ויסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. חז"ל (בראשית רבה צ"ד, ה') האריכו בטעמם למה אלהי יצחק ולא אלהי אברהם. ומה שנראה בפשט הדברים כי להלן אמר הכתוב (מ"ו, ג') אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה וגו' ודקדקו המפרשים לפרש מה היה ירא יעקב לרדת מצרימה וכבר ידע אשר ה' אתו והצילו מעשו ולבן, (ועוד יש לדקדק מה שאמר אנכי האל אלהי אביך למה דוקא אלהי אביך ולא אלהי אברהם ויצחק). ואכן הנראה כי יראת יעקב היה לצד כי לא שמע מאל עליון כלל אם לרדת או לא ולא היה יודע אם ידון עצמו כאברהם שירד למצרים. או כיצחק שהזהירו הקב"ה (בראשית כ"ו, ב' וג') אל תרד מצרימה וגו' גור בארץ הזאת וגו'. וזה הוא שעבר מורא על ראשו אולי אין רצון בוראו שירד למצרים ועל כן אמר לו הקב"ה אנכי האל אלהי אביך פירוש אני הוא שצויתי לאביך שאל ירד מצרימה שזה מוראך פן אתה כמוהו ועל כן אני אומר לך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול וגו'. ועיין במה שכתבתי בטעם מניעת ירידת יצחק למצרים שהקב"ה ירא לנפשו לבל יקרב סמוך לטומאה כי היה עומד בשמאלא דקדושה וסכנה לו לעמוד סמוך להן מה שאין כן ביעקב בחינת התפארת קו האמצעי והבן. ולזה אמר כאן ויסע ישראל וכל אשר לו וגו' ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, פירוש הקריב קרבנות לאלהי אביו שיתגלה הקב"ה אליו כמו לאביו ויצוהו אם ליסע או שלא ליסע כמו שנראה לאביו כנאמר.

או יאמר ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. כי הנה נעים זמירות ישראל דוד המלך ע"ה אמר (תהלים קי"ח, כ"א) אודך כי עניתני ותהי לי לישועה, וכפי הנראה מפשט הכתוב שהודה לה' כי הושיעו מצרותיו ולפי זה לא היה לו לומר אודך כי עניתני שמשמע שמודה לו במה שציערו והיה לו לומר אודך כי הושעתני מאשר עניתני וכדומה, ואמנם כי חוץ מה שהארכנו בחיבורנו סידורו של שבת (דרוש ג' ענף ב') בד' בחינות שיש ביסורי האדם וכולם הם לטובה גמורה וחסד גמור מאתו יתברך שהוא או למען רבות שכרו בעולם הבא שאין כל יסורי עולם הזה כדאים לרגע אחד מראות הנאות זיו שכינתו יתברך לעולם הבא או למרק עוונותיו על ידי זה שלא יצטרך לעונשי גיהנם שרגע אחד גיהנם ודאי קשה יותר מכל עונשי עולם הזה לפי שעונשי עולם הזה הוא אל הגוף לבד ובגיהנם עונש הנשמה והגוף יחד כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"א:) במשל חיגר וסומא. גם ידוע אומרם ז"ל (ברכות נ"ז:) שאש שלנו הוא אחד מששים מאש של גיהנם וכל אדם יוכל להבין כמה יצטער אם ישליכו אותו לאש שלנו ומכל שכן לאש של גיהנם, ועל כן ודאי טוב טוב לו יותר אלף פעמים יסורי עולם הזה מעונש גיהנם. או שבאין בכדי להזכירו שישוב אל ה' על ידי יסוריו כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"א.) נענה ר' עקיבא ואמר חביבין יסורין וכו' עד מקרא אני דורש בן (מלכים-ב כ"א, א') שתים עשרה שנה מנשה במלכו וכו', וכי חזקיהו שהיה לומד תורה לכל ולמנשה בנו לא למד אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא היסורין שנאמר (דברי הימים-ב ל"ג, י"א-י"ג) ויאסרוהו בנחושתים ויוליכוהו בבלה וכהיצר לו חילה את פני ה' אלהיו ויכנע מאוד מלפני אלהי אבותיו וגו' וישיבהו ירושלים. הא למדת שחביבין יסורין עד כאן. הרי שכל בחינת היסורין הרעים המצערים הנפש, טובים הם למאוד.

