ויהי העם כמתאוננים רע בעיני ה' וגו'. להבין את הנאמר כאן כמתאוננים רע באזני ה' שלא מצינו כלשון הזה בשארי מקומות וגם לא פירש את רעתם ומה היו מבקשים. והנראה כי הנה נודע מה שכתב הרב האר"י ז"ל בכמה מקומות (ובפרט בכוונת קריאת שמע שעל המטה) כי רע, הוא גרוע הרבה מרשע. כי רשע הנה השי"ן שבתוכו הוא מהקדושה ויש בו על כל פנים אות לטובה והרע הוא כולו רע אין בו דבר טוב. כי טוב לעומת רע כמו שאיתא בספר יצירה (פרק ו' משנה ב') ועל כן אומר הכתוב (ישעיה ג', י"א) אוי לרשע רע וגו' פירוש אוי לרשע שמרשע יבוא לרע כי עבירה גוררת עבירה וכן אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך למחר אומר לו עשה כך כמאמר חז"ל (שבת ק"ה:), עד שבא לרע שאין בו שום טוב.

והנה נודע שכשאדם פוגם ח"ו בפגם הברית נקרא רע כמאמר הכתוב (בראשית ל"ח, ז') ויהי ער בכור יהודה וגו' ועל כן טוב לעומת רע כנזכר כי טוב נקרא צדיק כמאמר הכתוב (ישעיה שם, י') אמרו צדיק כי טוב. וידוע שהאדם אינו נקרא צדיק כי אם כשהוא נאמן בבריתו. שעל כן יוסף נקרא יוסף הצדיק לפי שנבחן בברית ונמצא שלם. ועל כן אמרו חז"ל (סוטה י"ב.) בפסוק (שמות ב', ב') ותרא אותו כי טוב הוא, שנולד מהול. כי בחינת הטוב הוא בבחינת הברית השלם כאמור. ולזה אומר הכתוב (תהלים ל"ו, ה') יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס וגו' כי טוב הוא לעומת רע וכשהוא על דרך לא טוב ודאי שרע לא ימאס כי את זה לעומת זה עשה אלהים.

והנה תחילת פתוי היצר הרע לאדם אינו בדבר עבירה המגושמת ממש להסיתו בתחילה לך ועבור העבירה. כי יודע שנשמת אלוה בקרב ישראל ולא יניחנו לעבור תיכף העבירה וכמאמר חז"ל הנזכר שכן אומנותו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך וכו'. ועל כן בתחילה הוא מסיתו למלאות תאות נפשו בדברים המותרים לו באין הפוגות כמו רבוי המשגל חלילה וחלילה, או רבוי אכילה ושתיה שהכתוב מעיד (דברים ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו' ואומר (שם ל"ב, ט"ו) וישמן ישורון ויבעט וגו'. ובזוה"ק (תרומה קנ"ד:) מפורש בזה הלשון: דהא יצר הרע לא אשתכח אלא מגו מכליא ומשתיא. ומתוך שהוא מתרגל למלאות תאותו כסוס כפרד, אז קשה לו מאוד לפרוש מתאותו אחרי שנטבע בה בכח בחזקה. ואם לא ימצא בהיתר גמור יעבור על ספק איסור קל ואחר כך על ספק איסור חמור ואחר כך על ודאי איסור חמור עד שנעשה רשע גמור ומרשע יבוא לרע כי אוי לרשע רע עד שמטמא את בריתו בדברים האסורים, כי יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס. אבל החכם עיניו בראשו להסתכל מרחוק ולשמור את עצמו בתחילה בתאוות ההיתר בכדי שלא יבוא לידי רע ח"ו וכמאמר אליהו זכור לטוב לרב יהודה אחוא דרב סלא חסידא (ברכות כ"ט:) לא תרוי ולא תחטי ופירש שם רבינו יונה לא תשבע כדי שלא תבוא לידי חטא כו'. ואמרו (בקידושין ב':) דרכא דמיכלא יתירא לאתוי לידי זיבה וכו'.

ואמנם לפעמים יתחכם היצר הרע על האדם מרחוק מאוד כמטחוי קשת להסיתו אל דבר המותר, ונולד על ידי זה דבר חדש הגורם שיפול האדם על ידי זה ברע. ועל זה אמרו חז"ל (תמיד ל"ב.) אי דין מתקרי חכים וכו' הרואה את הנולד. כי דבר שיוכל אדם לראות בעיניו שיצמיח על ידי זה דבר זה או זה זה אינו נקרא נולד. אבל דבר הרחוק מעיני האדם ואין התקלה מזומנת לבוא על ידי זה בעת ההוא. רק אחר כך יולד מזה דבר חדש שהוא לו לתקלה ולמכשול על זה מצטרך לב חכם לתת לבו לזה. ולהסתכל בכל עשיותיו שלא יולד מזה דבר שיהיה לו למכשול ולפוקה. כי הנה אורבו טמון בקרבו הוא היצר הרע שמתחכם עליו יומם ולילה לתפשו ברשתו ומתחיל מרחוק מאוד בכדי לבוא לדבר הנולד אחר כך ובזה יתפוס את האדם ההולך אחריו במצודה רעה. והחכם מבין ומביט אולי בזה יולד איזה תקלה ויבוא אצלי אשר לא אוכל להמלט ממנה ואלכה ברעה אשר ימצא אותי ושומר עצמו מהדבר ההוא והוא הנקרא חכם.

ואמנם לפעמים נסתר הדבר הרע שבו לגמרי עד שאין בשכל אנושי כלל לבוא על זה לומר כי על ידי זה יגיענו הרע הזה. ואך אם האיש הזה ירא את ה' מאוד ושומר עצמו מאוד בכל אשר יודע שצריך לשמור ממנו, הקב"ה יודע טוב לבבו שרצונו מאוד לשמור עצמו מכל דבר המביא לידי רע. הנה שמו יתברך שם בשכלו ולבבו את אשר יצא מן הדבר ההוא, בכדי שינחם וישוב מדרכו הרע שלא ילכד אחר כך בעל כורחו שלא בטובתו. ואכן מי שלא יחרד לבבו תמיד לשמור עצמו מדבר הגורם לרע אז בדרך שאדם רוצה לילך וכו' (מכות י':) ואין מראין לו מן השמים הצמחת הרע שיצמיח מזה כי תן לחכם ויחכם עוד (משלי ט', ט'). ואם ללצים הוא יליץ (שם ג', ל"ד). ואז כביכול ברוך הוא וברוך שמו מתאונן עליו לומר ראו איך האיש הזה ילכד במצודה רעה שלא בטובתו כמו שיתאונן האדם אל בנו כשרואה מרחוק שבנו הולך בדרך שליסטים שם ואינו יודע.

