ויעש בלק וגו'. להודיע רשעתו כי לא צוה לאחר לעשות כדרך המלך רק ויעש בעצמו כי חפץ מאוד בבז יעקב ובנפילתן ח"ו. ונוסף לזה ויעל בלק ובלעם פר ואיל וגו'. כי הנה בלעם לא אמר שיעל הוא העולה על המזבח רק והכן לי בזה ז' פרים וגו' כי רצה בעצמו להעלות רק רשעת בלק היה גדול כל כך שלא היה יכול להמתין על העלאת בלעם וזירז עצמו להעלות העולה והטפיל בלעם אליו בהעלאה. ועל כן,

ויאמר בלעם לבלק התיצב על עולתך וגו'. כלומר כיון שאתה העלית העולה כעיקר התיצב עליה כחיוב הבעלים להיות עומדים אצל קרבנם ואני אלכה אולי יקרה ה' לקראתי. כי אם הייתי מעלה בעצמי היה ה' מתגלה אלי אצל קרבני כמו בכל המעלים קרבנות גם שלא הייתי יכול ללכת עבור עמידתי אצל הקרבן. ועתה אלכה אולי יקרה ה' לקראתי כלומר הגם שאתה הקרבת הקרבן, אף על פי כן אם יקרה ה', לא יקרה לקראתך כי אם לקראתי. ואמר לו כן מפני גסות הרוח שבו. ואף על פי כן בלשון ספק אמר לו אולי וגו'. כי אמר שלפי שכבר הזהיר אותו על ישראל אחת ושתים אפשר לא ירצה עוד להתראות עליו. ואמנם כי טוב גערה במבין כתיב (על פי משלי י"ז, י') ולא בכסילים כמוהם. ולזה אמר לו,

ודבר מה יראני והגדתי לך וגו'. כי הנה מקום לבלק לומר לבלעם אמת כי ה' מתגלה אליך לבד ולא אלי. ואמנם אפשר הוא כדרך המעלה באוב שאמרו חז"ל (ויקרא רבה כ"ו, ז') שהמעלה רואה ואינו שומע מה מדבר, והשואל שומע ואינו רואה. ועל כן אלכה אתך לשמוע בעצמי מפי הגבורה מה ידבר ה'. ועל כן אמר לו ודבר מה יראני כלומר כי שם אין אומר ואין דברים ועל כן נקרא חזיון שהוא כמראה לבד כמאמר הכתוב (במדבר י"ב, ו') במראה אליו אתוודע, שהנביא רואה בדמיון שכלו בחידות בדרך משל ומליצה. רק במשה אדון הנביאים נאמר (שם שם, ח') פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות. ועל כן אי אפשר לך לשמוע דברי ה' בדברו אלי כי אין לך שומע מאת המלך מלכו של עולם ברוך הוא, רק ודבר מה יראני והגדתי לך. ועבור כן וילך שפי שהלך יחידי לבדו בלא בלק כי הוא לא יראה ולא ישמע.

ויקר וגו' את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר וגו'. מפני גסות הרוח שהיה בו אמר דברים אשר לא כן לפני אל אמת כי הוא לא ערך את המזבחות כמאמר הכתוב למעלה ויעש בלק וגו' וגם בהעלאה היה רק נטפל אל בלק כאשר כתבנו למעלה. ואמנם כן דרך גסי הרוח כשהוא נטפל על דבר מה אומר שהוא העושה את הכל. ועל כן,

וישם ה' דבר בפי בלעם וגו'. דבר זה לא נודע פירושו וחז"ל נחלקו בו (סנהדרין ק"ה:) חד אמר מלאך וחד אמר חכה וכו'. וגם אנחנו נענה בעזרת ה' אלהינו עלינו לפי קט שכלינו. כי הנה כבר כתבנו למעלה. שנבואה היוצא מפי הנביא אף שאי אפשר לשנות מכאשר שמע מפיו יתברך, מכל מקום, העברת הנבואה דרך פה הנביא גורם לפעמים שינוי מדין לרחמים לפי ערך כח הנביא ומדתו אם בחסד או בדין ח"ו. שעל כן שלח יאשיה בימי ירמיה אל חולדה הנביאה ולא אליו לפני שנשים רחמניות הן כמאמר חז"ל (מגילה י"ד:). אף שאין נביא רשאי לחדש דבר מדעתו מכל מקום העברת נבואה במתק לשונו יוכל להשתנות עיין שם.

ואמנם עוד דבר אחד גדול מזה יש בזה. כי חז"ל אמרו (יבמות מ"ט:) כל הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה ומשה ראה באספקלריא המאירה. והענין להבין לפי כח שכלינו הוא. כי כדמיון האספקלריא המאירה שכשאדם מביט בה אז רואה פנימו צח ובהיר ושלם בשלימות כל הפנים יחד כאילו עומד לפניו. מה שאין כן באספקלריא שאינה מאירה שאין אדם רואה דבר הנראה בה צח ובהיר ושלם בשלימות. כי אם במקום זה עין האדם ובמקום זה חוטמו ופה ואוזן שמתפרדים בה לחתיכות. ואדם המביט מוכרח לצרף כל האברים יחד וגם אינם בהירים כל כך וצריך האדם להבין מעצמו דבר הנראה בה שזה הוא במעט אשר נראה בה. כן היה חלוק נבואת משה משאר הנביאים. כי נבואת משה היה במראה ולא בחידות והיה רואה הדבר שלם בשלימות צח ובהיר שלא בחידה להבין משלו אחר כך כי אם הנמשל גופא הדבר שהיה צריך, היה רואה ומביט. מה שאין כן שאר הנביאים ראו הנבואה בחידות במשל ובמליצה כנבואת יחזקאל וירמיה ושאר הנביאים והיה הנביא מבין מדעתו ענין הנמשל והחידה, מה הנבואה והחידה מורה. ולפעמים לא היה רואה כי אם אותיות מצטרפות שלא כסדר והיה הוא מצטרפן כעין נבואת דניאל (ה', כ"ה) מנא מנא תקל ופרסין, וכדומה. והוא בחינת אספקלריא שאינה מאירה שאינו רואה הדבר על בוריו הנכון, ולא כל הדבר כאחד על הסדר כי אם אות כאן ואות כאן וצריך להצטרפם.

ואפשר שגם עבור זה שלח יאשיה אצל חולדה להיותה רחמנית ולא אצל ירמיהו לפי שגם זה ביד הנביא אם הנביא במדתו רך לבב ומחפש זכות הבריות תמיד אז תיכף כשרואה החידה עולה לפניו משלו לטובה וחסד ורחמים והאותיות מצטרפים אצלו שיהיה אות לטובה כי זה חפץ לבו. וממילא כך נקבע הנבואה מה'. כי הנבואה הוא אור צלול ובהיר וכשהנביא שם מחשבתו בה'. אז היא נתפסת בזאת המחשבה לרוב בהירתה ונשארת כך (דמיון החלום שהוא בחינה מבחינת הנבואה ואמרו חז"ל (ברכות נ"ה:) כל החלומות הולכים אחר הפה לפי פתרונו אם רק הוא מעין החלום. כי נבואת החלום נתפסת בדיבור ההוא ונשארת כך. ואך לפי שהחלום אורה עב יותר הרבה מהנבואה לכן אינה נתפסת במחשבה הקלה כי אם בדיבור פה. מה שאין כן הנבואה הבהירה נתפסת במחשבה הקלה. ונשארת כך) ועל כן בנשים רחמניות שתיכף יעלה על המחשבה נמשל החידה לטובה ולחסד כך יהיה נשאר, וצוה ללכת אצלה והבן.

ועל כן זה היה דעת בלעם שהלך עם שרי מואב אף שכבר ידע שלא יוכל לקללם בשום אופן כי נצטוה לא תאר את העם. מכל מקום סבור שעל כל פנים כשתבוא אליו הנבואה שם לברכם, והנבואה בחידה היא ובאותיות מצטרפות, יוכל ברשעו לשום מחשבתו בה תיכף לרעה. אף שצריך להיות מעין החידה, מכל מקום יוכל לקלקל במקצת ולצרף האותיות על מחשבה לא טובה, וח"ו יהיה נשאר כך כאשר אמרנו. ואולם הנה האל הטוב שגלוי לפניו תעלומות לבב בני האדם, וידע אופני הליכת בלעם. שינה נבואתו משאר הנביאים. ונאמר וישם ה' דבר בפי בלעם כלומר דבר שלם בשלימות. ולא חצי דבר להיות רואה בחידות ובאותיות מצטרפות כעין חצי דבר. כי אם הדבר שלם על שלימותו שלא יוכל להשים בה שום מחשבה לרעה כי גלוי ומפורש היה הנבואה שלא בחידה. ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר. כה ממש כשאתה רואה כה תדבר ולא תוכל להדמות כלל לדבר אחר (ונראה לרמז בזה באומרו וכה תדבר כי הנה תחילה אמר לו בלק לכה ארה לי וגו' ומבואר בזוה"ק שרמז על בחינת כה מלכותא קדישא עיין שם (ר"י:)) ולפי דברינו נדרש יפה דבר זה. כי נודע אשר בחינת המלכות הנקראת כה הוא האספקלריא שאינה מאירה שאין לה אור מעצמה כי אם מה שמקבלת מהשמש. וכל הנביאים שנבאו נבואתן ממדתה כולם ראו באספקלריא שאינה מאירה. ולא כן משה רבינו ע"ה שנקרא איש אלהים בעלה דמטרוניתא וקיבל אור השמש מאספקלריא המאירה. ועל כן אמר לו לכה ארה לי פירוש כי אתה ודאי תקבל הנבואה מבחינה כ"ה אספקליא שאינה מאירה והוא בחידות ולא במראה ותוכל לאררם לי כלומר עתה בשבילי תראה להשים מחשבה לרעה בנמשל החידה ובצירוף האותיות מעין הנבואה. ואמנם זה הכל כשאין היחוד שלם בין תפארת ומלכות. ואז הענן מכסה הירח ומפסיק בינה לבין השמש ונקראת אספקלריא שאינה מאירה. אבל כשהיחוד הוא שלם בתפארת ומלכות ומקבלת אורה על נכון. אז והיה אור הלבנה כאור החמה. וגם הוא אספקלריא המאירה כמו השמש, והנבואה ממנה הוא במראה ולא בחידות.

