דבר אל בני ישראל וגו' מכל חטאת האדם למעול מעל וגו'. להבין אומרו מכל חטאת האדם והיה די לומר מכל חטאת גם כפל לשון למעול מעל. ואכן הנה נודע ליודעי דעת כי כל נשמות ישראל שהיו מעולם ועד עולם כולם היו כלולין בנשמת אדם הראשון שהרי כל התולדות יצאו ממנו. וכשחטא אדם הראשון בחטאו נפגמו כל הנשמות שהיו כלולין בו. ועל כן אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כי כבר נפגמה אז וקשה לה לדחות הפגם מכל וכל. ואמנם כי אף על פי כן לא יועיל אל האדם לתרץ עצמו בזה לומר כי בהכרח חטאתי מצד פגם אדם הראשון. כי הלא עבור זה שלחו ה' בארץ לתקן חטא אדם הראשון ולא לעוות על ידי זה. ומכל שכן אם יחטא האדם בעבירה יותר חמורה מפגמה שנפגמה אז ודאי ח"ו יקבל עונשו בכפליים. הא למה זה דומה לאחד שנותן כסף במעט עירוב סיגים בתוכו לאומן לתקנו להסיר מעט הבדיל והעופרת שישאר כסף מזוקק ונקי. והאומן מערבו יותר בסיגים עד שלא ניכר צרור הכסף. ודאי יקבל עונש גדול כי לא די שלא זיקקו אף קלקלו ביותר. וזה אומרו איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה'. פירוש שעל ידי חטאת האדם הראשון יבוא על ידי זה למעול מעל בה' לחטוא עוד יותר ויותר. אל תדמה בנפשך להמלט בזה לומר הרי חטאת האדם גרם לנפשי שנשרש בה הרע. כי אם ואשמה הנפש ההוא. שהנפש תאשם כי היה לה לתקן את חטאה מה שנפגמה בהיותה בבטן אדם הראשון ולא להתקלקל עוד יותר. ולכך כינה האשם בהנפש כי הנפש היתה יכולה לומר כך אבל לא כן הוא. ובפרט אחר שמעל מעל בה' יותר מחטאו הראשון ודאי זה לכפל החטא יחשב כי לא די שלא תיקנה אף עיוותה. ולזה אמר הכתוב,

והתודו את חטאתם וגו' והשיב את אשמו בראשו וגו'. כי נודע המבואר בספרי מוסר אשר בהתוודות האדם על חטאו צריך להתוודות על כל מה שחטא מיום בריאת העולם ועד עתה כי נשמתו אחת ובכל עת שחטאה נדבק בה הרע קצת וצריך להתחרט ולהתוודות על זה ולראות לתקן כל חטאיה שחטאה מיום הבריאה. ונמצאת אומר לפי זה כי צריך לשוב ולהתוודות גם על חטא שחטאה נפשו בהיותה כלולה בנשמת אדם הראשון. כי גם היא היתה בחטאו ומשורש חטא הזה עדיין היא נפש החוטאת בשאר חטאים וצריך לשוב על הכל ולהתוודות את כל. ולזה אמר הכתוב כי תיקון חטא הזה הוא בשתים. אחת והתוודו את חטאתם אשר עשו כלומר אשר עשו עתה. והשנית והשיב את אשמו בראשו שישוב גם על אשם הראשון שגרם לו לחטוא עתה והוא בהיותו כלול בחטא אדם הראשון. בכדי לנקות נפשו מכל וכל וממילא נכלל מה שבנתים כי צריך לשוב עד אשם הראשון שבראשונים. ולזה אמר והשיב את וגו' שהיה די לומר והשיב אשמו וגו' אכן בא לרבות כל מה שבנתים עד אשם הראשון על הכל צריך לשוב ולהתוודות ולתקן כאשר יוכל.

