ה'.), כי כל אלה הם במדה הזו כידוע לכל חכמי לב) ועל כן בהתעורר האדם על עצמו בחינה זו לאהוב את ה' גם בקבלת היסורין ונודר בעת צרה, אז יומשך על בחינת מדת הדין שלמטה כח והמשכה מעצם השורש של הגבורות במקום שמניה דינין מתערין, וזה הוא שורש כל הדינין במה שמקבל האדם על עצמו יסורין בשביל אהבת ה' אלהיו כי לשם זה נבראו וניתנו בעולם ואין הדינין נמתקין אלא בשורשן, ובשורשן רחמים פשוטים הם כאשר אמרנו שלא ניתנו כי אם לטובה ולברכה שיבוא האדם לאהבה שיוכפל לו שכרו על ידי זה עד אין שיעור וערך, והן הן הנקראין יסורין של אהבה כלומר שמקבל עליו יסורין בשביל גודל האהבה לה'. ועל כן אמרו ז"ל (שם) אם מקבלן באהבה מה שכרו, (ישעיה נ"ג, י') יראה זרע יאריך ימים וגו'. כי נמתקין אליו כל בחינות הגבורות להיות לו לחסדים ולטובות וברכות.

ולזה אמר הכתוב כאן וידר יעקב נדר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וגו' עד והיה ה' לי לאלהים פירוש אף כשאהיה בטובת האל וחסדיו מבחינת שם הוי"ה ברוך הוא אף על פי כן והיה ה' לי לאלהים שאני אעבוד אותו בבחינת הדין במיני סגופים ותעניות בכדי להוריד הדין עליו למטה ולהמתיק הדין למעלה בשורשו. וגם לעורר בזה שורש הדינים למעלה שלא ניתנו כי אם בשביל זה שיאהב האדם את ה' בכל נפשו ובזה ממילא יומתקו כל הדינים ויהיה אלהים עמדו בכל הדרך לשמור אותו מכל צרה וצוקה ולתת לו לחם לאכול ובגד ללבוש כי כל הדינים יתהפכו אליו לטובה ולברכה. ואפשר לזה כיוון בזוה"ק שביאר בפסוק הזה והיה ה' לי לאלהים אפילו רחמי אשוי לקבלי לדינא בגין דאפלח קמיה תדיר וכו', כי זה העובד את ה' בטובה לבד אין עבודתו שלימה ותדיר, כי אם ידחק ליה שעתא ירפה ידיו מהעבודה. אבל המקבל עליו העבודה במיני יסורים וסגופים בכל נפשו הרי העבודה שלימה ותדיר תמיד וזה אפילו רחמי אשוי לקבלי לדינא כלומר אפילו כשאהיה בטובה לא אמלא בדשן נפשי לעובדו בטובה כי אם אשוי לקבלי לדינא לנהוג במניעות אכילה ושתיה ופרישות דרך ארץ כמו מי שהוא ח"ו בבחינת הדין שאין לו מה לאכול והכל בגין דאפלח קמיה תדיר בין בטיבו בין בעאקו שלא יהיה לי מניעה משום דבר, ולזה פצו שפתיו ודיבר פיו בצר לו להיות נשבע לה' נדר לאביר יעקב ואמר בתחילה אם יהיה אלהים עמדי כלומר כי על ידי הנדר שאני מוכן לעשות יהיה בעיניו כאילו כבר נעשה ועל ידי זה יהיה אלהים בחינת הדין עמדי למטה ויומתק למעלה ולא יהיה שם כי אם בחינת החסדים והמתקת הדינים.