והנה נודע שעיקר הפירוד בין השמש והירח הוא ח"ו כשהדינים גוברים בעולם ונעלה הענן לכסה הירח ואז נקרא בכסה ליום חגינו ואמרו חז"ל (ראש השנה ח'.) איזה חג שהירח מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה. כי ראש השנה הוא יומא דדינא והקב"ה יושב על כסא משפט לדין. וכשהדינים מתגברים אז הירח מתכסה בענן ואין מקבלת אורה מבית בעלה. אבל כשהחסדים מתגברים והדינים מתבטלים. אז נקרא והעלה אור שמשה ונסו הצללים ואורה כאור החמה. ועל כן באותן הימים שבלעם רצה לקלל שלא זעם ה' כלל ולא היה בחינת הדינים בעולם, ממילא היה היחוד בין תפארת ומלכות ולא היה נבואה אחרת כי אם נבואת אספקלריא המאירה במראה ולא בחידות. ועל כן וישם ה' דבר בפי בלעם דבר שלם ולא חצי דבר כנזכר והבן. כי בעת הפירוד חלילה נקראת המלכות חצי דבר שאין קומתה שלימה. אבל בעת היחוד קומתה שלימה מכל וכל ונקראת דבר שלם. וזה שם בפי בלעם בכדי שלא יוכל להשתנות ועל כן ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר. כי בלק ברשעו שאמר לכה ארה וגו' שכיוון על נבואת אספקלריא שאינה מאירה אבל עתה הקהה את שיניו ואמור לו וכה תדבר. לא כה לבד כי אם וכה שהיא התחברות הו' בחינת התפארת אור השמש אל כה. ואז דבר שלם במראה ולא בחידות. כי האספקלריא שאינה מאירה, מאירה עתה מכל וכל.

ואפשר לזה אומר הכתוב (מלאכי ג', ו') אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם. פירוש כשאני בחינת המלכות יתיחד בשמי ה' אז נקראת אספקלריא המאירה ולא שניתי שלא יוכלו הרואים לשנות בראייתם לפי כח מדתם כי רואין הדבר במראה השלם. וגם ירמז על ימי בלעם שאומר הקב"ה שאזי אני ה' לא שניתי שהייתי בבחינת אני ה' ולא שניתי שלא היה יוכל להשתנות המראה. ועבור זה ואתם בני ישראל לא כליתם. שלא היה יכול בלעם להשים מחשבה לרעה בנבואתו. ואמר הכתוב לשון לא כליתם כי התוספות אמרו (ברכות ז'.) שהיה בלעם רוצה לומר לשון כלם ברגע הזעם עיין שם. ולזה אמר אני ה' לא שניתי שהיה היחוד בין תפארת ומלכות לפי שלא זעמתי באותן הימים שלא להפריד בין הדבקים ועל כן אתם לא כליתם שלא היה יכול לומר כלם בעת הזעם. (ואפשר לומר קצת רמז לדברי התוספות הללו שכתבו שהיה יכול לומר כלם. לפי שאם היה הזעם באותן הימים והיה הוא עומד ומקבל מאספקלריא שאינה מאירה. ושורש המלה הוא מלך. וכשהיה רואה האותיות שלא בצירוף הנכון על בוריו היה יכול לצרף מאותיות מלך צירוף כלם שאותיות דדין כאותיות דדין) ועיין בדברינו להלן בפסוק לא הביט און ביעקב.

או יאמר וישם ה' דבר וגו'. כי הנה חז"ל אמרו (סנהדרין ק"ה:) מברכותיו של אותו רשע ניכר מה היה בלבו לקללם. ודקדקו בדבריהם לומר מה היה בלבו ולא מה שרצה. להורות שכבר היה הדבר בלבו ממש מוכן לקללם רק שעדיין לא הוציאו בשפתיו שהוא הלשון קולמוס הלב. כי לא אבה ה' לשמוע אל בלעם. על כן שם בפיו דבר אחר אשר לא כלבבו שהיה מוכן להוציא בשפתיו. ולא היה פיו ולבו שוין. כי לבו היה חומד להוציא דברים אחרים במאמר פיהו והוא אומרו וישם ה' דבר בפי בלעם. לא כרצונו שכבר היה בלבו להשים דבר בפיו. עקם ה' את פיהו. והוא שם דבר בפיו. לא כמו שהוא היה רוצה להשים בפיו. ואמר לו וכה תדבר. כה כאשר אני משים בפיך ולא כאשר עם לבבך. ובזה מוטעם יותר מה שכתב בזה הרב הקדוש בעל אור החיים (בפסוק הזה) ששם ה' מסך מבדיל בפיו כדי שיוכל לשרות שם דברו של הקב"ה וכו' עיין שם. כי כיון שהוצרך לחתום את פיהו שלא לדבר מה שבלבו שלא יהיה לשונו קולמוס לבבו. הוצרך להשים דבר אחר מדברו הטוב בפיו שכה ידבר. ואיך ראוי פה בלעם הרשע לשרות רוח דברו של הקב"ה על כן שם תחילה מסך מבדיל בין פיו ובין דברו הטוב כמו שכתב שם.

ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר. כלומר כי הדיבור אשר נעשה על ידי המזבחות שייכים לבלק יותר ממך כי הוא המעריך והמעלה וכאשר אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ה.) שבשכר אלו הקרבנות זכה בלק ויצאה ממנו רות.

וישב אליו והנה נצב על עולתו וגו'. לא אמר והנה עומד על עולתו כי אם נצב לומר שהוא מתקיים על עולתו על דרך מאמר הכתוב (בראשית כ"ח, י"ג) והנה ה' נצב עליו שפירושו מתקיים עליו (בראשית רבה ס"ט, ג'). וכן נתקיים על עולתו שזכה על ידי זה זכיה גדולה שיצתה ממנו רות אמה של מלכות כדבר האמור.

לכה ארה לי וגו'. יתבאר על פי אשר נודע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל בליקוטי תורה ריש פרשת וישלח בסוד הש"י עולמות המוכן לצדיקים לעתיד לבוא כי שני מאות ושבעה מהם הם בבחינת החסדים והם המשמשים מעלות השחר עד חצי היום הראשון. בסוד הכתוב (בראשית מ"ד, ג') הבוקר אור כי בבוקר משמשים אלו הר"ז עולמות שמספרם או"ר הנמשכים ונשרשין בחסד וברחמים. ומאה ושלושה מהם משמשים בחצי היום השני עד המנחה כי מנחה הוא גימטריא ק"ג לרמז על הק"ג עולמות שהם מסטרא דדינא וכו' עיין שם. והנה ידוע (בראשית רבה ע"ג, ג') שהצדיקים מהפכין את מדת הדין לרחמים, ולהיפוך הרשעים מהפכין ממדת הרחמים למדת הדין. והנה בלק מלך מואב הגדיל ברשעו כל כך שרצה להגביר הדינים ח"ו על ישראל שאף מדת הרחמים יתהפך לדין עליהם שעל זה רמז הכתוב ואמר (מיכה ו', ה') עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו'. כי זכור ידוע שהוא בסוד החסד מספר ע"ב קס"א הרמוז באור הבוקר. ובלק יעץ שאף הזכור סוד החסד יתהפך לדין על ישראל. ולזה אמר לכה ארה לי יעקב כי ארה הוא ר"ז עם הכולל. שגם שם רצה לנגוע בר"ז העולמות של חסד ואור להפכם לדין על ישראל. אבל מה ענה אותו בלעם בן בעור,

מה אקב לא קבה אל וגו'. כלומר כי אפילו מאלו הק"ג עולמות הנמשכין משורש הדין בסוד המנחה שמספרם אקב לא אוכל לקבותם משם כי הן לא קבה אל כלל פירוש שעתה הוא התגברות בחינת חסד אל כל היום שאינו זועם כלל בימים האלו ואין בחינת הדין נמצא כלל. ולזה אף מנחה ישיבו. שגם סוד המנחה סוד אקב ישיבו עליהם לחסד ולרחמים ומה אקב.

וישא וגו' מן ארם ינחני בלק וגו'. כלומר הנה בדבר הזה לקח אותי בלק בדברים כי הגם שמן ארם אני מבני בניו של לבן כמאמר חז"ל (במדרש (תנחומה בלק י"ב) ובגמרא (סנהדרין ק"ה). אמרו שהיה בן לבן ממש כי הוא בעור הוא לבן וכו') והן אבי כרת ברית עם יעקב שלא לעבור עליו את הגל לרעה. ואכן הנה אמר לי לכה ארה לי יעקב ושם יעקב ידוע שמורה על הפחותים שבישראל בבחינת עקב וסוף והנה על הדבר הזה אפשר לא הקפיד יעקב אביהם שלא לקלל את פחותי ערך שבבניו. ולכל זאת אמר לכה ארה לי פירוש שנגדי יהיו ארורים שלא יהיו בטובה כמותי אבל לא ארורים מכל וכל רק יהיה להם איזה שארית בארץ. ואולם להגדולים והחשובים שבהם לא צוה לקלל רק ולכה זועמה ישראל שאלו הנקראים ישראל בבחינת הראש (כי ישראל הוא אותיות לי ראש) יהיה להם זעם וקצף עבור צער אחיהם יתר העם. ואולם כי גם זאת לא אוכל עשות. כי,

