ותשא וגו' ויבכו העם בלילה ההוא וגו' ויאמרו אליהם וגו' לו מתנו בארץ מצרים וגו'. כלומר שבכו העם במר קולם ואמרו. כי לזה שאומרים המרגלים שהיא ארץ אוכלת יושביה אין אנו חוששין כלל. כי לו חפץ ה' להמיתנו היינו מתים בארץ מצרים או במדבר הזה היה ממית אותנו. ואך,

ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז וגו'. פירוש למה דוקא מביא אותנו אל הארץ הזאת שגבורת העמים חזקה עד אין שיעור ולא אל ארץ אחרת אם לא שחפץ ח"ו שדוקא נפול בחרב שהוא מיתה הקשה מאוד ממת על מטתו, ונשינו וטפנו יהיו לבז. ובפרט לאשר ידוע מזוה"ק (וישב קפ"ה.) שטוב יותר ליפול בין נחשים שרפים ועקרבים מליפול ביד שונאים בני אדם גם בני איש וכו' כי איש הוא בעל בחירה, והבחירה ניתן ביד האדם וקשה לצאת נקי מתחת ידו הגם שהכל ביד הקב"ה והקב"ה שומר את חסידיו אשר אפילו מיד רשעים יצילם פירוש אפילו כשהם כבר בידם יצילם ה'. מכל מקום קשה זאת ממי שאינו בעל בחירה. ולזה אמרו למה יביא ה' אותנו אל הארץ הזאת, שבטבע העולם הוא שלא יקום איש נגדם, ויצטרך שמו יתברך לשדד הטבע בשבילנו. מוטב שיתן לנו ארץ אחרת שאינה עזה כל כך. ולזה אמרו הלוא טוב לנו שוב מצרימה ונשב שם. ובעזרתו יתברך יחיינו שם ויוציאנו מגלות המצרים לשבת שם חפשי. ועל כן,

ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה. פירוש שאין אנו חפצים לשוב למצרים בכדי לסור מאחרי ה' חלילה כי אם נתנה ראש שניתן ונקבל את שמו יתברך להיות עלינו לראש ואך ונשובה מצרימה להחיותינו שם. וזה טוב יותר מלבוא אל ערים הגדולות האלו מקום סכנה שבטבע מי שיגש אליהם יפול בחרב. ולזה,

ויפול משה ואהרן על פניהם וגו'. כי הנה נודע וכבר הארכנו בזה במקום אחר שחטא הדור גורם ירידה לפרנסו והוא כמאמר חז"ל (ברכות ל"ב.) במעשה העגל שאמר הקב"ה למשה לך רד וגו' ואמרו, לך רד מגדולתך וכו', וכן אמרו חז"ל במדרש (שמות רבה מ"ב, ב') אתה והם בירידה. ועיין בדברי הרב ז"ל (בליקוטי תורה דברים פסוק ויתעבר ה' בי למענכם וגו'). ועל כן כאשר חטאו ישראל כאן למרוד בשמו יתברך שלא ללכת אל הארץ שציוה אותם, ולחזור למצרים שהזהירם שלא לחזור שם. בזה גרמו ח"ו ירידה ונפילה לפרנסי ישראל והם משה ואהרן ועל כן נפלו לפניהם על פניהם לומר ראו מה אתם עושים. ואמנם אומר הכתוב,

ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם. פירוש מהדברים ששמעו מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם. כי הלא הם היו שם אתם וראו את כל טוב הארץ והבינו את קדושתה ורוחניותה וידעו שאין בכל המקומות כזאת ובודאי ח"ו אינה ארץ אוכלת יושביה בשום אופן כי טובה וחסדה אין חקר. ומה שראו שם קוברי מתים ודאי הקב"ה עשה זאת בכוון לסימן כי העמים נופלים לפניהם כקש, עש יאכלם. וגם הארץ בעצמה היא מתקשטת לפני בני ישראל ככלה אל החתן ועל כן היא מכלת הקוצים מן הכרם כאשר כתבנו למעלה. ולזה כאשר שמעו הדבה הרעה הזו מן המרגלים דנו בזה דין מחרף ומגדף לומר על טוב הקדושה כי היא הרעה שברעות. ועל כן קרעו בגדיהם כדין השומע חירוף וגידוף ח"ו שחייב לקרוע (כמו שאיתא ברמב"ם פרק ב' מהלכות עכו"ם הלכה י'). ולזה,

ויאמרו אל כל עדת בני ישראל וגו' טובה הארץ מאוד מאוד. כלומר ידענו בבירור כי ח"ו אין רע נמצא בה, אדרבה היא הטובה שבטובות, חסדי דוד הנאמנים וחלילה לומר עליה אוכלת יושביה. אדרבה נותנת חיים ושלום וכל טוב להיושבים בה בקדושה כי הלא היא נקראת ארץ החיים. שכל החיים והטוב נמשך משם. ועל כן,

