ויהי ביום השמיני וגו'. חז"ל (רבה פרשה זו י"א, ז') נתעוררו על אומרו ביום הזה שהוא שמחת הקב"ה וכל העולמות לשון ויהי שהוא לשון צרה וכו' עיין שם. והנראה כי חז"ל אמרו (בתורת כהנים מובא בילקוט רמז תקכ"א) בפסוק שאחרי זה ויאמר אל אהרן קח לך עגל וגו' מלמד שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי אף על פי שנתרצה המקום על עוונתיך, צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שלח דורון וכו', ואף ישראל צריכין כפרה שנאמר ואל בני ישראל תדבר וכו' עד כאן. ומה שאמרו בלשונם צריך אתה ליתן בתוך פיו של שטן ידוע למבינים בסוד שעיר דראש חודש, וגם העגל הזה היה על דרך זה כמו שאיתא בזוה"ק (פקודי רל"ו: רל"ז:) וזה לשונו: ומה דהוו ישראל דכיין מההוא זוהמא קדמאה וכו' כד קיימו על טורא דסיני וכו' האי חטאה דעגלא גרים לון כמלקדמין לסאבא לון וכו' וגרים לון מותא וכו' ובגין כן אהרן אהדר לבתר לאתדכאה דאילו איהו לא הוי לא הוי נפיק עגלא מאי טעמא וכו', כד אתדכו ישראל ובעו לאתדכאה איצטריכו לקרבא שעיר בגין דשעיר איהו חולקא דההוא רוח מסאבא וכו', ובגין כך לא אתעבר זוהמא דא מעלמא עד ההוא זימנא דיעבר ליה קודשא בריך הוא וכו' כמה דאת אמרת ואת רוח הטומאה וכו', ובזמנא דבעי אהרן לאתדכאה אקריב עגל מהאי סטרא וכו' תא חזי, להאי אתר דאיהו רוח מסאבא קודשא בריך הוא יהיב ליה שולטנו למשלט בעלמא בכמה נזקין ויכול לנזקא, ולית לן רשו לאנהגא ביה קלנא דבעינא לאתטמרא מניה דלא יקטרג עלן בגו קדושה דילן, ועל דא רזא חדא אית לן, דבעינן למיהב לון דוכתא זעיר בגו קדושה דילן דלא ישתכח מקטרגא בגו קדושה דילן דהא מגו קדושה נפיק שולטנו דיליה, ובעינן גו רזא דתפילין לאצנעא חד שערא דעגלא דיפוק לבר וכו' דהא ברזא עלאה דלעילא בעינן לאתטמרא ולמיהב ליה בכל ירחא וירחא כד סיהרא בעי לאתחדתא חד שעיר בגין דלא יקטרג חדוותא ויטול חולקיה וכו' וסיהרא קדישא לינקא בקדושה וכו' עד כאן. הארכנו קצת בהשנות דבריו בכדי להבינך היטב כי רבים אומרים זאת בלשונם ואינן מבינין בלבם, והם דברים העומדים ברומו של עולם גו רזא דרזין. ודבר ידוע הוא שכל זאת נעשה ונתהוה אחר חטא העגל, כי אם היו ישראל מקבלין הלוחות הראשונות, שנאמר בהם חרות על הלוחות ואמרו חז"ל (שמות רבה מ"א, ז') חירות ממלאך המות חירות משעבוד מלכיות והיה עת תיקון השלם, לא היינו צריכין לתת לרוחא דמסאבא חולק זעיר בקדושה דילן, כי אז היה רוח הטומאה עובר מן הארץ מכל וכל וכמו שאיתא בזוה"ק. וכל זה נשאר ונתהוה לנו אחר מעשה העגל, שאף שנמחל עיקר חטאו מכל מקום רשומו נשאר לדורות עד דייתי מלכא משיחא כמו שמבואר בדברי זוה"ק המובא למעלה ובגין כך לא אתעבר זוהמא דא מעלמא עד ההוא זימנא דיעבר ליה קודשא בריך הוא כמה דאת אמרת ואת רוח הטומאה אעביר וכו' עד כאן.

ולך ראה מה שאמרו חז"ל (ילקוט שם) שהיה אהרן רואה על המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו וכו' לאשר המירו כבודם בתבנית שור אוכל עשב, הרי שאפילו אחר הקמת המשכן ח"ו רבץ רישומו על המזבח, ואפשר שעל כן אף אחר שקרב אהרן כל הקרבנות ועשה כל המעשים, לא ירדה שכינה לישראל עד שנכנסו משה ואהרן וביקשו רחמים שתרד השכינה כמאמר חז"ל (תורת כהנים מובא שם רמז תקכ"ג). מי עיכב הורדת השכינה לישראל הלא ה' אמר לשכון בערפל, אם לא רשומו של חטא הזה אשר נשאר לדורות כמאמר הקב"ה וביום פקדי וגו'. וכל חכם לב יודע מרת מרירות כאיבות הלב ועגמת נפש דבר הזה שיצטרכו ישראל לתת לרוחא דמסאבא חולק זעיר בקדושה ובפרט ביום שמחתנו ומועדינו בכולם אחרי הקרבנות של מוסף היום מקריבין שעיר חטאת אחד כנאמר בתורה והוא מבחינת היצר הרע הנקרא חטאת כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"א:) היש מכאוב גדול מזה והכל נמשך מחטא העגל, ועל זה יגיד הכתוב ויהי ביום השמיני וגו' צרה ודאי ומכאוב לב, אשר קרא משה לאהרן וגו' ואמר לו קח לך עגל וגו', והוא הניתן לתוך פיו של שטן במצות ה' כביכול שיטול חלקו ולא יערבב השמחה, אהא על הדבר הזה אשר קרבן ראשון שיקריב אהרן ביום הראשון של הקמת המשכן, ילך לעזאזל המדברה ויהיה צריך לכפר עליו ועל ישראל וכן נשאר לדורות בשעיר חטאת דראש חודש כמו שאיתא בזוה"ק הנזכר, וכן בכל שעירי חטאות וממילא נמשך מזה מה שלא נראה השכינה והיה אהרן מתבייש וכל ישראל,אבל אם היה הקמת המשכן שלא יוקדם לו חטא העגל ודאי שהיתה השכינה ממתנת להם קודם ועל כל אלה אמר ויהי צרה ודאית ביום השמחה השלימה הקמת המשכן.

ואל בני ישראל תדבר וגו' קחו שעיר עזים וגו'. יש לדעת מפני מה נשתנה אמירה זו מכל האמירות שבתורה מה שלא אמר משה בעצמו לישראל ואמר לאהרן שהוא יאמר לישראל. והנראה כי הנה בשני דברים היה הקב"ה מראה לישראל שנתרצה להם על מעשה העגל. אחת, במה שנתגלה כבודו על המשכן וירא כבוד ה' אל כל העם, ראו כולם כי נתרצה כמאמר חז"ל בילקוט (רמז תי"ד) משל למלך שנשא אשה והיה מחבבה ביותר כעס עליה כו' כך הקב"ה חבב את ישראל כו' עשו העגל אמרו אומות העולם אין הקב"ה מתרצה להם עוד כשעמד משה ונתפלל עליהם אמר לו הקב"ה סלחתי כדברך ולא עוד אלא שאני משרה שכינתי עליהם וביניהם והכל יודעים שסלחתי. והשנית, בהקרבה הזו האמור כאן כמאמר חז"ל (ילקוט רמז תקכ"א) יבוא שעיר ויכפר על מעשה שעיר עגל על מעשה עגל שור על מעשה שור וכו' תדעו שנתרצה הקב"ה וכו' עבירה שאתם מתיראים ממנה כבר נזבחה שנאמר לזבוח לפני ה' וכו' הרי שגם על ידי הקרבת הקרבן הזה הראה הקב"ה שמחל לישראל. והענין מה שהראה זאת בשני דברים, כי נודע מה שאמרו חז"ל (עבודה זרה ד':) לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה אלא להורות תשובה כי על ידי זה שכיפר להם הקב"ה על ידי התשובה ידע כל חוטא שכשיעשה תשובה יתכפר לו. והנה תשובת ישראל לא מצינו כי אם במקום הזה שהקריבו קרבנות על חטאם לעולה ולמנחה ולחטאת ולשלמים כמפורש בכתוב. ונודע מה שמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (בהלכות מעשה הקרבנות סוף פרק ג') שבעיקר הקרבת הקרבן היה צריך להתוודות עליו ולעשות תשובה באמת לפני המקום עיין שם. ובודאי כמו כן עשו ישראל ועשו תשובה מקירות לבם ובזה נתכפר להם. והנה גם קרבן אהרן מה שהקריב ביום הזה עגל לחטאת היה גם כן להודיע שמכפר לו הקב"ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה כפירוש רש"י וכמו שמבואר למעלה. והוא ודאי אשר ידע כל אופן כפרת חטא על ידי הקרבן במקור התשובה ממורשי לבב, ועל כן צוה משה לאהרן שהוא יאמר לבני ישראל הצווי הזה של הקרבת קרבנותיהם בתשובה לכפרת חטא כדי שהם ימשכו אחריו ויעלו עמו בתשובה ובכפרה לדעתו דעת הקודש אשר גם הוא עושה כמעשיהם. וגם הוא בעת אומרו אליהם יאמר להם כל אופן הכוונה בהבאת קרבן הזה לי ולכם שהוא התשובה השלימה ושברון לבב שיהיה לרצון לפני ה'. וגם שישראל לא יבושו מאהרן כאשר יזכיר להם חטאם מה שאין כן אם היה משה אומר להם אופני החטא והתשובה עליו היו מתביישים ממנו, ועבור כל זה צוה לאהרן שיאמר ולא הוא. ועל כן אומר להלן,