מה אקוב לא קבה אל. שאפילו בשעה שהיו ראוין להתקלל לא נתקללו כמאמר חז"ל (מדרש רבה על פסוק זה והוא ברש"י) ונמצא שגם הפחותים שבהם אינם ראוים לקללה. וגם ירמוז בזה על יעקב שנקרא אל כמאמר הכתוב (בראשית ל"ג, כ') ויקרא לו אל אלהי ישראל ואמרו חז"ל (מגילה י"ח.) הקב"ה קרא ליעקב אל וכו'. ויעקב גם כשהזכיר עוונם שאמר (שם מ"ט, ז') כי באפם הרגו איש, לא קלל אותם אלא אפם שאמר ארור אפם כי עז כפירוש רש"י. ומה אזעום לא זעם ה' כלומר מה אזעום על הצדיקים שבהם שיצטערו מאחיהם, כי הנה על ידיהם לא זעם ה' שהמה מהפכין מדת הדין למדת הרחמים וממתיקין כל בחינת הגבורות והדינים, ומבסמין העולם בחסד וממשיכין עליהם ועל כל בית יעקב וישראל, כל בחינת הברכה והחסד וחיים עד העולם. וגם מה אזעום להזעים את שמו יתברך כביכול, ואגרום להיות זועם ה'. הנה עליהם לא זעם ה' ועל ידיהם מתכפרין כל עוונות בית ישראל כי לא יחפוץ שמו יתברך לראות בצערם מה שיצטערו בצער אחיהם.וגם שהם ממתיקין כל הגבורות והדינים כאמור. ועל זה אמר,

כי מראש צורים אראנו וגו'. כי ידוע מדברי מרן הרב ז"ל אשר צור הוא בחינת הדינים והמתקתן הוא בשרשן כשמעלין ומגביהין אותן למעלה לראש לשורש הדין ושם נמתק ונעשה בחינת הרחמים והחסד. ולזה כי מראש צורים אראנו כלומר אני מביט לראש ושורש בחינת הדין שעליהם. והנה שם הוא רחמים פשוטים וחיים וחסד לבאי עולם. והצדיקים שבהן מגביהין ומעלין כל בחינות הדינים לשם ושם נמתקין על ידיהם ומשפיעין עליהם שפע החיים והטוב עד בלי די (והנה נודע אשר המתקת הדינים הם באור החכמה והבינה ששם שורשם ושם נמתקין. ובחינת החכמה נקרא ראש בבחינת ראשית חכמה כי הוא הראש לכל המוחין ולזה אמר כי מראש צורים אראנו שמגביהין הצור לבחינת הראש ראשית החכמה ואז ההופכי הצור אגם מים שנמתק ונעשה בבחינת החסד להשפיע מטובו לכל בריה. ומגבעות אשורנו, ירמוז על אור מדת הבינה כי היא במדה השמינית ממטה למעלה וכולן כלולין בה וכל אחד כלולה מעשר הרי שמונים כמספר גבעה. גם היא נרמזת בשם אהי"ה ביודי"ן ברבוע עולה ת"ק כידוע ועם אהי"ה הם מספר מגבעות. וזה אומרו ומגבעות אשורנו שהם מעלין הדינים לאור החכמה והבינה ושם נמתקין). וגמר אומר הן עם לבדד ישכון וגו' כי למעלה נאמר ויגר מואב מפני העם מאוד וגו' ויקץ מואב מפני בני ישראל, ופירושו כי היה ירא מאוד מפני העם שלא ישחיתוהו. וחוץ לזה כץ מפני בני ישראל, כלומר אפילו אם לא יעשו לו דבר היה דבר זה כקוץ בעיניו שיתעלו ישראל לגדולה כי שונא גדול היה לבית ישראל, תיפח רוחו ועצמותיו. ועל כן אמר לכה ארה לי יעקב כלומר שלא יעלו לעולם לגדולה יותר ממני כי לא אוכל לסבול גדולתם. וגם בעת הגיע זמן קיצנו להשפיל מלכותינו לא יעלו הם יותר מאתנו. ולזה אמר לו כאן, לא כן הוא כאשר אתה רוצה, כי הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב שאין להם יחוס ושותפות עמכם ואפילו אם כולכם תאבדון, יעלו הם לגדולה. ולזה אמר לו,

מי מנה עפר יעקב. כלומר מי יכול למנות גדולתן אפילו כשהם בדיוטא התחתונה ונמשלין אז לעפר. והנה הכל נעשה מן העפר אפילו גלגל חמה כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ב, י"א). ונמצאת למד שהם ארץ חפץ שהכל נעשה מהם גם כשהם במדרגה התחתונה. ועוד הנה כל האומות כשהם נופלין שוב אין להם תקומה ועליהם נאמר נוע תנוע ארץ כשכור וגו' עד נפלה ולא תוסיף קום. וישראל כשהם נופלין עד לעפר יש להם תקומה כמאמר הכתוב (שמואל-א ב', ח') מקים מעפר דל, וכמאמר (שמות רבה א', ט') חז"ל בפסוק (שמות א', י') ועלה מן הארץ כשישראל הם בירידה התחתונה מיד הם עולים ואומר (תהלים מ"ד, כ"ז) כי שחה לעפר נפשינו וגו' אז קומה עזרתה לנו וגו'. הרי שאפילו כשנמשלו לעפר תרב גדולתן למאוד והכל עבור ששורשן הוא בבחינת עפר יעקב שהלבנה העליונה שנמשלה לבחינת יעקב כמאמר חז"ל (חולין ס':) עתידים צדיקים שיקראו בשמך יעקב הקטן וכו' והוא בבחינת עפר יעקב והיא שעומדת להם ולבניהם אחריהם בכל דור ודור ומצילם מיד כל הקמים עליהם. וזה הכל כשהם בבחינת יעקב שהוא עקב דמיון עפר הארץ שלמטה מד' יסודות. ומזה ראה והבן ומספר את רובע ישראל פירוש מי יוכל לספור רוב הגדולה והמעלה כשהם רובעין ורובצין בבחינת ישראל שאין חקר לגדולתן למעלה למעלה שאין ערוך אליהם ולא יאומן כי יסופר כי לא יומד ולא יספר.

או יאמר ומספר את רובע ישראל. על דרך מאמר חז"ל (בראשית רבא צ"ד, ט') במספר הע' נפש שמנה עמוסי בטן משעה ששמשו מטותיהן. וזה הכל יגיד על גודל האהבה וחיבה מקונם וצורם עליהם. והכל בכלל, גדולים וקטנים צדיקים ופתוחים, על כולם משפיע שפע החסד מחסד אל כל היום ושפע הרחמים משמו הגדול והקדוש הוי"ה יתברך וממתיק כל הדינים מעליהם מראש צורים ומגבעות הכל כאמור למעלה. וכשהם בירידה התחתונה מיד עולים ומי יעמוד נגדם. ולזה,

ויאמר בלק וגו' לקוב אויבי וגו' והנה ברכת ברך. כי כשמוע בלק דברי הנבואה הזאת הבין עד היכן הדברים מגיעים מהמתקת הדינים ממקור הרחמים ומהמשכת החסד אל המדות עליונים ומשם על ראש יעקב וישראל. ראה את מכאוביו כי נעשה היפך מאשר זמם לעשות. ועל כן צעק בקול מר לקוב אויבי וגו' והנה ברכת ברך כלומר שברכת את הבריכה העליונה שמשם יורדין כל בחינת הברכות על בית ישראל הנקראת ברכה (ואפשר לזה יאמר הכתוב (בראשית י"ב, ג') ואברכה מברכיך, כלומר שאברך את בחינת הברכה המברך אותך להשפיע אליה שפע הברכה למען תברכך בכל טוב). ולזה,

ויען ויאמר וגו'. והנה לכאורה אחד מהם מיותר והיה די בויאמר לבד או בויען. ואמנם הנה נודע (רש"י דברים כ"ו, ה') כי כל עניה בקול הוא, והוא כעין כעס וחימה. והענין הוא, כי מדרך העושה דבר שאינו רוצה לעשותו, רק שהוא מוכרח לעשותו מפני אחרים המכריחים אותו לכך. כשבא אחד אצלו ומתקצף עליו לומר למה אתה עושה הדבר הזה, אז הוא מתכעס עד מאוד כי אומר בלבו לא די שיש לי עגמת נפש מעצמי בעשותי זאת כי בא גם הוא לצערני לקצוף עלי לאמור למה אתה עושה כזה. וכמו כן כאן בבלעם הרשע כי ודאי היה לבו דוה עליו ונשפך דמו על כל דיבור ודיבור שאמר טוב על ישראל. ואך כי מה היה לו לעשות שהקב"ה נתן רסן וחכה בפיו והוכרח לומר שלא ברצונו כמאמר חז"ל (מדרש רבה פרשה זו כ', י"ח והובא ברש"י). ועל כן כשאמר לו בלק מה עשית וגו' לקוב אויבי וגו'. ענה לו בקול וכעס מה אתה מצעריני הלא גם אני ידעתי כל הדברים הנאמרים בפי כי נכלל בם כל המתקת הדינים וכל הברכות הטובות על ראש ישראל ולבי דוי, אבל מה אעשה כי הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר כלומר שאני מוכרח לשמור כל דיבור ודיבור וכל אות ואות שיוצא מפי שלא להוסיף על זה או לגרוע על חוט השערה, רק כאשר שם ה' בפי. בכדי שיתמשך על ידי זה כל בחינת הברכה על דעת אל עליון ברוך הוא, השׂם דברים האלה בפי, והוא שלא ברצוני. ואכן רסן וחכה נתן בפי לשמרני שלא להוסיף או לגרוע רק לדבר כדברים האלה, כי חפץ לברך את עמו ישראל באהבה בדברים העומדים ברומו של עולם, וניתן ספורות למו. ואפשר עוד לומר כי על כן נאמר ויאמר גם כן המורה על אמירה רכה. כי על כל פנים בהיות דבר ה' בפיו ודאי טעם בחכו איזה טעם הטוב כי לא ימלט שלא יורגש טעם הטוב מדבר ה' אף ברשע גמור אך שלבו בל עמו בזה כי לא חפץ בברכה. ועל כן ענה בקול וכעס על מכאוב לבו ואמר באמירה רכה, על טעם הטוב שהרגיש בדברו. ואמר הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר. וכמו שמובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים לפי דרכו עיין שם.

¹

footnotes: ¹ מחמת המשך הקודם לא נקבע במקומו (פסוק ט') כי אם כאן.