אם חפץ בנו ה' וגו'. והנה לכאורה זה פלא מה שאמרו יהושע וכלב בלשון ספק אם חפץ בנו וגו' וכי ח"ו לא היה דבר ה' ברור בלבם מה שהבטיח לאבות להנחיל את הארץ לבני בניהם. וגם במצרים על ידי משה נביאו אמר כמה פעמים והוצאתי וגאלתי ולקחתי וגו'. ואמנם הנה כבר כתבנו בכמה מקומות כי שני בחינות נמצאים במה שהקב"ה מפליא נסיו לעמו ישראל, שעליהם שיבח אליהו למרי עלמא (בתיקוני זוהר י"ז.) ואמר אנת הוא עילת העילות וסיבת הסיבות. האחד כאשר הקב"ה מפליא פלאות בשבירת ושידוד כל בחינת טבע העולם ומכניע כל מערכת השמים וכוכביהם נגדם כמו בפקידת אברהם ושרה בבנים שמזל השמים הראה להיות אברהם עקר לעולם לא יראה זרע ח"ו והקב"ה הגביהו למעלה מן המזל ואמר לו מאי דעתך דקאי צדק במערב אהדרנא ומוקמינא ליה וכו' כמו שאמרו חז"ל (בשבת קנ"ו:) או בנסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף והורדת המן והשליו ארבעים שנה לשש אלף רגלי שכל אלה הם נסים למעלה מטבע העולם. ועל זה עולה שבחו בעילת העילות כי לפי שהוא כביכול העילה הראשונה וכולם הם עלולים מאתו יתברך הרי כולם בידו הם לשברם ולהכניעם ולכפותם מלפני מקבלי התורה וצאצאיהם. והשנית הוא כשח"ו אין ישראל זוכים לבחינה המופלאה הלזו שיהיה הנס נגלה ונראה לעין כל כי הוא האל העושה פלא. אז כביכול הקב"ה מפליא נסיו עמהם מלובש בדרך טבע העולם. כמו בנס חנוכה כשעמד עליהם מלכות הרשעה וכו' אף שהקב"ה מסר גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים מכל מקום יוכל המתעקש לומר כי מקרה הוא שקרה בטבע העולם להיות אימת חלש על גבור ולהתגבר עליו וכן בכל מלחמות ישראל אף שהיו בנסים מופלאים מכל מקום הם מלובשים בטבע העולם לערוך מלחמה בכלי קרב לישא גוי אל גוי חרב וכמו בנס מרדכי ואסתר אף שהיה נס נפלא פלא והפלא. מכל מקום נתלבש בטבע שתלקח אסתר אל בית המלך ולבקש מלפניו על עמה וכמאמר חז"ל (במדרש רבה ריש אסתר) מלך אדם זה אחשורוש וכו' שהרג אשתו מפני אוהבו פעם אחרת הרג את אוהבו מפני אשתו והארכנו בזה במקום אחר. ועל זה הקב"ה מהולל בתשבחות סיבת הסיבות שהוא המסבב כל הסיבות וכל טבע העולם הכל מלא השגחת הבורא יתברך והוא מלא נסים ונפלאות בהמצאות טרף לבריותיו ובכל הדברים שבעולם. וכל עין רואה כאשר יראה ויביט באמיתיות לבבו ונפשו יודעת מאוד כי השגחת הבורא מלא בכל הצטרכותיו ועניניו ומפליא פלאות שם בכל רגע ורגע, רק שנתלבשו בסיבות העולם והקב"ה כביכול מסבב הסיבות כולם ברוב רחמיו וחסדיו וזה לפי שאין אנו זוכים לקבל השגחותיו יתברך בנגלה ונראה לעין כל להיות חומץ כשמן יודלק כמעשה רבי חנינא בן דוסא (בתענית כ"ה.) ובשאר הפלאות שלא בטבע, והוכרחו כל הנסים להתלבש בטבע וכמאמר חז"ל (שבת י"ג:) שאם באנו לכתוב נסים שנעשה לנו אין אנו מספיקין וכו' ופירש רש"י שם לפי שהן תדירות וכו'. אך שנעשה הכל בהסתר בתוך הטבע כאשר הארכנו במקום אחר.

ואתה דע לך כי כל הענין הזה שהקב"ה כביכול יפליא פלאות אלה או כאלה אין המניעה בזה ח"ו מאתו יתברך להיות איזה דבר קשה לפניו ח"ו לשבר את כל העולם כולו ברוח פיו יתברך ברגע כמימרא כי הלא אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט וכל דארי ארעא כלא חשיבין נגדו וכמצבייה עביד בחיל שמיא (דניאל ד', ל"ב), רק המניעה היא מאתנו. כי כשישראל עובדין לה' יתברך למעלה מטבע גופם וכוחם במסירת נפשם באמת לה' אחד ללמוד וללמד ולעשות מצוות ומעשים טובים ביותר מכוחי גופו לנדד שינה מעיניו בעת שרצונו בשינה ולשבר עצמותיו על התורה והעבודה בכל כוחו כההוא מעשה דרבא (בשבת פ"ח.) שהיה נובע דמו מאצבעו על ידי דחקות האצבע תחת רגליו והוא היה לומד התורה ולא היה יודע כלל עבור טרדת לימודו ולא יעצרנו גשם ושלג וקור וחום מלעשות מצוות ה' ועבודתו כאשר הארכנו בזה במקומות אחרים אז ממילא כביכול הקב"ה משדד ומשבר כל טבע העולם ומזלות השמים והכוכבים נגדם. ואך אם אין עבודתם כי אם בטבע העולם. אז גם נסי האל ברוך הוא מוכרחים להתלבש בטבע העולם ולא ישובר הטבע עבורם כי במדה שהאדם מודד מודדין לו ופועל אדם ישלם לו. ואפילו ביחידי סגולה מישראל כאלו שמוסרים נפשם לה' ועובדים אותו למעלה מטבע גופם ונפשם זוכים להיות נכנע הטבע נגדם והיה לאפס ואין כמו ברבי פנחס בן יאיר כשרצה לעבור הנהר תיכף נקרע לפניו והיה לנגדו במים עזים נתיבה ללכת לחפצו (בחולין ז'.), או ברבי חנינא בן דוסא בהדלקת החומץ כנזכר, וכאשר אמר אנטונינוס לרבי ידענא דאפילו זוטרי דאית בכו מחיי מתי נינהו וכו' (כמו שאיתא בעבודה זרה י':). כי כל טבע העולם היה לאין נגדם לצד עבודתם למעלה מן הטבע במסירת נפשם באמת. ועל כן לא נקרע הים לפני בני ישראל עד אשר קפץ שבטו של בנימין וירד תחילה לים או נחשון בן עמינדב כמאמר חז"ל (סוטה ל"ז.). ולכאורה כיון שהקב"ה חפץ לקרוע הים לפניהם למה המתין יתברך עד אשר יבואו מים עד נפש. ואמנם כי לא היה אפשר להחריב את הים עד אשר ימסרו ישראל נפשם לה' לעבדו יתברך למעלה מטבע גופם. ואז ממילא נקרע הים לפניהם. ועל כן אמר הקב"ה למשה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו כי אין דבר זה שייך אלי שאין המניעה ממני ואין תרופה כזה כי אם דבר אל בני ישראל ויסעו לתוך הים ואז כאשר יתנו נפשם לה' ואתה הרם את מטך ונטה את ידך וגו' ובקעהו וגו' כי דבר זה בידם הוא ולא בידי. ולזה אמרו שם בזוה"ק (שמות נ"ב:) בעתיקא תליא כלא וכו' כי נודע אשר בחינת עתיקא הוא בחינת למעלה משבעת ימי הבנין המכונים על בחינת עולם הזה. ולשבר טבע העולם צריך להוריד אורה משם שהוא למעלה מן העולם. ועל כן כיון שאי אפשר עתה להושיעם כי אם למעלה מטבע העולם מעתיקא קדישא מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו במסירת נפשם לזכות לאורה הלזו ותיכף יוגזר הים לפניהם לגזרים.