ושור וגו' כי היום ה' נראה אליכם. ולכאורה הלא זאת אמר להם משה בעצמו בסמוך זה הדבר וגו' וירא אליכם כבוד ה', ומה כיוון לצוות לאהרן שיאמר גם הוא. ואכן כי בזוה"ק מבואר (עיין תצוה קפ"ד.) שתשובה נקרא יקרא דמלכא כי הוא כבוד ה' במה שמקבל השבים. וזה אמר להם אהרן כי בזה שאתם מקריבין לפניו קרבנות האלה שניתנו להורות תשובה והקב"ה מקבל אתכם בתשובה על ידם, בזה ה' נראה אליכם כלומר עבורכם ומחמתכם נראה ונתגלה כבוד ה' ויקרו שמקבל השבים לפניו בתשובה. וזה הכל רק בחינת ההתרצות על ידי הקרבן שהיא בחשאי לא בפרסום ואין השכינים מאמינים. אבל כאשר אומר הכתוב,

ויקחו את אשר צוה וגו' ויקרבו כל העדה ויעמדו וגו'. אז ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד וגו', ולכאורה פשט הכתוב לא נודע כי מה יעשה עוד אחרי שכבר לקחו את כל אשר צוה ה', ואכן כי משה אמר להם הרצאה השניה הבאה בפרסום על ידי מראות כבוד ה', וזה הדבר וגו' חוזר למה שלמעלה אשר קרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' אמר להם משה אשר על כן באה צווי מאת ה' וזה הדבר תעשו שתעמדו כולכם לפניו יתברך וירא אליכם כבוד ה' בהתגלות כל, בכדי שידעו הכל ויראו כי נתרצה ה' לכם במחילת העוון ובאה כבודו לשכון אצליכם, כדבר האמור. וצווי הזאת אמר להם מפי עצמו כשאר כל האמירות לא על ידי אהרן כבראשונה, ששם היה נצרך להאמר על ידי אהרן מטעם המוזכר ולא עתה.

גם ירמוז הכתוב הזה זה הדבר וגו'. כי הנה נודע אשר כל עיקר עבודתינו ויגיעתנו בארץ בכל מעשה התורה והתפילה והמצוות, הכל בכדי להמשיך חסדי אל עליון ממקור השפע והברכות לכל העולמות כולם העליונים והתחתונים וזה היתה כל כוונת הבריאה שהוא בכדי להיטיב לבריות הן בעולם הזה הן בעולם הבא כמאמר חז"ל (ויקרא רבה י"ד, א') בפסוק (תהלים קל"ט, ו') אחור וקדם צרתני זכה אדם אוכל ב' עולמות וכו', כי ה' הוא הטוב והמיטיב לכל האמיתי ורוצה בהנאת בריותיו בזה ובבא. ואופן המשכת החסדים על ידי מעשה התורה והמצוות הוא כי כל פסוקי התורה ודיבורי התפילות והברכות והודאות וכל מעשה המצוות, כולם הם צינורות נפלאין מאירין מזוככין אשר על ידיהם יורד השפע והברכה אל כל עולם ועולם מעולם שלמעלה ממנו, וכל מצוה ומצוה הוא בעולם מיוחד וכן כל פסוקי התורה והתפילה כל אחד מיוחד אל עולם למעלה למעלה אשר על ידם יורד השפעה מעולם לעולם עד אין סוף ברוך הוא מקור המקורות אשר ממנו ישאבון הכל כל בחינת הברכה והחיים והטוב לכל. והעד הנאמן על זה הוא חלופי השמות בכל התורה וזמירות התפילה בשבעה שמות שאינן נמחקין ובשאר הכנויים, שלפעמים יאמר בזה ובזה, ולא לחנם יזכיר כאן שם זה וכאן זה, והכל רומז על הנזכר לפי בחינת המשכת השפע והברכה בכל עולם ועולם ממקום שמקבלים ואל מקום שמשפיעים, וכן חילופי הניקוד שבשמות הקדושים אשר בכל ברכה וברכה כולם מורים לעולם מיוחד ולברכה מיוחדת היורדת דוקא על ידי שם או כינוי הזה וניקוד הזה.

ואמנם כי הוא בדרך המשל למקור המים אשר באמצע העיר ומקור הזה בו מים מתוקים וצלולים ונפלאים מאוד מאוד, ואנשי העיר שרוצים כולם ליהנות ממים המתוקים האלה, הולך כל אחד ואחד ועושה לו צינור יפה ושלם ומניחו מן המקור עד בור שבחצירו והמים יורדים דרך הצינורות לכל אחד ואחד לביתו וכולם נהנים ומתברכין ממקור הלז, ואמנם דבר אחד צריכין לראות והוא שיהיו הצינורות ההם יפים זכים וברוכים בלי שום טינוף וליכלוך ועכירת הטיט ואז אם הוא זך ונקי כאמור אינו משתנה מימיו בביתו ממי המקור והם מתוקים וצלולים ויפים בביתו כאשר במקור ממש כי ריחם לא פג וטעמם לא נמר על ידי הצינור. לאפוקי אם הצינור הוא מלוכלך בטיט ועפר ושאר דברים המאוסים אז הוא מקבל לביתו מים הרעים סרוחין וכעורין עד שילאה לב האדם לשתותם ומי הוא החייב בזה הלא במקור ודאי טובים ויפים הם, רק שנתלכלכו מימיו ונשתנו טעמם מפני עכירות הצינור ומכל שכן כשיהיה הצינור נשבר ונסדק יוכל זה למות בצמא והמים אינן מגיעים אליו והוא זב דרך שבירות הצינור אל מקום לא זרע וגפן שאינן נצרכין שם כלל.

וכן הוא ממש בהברכה והשפע הטוב היורד ממקור הברכות הטובות מאת אלהינו יתברך. ששם במקור ודאי הברכה טובה כפולה ומכופלת מתוק וצלול וזך מוכנת לכל הישועות והנחמות וכל צרכי בני אדם מקטן ועד גדול פרנסה דנשמתא ופרנסה דגופא מברכת בני חיי ומזוני שהוא ברכת עולם הזה, כי הקב"ה וברוך שמו שלם בכל, וגם הברכה היורד מאתו שלם ונכלל מכל הטובות והברכות, ואמנם זה הכל כשהתורה והמצוות ודברי התפילה שאנו מעלין למעלה שהם הצינורות שהשפע יורד דרך שם אם הם צלולים וזכים בכוונת אמת רק לשם ה' במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה והכנעת אמת בלי שום עירבוב פסולת ממחשבת חוץ לשם פניה אחרת ח"ו להנאת עצמו מעט מן המעט או קצת תפארת לו מן האדם בזה לחשוב מחשבות שהוא יותר גדול בזה מחבירו שהוא עובד ה' ולא חבירו או שארי המחשבות הפסולות שהן כהררים התלוין בשערה. וכללות כולן הוא שאילו כיוון רק לשם ה' בשלימות לעשות נחת רוח לפניו על ידי עבודה זו ובהכנעה גדולה ובשמחה אז הברכה היורדת ממקור עליון לא נשתנה ולא נפגמה טעמה, ומקורו ברוך ממקור מים חיים בברכה ושפע וגדולה כאשר בקצה הראשון כן בקצה האחרון אשר מקבל ממנו, וכל טוב אליו. מה שאין כן ח"ו כשמעשה התורה והתפילה והמצוות נפסלים ומעורבים בכל הבלי שטות מחשבת חוץ לעשות המצוות או לעסוק בתורה לשבח והנאת עצמו שיפארו אותו בני אדם, ובמנחה יחלו אותו עשירי עם ועושהו קרדום לחתוך בה ומכל שכן שארי המחשבות לא טובים שהוא לקנתר וכדומה אז נתהפכו מי המקור הטוב למים המרים המאררים והשפע הטוב לוקחים החיצונים והקליפות שיש להם אחיזה בתורה ומצוה הזו, והשפע בידם לוקחים הטוב לעצמם ומתגברין על האיש הלז להחטיאו עוד בכדי שיקבלו השפע על ידו ואחר כך נוקמין בו נקמתם לעשות לו כל מיני רעות כי משלם רעה תחת טובה המה, ואוכל לחמי הגדיל עקב. ומכל שכן כאשר הצינור נשבר ונסדק אז יורד השפע להאי נחש עקלתון וח"ו אליו יבואו כל הקללות ממים המרים האלה הסרוחים על ידי טינופת מחשבותיו.