כי מראש צורים אראנו. נראה בביאורו על פי אשר היה דברינו למעלה (בפרשת חוקת) בענין חטא משה בסלע שהכהו ולא דיבר עמו. ולכאורה מה ניכר הנס יותר בדיבור מהכאה וכי זה טבע להוציא מים מסלע על ידי הכאה. ושורש הדברים בקיצור מופלג הוא. כי ידוע אשר עיקר דרך עבודת האדם הוא העבודה אשר הוא מאהבת לבבו אל ה'. שלא מצד היראה יראת העונש. כי זה אינו עובד ה' כי את עצמו להיותו ירא מעונש עצמו עונש גופו בעולם הזה או עונש נשמתו בעולם הבא. שעל כן אמרו חז"ל (ברכות ה'.) יקרא קריאת שמע אם נצחו מוטב ואם לא יזכור לו יום המיתה. ולמה לא יזכור לו בתחילה. ואמנם כי בחינת הזכרת המיתה הוא בחינת יראת העונש ואין זה עבודה המעולה. אך תחילה לפעול עמו בבחינת האהבה לקרות קריאת שמע אולי על ידי זה יוכנע יצרו וזה יותר טוב. וכשאינו פועל עמו באהבה ח"ו אז הוא מוכרח לצאת בחרב לקראתו להזכיר לו יום המיתה והעונש כדי שיתפחד מאימת הדין. ועל כן תחילה בצאת ישראל ממצרים שהיו עדיין מטומאים ומזוהמים בזוהמת מצרים לא היה כלל אז בכוחם ללמוד בחינת האהבה לה'. והיה דרכם והילוכם הכל בבחינת יראת העונש. ולכן היה השפעתם גם כן הולך בבחינת יראת העונש שהוא בחינת הכאה במטה. ועל כן נאמר והכית בצור וגו' ללמוד בזה דרך היראה להעם על כל פנים יראת העונש. אבל אחר כך כשהיו ארבעים שנה במדבר והיה אחר קבלת התורה כבר היו צריכים לבחינת האהבה. ועל כן רק ודברתם אל הסלע ולא והכיתם. וכמאמר חז"ל (ילקוט פרשת חקת רמז תשס"ג) היה לך ללמוד פרק אחד. הכל להורות לעם ה' עבודה האמיתית עבודת האהבה וכו' עיין שם בדברינו.

ונקדים עוד בזה מה שאמרנו בפירוש הכתוב (עמוס ג', ב') רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם עוונותיכם. והוא תמוה לכאורה כלפי לייא לפי שאנחנו החשובים אנו לוקים יותר וכבר דיברו חז"ל בזה (עיין ילקוט שם). והנראה לנו בזה הוא. כי אינו דומה כלל חטאת בני ישראל לעוונות האומות. כי חטאת האומות אינם דוקא כי אם בדברים המטונפים והעכורים עד מאוד כמו גילוי עריות עבודה זרה שפיכות דמים וכדומה בשבע מצוות שלהם. אבל עוונות שאינם בגדר הזה לא נחשבים אליהם כלל לעוון. ופוק חזי ההיפוך בישראל, שנצטוו בששה מאות וששה מצוות יותר מהם. ואחר כל זה נאמר (תהלים נ', ג') וסביביו נשערה מאוד ואמרו חז"ל (בבא קמא נ'.) שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. וראיה קלה או שמיעה או הליכה מה שאינה לה', פגם הוא בישראל. ואפילו מחשבה קלה שאינה עבירה כלל רק שהוא צורך עצמו ואינו מכוון לדבר הנוגע לעבודתו יתברך, פגם הוא בישראל קדושים, כאשר ביארנו כמה פעמים. כי כל דבר שאינו נוגע בכוון אמת לשם ה' שורה עליה בחינת הסטרא אחרא, כשמה סטרא אחרא, פירוש צד אחר שאינו לה'. ובביאור אמרו (יומא פ"ו.) היכי דמי חילול ה' אמר ר' יוחנן כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילה. הרי שעוונות בני ישראל הם דקים מן הדקה.

ואפשר לזה רמזו חז"ל שאמרו (גיטין נ"ו.) שדא ביה מומא איכא דאמרי בניב שפתים, ואיכא דאמרי בדוקין שבעין. מילתא דלדידהו לא הוי מומא ולדידן הוי מומא וכו'. כי ניב שפתים הוא שיחה קלה שהאדם מדבר שלא לצורך גבוה. או דוקין שבעין ראיה קלה שהוא קלה למאוד להסתכל שלא לשם ה'. מה שבאומות לא הוה זה מומא כלל כי אפילו הרבה יותר חמור מבחינת אלו הותר להם. ובישראל גם בזאת הוה מומא שקשה על ידי זה להתקרב למלך עולמים ברוך הוא אם נמצא בו מבחינות הללו.

והענין הוא כי נראה במלכותא דארעא. מלך שיש לו עבדים רבים ושרים ויועצים זה גדול מזה וזה גדול מזה. כל הגדול מחבירו מוכרח לשמור עצמו יותר בדברים אשר לא נאים. כמו עבדים הפחותים לא יחשב לו לחטא כי אם עד שישתכר כשיכורו של לוט וילך בשווקים וברחובות ויפול ברחוב שיכור לתוך הטיט והכלבים יסבבו אותו. זה יחשב לו לחטא. אבל לא יחשב לו לחטא על מה שאוכל הרבה ושותה הרבה בביתו. או על מה שאינו לומד חכמת הטכסיסי מלחמות וכדומה. כי לפי עבותו וגסותו וריחוקו מאור פני המלך אינו צריך יותר. ואולם שר הגדול ממנו כיון שנקרא שם שר עליו, בזיון הוא לו אם ישתכר לפעמים אפילו בביתו. כי אין נאה לפני השר לצד שהוא רואה את המלך על כל פנים פעם אחת בשנה. וכן הוא במדריגות רבות לאלפים. ואולם היועץ הגדול העומד לפני המלך ומדבר עמו תמיד זה צריך לשמור עצמו ביותר בראיה ובדיבור ובחכמה. שאם מדבר יותר מהנצרך פגם הוא לו. וכן כשהוא רואה ומסתכל בדבר שאינו ראוי חטא הוא לו. או אם ימצא רבב על בגדו דקה מן הדקה. כבר הוא אינו ראוי לעמוד לפני המלך. וכן הוא בישראל עם האומות. שהאומות גם נשמתם הוא גס ועב מבחינת חיות הארץ לא יותר שעל כן נקראים עמי הארץ, ורחוקים מאור פניו יתברך. לא נחשב להם לחטא כי אם עבירות הגסות העכורים למאוד. אבל בישראל ששורש נשמתם חלק אלוה ממעל וקרובים ועומדים בסוד אלהינו יתברך הם צריכים לשמור עצמם ביותר ויותר שיוכלו לעמוד ולשרת לפני מלך עולמים ברוך הוא, ולהיות סוד נשמתו זכה ונקיה בלי שום כתם כל דהוא.

וזה שאמר הכתוב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם. פירוש לפי שאתם הקרובים ועומדים לפני, אפקוד עליכם עוונותיכם דייקא אלו העוונות שאינם שייכים רק לכם שבשאר האומות אין זה נחשב כלל לחטא ועוון, אבל עוונותיכם הוא. כי הקרוב אל המלכות צריך להיות בדוק וזך מכל וכל. ועל כן אין אתם דומים לשאר האומות שעליהם איני פוקד כי אם עבירות חמורות. ועליכם אני פוקד קלות דקה מן הדקה, עבירות שאדם דש בעקביו וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מ"ט, ו') עוון עקבי יסובני. וזה ענין מאמר הכתוב (משלי ג', י"ב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח. כי לפי שה' אוהבו והוא צריך לעמוד לפניו ולראות בכבודו, צריך להתיסר ביסורין בכדי שיהא זך ונקי כלי מוכשר וראוי לעמוד בסוד אלהינו בעולמות העליונים גבוהים ורמים להנות מאור פניו יתברך. ועל כן המקבלן באהבה מתברך בכל הברכות יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצליח. כי אחר שנזדכך חומרו באהבתו לה' שיוכל לקבל אורה מאורו יתברך, ממילא כל בחינת הברכות בו וכלום חסר מבית המלך.

והנה חז"ל אמרו (סנהדרין ק"ה:) מברכותיו של אותו רשע ניכר מה בלבו לקללם וכו' ועל כן הנה בלעם הרשע שרצה הכל להזכיר גנותן של ישראל. היה בדעתו להזכיר מעשה הצור הרומז לפחיתות ישראל כי לב האבן להם וצריכים הכאה ובחינת היסורין והדינין ליראם ביראת העונש בכדי להכניסם תחת רשות הדין חלילה. והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הפכו לטובה שהיה מוכרח לומר זה הלשון גופא שחשב לרעה, עתה יתאמר לטובה. ולזה אמר כי מראש צורים אראנו פירוש אפילו מראש הצורים. בחינת הצור הרומז לחטאת האדם לב האבן, אראנו. אראה חשיבות ישראל העולה על כולנה כי הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב שענותיהם המה קלים דקה מן הדקה שבשאר האומות לא נחשב כלל זה לעוון. וזה יגיד שבחם ומעלתם כי גדולים ורמים המה וקרובים לאלהיהם אשר כתם כל דהוא יפגום בהם. ומי יוכל להזדקק ללגיונו של מלך. ועיין בפסוק שאחר זה בדברינו ותבין זה יותר.

עוד יאמר הן עם לבדד ישכון וגו'. על פי אומרם ז"ל (בראשית רבה ס"ב, ה') בפסוק (בראשית כ"ה, י"ח) על פני כל אחיו נפל ולהלן הוא אומר (שם ט"ז, י"ב) על פני כל אחיו ישכון. בזמן שאברהם אבינו קיים, ישכון. וכשמת אברהם נאמר בו נפל. והנה בישראל מצינו בהיפוך שאפילו בעת הנפילה שלהם לא נקראו נופלים כמאמר הכתוב איכה ישבה בדד שאפילו כשנשארה בדד אף על פי כן בבחינת הישיבה הם לא ח"ו בבחינת הנפילה לומר איכה נפלה וגו' ועיין בזוה"ק (פרשה זו רי"ב). והנה חז"ל אמרו (ילקוט בפסוק זה) הן בלשון יונית אחד וכו'. ולזה אמר הן עם לבדד ישכון כלומר כי בדבר זה הם מיוחדים ומשונים מכל האומות כי הם אפילו לבדד בעת שנעשים בבחינת בדד ח"ו להיות יושבים בדד אף על פי כן ישכון שלא נאמרה בהם נפילה כי אם בחינת ישיבה בחינת השכינה. ולהיפוך ובגוים לא יתחשב שבחינה זו לא יתחשב כלל בגוים כי הם אפילו בגדולתם נאמר בהם נפילה כאומרו על פני כל אחיו נפל ומכל שכן בירידתם כמדובר.