והנה נודע שהגבלת טבע העולם הוא על ידי שם אלהים שהוא מספר הטבע. כי הוא בחינת הדינים והקימוץ המורה על הגבלת כל דבר על מכונו וטבעו מה שאין כן שם הוי"ה ברוך היא המורה על בחינת המהוה הויות כל דבר בלתי מוגבל. שעל כן אמרו חז"ל (חגיגה י"ב.) בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך וכו' עד שגער בו הקב"ה והעמידו וכו' כי בחינת הויה המהוה את כל דבר היא המוציא את כל דבר מטבעו. ועל כן נאמר (בראשית ב', ד') ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. כי בריאת כל העולמות היה בשני שמות הללו. על ידי שם הוי"ה נתהוה כל דבר מאין ליש. ואך לא היה עומד על טבע והגבלה עד מפעלות אלהים בחינת הדין והקימוץ להעמידם על מכונם וטבעם. ועל כן כאשר הקב"ה שלח משה עבדו לפרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל לא הזכיר לו שם אלהים כי אם אהי"ה והוי"ה. כי יציאת מצרים היה נעשה בשידוד כל מערכת המזלות ושיבור טבע העולם וזה צריך להיות על ידי שהם הוי"ה המהוה את כל ומוציא כל דבר מטבעו ומעמדו לעשות כהשגחת הבורא ברוך הוא למעלה מטבע העולם. ולזה אמר פרעה (שמות ה', ב') לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. כי הוא לא היה מאמין כלל בשם הוי"ה שיש ה' שבידו לשבר כל טבע העולם להפליא פלאות למעלה למעלה. ולא ידע רק משם אלהים בחינת הטבע ונכון היה לבו בטוח שאין דרך הטבע בשום אופן שיצאו ישראל מתחת ידו כי עבד לא היה יכול לברוח ממצרים ומכל שכן ששים רבוא כמאמר חז"ל (מכילתא, מובא בילקוט רמז רס"ט) כי הוא היה אז המולך והמושל בכל העולם כולו וממילא כאשר לא ידעתי את ה' שיושיעם למעלה מן הטבע וגם את ישראל לא אשלח. ועוד ירצה באומרו וגם את ישראל שמלת גם אין לו פירוש לכאורה ואמנם כי אמר למשה שלא תאמר כי אף שאיני יודע מגבורת שם הוי"ה לשדד העולם. על כל פנים הלא גם שם אלהים גדול שמו בגוים והכל יודעין מאמיתות המצאו וכי המציא את כל הנמצאים וכל העולם שלו הוא והוא המניע את גלגל העולם בכח שאין לו קץ ובכח שאין לו הפסק. אעשה דבר זה למענו לשלחם מעצמי בטבע העולם. לא כן כי גם את ישראל לא אשלח. כי היה יודע רבונו ומכוון למרוד בו.

ולזה אמר הכתוב (שמות י"ז, ז') ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו וגו', כי ישראל הבינו אשר אם ינהגם ה' רק בטבע העולם בשם אלהים אף שיפליא נסיו עמהם רק שיהיו מלובשים בטבע העולם יקשה להם מאוד בכל הדרך אשר הם מוכנים ללכת בה ללחום מלחמות גדולות ועצומות כאלה כי על כל פנים יהיו מוכרחים לחגור כלי מלחמה ולעבוד בעבודה קשה עד ירשו את אדמתם מה שאין כן אם ינהלם ה' בשם הוי"ה המהוה למעלה מן הטבע אז הנה הדרך נכון לפניהם בכל אשר ילכו להוריש גוים גדולים ועצומים. ועל כן נסו עשר פעמים אם יש ה' בחינת הוי"ה המהוה בקרבם שישבר כל טבע העולם אם אין (ועיין בזוה"ק (שמות ס"ד:) במה שפירש בכתוב הזה ותבין כי כנים דברינו והכל עולה בקנה אחד והבן) וכבר הארכנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת (שורש השלישי ענף א') בפירוש הכתוב (דברים ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך גו' פירוש שתאהוב שה' המהוה הוא יהיה אלהיך שיתנהג עמך למעלה מטבע העולם כי זה הוא עיקר אהבת ה' להיות שעל ידי זה יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעשותו נוראות הפלאות לעין כל מה שאין כן כשהם מלובשים בתוך הטבע אין הכל מכירים בהם. ואומר כי במה תזכה לזה שה' יהיה אלהיך הוא בכל לבבך ובכל נפשך וגו' כלומר כשתמסור נפשך וכל לבבך ומאודך לה' למעלה מטבעך בזה ה' יהיה אלהיך לשדד כל מזלות השמים עבורך וידעו הכל כי יש ה' בישראל גדול שמו.

והנה המרגלים שהוציאו דבת הארץ ואמרו אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות וגו' וכל העם אשר ראינו וגו' אנשי מדות באופן אשר לגודל חזקם אי אפשר כלל בדרך הטבע לכובשם ולהפילם. וזאת לא האמינו כי יש ה' בקרבם בחינת המהוה להפליא נסיו למעלה מן הטבע או ח"ו שכחשו בה' המהוה כאמור למעלה. ועל כן אמרו יהושע וכלב אם חפץ בנו ה' פירוש אם ה' המהוה יחפוץ בנו לעשות נוראות שלא בטבע אז ודאי והביא אותנו אל הארץ וגו' ונתנה לנו וגו' כי הוא אשר המהוה את כל הבריאה כולה ובידו לשברה ולעשותה אפס ואין. ואמנם אפשר אתם חוששים שאין בחינה זו בנמצא כלל או שהוא דבר קשה מאוד. לא כן כי,

אךבה' אל תמרודו וגו'. פירוש לא תמרודו בבחינת שם הוי"ה הזה רק תהיה עבודתכם לאהבה את ה' המהוה למעלה מן הטבע, בכל לבבכם וגו' ובמסירת נפשיכם ותלכו אל הארץ כדבר ה' במסירות נפש ואז ודאי ואתם אל תיראו את עם הארץ וגו' כי כן היה בקריעת ים סוף כאשר נסעו בני ישראל ונתנו נפשם לדבר ה' לקפוץ מלוא קומתם לתוך הים נקרע הים לפניהם למעלה מן הטבע ועברו בתוכו בחרבה. וכן עתה אם לא תמרודו ואדרבה כאשר נאמר לכם מגבורת הגוים ההם אף על פי כן אתם תלכו בטח שמה כדבר ה' בעבודה במסירות נפש ואפילו הוא נוטל את נפשך, או להתחזק בלב באמת באמונת ה' שבודאי יקיים דברו הטוב אשר נשבע לאבותינו, אז ה' יפליא פלאיו למעלה מן הטבע ולא תצטרכו אפילו לערוך מלחמה וקרב. כי לחמנו הם, נאכלם כלחם, וככלי יוצא תנפצם והיו לאפס ואין. וכאשר כן היה בביאה הראושנה אל הארץ אצל חומת יריחו לא נצטרכו כלל לערוך אבניט הקלע ושאר דברים להפיל החומה, כי אם בתקיעת שופר נפלה החומה תחתיה ועלו כל העם איש נגדו. ומעתה בין תבין כי אף שהיו יהושע וכלב ודאי מאמינים בשבועת הקב"ה לאבות והבטחתו לבנים להביאם אל הארץ, מכל מקום אפשר לא היו זוכים ישראל לנסים למעלה מן הטבע והיה הקב"ה מפליא פלאות עמם מלובשים בטבע ועל כל פנים היו צריכים למלחמות קשות וכבידות. ולא דיברו יהושע וכלב מזה ותפסו הצד היותר מובחר אם חפץ בנו הוי"ה המהוה, זה טוב מהכל, וזה אינו תלוי רק כי אם אך בה' אל תמרודו כמדובר והבן.