וזה מאמר הכתוב (ישעיה מ"ב, ח') אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. כי ידוע אשר שם הגדול והקדוש הוי"ה הוא סוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה והכל נכלל בו מן המקור העליון באר מים חיים מים הנובעין כל הברכות עד בור התחתון העומד לקבל כל ההשפעות והטובות. ואם הוא באמת מבריח מן הקצה אל הקצה ששתי קצותיו מחוברין ומיוחדין והיו לאחד שאין משתנה השפע הטוב בקצה האחרון מכאשר הוא בקצה הראשון אז נקרא אני ה' לא שניתי (מלאכי ג', ו') שלא נשתנו מי המקור המתוקים למים הרעים ואז נקרא אני ה', כי מקור מים הזכים נקרא בחינת אי"ן לרוב רוחניות העלמו, וכאשר לא ישתנו מי מקורו נקרא מקום התקבלות המים אנ"י, שהוא אותיות אי"ן ולרמז שהוא בבור התחתון כמו בבאר העליון, ואז גם הבור נקרא באר כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים שלמטה שנותנת טרף לביתה וגו', והיא השכינה הקדושה הנקרא אני כידוע לחכמי לב (זוה"ק חלק א', רכ"ד:), ואז וכבודי לאחר לא אתן שח"ו לא יהנו ולא יביטו כלל בחינות החיצונים למים המתוקים האלה. מה שאין כן אם ח"ו משתנה מי המקור על ידי עכירת הצינור שהוא על ידי פסול המחשבה אשר בתורה ומצוות ח"ו החיצונים נהנין מהשפע כי יש להם בה יד. וזה שאמר הכתוב (ויקרא י"ח, ד') את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' וגו', פירוש שתשמרם ותעשם באופן הזה ללכת בהם אני ה' שטוב הברכה והשפע שהולך דרך הם בבחינת הצינורות יהיה בבחינת אני ה' שלא ישתנה הברכה מן המקור אל מקום ההתקבלות רק שיהיה שמו כאן אנ"י כאשר במקור אי"ן כנאמר. ולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה א', י"ד) בפסוק (דברים ל"ב, מ"ז) כי לא דבר רק הוא מכם וזה לשונם: כי לא דבר רק ואם רק הוא מכם וכו', כי היה קשה לחז"ל שלפי לשון הכתוב הוה ליה למימר כי לא דבר רק הוא לכם ופירשוהו כי הנה באמת ודאי כל התורה והמצוות לא דבר רק הוא, כי הם מלאים בכל מיני שפע וגדולה וברכה, ואם רק הוא שח"ו שאין מגיע הברכה לכם הוא מכם שאין אתם שומרין הצינורות כראוי שיהיה זך ונקי מתחילתו ועד סופו, ולכן הוא מרה באחרונה. ואפשר לזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"א, א') אודה ה' בכל לבב וגו', כי הלב הוא הפנימיות וחיות כל דבר ודבר, והן פנימיות מעשי האדם ופנימיות המצוה שהוא הצינור השפע, הכל יקרא לב. והיה דוד רואה תמיד שיהיה ה' בכל לבב בכל הפנימיות כולו רק שם ה' שלא ישתנה מתחילתו ועד סופו, הן בלבבו הגשמי שלא יתערב בכולו שום מחשבת חוץ והן בלב הצינור שיהיה סוף המעשה כמו המחשבה תחילה בבחינת אני ה' לא שניתי ויהיה ה' שמו בכל לבב כולו בשוה. והנה נודע אשר השכינה הקדושה נקראת כבוד ה' לפי שמקבלת השפעתה מל"ב נתיבות החכמה המוזכרים בספר יצירה ואז הוא בחינת אני ה' ממש כי החכמה רומזת לבחינת אין בסוד הכתוב (איוב כ"ח, י"ב) והחכמה מאין תמצא. וכשתרד ההשפעה אל השכינה הנקראת אני אז תקרא כבוד ה'. וזה שאמר משה כאן לבני ישראל זה הדבר אשר צוה ה' תעשו כלומר שתעשו ממש זה הדבר שצוה ה' בלי שום מחשבות דבר אחר ופסולת חוץ רק זה הדבר שצוה ה' זך ונקי כי מחשבת חוץ לא צוה ה' וכשהמצוה הוא זכה הוא זה הדבר אשר צוה ה' ממש ואז וירא אליכם כבוד ה' שתתגלה ותתראה אליכם ההשפעה הטובה המתוקה הצלולה המכונת על שם כבוד ה' ומאי"ן יבוא עזריכם עד בחינת אנ"י שהוא מקום ההתגלות ואז וירא אליכם בבחינת גילוי כבודו יתברך כבוד ה' ומקורך יהיה ברוך ומושפע בחיים וברכה ושפע ממחיה החיים ברוך הוא בכל מיני ברכות כאשר במקור כן למטה ואני ה' לא שניתי כמדובר.

יין ושכר אל תשת וגו'. ולכאורה היה לו לומר יין או שכר כי זה לחוד אסור וזה לחוד אסור, ואמנם כי הנה שנו רבותינו (במסכת נזיר ד'.) אבל שתה שאר משקין המשכרין לא ולאפוקי מדרבי יהודה וכו' ועוד הורו חז"ל (תענית י"ז. בתוספות דיבור המתחיל ויודע, והובא במקום אחר בשם הסמ"ק) שיין שבתוך הסעודה אינו משכר ומותר נמצאת למד אשר דוקא תרתי בעינן יין ודרך שכרותו ואם חסר חד מנייהו מותר ולזה אמר יין ושכר דוקא יין ודרך שכרותו אל תשת אבל באופן אחר מותר הוא.

אתה ובניך אתך וגו'. זה יתבאר על פי אומרם ז"ל (תענית שם) אנשי משמר מותרים לשתות בלילות אבל לא בימים שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו ויסייעו להם ולזה אמר כאן אתה ובניך שלא תאמר אם אני לא אשתה יהיו בני מותרים לשתות כיון שיש כהן מוכן לעבודה או לא ישתו בני ואני אשתה לא כן כי שניכם אסורים בשתיה כי פן תכבד העבודה על האנשים ועל כן אל ישעו בדברי שקר לומר כי יש כהן לעבודה כי אינך יודע הזה יכשר או זה ואם שניהם כאחד טובים.

אל תשקצו וגו' ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. להבין כפל הלשון של ולא תטמאו ונטמתם הוא, כי מודעת זאת לכל משכיל אשר האדם הוא הכלול מכל העליונים והתחתונים ועל כן קראוהו חז"ל (עיין אבות דרבי נתן ל"א, ג') עולם קטן כי כל העולם כולו נכלל בו וכמאמר חז"ל (בבראשית רבה י"ב, ח') אלא אני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים בשביל שלום. והוא בסוד נשמתו וגופו כי נשמתו היא הכלולה מכל העולמות שלמעלה בארבע בחינותיה שם, נפש, רוח, נשמה, ונשמה לנשמה, שהם כנגד ארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. וגופו הוא הכלול מכל העולמות שלמטה בגופו כי נעשה מארבע יסודות אש רוח מים עפר, שבהם נבראו כל יצורי עולם התחתון והוא בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והוא המקרב ומקשר את כל הברואים כולם לשמי השמים בעת עומדו לשבח ולפאר ליוצרו או בעסק התורה והתפילה בכח גופו המסייע לנשמתו אז כל נבראים התחתונים אשר נכללו בשורש גופו מתקשרים ומתדבקים בו ומתעלים על ידו למעלה למעלה והוא התיקון שלהם כי הם לעבות חומריות גסותן לא יוכלו להתקרב לצור העולמים ברוך הוא אם לא על ידי האדם ועל כן כל הברואים התחתונים ניתנים בידו והוא המושל עליהם לפי שכולם צריכים אליו ותועלתם וטובתם שיתוקנו על ידו. וזה פירוש השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם פירוש שהשמים היא לה' וגם הארץ לה' הוא (ומלת והארץ חוזר למה שלמעלה לתיבת לה') כי כל ברואי הארץ כולם צריכים להתקרב לה' על פני תבל ומלואה כאשר יהיה אם ירצה ה' בעת התיקון שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור וגו' ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך וגו' כי לא בני האדם לבד יכירו שמלכותו בכל משלה כי אם כל ברואים מקטנים ועד גדולים עד יתוש קטן שבטבור הארץ יגיע לשלימותו ותיקונו וידע לפי ערכו כי ה' למלך על כל הארץ ורק שעתה נתן לבני האדם שהם יקרבו הכל לה' בכח נשמתם וגופם. ועל כן בעת בריאת האדם נאמר נעשה אדם וגו' ומבואר בדברי מרן האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה תשא פסוק ועתה הורד עדיך) שנתייעץ בפמליא שלו עליונים ותחתונים שיתנו כולם חלקם כרצונם בו וכן היה והשיג חלק מכולם וכו' עיין שם. ועל כן כל תחתונים המה בכלל נטפלים לעושי מצוה כיון שחלקם בו והוא על ידי כח וחיות שיש לו מכולם עובד ה' הרי הם נטפלים לעושי מצוה וכעושי מצוה דמו ולכן הם עולים עמו וכמו שאיתא בליקוטי תורה שם שאם יזכה יגילו וישמחו בו כולם עיין שם הכל כנודע והוא מבואר ברוב מפרשי התורה בפסוק (ויקרא א', ב') אדם כי יקריב מכם וגו'.