ומעתה נבוא לביאור הכתוב. כי הנה בהעם הזה היה בהם שתי הבחינות מה שזכרנו. כי הנה העם ידוע שמוסב על הרשעים והערב רב. ואמנם בהדי הוצא לקי כרבא (בבא קמא צ"ב.) וכשהם מתערבים בתוך בני ישראל יאמר על כולם העם (כמו שאיתא בזוה"ק ריש פרשת בשלח.) והנה הרשעים והערב רב היו יודעים בלבבם באמת כי עיקר תלונתם הוא על דבר הערוה כאומרו להלן (פסוק י') בוכה למשפחותיו. ואמנם לפי שרצו להכניס גם את בני ישראל בזה שגם הם יתלוננו על הקב"ה, והם לא ישמעו אליהם בתחילה לצעוק על ערוה החמורה. על כן הסיתום לצעוק על בשר שהוא דבר המותר ומזה ממילא כאשר ימלאו תאותם בבשר המגושם לא במן, יצעקו על דבר הערוה. ועל כן היה קשה לפני הקב"ה תלונת הערב רב על בשר כאילו התלוננו על דבר הערוה. כי הוא היוצר יחד לבם ויודע את אשר בלבבם ומבין אל כל מעשיהם שמה שצועקים בשר כוונתם לערות בשר. ועליהם יאמר הכתוב ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' כלומר הגם שפיתוהו בפיהם ובלשונם כזבו לו לומר שאינם רוצים כי אם בשר שהוא דבר המותר. אף על פי כן באזני ה' היו כמתאוננים רע כלומר כאילו מבקשים תואנה על רע ממש שהוא דבר ערוה הנקרא רע כי היה יודע מה שבלבם. ולזה נאמר וישמע ה' כי שמיעה לשון הבנה הוא כידוע (עיין מלכים-א ג', ט') כלומר שהבין אל מעשיהם מה הם רוצים ועל כן ויחר אפו ותבער בם אש ה' כי במדה שאדם מודד מודדין לו כמאמר חז"ל (סוטה ח':). וכשם שבערה בם אש העבירה אל הרע כן בער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה במוקצה שבהן לשפלות אלו הרשעים והערב רב שאנו מדברין מהם שכוונתם היה לרע הגמור ולא לטוב כלל.

ואמנם בני ישראל הם לא התלוננו באמת בתחילה רק על בשר כפי הסתת הערב רב ולא כיוונו על הערוה בשום אופן. כי לא נתחכמו להיות כחכם הרואה את הנולד שכאשר יגשימו את עצמם בתאות בשר המגושם, יולד מזה אשר יתאוו לכל דברים המגושמים האסורים והוא הערוה. ועל כן גם ה' לא גילה להם, והתיצבו בדרך לא טוב, ועליהם יאמר הכתוב ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' (כי העם רומז על שניהם על הערב רב ובני ישראל כאמור) פירוש שבאזני ה' נעשה העם כמי שמתאוננין עליו לומר הרי זה מוכן ליפול ברע והוא אינו יודע. כי כביכול ברוך הוא התאונן עליהם לומר הרי כבר הם ברע והם לא התחכמו לתת לב לזה. ועליהם נאמר ותבער בם אש ה', לבד, ולא ותאכל כמו הערב רב שאמר ותאכל בקצה המחנה במוקצין שבהן לבד, ולא בבני ישראל. כי ותאכל הוא לשון אכילה וכליון וזה היה רק בהערב רב, אבל אצל בני ישראל ותבער בם אש ה' לבד, שבער בהם האש כמו אצל החולה שבוער בו האש ואיננו אוכל. וגם לדעת ר' שמעון בן מנסיא שאומר בקצינין שבהם ובגדולים נכון הדבר כי גם אצל בני ישראל לא ישוה עבירות הגדולים שבהן לקטניהם וכמאמר חז"ל (בבא מציעא ל"ג:) בפסוק (ישעיה נ"ח, א') והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשין להם כזדונות וכו'. וגם כאן הנה בגדולי ישראל וחכמיהם חרה אף ה' ביותר על שלא נתנו לב לראות את הנולד שלא להתאות לבשר פן יתאוו לבשר אשה מה שאין כן בקטניהם שאין להם חכמה ושכל כל כך. ועל כן ותאכל בקצה המחנה לבד ולא בהמוני ישראל, שבהם רק בערה האש. ועל כן,

ויצעק העם אל משה וגו'. כי אחר שראו שהאש בוער בהם שלא לכלותם, מכלל שיוכלו להרפא כשאר החולים. ונודע מאמר חז"ל (עיין בבא בתרא קט"ז.) כל שיש לו צער או חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים וכו' ועל כן צעקו אל משה ויתפלל משה וגו' ותשקע האש שקעה כולה בארץ שלא תבער אף לחולי בלבד כאמור. והנה בכתוב הזה אינו מוזכר רעתם מה שהתלוננו ומה שאמרו, כי כל זה היה עדיין בלב, שלא צעקו עדיין בפומבי אף על בשר רק בלבם או באמירה בביתם התלוננו. אלו על שניהם על בשר וערוה, ואלו על בשר לבד. ועל זה חרה אף ה' על תואנת לבם. ואחר כך צעקו בפיהם כאשר נכתוב להלן,