ויאמר אליו וגו' לך נא וגו' אל מקום אחר. מלת אחר לכאורה מיותרת והיה די לומר אל מקום אשר תראנו משם וגו'. ואפשר לומר על דרך מאמר הכתוב (דברים כ"ד, ב') ויצאה והיתה לאיש אחר ואמרו חז"ל (סוטה ו'.) אחר מן הראשון, זה הוציא רשעה מביתו וזה הכניסו וכו'. וכן כאן מקום אחר מן הראשון זה הוציא רשעה מאתו שלא הניח הקללה לחול שם, וזה אפשר יכניסה.

אפס קצהו תראה וגו'. יבואר על דרך אומרם ז"ל (ברכות ל"ב:) בפסוק (ישעיה מ"ט, ט"ו) גם אלה תשכחנה וגו' אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה אם אין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה עגל אמר הקב"ה גם אלה תשכחנה. אמרו שמא תשכח לי מעמד הר סיני אמר להם ואנכי לא אשכחך וגו'. הרי שמדרכי חסדי אלהינו יתברך לזכור הטובות לישראל ולשכוח רעתם מאתו כי הקב"ה הוא כל יכול ויכול לשלול הידיעה מאתו בדבר שרוצה מה שאין כל בריה יכולה לעשות. כי אם האדם זוכר דבר מה אינו יכול לשכוח זאת מאתו. והקב"ה יכול גם זאת לשכוח מאתו. דבר שרוצה. וכמאמרם ז"ל (בראשית רבה ח', ד') בעת בריאת העולם הפליג דרך רשעים מנגד פניו שנאמר (תהלים א', ו') כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. שהאביד בשעת מעשה זאת מפניו בשביל לברוא העולם לקבל תענוג מנשמות הצדיקים. ואמנם הרשעים האכזרים שרצונם בקללה ולא חפצים בברכה, דרכם להזכיר כל מיני הרעות מהאדם ולא הטובות כלל. ועל ידי זה ממשיכין ח"ו הדינים והרעות על האדם ההוא כידוע.

והנה חז"ל אמרו (ספרי פרשת בהעלותך) בפסוק (י"א, א') בקצה המחנה במוקצין שבהם לשפלות. ולזה אמר בלק לבלעם אפס קצהו תראה שלא תראה רק המוקצין שבהם והשפלים ואת זה תזכור ותעורר לפני בוראם. וכולו לא תראה פירוש השלימות שבהן והטוב לא תראה ותזכור כלל. ועל כן השיב לו בלעם על זה, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. כי אלהיהם הוא בהיפך מזה שאינו חפץ לזכור כלל ולראות ברעתם כי גם אלה תשכחנה ששוכח מעשה העגל ולא חפץ לראות האון והעמל שגורם המעשה העגל, וכן כל עוונותיהם. רק ה' אלהיו עמו. פירוש זה שקבלו את ה' להיות לאלהיו במעמד הר סיני, זה עמו זה זוכר להם. ותרועת מלך בו. זה שנעשו ישראל אחים וריעים אליו, זה בו. וזוכר להם זאת ומצרף יברכך לטובה ולא לרעה, לברכם עבור הטובות ולא יקללם על רעתם היפך ממה שאתה רוצה.

וקבנו לי משם. אומרו לי והיה די לומר וקבנו משם. ואמנם אמר לו כי אפשר לא תוכל לעשות דבר גדול להכחידם מן הארץ כאשר ביקש מתחילה אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ שלא יבואו לרשת את ארץ ישראל. על כל פנים דבר קטן עשה וקבנו לי שלא יוכלו ליקרב אלי ויהיו קובים לנגדי על כל פנים.

ויקחהו וגו' ראש הפסגה וגו' ויבן שבעה מזבחות וגו'. המזבחות האלו הוסיף מדעתו כי לא אמר לו בלעם שיבן המזבחות והראיה שלמעלה הוזכר שמו על כל פנים בהעלאה שאמר ויעל בלק ובלעם פר ואיל וכאן לא נאמר כי אם ויעל פר ואיל וגו' כי לא היה די לפניו כדי רשעתו שהעלהו ראש הפסגה שבאה משם פרצת ישראל והמקום עצמו גורם לרעה. והוסיף עוד המזבחות לומר כי גם זאת אעשה ואפשר תוכל הקללה לחול על ידי שניהם. ועל כן,

ויאמר וגו' התיצב כה על עולתך ואנכי אקרה כה. שלכאורה אין פירוש למאמרו ואנכי אקרה כה. ואולם כי אמר לו כי הן אתה בשתים תתחכם לגרום ביאת הקללה. אחת בדבר המקום הרע הזה המוכן לפורעניות. והשנית בזכות הקרבנות שאתה מקריב. ועל כן התיצב כה על עולתך פירוש אתה התיצב כה במקום הרע הזה ותגרום הקללה. והשנית על עולתך בזכות קרבנותיך תביא רעה להם. אבל ואנכי אקרה כה שלי אין במה להתיצב כי אם שאקרה כה פה במקום הזה והמקום תגרום לקללה. ועל כן,

ויקר ה' אל בלעם וגו'. כי שמו יתברך ויתעלה אין מקפח שכר כל בריה וכאן כנראה שמשך בלעם קצת את ידו מלחפש מקום שיוכל לקלל. כי הלא בתחילה נאמר וילך בלעם עם בלק ויבואו קרית חוצות כי הלא אף שבלעם גר היה במדינה בארץ לא לו והיה צריך להמתין עד אשר יוליכו בלק אל המקום אשר ייטב בעיניו, מכל מקום לגודל רוב טפל רשעתו הלך הוא עם בלק לחפש מקום לקלל את ישראל וצוה לו להעריך מזבחות וקרבנות. וכאן לא הלך בלעם כי אם אחר בקשת בלק שביקש מאתו לך נא אתי אל מקום אחר. וגם לא צוה לו להעריך מזבחות ולא העלה הקרבנות כאמור. ונראה מזה שמשך ידו במקצת אחרי ראותו כי טוב בעיני ה' לברך את עמו ישראל באהבה. על כן ויקר ה' אל בלעם כי עד הנה לא הקרה שמו יתברך אליו כי אם בבחינת אלהים בחינת הדין כי חרה אף ה' הוי"ה הרחמים כי הולך הוא ולא רצה להתראות אליו בשם הזה. ועתה זכה שהקרה ה' שם הוי"ה אליו מדת הרחמים והוא דבר גדול מאור לכלב כמוהו. ועל כן תיכף וישם דבר בפיו כי למעלה הפסיק הענין בין ויקר לוישם כי ויקר היה מבחינת אלהים הדין והשימה היתה משם הוי"ה הרחמים לדבר טוב על ישראל וכאן ויקר וישם כי שניהם היו מבחינת שם הוי"ה הרחמים. וכאן לא נאמר בפי בלעם כאמור למעלה רק בפיו, לומר ששם ה' דבר מה שהיה בפיו מכבר כי כבר בירך את ישראל ועתה שם ה' דבר כמו כן, ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר כלומר כן תדבר כאשר דברת לברך את בית ישראל לברכה ולא לקללה.

ויבוא אליו והנה נצב וגו' ולמעלה נאמר וישב אליו. כי עתה לא הלך בלעם משם לראות אולי יקרה ה' לקראתו ועל כן לא אמר ואלכה וילך שפי כאשר למעלה רק ואנכי אקרה כה כלומר פה במקום הזה לפי שהמקום הזה גורם כאשר כתבנו למעלה רק החזיר פניו ממנו ונתרחק מעט בכדי לקבל הנבואה ותיכף ויבוא אליו וגו' כי היה סמוך ונראה אליו.

ושרי מואב אתו ולמעלה נאמר הוא וכל שרי מואב. כי הנה באמת בלק לא ראוי למלכות היה ומנסיכי מדין היה רק שמנוהו עתה לצורך שעה כמאמר חז"ל (במדבר רבה כ', ד' ומובא ברש"י) ועל כן היו שרי מואב שוין אליו במעלה ולזה נאמר למעלה הוא וכל שרי מואב שוין בדמיון. ואך כשהעלה בלק את בלעם ראש הפסגה ואמרו חז"ל בזה (שם שם, י"ח) בלק היה קוסם יותר מבלעם שראה את הפרצה שעתידין ישראל להפרץ שם וכו'. ולזה כאשר ראו שרי מואב כי גדול הוא במעלה גדולה קוסם קסמים יותר מבלעם, נעשו טפלים אליו. ועל כן נאמר ושרי מואב אתו כלומר טפלים אליו.