והנה אופן עלייתן כבר כתבנו כמה פעמים שהעיקר הוא כאשר האכל יאכל מהם לכל נפש ואם עיני שכל לו ולב משכיל וחרד לעבודתו מבין כמה נבזה ונמאס הוא כל בחינת תאות הגשמיות כי הנה המפואר והיפה שבכל הדברים שבעולם אינו רק כי אם עבודת שמו יתברך שבו נבדל האדם מן הבהמה במוחו ושכלו להבין כי יש אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת והוא מקור כל התענוגים והחמדות ואליו תכלית כל מקוה שכולם נכספים לאורו ברוך הוא להדבק ולהכלל בו על עבודתו ולעשות נחת רוח שאמר ונעשה רצונו אבל תאוות הגשמיות הלא כולם מעשה בהמה המה שגם הבהמה רודפת אחר תאותיה לאכול ולשתות ולבעול ובמה יוכר מותר האדם מן הבהמה אם גם הוא יחמוד ויתאוה לדברים אשר יתאוה הסוס והפרד ומכל שכן כשנותן אל לבו מיאוס תאות הדברים ההם כמו בתאות המשגל נודע אומרם ז"ל (שבת קנ"ב.) אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם וכו'. ותאות אכילה נודע את הנעשה מהאכילה אחר אכילתו וכמה בזוי ומטונף ומשוקץ צריך להיות זאת בעיני כל בעל שכל, ואכן בוראנו ברוך הוא וברוך שמו וכו' תיקן ויסד הבריאה על זאת לאכול ולשתות רק בכדי תיקון הנבראים התחתונים שהוא להעלות הניצוץ קדושה שבהם המחיה אותם מאור פני מלך חיים ברוך הוא כי זה הוא תכלית השלימות הנאה והיפה עבודת שמו יתברך להחזיר האבידה לבעליה וחותם המלך לחותמו והקב"ה מתענג מזה כשבא אליו הניצוץ הלז כבן הבא לאביו ממרחקים אחר כמה שנים וגם הניצוץ שמחתו גדולה וזה הוא עיקר הבירור כשיודע בנפשו באמת לאמיתו אשר תאוה הנ"ל הגשמית מבוזית ונמאסת בעיניו לגמרי ואינו אוכל כי אם בשביל העלאת הניצוץ ועל כן אוכל באימה ויראה בזה השולחן אשר לפני ה' באהבה ושמחה כראוי לעבודת ה' ואינו אוכל כי אם לשבירת רעבונו בלבד ושומר עצמו מליהנות ולהתענג במילוי כריסו בתאוות ומתיקות דברים הגשמיים לחיך כאשר אמר רבינו הקדוש קודם פטירתו (כתובות דף ק"ד.) גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה כי היה תמיד מאכלו לפני ה' העומד עליו תמיד וגדלה עליו יראת ה' ואהבתו עד שלא ערב לו שום טעם הגשמי מהיראה ואהבת ה' ומכל שכן שלא ימלא כריסו ובטנו יותר משבירות רעבונו כי כל המותר הוא תאוה הגשמית הניבזית ויודע כי אין טוב ואהוב וחמוד אצלו במאכל הזה כי אם שמברר מזה חיות הקודש לה' ובזה הוא מברר הטוב מן הרע, וגשמיות הדבר הנאחזת מן הרע נופל ויורד לעומקא דתהום רבא כי ביזהו ומאסו בלבבו באמת, וניצוץ הקדוש עולה למעלה למעלה כי אותו אהב ומראה שזה תכלית הטוב והיפה ולכן נתעלית ועולת לחיק אביה להשתעשע באהבים לפני מלך עולמים ברוך הוא.

ועל זה אמר הכתוב (קהלת ב', י"ד) החכם עיניו בראשו שמסתכל תמיד בעוסקו בצורכי גופו התחתונים הגשמיים רק לתקנות הנבראים המתקרבים אליו להעלותם במוחו ושכלו אשר בראשו המגיע השמימה. והכסיל בחושך הולך למלאות פיהו אוכל כאשר יוכל שאת כבהמה ומחשיך לחיוּת הקודש אשר שם שלא יוכלו לעוף למקורן. וזה אומרו (משלי כ"ט, י"א) וחכם באחור ישבחנה, כי הנה דרכי הגופניות אשר האדם מוכרח בהם נקראים בבחינת אחור, מה שאין כן עבודת ה' בתורה ותפילה נקראים קדם בבחינת (תהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני והחכם גם באחור משובח ומהולל ומשבח ומתקן גם בחינת האחור שיתמלא לבחינת קדם עבור שדעתו לשמים וגם את האחור ישבחנה לתקנו להעלותו יפה יפה. וגם ישבחנה הוא מלשון שבירה (מלשון (שם ס"ט, י') בשוא גליו אתה תשבחם) שמשבר כל בחינות תאוות הגשמיים שבה. וזה פירוש הכתוב (משלי י"ג, ט"ז) ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אוולת כי ערום כל עשיותיו בדעת כאמור להפריש הרע מן הטוב על ידי ידיעתו הנכונה שזה רע וזה טוב ובורח בלבו מן הרע כמטחוי קשת ואוכל באימה ויראה ובמתינות ורק די הצורך המוכרח לשבירת רעבונו ולא יותר והכסיל מגלה ערותו ואוולתו שאוכל וחוטף וממלא פיהו באוכל או בשאר תאוות כבהמה מה שראוי לעשות בצניעות וביראה לפני ה'. וזהו סוד המבואר בזוה"ק הכל בחכמה אתברירו וכן בכוונות האר"י ז"ל בסוד כוונת האכילה מבאר שעיקר הבירור הוא בסוד החכמה. וזה הוא עיקר הבירור בחכמה להבין בחכמתו ביזוי ומיאוס תאוות הגשמיות עד שיהיו נמאסין בלבו באמת שלא להשטות עצמו לומר שהוא מבין שכולם המה דברי הבל והבאי ומעשי בהמה, ובלבו חומד אליהם למלאות תאותו, רק שיהיה נמאסין באמת בלבו ולא ירגיש שום טעם במאכלו מתאות הגשמיות עבור פחד ויראת אלהים, וכל אדם יעשה כאשר יוכל לפי ערכו, וחין ערך יופי אהבה וחמדה וחפץ לבבו בעבודת ה' שבזה, שהוא העלאת הניצוץ, ובזה הוא מעלהו. ובלתי זה אפילו אם יכוון כוונות בשמים מכוונות האר"י ז"ל ושאר כוונות כל היום כולו לא יועיל להפריד הקליפה מן הקדושה כיון שבתאותו חומד אליה. וזה צריך להקדים קודם כל, ואחר כך אם יכוון ברזין דאורייתא וכוונת השמות והיחודים התלוין באכילה ככל המבואר בכתבי האר"י ז"ל ודאי אשרי לו ויפה חלקו שגורם בזה שמחה וחדוה בכל העולמות וממשיך על ידי האכילה כל בחינת שפע וברכה ורחמים לכל העולמות כולם.

ואולם אף מי שאין כוחו יפה לשבר תאות מורשי לבבו בתאוותיו הגשמיים עד שיהיו נבזים בעיניו נמאס מכל וכל, ובעת עוסקו בדברים ההם לבו מתאותן ומחמדתן כי ירעב לקחת אוכל לפיהו, ואז הוא בבחינת אחור ואינו מעלה הניצוץ הקדוש אשר שם בעת האכילה כיון שאינו מפריד קליפתו ממנו רק שעל כל פנים עיני שכל לו לדקדק ולהחמיר על עצמו שלא יכשל ח"ו בשום דבר מאכל אשר לא יכשר כל כך ועל הכל שם דעתו ופניו להסתכל בעצמו שיהיה הכל כשרים ומכושרים מכל וכל בלי שום נידנוד איסור, ועל כל פנים מכוון שיהיה לו בזה כח להתפלל ולעסוק במצוות ה' ולעבוד עבודת ה' בכח האכילה ההיא. הנה בגשתו אל מול פני הקודש לתורה ולתפילה ואז מתעלה חיות נשמתו והצורה והרוחניות שבו והמוחין שעליו עד שעל כל פנים אז נמאסין בעיניו כל התאוות הגשמיות ומתאוה וחומד רק לקרבת אלהים לרוץ ולשוב להתדבק בבוראו ואז הוא בוש ופניו נכספין ממה שעבר עליו מחמדת הגשמיות ומעתה דעתו להתקרב לבוראו כאשר יוכל להיות עולה קרבנו, שירצה להיות כולו כליל ועולה לה' גם בעת האוכל ושארי תאוות כנזכר ואז הוא בבחינת הקדם אשר ראשו בשמים ואז עולין עמו גם כל הניצוצות מהנבראים ממה שאכל ונהנה מהן להתקרב לבוראן לראות את פני ה' כיון שעל כל פנים בכוחם הוא עובד לה' וכיוון במאכלו שיעבוד בכוחם לה' והם מן ההתר הגמור כי על כן נקרא התר שאינו קשור ואסור ביד החיצונים שלא יניחו אותו לצאת מאתם רק שהוא מותר מהם ויוכל לעלות אחר כך בעת אשר יעסוק אדם בתורה ובתפילה בכח חיותם. מה שאין כן אם נמצא בו נידנוד מדברים האסורים שעל כן נקראים מאכלות אסורות שהם אסורים וקשורים ביד החיצונים והרע ואינם מניחין הניצוצות לצאת מאתם עד עת קץ שיבולע המות לנצח ורוח הטומאה יעבור מן הארץ. ואז לא די שאלו הניצוצות אינם עולים עמו כי אם גם הוא יורד עמם ירידה אחר ירידה בירידה התחתונה למקום אשר אסורי המלך אסורים שם וגם הוא ניתן ביד החיצונים והרע כמאמר חז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו מוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב וכו'. וכל עופות הטמאים ובהמות טמאות על כן נאסרו שהחיוּת הקדושה אשר בהם קשורים ביד החיצונים שאין יכולים לעלות למחיה החיים ברוך הוא עתה, והאוכלם קשור ואסור עמם שלא יוכל גם הוא להתקרב אל הקדושה כי טומאתו עליו מטומאת החיצונים אשר בבהמות הטמאות ואל המקדש לא יבוא.

ואפשר שגם לזה אמר (משלי י"ז, ט"ז) ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אוולת כי. ערום יעשה בדעת לראות ולהשמר ולדקדק על עצמו שלא יכשל בשום נידנוד דבר אסור שלא יתקשר ביד הקליפות ולא יוכל לבוא אל הקודש. וכסיל יפרוש את עצמו מראות פני הקודש על ידי האוולת שבידו כי אם תכתוש את האוויל במכתש לא תסור אולתו ממנו (שם כ"ז, כ"ב), שכיון שנדבק בו בחינת הרע קשה לו להפריד עצמו ממנו וח"ו נשאר אסור שם ולא עוד אלא שגם הקדושה שבו מעולם יאבד על ידי הטומאה ההוא כמו שמובא בכתבי האר"י ז"ל בכוונת האכילה. והנה נודע מדבריו שם שזה שאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה מפני שהיו הבהמות מתוקנים בימיו ולא היו צריכין לבירור, ולמה יאכלם וכן בדברים שאינם יכולים להתברר אסורים מצד עצמן כיון שאינן יכולין להתברר למה יפסידם בחנם.

