זאת חקת התורה וגו'. עיין בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים שהפליא למה כינה הכתוב מצוה זו בשם כללות התורה שהיה לו לומר זאת החקה אשר צוה וגו'. ונעמו דבריו לתרץ כי פרשת טומאה וטהרה תסובב מהתורה כי גוי שאינו בן תורה כלל אינו מטמא וכו' עיין שם. ואולם גם אנכי אענה את חלקי לפרש בהיפוך מדרך הזה. והוא כי נודע אומרם ז"ל (ירושלמי ברכות פרק ג' סוף הלכה א') ביום שמת רבי בטלה כהונה וכו' כי לגודל קדושתו לא היה מטמא במותו. ולכאורה יפלא זה כי הלא ידוע שאסור לנו לדרוש טעמי התורה לחדש דבר אשר לא בא בקבלה מפורשת לזה לסמוך חידושו על מקרא כתוב בתורה. וראיה מאב החכמים שלמה המלך ע"ה שדרש טעם התורה בשלושה מקראות שנתגלו טעמן בתורה ואמר אני ארבה ולא אסיר ונכשל בזה עד שעלתה היו"ד של ירבה וקראה תגר וכו' ואמר הקב"ה אלף כיוצא בו בטלין וכו' כמאמר חז"ל (שמות רבה ו', א'). ומכל שכן בכתוב שלא נתגלה טעמו מפורש בתורה וסתם הכתוב ואמר (ויקרא כ"א, א') לנפש לא יטמא וגו' איך יסמכו חכמינו לדרוש טעמן של דברים ולבטל הכהונה ברבינו הקדוש לרוב קדושתו. ואורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה', ו'). והרמב"ם ז"ל לא פסק דין הזה.

ואמנם יש לומר כי מקרא קראו ודרשו כאשר נאמר בפרשה זו כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא וגו'. הגם שהאי לא יתחטא קאי אלפני פניו על הנוגע (או אפשר קאי לאחריו כשלא יתחטא אז את משכן ה' טמא וגו') מכל מקום ודאי שגם זאת נוכל לומר שקאי אלפניו. וכה יאמר הכתוב הנוגע וגו' בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא. כשלא יטהר האי נפש האדם מכל וכל, אז הנוגע בו את משכן ה' טמא כי נטמא הנוגע בו. אבל קדוש ה' כרבינו הקדוש (כתובות ק"ד.) שבשעת מיתתו זקף עשר אצבעותיו למעלה ואמר גלוי וידוע לפניך וכו' ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה וכו' שכל ימיו לא נהנה כלל משום תאות חמדת עולם הזה כלל כלל לא. אף שבאמת ודאי אכל ושתה ועסק בכל דברים הגופנים. מכל מקום לרוב המיאוס והבזיון ושיקוץ נפש שהיה לו לדברים הללו שהן מעשה בהמה שבזיון נמאס הוא לבעל שכל לעסוק בדברים שבהמה עוסקת בהן, אם לא בהכרח מופלג כמו שכפאו שד לצורך עבודת גבוה שבהן בדברים העומדים ברומו של עולם. ובזה לא נתמשך עליו מעולם מבחינת הרע והטומאה כלל לא על נפשו ולא על גופו והיה גופו קדוש וטהור כעין נשמתו. ולא היה יכולת בחיצונים לקרב אל גופו כלל כי לא היה להם נגיעה בו בחייו מעודו. ומאין יטמא הנוגע בו. הרי לפניך מפורש שהטומאה אינו כי אם במי שפגם במקצת דמקצת מדברי תורה להתמשך אחרי תאוות הגופניות והמשיך אליו מבחינות הרעים. אבל השלם בתורה הקדושה שלא ליתן לנשמתו וגופו שום נידנוד בחינת חמדה אחרת רק דרכי התורה, הרי הוא חי במותו יותר מחייו, ונשמתו וגופו טהורים ומטוהרים. והנה מלת חק פירושו לפעמים מלשון בושה (כמו ותהי חק בישראל הנאמר אצל יפתח (שופטים י"א, ל"ט)) ולזה יאמר הכתוב זאת חקת התורה פירוש זה בושת התורה הוא שישראל יהיו מטמאין במיתתן. כי אם שמרו ישראל התורה כדבעי לא היו מטמאין אחר מותן כאמור וכמאמר אליהו זכור לטוב (עיין ילקוט משלי תתקמ"ד) קברי צדיקים אינם מטמאין וכו'.

