זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו. הפסוק הזה משולל הבנה. א', לשון אומרו זה ספר. ב', הנה בריאת האדם כבר נשנה פעמיים ולמה כתבו זה שלישית. ג', אומרו בדמות אלהים ולמעלה אמר בצלם אלהים ברא אותו. ואמנם לפי מה שקדם בדברינו למעלה בפסוק בצלם אלהים ברא אותו הנזכר, כי צלם אלהים יורה על אורות המוחין הידועים הנכללים מבחינת ימין ושמאל ומיוחדים בתכלית היחוד והאדם הנזכר נברא בבחינה זו היות אצלו המוחין הללו בקדקד ראשו ויורדים לנקודת תאוות לבבו והמה מיוחדים לאחד ואלהים עשה האדם ישר שיהיה נכלל השמאל בימין והימין יגביר עצמו על השמאל וזה הוא תכלית הטוב האמיתי להיות דוקא כלול משניהם והשמאל יוכנע תחת הימין ובשניהם יאהב את ה' אלהיו בכל לבבו ונפשו ומאודו, וזה הכל כן היה אם לא היה אדם הראשון חוטא והיה ממתין עד השבת לקדש על היין והיה נכלל שמאלא בימינא והיה נשאר כן לעולם. ואכן לאחר שחטא אדם ונתקרב אל הרע ואז מצא השמאל מקום לנטות ממקום למקום עד מקום הסטרא אחרא והקליפות ונולד קין קינא דמסאבותא והרג את הבל אחיו ונעשה בעולם צדיקים ורשעים ונתפרד השמאל מהימין וקנה לו מקום אצל הרשעים להכניע הימין תחת ידו ולהתגבר עליו.

והנה נודע אשר באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא (זוה"ק חלק א', ה.) ובודאי בתחילה כאשר נברא האדם ישר, והשמאל והימין היו מיוחדים בתכלית היחוד, כן היה בספר הברית הוא התורה הקדושה הכתובה אש שחורה על גבי אש לבנה שמורה על הכללותם משני הבחינות ימינא ושמאלא אבל ודאי היו מיוחדים בתכלית היחוד. ולא כן אחר כך כאשר נגרם הפירוד בעולם, בחינת צדיקים ורשעים ימין ושמאל בפרודא. כן גרמו לְהֵעָשוֹת התורה כשתי תורות חלילה להיות נפרדים ונפרטים מצוות עשה ומצוות לא תעשה שהם בחינת ימין ושמאל, כי מצוות עשה הם מוחין דחסדים שמאיר ומופיע הקב"ה על עמו ישראל בעשותן אחת ממצוות ה', ומצוות לא תעשה הם מצד אורות הגבורות שהוא לשמרה מבחינות הרעים שלא יתגבר הרע חלילה, ונתפרדו ונתפרטו כל אחד בפני עצמו. וזה הוא בחינת בצלמנו כדמותנו שאמר הכתוב כי צלם הוא מורה על המוחין המיוחדים מבחינת ימין ושמאל ביחוד כנאמר, וכדמותנו, מבואר בזוה"ק (בראשית כ"ב:) שאמר בזה הלשון: בצלמנו, ההוא אור, כדמותנו, ההוא חושך, דהוא לבושא לאור כגוונא דגופא דהוא לבושא לנשמתא והוא רומז על בחינת עולם הפירוד המתהפך מאור לחושך ומחושך לאור כגוונא דגופא שלפעמים יבוטל להנשמה ולפעמים יתגבר על הנשמה כי נפרד ימינא משמאלא וכל אחד גובר במועדו ובזמנו ובו נמצאים צדיקים ורשעים וכאמור.