ויקרא שם המקום ההוא תבערה וגו'. הנה מלת תבערה הוא לשון עתיד וחז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תשל"ב) אמרו בזה שאמר להם משה אם תחטאו עוד תבער בכם האש. ועוד נראה לומר בזה על פי המבואר (שם) שהאש הזה נכנס לאהל מועד ומשם יצא ואכל כל הקרבנות. נמצא שנשתנה האש לטובת בני ישראל למאוד והוא על דרך מה שאמרו חז"ל (שמות רבה כ"ג, ג' וכ"ו, ב') הקב"ה בדבר שהוא מכה, בו מרפא. ולזה קרא משה שם המקום תבערה בלשון עתיד לומר שמבקש שעוד יבער האש מעתה ויתהפך לטובת בני ישראל והוא על ידי הכנסתו לאהל מועד לאכול קרבנותיהם. וגם אפשר שביקש שיתהפך האש להם לטובה להיות בוער בלבבם אהבת ה' ואהבת תורתו ומצוותיו עד שלא ירפו רגע מכל היום והלילה מלעבוד את בוראם לרוב האהבה והחמדה והתשוקה לעשות נחת רוח לפניו יתברך וגם לבעור בלבבם אש הזירוז והתחזקות כי זה כלל גדול בעבודת הבורא להתחזק ולהזדרז יומם ולילה אל ה' כנאמר ליהושע (יהושע א', ז') רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות וגו'. הגם שאמר לו הקב"ה (שם שם, ה') כאשר הייתי עם משה אהיה עמך אף על פי כן העיקר חזק ואמץ. כי כשהאדם מתחזק עצמו בכוחו אל העבודה יוכל לעשות כל מה שלבו חפץ ללמוד וללמד ולהתפלל ולמעט שינה ולמעט שיחה ולמעט תענוג ודרך ארץ. והכל בכח אש הזירוז אל עבודת שמו יתברך, וזה הוא אש של גבוה ולא אש זרה. וזה היה בבני ישראל שיש להם לבבות קרובות ומוטהרות לעבודת שמו יתברך, נתהפך להם האש לעבודת שמו. כי בן ישראל כאשר רואה שלא טוב עשה לפניו יתברך שמו, והקב"ה מראה לו העונש תיכף והוא צועק לה' והקב"ה מרפא אותו, מיד הוא נכנע לפניו יתברך ועושה תשובה ומעביר על מדותיו ורואה באיזה מדה שחטא ולוקח המדה הזו ומכניסה לעבודתו יתברך בכדי לתקן בה אשר חטא כאשר כתבנו במקום אחר וכמאמר חז"ל (שמות רבה כ"ג, ג') הצדיקים במה שהם סורחים בו מתקנים. והוא כעין האש הזה שהזכרנו, תחת אשר בער בם אש העבירה, שיערו בעצמם לבעור בכאש הזה אל המצוה, ועוד יותר. ולא כן באומות העולם שכאשר הם נענשים מאתו יתברך אינם נכנעין על ידי זה לפניו יתברך רק אדרבה מתרעמין עוד יותר ויותר כי נראה להם שח"ו שמו יתברך העביר עליהם את הדין וחוטאין עוד ועוד. ונראה שאפשר לזה אומר הכתוב תיכף אחרי זה,

והאספסף אשר בקרבו וגו'. כי הערב רב שהיה בישראל בראותם אשר בערה בם אש ה' לא נכנעו על ידי זה לפניו יתברך לשבר על ידי זה תאות לבם ולראות מעתה לעבוד את ה' בכל עוז ותעצומות רק אדרבה התרעמו עוד יותר ויותר. וזה אומרו והאספסף אשר בקרבו וגו' פירוש מזה שבקרבו מזה אש התבערה שהיה בקרבו, התחילו לבעור עוד ביותר להתלונן ולהתרעם עוד בפועל ממש. כי עד עתה לא היתה התרעומות כי אם צפון בלבם או אמירה בביתם לבד כנזכר למעלה ועתה התחילו לצעוק בפרהסיא והתאוו תאוה, פירוש שהתאוו התאוה שהיה בלבם מכבר ועתה יצא מכח אל הפועל בתרעומות מופלג עד שהשיבו ובכו גם בני ישראל ואמרו מי יאכילנו בשר וגו'. פירוש הן אמת שחרה אף ה' בנו על התרעמותינו בלבינו גם על בשר ערוה שהוא דבר האסור לנו. אבל עתה אין תרעומתינו כי אם על אכילת בשר לבד. וזה אומרם מי יאכילנו בשר שאין אנו חפצים עוד בדבר אחר ודי יהיה לנו אם יאכילנו בשר לבד שהיא דבר המותר. ולזה אמרו,

זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו'. ונודע לכל מה שיש לדקדק, דהוי ליה למימר אשר אכלנו וגו'. ואמנם שאמרו אם נרצה לתת לב לשוב למצרים הרי אנו אוכלים שם ועל כן זכרנו את הדגה אשר נאכל גם מעתה במצרים אם אנו חוזרים לשם. ואז יהיה חנם בלא מצוות. ועתה שאנו פה ורצוננו לקיים המצוות, על כל פנים נמלא תאותינו בדברים המותרים בבשר וכדומה.

ועוד יתבארו הכתובים כי הנה באמת זה להפלא הוא מה שצעקו מי יאכילנו בשר כי הלא מקנה רב היה להם ומי מנע מהם מלאכלם. ומה שפירש רש"י שהיו מבקשים עלילה וכו'. זה אמת שהיו מבקשים עלילה אבל גם עלילה צריך לצעוק באיזה פנים. ואין שייך להעליל על דבר הגלוי ומפורסם כזה ומי לא ידע שיש להם בהמות רבות. ועוד יש לדקדק מה ענין דגים אצל בשר אם רצו בשר לאכול מה להם להזכיר הדגה שאכלו במצרים. ואכן נראה לומר. כי שמו יתברך הטוב והמיטיב לרעים ולטובים וידע קשיות עורף של הערב רב הבאים מזרע חם שהיה מקושר בתאות הנשים כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ח: ובראשית רבה ל"ו, ז') שכל מי שהיה בתיבת נח לא שימשו מטותיהן עבור שנאסר להן כי אם הוא והעורב לא עצרו כח לעמוד בתאוה ההיא ועברו על הציווי. ובאמת מצרים בניו היו שטופי זימה למאוד כמאמר חז"ל (תנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז קפ"ו ועיין שמות רבה א', י"ח).