ולפיפשוטו יאמר הכתוב אם חפץ בנו ה' וגו'. אם זה לשון אשר הוא כמו (שמות כ"ב, כ"ד) אם כסף תלוה וגו' כלומר מחמת שחפץ בנו ה' על כן מביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו. פירוש שאינו חפץ לנותנה לשום אדם כי אם לנו. ולזה כפלו דבריהם לומר והביא אותנו וגו' ונתנה לנו. כי ידוע שארץ הקדושה גם היא צריכה אל ישראל כשם שישראל צריכין אליה. וכמו שכתב בזה הרב האלשיך ז"ל (בפרשת בהר בפסוק כי תבואו אל הארץ וגו') כי לא תוכל לקבל קדושתה וחיותה הרוחנית כי אם בשבת עם ישראל עליה ולא בשבת האומות על אדמתה. ולזה אמר והביא אותנו אל הארץ הזאת שצריך להביא אותנו לשם בכדי שתתקדש הארץ בקדושתה. ואחר כך ונתנה לנו שאנו נקבל מאתה כל בחינת שפע טוב וברכה. ובזה אל תתמהו על החפץ מה שראינו שם קוברי מתים כי הארץ ההיא אינה יכולה לסבול כלל שבת האומות עליה כי היא צריכה אלינו. ועל כן כשראתה שנים עשר אנשים מישראל שם, התחילה לבער את הגוים ההם לכלות אותם כרגע בכדי שתקבל את ישראל אצלה. ועל כן בה' אל תמרודו כי מרד נקרא היודע רבונו ומורד בו. וכן כאן, כי הנה בשליחות המרגלים הנה נתוודע ונתגלה כבוד ה' על כמה פנים, והם הפכו ללענה משפט. ולזה ואתם אל תיראו את עץ הארץ כי לחמנו הם כי הלא כל הגוים וכל הארץ לא נבראו כי אם להיות נטפלין לעם ה' להכין להם לחם וכל הצטרכותם ואיך יתפאר הגרזן על החוצב בו, וכמו שכתב בזה הזוה"ק (פרשה זו ק"ס:). ועל מה שעלה על לב ישראל לומר כי יש להם לירא קצת עבור שהם בעלי בחירה כנזכר למעלה. לזה אמרו להם סר צלם מעליהם פירוש כי ידוע מה שאמר הכתוב (תהלים קכ"א, ה') ה' צלך ופירוש שכביכול ה' הוא כצל הזה הנוטה אחרי האדם לכל אשר יפנה, כן שמו יתברך כביכול נוטה עצמו אחרי האדם כפי האיתערותא שעולה ממנו. אם להשפיע על ידו כל בחינת הטובה וברכה כשיבחר האדם בטוב או להיפך ח"ו. וזה הוא ענין הבחירה שביד ישראל הוא. אבל לא כן באומות העולם כי סר צלם פירוש שבהם אין כח הצל הזה רק וה' אתנו כלומר אתנו הוא לנטות אחרינו כצל הזה ולא להם הוא. ועל כן הם נמסרים ביד ה' כי לב מלך ביד ה' כמאמר הכתוב (משלי כ"א, א') להטותו לכל אשר יחפוץ.

ויאמרוכל העדה לרגום אותם באבנים וגו'. הנראה שהוא לפי שקראם מורדים כמו שאמר אך בה' אל תמרודו וגו' והן כל העדה כלם קדושים, ולפי דעתם לא נתכוונו למרוד רק שאמרו למה לנו דוקא ארץ קשה כזאת, נשוב למצרים ונעבוד שם את ה' כאמור למעלה. ולזה,

ויאמרה' וגו' עד אנה ינאצוני וגו' ועד אנה לא יאמינו וגו'. כפל דבריו לומר כי בשתים גדלה רעתם כי אפילו בסתם אם לא היו רואין כלום ממעשי ה' בארץ היה להם שלא לנאץ אותי לצאת מדברי ומכל שכן כשאני עשיתי בכוון דברים שם בכדי להגדיל האמונה בקרבם. והוא, מה שלא אמר אדם להמרגלים, דבר, ומה שנפלו בַּדֶבֶר לפניהם, והם אינם חפצים להאמין. וזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו. כלומר כי עשיתי אותות בקרב הדבר הזה של השליחות בכדי שיאמינו בי, והם הפכו פניהם ורוצים לרגום באבנים אומרי האמת.