אבל עוד יש בחינה חוץ מזה, והוא שלפעמים האל יגזור טובה על האדם ויגיע הטובה מלמטה בתחילתה רעה שידמה לאדם כי רעה היא ובהמשך הזמן יוכר לו ויתוודע שטובה גדולה היה זאת אליו כאשר נמצא כמה פעמים, ואמנם נודע אשר אין דבר שאינו בהשגחה מאת האל וגם זה השגחה שיבוא לו טובתו בתחילתו רעה כי הוא צריך למעט היסורין בתחילה אבל באמת טובה גמורה היא לו. על כן שנו רבותינו (ברכות נ"ד.) חייב אדם לברך על הרעה מעין הטובה ומפרש בגמרא היכי דמי כגון שטף נהר שדהו אף על פי שאחר כך טובה הוא שהשקה השדה וכו' הרי שאף שזו הרעה טובה היא מכל מקום חייב לברך בתחילתו בשמחה דיין האמת לפי שאשר בודאי אם היה ראוי לגמרי, היה בא לו הטובה שלא ברעה תחילה. ומדתחילתו רעה היא צריך לברך דיין האמת כי נשלחה הטובה רעה בתחילתה ואף שהיא תחילתה יסורין וסופה שלוה שנעשה שדהו טוב ויפה ובודאי אחר שיגיע לו הטוב מברך בשמחה ונחת הטוב והמיטיב דלא גרע מאמרו לו מת אביך אם יש לו לנחול מאתו ירושת מה צריך לברך שניהם בפעם אחת דיין אמת והטוב והמיטיב כמו שאיתא בגמרא (ברכות נ"ט:) ושולחן ערוך אורח חיים (סימן רכ"ג סעיף ב'). ומכל שכן בבוא הטובה לבדה והלכה הרעה ודאי מוכרח להודות על הטובה ועל כזה אמרו חז"ל (שמות רבה כ"ג, ג') הקב"ה במה שהוא מכה בה מרפא כי המכה גופה רפואה היא לו, ובזה צדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים כי הם אומרים בנפשם אשר מדת הדין הזה מדת הרחמים הוא, ולא דין כי כל היסורין טובות וחסדי האל המה כמו שביארנו, ועל ידי זה הקב"ה מהפך להם מדת הדין לרחמים והקללה לברכה שמיסורין האלה נעשה טובה גמורה להם והבן. וזה שאמר דוד (תהלים ל', י"ב) הפכת מספדי למחול לי שהמספד בעצמו נתהפך למחול ועל כן היה ההוה אמינא שלא לברך דיין האמת על רעה הזו כיון שטובה היא ולא רעה ואך לכל עת וזמן לכל חפץ וכשנשלח על ידי רעה, רעה היא לו ומברך.

וזה אומרו אודך כי עניתני ותהי לי לישועה כלומר שאני מודה ומשבח לך בעת עניתני בשמחה באמרי שהכל טובה וחסד הוא, ובזה ותהי לי לישועה כלומר שהצרה נעשה לי ישועה ממש כי נתהפך הדין לרחמים ממש כאשר עם לבבי שהוא לי לטובה עבור מירוק עוונות או דבר אחר אבל הוא נעשה טובה ממש כמו שטיפת הנהר את השדה. או יאמר על זה הדרך אודך כי עניתני ותהי לי לישועה פירוש שב' פעמים אודה לך אחת בעת שאתה עניתני ואחר כך כאשר ותהי לי לישועה שהפכת מספדי למחול לי אודך שנית. ואודך הראשון קאי על שניהם לברך תחילה דיין האמת ואחר כך הטוב והמיטיב על הרעה שעברה לו כי הגיע לו טובה עתה מזה.

וכזה קרה ליעקב שהגיע לו צרת יוסף כ"ב שנה ונצטער הרבה והיה זה בדין העונש על שלא קיים מצות כיבוד אב כ"ב שנה כמאמר חז"ל (מגילה י"ז.) אבל המכה הזו נעשה רפואה לו כי נעשה על ידי זה מלך במצרים ושלח אחריו כיד המלך להחיות אותו ואת זרעו בשני הרעב. ועוד הגיע לו טובה מזה כי ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל וזכותו גרם מה שבחבלי אדם נמשך על ידי יוסף בנו שנעשה שם למלך על הארץ (שבת פ"ט:). ועל כן עתה הגיע העת לברך הטוב והמיטיב על הדין והצרה שעברה עליו כי נהפכה לו הקללה לברכה והגיע לו טובה גדולה מזו.

וזה ויסע ישראל וגו' ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, נודע מדת יצחק בחינת הדין הקשה פחד יצחק עתה הגיע העת להודות ולהלל בהטוב והמיטיב על בחינת הדין הזה שעבר עליו שהיה הכל לטובה ולטובה, ולא עשה עמו הקב"ה רק טוב והודה לאל ההודאות כי לעולם חסדו הן בטיבו הן בעאקו אינו עושה רק טוב, והרעה היה לו לטובה גדולה.