ובזה אפשר לבאר מאמר חז"ל (בילקוט תרי עשר רמז תקי"ו בשם הפסיקתא) על פסוק (בראשית ל"ז, כ"ט) וישב ראובן אל הבור רבי ברכיה אומר אמר לו הקב"ה אתה פתחת בתשובה תחילה חייך שבן בנך בא ופותח בתשובה תחילה שנאמר (הושע י"ד, ב') שובה ישראל וגו'. ורבים ראוהו כן תמהו שאין לו פירוש מתחילתו ועד סופו. כי מה שאמר ראובן פתח בתשובה תחילה הלא נודע מאמרם ז"ל (עירובין י"ח:) שאדם הראשון עשה תשובה וכן קין עשה תשובה כמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ב, י"ג). ומה שאמר בן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה יפלא ביותר כי על התשובה מראש הבטיחנו וכמה פעמים הזהיר בתורה על התשובה והיא מצות עשה נימנית ברמ"ח מצוות עשה כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות תשובה הלכה א') מהא דכתיב (במדבר ה', ו') איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו וגו' ונאמר (דברים ל', ב'-י') ושבת עד ה' אלהיך וגו' עד כי תשוב אל ה' אלהיך וגו'. ואכן כי חז"ל דקדקו מהא דכתיב וישב ראובן אל הבור שמלת אל הבור לכאורה מיותר והיה די לומר וישב ראובן וירא והנה אין יוסף בבור אם לא שבא לרמז לדברינו כי כאשר עסק ראובן בשקו ותעניתו על בלבול יצועי אביו כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ד, י"ט) בפסוק הזה נאמר וישב ראובן אל הבור פירוש ששב עד הבור הראשון שכרה אדם בחטאו בירא עמיקתא שנפל שמה שור או חמור המה הנשמות הקדושות המכונים על שם בכור שורו הדר לו (דברים ל"ג, י"ז) או יששכר חמור גרם וגו' (בראשית מ"ט, י"ג) שבעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו האי כסופא דנשמתין שנכספין לראות פני אביהם שבשמים צריך הוא להשיב לבעליו והמת יהיה לו לניזק כמאמר חז"ל (בבא קמא י':) כי נשמות העשוקין בקליפה נקראים בבחינת מתים (ועיין בכוונת מחיה מתים) ובעל הבור מי שגרם להפילן בבור רק שמים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו המורה על בחינת הקליפות והגבורות הקשות כי בור הוא גימטריא ר"ח המורה על הגבורה בסוד ח"ר מחרון אף ח"ו והוא מספר יצחק כידוע, עליו מוטל לשלם להיות כסף ישיב לבעליו. והמת יהיה לו לניזק לקבץ נדחים להשיבם אל חיק אביהם (רק הבעלים מטפלין וכו' כי הכל נעשה בעזר אלוה ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו כמאמר חז"ל (קידושין ל':) והבן) ודוגמת זה היה חטא השבטים שהפילו את יוסף אל הבור ונפל שמה שור כי יוסף נקרא שור בבחינת בכור שורו וגו'. ולזה ראובן כאשר עסק בשקו ותעניתו על חטא בלבול יצועי עלה, נתן לב להשיב את אשמו בראשו. ושב אל הבור הוא הבור הראשון לתקן חטא נשמתו מה שפגמה בעת חטא אדם הראשון שנפלה לבור הקליפות המלאה נחשים וכו' ומאז ועד עתה נתקן הכל כי הוא הגורם מה שבא עתה לחטוא לחלל יצועי אביו. ועל כן ראה מעשה ונזכר הלכה שצריך להעלות את יוסף מן הבור כי הכל חטא אחד הוא. וכשראה והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא. כי אי אפשר לבוא בתשובה לפני בורא עולמים ברוך הוא אם לא אעלה את יוסף מן הבור לתקן בזה כל החטאים עד בירא עמיקתא שכריתי בימי אדם הראשון. ועל כן אמר לו הקב"ה אתה פתחת בתשובה תחילה, פירוש לשוב עד תחילת החטא הגורם לכל החטאים חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה שנאמר שובה ישראל וגו' כי אל זה כיוון הושע שעל כן אמר כי כשלת בעווניך, כלומר שעל ידי עווניך מאז, נכשלת אתה עוד ועוד וצריך לשוב על הכל. ולזה אמר שובה וגו' עד ה' אלהיך פירוש עד אותו החטא שנאמר בו ה' אלהים והוא חטא האדם שנאמר (בראשית ב', ט"ו) ויצו ה' אלהים על האדם וגו' ועד שם צריך אתה לשוב כי כשלת בעווניך כאמור שעל ידי אותו העוון נכשלת גם עתה. ועל כן (הושע י"ד, ג') אמרו עליו כל תשא עוון, פירוש להתפלל לפני ה' שיכפר גם החטא שנשא והביא עתה את העוון ובזה וקח טוב שתבטל כל הרע מעליך מתחילה ועד סוף ותקח רק הטוב כאמור.