או אם יהיה אלהים עמדי. כי על ידי שאעבוד אותו בבחינת הדין לקבל עלי סגופים ויסורי הגוף יומתק הדין בשורשו למעלה ויהיה אלהים עמדי לעזרני בכל הטובות וישועות ושמרני בדרך כידוע שבחינת הדין הוא המוכן לשמור את ישראל מכל אויביהם, כי הוא הלוחם בשונאי ישראל הבאים עליהם כעין שמירת שרה מפרעה ואבימלך שהיה על ידי הדין שלקה בהם וכדומה. והכל הוא כשהדין נמתק למעלה אז הוא מוכן לחול על ראש שונאי ישראל בכדי לשמור את ישראל מכל צריהם וכמו שאיתא בזוה"ק השתא דינא איצטריכנא לנטרא לי.

אשר אנכי הולך. לכאורה זה מיותר והיה די באומרו בדרך הזה. ויבואר על דרך אומרם ז"ל (סוכה נ"ב:) בתחילה קראו הולך ואחר כך אורח וכו'. הרי שהולך מורה יותר על בחינת ביאה באקראי בעלמא מעובר אורח כי הולך הוא שהולך תיכף מזה, ולזה אמר בדרך הזה אשר אנכי הולך כי בהליכה עתה אל חוץ לארץ איני נקרא אפילו אורח כי אם הולך שדעתי רק ללכת ולשוב תיכף אל ארץ מולדתי וזה להקל מעליו שמירתו יתברך לומר כי הנדר הוא אף שישמרני בדרך הקל הזה לא השמירה בקביעות או כעובר אורח על כל פנים.

ונתן לי לחם וגו'. חז"ל פירשו בזה כמה פירושים, ונראה עוד כי הנה בארץ עממים נאמר (יחזקאל ד', י"ג) לחמם טמא בגוים וגו' ומזה היה יעקב אבינו מתיירא מאוד שלא יטמא ח"ו בגיעולי גוים, וביקש מה' שהוא יזמין לו לחם לאכול לחם שהוא ראוי לאכול שיהיה על טהרת הקודש כי ההזמנה מה' ודאי שיהיה בקדושה וטהרה וגמירי (סנהדרין נ"ט:) דאין דבר טמא יורד משמים.

או יאמר ונתן לי וגו'. כי הנה בפירות ארץ ישראל נאמר (דברים ח', י') ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך וגו', הרי שהותרה השביעה בהם כי אף אם יושבע האדם מהם יוכל לברך את ה' אלהיו על ידי האכילה הראויה כי קודש הם וגדילים בקודש, מה שאין כן פירות שאר הארצות אף שהותרה האכילה בהם אבל לא לשבוע כי השביעה מביא את האדם לכל עוון ולכל חטאת כאומרו (דברים ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה וגו', ונאמר (שם ח', י"ב) פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו', ולזה אמר הכתוב הנזכר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וגו' כלומר כיון שלחמם לחם טמא בגוים הוא על כן רק יאכלו בני ישראל ולא ישבעו מאתם שלא להתמשך אבתרייהו אחרי תאות הלב הגסים, ואין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבני נשא אלא מגו אכילה ושתיה כמו שאיתא בזוה"ק (חלק ב', קנ"ד:), ולזה אמר כי עתה שאני הולך לחוץ לארץ איני רוצה כי אם לחם לאכול לבד להחיות נפשי ולא לשבוע וגם בגד ללבוש כי גם הבגד איני רוצה כי אם ההכרח לצורך הלבישה להתכסות בהם ולא יותר כי אמר אין נכסי חוץ לארץ כדאי לי כמאמר חז"ל (עיין ילקוט רמז קל"ג) והכל עבור ענפי הקדושה שלא ימצא בנכסי חוץ לארץ כמו בארץ ישראל.