ויאמר וגו' מה דיבר ה'. פיו הכשילו שאמר מה דיבר ה' שם הוי"ה הרחמים ובודאי הוא לא ידבר כי אם טוב על עמו ונחלתו. גם לפי מה שכתוב למעלה שבלק היה סובר שהוא ישמע את דבר ה' עיין שם. והגם שכבר לא שמע בדיבור הראשון אמר בלבו לפי ששם אין המקום ראוי לדיבור, ובלעם הלך מאתו שפי לבדו, ועל כן לא שמע. ואך כאן שהיה המקום ראוי ובלעם לא הלך מאתו כמו שכתוב למעלה. היה אומר בלבו אם היה דבר ה' אל בלעם ודאי הייתי שומע ומדלא שמעתי ודאי לא דיבר בו ה' ועל כן אמר לו בדרך צחוק מה דיבר ה' כלומר ודאי לא דיבר עמך מטוב ועד רע. ולזה,

וישא וגו' ויאמר קום בלק ושמע האזינה עדי וגו'. כלומר קום אתה ושמע ממני האזינה עדי כתרגומו אצית למימרי כי אינך ראוי לשמוע את דבר ה'. או אפשר שגם הוא אמר לו בדרך צחוק בהיות כי אתה אומר שאתה גם כן ראוי לשמוע קום בלק ושמע ונראה אם תשמע. והנה שמיעה הוא מרחוק (כפירוש רש"י בפסוק האזינו השמים וגו') ולזה אמר לו קום ושמע מרחוק. או אם לא תשמע מרחוק, על כל פנים האזינה עדי, כלומר האזין מקרוב דבר ה'. ואולם כי לא תוכל לא לשמוע ולא להאזין אחת מצד עצמך שאינך ראוי והשנית שאתה בנו צפור. כי אף אם היית אתה כדאי מכל מקום הנה הדבר תולה גם במשפחה (על דרך אומרם ז"ל (קידושין ע':) אין השכינה שורה כי אם על משפחות מיוחסת וכו') ואתה הנה אביך קטן הערך מאוד ואתה גדול ממנו שעל כן נקראת בנו צפור וזה מעכב אותך מלשמוע את דבר ה'. ולא כן בלעם שהיה בן לבן הארמי כמאמר חז"ל (סהנדרין ק"ה.) הוא לבן הוא בעור וכו' וכבר נגלה אליו ה' בימי יעקב ואמנם כי אף על פי כן נאמר בנו בעור שהיה מנה בן פרס לגבי אביו וכמאמר חז"ל (במדבר רבה כ', כ') כי אל לבן נגלה הקב"ה בחלום הלילה כמאמר הכתוב ויבוא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה וגו' ולא כן בבלעם שנאמר בו נופל וגלוי עינים שנגלה לו בהקיץ לא בחלום. וזה פירוש גלוי עינים שהתפאר עצמו שהוא גדול משאר נביאי האומות שהם לא יראו ולא ישמעו כי אם בחלום כמו אבימלך ולבן. וגם באליפז התימני נאמר (איוב ד', י"ג) בסעיפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים. מה שאין כן הוא בגלוי עינים בהקיץ.

הנה ברך לקחתי וגו'. יבואר על פי הידוע בסודי אלהינו יתברך. כי כל האורות היורדים מלמעלה על השפעות העולמות באור ישר, אחר כך הם חוזרים לעלות בסוד אור חוזר בסוד העלאת המיין נוקבין להוריד על ידי זה הורדת המיין דכורין וכן לעולם. ואפשר לזה אמר הכתוב (ישעיה נ"ה, י') כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה וגו'. ולכאורה מלות מיותרות יש כאן, כי הלא לא היה לומר כי אם כאשר ירד הגשם והשלג וגו' והרוה את הארץ וגו' כי זה הוא הנצרך לו. ומה לו להאריך בסיפור ושמה לא ישוב. ועוד כי מהיכא תיתי היה ההוא אמינא לומר שהגשם ישוב לשמים וכי אין בשמים גשם. הלא דבר הוא.

ואמנם כי כן הוא האמת שכל הברכות וההשפעות היורדין לעולם הלא כולם אור ה' וחיותו המה ואינם נשארים בעפר הארץ הגשמי כי אם אחר שעשו הצטרכותן בזה העולם אז האורות הללו עולין למעלה בסוד אור חוזר בסוד העלאת המיין נוקבין ועל ידי זה יורד עוד כל בחינות הברכה לעולם באור ישר ואחר כך חוזרין לעלות למעלה וכן לעולם. ולזה אמר הכתוב כי הן אמת אשר הגשם והשלג היורדין שהם אורות שמו יתברך, ודאי שהם ישובו ויעלו למעלה אבל ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה וכו' כלומר שלא ישובו כי אם אחר שהרוה הארץ ועשה פעולתו וברכתו כראוי ואחר כך יעלה למעלה להוריד עוד הברכות על ידי זה.

ולזה אמרו חז"ל (ברכות נ"ט:) מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה כי זו היא יציאת החתן לקראת כלה הניכר בגשמים שאחר פעולת הברכה להרות הארץ יעלה בסוד אור חוזר איתערותא דלתתא מן הכלה אל החתן לקבל השפעתו. ואז החתן יוצא לקראת כלה אחרי שהיא הולכת אליו. והבן. וזה סימן להרות הארץ כי שמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ ועל כן אז חייב להודות לה' כי פעולת הברכה ניכרת. ונחזור לענין כי מכל הברכות והשפעות הטובות יעלה אור חוזר מזה למעלה. והנה נודע אשר כל בחינת אור חוזר הוא בחינת הדין, כי בחינת החסד הוא בחינת אור ישר שהוא הורדת הברכה והשפע לעולם. אבל אור חוזר לעלות למעלה הוא בחינת הקימוץ והדין. ועל כן באותן הימים ימי התחברות בלק ובלעם להרע לישראל שלא זעם ה' כלל ולא היה שום בחינת הדין בעולם. הוכרח גם זה בחינת אור החוזר להתעכב שלא יעלה כלל בחינת אור חוזר למעלה שלא יתעורר הדין ח"ו. והנה בלעם הרשע טעה בזה שכשראה שאין הדין באותן הימים הכריח עצמו לברך את ישראל וסבור שכיון שימשיך הברכה לעולם ממילא יעלה אחר כך אור הברכה למעלה אחר הפעולה בסוד אור חוזר ויתעורר הדין ויוכל אז להוריד הדין ח"ו על ישראל. אבל לא כן היה כי גם אור החוזר נתעכב אז. ולזה יאמר הנה ברך לקחתי שלקחתי הברכה לעולם וברך כלומר שעשה הפעולה. וכבר היה מחויב שישיב האור למעלה. ולא אשיבנה שלא אוכל להשיבו להיות בבחינת אור חוזר. ומה עוד לעשות.

לא הביט און וגו'. יתבאר על פי אשר כתבנו במקום אחר בביאור מקרא כתוב בטענת אברהם (בראשית י"ח, כ"ה) והיה כצדיק כרשע וגו'. והענין כי הנה מצינו כמה פעמים שהקב"ה עושה טובות לאדם ומגדיל עליו חסדו אף שאין האדם כדאי עתה לטובה הזו. כי לא נכון לבבו עם אלהים עתה להיות ראוי לחסדי ה'. מכל מקום האל הטוב שהכל צפוי לפניו ומביט לסוף דבר בקדמותו ורואה שאדם הזה ייטיב מעשיו אחר זמן הזה ויהיה ראוי לחסד זה, מקדים לו חסדו ועושה לו גם עתה בחסדו על סמך שייטיב מעשיו כי אין מוקדם ומאוחר לפניו כי הוא יתברך קודם הזמן. וכיון שגלוי לפניו שעתיד זה להיטיב מעשיו עושה עמו בחסד מעתה. כמו שהיה בצאת ישראל ממצרים שלא היו ראוין לנס כאשר אמר משה (שמות ג', י"א) וכי אוציא את בני ישראל וגו' ואמרו חז"ל (שמות רבה ג', ד') באיזה זכות אוציאם וכו' והשיב הקב"ה וזה לך האות כו' תעבדון את האלהים על ההר הזה שיקבלו התורה, ובזכות הזה אוציאם עתה ואין מוקדם ומאוחר לפני. ולא זה בלבד כי אם אף אם האדם הזה לא היה ראוי לנס זה עד יום מותו אבל עתיד לצאת מבניו ובני בניו עד סוף כל הדורות צדיק אחד שייטיב מעשיו על נכון הרי הקב"ה עושה לו נס בשביל זרע צדיקים שעתיד לעמוד ממנו. וכמאמר חז"ל גדול מה שנאמר בעשרת השבטים מבסדום כו' ונשתיירו בשביל הצדיקים שעתידים לעמוד מהן. וכן לוט ובנותיו ניצולו עבור דוד המלך ע"ה שהיה עתיד לצאת מבניהם כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"א, ד'). וכן ביעקב אשר פדה את אברהם וכדומה (שם ס"ג, ב').

ואכן כל זה הוא במדה טובה שייטיב לאדם עבור הטבת מעשיו לעתיד אבל לא במדת הפורעניות שירע לאדם בשביל מה שעתיד להרע לפניו יתברך ואינו דן את האדם הזה אלא כשעתו כמאמר חז"ל (שם נ"ג, י"ד) אצל ישמעאל שאמרו המלאכים מי שעתיד להמית בניך בצמא וכו' אתה מעלה לו באר אמר להם הקב"ה באשר הוא שם, עכשיו מה הוא צדיק וכו' עד כאן. ואפשר לזה יאמר הכתוב (ישעיה ל"ג, ט"ו) עוצם עיניו מראות ברע כי בחינת הראיה הוא למרחוק. והנה בטובה כביכול הקב"ה רואה למרחוק לסוף דבר בקדמותו וצופה ומביט עד סוף כל הדורות בכדי לגמול חסדו גם עתה עם האדם הלזה. אבל ברעה אינו כן כי עוצם עיניו מראות ברע שיעשה האדם אחר כך ואינו זוכר לו זאת קודם עשותו. ולזה אברהם אבינו כשהיה מתפלל על הסדומים אמר אולי ימצאון שם וגו' ולא אמר אולי יש שם כי הקב"ה אינו צריך לחפש בכדי למצוא אם טוב נמצא. ואכן כי מציאה ירמז על בחינה זו הראייה למרחוק כמאמר חז"ל (בראשית מ"א, ד') בפסוק (תהלים פ"ט, כ"א) מצאתי את דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום ופירוש שראה אותו בסדום בלוט ובנותיו (ועל כן אמרו חז"ל (בבא מציעא ב'.) סלקא דעתך אמינא מאי מצאתיה ראיתיה וכו'). ועל כן אמר אולי ימצאון שם בדרך המציאה ראיה הלז שעתידים להיטיב מעשיהם או שעתידין חמשים צדיקים לעמוד מהן ובזכות זה תציל אותם. ואם תאמר שלא תביט על הטוב העתיד לבוא אז ח"ו והיה כצדיק כרשע שהצדיק והרשע שוין בעיניך שלא תביט על הצדיק העתיד לבוא להיטיב בזכותו כמו שאינך מביט על הרשע להרע עתה עבור רשעו ומדה טובה שוה למדת הפורעניות. ולא כן מדתך כי מדה טובה מרובה על הפורעניות אחד מחמש מאות כמאמר חז"ל (תוספות סוטה י"א. בשם התוספתא וברש"י פרשת יתרו כ', ו') והארכנו בזה במקום אחר.