גם יאמר ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. והוא קרוב לדרך הלציי כי הן כל אדם יודע בנפשו אשר כל היסורין טובים הם לו למאוד עבור מירוק עוונותיו ושאר בחינות הנזכרים למעלה וכמאמר חז"ל (עיין בראשית רבה ט', י"א) בפסוק (בראשית א', ל"א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה מדת הטוב, מאוד זה מדת הפורעניות. וראה והבין כי גדול מה שנאמר בפורעניות ממדת הטוב כי בטוב נאמר טוב לבד ובפורעניות נאמר שהם טובים למאוד, כי על ידיהם אדם זוכה לקורבת ה' ולהשראת קדושתו יתברך ולחזות בנועם זיו שכינתו יתברך לעולם הבא אשר ודאי הוא הטובה על כל הטובות. ואמנם בעת עומדו ביסורים לקשיות עמידתו בהן שמשברין את כל גופו ובפרט יסורין שיש בהם ביטול תורה ותפילה ודאי יאמר בעת הצרה לא הן ולא שכרן כי קשה לו לעמוד בהם ואף בצדיקים הגדולים מצינו שאמרו כן לצד ביטול תורה או שארי דברים. אבל כשיעברו היסורין מאתו אז ודאי יהנה וישמח ויתענג מאוד במה שעבר עליו כי מה שעבר אין וכבר יצא מצרתו ובאמת טובה גדולה הם לו. ועל כן הנה יעקב בעת שנסע אל יוסף וכבר עבר מצרתו מה שנצטער כ"ב שנה בצער יוסף אז שמח מאוד על הצרה שעברה עליו כי ודאי טובה גדולה היא לו וכבר יצא ממנה. וזה אומרו ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק שזבח זבחים שלמים פרים לה' הטוב על מה ששלח אליו היסורין ההם בבחינת פחד יצחק מדת הדין הקשה שידע שבודאי טובים הם למאוד ושמח והתענג בהם שנתמעטו עוונותיו על ידיהם והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה כמאמר חז"ל (בבא קמא נ'.).

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו'. צריך לדעת מה מודיענו הכתוב בזה. והנראה כי הנה נודע שכל עשיית אבותינו במצרים הכל היה לישר דרך לפני בני ישראל שיוכלו להיות במצרים ולא יוטמאו בטומאת ערות הארץ כי אילו היו נכנסין עוד בשער אחד בטומאה במצרים הרי אנו ובנינו וכו' ועיקר זכות יציאתן ממצרים היה במה שנעלו גדריהן מן העריות האנשים והנשים כמאמר חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה'). ובחינה זו גדולה היא מאוד כי להיות עיקר טומאת כח קליפת מצרים היתה ברע בבחינת האי קליפא תקיפא דאקרי רע שהוא בחינת פגם הברית בהשחתת זרע וטומאת עריות ובעילת בת אל נכר. וישראל שהיו אז במצרים בלא תורה ובלא חכמה והיה ביניהם עובדי עבודה זרה כמאמר חז"ל (ויקרא רבה כ"ב, ח'), ואף על פי כן נזהרו ס' רבוא מישראל אנשים ונשים שלא יוכשל אחד מהן בערוה במקומה במקום שליטת קליפה ההיא שעל כן כל מצרים שטופי זימה היו כאומרם ז"ל (תורת כהנים אחרי י"ח) ובני ישראל ירדו ובני ישראל עלו ואחת מהן לא נעדרה להיות נעדר מן הקדושה בבחינה ההיא (כי אם אחת שפרסמה הכתוב וגם זאת בשוגג שהיתה סבורה שהוא בעלה כאומרם ז"ל (שמות רבה א', כ"ח)).