עוד יאמר הכתוב זאת חקת וגו'. כי הנה אמרתי בפירוש מאמר חז"ל (לשון רש"י בריש בראשית על פי בראשית רבה י"ב, ט"ו) בתחילה עלה במחשבה לבראות במדת הדין וכו' עמד ושתף מדת הרחמים. שכלאורה דבריהם סותרים דברי נעים זמירות ישראל שאמר (תהלים פ"ט, ג') כי אמרתי עולם חסד יבנה, שמשמע שבריאת כל העולמות היה על ידי חסד האל הטוב. וכבר אמרנו בתירוץ קושיא הזאת בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ו' ענף א' וחלק שני דרוש ד' פרק א') ובתחילת חיבור זה עיין שם. ועוד לאלוה מילין על פי מה ששנו רבותינו ז"ל במשנה (ברכות פרק ט', ה') חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה וכו' ופירש רש"י בשמחה וכו'. ולהבין הדברים הללו על בוריין איך יודה וישבח אדם באמת באהבה על היסורין כמו על הטובה כי הלא מטבע האדם שלא לאהוב את מכהו. ולכאורה לא יצויר זה כי אם שיאמר האדם זאת משפה ולחוץ שהוא אוהב את היסורין אבל לבו רחוק ממנו כמו שמצינו בהכות השר הגדול את אחד מעבדיו שאחר ההכאה הוא נופל לפניו ונושק את רגליו כאילו מחזיק לו טובה על ההכאה. אבל זה שקר הוא ולבו לא נכון עמו. וזאת נאה לפני בשר ודם ולא לפני אלהים הבוחן כליות וחוקר תעלומות לב.

ואולם הנה כבר כתבנו במקום אחר בבחינת היסורין בביאור ארבעה בחינות בהם כולם הם לטובת אמת מבורא עולם ברוך הוא. ואמנם הבחינה האחרונה מכולם והקטנה שבהם הוא כדמיון החולה אשר נתחזק חליו עליו ובכל יום נחלה יותר עד שאם לא יבקש לו רפואה לחליו ח"ו יאבד מכל וכל. ובא רופא אחד ורפאהו בחנם בלא דבר ונתן לו מים המרים כדרך הרפואות, או בהמשכת דמו מזרועו ושאר אבריו. או בכאב השנים שנוטל עצם מעצמיו בכח גדול עד שיכאב להחולה רפואתו בשעת מעשה למאוד. אבל אם בעל שכל הוא מה מאוד יאהב את הרופא הנאמן הזה בכל לבבו ונפשו ויודה לו וישבחו על הטוב שעשה עמו אף שהוכאב לו מאוד בשעת מעשה מכל מקום תגדל באהבתו בהיותו יודע כי חיים הוא נותן לו. וכן ביסורי האדם כי הלא באמת הקב"ה חפץ חסד הוא ולא ברא העולם כולו כי אם להיטיב לבריותיו בכל מיני חסדים וטובות שבעולם ואך כי למען עכירת החומר שבאדם שנתעבה חומרו ונתגבר על נפש השכליות מצד מילוי תאוותיו וחמדותיו לדברי עולם הזה הגשמיים ומכל שכן לדברים שיש בהם נידנוד איסור (או מחמת עבות תולדותיו מאביו ואמו כשנתכוונו למילוי תאוותיהם כבהמה). ואז אי אפשר לחול עליו אור ה' וחסדו אור תענוג הרוחני אור השכל אור ברכת ה' אור השפעתו הנפלאה. כי אין ארור מדבק בברוך ואין אור וחושך משתמשים בערבוביא. ואז הקב"ה ברוב חסדו וטובו, וה' חפץ דכאו החלי (ישעיה נ"ג, י') ליסר הגוף ביסורין למרק ולזכך החומר להיות הרע נכנע לפני הטוב, והטוב והשכל יתגבר באדם ואז יוכל האל הטוב ברוך הוא להאיר עליו בענן אורו באור האמת והתענוג ולהשפיע לו רוח קדושה מאור קדושתו יתברך ובזה נעשה מוכשר לקבל חסד אל כל היום.