והנה ישראל במצרים ידוע (שמות רבה כ"א, ז') שהיה ביניהם עובדי עבודה זרה כטענת שר של מצרים על הים הללו עובדי עבודה זרה וכו' (זוה"ק חלק ב', ק"ע:). ואך הקב"ה אמר ראה ראיתי שתי ראיות אני רואה בהם שעתידין לעמוד במעמד הר סיני ולקבל התורה מאהבה כמאמר הכתוב (שמות י"ט, ב') ויחן שם ישראל נגד ההר ואמרו חז"ל (במכילתא) כולם בדיעה אחד ולב אחד לאביהם שבשמים. ואלו השתי ראיות, אחת הם. כי מיד כשיצאו ממצרים מטנופת זוהמת עבירות שבידם מעבודה זרה, אז מחמת נפילתם עד כה ללא טוב, יעלו למעלה למעלה עד לקבל התורה. והוא כדמיון ציפור הנמלט מפח שבעת המלטו יעופף בכח גדול ויתעלה למעלה למעלה כי נמלט מפח יוקשו. ועל כן אמר הכתוב (שם א', י') ועלה מן הארץ כי דוקא לפי שהם בירידה התחתונה בארצות מצרים המזוהם, מזה יעלו למעלה למעלה (עיין שמות רבה א', ט'). ועל כן אמרו חז"ל (עיין מגילה ט"ז.) כשהם נופלים נופלים עד לארץ וכשהם עולין עולין עד לרקיע כי עבור הנפילה שהוא עד לארץ על ידי זה יעופפו למעלה עד לרקיע בכח גדול כי נמלטו כצפור נמלטה מפח יוקשים שמעופף בכח גדול עד למעלה. ועל כן גם על ידי הנביא אמר הקב"ה (עמוס ט', ז') את ישראל העליתי מארץ מצרים אף שהיה די לומר העליתי ממצרים לבד ואכן שיאמר כי לפי שהיו שם בארץ מצרים בבחינת הארציות בתכלית הירידה עד לעפר ועבדו לאלהי הארץ על כן העליתים ועלו למעלה למעלה כי עלו משם בכח גדול באהבה עזה וחזקה כמי שבורח מבית השביה שבורח ועולה בכל כוחו. והוא כעין המבואר בזוה"ק (בראשית קכ"ט) בבחינת בעלי התשובה בלשונו שם זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ברגעא חדא וכו'.

והנה אומות העולם לא האמינו כלל שה' הוציא את ישראל ממצרים לפי שידעו שהיו במצרים עובדי עבודה זרה כמו המצריים. ועל מה זה ירד אלהים לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים אם שניהם שוין שניהם עובדי עבודה זרה. וזאת לא האמינו כי ה' יעשה הטובה בשביל הטבת האדם אחר כך. ואף אם היה נכנס זאת קצת בלבבם, דנו ודאי שכשם שיביט ה' על הטובה העתידה כן יביט על הרעה העתידה. ולמה זה יזכור להם להוציאם על ידי מתן תורה וישכח במעשה העגל, הלא אין שכחה לפני כסא כבודו. כי הגוים בטבעם אכזרים הם כמאמר הכתוב אצל הגבעונים לפי שהראו אכזריות בבני שאול (שמואל-ב כ"א, ב') והגבעונים לא מבני ישראל המה. כי בני ישראל בטבעם רחמנים וגומלי חסדים (יבמות ע"ט.) ולא כן האומות. ועל כן אי אפשר כלל ליכנס בלבבם אופן טובת חסדי המקום ברוך הוא לפנים משורת הדין שידין את האדם כשעתו ולא יביט על הרעה העתידה ועל הטובה יביט ויביט כי מדה טובה מרובה וכו' כנאמר. ואמרו בלבם כי ודאי ישראל מעצמן עלו ממצרים על ידי מקרה הטבע או הכישוף וכדומה כי רבו עבדים המתפרצים על אדוניהם. ועל כן אמר בלק הנה עם יצא ממצרים כלומר שיצא מעצמו שלא בגבורת אלהיהם. ועל כן אפשר להזדקק להם כי בודאי לא האל הוציאם כי מה נשתנו אלו מאלו. ולזה השיאו בלעם בדבר ה' כי לא כמו שאתה סובר הוא כי לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל וכל בחינת הבטה וראיה הכל הוא למרחוק כאמור. כלומר שאינו צופה ומביט על הרעה שעתידים לעשות ח"ו כי עוצם עיניו מראות ברע אבל ה' אלהיו עמו מה שעתיד אדם מישראל לקבל עליו ה' לאלהיו ולעשות רצונו זה עמו ואל זה יביט להיטיב לו קודם עשייתו. ותרועת מלך בו מה שישראל עתיד להיות בבחינת ריע להקב"ה (כמו (תהלים קנ"ב, ח') למען אחי ורעי וגו') זה בו שזה עולה לפניו מה שייטיב באחריתו. או יאמר ותרועת מלך בו כלומר אהבת וריעות מלך המלכים קשורה בישראל ועל כן ייטיב להם על הטובה ולא ירע על הרעה. ועל כן הנה אל מוציאם ממצרים לא כמו שאתה סובר שיצא מעצמו. כי אם אל הוציאם ממצרים. והטעם לפי שראה והביט אשר כתועפות ראם לו שהם עתידים לעופף ולעלות למעלה בכח גדול רב וחזק כגבורת הראם באהבה עזה ברשפי אש שלהבת י"ה עד שנעשו אחדים ומיוחדים לאביהם שבשמים בבחינת ויחן שם ישראל נגד ההר בלב אחד כאיש אחד כאמור. וזה הביט להיטיב להם אבל לא הביט און ביעקב כמדובר.

עוד יבואר לא הביט און ביעקב וגו'. על דרך המבואר בדברי מרן הרב ז"ל כי כל יניקת החיצונים אינו אלא מבחינת אחורים דקדושה ולא מבחינת הפנים. ואפשר לזה ירמזו חז"ל באומרם (ברכות ו'.) אלמלי ניתנה רשות לעין לראות לא היינו יכולין לעמוד בפני המזיקין. ולכאורה יקשה מה בכך שאין אנו רואין אותן עם כל זה יכולין להזיק ח"ו כאשר הם רואין אותנו. ואכן הנה ידוע שכשאין המזיק מביט בפני האדם לא יוכל להרע לו כמו שאיתא בזוה"ק (וירא ק"ח:). ועל כן כיון שאין החיצונים יונקים מבחינת הפנים דקדושה כי אור הפנים מגרש ומסלק כל בחינת החיצונים ואין להם רשות להביט שם. הנה כמו כן אין להם רשות להביט בפני האדם כי אם מאחוריו, ובזה אנו יכולין לעמוד מפניהם כי לא יראו בפנינו. וזה אומרם אלמלי ניתנה רשות לעין לראות פירוש אם היה רשות לעין המזיקין לראות את פני האדם לא היינו יכולין לעמוד מפניהם ואך אין להם רשות בזה כי כל אחיזתם הוא בבחינת אחורים לא מהפנים (ומה שיקרה לפעמים שיוזק אדם מהם אין ראיה מיחידי בני אדם ובמקום דשכיחא הזיקא וחז"ל מכללות ישראל מדברין). וזה אומרו כאן לא הביט און ביעקב פירוש שהאון הוא בחינת החיצונים אינו מביט לעולם בפני יעקב שיוכל להרע להם ח"ו. והנה הבטה יורה על ההסתכלות בטוב בפני האדם. וזה אין רשות להם גם ביעקב שהם פחותי הערך שבבני ישראל, בכדי שלא יוכלו לעשות להם איזה רעה ח"ו. ואמנם על כל פנים רואין אותן מאחוריהם. ואולם בישראל שהם הצדיקים שבבני ישראל לא יוכלו לראותן כלל וכלל כי גודל אור הקדושה ששופע עליהם מלמעלה מגרש ומבריח כל בחינת החיצונים ואינן יכולין לראות בהם. ועליהם נאמר (תהלים צ"א, ד') באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה וגו' יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש וגו'. כי אור הקדושה שעליהם מפילן לפניהם חללים חללים ולא יזכו לראותו. וזה אומרו ולא ראה עמל בישראל שבישראל לא ראה אותם העמל כלל. ואמר הטעם כי ה' אלהיו עמו ששמו יחופף עליהם כל היום ותרועת מלך בו ששכינת מלכיהון ביניהון כתרגומו. ועל כן הם נסתרים בסתר כנפיו סלה. וכל החיצונים מתגרשין ובורחין מהם בלא יוכלו לראות בלבושיהן מכל שכן בגופם.

ועוד יאמר ה' אלהיו עמו וגו'. כי נודע אשר כל אחיזת ויניקת החיצונים מהקדושה אינו כי אם כאשר לא נעשה הזיווג והיחוד השלם במדת הקדושה. ואולם כאשר שמותיו של הקב"ה בסדר המדות והפרצופים העליונים הנוראים אין שום אחיזה ויניקה להחיצונים ואז נאמר (שם צ"ב, י') יתפרדו כל פועלי און. כי אז אור ברכת ה' שורה בכל בחינות הקדושה, ובמקום הברכה אין קללה ואין שטן ופגע רע. וממילא יורד אור הברכה הזו על ראש עמו ישראל למטה. ואז נאמר (שם צ"א, י"ג) על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין, ואין שום נגיעה ושליטה מהחיצונים לבית ישראל. ולזה אמר כי על ידי הצדיקים שביניהם המכונים בשם ישראל הנה ה' אלהיו עמו שהם מיחדים שמותיו ברוך הוא ומראות הנוראות במדות העליונות. ואז ודאי אין שטן ופגע רע לא למעלה ולא למטה. ואמר עוד ותרועת מלך בו כלומר הנה אפילו בעת ששמו יתברך יושב על כסא הדין לשפוט את עמו ועולמו ואז הנה כל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה ואז היו יכולין החיצונים לשלוט בהן ח"ו כי כל אחיזתם בדין הוא וצוה להם שמו יתברך להיזכר לפניו בזכרון תרועה ובזה הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים וכל הקליפות והחיצונים בטילין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין כנאמר (שם פ"ט, ט"ז) אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון. וכבר כתבנו שבכל מקום שנמשך אור פניו יתברך אין שום שליטה להחיצונים כי באחור המה עומדים לאחור ולא לפנים. ולזה אמר ותרועת מלך בו שאפילו בעת שליטת הדינים כמו באחד לחודש השביעי יום הדין נאמר (במדבר כ"ט, א') יום תרועה יהיה לכם ואפילו בשאר ימות השנה כשעת צרה הוא ליעקב והדין שולט ח"ו. צוה הקב"ה להריע לפניו ויושע ה' ביום ההוא כנאמר (שם י', ט') וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם. ובזה ראה והבין כי אין מקום לקללם ולהרע להם כי ה' אלהיהם שומרם ומצילם מכל צד יום ולילה. וגמר אומר,