ועל כן אחר שסיפר הכתוב מכל מה שעבר מחטא אדם הראשון והריגת קין להבל אחיו ונמצא נעשה העולם כבריאה חדשה שלא ככוונת תחילת הבריאה שעשה את האדם ישר שיהיה מיוחד לאחד והשמאל יהיה נכלל בימין והמה ביקשו חשבונות רבים כלומר לצאת מרשות היחיד לרשות הרבים חלילה עלמא דפרודא שלפעמים הרע גובר, וממילא נגרם כן גם בספר הברית הוא התורה הקדושה והתפרש במצוות עשה ולא תעשה, בא הכתוב כמתמה ואמר זה ספר תולדות אדם כלומר עתה הנה זה הוא הספר התורה והתולדות אדם בירידה מטה מיום הבריאה כי ביום ברוא אלהים את האדם ידוע בחינת בריאתו שנאמר מפורש (בראשית א', כ"ז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו ולא הזכיר כלל שום בחינת הדמות שהוא בחינת החושך דהוא לבושא לאור, ועתה הנה בדמות אלהים עשה אותו שנעשה כבריאה חדשה בבחינת הדמות עלמא דפרודא צדיקים ורשעים וכן נעשה בספר תורה וכאמור. והכתוב מפליא פלאות זה ספר תולדות אדם כמו (רות א', י"ט) הזאת נעמי, הלא אנכי בראתים בצלם לרוב חיבתו, וחביב אדם שנברא בצלם והן עתה בדמות אלהים נעשה כדבר האמור.

ואם תקשה הרי גם בתחילה אמר הקב"ה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כבר כתבנו למעלה עיקרי הדברים האלה אשר ודאי היתה כוונת הקב"ה שיטעום מבחינת עץ הדעת אשר נשרש בו גם מבחינת החושך והרע ואך שזה יהיה אחר בוא קדושת השבת קודש ואז לגודל האור המאיר ביום ההוא היה האדם מברר הטוב מהפסולת והיה נדחה הרע לנוקבא דתהום רבא והאדם היה מכליל שמאלא בימינא בתכלית היחוד, ולכך אמר גם כדמותנו הרומז לחושך לבוש האור כי גם אליו היה צריך בהכרח. ואך הבריאה לא היתה כי אם בצלם כנאמר והן עתה כתיב בדמות אלהים עשה אותו שנתחזק אצלו בחינת החושך כאשר היה נברא בו, כי פגה אכל שלא המתין עד שבת ונדחה אל החושך ועם כל זה לא נדחה ממנו עיקר הבריאה גם כן שהוא הצלם, ולזה אמרו גם עתה חביב אדם שנברא בצלם (אבות ג', י"ח) ועל ידי אור המוחין האלה נוכל בעזרת ה' יתברך להתחזק מעט מעט עד ביאת המשיח להיות יחודש העולם כבראשונה ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ ויהיה נכלל שמאלא בימינא בתכלית היחוד והיה ה' אחד ושמו אחד כן יהיה בעגלא ובזמן קריב.

ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. צריך להבין אומרו ביום הבראם מה נפקא מינה מזה אם היה ביום הבראם או לא, והנראה על פי מה שכתב בזוה"ק (חלק ג' צ"א:) בפסוק (ויקרא כ"ב, כ"ז) שור או כשב או עז כי יולד וזה לשונו: תא חזי בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה רוח דלעילא עד דיתגזר כיון דאתגזר אתער עליה רוחא אתערותא דלעילא. זכי ורבי לעסוק באורייתא, אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא, אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב, זכי ואוליד בנין ואוליף לון אורחוי דמלכא קדישא, הא כדין ההוא בר נש שלים, שלים בכולא. אבל בהמה דאתיליד בההוא שעתא דאתיליד ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההוא שעתא דאתיליד ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כשב או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה בסופא אית ליה בשעתא דאתיליד וכו' עד כאן, והנה למעלה בקריאת השמות לכל נפש בהמה וחיתו ארץ כתיב (לעיל ב', י"ט) וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו כלומר שכל השמות קרא לפי ערך הנפש חיה שבכל בהמה וחיה כאשר הביט בחכמתו שורש נפשו במרכבה העליונה של מין הזה כן קרא לו. ואולם זה שייך בבהמה אשר נפשו שוה בו מעת הולדו עד יום מותו וכאמור בזוה"ק הלזה, לו נאה לקרותו בשם שורש נפשו כי לא יחליף ולא ימיר שורש נפשו לעולמים. ולא כן באדם אשר ישונה שורש נפשו מעת הולדו להקרא בשם נפש רוח נשמה חיה או חלילה לאבד שורש נפשו ואיך אפשר לקרותו בשם שורש נפשו, וגם אפילו ביום בריאתו אי אפשר לקרות בשם המיוחד לכל מין האדם כי יש אשר יולד בבחינת הנפש והרוח וכו' וזה בא מצד קדושת האב והאם בעת זיווגם ועל כן אי אפשר לקרוא בשם המיוחד להכלל כל מין האדם כי אם בשם השייך לגוף האדם כי כל הגופות הם שוים. ואך האמת שגם הגופות מזדככות כל אחד יותר מחבירו ועל כן ד' שמות למין האדם. אדם, אנוש, גבר, איש, ואך בחינה הקטנה הוא אדם שהוא על שנלקח עפר מן האדמה כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ז', ד') אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה ובזה כל האדם שוים המה בעת הולדם לְהִכָנוֹת על שם האדם כי הם עפר מן האדמה ולזה ויקרא את שמם אדם ביום הבראם כלומר ביום בריאת כל אחד ואחד ממין האדם יקרא לו שם אדם על שם האדמה. ולא כן להבא כאשר יטיב מעשיו ויתחיל לזכך גופו מגוש עפר שנברא בו ישתנה שמו לפי מדרגתו, ואכן נודע הדבר אשר הכל נעשה מן העפר וכשיזכה האדם לזכך כוחי גופו עד אשר ישוב לרוחניות ממש וְיֵעָשֶה כבחינת אליהו הנביא שעלה למרום עם גופו וכגוף משה רבינו ע"ה גם אז יקרא לו שם אדם בבחינת (ישעיה י"ד, י"ד) אדמה לעליון. ועל זה נאמר (יחזקאל א', כ"ז) ודמות כמראה אדם עליו מלמעלה והוא פני אדם הנרשם במרכבה העליונה וגם אל זה רמזה התורה ויקרא את שמם אדם ביום הבראם כי הם נעשו כבריאה חדשה ממש להפך מכח גוף אנוש לְהֵעָשוֹת כמלאך ה' ולחיות בלא מאכל ומשתה כי אם לחזות בנועם ה', ולשם זה נקרא בחינה זו אדמה לעליון כי נדמים למלאכי מעלה והוא ודאי ביום הבראם ממש כי כן היתה כוונת הבריאה שהקב"ה ברא מאין ליש והם יעשו בריה חדשה מיש לאין ובו מתפאר הקב"ה ויזכה ליהנות מזיו דמות כמראה אדם אשר עליו מלמעלה הכל כמדובר.

ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו וגו'. ופירש רש"י עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם וכו', ולכאורה קשה וכי בשעת לידתו היו יודעין שהוא יתקן להם כלי מחרישה שיקראוהו למפרע על שם זה נח, ואם תאמר ששמא גרים שכיון שקראו אותו כך, ממילא היה מוכן לזה, היה להם לקרוא מקודם לאיש אחר נח לאמר זה ינחמנו וגו'. ויתכן בפירוש כתוב הזה על פי מאמרם ז"ל (ילקוט רמז מ"ב) בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון השליטו על הכל. הפרה היתה נשמעת לחורש, התלם היה נשמע לֵיחָרֵש, כיון שחטא המרידו עליו וכו' כיון שעמד נח נחו וכו' עד צדיק בא לעולם טובה בא לעולם וכו' עד כאן. ונמצא אשר ממילא נעשה תיכף בלידתו טובת העולם להיות הפרה נשמעת לחורש ולשם זה קראוהו נח על שם הנייחא הזאת וביקשו עוד לאמר שגם זה יגרום זכותו להיות זה ינחמנו ממעשנו וגו'. לגרום עוד טובה על טובה להוציא הארץ מקללותיה בכל פרטותיה.