ואפשר על כן לא הסכים הקב"ה לקחת הערב רב, כי אם משה לבד הוא שלקחם כמאמר חז"ל (שמות רבה מ"ב, ו'), לפי שעיקר הזכות שזכו ישראל לצאת ממצרים היה עבור גדירת הערוה במה שנעלו דלתותיהן הנשים והאנשים במצרים שלא להזדקק להאסור להן כמאמר חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה') כי זה הוא דבר גדול עד מאוד בעיני המקום ברוך הוא וברוך שמו לפי שהוא שונא זימה כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ו.). והיה הקב"ה ירא מאוד מהערב רב שלא יקלקלו ח"ו הגדר הגדול הזה ויחטיאו את ישראל גם כן בפרצת גדר הערוה. וראיה שכן היה שהביאו את ישראל לבכות למשפחותיהן, וגם בשיטים החטיאו אותן. והטוב והמיטיב שידע זאת וראה שמשה לקח הערב רב, הגדיל טובו וחסדו על ישראל ומנע מהן מלאכול מכל בחינת המגושמים אשר מהארץ הלזו. כי ידוע אשר מגו מכליא ומשתיא יצר הרע מתרבה במעוהי דבר נש כמו שאיתא בזוה"ק (תרומה קנ"ד:) וכמפורש בתורה הקדושה (דברים ל"ב, ט"ו) וישמן ישורון וגו' ואומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה וגו'. והכל הוא מכח בחינת הקליפות אשר בגשמיות הארץ הזו. על כן מנע מהן כל זאת ונתן להם מן לאכול דגן שמים לחם אבירים לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו כמאמר חז"ל (יומא ע"ה:) והוא בחינת הרוחניות, שעל ידי זה ימנע מהן מלהתאוות לדברים האסורים בכדי שילכו ישראל במדבר הגדול והנורא ששם משכן הס"מ והוא המסית הגדול לכל העבירות שאין כמוהו ואף על פי כן לא יחללו ישראל את בריתם ויהיו נשמרים מכל דבר רע. ואמנם בשר היה להם ואם היו אוכלין בשר הגשמי ודאי שהיה קשה להם להשמר מרע. ומה עשה הקב"ה הכניע ושיבר תאוותיהם שלא להתאוות לשום דבר גשמי בעולם לא לבשר ולא לשאר דברים המגושמים. ובלא זה, ממילא נכנע תאותיהם ממתן תורה הקדושה, ומאכילת המן שהיה דבר רוחני והיה מקדש אבריהם עד שלא התאוו לדבר גשמי בעולם. ואכן הערב רב שהיו מבקשים תואנה לפרוש משמו יתברך ובאו בעלילה. הנה זה היה עלילתם למה מנע מהם הקב"ה תאותם שלא יתאוו לדבר בעולם, מוטב היה להם שיתאוו ויעשו כתאותם.

וזה אומרו והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה פירוש שהתאוו שיהיה להם תאוה לתאוות הארץ הלזו. ולזה צעקו לאמר מי יאכלנו בשר ולכאורה היה להם לומר מי יתן לנו בשר לאכול כי הלא לא היו צריכין שיאכיל אחד להם. ואמנם שאמרו מי יאכלנו פירוש מי יתן בקרבם בחינת התאוה שיוכלו לאכול בשר. ולזה אמרו זכרנו וגו' כי הנה נודע מאמר חז"ל (סוטה י"א:) בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו אבותינו וכו' שבשעה שיוצאות לשאוב מים מזמין להם הקב"ה דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים וכו' ומוליכות אותן אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וכו' ונזקקות להם בין שפתים וכו'. ועל כן טענו זכרנו את הדגה וגו' כי הן במצרים ראינו שהקב"ה היה חפץ להרבות נפש תאותינו עוד ועוד והזמין הדגים בכדי נשינו עבור זה. וזה היה לפי שהיינו חנם בלא מצוות על כן הרבה תאותינו בכדי לפרות ולרבות. וחוץ לזה היה לנו שם הקשואים והאבטיחים וגו' מה שאין לנו עתה לאכול זאת (ועל כן חלקו טענת הדגה לבד מפני שהיא טענה אחרת לגמרי והבן) ועתה כאשר נתן לנו מצוותיו מנע מאתנו כל טוב העולם בכדי להמעיט תאותינו מכל וכל. וזה אומרם,

ועתה נפשנו יבשה וגו'. כלומר תאותינו יבשה מכל וכל (כי נפש פירוש תאוה כמו (תהלים כ"ז, י"ב) אל תתנני בנפש צרי וכדומה) כי כבר נפסק כל התאוה מאתנו והיא יבשה בלי לחלוחית. ואם לא היה לנו אלא דבר זה לבד שאין לנו שום דבר מכל דברים המגושמים כי אם המן, היה די בזה ליבש נפש התאוה. ואכן בשר שיש לנו מפני מה ימנע הקב"ה את התאוה מאתנו שלא להתאוות אליו. מהיפוך אל היפוך. שבמצרים היה חפץ להרבות תאותינו מפני שלא נתן לנו המצוות. ועתה שקדשנו במצוותיו יתיבש לנו כל כך נפש תאותינו שאפילו במה שאנו רואין בעינינו לא נתאוה אליו. וזה אומרם אין כל בלתי אל המן עינינו כלומר אם לא היה דבר אחר רק ממה שבלתי אל המן עינינו שאין לנו לא אבטחים וגו' ולא שום דבר היה די בזה. ולמה עוד ימעיט תאות הבשר מאתנו. ובאמת הקב"ה מנע מהם תאות בשר שלא יתאוו לערות בשר. ואכן עתה אמרו שאינם חפצים עוד להתרת הערוה כאשר היה בלבבם בתלונה הראשונה, רק תאות בשר הם רוצים. ולפי שדיברו בגנות המן שאמרו אם לא היה להם רק זה שבלתי אל המן עיניהם היה די בזה ליבשות התאוה. והוא כמו אדם שיש לו צער מופלג, שלא קמה עוד רוחו בו אפילו לשכב עם אשה. על כן בא הכתוב ומספר בשבחו ואומר ראו על מה הם מתלוננים. הלא,

והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח. תחילה משבחו במראהו לומר אשר מראיתו אינו בנמצא כלל במאכל הארץ הלזו. כי גם זה מתענוגי המעדנים הוא ומחמדיהם. כשהמאכל נאה ויפה הוא במראהו וכעין שנאמר בעץ הדעת (בראשית ב', ט') ונחמד למראה וגו'. ואם תאמר שיגיעתו קשה כי הלא אנו צריכים לילך בכל יום אל השדה וללקטו ולהביאו אל הבית. לזה אומר הכתוב לא כן הוא. כי הלא,

שטו העם ולקטו וגו'. ונודע מה שאמרו חז"ל בזה (זוה"ק בשלח ס"ג.) שטותא הוו נסבי לגרמייהו בגין דלא הוו בני מהימנותא וכו' מאן אטרח לון כל האי וכו' עיין שם שהאריך בזה. וכן אמרו חז"ל (יומא ע"ה.) צדיקים ירד להם על פתח בתיהם וכו' רשעים שטו העם וגו' וזה היה מחסרון אמונתם בה' שאמרו היוכל אל לערוך שולחן במדבר (תהלים ע"ח, י"ט), אבל מי שהאמין בה' אלהיו וידע כי הוא הנותן לחם לכל בשר, והישוב והמדבר אחת הוא לפניו יתברך, הנה היה המן יורד לתוך ביתו. ואומר הכתוב עוד שטות עשו העם אשר וטחנו ברחים או דכו במדוכה ובשלו וגו' וזה הכל שטות הוא כי המן לא היה צריך למעשה ידי אדם. כי הלא היה לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו כמאמר חז"ל (יומא שם:), והכל עבור שלא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו. ואומר הכתוב כי גם לפי שטותם לא היה בו יגיעה או המתנה לומר שצריך להמתין עליו עד אשר יתבשל כי ובשלו בפרור כלומר תיכף כאשר הגיע לפרור שאצל האש נתבשל לרוב דקותו. או אפשר שנתבשל בפרור לבד, כי יש מאכל שאינו צריך לראות פני האש כלל, כי אם שמחממין האלפס ויוצק עליו המאכל ונתבשל תיכף בחום האלפס לבד. וזה ובשלו בפרור עצמו בלתי ראות פני האש. והכל להראות שלא היה צריך לטרחתם כלל. רק במחוסרי אמנה שלא האמינו זאת ולקחו טרחא לעצמן בו. הנה בטרחא כל דהוא היה די לפניו כי דבר פלא מן השמים הוא. וטעמו כטעם לשד השמן. ועתה חוזר הכתוב לענין ראשון לתלונות בני ישראל ואומר,

וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו וגו'. והנה רש"י ז"ל פירש למשפחותיו משפחות משפחות נאספין ובוכין לפרסם תרעומתן בגלוי וכו'. ולכאורה הכתוב סותר זה כי הרי אומר תיכף איש לפתח אהלו ומשמע שלא היו נאספין כל כך בגלוי. ואמנם חז"ל (יומא ע"ה.) דרשו למשפחותיו על עסקי משפחותיו. ונראה דהוציאו זה מאשר אמרנו. כי הנה כאן אצל הבכיה לא מצינו שיאמרו אל משה דבר מה מזה. מה שאין כן למעלה אצל תרעומת הבשר נאמר ויאמרו מי יאכלנו וגו'. ואכן כי הנה כבר כתבנו אשר בתחילת התרעומת עיקר תרעומתן היה בדבר הערוה ועל כן נאמר שם רע באזני ה' כי פגם הברית נקרא רע כאמור שם. ואך זה התרעומת לא היה כי אם בלב לא באמירה בפרהסיא והתרעמו על איסור הערוה והיו רוצים שיתיר להם איסור הזה. ואחר כך כשבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. אז התנחמו וחזרו בלבבם מתרעומת הערוה. ואמרו מי יאכלנו בשר. פירוש שדי לנו באכילת בשר לתת לנו על כל פנים את המותר לנו ולא את האסורות לנו, וכאשר כבר התיאשו מהתרת ערוה. וידוע שתאות הערוה הוא תאוה חמודה שאין כמותה. על כן התחילו לבכות עליה כאדם הבוכה על דבר טוב שנאבד ממנו ויודע שבודאי לא יבוא עוד לידו. ועל כן לא נאמר כאן אמירה כי אמירה שייך בדבר שאדם רוצה שחבירו יעשה לו דבר זה, אומר עשה לי דבר זה. אבל אם יודע שאי אפשר עוד לבוא לדבר הזה לא שייך אמירה. ועל כן בבשר נאמר ויאמרו מי יאכלנו בשר שאמרו מפורש שרוצים בשר אבל כאן לא נאמר ויאמרו שלא היו רוצים בהתרת ערוה. רק וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו וגו' כלומר שלא הלכו אל משה בבכיה זו לבכות לפניו להתיר להם. רק איש לפתח אהלו כל אחד בביתו היה בוכה למשפחותיו על עסקי המשפחות שנאסר לו והוא דבר האבוד. ולזה נאמר ויחר אף ה' מאוד ובעיני משה רע. כי ה' היה יודע לבבם שאין רצונם עוד לרע לפרוץ להם גדר הערוה ועל כן לא נאמר שהיה רע בעיניו רק שחרה אפו מאוד. והוא כדמיון אחד שעשה טובה גדולה לחבירו עד מאוד. ורואה בחבירו שהוא בוכה ומבכה עליו לומר שעשה לו רעה מופלגת. היש שבירת לב גדול מזה ובודאי יחרה אף העושה הטובה עד מאוד. וכן כאן הנה פקודי ה' ישרים משמחי לב, והמה טובות נפלאות אל האדם, מופלגות שאין כמוהם. וכשראה ה' שהמה בוכים למשפחותיהם ודאי יחרה אפו על זה כביכול. אבל משה רבינו שאדם יראה לעינים וכשראה שהם בוכים על עסקי המשפחות סבור שהם רוצים בהתרת הערוה ועל כן ובעיני משה רע שבעיני משה היה שרוצים ברע הגמור להיות פרוצים בעריות.