ומעתה הנך רואה שלושה פשעי ישראל במאכל הדברים האסורים. א', דבר הבהמות גופייהו שאינם יכולים להתברר ולמה יפסידם. ב', מה שניצוץ חלק הרע והטומאה דבוק בו עד שאל המקדש לא יוכל לבוא ליקדש בקודש כי טומאתו עליו. ג', שגם הקדושה שבו מאז, יאבד ויופסד ותתעטף בחלק הטומאה. ולזה אמר הכתוב אל תשקצו את נפשותיכם וגו' שכיון שאינן יכולין להתברר הרי נשארין מונחים בגוף משוקץ ומתועב ולמה זה יפסידם בכך ועל כן אני מזהיר שאל תשקצו בהם מפני הפסידם. והשנית, ולא תטמאו בהם שאתם נעשין מטומאין מחלק הרע שלא יוכל לראות את פני הקודש כי לא ישרה עליו הקדושה עבור רביצת הטומאה, והקב"ה עוצם עיניו מראות ברע. והשלישית, היותר גרוע מכולן אשר ונטמאתם בם שאתם נעשים טמאין על ידיהם שאף חלק הקדושה שמכבר, נתבער ונשרף ונאבד וזה ודאי תכלית הרע הוא. ולזה אמר להלן,

כי אני ה' וגו' והתקדשתם והייתם קדושים וגו'. פירוש לצד שאני ה' אלהיכם שאני שוקד על טובתכם ואני רוצה להשרות שמי עליכם שאהיה ה' אלהיכם ועל כן צריכים אתם לראות אשר והתקדשתם כאשר תחפצו לקדש אתכם ולקבל הקדושה של מעלה מאתי שאהיה ה' אלהיכם אז והייתם קדושים שתוכלו להיות קדושים ולקבל הקדושה ולא יהיה בכם דבר המעכב ומפריד ומאסר אתכם מלהתקרב אלי לקבל קדושתי כי קדוש אני ה' ואין אני מסתכל במקום הטומאה ולא יגור אתי רע לכן הזהרו שלא להאסר תחת רשות הטומאה וליאבד הקדושה שם שאז לא תבואו לראות פני להרביץ קדושתי עליכם.

גם יאמר והתקדשתם והייתם קדושים וגו'. והוא על פי משל למלך שבנה עיר מלוכה לעצמו גדולה ונאה עד מאוד מיופה בכל מיני יופי, ומעולה בכל מיני מעלות טובות אשר לא תחסר כל בה ובנה בתוכה בתים מפוארים בכל מיני פאר מאבני גזית והיכלי שן בתכלית היופי ובתוכם גנות ופרדסים ואילנות טובות בכל מיני פירות יפים ונאים ועשבים טובים ומעולים ומריחים ריח בשמים נפלא ופלא עד שכל המהלכים בה נחת ינחתו עד מאוד מרוב האורה והזיוה הנמצא שם ומיופי הפירות והעשבים וטוּב הריחות הטובים העולה מהן מרגנים לכל רואיהם ובנה בתוכה באמצע רחובה היכל ודירה המלוכה אשר לא שזפתו עין כל רואה כזאת מעולם ולא תשבע כל עין לראותו מגודל חין פאר יופי הדר עטרת תפארת היכל הזה, והוא מצוייר ומכוייר מכל מיני ציורים וכיורים בכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות המלאים זיו ומפיקים נוגה על כל העיר וזה הכל מבחוץ ומכל שכן מבפנים אשר מי יוכל לציירו בשכלו ולהעריך על המכתב יופי הדר זיו יקרו ונזר עטרת תפארתו היכל לפנים מהיכל וחדר לפנים מחדר כולם מצויירים ומכוירים בכל מיני אבני יקר זה מזה שונים ואלו מאלו מופלאים בהופעת האורה והבהקת זיוה ומשלחין ברקין וניצוצין לכל עבר וכל היכל היותר פנימי משתנה יותר לעלוי ביופיו וחינו ומתיקות חמדת ראייתו. וקרוב להיכל המלך בהיכלים החיצונים, שם קול ממיני כל כלי זמר ישמע, העריבים והנחמדים לשמע אוזן בתשוקה מופלאה וחמדה רבה. ובכל היכל היותר פנימי ישונה קול המנגנים ביתר שאת ועוז, ונועם נגינתם ומתיקות קולם הולך ומתגבר בעריבות נפלא עד שמי שזוכה לבוא אל היכלות הללו מקבל שמחה ותענוג ונחת עד אין קץ וסוף, ובכל היכל והיכל שמתקרב יותר לחדרים הפנימים כמעט אשר נשמתו נאסף ותכלה חיותו להתענוג הנפלא והשמחה העמוסה אשר שם מכל אשר רואה מנועם הדרת חינם ויופי אור זיוום וחמדת הדברים ההם וקול הזמרה אשר שם במתיקות ונועם נפלא. ואחר כל זה מי שזוכה לבוא אל היכל המלך בעצמו מקום משכן כבודו אשר אין להעריך ולבאר על הספר יופי הדר זיו היכל הזה ותשוקתו וחמדתו ונועם עריבתו ומגודל התענוג לא יראה אותו האדם וחי כי נתבטל ממציאותו מכל וכל ואיננו כלל בגדר האדם שנתבטל ממנו כל החושים מלחשוב ולשמוע לראות דבר מה, כי אם נפשו ורוחו ונשמתו וכל עמקי מורשי לבבו וכל כח אבריו וכל כח מחשבתו כולם קשורים ומצומדים בחבל עבותות תאוה ואהבה וחמדה ותשוקה עד שלא ירגיש כלל משום דבר וענין אחר בעולם. ומכל זה המבין יבין פאר חין נוראות גדולת המלכות שאין קץ לשבחו ותפארת ויופי הדר זיוו וחין ערכו וגודל חכמתו הרבה עד בלתי שיעור וערך וכל אשר ראה עד הנה כולם כאין ולאפס ותוהו נחשבים נגד קבלת זיו כבוד הודו והדר מלכותו וממשלתו וקרני הוד תפארתו וערך חכמתו שכל אלה לו והוא מתגאה על כולם וברוח חכמתו יסדם ובהדר ממשלתו כונן כל אלה על מכונו ומי ימלל ויהלל שבחו בזה. ועל כן המשכיל יבין וידום ולא יביט אל מראהו ולא ישא פנים לראותו כי לא יוכל למוראו לישא עין לכבוד גדולתו.

והנה מחוץ לעיר הנזכר פנה המלך אלפיים אמה סביבה שיהיה למגרש העיר שדה חלוקה אין ערך לנויה ויפיה אשר בה יטיילו השרים הגדולים ויועצי המלך ובני המלך דרך ארוכה וקצרה. והחכמים שבהם מספרים ומדברים שם בשיחה נאה בדבר חכמה ונחת המשיבין את הלב והנפש ומספרין זה לזה בכפליים מרוב גודל כבוד העיר וכל אשר בתוכה לכבוד ולתפארת ובפרט מגודל תענוג ונחת היכל המלך וגודל יקר הדרת עטרת תפארת המלך בעצמו לפי כוחם והבנתם ויוצאין בשלום ונכנסין לעיר בשלום ונותנין לבם בכל אשר עשה המלך בהיכלות הבנינים האלה בתעלומות החכמה הנפלאה אשר בהן להכיר בכל יום יותר ויותר פלאי פליאות חכמה אשר יוסד בהן בתפארת גדולתן עד אין שיעור, ובזה שבח המלך ותפארת גדולתו וחכמתו על לשונם לשבחו ולהללו לפי כוחם ולהכניס עוז אהבתו בלב שאר השרים והיועצים שאין מכירים כל כך מגדולת המלך למיעוט הבנתם ורואין תמיד שיתגדל כבוד המלך עוד ועוד ביתר שאת ויתר עוז לרוב האהבה עזה ותשוקה הנחמדה ונפלאה אל המלך לתפארת גדולתו ויקר זיו חכמתו והדר ממשלתו.

והנה משמאל המגרש האלפיים אמה הללו, יש שם יער אחד מאילני סרק שאין עושים פרי והאילנות מעורבים ומסובכים מאוד אחד באחד עד אשר לא יופיע עליו נהורא ונחשך שם כל נשפי בוקר והשמש והירח לא נתנו שם אורם, וקוצים וחוחים ודרדרים מצוי שם לרוב עד אשר יכסו את פני כל הארץ וכל מיני חיות רעות המזיקים את כל רואיהם ונחשים הגדולים הנושכין נחש שרף ועקרב ישכנו שמה וקאת וקיפוד ירביצו ילדיהן שמה וכל שוכני חושך ממיני הליסטים מזויינים והורגי נפשות כולם יאהלו שמה עד אשר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים ונבלעים שם חיים כי רעות במגורם. הן מנשיכות נחשים ועקרבים שנושכין ברגל וממיתין, והן מאכילות החיות רעות האוכלים לאנשים חיים, והן מליסטים האורבים לדם נפשות להרוג כל רואיהן.