ויאמרמשה אל ה' וגו'. לשון הפסוקים האלו אינם מובנים לפי פשוטן לסדרן כסדר שנכתבו, והמפרשים נדחקו קצת בהם וגם אנו נפרשם לפי קט שכלינו ונאמר. כי הנה ידוע שזה היה בידם סרחון שלישי. א' בעגל והב' במתאוננים והג' כאן במרגלים. והנה בחטא הראשון נאמר (שמות ל"ב, י"א) ויחל משה וגו' והוא על דרך (במדבר ל', ג') לא יחל דברו ופירש רש"י לא יעשה דברו חולין. פירוש שיעשה העבירה חולין והיה כלא היה כי כן הוא המדה להעביר הראשון. ובחטא השני נאמר (במדבר י"א, ב') ויתפלל משה וגו' כלומר הנה זה חטא הוא אבל תועיל כח התפלה שלא יענשו על זה. וכאן שלא היה לו עוד במה להצילם, וחטא השלישי כבר נקרא פשע. על כן פתח בכבוד המקום ברוך הוא ונאמר ויאמר משה אל ה' פירוש שאמר דברים שנוגע אליו יתברך. ואיזה דבר בעולם שיעמוד נגד חילול שמו יתברך ח"ו. ולזה פתח דבריו האיר, ואמר ושמעו מצרים וגו'. כי הנה רשעת המצרים נודע שאין כמוהם בעולם וכמה וכמה עמדו נגדו יתברך גם אחרי ראותם מנפלאותיו, ומהמכות אשר עשה בהם להפליא, וחפצו תמיד להכחיש את כח שמו יתברך ח"ו ולתלות הכל בטבע ומקרי הזמן. והנה בתחלת רשעתם נאמר (שמות א', י') הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' עד ועלה מן הארץ. ואמרו חז"ל (סוטה י"א.) הבה נתחכמה לו, להם מבעיא, אלא למושיען של ישראל וכו'. ועלה מן הארץ, ועלינו מבעיא וכו' עד כאדם שמקלל ותולה קללתו בחבירו וכו'. כי לרוב גודל רשעתם לא הביטו כל כך על מפלתן ואיבודן כאשר יצא עינימו על קידוש שמו יתברך, ורעדה אחזתם פן יתקדש שמו יתברך בעולם, וכמו שאמרו חז"ל (ילקוט ישעיה רמז ת"ט) באחז שאמר אין רצוני שיתקדש שם שמים על ידי. כי מומרים להכעיס היו. ועל כן אם ישראל יתגברו ויגרשו אותם מארצם אין לך קידוש השם גדול מזה וייראו מזה. ואמנם כאשר הפליא שמו יתברך את נסיו ונוראותיו בארץ מצרים והכם עשר מכות נפלאות ואחר כך הוביש את מי ים סוף מפני בני ישראל וניער פרעה וחילו בתוכו. אז ודאי נתגדל ונתקדש שמו יתברך בפני כל האומות וכולם הודו ואמרו כי אין כה' אלהים כנאמר (שמות ט"ו, י"ד) שמעו עמים ירגזון וגו' וכאשר אמרה רחב (יהושע ב', י') כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וגו' ולא קמה עוד רוח וגו'. ואולם המצריים לרוב גודל רשעתם היו יכולין לכשכש בזנבם גם אחר כל אלה לומר. כי על כל פנים ידם תקיפה במקצת שלא נתקיים בהם כמאמר איוב (איוב ג', כ"ה) פחד פחדתי ויאתיני וגו'. כי הם יראו שלא יתגרשו הם מן הארץ וזה לא נעשה בהם כי אם ישראל יצאו משם. ואמנם הגוים אשר סביבותם אמרו להם כי זה לא ח"ו מפני שידכם תקיפה כי אם עבור שחפץ שמו יתברך להביא את בניו לארץ טובה מארצכם. כמו שאמר הוא יתברך בעצמו (שמות ג', ח') וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה גו'. ולזה טען משה ואמר ושמעו מצרים כי העלית בכוחך את העם הזה מקרבו שמיעה זו לשון הבנה הוא כמו (בראשית מ"ב, כ"ג) כי שומע יוסף, וכדומה. כלומר המצריים יבינו לאמת זה בלבבם כי רק העלית בכוחך את העם הזה מקרבו. כלומר כי ח"ו רק על זה הגיע גדולת כוחך להוציא העם מביניהם אבל לא לגרש אותם משם לתת את ארצם לנחלה לישראל. ולזה אמר,

ואמרואל יושב הארץ וגו' כלומר כי יאמרו זאת אל יושב הארץ. שח"ו אין בכוחו לגרש את האומה מארצם ומנחלתם. כי רק זה חלילה בכוחו שהוציא את בניו משיעבוד אבל לא לדחות אומה אחרת בשבילם. ועל כן אמר משה שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם וגו'. כלומר כי עד הנה לא היו האומות רוצים להאמין בזה אף שלכאורה היה מקום לומר שטוב היה לישראל להפרותם בארץ ענים ולגרש המצרים ולא להטריחם בטרחות גדולות כאלה להוליכם במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב ארץ ציה וצמאון. ולכבוש עוד ומלכים גדולים ונוראים בעולם כמו סיחון ועוג ול"א מלכים. מכל מקום לאשר שמעו כי אתה ה' בקרב העם וגו' וראו אהבתך הנפלאה הגדולה אליהם ואהבה מקלקלת השורה. עד שלא היה כל זה לכלום בעיניך בכדי להביאם אל ארץ טובה ורחבה. וגם לאשר כי עין בעין נראה אתה ה' וגו' כלומר כי השגחתך עליהם יומם ולילה עד בלתי שיעור ועל כן אתה רוצה להביאם דוקא אל ארץ שהשגחתך שם והוא ארץ ישראל שנאמר בה (דברים י"א, י"ב) עיני ה' אלהיך בה וגו', ואומר (מלכים א' ט', ג') והיו עיני ולבי שם וגו' מה שאין כן בארץ העמים שאין ההשגחה שם כל כך ויהיה זה מניעה שלא תוכל להשגיח שם כל כך על ישראל עמך. ועל כן הוצאתם ממצרים ביד חזקה להביאם דוקא אל ארץ הכנעני. ואכן עתה כאשר ח"ו,

והמתהאת העם הזה וגו' ואמרו הגוים וגו' מבלתי יכולת ה' וגו' עד וישחטם במדבר. כלומר כי כל הגוים יודו לדברי המצרים כי ח"ו אין בכוחו להביאם אל ארץ העמים לגרש אומה מן הארץ להנחילה לישראל ועל כן מצא להם איזה עלילה וישחטם במדבר. ולא הוציאם ממצרים כי אם מחמת שהיו שם בשיעבוד הקשה ואמר טוב יותר לכלותם במדבר מלענותם כל כך. ועל כן,

ועתהיגדל נא כח ה' וגו'. כלומר כשתביאם אל הארץ אז יגדל כחך גם על למפרע לומר כי ודאי גם על המצרים היה כוחך לגרשם מארצם ולא הוצאת את ישראל משם אלא לטובתם כאמור. וגם יגדל כוחך שגם אומות קשות כיושבי הארץ ל"א מלכים, כאין לפניך לתת את ארצם נחלה לישראל עבדו. ולזה אמר כאשר דברת כלומר שיראו הכל כי כן הוא כאשר דברת (שמות ג', ח') וארד להצילו ולהעלותו וגו' אל ארץ טובה ורחבה וגו' שרק בשביל זה אתה מעלה אותם ממצרים בכדי להעלותו אל ארץ טובה. ולא כאשר יאמרו מצרים ברעתם ח"ו כמדובר.