ותדע נאמנה כי זה הטוב והחסד היא יותר טובה וחסד מטוב הגמור. כי הלא נודע (סנהדרין מ"ו.) אשר בצרתם לו צר וכשהאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו'. ונמצא שכאשר הטוב השלם ברוך הוא שולח יסורין אל האדם, כביכול לו צער מזה. ואך למען גודל טובו וחסדו שרוצה בטובת האדם, כביכול מתאפק על צערו ומצער האדם, בכדי שיטיב לבריותיו. מה שאין כן בטובה ששולח לבן אדם גם לפניו טוב הוא. ולזה אמרו חז"ל (עיין בראשית רבה ט', י"א) בפסוק (בראשית א', ל"א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה מדת הטוב. מאוד זה מדת הפורעניות. כי מדת הפורעניות יותר טוב מן הטובה שזה טוב לבד וזה טוב מאוד. כי כביכול ברוך הוא וברוך שמו מיצר לו בפורעניות האדם בשביל טובתו היש חיך מתוק מזה. ועוד כי בטובה, אין כי אם הטובה שעושה. ובפורעניות רואה האדם איך הקב"ה כביכול רודף לעשות לו רפואה בכדי שיוכל לקבל חסדו. ואם האדם מבין את זה ויודע באמת שהיסורין לא באו כי אם לרפאות הבשר החי בשאת, אז מוסיף אהבה על אהבה וצמאון על צמאון לאל הטוב והמיטיב לרעים ולטובים ברוך הוא שמצער עצמו כביכול בעבור טובת האדם. ובזה יוכל להפוך לבבו באמת באהבה וחיבה ולברך ולהודות לרופא נאמן ברוך הוא על כל הרעות. כי זה תכלית הטובה לפניו לקבל אורו ברוך הוא וברוך שמו על נכון.

ועל כן דוד המלך ע"ה כאשר נבחן אצלו זאת באמת ונתברר בלבבו כי אין בכל הבחינות שבעולם כי אם חסדים הטובים בתכלית. אמר כי אמרתי עולם חסד יבנה (תהלים פ"ט, ג'). כי אף כל בחינת הדין והפורעניות שבעולם לא נברא כי אם בשביל תכלית החסד והטוב. ועל כן אינו סותר זה למאמרם ז"ל שנברא העולם בדין וברחמים. כי באמת שנברא גם הדין אבל הוא גופא לא נברא כי אם בשביל החסד והטוב. ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג') צדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים. כי בזה שהם מאמינים ויודים באמת שכל בחינת הדין הזה אינו אלא רחמים וחסד מהאל הטוב. כן באמת נתהפך עליו למעלה בחינת הדין לטוב ולחסד ונשפע לו רחמים וחיים ושלום. כי במדה שאדם מודד מודדין לו כשם שהם מהפכין הדין הזה לחסד כן נתהפך למעלה הדין לחסד ואז משמאל ומימין על ישראל שלום. וזה החסד, גדול ורב הוא, כיון שבא מבחינת הדין שהוא מבחינות החזקות והגבורות הגדולות כנודע.

ועל כן אמרו חז"ל (ברכות ה'.) ואם מקבלן באהבה מה שכרו יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצליח כי טובת הדין הוא טובה גדולה למאוד. ואפשר שגם לזה יאמרו טוב מאוד זה מדת הדין כי כשמדת הדין נתהפך לטוב אז הוא טוב מאוד יותר מטוב ממדת הטובה. ועל כן צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ו, ד') כי לפי שהם מקבלים יסוריהם באהבה וחיבה גמורה להודות לה' כי טוב על זה שממציא לו רפואה למרק גופו שיוכל לקבל אור החסד הגדול וכמאמר חז"ל (ברכות ה'.) מה מלח ממתיק את הבשר אף יסורין ממרקין עוונותיו של אדם. וגם לפשט עקמימיות שבלב כמאמר חז"ל (שם נ"ט.) לא נבראו רעמים וכו'. כי בהיות הטוב לאדם אז נשכח מלבו פחד ה' ואימתו ויראתו, וח"ו מתגדל לבו בקרבו אשר מזה בא כל הרעות כמאמר הכתוב (דברים ח', י"ב-י"ד) פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. וכשחפץ ה' בטובתו, שולח לו מעט היסורים בכדי להיות לבבו נכנע נדכה ונשבר לפני ה' אלהיו שהוא חשוב יותר מכל הקרבנות כמאמר הכתוב (תהלים נ"א, י"ט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר וגו'.