ויאמר משה וגו' למה הרעת וגו' לשום את משא כל העם וגו'. הנה הרואה יראה בפשטות הכתובים האלה ויסבור כי ח"ו שמשה דיבר קשה לפני ה' לומר שהרע לו עד מאוד עד אשר לא יוכל לסבול. וגם נעשה ח"ו כמקטרג על ישראל לדבר סרה עליהם חלילה וחלילה לפני ה'. ובאמת חלילה לנו לומר כן לא מניה ולא מקצתו. כי זה שהיה קשה לפני משה לסבול עול הציבור כאומרו שהוא כבד ממני הנה ודאי רבינו משה רבן של כל ישראל לא הניח דבר גדול וקטן מן התורה הקדושה שלא קיימה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ואיך לא קיים חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כאומרם (בברכות נ"ד.) ואמרו שם (ס':) לא נצרכה אלא לקבלינהו בשמחה. והוא מפורש בתורה (דברים ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך וגו' בכל נפשך ובכל מאודך ואמרו (שם נ"ד.) בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד. ובלא זה וכי אינו נודע שבודאי היה משה עובד את ה' אלהיו עד מיצוי דם נפשו ואיך יחרה לו בעבודת שמו יתברך לומר שהוא כבד לפניו. וזה שנראה שהיה ח"ו כמקטרג נגד ישראל ודאי גם זה פלא. כי הלא הוא אשר עמד בפרץ לפניו ומסר נפשו ממש עליהם. ועתה יהיה הוא המקטרג עבור טרחת סבלותם. והן אמת אשר להם בעצמם דיבר קשה כמה פעמים כתוכחת אוהב לאוהבו. אבל לא לפניו יתברך. וידוע אשר כמה נביאים נענשו על אשר דיברו קשה על בני ישראל כמאמר חז"ל (בילקוט מלכים רמז רי"ח) למה נמשלו ישראל לאגוז מה האגוז הזה חלק ומי שאינו אומן לעלות בו מיד הוא נופל וכו' כך כל מי שמשרת את ישראל צריך לשמור שלא יטול את שלו מתחת ידיהם כגון ישעיה ואליהו וכו' עד אין הקב"ה רוצה במי שאומר דלטוריא על ישראל דכתיב (שיר השירים א', ו') אל תראוני שאני שחרחורת וכתיב (משלי ל', י') אל תלשין עבד אל אדוניו וגו'.

ואולם מה שנראה לי בזה הוא להיפך שאדרבה דיבר טוב על ישראל בזה והוא סנגוריא ופיוס לפני המקום ברוך הוא על עמו ובניו כשראה שחרה אפו עליהם. והוא על דרך משל לאב ואם עם בניהם שסובלין צער גידול בנים עד מאוד בעודם בקטנותם לשום עיניהם עליהם יומם ולילה להאכילם ולהשקותם ביום ובלילה ולחפש מזון הראוי להם ולשמרם מכל מיני נזק וצער וכשיחלה ח"ו אחד מבניהם ודאי אשר אין לשער גודל כאב לבבם וטרחתם אז באין שיעור וערך. וביותר טרחת האם על בנה שצריכה לטנף עצמה בכל מיני טינופים לקנח את ולדה מכל מיני לכלוך וטינוף וגם האב סובל גודל צער מבנו עד שמעמידו על שכלו להבין ולהשכיל בתורה ומישרו ומלמדו ללכת בדרך הישר לפני ה' ואנשים. וכל הטרחות והיגיעות האלה הנה הכל הוא בעבור שמצפין שיקבלו נחת רוח מאתו כשיגדיל ויועמד על הדרך הטוב ויזכו לראות בשמחתו ובחופתו בעת חתונתו. והנה ח"ו כשיקרה מקרה רעה רחמנא ליצלן כאשר אחר טרחתם ויגיעתם בבניהם עד שהעמידו אותו על הדרך הנכון והגיע העת לראות בשמחתו ביום חופתו נפלו האב והאם למשכב ויחלו חליים אשר ימותו בו. הנה בעת מיתתם מתאוננים ובוכים ואומרים זה לזה ווי ווי כמה נצטערנו ויגענו בבנינו עד שהעמדנו אותו כזה להיות גבר בגוברין ישר לפני ה' ואנשים. ועתה כאשר הגיע העת לראות בשמחתו אנו מתים ולא נזכה לראותו בחופתו. וכל אחד ואחד מספר בצערו ואומר, לי יאות למבכי לי יאות למספד כי אני סבלתי יותר ממך, וזה אומר אני סבלתי יותר. ומכל שכן אם האב או האם מת בעוד הילד קטן מאוד, והילד נשאר על אחד מהם, וזה הנשאר סובל ודאי צער גדול עד מאוד כי הוא נשא עליו צער שתיהם. ואחר כך כשח"ו אינו זוכה לראות בשמחתו ודאי מתאונן ביותר ויותר.

וכזה ממש היה כאן אצל משה. כי הנה מה שאמרו חז"ל (בפרקי דר' אליעזר מובא ברש"י ובילקוט שמות רמז קע"א) בפסוק (שמות ד', י"ג) שלח נא ביד תשלח שלח נא ביד אותו האיש שאתה עתיד לשלוח וכו'. ולכאורה יקשה הלא מאז עדיין לא נגזרה גזירה על משה שלא יכנס לארץ. והנראה כי הבין זה מדבר הקב"ה. כי הנה בתחילת שליחותו אמר לו (שמות ג', ח') וארד להצילו וגו' ולהעלותו אל ארץ וגו' ולבסוף אמר לו ואשלחך להוציא את עמי ממצרים ולא אמר לו להעלות אותם אל ארץ וגו'. ובזה נכנס איזה ספק בלבבו על הדבר הזה. על כן אמר להקב"ה שלח נא ביד תשלח בכדי לברר הדבר אם יאמר לו שמו יתברך אתה תעלה אותם או לא. וכשלא שמע זאת, הנה בלבו היה כל הימים שלא על ידו יהיה הבאת ישראל לארצם. ובזה לימד סנגוריא ופיוס לפניו יתברך ואמר לו הנה הרעה אשר יוצא מעמך ישראל, אלי הגיע ולא לך. כי הנה אתה אשר תראה בשמחת ישראל ובשבחם כאשר יעלו לארץ ויבנה בית המקדש ויעשו מעשיך בקרבנות בעולה ומנחה וזבח השלמים שהוא לך לרצון ולריח ניחוח, ובשאר מצוות התלוין בארץ. על כן הנה כל הצער העולה לפניך כביכול מעוונותיהם עתה, הכל תקבל באהבה לטובה כאב ואם המטפלין בבניהם בכל הטרחות והצער לפי שמצפין לראות בשמחתם. אבל אני שאיני מצפה כל כך לראות בטובתן, הנה כל הטרחה והצער הוא צער ודאי שאין מנחם לה.