ואמנם כי כח הזה עבדו ופעלו אבות העולם להכניע במעט דמעט קליפה ההיא עד אשר יוכלו ישראל לשוב לבית אביהם, כי אם היו נכנסין בטומאה הזו ודאי שלא היו יוצאין לעולם. וראשונה היתה בזה שרה אמנו שנלקחה לבית פרעה למשכב המלך וכמה געגועים וכמה קרקורים ופעולות שונות עשה פרעה להסיתה לרצונו עד שכתב לה בכתובתה כל אשר לו ושארי דברים שמנו חז"ל (ילקוט רמז ס"ח) והיא יראה את פני אלהיה ומאסה במשכב הערל ושיברה והכניעה כל תאוותיה ובזה נכנעה קצת קליפה ההיא. ואחר כך כשבא יוסף הצדיק לשם ותשא אשת אדוניו את עיניה וגו' וכמה כוחות ושבירת לב והכנעת התאוה עד מיצוי דם נפש ממש היה ליוסף בכל יום ויום ממנה כמפורש בספרי החכמה, וה' אלהי אביו היה עמו עד אשר הכניע יצרו הרע ותשב באיתן קשתו. וגם הוא הכניע במקצת האי קליפא תקיפא לישר דרך לפני בני ישראל. וכאן העיד הכתוב כי גם יעקב כל ימי חייו במצרים על זה טרח ויגע להכניע הקליפה ההיא בכל יכולתו בכדי שלא יכשלו בניו שם. כי הנה ידוע שטוב הוא היפך הרע כי טוב הוא בבחינת שומרי הברית בסוד (ישעיה ג', י') אמרו צדיק כי טוב. וברית השלום הוא הנקרא טוב והוא המתגבר על הר"ע בחינת פגם הברית, ועיין בדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בכוונות שקודם כל נדרי) בסוד הכתוב (תהלים צ"ז, י"א) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה שסופי תיבות גימטריא טוב והוא תיקון לפגם הברית עיין שם, וכן הוא בהרבה מקומות בדבריו. אשר על כן מסבב הסיבות ברוך הוא המביט לסוף דבר בקדמותו ומונה וסופר שנות הצדיקים מיום ליום להיות נעשה על ידיהם כל בחינת התיקון דבר יום ביומו הראוי, גילגל גילגולים שונים שיחיה יעקב במצרים י"ז שנה שהוא חושבן טוב בכדי שבימי שנותיו הללו יגביר בחינת הטוב בחינת ברית השלום על הרע אשר שם בכדי שכשישארו ישראל שמה יוכלו לעמוד על נפשם שלא להתגאל ח"ו בבת אל נכר, או נשי בית ישראל שלא יטמאו במשכבי הערלים.

ולזה אומר הכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים חיות שלם חי שם חיים של ברכה חיים של שלום ואף שהיה בארץ מצרים ערות הארץ קליפה קשה וחזקה (שהוא ר"ע ו"ת שהו"ת של מו"ת נתחבר לר"ע כי הו"ת המה אתווין דאתחזיאו על סטרא בישא ולוקחין המ"ם אצלם כמו אותיו ק"ר שלוקחין את השין אצלם שהוא אות קשוט כידוע ועל כן פנחס בעת המגפה ראה ו"ת פורחין באויר וחטף הוא המ"ם שלא להתחבר יחד כמבואר בזוה"ק (פנחס רל"ז.)) אף על פי כן הוא היה חי בצדקו שם בשלימות עד שהוא חי שם י"ז שנה חושבן טוב כדי להתגבר הטוב על הרע מכל וכל לישר דרך לבניו שלא ימקו שם ח"ו. וזה שבח גדול הוא ליעקב כי הלא יוסף שהיה דומה ליעקב בכמה וכמה פרטים כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ד, ו') בפסוק (בראשית ל"ז, ב') אלה תולדת יעקב יוסף וגו' ונודע המבואר בזוה"ק (חלק א', קפ"ב:) בדמיונם שהמה אחד ממש כי גוף וברית חשבינן חד מכל מקום הרי לא יצא שלם בשלימות משם כמאמר חז"ל (תיקוני זוהר ק"י:) שאבד שם עשר טיפות מזרעו ונאבד ממנו על ידי כן עשרה שבטים שהיה ראוי לצאת ממנו לאשר ויפוזו זרוע ידיו, אבל יעקב בחיר האבות נכנס בשלום ויצא בשלום נכנס בגיא צלמות ולא אירע ברע ח"ו רק ויחי יעקב בשלימות גם בארץ מצרים שבע עשרה שנה להגביר הטוב בשלימות.

או ירמוז הכתוב באומרו ויחי יעקב וגו'. למה שמבואר בזוה"ק (תצוה קפ"ה:) וזה לשונו: מאי בעשור אלא בגין דהשתא ביומא דא כל דרגין עילאין אתיין אילין על אילין על סיהרא לאנהרא לה מכולהו ברזא דעשר עד דסלקא למאה וכו' ובגין כך איקרי חודש השביעי עשור דמנהרין לה עשור זמנין וכו' עד כאן. והנה נודע אשר דבר שהוא על תיקונו נקרא חי בסוד חי הנאמר בכוס של ברכה שפירשו קצת המפרשים שיהיה שלם ולא שבור, ועל כן הנה יעקב אבינו בהיותו במצרים כל מגמתו היה לתקן שם כל בירורי ניצוצי הקדושה שהיה שם בין הקליפות להעלותם למעלה ולתקנם בשרשם עד שהאיר על בחינת הסיהרא שהוא בחינה השביעי מבחינת עשר ואז נקרא השביעי עשר לפי שנתמלאת בבחינת עשר והרי היא עשר, וידוע אשר הארת מילוי הזה הוא בבחינת הבינה סוד מ"ם סתומה וכשניטלה הנקודה ממנה אז נעשה בחינת מ"י ואז (איכה ב', י"ג) מי ירפא לך, ומי אלה כעב תעופינה (ישעיה ס', ח') הכל כנודע.