ואולם הן אמת כי מי שיש לו מוח בקדקדו הוא נכנע ונשבר לבבו לפני ה' בטובה יותר מברעה. כי כאשר רואה בטובת ה' העודפות עליו והוא מבין במעשיו בהנהגתו לפני ה' כי אינו ראוי על אחת מני אלף ממה שהקב"ה עושה עמו בטובה. ולולי רחמי ה' וחסדיו לא היה כדאי אף לחיות חיי שעה ומכל שכן היות לו לחם צר אפילו לפרנס אשתו ובניו. ועתה כאשר הקב"ה מיטיב עמו כל כך. מי שיש לו קצת שכל, לבו נשבר ונדכה ושפל לפני בוראו באמת ובתמים ואימתו ופחדו עליו. כי אולי טובותיו אלה ח"ו הם בבחינת טובות הרשעים שמקבלים שכרם בעולם הזה על מיעוט מצוותיהם בכדי לטורדן מעולם הבא ח"ו כמאמר הכתוב (דברים ז', י') ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו'.

ואמנם כי אלה שאינם נותנים לב בשעת גדולתן להכניע עצמו לפני בוראו בלב נשבר ונדכה. אדרבה ח"ו עוד ירים לבבו מזה ונתגדל לבו בקרבו. ובורא עולם נשכח מלוח לבו כי הוא טרוד בעסקיו ובתאוותיו. ולזה נצרך הוא יתברך לשלוח אליו מעט היסורין בכדי להיות לבבו נשבר לפני ה' אלהיו. ולזה אמר יעקב אבינו ע"ה בראותו כי בא עשו לקראתו להיצר לו. קטנתי מכל החסדים וגו' (בראשית ל"ב, י"א). כלומר הרי נעשיתי קטן ושפל ונבזה בעיני מכל החסדים וגו' אשר עשית את עבדך כי מכל חסדיך מעולם אשר היית עושה קטנתי על ידי כולם ואיני צריך להיות נכנע על ידי בחינת היסורין והצער. ועל כן הצילני נא מיד אחי וגו' כי כבר בלא זה נעשיתי שפל על ידי חסדיך מעולם. או כה יאמר הנה קטנתי מאז מכל החסדים. ועל כן אין חשש עתה כאשר תראה לי נסיך, שלא אתגדל על ידיהם כי אני קטנתי מכל החסדים. ועל כן הצילני נא וגו' ואז עוד יותר ויותר אקטן בעיני על חסדך ועל אמתך.

ונחזור לענין כי על כן צדיקים תחילתן יסורין למרק גופם ולפשט עקמימותם בלבם. ולפי שהם מקבלים יסורים באהבה נעשה מזה סופן שלוה כי אז משמאל ומימין שלום ושלוה ונעשה באמת טוב מאוד. וזה שאמרו חז"ל (תענית כ"ד:) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין וכו'. כי הנה רבי חנינא בן דוסא בשעה שהיה לו צער יסורי פרנסה דקדוקי עניות. ודאי כי קבלן מאהבה גמורה להודות לה' כי טוב על חסדו. והיפך בזה מדת דינו ונעשה ממדה זו חסד ממש והיה בידו להשפיע כל טוב וברכה כי יראה זרע יאריך ימים וגו'. ואמנם רבי חנינא ברוב צדקתו שהיה די לו קב חרובין לא היה רוצה כלל טובת עולם הזה השפל והנבזה כי היה לו די והותר בחרובים. והנחיל השפעתו וטובתו לכללות העולם שיקבלו בריותיו של הקב"ה, הטובות האלה, אלו החפצים בו, ולא הוא. ולזה אמר כל העולם ניזון בשביל חנינא וכו' פירוש בזה השביל והדרך שפעל רבי חנינא בצדקתו להוריד ברכה, ניזונין כל העולם כי הוא אינו רוצה בברכתו הזה ברכת עולם הזה כי די לו בקב חרובין וכו'. ואפשר לזה אמר משה רבינו ע"ה (שמות י"ח, ט"ז) ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו. פירוש שהודעתי להם כי אפילו בחינת המשפט שהוא חקי אלהים בחינת הדין בעולם, הכל הוא מחובר להתורה שלא נברא להעניש ח"ו כי אם להדריך האדם אל התורה והמצוות תורת ה' שהוא תכלית הטובה והחיים והשלום.