ולזה אמר למה הרעות לעבדך כלומר הרעה שלי, הוא רעה ודאית. כי ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי פירוש שאשא את משאם לגמרי גם במלחמת ל"א מלכים עד שאכניסם לארץ. כי אם הייתי בטוח לראות בשמחתם ובטובם בבנין בית הבחירה ולראות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. היה הכל עלי לשמחה ולטובה כטרחת אב ואם בבניהם שכל הטורח בו להם לנחת בחשבם בשמחה שיגיע להם אחר הטורח. אבל עתה שנראה לי שלא אבוא לזה. אני מתפלל לפניך למה הרעת כה לעבדך לראות בצערם ולא בשמחתם ואני מבקש מלפניך שתזכני לראות בשמחתם וגדולתם. והוא כעין מה שאמר להקב"ה בעת חורבן בית המקדש כששלח הקב"ה את ירמיה אליו שיבוא לספוד על ישראל אמר רבונו של עולם לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה וכו' וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי במדבר יפלו עצמותי ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד עליהם וכו' זהו המשל שאומרים בני אדם מטוב אדוני לא טוב לי ומרעתו רע לי כו' כמו שכתוב (בפתיחתא דאיכה רבתי). ולזה אמר,

האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו. הנה נודע שיש תמיה המתקיימת כלומר כי אני דומה ממש לאב שהורה את בנו ולאם שילדתו שאני סבלתי בצער שניהם. כי הלא בצאתם ממצרים היו ממש כתינוק היוצא מבית הרחם שהיו מגועלים ומטונפים בגילולי מצרים בכל תועבתיהם ואני הייתי מקנח אותם ויגעתי עליהם בצער ויגון. וכמה נתטנפו במעשה העגל עד שקנחתים והעמדתים על הדרך הנכון בלימוד התורה ויראת ה'. והנה הגיע העת לראות בטובם ושמחתם ואיני יודע אם אזכה לזאת. ואמר עוד כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו. ויתפרש לפי דרכנו זה כי מלת כי משמש בארבע לשונות אי דלמא וכו' כמאמר חז"ל (גיטין צ'.) וכאן יתפרש בלשון דלמא פירוש פן תאמר אלי כי אין לי כלל ליחס עצמי לאב לישראל או לאם כי אם כאשר ישא האומן את היונק פירוש כאומן שנושא את בן המלך עבור מנת המלך שיתן לו. ובודאי הבן הזה לא יתיחס אחרי האומן לומר עליו שהוא בן האומן כי אם רק בן המלך הנה גם זה הייתי מקבל עלי בשמחה אם יהיה על האדמה אשר נשבעת לאבותיו פירוש אם אשא את משאם עד ביאתם לארץ. והכל כי עבור הגדולה והנחת שהייתי מצפה לקבל אז היה בי כח גם עתה לסובלם. כנודע טבע האנושי אשר הצפוי לקבלת הטוב נותן כח באדם לעבוד ולסבול הרע מה שאין כן כשאינו מצפה לטוב יחלש כוחו עד שלא יוכל לסבול עבודת הרע שעליו. וכל עיקר הטענה הזו הוא הכל לומר כי רעת ישראל לא הגיע כי אם אליו עד שאינו יכול עוד לסבול. ולא כן כביכול לפני מלך עולמים ברוך הוא. כי הוא יזכור כל מנחתם ועבודתם בבית עולמים כשיקריבו לפניו חלב ודם ויהיה לו לרצון ולנחת רוח גם עתה מה שיהיה צריך לטהרם ולהרחיצם מגילולי מצרים וטינופיהם עד שיראה ביום חתונתם ושמחת לבם.

ואל העם תאמר התקדשו וגו' ואכלתם בשר וגו' לאמר מי יאכלנו בשר כי טוב לנו במצרים וגו'. להבין מה שפירט הכתוב עתה את חטאם וכבר ידענו מזה. וגם אומרו כי טוב לנו במצרים לכאורה ללא צורך כי הלא לא זה עיקר החטא. ועיקר החטא היא התאות בשר שהיה להם. והנראה כי הנה בתלונתם על הבשר נאמר ויאמרו מי יאכלנו בשר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים וגו'. והנה אומרם מי יאכלנו בשר יש בו משמעות שני דברים. האחד כפשוטו מי יתן להם תאותם למלאות כריסם בבשר וזה הגם שחטא הוא במה שהתאוו לדבר המגושם כל כך ומאסו במן לחם מן השמים על כל פנים לא הגדיל חטאם כל כך כי על כל פנים דבר המותר הוא. והשנית מי יוכל להאכילם בשר. כלומר היוכל אל לערוך שולחן במדבר בארץ ציה וערבה. וזה הוא חטא גדול שאין כמוהו שלא האמינו באלהים אחר כמה וכמה נוראות ונפלאות שראו מכבוד גדלו. ואמנם אם לא היו אומרים כי אם מי יאכלנו בשר היינו יכולים לומר שלא כיוונו כי אם על פשוטו לתאות האכילה. ואך במה שסיימו זכרנו וגו' אשר נאכל במצרים. בזה גילו רוע מחשבותיהם שחשבו שלא יכין ה' שאר לעמו בארץ ציה, ועל כן טוב להם לשבת במצרים מלחסות תחת כנפי השכינה. ונעשו כמגדפין נגד ה' ח"ו. ולזה פורט הכתוב כאן את חטאם בשני הפנים האלה. ואמר, כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכלנו בשר זה הוא החטא האחד שהתאוו לבשר תאוה. והשנית כי טוב לנו במצרים פירוש במה שאמרו שטוב היה להם לשבת בארץ נוף בזה הגדילו חטאם לגלות רוע לבביהם. ועל כן ונתן ה' לכם בשר. כי תאותם לבשר כפשוטו הגם ששאלו שלא כהוגן, מכל מקום הרי דבר המותר הוא והקב"ה היה מוכרח למלא משאלותם בזה בכדי שלא יאמרו שח"ו קצרה ידו מלהושיע להם. ואולם על זה שלא האמינו שיוכל אל לערוך שולחן במדבר ולא נתנו על לבם אשר הן הכה צור ויזובו מים ובודאי גם לחם יוכל תת ויכין שאר לעמו. אומר הכתוב ואכלתם. וסמך לו,