אויאמר ועתה יגדל נא וגו' כאשר דברת וגו'. חז"ל אמרו (סנהדרין קי"א:) כאשר דברת אף לרשעים וכו' עיין שם. ולזה אמר ועלה יגדל נא כלומר כי אני הנה אמרתי רשע בעוונו ימות ולא תאריך אפך לרשעים. ועתה רואה אני כי אתה אמת ודברך אמת וקיים לעד כי צריך להאריך אף גם לרשעים בכדי שיגדל נא כח ה' בזה לבל יתחלל שם שמים ח"ו לעיני העמים באמרם הלא עם ה' אלה וככה הוא עושה להם ואין זה ח"ו אלא מבלתי יכולת וגו' ולזה צריך אריכת אפים אף לרשעים. ואם תאמר ומה אעשה בעוונם, לזה אמר,

**ה'**ארך אפים ורב חסד וגו'. כלומר כי הנה חז"ל אמרו (ראש השנה י"ז:) אילפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד וכו'. ולזה לא הזכיר משה כאן ורב חסד ואמת כי אם ורב חסד לבד כלומר כי עתה צריך אתה להתנהג בתחלה במדת ורב חסד שגם זה ממדתך הוא לנהוג ברב חסד לבד (כנודע ליודעים) ואתה נושא עוון ופשע כלומר שאתה נושא אותם כביכול עליך וממתין אולי ישובו ותמחול להם. והנה מזיד השלישי נקרא פשע. ועל כן טעם הגם שכבר זה בידם סרחון שלישי מכל מקום אינו אלא פשע ואתה נושע עוון ופשע ונקה. אם ישובו לפניך תנקה אותם מכל וכל. והגם שאפשר לא ישובו ואתה לא תנקה להם, מכל מקום הנה אתה פוקד עוון אבות על בנים ואם תעניש תיכף לאדם על עבירה איך תקיים פוקד עוון אבות על בנים. על כן צריך אתה להמתין לאדם אולי החי יתן אל לבו וישוב יום אחד לפני מיתתו על כל פנים, ואם ימות בלא תשובה אז קם בנו תחתיו אם עושה כמעשה אביו. ועל כן,

סלחנא לעוון העם הזה וגו'. וסלח רצה לומר המתן כלומר המתן לעם הזה ונשוא עוונם כאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה כלומר כי הנה בחטא העגל אמרת (שמות ל"ב, ל"ד) וביום פקדי ופקדתי וגו' הרי שאתה סובל העוון עד היום שלא לעונשם כי אם במעט מעט וכן עתה תסבול עוונם שלא לכלותם כרגע. ולזה ויאמר ה' סלחתי וגו' ואולם חי אני וימלא כבוד ה' וגו' וכלומר סלחתי כדבריך לבל יתחלל שמי בגוים ואמנם כי גם זה כבודי הוא אשר כל האנשים הרואים וגו' אם יראו את הארץ וגו' ועבדי כלב וגו' והביאותיו אל הארץ וגו' כלומר כי זאת מכבודי להודיע לבני אדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו אשר גומל לאיש חסד כמפעלו ויתן לרשע רע כרשעתו ועל כן הנה עם הרשעים ארבעים שנה אקוט בהם לישא את עוונם ולהפרע מהם מעט מעט. וכלב בן יפונה ויהושע בן נון המה יבואו שמה כאמור.

עודיתבאר אומרו סלח נא וגו' כגודל חסרך וכאשר נשאתה וגו'. כי לכאורה צריך להבין נשיאת תפלה הזו במה שאמר וכאשר נשאתה וגו' וכי בשביל שזה בידם סרחון אחר סרחון ומחל להם הקב"ה אחת ואחת או אחת ושתים ימחול להם גם זה. והלא אמרו חז"ל (ביומא פ"ו: לגירסת הרי"ף והרמב"ם) שעוון ראשון ושני נמחל ושלישי אינו נמחל. הרי שבנקל יותר למחול עוון אחד וב' ואף על פי כן שלישי אינו נמחל.

והנראהבזה. כי הנה נודע אשר זה שהוכפל הכתוב ביציאת מצרים שהוציאם ביד חזקה ובזרוע נטויה אף שכל העולם כולו וצבאיו הם הבל הבלים נגד רוח פיו יתברך ומה הוא היד חזקה שהוצרך הקב"ה שם. ואכן כי אם היו ישראל ראוים אז מצד מעשיהם הטובים לגאלם, ודאי שהיו יוצאים כיון נכון ולא היו נצרכים כלל לשאול מאת פרעה ללכת לחוג על שלשת ימים כי היה נסתם פה כל פרעה וחילו ולא היה עומד איש נגדם. ואך לצד שלא היו ראוין בעצמם להגאל וכמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ז') שקטרג הס"מ לפני הקב"ה ואמר רבונו של עולם עד עכשיו היו אלו עובדי עבודה זרה וכו' והיו ישראל משוקעין אז במ"ט שערי טומאה. ולא היו יכולין כלל לצאת משם, אם לא בשביל שבועת האבות צירף הקב"ה זכות מה שעתידים לקבל את התורה כאשר אמר למשה בתחלת השליחות בשעה שאמר לו (שמות ג', י"א) מי אנכי וגו' וכי אוציא וגו' פירש באיזה זכות תוציאם וכו' והשיב לו וזה לך האות וגו' בהוציאך את העם וגו' תעבדון את האלהים על ההר הזה ובזכות זה יגאלו כנודע.

ואכןכי כאשר הקב"ה מושיע את האדם שלא בזכותו עתה רק במה שעתיד להיטיב מעשיו. אז יש מקום למקטרג לקטרג ולומר מה נשתנו אלו וכו' כי הלא עתה שוין הם. ומה שאומר הקב"ה כביכול שגלוי וידוע לפניו שיטיב מעשיו, אומר המקטרג כלום יש אב שמעיד על בנו כנודע, ומלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כ"ט, ד'). ואי אפשר לדחות המקטרג בלא כלום. ומה עושה אז אלהינו ברוך הוא וברוך שמו כשחפץ להיטיב מצד מעשה העתידה לבוא. הנה מרבה אז אור גדול לפניו ושמחה עצומה באופן שאין מקום למקטרג ליכנס אז כלל אל בית המלך. והוא כדמיון מלך בשר ודם כשחפץ להיטיב לאחד ממיודעיו ואינו יכול להיטיבו עבור בעלי הדין העומדים לפניו ואינם מניחים להיטיב כי אם למי שראוי על פי הדין. אז הנה מצוה לעשות סעודה ומשתה ומרבה אור גדול לפניו באופן שלא יוכל בעל הדין ליכנס אז כלל לדבר לפני המלך על מה אתה עושה ככה כי שמחה לפניו. ובאותו העת המלך מצוה להיטיב לאיש הזה, ופה המקטרג נסתם שלא יוכל לקטרג. וכן כביכול למעלה שהקב"ה מופיע ומאיר ומבהיק באורה גדולה מלפניו עד שמחשיך כל עפעפי עיני המקטריגים ולא יוכלו ליכנס לפניו לקטרג. ובזמן הזה מפליא הקב"ה נסיו והצור תמים פעלו כי גלוי לפניו שעתידים לעובדו אחר כך באמת באופן שראוים לנס. (והארכנו בזה בדבר נכון בעזרת ה' בפלוגתת חז"ל בנרות חנוכה (שבת כ"א:) אי מוסיף והולך או פוחת והולך במקום אחר ולא נכפיל).