והנה הרמז לדברים הללו היה מצות הפרה אדומה. כי הנה פרה אדומה היא כולה דינים. שפ' ר' רומז על פ"ר דינים הידועים הנמשכים מה' אותיות מנצ"פך שמספרם פ"ר. וה' שבה רומז על ה' אותיות אלהים. ונוסף לזה היתה אדומה שגוון אדום רומז לדין בבחינת אדומים כדם. והיתה הצווי שתהיה תמימה באדמימות שלא ימצא לה שני שערות אחרות. הכל לרמז על תוקף הדינים. ועם כל דיניה היתה מטהרת הטמאים להראות כי כל דיני אלהים הכל לטובת אמת מהאל הטוב ברוך הוא. והם ממש מטהרים הטמאים אלו המלאים עוונות ונכנעים תחת רשות הטומאה והסטרא אחרא. והדינים ממרקין את עוונותיהם ונכנסין בכללא דטהור לקבל מאור עליון על מכונו כאשר ביארנו.

ולזה אמר הכתוב זאת חקת התורה אשר צוה ה' וגו' ותרגומו דא גזירת אורייתא וכו'. כלומר כי גם החוקים והמשפטים הנאמר בתורה הנקראים גזירת אורייתא הנה כולם המה אשר צוה ה', הוי"ה הרחמים. שכל הדינים הם רחמים גמורים חסדים אמיתיים מהאל הטוב. ועל כן דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה וגו' להראות כי הדינים המה הטובים למאוד תכלית ההטבה עד שהיא מטהרת הטמאים. כי המקבלן באהבה ושב על ידיהם לבורא עולם יוטהר נפשו מכל וכל, יראה זרע יאריך ימים וגו' ויגיע לו כל הטובות. ואמנם זה שהיא מטמא את הטהורים גם כן מרמז על הנזכר. והיא כי האדם שמדמה בנפשו כי הוא טהור מכל וכל ואין עליו נידנוד עבירה מעודו. כשרואה שיסורין באין עליו אז ח"ו ידבר דברים אשר לא כן וידמה כי ח"ו הקב"ה עובר עליו הדין להענישו בחנם בלא דבר כי בא לו זה ממקרה טבע העולם ופגעיו. או על ידי רעת מזלו שנולד בו ממערכת השמים והכוכבים. כמו שמצינו באיוב בבוא אליו היסורין לא עצר כח לקבלן באהבה ולהאמין כי הכל בא מהשגחתו יתברך והצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה וגו' (דברים ל"ב, ד'). רק מאחר שהיה צדיק בנפשו מאוד, הכחיש ההשגחת אלהות להכנס תחת דעת אלו הפתאים פעם אחת כל ימי חייו לא יאמר זה כי מי המתפלספים לדבר סרה על ה' לומר כי מסר העולם תחת ממשלת המזל ומאורעותיו ומקרה פגעי העולם. ופתח לקלל יום הלידה וליל הריון כי אמר שלידתו והריונו במזל רעה גרם לו זה. עד שהוכיחו לו ריעיו כי האל לא יעות משפט וגו' אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם (איוב ח', ג'-ד') (וזה לא הועיל לו לגמרי כי הוא היה באמת צדיק גמור מעודו וידע שלא פגם כלל. עד שבא אליהו בן ברכאל הבוזי והגיד לו האמת שגלגולו גרם לו זה שהיה גלגול תרח ונתחייב ביסורין מאז כנודע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל. ועיין בזוה"ק פרשת פינחס שהאריך בזה כי כל מאורעות האדם כולם באין בהשגחה מלובש במקרה טבע העולם והכל לפי דעת תמים דעות ברוך הוא בערך האדם בגלגול זה או בגלגולים אחרים שעברו עליו עיין שם היטב ותבין). ובזה הם מטמאים הטהורים, אלו הטהורים בעצמם נטמאים מהדינים לחשוב דברים אשר לא כן, על ה' ח"ו. אבל מי שטעם טעם יראת בוראו יאמר זכיתי לבי וגו' ואיזה עבודה די לפני מלך גדול ונורא בזה כידוע. או כה יאמר הכתוב זאת חקת התורה דא גזירת אורייתא כנאמר כאשר ויקחו אליך שיקבלו דבריך שהודעת להם כאומרו והודעתי את חקי האלהים כנזכר אז הנה פרה אדומה שכל בחינת הדינים הנרמזים בפרה כולם תמימים הם וטובים אשר אין בה מום ודין כלל. כי מום הוא מספר אלהים כידוע אבל באמת שאין בהם בחינת הדין כלל כי אם הכל טובה וחסד כדבר האמור.