לא יום אחד תאכלון וגו' עד אשר יצא מאפכם וגו'. פירוש בכדי להראות לכם גדולתי הגדולה והרחבה אשר גם במדבר אמלא כריסכם בבשר ולא יום אחד תאכלון וגו' ולא עשרים יום וגו' הכל בכדי להראות לכם כי לא קצרה ידי. ואך כי לא לרצון יהיה לכם כי יצא מאפכם והיה לכם לזרא יען כי מאסתם את ה' וגו' ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים. לא הזכיר כאן כלל חטא תאות הבשר. כי זה היה עיקר חטאם במה שמאסו בה' ח"ו שלא האמינו בו ואמרו שטוב להם במצרים, כאשר ביארנו. ולזה אומר הכתוב,

ויאמר משה שש מאות אלף רגלי וגו' הצאן ובקר ישחט להם וגו'. ונודע לכל קושיות הכתובים האלה (וכבר כתבנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת חלק הראשון שורש השלישי ענף א') ואכן לדברינו הנאמרים, נאמר כי משה רבינו אוהבן של ישראל אחר שמעו משמו יתברך דברים האלה כי רוצה להראות להם גדולתו וידו הגדולה ליתן להם בשר חודש ימים מצא טענה לומר מה זה לפני איש. כלומר מי שממלא עליונים ותחתונים ולו תבל ומלואה בהמות בהררי אלף וכל עוף הרים וזיז שדי עמדו, יראה גדולתו בדבר קטן כזה. והוא כמאמר חז"ל (ברכות ל"ג:) משל למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו. ולזה אמר שש מאות אלף רגלי וגו' כלומר למתי מעט כזה לפניך ואמרת בשר אתן להם ואכלו חודש ימים הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם. פירוש אם מין צאן לבד שבראת בעולמך תשחט להם ומצא להם או מין בקר לבד או אם את כל דגי הים לא אמר דגי הימים כי אם הים כלומר מים אחד מן השבעה ימים אם יאסף להם ומצא להם. ומכל שכן אם יתקבץ בין הכל ביחד. ואיה החיות הטהורות השוכנים במדבריות המרובין ואיה כל העופות ושאר המינים. מה זה לפני גדולתך ורוממותך. וכיוון משה רבינו בזה שאל יתקנא שמו יתברך בדבריהם ואל ישגיח על תלונתם כי כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור וכו' כמאמר חז"ל (עבודה זרה נ"ה.). ולמשל אם יאמר אחד לגבור גדול שלא יוכל להרים קש מעל הארץ הישגיח הגבור על זה ויראה גבורתו שירימה. כי הלא גנאי הוא לו. ועל זה השיבו המקום,

ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר וגו'. פירוש הלא לא קצרה ידי מלעשות גם בזה דבר נפלא הפלא ופלא כידי הטובה והרחבה. ולזה,

ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים וגו'. כדרך יום כה וכדרך יום כה וכאמתים על פני הארץ וגו'. והנה זה הוא למעלה למעלה מהטבע כי מי ראה שלוים פורחים מן הים. גם היה בהרחבה למאוד כאמתים על פני הארץ בגובה שהוא בלתי שיעור, ובכדי שיהיה כנגד לבו של אדם שלא יהיה טורח באסיפתן לא להגביה ולא לשחות כמאמר חז"ל (ספרי מובא ברש"י ובילקוט רמז תשל"ז). ובזה יתגדל שמי במה שאין בריה בעולם יכולה לעשות כן כי אם הבורא שמים וארץ. וגם עבור המשפט אשר יעשה בהם ידעו הכל אשר כל אדם צריך לכבוש תאותו שלא ילך אחר תאות לבו לומר אני רוצה דוקא לאכול הטוב והיפה וללבוש בגדים יקרים. רק כל מה שיתן לו ה' יקבל באהבה וברצון ויכניע תאותו לעבודתו יתברך. וזה נקרא קברות התאוה שהתאוה שבאדם נקבר ונשבר בקרבו על ידי התעוררותו בלבו לרוב אהבת המקום ברוך הוא. כי אהבה זו מבטלת כל האהבות ותאוות אחרות. ולזה אמר הכתוב,

ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה. כי שם זכו ישראל שקברו התאוה בלבבם והגבירו כח אהבת שמו והתשוקה אליו עד שלא השתוקקו והתאוו לדבר בעולם כי אם לעשות לו נחת רוח תמיד בעבודתו. ובזה נכון מה שקבע משה לדורות שם הזה למקום ההוא כי גם במסעות נזכר שם הזה כאומרו ויחנו בקברות התאוה וגו' ולכאורה הלא נודע מאמרם ז"ל (בפסחים ג'.) שאפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב וכו' ומכל שכן לקבוע שם למקום שיורה על גנות ישראל. ואכן כי שם הזה הוא לשבח, שכשרי ישראל הנשארים, בראותם את המשפט הגדול הנעשה בעם המתאוים. נתנו אל לבם להכניע התאוה שבלבבם ולקברה מכל וכל. והכל על ידי הבערת אש האהבה לה' ברוב חמדה וזירוז. כי אשו של הקב"ה הוא אש אוכלת אש כאומרם ז"ל (ביומא כ"א:) שאש האהבה לשמו יתברך שורפת ומכלת אש של התאוה שלא להתאוות לדבר בעולם כי אם לעבוד לפניו ביראה ופחד, כאשר ביארנו.