וזההוא היד החזקה שהיה במצרים. כי לצד שלא היו ראוין אז לנס והוצרך הקב"ה להבהיק ולהופיע אור גדול ועצום לפניו בלילה הראשונה של פסח עד אשר יסמו כל עיני המקטריגים ויצאו ישראל ממ"ט שערי טומאה בשביל מה שעתידין לקבל התורה. (ושמעתי א ומרים בזה בשם הרב איש אלקי המפורסם בישראל מ' יעקב יצחק הלוי מלובלין שעל כן היה יציאת מצרים בשם אהי"ה כי כל אחד מישראל לא היה ראוי אז לגאולה רק במה שקיבל על עצמו עבודת ה' מעתה, לומר מעתה אהיה טוב אף שעתה לא כן אנכי, ועל כן בשם זה נגאלו והבן. ונראה שעל כן שם אהי"ה רומז על תשובה כי זה בחינת התשובה לומר עתה איני טוב ואך אני מקבל עלי אשר מעתה אהיה טוב). ועל כן כתבו גורי האר"י ז"ל שגאולת מצרים הושוה בבחינה אחת עם בריאת העולם שלא היה איתערותא דלתתא והיה איתערותא מניה וביה וכו' כי כשם שבעת הבריאה שלא היה אדם על הארץ לעובדו יתברך ושיקבל הקב"ה כביכול תענוג ונחת רוח ממנו לברוא העולם עבורו. רק שצפה על העתיד מה שיקבל תענוג מהצדיקים העתידים לבוא. כן ביציאת מצרים הביט במעשיהם הטובים שעתידין לעשות. והיה האיתערותא עולה מניה וביה עתה ברוב רחמיו לגאלם מעבודתם. ונראה שעל כן כתיב ביציאת מצרים (שמות ג', ח') וארד להצילו וגו' פירוש כי גם בחינה התחתונה שהוא בירידה הנצרך להעלות מן התחתונים שהוא בחינת האיתערותא דלתתא בהעלאת המיין נוקבין גם זה אני בעצמי אעשה עתה כי אין מי להעלות המיין נוקבין משם, וארד בעצמי לעשות גם הבחינה אשר בירידה.

ובזהאפשר לפרש מה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח קידוש היום בשבת קודש, ושבת קדשו וכו' זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים. ולכאורה לא נודע איך השבת הוא זכר ליציאת מצרים כי הלא השבת מקודש ועומד מראש הבריאה. וגם מה שהקדימו לומר קודם זכר ליציאת מצרים, תחלה למקראי קודש מה ענין זה לזה. ואמנם כי זה אשר מכליל הכתוב שבת בין המועדים ופתח בו תחלה, הן בתורת כהנים (ויקרא כ"ג, ג') והן בחומש הפקודים (במדבר כ"ח, ט') וכבר עוררו חז"ל (תורת כהנים מובא בילקוט רמז תרמ"ג, כ"ג) מה ענין שבת לענין מועדות. ואך לפי שיציאת מצרים היה מורה על אמיתות חידוש העולם ובריאתו כנודע מספרי חכמים לפי שאז ראו כל העולם שהוא יתברך חידש הבריאה לאשר שבידו לשבר כל בחינת טבע העולם ומערכת מזלות השמים מה שקודם לזה היו סבורין שח"ו אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם כי לא האמינו בחידוש וסברו שהעולם כמנהגו נוהג מקדם קדמתה ואין בידו לשנות הטבע. וכאשר ראו בשידוד כל המערכות, כולם הודו שהוא יתברך חידש העולם במאמר פיו וכולם בידו הם לעשות בהם כרצונו. וגם בזה הנה יציאת מצרים מורה על הבריאה לצד שראו ביציאת מצרים בחינת העלאת המיין נוקבין מניה וביה באיתערותא דלתתא ממילא האמינו למפרע בהבריאה כי כביכול ברוך הוא וברוך שמו יכול לחדש גם האיתערותא שיעלה מניה וביה להיטיב לבריותיו. ונמצא אשר יציאת מצרים הוא גמר הבריאה וחידוש העולם, כי אז ראו כל העולם כולו בחוש והודו על הבריאה. ועל כן בכל המועדים והימים טובים שאנו עושין זכר ליציאת מצרים נכלל גם השבת קודש עמהם כי השבת הוא בחינת הבריאה בעצמה סוף מעשה אשר במחשבה תחלה, וגמר הבריאה הוא ביציאת מצרים. על כן נכלל גם הוא במועדי ה' שהם זכר ליציאת מצרים. והוא תחלה להם, לפי שעל כל פנים הוא מתחלת הבריאה, והם המורים על זכר סוף הבריאה. ולזה קבעו בקידוש היום נוסח זה ושבת קדשו באהבה וברצון וכו' זכרון למעשה בראשית כי הוא הבריאה בעצמה כאמור. ועל כן הוא תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים כי זה שהוא נאמר תחלה בכל מועדי ה' לפי שגם הוא זכר ליציאת מצרים המורה על גמר הבריאה. ועל כן נכלל עמהם וקודם להם, שהוא התחלה להם המורים על הגמר כאמור. (וזה יותר נכון לפי מה שהארכנו בתחלת חיבורנו סידורו של שבת שקדושת השבת גדול כל כך שאין צריך לאיתערותא מתחתונים עיין שם. ובזה ודאי הוא זכר ליציאת מצרים שהיה גם כן בלי איתערותא דלתתא והבן).

ואמנםכי כל זה היה בעת התחלת הגאולה שלא היה בידם שום מצוה ממצוות ה' ואולם בסוף צאתם בעת מכת בכורות כבר התחילו לעסוק במצוות מעט מעט כמו בדם פסח ודם מילה וקבלו במרה מצות שבת ודינים ושאר מעט מצוות כמאמר חז"ל (סנהדרין נ"ו:) וגם זכות אמונתם בה' ללכת אחריו במדבר נחש שרף ועקרב ארץ ציה וצמאון וכמאמר הכתוב (ירמיה ב', ב') זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו'. וגם מה שהיה יהודה לקדשו ברדתו לים ובאו מים עד צוארו כל זה היה נחשב להם לזכות. ועל כן במלחמת עמלק נאמר (שמות י"ז, י"א) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' כי כבר הותחל להעשות בבחינת המשפט יושבי על מדין לשקול הזכויות כנגד העוונות והטוב נגד הרע לראות מי שיתבר האחד על חבירו. ומשה בתפלתו עשה בחינת איתערותא דלתתא להרים יד הגדולה יד ימין שהוא זכותי ישראל על יד השמאל בחינת הגבורות והדינים אחיזת עמלק ושאר האומות ואז וגבר ישראל שהתגברו זכותי ישראל במלחמתן על בחינת הדין.