והנה ודאי אשר מי שקצת עיני שכל לו ויש לו קצת מוח בקדקדו לא ילך מעצמו לתוך היער הלז למקום גדודי חיות ולסטים. ואולם הליסטים האורבים שם בהיער ומצפים לדם נפשות ויודעין אשר לא יקרא להן להיות אדם בא מעצמו אליהן לאמר הנני בידך עשי לי הטוב בעיניך, ועל כן הוא מוכרח לילך מחוץ לעיר במיני תחבולות וערמות אולי יוכל לצודד נפשות נקיים להפשיט את עדיים מעליהם ולעשות בתיהם קבריהם. ולזה לאור יקום רוצח לצאת מחשכת היער והולך לו אל מגרש העיר הנזכר ועושה עצמו כאילו גם כן מטייל במגרש העיר הזאת ובידו מיני שחוק ומיני מאכלים רעים המתוקים לחיך ושאר דברי נופת צוף, אשר החסר לב נמשך אחריו. והולך ומנגן ביד על הכלי ובפיו, וזה החסר לב נמשך אליו ונוסע לקולו, והליסטים הלז מקרבו אצלו מאוד בדברי אהבה וחיבה ומתחיל לדבר עמו ולטייל עמו אורך ורוחב ומטעים לו ממטעמותיו ומקרקש ליה בזוזי ואז לבו מתקרב אליו והולך אחריו לטייל עמו ארוכה וקצרה עד שמגיע לקצת סבכי היער והגם שעולה בלב הבער לאמר אולי לא אוכל לחזור כשאבוא לתוך היער אך מרוב אהבת האיש וחמודת הדברים אשר הראה לו מאמין לדברי חלקות פיו שאומר לו נלכה נא עוד בקצה היער שיש שם מעינות טובים מתוקים לפניך עוד דברים חמודים שנפשך חומדת אליהם ואני חפץ להטעימך ממטעמי עד שמביא אותו לבין הקוצים הנוקבים את רגליו. ואף אחר שרואה זאת בעיניו אינו שם על לבו לחזור תיכף על עקבו כי שומע לדברי הנרגן שאומר לו עוד הנה דרך ישר סלולה לפנינו עד שמתקרב יותר לחשכת היער ובא למקום הנחשים ועקרבים ורואה לפניו מדברים המזיקים ונושכים מה שלא ראה כזאת מימי היותו ורבה עליו חיות היער עד אשר מרוב הפחד והאימה סמר שערות ראשו, ולבו מתחלחל ומרעיד ומירתת ואוחז בחזקה בהאיש הלז המוליכו וסובר שהוא יציל אותו מכל זה ואז ממילא הולך אחריו באות נפשו עד אשר יביאנו למקום החושך שלא יחזור על עקבו ולצעוק שם לישועה בשום אופן. ושם מגלה את עצמו לפניו לומר כי את נפשו הוא מבקש ומתחיל לדבר עמו בדברי עזות קשים ומרים ומוציא עליו כלי זיינו המלהיבים ומפחידים את לב האדם ונוטל ממנו כל אשר לו ומפשיטו ערום מכל בגדיו אף בגד שחותם המלוכה היה עליו מפשיט ממנו ועובד בו עבודה רבה קשה ומרה וכשלא יעשה כחפצו דן אותו במכות ופצעים לא אחת ולא שתים עד עשר מכות ויותר ושם עליו בגדי שק ומאכילו מאכלים גסים וקשים עד מאוד וכריסו נבקעת ומת במיתה משונה רחמנא ליצלן.

והנמשל מובן מאליו למי שהתחיל לדרוך קצת בעבודת אלהינו במוחו ושכלו כי הנה דרך הטוב והחיים שנתן הקב"ה לעמו ישראל בקדושתו על ידי קיום התורה ומצוותיה באהבה ויראה לשמו הגדול והקדוש, הוא העיר הבנויה בכל מיני יופי ותענוג. כי מי שזוכה לטעום בנפשו קצת טעם מתיקות התורה וקיום מצוותיה באהבה הרי אין קץ וערך ושיעור לנועם מתיקות הלזה כמו שאמר הכתוב (משלי ג', י"ח) דרכיה דרכי נועם וגו' ואמר (תהלים ל"ד, ט') טעמו וראו כי טוב ה'. וההוגה בה לשם ה' באהבה אז חכו ממתקים וכל פיהו מלא מטעם נופת צוף נועם עריבות ידידות מתיקות התורה יותר מכל הדברים הנחמדים שבעולם כמאמר הכתוב (שם י"ט, ח') תורת ה' תמימה משיבת נפש וגו' עד הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים. וזה אינו על דרך האמונה כי אם טעם ממשות נפלא במתיקות האהבה שאין קץ וערך אליה ואין חשוקה ותענוג בעולם כזה למי שזכה קצת לטעום מתענוגיה ודדיה ירוו בכל עת במתיקות נפלא ממציאות הסברות אמיתיות החדשות החביבין על בעליהן ולומדיהן לשמה יותר מכל הון יקר נמצא ומסולא מפז ומפנינים יקרים, והכל למען שמו באהבה בכדי להיות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו. ובזה הענין אין יד כל אדם שוה בו כי לא כל האדם זוכה לראות ולהנות מאור הזה כי אם כדרך שבא לראות באור התורה בקדושה ובטהרה ובזיכוך גופו ואיבריו מכל מין טומאה, כך הוא בא ליראות באור נועם תענוגים וחמודת אהבת מתיקותיה כנאמר (משלי ה', י"ח) אילת אהבים ויעלת חן, ונאמר (שיר השירים ז', ז') מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, ומרוה עצמו באור התורה עד שכל מיני אהבת עולם הזה מקטן ועד גדול הכל כאין אהבתם ומתיקותם, נגד אהבת ומתיקות התורה. וזוכה להביט בנפלאותיה ודרך החיים והאור הגנוז בה עד שמתענג בה יותר מכל מחמדי עולם.

ואמנם תדע שאף שבחינה זו גדולה וטובה היא ואהבת התורה גדולה בלבו יותר מכל תענוגי עולם מכל מקום אין זו תכלית השלימות בעבודת ה', כי יוכל להיות שמתענג מחכמת התורה בלבד, מטוב טעמיה וחידוש סברותיה והיתר ספקותיה והכל למען שמו יתברך.

אבל תכלית השלימות מתיקות תענוג התורה ומחמדיה הוא התענגות על ה' מרצון אין סוף ברוך הוא וברוך שמו הנעלם בתורה הקדושה, כי אותו אהב ולא דבר אחר בשום אופן בעולם, אף לא התענוג מחכמת התורה פועל בלבו כי אם האהבה והחמדה והתשוקה בוער בלבו כרשפי אש לבוא ולהתדבק בתורה הקדושה בבחינת אתדבקות רוחא ברוחא הבל פה האדם היוצא בדברו מפנימיות הלב אשר נפשו יוצאה בדברו, באור חיות אין סוף ברוך הוא הנעלם בתורה שהוא רצונו ברוך הוא והוא ורצונו אחד ומיוחד בתכלית כאשר כתבנו כמה פעמים בזה כי כל התורה אינו אלא רצונו שרצה שנעשה זאת, וזאת לא נעשה. וזאת הוא בחינת נשיקין הבא מאהבה שהוא אתדבקות רוחא ברוחא כידוע וזה היא האהבה השלימה והתענוג הנפלא אצלו לאין קץ מה שזוכה להתדבק בו ולהתקשר ולהתיחד באורו ברוך הוא ביחוד נפלא ואת זה אהב ועל זה שמח ומתענג בתענוג נפלא, וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ס"ג, ב') צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף וגו' כי עגמה נפשו ותצמא ותכלה ותתלהב בכל עוז ותעצומות לדבק עצמו למחיה החיים ברוך הוא בכל אוות נפשו אשר אין אופן לזה כי אם על ידי התורה שהוא נעלם בהם, ומתגלה לדורשיהם באמת באהבה וכל כך יומתק למו טעם מתיקות התורה באהבת ה' המתדבק אליו על ידה, עד שיתלהב לבו ורעיון מחשבתו לעשות נחת רוח תמיד, ויכסוף וירצה ויחשק לדבק נפשו לה' בכלות נפשו ממש, ותמיד יחפוץ לעשות ביותר מיכולתו ולא להיות לו מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא רק ללכת מחיל אל חיל לחזות בנועם ה' בכל יום ויום יותר עד שידמה בעיניו כל עשיותיו עד הנה לאין ואפס והכל קטן בעיניו מגודל אור האהבה והתשוקה לדביקות ה' ביחוד נפלא בכל רמ"ח אבריו שס"ה גידיו ומפעליהם שהם מחשבה ודיבור ומעשה וכל החושים חוש השמע והעין והמישוש והתנועה וההרגש, שיהיו כולם מיוחדים לאל אחד שלא להשתמש בהם שום דבר אחר רק עבודתו או דבר הנוגע לעבודתו ומוסיף בכל יום ויום אהבה על אהבה וצמאון על צמאון ומדליק והולך בהנר מצוה עד שאילו היה יכול היה מוסר נפשו ורוחו ונשמתו בעד רגע אחד שזכה להתענג על ה' ולהתדבק בו.