וזה אומרו ויחי יעקב בארץ מצרים כלומר שהחיה יעקב ותיקן בחינת הניצוצי הקדושה שהיו בארץ מצרים בתוקף קליפה החזקה עד שבע עשרה שנה שהשבע נעשה עשרה שנתמלאת בבחינת כל העשר מדות הנקרא שנה (כי כל מדה נכונה מהעשר מדות נקרא שנה כנודע ליודעי חן) ולזה אמר ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה פירוש שכל ימי יעקב שני חייו הוא שבכולם החיה ותיקן בחינה הנזכרת שהשבע נתמלאה מבחינת אור הארבעים בחינת הבינה הנזכר עד שנקראת עשר ומשם עד שסלקא למאה כמו שאיתא בזוה"ק הנזכר וזה שבע וארבעים ומאת שנה וזה היה כל ימיו רק שהכתוב מספר שגם בארץ מצרים בתוקף הקליפה עשה כן ובהצטרפות בכל מה שעשה בימי חייו הגיע עד ומאת שנה עד דסלקא למאה והוא התיקון השלם כי יעקב שלימא דאבהן היה כנודע.

ויקרבו ימי ישראל למות וגו'. צריך לדעת כי מנין ידע יעקב שהגיע עתו וכבר עמדו בזה המפרשים וגם למה קראו כאן ישראל. ואמנם הנה נודע דברי הזוה"ק (חלק א', רכ"ד.) בפסוק (בראשית כ"ד, א') ואברהם זקן בא בימים וגו' שבא למעלה עם כל הימים שלו מספר ימי חייו ולא היה נחסר לו אף יום אחד כי מי שאינו מתקן ביום או יומיים התיקון שצריך לתקן בו לפי ערכו הרי היום ההוא חסר מימיו ועתיד ליתן את הדין על זה או לתקנו בגילגולים אחרים הכל כנודע. ואפשר לזה אמר הכתוב (ויקרא כ"ה, כ"ט) ימים תהיה גאולתו כלומר שצריך לראות לגאול את הימים מספר ימי חייו מן הרע אל הטוב ומן ההפסד אל התיקון, ואם לא יגאל באלה ימי חייו אשר הוא חי על האדמה לפתח חטאת רובץ לקבל ממנו פרעון יום ביומו.

ואמנם כי לא כל הימים שוים בערך תיקונם כי יום זה צריך תיקון זה ויום זה צריך תיקון זה שעל כן כל הימים אשר אדם חי על האדמה מתגלגל בסיבות שונות לא ראי זה כראי זה כי הכל מאת ה' נסבה לפי ערך התיקון הצריך לכל יום ועל כן נאמר (תהלים ק"ד, כ"ט) תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון כי לבסוף הימים בעת אשר תתפרד הנשמה מהגוף לעלות למעלה אז היא צריכה לעלות במעלות רבות ונכבדות לפי ערכה עד מעלה הגבוה שבכל בחינה בכדי להשלים נפשו אל אֵל אמת בכל חשיבות המעלה והמדריגה שהשיג בזה העולם. ועוד כיון שהוא מתיחדת ומתפרשת מכל בחינת העולם הזה ממילא תשיג מעלות הנכבדות רבות ויקרות לפי ערך הזדככותה ובחינתה בשמי השמים. ועל כן נמצא במאמרי חז"ל בתנאים ואמוראים שראו אצלם נשמות הצדיקים קודם פטירתם מן העולם והוא עבור מדרגות הנשמה אז שעולה במעלות הגבוהות גם בהיותה בגוף קודם הפטירה ולפי מעלתה מתגלה אליה נשמות צדיקים שהוא כעין בחינת רוח הקודש כמו שמובא בדברי הרב האר"י ז"ל כנודע. אשר על כן בהגיע עת יעקב למות הנה עלה ונתעלה במעלות רבות בבחינות העליונות שבעליונות שבו עד שלא היה חל עליו שם יעקב בשום פנים. כי שם יעקב הוא בבחינת הקימוץ שלו שהוא מספר ב' פעמים אלהים עם עשרה אותיותיהם המורה על הקימוץ והקטנות ועתה נבטל ונתבטל ממנו כל בחינת הקטנות ועלה למדריגה הגבוה שבגבוהים להיות כבחינת אדם הראשון קודם החטא שהיה דר בעליה ובחדר כאחד ועלה למרום בין מלאכי מעלה וירד למטה לארץ והכל בבחינה אחת. וכידוע שיעקב היה בחינת תיקון אדם הראשון ממש בסוד אומרם (בבא מציעא פ"ד.) שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון. ואפשר על כן אמרו חז"ל (תענית ה':) יעקב אבינו לא מת כי כיון שהוא תיקן בנפשו חטא אדם הראשון לגמרי מאין יגיע לו מיתה אלא דורמיטא אחזו ונראה כאילו מת ובאמת עלה חי לגן עדן וכמו שאמרו ז"ל (סוטה י"ג.) בהיותם אצל המערה ורצה עשו לעכב והרגו חושים בן דן ופתחינהו יעקב לעיניה ואחיך וכו'. ועל כן כאשר קרבו הימים האלו וראה גודל המעלה הרמה שהשיג מה שלא השיג עד הנה ידע כי הוא בבחינת תוסף רוחם הנזכר וכבר הגיע עתו לראות באור פני מלך חיים בשמי השמים.