ולזהאמר משה כאן בתפלתו סלח נא לעוון וגו' כגודל חסדך. כלל בזה שני דברים. אחת לומר כגודל חסדך שיתגדלו החסדים ויתגברו זכותי ישראל על בחינת הדינים והגבורות והוא בבחינת תנו עוז לאלהים כי יוכלו ישראל בתפלתן לתת כח בפמליא של מעלה שיתגברו החסדים על הדינים והימין על השמאל. וכן משה בתפלתו התפלל בבחינת איתערותא לתת כח בפמליא של מעלה שיתגדלו ויתרבו החסדים לארמא ימינא על שמאלא. והשנית כגודל חסדך כהגדלת החסדים אשר שלך לבד הן להיות על ידי חסדך וטובך יעלה האיתערותא מניה וביה לטובת ישראל לרחם עליהם ולהביט על העתיד לבוא אולי יטיבו מעשיהם לבסוף, או תביט בצאצאיהם וזרעם שעתיד לעמוד מהן לדורי דורות שיהיו צדיקים בהן ובזכותם תושיע להם. כי גם זה יועיל לאדם לפעמים להוושע בזכות צדיק אחד שעתיד לעמוד ממנו לדור דור כמאמר חז"ל (בבראשית רבה כ"ח, ה') שעשרת השבטים נשתיירו בשביל הצדיקים והצדיקות שהן עתידין לעמוד מהן. ולוט ובנותיו ניצולו עבור דוד והמלך שהיה עתיד לצאת מהם כמאמר חז"ל (ביבמות ע"ז.) בפסוק (בראשית י"ט, ט"ו) את שתי בנותיך הנמצאות התם כתיב הנמצאות הכא כתיב (תהלים פ"ט, כ"א) מצאתי את דודי עבדי וגו'. ולזה סיים וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה, שהיה בזה שתי הבחינות הללו. במצרים היה חסדי הבורא באיתערותא מניה וביה, ומשם ועד הנה היה בבחינת התגברות הימין על ידי זכותי ישראל על השמאל. ואחת משתי אלה תעשה גם עתה כי אם יוכלו החסדים להתגבר ודאי מה טוב הוא, ואם לאו יהי נא חסדך לבד בזה כאשר במצרים.

עודנראה לפרש אומרו כגודל חסדך על פי אשר הארכנו במקום אחר וכתבנו בזה קצת למעלה בבחינת שני מיני הנסים והנפלאות שהקב"ה עושה לעמו ישראל. האחד בבחינת הנס הנגלה ונראה לעין כל בשיבור כל טבע העולם ומזלות השמים וכוכביהם כמו בבקיעת הים והורדת המן והבאר והשליו וכדומה. והשנית שהקב"ה עושה נפלאות מלובשים בתוך דרך טבע העולם שאין הכל מכירין ויודעין כי הוא מנפלאות תמים דעות ברוך הוא וסוברין שכן קרה מקרה בטבע העולם כנס מרדכי ואסתר וכדומה עיין שם. ואפשר שלזה אומר הכתוב (תהלים קל"ו, ד') לעושה נפלאות גדולות לבדו. כי כשאין דארי ארעא זוכים להשגחת הבורא יתברך בנסים נגלים למעלה מן הטבע אז הקב"ה מפליא נפלאותיו מלובשים בתוך הטבע שאין הכל מכירים בהם. ואף בעל הנס גופיה אין מכיר בניסו כי גם הוא סובר שמקרה קרה כן בטבע העולם. ועל כן הקב"ה הוא העושה נפלאות גדולות לבדו שהוא לבדו יודע כי הוא האל העושה פלא והם סבורים כי מקרה קרה כן בטבע. וזה שהתפלל משה רבינו ע"ה כאן סלח נא וגו' כגודל חסדך. כלומר אם אינם ראוים מעתה לנס נגלה ונפלא, על כל פנים תרחם עליהם כגודל חסדך כאותן החסדים הגדולות המכונים על שם חסדך שאין בעל הנס מכיר בניסו ותלבישם בתוך הטבע לפחות כי הרבה ריוח והצלה לפניו.

ויאמרה' סלחתי כדברך. אומרו כדברך צריך להבין (ועיין בתנחומא פרשה זו י"ג וברש"י) ואכן הנה לדרך הראשון שפירשנו בכתוב של מעלה. יאמר כדברך כי אף אם לא תוגדל הזכות להתגבר על הדין אף על פי כן למעני למעני אעשה באיתערותא מניה וביה להביט על זרעם וצאצאיהם על כל פנים, שעתידים צדיקים לעמוד מהן. ולא אעשה בהם כלה בפעם אחת בַּדֶבֶר כי אם מעט מעט, שיבואו זרעם לפחות אל הארץ, ואל הם בעצמם כי הם קשה עורף ולא יראו בטוב. ולדרך השני יאמר כדברך. שאלביש נפלאותי בקרב הטבע. ותראה שביאת ישראל לארץ היה מלובש מעט בהטבע, במלחמה וכלי קרב וחלוצי צבא, ומעט מעט אגרשנו מלפניך לא בפעם אחת שהוא כענין טבע העולם. רק אותם שראו את אותותי ולא שמעו בקולי ולא האמינו שבידי הכל. הם אפילו לניסי הטבע אינם ראוים. כי גם זה לא האמינו שאוכל על כל פנים לעשות להם בטבע העולם ואמרו נתנה ראש, במדבר הזה יפלו פגריהם וגו'.

ואולםחי אני וימלא כבוד ה' וגו' פירוש כיון שאני חי וקיים לעולמי עולמים ואוכל לגבות את שלי תמיד במעט מעט שלא כמלך בשר ודם שמתכוון להנקם מצריו תיכף שהיום כאן ומחר בקבר ופן ימות ולא יטול את שלו מתחת ידו על כן אגבה מהם מעט מעט. ואעשה זאת בכדי שימלא כבוד ה' את כל הארץ בביאת זרעם לארץ על כל פנים על ידי כמה נסים שאעשה להם אז בשמש בגבעון דום ובנפילת חומת יריחו על ידי התקיעה בשופר וכדומה.

וירדהעמלקי והכנעני וגו'. זה סימן לנפילה ח"ו. כי הן בהצלחת ישראל אז חרדת אלהים על הגוים ויראים לירד אל ישראל וממתינים עד בוא ישראל אליהם וזה מפלתם כמו שמצינו ביהונתן שאמר לנושא כליו (בשמואל א' י"ד, ט' י') אם כה יאמרו אלינו דומו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתינו וגו' ואם כה יאמרו עלו עלינו ועלינו כי נתנם ה' בידינו וגו'. וכן בדוד עם גלית שכאשר שמע דוד שאומר (שם י"ז, מ"ד) לכה אלי וגו' אמר (שם שם, מ"ו) היום הזה יסגרך ה' בידי כי זה סימן למפלתו שירא להתקרב אל המלחמה. אבל כאן נהפוך הוא שירד העמלקי והכנעני אליהם וממילא ויכום ויכתום וגו'.