או יאמר לחם לאכול. כי אמרו חז"ל (מנחות ק"ג:) בפסוק (דברים כ"ח, ס"ו) והיו חייך תלוים וגו' זה הקונה מן הפלטר וכו' כי הצריך לקנות בכל יום ויום ואין לו על כל פנים לקנות על שנה או על חודש חייו תלוים מנגד אולי לא ימצא לקנות כפעם בפעם או יהיה נפיחי כפן מדלית איסר, אך הבוטח בה' בכל לבו בהיותו יודע ונקבע בלבו באמיתיות גמור באמונה שלימה כי ודאי הוא הנותן לחם לכל בשר והוא יזמין לו בכל עת הצטרכותו מה שיצטרך בלתי ספק, זה יכול אפילו לקנות מן הפלטר כי לא ירעיב ה' נפש צדיק כי צדיק באמונתו יחיה במה שהוא מאמין בה' שודאי יזמין לו פרנסתו תמיד בזה יחיה תמיד ולא יחסר לו לעולם. וזה שאמר יעקב אם יהיה אלהים עמדי וגו' פירוש שיהיה תמיד עמדי ונתן לי לחם לאכול שיתן לי הלחם בעת אשר אצטרך לאכול ובגד ללבוש בעת שאצטרך, ולא אצטרך להכין לי על השנה כולה כי הוא יהיה תמיד עמדי להכין לי בעת הצטרכותי ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים כ"ג, א') ה' רועי לא אחסר, כשה' רועי שאני יודע ובוטח שהוא הרועה אותי אז לא אחסר לעולם ולא אצטרך להכין מיום למחרתו לצד אולי לא אמצא לקנות כי כלום חסר מבית המלך ותמיד יזמין לי כל הצטרכותי.

ושבתי בשלום וגו'. נראה שזה קאי על למטה וזה אינו מענין התנאי והבקשה שישוב בשלום כי לזה הוה ליה למימר ואשוב בשלום וגו', ואמר ושבתי לומר אם יהיה כל אלה אשר זכרתי אז כאשר ושבתי בשלום אל בית אבי והיה וגו' וזה הוא הנדר שקיבל על עצמו לעבוד את ה' במיני יסורים וסגופים כאמור בדברינו בבחינת נודרין בעת צרה, ואך כל זמן היותו בחוץ לארץ הרי הוא עדיין בצרה ולא שייך עדיין קיום הנדר, כי הנדר אינו רק כשיעבור ויושיע לו ה' מצרתו אז יקיים נדרו ועל כן זאת השיב על לבו כי כאשר ישוב בשלום יעשה את הדבר הזה והיה ה' וגו' כנאמר. ואפשר לזה יאמר הכתוב להלן וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' שישב עצמו בפחד יצחק אביו בחינת הדין (כי מגורי לשון אימה ופחד הוא כמו מגור מסביב) וקיבל עליו יסורין לקיים נדרו, ועל כן תיכף אלה תולדות יעקב יוסף וגו' שכן עשה לו הקב"ה כאשר חשב והביא עליו צער אבידת יוסף כ"ב שנה לקיים אשר נדרתי אשלם.

ואמר והיה ה' לי לאלהים. כי נודע המבואר בתיקוני זוהר (תיקון ל"ג) אית יראה ואית יראה כו' והנה יראה הפחותה יראת העונש נקראת יראת אלהים כי הוא ירא מפחד דיני אלהים שלא יגיענו עונש בעולם הזה או בעולם הבא, אבל יראה הטהורה הברורה יראת הרוממות נקראת יראת ה' שהוא היראה משם הוי"ה ברוך הוא המהוה את כל ובידו לשדד הכל וכל דארי ארעא כלא חשיבין וכמצבייה עביד בחיל שמיא, ולזה אמר יעקב והיה ה' לי לאלהים שהיראה והפחד השייך למדת אלהים יהיה לי ה' בזה שאקח לי היראת האמת יראת ה' טהורה, והיראה הזו היא מבטלת כל בחינת הדינין והעונשים כי כל בחינת הדין לא נברא רק לירא מפניו וכשהאדם ירא בלא זה מעצמות היראה האמיתית כל הדינין בטלין ומבוטלין ולא נעשים רק לשמור את ישראל מכל צער ונזק כנאמר. ואפשר שגם לזה כיוון בזוה"ק הנזכר אפילו רחמי אשוי לקבלי לדינא כלומר בחינת שם הרחמים אשוי לקבלי לדינא להיותי ירא מפניו כמו משם הדין וזה בגין דאפלח קמיה תדיר, כי הירא רק מפחד הדין הנה אם מרגיש בנפשו שאין לו שום חטא ועוון אין לו לירא מפחד הדין כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אבל מי שירא את פני ה' לרוב גדולתו הרי פחדו ויראתו עליו תמיד לא יחשה מלהזכיר את ה' ובזה יתקן במה שעתה מדת הדין מיטיב עמו אשר בבית אביו לא יהיה ירא מהדין לבד כי אם והיה ה' לי לאלהים שהוי"ה יעשה אצלו פעולת אלהים מה ששייך אל האלהים והוא היראה מלפניו.