וזה אומרו ויקרבו ימי ישראל למות כלומר ימים שנקרא בהם ישראל לבד לא בחינת יעקב אף מעט דמעט כי אם ישראל בבחינת ישר אל שהוא מדריגה המעולה שבמעלות בסוד (קהלת ז', כ"ט) עשה האלהים את האדם ישר. והוא המורה על גדולתו על מלאכי עליון בבחינת (הושע י"ב, ה') ישר אל מלאך ויוכל לו ואז ידע כי הגיע העת למות כלומר לצאת מן העולם הזה שהיא עלמא דמותא אתקשר ביה וכמאמר חז"ל (ילקוט רמז קנ"ו) ויקרבו ימי ישראל למות אמר לו הקב"ה חייך, נטמן אתה, ואין אתה מת וכו'. ולזה אמרו שם אמר לו הקב"ה היום קובל עליך וכו' פירוש היום קובל עליך לטובה לומר מתי יגיע יום הזה שתעלה במעלות הנכבדות להיות רק ישראל יהיה שמך בבחינת תוסף רוחם כאמור.

ויקרא לבנו ליוסף וגו'. טעם קריאה זו עתה ולא המתין עד עת צוותו את בניו בעת מיתתו לומר לו כדבר הזה ובאמת שנאמר שם להלן ויצו אותם וגו' אני נאסף וגו' קברו אותי אל אבותי וגו', וגם להבין אומרו לבנו ליוסף מה שהיה די לומר ליוסף לבד וכבר ידענו שיוסף בנו הוא. ואמנם הנה חז"ל אמרו (תנחומא פרשה וישב) בפסוק (בראשית ל"ז, ב') אלה תולדות יעקב יוסף וגו' והלא ראובן הוא הבכור וכו' עד אתה מוצא שהיה יוסף דומה לאביו בכל דבר וכו' וכן מבואר בזוה"ק (חלק א', קפ"ב:) כמה פעמים שיעקב ויוסף אחד ממש הם בסוד גוף וברית חשבינן חד וכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא בשביל יוסף וכו' כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ד, ה') ונמצאת אתה אומר כי העיקר בבני יעקב הוא יוסף כי אלה תולדות יעקב יוסף הוא ולא אחר כי הוא העיקר וכולם טפלים אליו. אשר על כן יעקב כאשר קרבו ימיו למות וכבר כתבנו שעלה אז במעלות הגבוהות שלו בבחינת ישראל לבד בלי שם יעקב, נתן דעתו לקרוא להמובחר שבבניו למסור לו סדרי חכמה וללמדו איך להיות ממלא מקום אבותיו בחכמה ויראת חטא בכדי שישאר הוא במקום אביו. ואיזה זה יוסף שהיה דומה לו בבחינתו מאז, לו נאה להיות ממלא מקום אבותיו ולהיות במקום אביו במסירת סדרי חכמה קודם מותו. ועל כן ויקרא לבנו ליוסף כי מצינו לשון קריאה לגדולה וגם כאן קרא לגדולה כי כשהבן ממלא מקום אבותיו ויעלה במקומו נקרא גדולה להבן ולאב כמו שאמר משה לאהרן (במדבר רבה י"ט, י"ט) אתה זוכה שכתרך ניתן לבנך מה שאין אני זכאי לכך. ועל כן קרא לבנו המיוחד לו שהוא נקרא בנו ביחוד בין כל הבנים כי אלה תולדות יעקב וגו' ואיזהו ליוסף למסור לו סדרי חכמה שיעלה הוא במקומו. ועל כן אמר לו,