ואולם אפילו בחינה זו שהוא תכלית הטוב, עוד יש בחינה למעלה מזו כי הנה זאת הבחינה אמת שהוא אינו חפץ לשום ענין קבלת פרס ודבר אחר בעולם רק להתענג על ה' ולהדבק בו שעל זה ברא ה' כל הבריאה וצר את כל היצור, ואך כי על כל פנים נראה כעושה קצת למענו כי צמאה נפשו אל ה' והוא רודף וחושק לרוות צמאון נפשו. אבל בחינה האמיתית, שלא ירגיש שום אהבה ותענוג בכל זה כי אם במה שעושה בזה נחת רוח ליוצרו, ורק על זה שש ושמח שזכה לגרום תענוג ונחת רוח למלך גדול ונורא כזה. ועל בחינה זו אמרו רבי שמעון בן יוחאי וחבריו למשה רבינו (זוהר תצא רפ"א.) כברא דמשתדל בתר אבוי ורחים ליה יתיר מגרמוהי. כי האהבה והבערת אש בלבו למלאות רצון הבורא לעשות נחת רוח, עולה על כל האהבות והחמדות עד שלא ירגיש משום אהבה חוצה לה אף שבאמת בוער בלבו להדבק לחי העולמים אבל אינו מרגיש ממתיקות זה כי גדלה אש בלבבו ותלהט מוסדי הרים שיזכה לעשות נחת רוח אליו יתברך המבטל כל האהבות שתחתיה כי היא העולה על כולנה וכבר הוא מופשט מכל עניני תאוות עולם הזה ותענוגיו וכל חמדת אחרים גדול או קטן כי אין בלבו יומם ולילה רק לחפש אופן שיזכה לגרום נחת רוח לפניו בכל מיצוי דם נפשו, ואינו עולה על זכרונו כלל אהבות ותשוקות אחרות. וכשהוא עוסק בתורה הקדושה יכוון רק ליחד שמו של הקב"ה על ידיה כי כל התורה כולה הוא שמותיו של הקב"ה ומדותיו הנוראים שהם המאורות העליונות והפרצופים הנוראים ושמות המלאכים ושאר דברים עליונים שהמה הם פנימיות התורה, ומיחד בגודל נשמתו הקדושה ובאור המאיר עליו, אותיות התורה ושמותיה הרמוזין בה זה בזה ואלו באלו עד שהתורה נעשית שם אחד לקודשא בריך הוא. והסודות הנפלאים והנוראים הללו והיחודים האלה המה בבחינת אור המתלהב ומאיר עד אשר נקשרין המראות ומדות הנוראים והצורות עליונות אחד אל אחד, כמו שאיתא בזוה"ק (עיין בראשית מ"א:) בשלושה גוונין של שלהבת המתדבקין זה בזה וגוף הנר הוא ארבעה נגד הארבעה עולמות המתקשרין זה בזה. והכל בכח הסודות והשמות ליחודי התורה לעשות נחת רוח לפניו יתברך בזה שהוא תכלית הבריאה ליחד את שמו יתברך באמת ובתמים, ובזה מרבין אור גדול בכל העולמות עד שמחמת גודל הבהקת זיו האור יתמשך עד למטה ותתלהט אש סביבו ויקיף אותו אש מן השמים ותלהט מוסדי הרים בכח אור התורה שהוא ביחוד לשמו של הקב"ה שלא לשום אופן ודבר בעולם, וכמאמר חז"ל (חגיגה י"ד:) ברבי אליעזר בן ערך כשדרש במעשה מרכבה ירדה אש מן השמים וסיכסכה כל האילנות שבשדה וכו', ועל שם זה נקרא מעשה מרכבה כי עיקר הכוונה בהלימוד ההוא בכדי להיות מרכבה לשכינה על ידי הלימוד הזה ליחד עצמו עם כל אבריו וחושיו לשמו ברוך הוא וליחד את המרכבה העליונה ביחודא שלים והכל בכדי להיות נחת רוח לפניו יתברך, וזה הוא המגדל הנאה המשובח שבתוך העיר האהבה העצומה והתשוקה הגדולה בלהבת אש לאור ה' אשר בתוכה ולהיות חופף עליו רוח אלהים ביראה ואימה ופחד מגדולת מלכותו כי נורא הוא וההתבוננות ברזי התורה וסודותיה להתקרב על ידי זה בכל עת אל השורש העליון ולהתענג בתענוגים מתענוגי עולם הבא שעל זה אמרו חז"ל (ברכות ז.) עולמך תראה בחייך עד שיתדבק נפשו אל בוראו בכל עוז עד שתחשק ותתלהב לצאת מהגוף לידבק לשורשה שם עד אשר יתפשט האדם הלז מגשמיותו ויבוטל ממציאותו ונשמתו תהיה משוטטת במחשבות העליונות וקשורה בקשר אמיץ בעולמות עליונים, והנה הוא צופה בהיכלות שלמעלה ובמשמרות של מלאכי מרום במעמדן, ונכנס בהיכל לפנים מהיכל חדר לפנים מחדר, כדוגמת ארבעה שנכנסו לפרדס (המבואר בחגיגה י"ד:) והיא קרוב למעלת הנבואה שכשהוא רואה המראות הנוראות שמראין לו בעת הנבואה כל אבריו מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתונותיו מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה כמו שנאמר בדניאל (י', ח') והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח, ונקשרה דעתו אל צור העולמים ברוך הוא כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (פרק ז' מהלכות יסודי התורה הלכה ב'), ומה מאוד תגדל חשקת הנפש לישאר שם שלא לחזור אל תוך הגוף העכור. ואך כי כבר כתבנו כי אין העיקר בעיניו כי אם תענוג מנחת רוח רצון בוראנו ברוך הוא וזה האהבה והתשוקה גדולה אצלו מכל האהבות וכיון שיודע שרצון הבורא לחזור עוד אל תוך הגוף לעובדו בזה, אז תיכף הוא שב לאחור להיות כבראשונה לעובדו בלבב שלם כרצונו ועל זה נאמר אם רץ לבך שוב לאחור, ובעל כרחך אתה חי.

והנה רב נועם תענוג הזה לאור האהבה הנפלאה והחמדה המופלגה בכלות נפשו בתענוגו אשר בכל יום ויום בנפשו ורוחו ונשמתו במי שזוכה לבחינות הנזכרים אי אפשר לחוק בעט ברזל ולבוא בספר וסופר וסיפור להעריך על הנייר בדיו כי החכם המבין קצת מדעתו וזכה לטעום חשוקה זאת בנפשו אף פעם אחד כל ימי חייו, מעצמו יבין שכל מחמדי עולם הזה ותענוגיה וכל העולם כולו בכלל ובפרט עד תענוגי השרים הגדולים והמלכים המושלים בכל העולם בכל אוצרותיהם לא ישוו על אחת מני אלף אלפים ורבוא רבבות עד אין שיעור נגד רגע אחת תענוג לימוד שלושה תיבות בתורה או עשיית מצוה אחת על דרך האמור, וכמאמר אב החכמים ע"ה (משלי ג', ט"ו) יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה. וראיה לזה ממשנת חז"ל שאמרו (אבות ד', כ"ב) יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי עולם הזה, וידוע שכאשר יאמרו חז"ל כל חיי עולם הזה יוכלל בזה כל תענוג עולם הזה עד תענוג הגדול שאין כמוהו, כמו המלוכה על כל העולם כולו ואלף שנים יחיה ובנים נפלאים מפורסמים בחכמתם ובגדולתם שאין כמוהם בעולם ופשיטא שאר התענוגים השייכים למלך גדול כזה כי בלתי זה לא יקרא לו שם כל חיי עולם הזה אף על פי כן שעה אחת קורת רוח בעולם הבא יפה מזה מכל וכל ומכל שכן שעה ושתים ויותר. וחזרו ואמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא, וכל חיי עולם הבא ידוע שהוא ודאי תענוג וקורת רוח שאין למעלה הימנו ואף על פי כן שעה אחת בתשובה ומעשים טובים יפה הימנו כי הזוכה לטעום חשוקה זו בנפשו קצת באמת שלא להשטות עצמו, יודע שאין ערך לה בשום אופן מכל מה שבעולם אף לבחינה הקטנה שבה ומכל שכן המגיע לבחינת המושכל והשכל למעלה למעלה להבין בהאור הבהיר הוא בשחקים ברוב תענוג ונחת, שעין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג'), הכל כידוע.

וכל זה הוא כשהוא ביראת ה' כי כל אהבה שאין בה יראה אינה אלא אהבה המדומה ולא אהבת האמת, כי מי שהוא עומד לפני המלך ומתענג בחבלי עבותות אהבתו בהכרח שהיראה מוטלת עליו גם כן מפחד ואימת המלך ובהיכלו כבוד אומר כולו, ביראה באימה ברתת ובזיע ובאהבה ושמחה, ובלתי יראת האמת הרי עדיין הוא מבחוץ כלל וכלל, ואיך יושלם בו בחינת אהבת אמת, ולכן בכל מקום ומקום נזכר רק בדחילו ורחימו, ולא זה בלא זה, כי המה מתאחדים תמיד, ולא נאריך בזה שלא לצאת מהענין. ונחזור לאהבת ה' אשר בדרך הטוב והתורה והמצוות שהוא בלתי שיעור להמבינים בה, וזה באבנתא דליבא תלוי, כי איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת כלל כי לא טעם חשוקה זו מימיו, ולא חפץ בתבונה. וחשוקה זו אינה מתגלית כי אם לדורשיה ומבקשיה ככסף וכמטמונים, כמאמר הכתוב (משלי ב', ד') אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא.

והנה סביב להעיר הבנויה המפוארה הלז נטע ה' שדה חקל תפוחין מגרש להעיר אלפיים אמה סביב אשר אוכל שדה העיר נתן בתוכה הוא כל דברי עולם הזה ומחמדיה, הנקראים דברי הרשות שאינם לא מצוה ולא איסור רק הם נטפלים למצוות ותורת ה' כמו האכילה ושינה וההליכה ודברת בני אדם והמשגל שכולם מיעוטן יפה להיות על ידם יתחזק כח הגוף לתורה ועבודת ה' והנטפל למצוה כמצוה, והוא כמו הטיול במגרש העיר הנזכר, והנה צדיקים ילכו בם להבין ולהשכיל על מוצא דברים ההם, כי הוא גופא קשיא ולמה עשה ה' כן בעולמו להיות האדם מוכרח להשתמש בדברים האלה הנבזים ושפלים התחתונים והלא האדם נברא לעמוד ולשרת לפניו יתברך ולשמש את קונו, וכי לא היה יכול הקב"ה לבראו בעולם שלא יצטרך לטנף עצמו בטינופי עולם הזה ומחמדיה בהכרח.