אל מוציאם ממצרים וגו'. הנה לא אמר אל הוציאם ממצרים כי אם מוציאם לשון הוה שתמיד הוא מוציאם ממצרים. כנודע שגאולת מצרים נוקב ויורד עד ימות המשיח שעל כן מצות עשה מן התורה להזכיר יציאת מצרים בכל יום תמיד כנאמר (דברים ט"ז, ג') למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. כי ראשית השיעבוד והגלות היה במצרים. ועל כן בו הופיע שמו יתברך אור הגאולה בראשון וראשונה. ואולם כי אור הגאולה הזו לא פסקה והיא עומדת תמיד לגאול את ישראל מכל מעיקיהם והצרים אותם. ועל כן אמר שמו יתברך למשה כששאלו (שמות ג', י"ד) מה שמו מה אומר אליהם אהיה אשר אהיה ואמרו חז"ל (ברכות ט:) אהיה עמם בגלות זה אהיה עמם בגלות אחר. ולכאורה למה הזכיר כאן גליות אחרות וכאשר שאל משה. ואמנם כי בגאולה זו גואל הקב"ה את ישראל בכל דור ודור מכל צריהם. וכל גאולות שבארבע מלכיות הכל נעשה באור הגאולה הזו שעל כן נאמר (שמות י"ב, מ"ב) הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם. ועל כן אהיה אשר אהיה ודאי כי הכל יהיה נעשה באור הזה. ולזה אמר לו הנה אל מוציאם ממצרים, תמיד. שאור גאולת מצרים עומדת להם לעד ולעולמי עולמים. ומי אשר יבוא להזדווג להם ולעשות להם רעה. כי מי בכל העולם מעוננים ומנחשים וקוסמים כאשר היו במצרים, ושמו יתברך הכם עשר מכות במצרים, ועל הים לקו חמשים ומאתים מכות. ובזה עיניך תראנה אשר כתועפות ראם לו ואמרו חז"ל (גיטין ס"ח: הובא ברש"י) תוקף ראמים אלו השדים. כלומר כי כל הקליפות והחיצונים תחת ידו הם, והוא השבירם והכניעם בשבר אל שבר. ואור הגאולה עומדת להם תמיד ומי יעשה להם דבר. ולזה סיים,

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. כלומר שלא יזיק להם שום נחש וקסם עבור אור הגאולה הזו שכבר הכניע במצרים כל המנחשים והקוסמים. ועוד נוסף בהם מעלה על מעלה אשר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. פירוש שנאמר להם כל העתים שבשנה מה פעל אל בהם. בכדי שיעשו גם הם כמו כן למלאות רצון אביהם שבשמים על ידי זה ולהמשיך עליהם כל בחינת החסדים ולהמתיק הדין מעליהם כמו בכל מועדי ה', שנקראו מועדי ה' עבור שהם המועדים והעתים המיוחדין אליו ברוך הוא להופיע נהורא ולהשפיע מטובו לבריותיו. וזה הוא תענוג ושמחה גדולה לפניו יתברך. והודיע זאת לבניו למען ידעו מדת היום לשמוח בשמחתו ולהללו בישועתו ולהמשיך כל הטובות והברכות על ראשם. וכן במועד יום הדין צוה להם לתקוע בשופר ולהריע לפניו להמתיק הדין כאשר כתבנו למעלה. וכן בכל מעשיהם שעושים הכל עושים למטה כאשר נעשה למעלה כמו שאיתא בזוה"ק כמה פעמים זכאה חולקיהון דאינון דקא משתדלי באורייתא דידעין אורחוי דקודשא בריך הוא. ועל כן מי ידמה להם ומי ישוה להם שכולם דוגמת מעלה. מחנה מול מחנה, בנים מול בנים, והנוגע בהם כנוגע בבבת עינו, ומה נעשה להם.

הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא. פירוש הנה תחילת קימה שלהן הוא בבחינת נוקבא מוחין דקטנות אבל אחר כך כארי יתנשא בבחינת מוחין דגדלות שלושה פעמים שם ע"ב חושבן אריה כנודע. והכל נעשה על ידי הצדיקים המיחדין הכל וממשיכין אור המוחין אל המדות העליונות. ובזה לא ישכב עד יאכל טרף שעל ידי היחוד שעושין בלילה בקריאת שמע הורגין את המזיקין כמבואר בזוה"ק (פרשה זו רי"א:) ובדברי הרב ז"ל (פרי עץ חיים, שער קריאת שמע פרק ה') שיכולין להרגו בכל לילה אלף וקכ"ה מהם. ורמז לו בזה באומרו עד יאכל טרף ודם חללים ישתה. כי טרף ודם חללים ישתה עולה חושבן זה אלף קכ"ה ומ"ז יותר, לרמז על יחוד הוי"ה ואהי"ה כי עיקר יחוד הקריאת שמע הוא יחוד אבא ואימא ששם הוא יחוד זה, לומר שעל ידי יחוד הזה הורגין אלף קכ"ה מהם בכל לילה כאמור.

גם יאמר כלביא יקום. כי כלביא עולה ס"ג והוא שם במדת הבינה, ומשם בא כל בחינת אור השמחה ואור החירות מיצר הרע ומשיעבוד מלכיות כידוע. ואמנם לפי שמשם דינין מתערין הוסיף לומר וכארי יתנשא כלומר שהם מתנשאים ממנה בבחינת הארי שלושה פעמים חסד להמשיך בכל השלוש קוין בחינת החסד ומשם על ראשם ועל זרעם עד עולם.

ויאמר בלק וגו' גם קב לא תקבנו וגו'. הנה זה פלא שיחפוץ בלק שלא יקללם והלא הוא החפץ בקללה מעודו. ואמנם כי אמר לו אחר שאמרת שהם שולטין על כל בחינות הקליפות והחיצונים ואם כן אין מקום במה לקללם. כי הקללה עצמה שהיא בחינת הקליפה לא תוכל לקללם אחרי שהם שולטין עליה. ולזה אמר לו גם קב לא תקבנו כלומר הנה רואיני שגם הקוב שהיא הקללה עצמה לא תקבנו שלא תוכל לקללם. ואמנם על כל פנים גם ברך לא תברכנו. שגם הברכה לא תברכם שלא תמשוך אתה הברכה אליהם לברכם ומה לך להמשיך הברכה אליהם הלא זה בידך הוא על כל פנים להיות בשב ולא תעשה. ולזה,

ויען בלעם וגו'. כבר כתבנו למעלה שכל עניה בקול הוא בכעס. כי גם הוא שרוי בכעס על מה שהוא מברכם. וציערו עוד בלק בזה להוסיף יגון על יגונו. ועל כן אמר לו הלא דברתי אליך לאמר כל אשר ידבר ה' אותו אעשה. כלומר הנה כבר הודעתיך שאיני ברשותי גם בזה, ורסן הכין הקב"ה בפי להמשיכני בעל כורחי לדבר. ועל כן לא השיב לו על העבר לומר כל אשר דיבר ה' וגו' אלא כל אשר ידבר כלומר כי גם אשר ידבר ה' הוי"ה הרחמים מעתה לדבר טוב על ישראל, אותו אעשה בעל כורחי שאני מוכרח לעשותו. כדבר האמור.

ויאמר בלק וגו' אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלהים וקבותו וגו'. חיפש לו דרך ממקום אחר כי ראה כי כל הדבורים עד הנה הכל דבר ה' הוא משם הוי"ה הרחמים. ואמר בלבו אלך לי לעורר רוח אלהים עליהם והוא בחינת הדין ובזה אפשר אמצא עלילה להרע להם. ועל כן,

ויקח בלק וגו' ראש הפעור וגו'. כי קוסם גדול היה בלק וראה שעתידין ישראל ללקות שם כמאמר חז"ל (הובא ברש"י) וחשב שזה שמתברכין ישראל עד הנה הכל הוא מצד בחינת הרחמים. ובמקום הזה הוא שליטת הדין ועל כן עתידין ללקות בו ועל כן אמר אולי יישר בעיני האלהים וגו' לצד שבמקום הזה שליטת הדין אעורר עליהם בחינת אלהים ליתן רשות לקללם.

ויאמר בלעם וגו' בנה לי בזה שבעה מזבחות וגו'. הנה אף שכתבנו למעלה שמשך בלעם את ידו במקצת ולא צוה אז לעשות המזבחות ובלק עשאם מעצמו. ואמנם עתה שאמר לו בלק שרוצה לעורר את בחינת שם אלהים מצד שליטת הדין שבמקום הזה אמר לו כולי האי ואולי אערוך אליו מזבח אולי יתרצה על ידי זה. ובשתים הרע לעצמו בזה. אחת כי כל המזבחות והקרבנות הכל בשם הוי"ה ברוך הוא לא בבחינת אלהים שכן אמרו חז"ל (סוף מנחות) בא וראה וכו' שלא נאמר בהן לא אל ולא אלהים כי אם אשה ריח ניחוח לה'. וגם הוא במזבחות הראשונות אמר אולי יקרה ה' לקראתי כי כל הקרבנות בשם הוי"ה ברוך הוא. וכאן שהיה רוצה לעורר שם אלהים למה בנה מזבח והקריב עליו קרבן. ועוד כי הלא זבחי אלהים רוח נשברה שהרוח נשברה הוא עיקר זבחי אלהים כמבואר בזוה"ק (ויקרא ט':) וזה שהיה רוחו גבוהה איך יקרב אל האלהים למלאות רצונו. ולזה,