שים נא ידך תחת ירכי וגו'. הנה לפי פשוטו הוא לשם שבועה כפירוש רש"י והשבע אך יתמה למה כפל להלן ואמר לו השבעה לי וגו'. ואמנם כי עתה רוח ה' דיבר בו לכוונה אחרת והוא להעמידו במקומו שיהיה הוא הממלא מקום אבותיו בדומה לו ממש ועל כן שים נא ידך תחת ירכי כי נודע אשר הירכים נקראים עמודא דגופא כי הם העמודים שכל הגוף נשען עליהם והמה בסוד עמוד הימיני ועמוד השמאלי שהיו בבית המקדש שקראם שלמה יכין ובועז. ועל כן כל הגוף נקרא לפעמים על שם הירך והברכים כמו (לקמן נ', כ"ג) גם בני מכיר וגו' ילדו על ברכי יוסף ותרגומו אתילדו ורבי יוסף לפי שהוא המעמיד את הגוף ונעשה כמו כּן ובסיס למו. שים נא ידך פירוש חלקך ורשותך תחת ירכי פירוש תחת עצמי שתהיה אתה במקומי ואז כשתהיה על מקומי ותמלא מקום אבותיך הנה ודאי ועשית עמדי חסד ואמת פירוש חסד של אמת כי זה הוא חלק יעקב בבחינת (מיכה ז', כ') תתן אמת ליעקב. ונמצאת אומר כי עיקר הקריאה היה לגדולה למסור לו סדרי חכמה להיות במקום אבותיו וממילא כשיהיה בשלימות בחינה זו אמר לו שיעשה עמדו חסד של אמת והוא החסד שעושים עם המתים שאינו מצפה לתשלום גמול כפירוש רש"י. ואכן כאן הוא ביותר חסד של אמת כאשר נבאר. שעל כן אמר לו,

אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וגו'. שלכאורה אומרו אל נא תקברני וגו' מיותר כולו והיה די באומרו ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וגו'. ואכן כי יעקב אמר בנפשו כי אפשר ירצה יוסף לקוברו דוקא במצרים בכדי שכאשר יגיע יומו להסתלק מן העולם ישכב עם אבותיו להקבר אצלו כי אותו ודאי לא יוכלו לשאת אחר מותו לארץ ישראל שלא יניחוהו המצריים וירצה להיות עמו אחרי מותו. ואכן כי אם לא היה זה במצרים היה אפשר יעקב אבינו עושה כזה לבנו ומכל שכן שלא היה מבקש מאתו לשאת אותו למקום אחר כיון שזה הוא לרע לו ואך במצרים שידע יעקב שיתהפך עפרה לכינים וגם שלא יעשוהו עבודה זרה (בראשית רבה צ"ו, ה') מאס בקבורת מצרים עד מאוד ולא היה יכול לעשות כזאת אף שתקנת בנו החביב הוא בזה. ולזה אמר לו תחילה אל נא תקברני במצרים שבמצרים לא אוכל להקבר אף שידעתי כי רצונך ותקנתך בכך מכל מקום זה הוא דבר שאי אפשר לעשות אף בשביל חיבתך שתקבר אצלי. ואך אני מבקש עוד מאתך כאשר ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים שממצרים ודאי תשאני אז וקברתני בקבורתם שלא תניח אותי רק להלן מתחום מצרים אלא תשאני עד שם כיון שכבר אין תקנתך בזה אני רוצה לשכב עם אבותי וזה הוא ביותר חסד של אמת, כי לא זה שאינו מצפה לתשלום גמול אף רעה הוא לו זאת שהוא לא ישכב עם אביו יעקב, ואף על פי כן תעשה עמדי חסד הלז. ועל כן אמר לו זאת בעת שצוהו לילך בדרכי אבותיו למלא מקומם ואז כשתהיה כחלק יעקב ועשית עמדי חסד של אמת כי תתן אמת ליעקב.

ויאמר אנכי אעשה כדברך. מלת אנכי מיותר והיה לו לומר אעשה כדבריך. ואמנם לצד שאמר לו יעקב כי אפשר ירצה דוקא לקוברו במצרים בכדי להקבר אצלו כאמור בדברינו לזה השיבו שאין זה אצלי כי גם אנכי אעשה כדברך פירוש שגם אני אעשה כמו אתה לצוות להעלות את עצמותי מזה כמאמר חז"ל כאן ונמצא על מה זה ארצה לקוברך כאן אצל גילולי מצרים. ובזה נכון הודעתו כאן לאביו שאף הוא יצוה כן כי לכאורה אין כאן מקומו ולדברינו יובן כי הוא תשובה לדברי יעקב.

ולפי פשוטו יאמר אנכי אעשה וגו'. כי הנה יעקב אבינו אמר לו אם נא מצאתי חן וגו' ופירוש אם אבקש מאתך דבר (כי אין נא אלא לשון בקשה) יודע אני ודאי אשר בזה מצאתי חן בעיניך למלאות את בקשתי ואך שאין דרך האב לבוא בבקשה מאת בנו כי הלא בנו הוא המחויב בדבר לציית את אביו בגזירת כיבוד אב ואך בדרך הזה אני אומר לך בלשון בקשה שים נא ידך תחת ירכי וגו' כי הלא תאמר איך אגש לקרב ידי ליגע במקום קדשי אבי בדברים שבצנעה שאין זה דרך ארץ מהבן אל האב בשום פנים, ותמצא שאמרו חז"ל (פסחים נ"א.) לא ירחץ האב עם הבן במרחץ אחת וכו'. ואכן כי יעקב ידע שלא יניחנו פרעה ללכת אם לא עבור השבועה כאשר אמר לו (לקמן נ"ו) וקבור את אביך כאשר השביעך וכמאמר חז"ל שם (סוטה ל"ו:) ועל כן על זה אני אומר לך בלשון בקשה שים נא ובזה ידעתי כי אמצא חן בעיניך לצייתני ועל כן אני מצוה לך לעשותו כי אם הייתי מסופק שלא תרצה לעשות זאת לא הייתי מבקש ממך כלל בכדי שלא תעבור ח"ו על מצות כיבוד ואני אהבת עולם אהבתיך.