ואכן כי, כל פעל ה' למענהו (משלי ט"ז, ד') והכל לכבודו ברא ולהיטיב לבריותיו אלו ישראל שבהם בחר ה' לנחלה לו ובכוון ברא ה' דברים התחתונים האלה הרחוקים מאוד מאור פניו יתברך, וחיות הבורא בהם מעט, והגישום יסובבהו סביב סביב עד שלא יוכר בהם רוחניות חיות הבורא. ובאמת כל הנבראים שבעולם צריכין להתקרב אליו ממרחק הגדול הלז, שידע כל פעול כי הוא יתברך פעלו ויבין כל יצור וגו' ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, שיתפרד הגשמיות מכל דבר ודבר שהיא הקליפה הסובבת על כח חיות הבורא, ואור חיות הזה יתעלה למקור שורשו מקום אשר נלקח משם, והם בעצמם אי אפשר שיעלו לראות את פני ה' להתפרד מגשמיותם, כי החיות מועט שם והגשמיות רבה ועל כן הארץ וכל צבאה נתן לבני אדם שהמה יקרבו אותם אל האל העושאם על ידי השתמשותו בדברים האלה באכילה ושתיה ובעילה ושיחה והרהור ודברת בני האדם שבכולם נמצא כח אור חיות המחיה, וכשהאדם מבין בגנות גשמיות דברים ההם איך שהם נבזים ושפלים שכל העולם ומלואה ונופת טינופת תאותיה וחמדותיה חוץ מעבודת ה' שבהם אינם כדאים לישא אותם. אדם המשכיל על מחשבתו ומכל שכן על שפתו שכולם דברי הבל ותהו הם כשחק מאזנים נחשבו, ואפילו בתאוות הנכנסין לגוף כמה גינוהו חז"ל כמו בתאות המשגל שאמרו (שבת קנ"ב.) חמת מלא צואה ופיה מלא דם וכו', או באכילה שמכל המאכלים המחמדים שבעולם מה נעשה מהם אחר האכילה הרי תיכף בית הכסא סמוך לשולחנו, ואיך יתאוה בעל שכל לזה. ומכל שכן בתאוות שחוץ לגוף כמו אהבת ההתנשאות על חבירו ורדיפת הכבוד ולאהוב שהכל ישבחוהו ויספרו הודו וכדומה, הלא כל אלה ודאי דברי הבל ותהו הם באין מי שיש לו אפס קצת מוח בקדקוד. ועיקר היופי והמשובח והנאה והטוב אין בעולם כי אם אור ה' וחיותו וכוחו והשפעתו ולעבדו בלבב שלם, את זה ראוי לאהוב ואל זה יכלה נפש אדם באהבה וחמדה ותשוקה וחיות בוערת כראוי למלך הכבוד כי לו נאה כי לו יאה. וכשמבין האדם באמיתיות בלבבו עד שבאמת כל דברי עולם הזה מבוזין ומאוסין בעיניו ואינו אוהב וחומד כי אם אור ה' וחיותו אשר בכל דבר ודבר, בזה נפרד הגשמיות הקליפה מכל דבר מכל וכל, כי גם הפריד עצמו מגשמיותה ויבזהו בעיניו, ואור חיות ה' שבה נתעלה למעלה למעלה, כי אותו הגדיל בעיניו ויאהבו בלבו והעיד אשר זה הוא תכלית הטוב והיפה ולשם זה הוא אוכל ועוסק בכל דברים שבעולם כפי המוכרח לו ולא יותר בכדי שהניצוץ אור ה' שבהם יעלו עמו ליראות את פני ה' כאשר כתבנו כבר בזה בכמה מקומות. ועוד יש דברים עליונים בזה שלא ניתן לבאר בספר, בסוד אומרם ז"ל (הובא במגיד מישרים פרשת וישב¹) חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מיחד שמו של הקב"ה. כי האדם אשר כבר הוא בסוד מאן דעייל ונפיק המבואר בזוה"ק שכבר יצא מבחינת עולם הזה מכל וכל שאין עוד סברא כלל שיהיה בלבו שום חמדה ותשוקת מה לשום דבר גשמי והשיג בחינת החכמה ומדע לידע ולהבין בכל דבר ודבר שורש חיותו ומוצאו בעולמות עליונים בסוד ארבעה פנים שבמרכבה ששם שורש לכל נבראי מטה. והם הררים התלוין בשערה דקה מן הדקה להבין חיות כל דבר איה מקום מקור שורשו ומוצאו במרכבה העליונה ובאיזה בחינה ומדה נרשם חיות זה בשיעור קומה. ועל ידי זה יוכל ליחד יחודים העליונים גבוהים ורמים בדברים שלמטה החשובים לפניו יתברך ביותר ויותר עד אין שיעור כאשר נאמר בשם הרב הקדוש איש אלהים המפורסם מוהר"ר דובער מגיד מישרים דק"ק מעזריטש על מה שמבואר בזוה"ק (שמות צ"ה.) ואתקשט בקישוטין דלא הוו. כי קישוטי השכינה שהם היחודים מה שנעשה על ידי אותיות התורה והתפילה הן המה קישוטין דהוו כי מעולם ועד עולם המה וכל עיקרם אינם אלא יחודים העליונים. אבל יחודים ודברים התחתונים על ידי חיות אור ה' מאותיות התורה הנקראים אברי השכינה ששוכן בהם, וזה נקרא קישוטין דלא הוו. ויחודים הבאים על ידם הקב"ה מתענג ושש ושמח בהם ביותר ויותר לצד שהיו מרוחקים מאוד מאור פניו יתברך למטה וכשהם עולים אין קץ לשמחתם ותענוגם ולשמחה עמוסה שמגיע לבורא עולם מזה כשמחת בן חביב אשר יבוא אל אביו בזמן כביר שהיה בשביה במדינה רחוקה מאוד שאין קץ לשמחת האב ובן על זה. ועל זה אמר אליהו זכור לטוב (תיקוני זוהר י"ז.) ואנת אשתמודע מעילאי ומתתאי. שאיש המשכיל מבין ומכיר אלהותו גם בכל דברים התחתונים שרואה שם יחודו ואחדותו יתברך. כי כולם נאצלים מאור פניו יתברך ומיחדים עמהם יחודים נפלאים והיה ראוי להאריך בדברים הללו אם לא שכבוד אלהים הסתר דבר כי לאו כל מוחא סביל דא ולא ניתנו מילין אלין אלא למאן דעייל ונפיק כנזכר.

footnotes: ¹ עיין מדרש תלפיות ערך חנוך מספר עשרה מאמרות.

ונחזור לענין אשר זה הוא מגרש העיר סביב אלפיים אמה שהחכמים מטיילים בה ארוכות וקצרות להבין ולהשכיל גם שם מהדר יקר כבוד המלך ומלכותו שבכל משלה, כמו בהעיר אשר נראה בחוש הראות כבוד הדר ממשלתו. והמה עושים מהמגרש עיר לספר גם שם משבחי המלך הטוב וחכמתו. והנה היער אשר מן הצד לשמאל העיר, זה הוא דרך הרשעים ההולכים בחושך ומתהלך במישרים שכל העבירות רעות דומות עליו כמישור ולא ימנעו את עצמם אף מחמורה שבחמורות. אדרבה ח"ו שמחים לעשות רע. וכבר הם ברשות לבם עד שלא יוכלו כלל להטות לבבם ולכפותו שלא לעבור על רצון הבורא. כי עז וקשה לבבו שלא יכנע. ויתאוה תאוה בחמדה עזה עד שימשכנו בעל כרחו לעבור העבירה הגם שמבין ויודע כי לא טוב זה לפניו ומרה תהיה לו באחרונה מזה. כי אין בו כח לכפות תאות לבבו, מצד שכבר נשקע ביותר בתאוות הרעות, וממילא כל בחינת הקליפות והחיצונים יסובבוהו ותטמא נפשו בכל הטומאות שבעולם ומוסיף בכל יום חטאת על חטאת ופשע על פשע. וממילא העונשים קשים ומרים שמגיע להם עבור זה בעולם הזה או בעולם הבא אין קץ וסוף להם ונעשה בשרם חידודין חידודין ונידונים לדורי דורות והיו דיראון לכל בשר. ואמנם כי מעולם לא נחשד בר ישראל לילך באות נפשו למקום החושך והרע הזה. אם לא עבור דרך הבניים הנזכר הן המה דברי הרשות הנזכרים שאיש הבער אשר הולך בהם ואינו נותן לב להשכיל להיות בזה מותר אדם מן הבהמה שלא לטנף עצמו בנופת טינופת צוף עולם הזה ומחמדיו כסוס כפרד למלאות בטנו וכריסו בבשר ויין ושאר משקים הערבים ומתוקים לחיך ומרים להנשמה מר כמות. ועל ידי זה ממילא בהתמלאות תאותו באוכלין בבשר ויין וכדומה. מתאוה עוד ועוד עד שבא לעבור על כל העבירות האמורות בתורה. ובזה ודאי נכון מאמר הכתוב והתקדשתם והייתם קדושים כי כאשר האדם מקדש עצמו בדברי הרשות הנזכרים אז ודאי והיה קדוש מלמעלה לעלות במעלה מעלה לזכות לכל הטוב הגדול והנורא שהזכרנו ככל האמור.