הנוגע במת וגו'. אפשר ירמוז הכתוב הזה על בעלי התשובה שהאדם בחטאו הוא הנקרא מת כמאמרם ז"ל (ברכות י"ח:) הרשעים בחייהם קרוים מתים לפי שעיקר מלת מת תסובב על הקליפה הנקראת מת שהם מאנין תבירין בלי חיות הקודש רק אפס קצהו מעט מזעיר להחיותם בסוד הכתוב (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה כנודע. ואמרו חז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב וכו'. וכיון שהקליפות והחיצונים נאחזין ונקשרים ברשעים, ממילא נקראים מתים, מתים ממש. שהם בחייהם קשורים תחת הקליפה הנקראת מת. ואמנם ידוע כי לא בלבד שגופו ונשמתו נכנסין תחת רשות החיצונים אלא אף גורם פגמים למעלה למעלה בשמי השמים בשבע מאורות עליונים שבעת ימי הבנין הידועים שח"ו ח"ו נאחז בהן בחינת הרע והקליפות, ומוריד כביכול אורו של הקב"ה לשונאיו אלו הקליפות המתים אוי ואבוי לאותו בושה וכלימה. ונעשה ח"ו בבחינת (משלי כ"ב, כ"ג) עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה. ונקרא ערוה רע ו"ה שבחינת ו"ה שבשם נכנסין ח"ו תחת סוג הרע, ואז נקראים בבחינת טמאים חלילה כי נטמאים מהקליפות המתים. והכל נמשך מעוונות האדם כי כשם שהוא ממשיך את גופו ונשמתו אל החיצונים על ידי שבעה מדותיו הקבועים בלבו שהם אהבה ויראה והתפארות וכו' הניתנים אליו לעבודת שמו יתברך לאהבה אותו ולירא ממנו ולפאר ליוצרו ולנצח יצרו ולהודות לשמו ולהתקשר בו ולהמליכו על כל אבר ואבר וגיד וגיד שבו במחשבה ודיבור ומעשה בקדושה וטהרה ולגמול חסד לטובים על ידי בחינת האהבה שהוא אהבת חסד ולהתאכזר בגבורה גדולה על עוברי רצונו יתברך שלא להניח לעושי רע לעשות כרשעתם על ידי בחינת היראה הנמשך ממדת הגבורה וכן בכל המדות. ועתה נהפוך הוא שהפך כל אלה לעבור על רצונו יתברך לאהוב דבר שאסור לאהוב ולרדוף אחר כל התאוות על ידי היראה שירא וחרד פן יאבד דבר זה ממנו ולא ימולא תאותו. ולהתפאר ולהתקשט לרעה לפני אשה נאה או לפני אדונים קשים להלשין על הבריות ולאבד ממונם ולנצח בנצחון גדול לשונאו לנקום בו להשמדו עדי עד ח"ו ולהודות ולשבח לדברים האסורים שונאי ה' ולהתקשר תחת רשות הסטרא אחרא ולהמליכו עליו. וזה נקרא בכתוב כי דור תהפוכות המה שמהפכין את כל המדות הניתן בהם לטובה לעבודת ה', לעשות בהן רעות ונאצות גדולות. ועל ידי זה ממשיכין ח"ו את הרע גם אל שבעה מדות העליונות ששבעה מדותיו האלה נמשך מהן ומטמא אותן בטומאת הקליפות ח"ו.

ואמנם כאשר החוטא נזכר במעשיו ומעובדיו מה עושה ומה רעה גורם לגופו ונשמתו ומה רעה שגורם למעלה למעלה ושב לפני בוראו באמת ובתמים בחרטה גמורה בכאב לבבו מאוד על אשר עשה ובעזיבת חטאו מהיום והלאה מכל וכל. הנה ראשית פרי הסר חטאתו הוא בשני דברים הללו.