ולזה ויאמר אנכי אעשה כדברך, כלומר שבודאי אנכי אעשה זאת אף בלי שבועה כאשר אדוני מדבר ולזה לא אמר אעשה כדבריך לבד שהיה משמע שקאי על השבועה שאעשה כדבריך להשבע, והוא אמר לו אנכי אעשה כדבריך להעלותך לשם גם בלא שבועה כי קשה היה עליו השבועה לצד הדברים האמורים ואמר הנני מבטיחך בלא שבועה. ולא חפץ יעקב בזה כי אליו נגלה הדבר שנשבע לפרעה בדבר הלשון הקודש. אף שיוסף ודאי לא גילה לו עבור שבועתו מכל מקום ברוח הקודש נגלה אל יעקב שיוסף נשבע לו ופרעה לא יניחו כי אם בהכרח עבור שבועתו ועל כן ויאמר השבעה וגו'.

ועוד אפשר לומר באומרו אנכי אעשה כדברך. פירוש שלולי דיבורך ודאי לא הייתי עושה זאת כי לא היה מלאה לבי לגשת לבוא בברית אתך להשבע שם בבחינת צדיק חי עולמים ואך כדברך במה שאתה מדבר ומצוני על זאת אעשה ועל כן כפל לו ויאמר השבעה לי כדי שישמע עוד מפיו וישבע תיכף.

או יאמר אנכי אעשה כדברך. פירוש אנכי בעצמי אעשה כדברך לישבע בפני עצמי במצוה שלי או בשבועה אחרת ולא לעשות זאת אצלך, שהיה קשה עליו שאין זה מן המוסר מהבן אל האב כנזכר. או יאמר אנכי אעשה וגו' פירוש עוד יבוא עת לזה כי הלא אין השעה דחוקה עתה כי הלא יעקב לא היה אז עדיין חולה כלל כי אחר כך נאמר ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה וסבר יוסף שיעשה זאת אחרי זה בחוליו ולמה ידחקנו לעשות הדבר הקשה עליו דוקא עתה. ובשניהם לא חפץ יעקב. כי אם,

ויאמר השבעה לי וגו'. שתיבת לי לכאורה מיותר ואמנם כי אמר לו השבעה לי פירוש אצלי תחת ירכי דוקא תיכף ולא תדחה מזמן לזמן. ואפילו תיכף אם תרצה לישבע במילה שלך, איני רוצה כי אם השבעה לי דייקא אצלי והכוונה הוא כי כשישבע אצלו אז ישבע על דעת אביו ולא יוכל להתיר שבועתו לעולם מה שאין כן כשישבע בעצמו, שלמחר יתיר שבועתו. וזה היה טעם אברהם שצוה לאליעזר שים נא ידך תחת ירכי והגם שאליעזר ודאי היה נימול כי היה עבד אברהם קנין כספו וכמאמר הכתוב (בראשית י"ז, כ"ג) כל זכר באנשי בית אברהם וימל את בשר וגו' ולמה לא צוהו לישבע בירך אליעזר עצמו, והכל כדי שיהיה מושבע על דעת אברהם שלא יוכל להתיר שבועתו כמו מושבע מפני עצמו. ובכל אלה מיושב גם כן כפל הדברים שדקדקנו למעלה במה שאמר לו תחילה שים נא ידך וגו' ואחר כך ויאמר השבעה לי והבן. ואמנם עם מה שכתבנו למעלה יומתק זה יותר כי ידוע (שולחן ערוך יורה דעה סימן רנ"ח סעיף כ') שגם בנשבע על דעת חבירו אם אינו בשביל הטובה יוכל להתיר שבועתו ואך אם בשביל הטוב נשבע לו ודאי שאינו יכול להתירו בשום פנים ועל כן כאשר קראהו לגדולה ומסר לו להיות במקומו הנה אין לך טובה גדולה מזו, ועל כן אמר לו אחרי זה השבעה לי לי דייקא, אצלי על דעתי ואז לעולם לא תוכל להפר על ידי התרה כיון שבאה על ידי טובה שאין טובה כמוהו.