והאבן הזאת וגו'. עיין בדברינו למעלה (בפסוק ויקח את האבן וגו') שתחילה תיקן יעקב וקישט הכלה בקישוטיה במקומה ואחר כך העלה אותה עד חזה דזעיר אנפין עיין שם. ואכן עתה קיבל עליו עוד כאשר ישוב בשלום אל בית אביו להעלותה עוד ועוד למעלה בסוד הכתוב (תהלים קכ"ב, א'-ג') שמחתי באומרים לי בית ה' נלך וגו' עד ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו (ומבואר סודו בכוונות) שירושלים בחינת המלכות נעשית כעיר שחוברה לה והיא בחינת אימא עילאה והוא בסוד (זכריה י"ד, ט') ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. כי השם הקדוש הוי"ה יכתב ויקרא בשם יהיה כי זעיר ונוקבא יהיה כמו אבא ואימא כידוע. ואכן ידוע כי כל בחינות התיקונים והיחודים אף שלא יהיו בשלימות כי אם אחר ביאת משיח מכל מקום נעשה מעין דוגמתם בעולם הזה וכמו בימי שלמה שהיה סיהרא באשלמותא (זוה"ק חלק ג', מ"ו.), אף שבודאי לא היה כאשר יהיה בעת התיקון השלם והראיה שנתקלקל אחר כך, ובעת התיקון נאמר (זכריה י"ג, ב') ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, מכל מקום מעין דוגמתו היה בימי שלמה. וכן אמר יעקב אבינו ע"ה והאבן הזאת אשר שמתי מצבה ולא עשיתי אז כי אם להקימה מנפילתה וליחדה עם התפארת, אבל עתה הנני מוכן ליחד עוד אשר יהיה בית אלהים שתיעשה בבחינת יהיה ותהיה בית אלהים כמו בחינת הבינה אימא עילאה הנקראת בית אלהים עליון והאבות סימן לבנים שכן יהיה באמת בעת התיקון השלם.

וכל אשר תתן לי וגו'. פירוש אפילו אם לא תתן אלא לי מה שצריך לי לנפשי ולא יהיה לי שום מותרות מכל מקום עשר אעשרנו לך כי אצמצם פרנסתי ואקח מפי ואתן לענייך. ואפשר לזה יאמר הכתוב (ישעיה נ"ח, ז') הלא פרוס לרעב לחמך, כלומר כי גם לחמך מה שאתה צריך אליו ממנו תפרוס לרעב לחמך כלומר שתפרוס לחמך גם לרעב פירוש גם כשתשאר רעב פרוס לחמך לעני לשתים והוא מעשה הצדקה השלם שמפתו נותן לדל כלומר מפתו ממש מה שהוא צריך ותאב לאכלו מזה תתן לדל, ובזה אז תקרא וה' יענה ונחשב אצלו זאת כקרבן עני שאמרו חז"ל (מנחות ק"ד:) בפסוק (ויקרא ב', א') ונפש כי תקריב וגו' מי מקריב מנחה עני מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו וכן גם בזה כיון שמפּתו הוא נותן ומרעיב נפשו בשביל העני הרי ממש נפשו הוא נותן מה שהיה למשיבת נפשו ברעבונו הוא נותנה.