האחת הוא, עסק התורה לשם ה' בלבד בלי שום פניה אחרת ובאימה ויראה וענוה ואהבה ושמחה ושאר ארבעים ושמונה דברים שמנו חז"ל במשנתינו (אבות ו', ו') שהתורה נקנית בהם והם במיעוט תענוג במיעוט שחוק במיעוט דרך ארץ וכו' והתורה נאמר בה (משלי ג', ח') רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך ואומר (שם ד', כ"ב) ולכל בשרו מרפא כי היא נקראת עץ חיים היא למחזיקים בה והיא המרפאת את האדם להוציאו ממות לחיים. כי רצונו יתברך הנעלם בתורה שכל התורה היא רצון הבורא לעשות כך וכך. וכשיהיה דבר בין איש ובין רעהו יקום במשפט זה או זה והוא ורצונו אחד יתברך. וכשאדם מדבק עצמו באמת אל התורה הרי הוא מדבק עצמו בו יתברך ביחוד עצום, ואז נכנס תחת רשותו של הקב"ה עם כל פרטי אבריו וחושיו, ואורו יתברך הנעלם בה הוא המרפא אותו ומוציאו ממות לחיים וכמאמרם ז"ל (ויקרא רבה כ"ה, א') הרגיל בדף אחד וכו'.

והשני הוא, שמירת שבת בכל פרטיו וכמאמר חז"ל (שבת קי"ח:) כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו וכו' כי שקולה שבת כנגד כל התורה כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"ה, י"ב) ואור קדושת ה' המאיר ומופיע ביום שבת קדשנו הוא בלתי שיעור וערך ממקום גבוה ונורא מאוד ואין שום אחיזה להחיצונים בו. שעל כן נאסר כל מלאכה ביום שבת לפי שכל המלאכות הוא מבחינת אחיזת החיצונים כי הל"ט מלאכות נתהוו מהל"ט קללות שנתקללו אדם וחוה והארץ בעת חטאם. ועל כן בעת התיקון עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת כמאמר חז"ל (שבת ל':) בלי שום מלאכה ועבודה כי רוח הטומאה יעביר מן הארץ, והארץ תוציא צמחה מעצמה בלי חרישה וזריעה כאשר בעת הבריאה שנאמר בה (בראשית א', י"א. כ"ד) תדשא הארץ דשא וגו' תוצא הארץ וגו'. ובשבת שאין שום אחיזה להחיצונים נאסרה כל מלאכה שלא להתעורר שרשם ויבואו להתדבק בקדושה ח"ו. מה דלא בכל שאר חגין וזמנין שהותר על כל פנים אוכל נפש לפי שיש מעט אחיזת החיצונים עדיין בהם כנודע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל. ועל כן השומר שבת מוחלין לו על כל עוונותיו לפי שאורו גדול כל כך עד שאין שום אחיזה להחיצונים בו וממילא כל עוונותיו בטלין. כי אין עוונות בעולם כי אם מה שהקליפות נאחזין בנשמת האדם וגופו ובשורשו למעלה. ועיקר מחילת העוונות הוא במה שהקב"ה כביכול מעביר אותם משורשי האדם ואין נאחזין בו הרי הוא טהור כמו שהיה. הראת לדעת בזה כי התורה ויום שבת קודש שניהם תעלה ותרופה לנפש החוטא שלא ימות בעוונו.

ולזה ירמוז הכתוב הנוגע במת לכל נפש אדם. כלומר כי כל נפש אדם בעוד שנפשו בו כאשר יגע במת הוא בחינת הרע והחיצונים שיוכנע ח"ו תחת רשותם ונעשה בבחינת רשעים בחייהם וכו'. וטמא שבעת ימים. פירוש שיטמא כל שבעת הימים, הן שבעה מדותיו למטה להפכן לעבירות רעות וישליטו בהם החיצונים, והן ח"ו פגמו למעלה בשבעת הימים העליונים להכניסם ברע ח"ו המטמאין אותם כנזכר. ולזה אמר הכתוב,

הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר. כי יום השלישי ירמוז על התורה הקדושה הנקראת אוריאן תליתאי כמאמר חז"ל (שבת פ"ח.). ויום השביעי מרמז על יום השבת ואם בשני הדברים האלה הוא מתחטא ומטהר אז ודאי יטהר כנאמר. ומכלל הן אתה שומע לאו כי אם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי שהן כללות התורה לא יטהר לעולם טהרה גמורה הראוי כמדובר.