ועוד יאמר הכתוב והתוודו וגו' לפי מה שכתבנו למעלה בחומר עוון הגזל שהוא מכריע המשקל למטה רשע אף במחצה עוונות לפי שיש בו מעין שתים רע לשמים ורע לבריות. ולזה יאמר והתוודו את חטאתם את רבוי הוא לרבות גם רבוי חומר חטא הזה על שאר החטאים שצריך גם זה להתוודות ולשים על לב חומר כובדו. או אפשר לרבות שכשם שצריך להתוודות לשמים ולפייס על הרע לשמים שהיה, כן צריך להתוודות לפני חבירו ולפייסו על שהיה רע לבריות. וקודם כל והשיב את אשמו בראשו לחזור הגזל אשר בידו לבעלים כי כל זמן שהעבירה בעולם חרון אף בעולם ואף אם יביא כל אילי נביות לקרבן לה' לא יכופר לו כי אם קודם בהשבת הגזילה. ולפי שהיה חפץ ומתאוה את שאינו שלו על כן גם שלו נלקח מאתו. ועבור כן וחמשיתו יוסף עליו כי צריך להיות אבד משלו גם כן על ידי זה. ואמר הכתוב עוד,

ואם אין לאיש גואל וגו' האשם המושב וגו' מלבד איל הכפורים וגו'. ואמרו חז"ל (בבא קמא ק"ט.) כי זה מדבר בגזל הגר שמת ואין לו יורשים שצריך להחזיר הגזילה לכהן ונראה כי זה רמז הכתוב בתחילתו שאמר איש וגו' כי יעשו מכל חטאת האדם בה"א ולא חטאת אדם כי בתוספות (בבא קמא ל"ח.) מבואר שהאדם בה"א, יראה על אומות העולם עיין שם. ועל כן האשם המושב לה' לכהן פירוש שמה שצריך להשיב בשביל ה' שישלוט שם הוי"ה הרחמים בעולם ולא יהיה החרון אף וקצף בעולם, ישיב לכהן ובזה יסתלק העבירה מן העולם והוא חלק הגזילה מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו, והוא על מעלו בה' ברע לשמים שצוה שלא לגזול ולגרום רעות לחבירו, גם על שכפר בבטחון ה' שיוכל לתת לו גם כן חלקו כמו שנותן לחבירו וכפר בהשגחת הבורא על עולמו להיטיב לכל ולהכין מזון וכל המצטרך לכל בריותיו אשר ברא. יביא קרבן לה' ונרצה לו לכפר עליו ונסלח לו.

וכל תרומה וגו'. להבין סמיכות כתוב הזה למה שלמעלה. נראה כי לפי שאמר למעלה בגזל הגר שאשם המושב לה' לכהן הוא והוא לכהן שבאותו משמר כמו שאיתא (בבא קמא ק"ט:). לזה סמך לו וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה. פירוש כל קדשים הקריבים, הוא לכהן המקריב. כלומר עור העולה ובשר זבח השלמים הכל לכהן המקריב במשמר שלו כי זה הוא ממכר האבות הנזכר בתורה (דברים י"ח, ח') לבד ממכריו על האבות, כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (בפרק ד' מהלכות כלי המקדש הלכה ה'). ואמר הכתוב אבל,

ואיש את קדשיו לו יהיו. לא אמר איש מבני ישראל כמו למעלה רק סתם ואיש כי זה קאי על הכהן לומר כי הכהן שיש לו קדשים בביתו אינו צריך לתת קדשיו לאנשי משמר להקריבם רק לו יהיה שהוא מותר בעצמו להקריבם אף בעת שאין המשמר שלו, והעור העולה והבשר שלו הוא כמו שפסקו חז"ל (בבא קמא ק"ט: והרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות כלי המקדש). ואמנם אמר הכתוב איש אשר יתן לכהן פירוש איש הזה שאנו מדברים ממנו כלומר כהן שיתן בעצמו קדשיו לכהן אחר שיקריבם לו אז לו יהיה פירוש לזה המקריב יהיה העור והבשר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (שם הלכה ז') וזה לשונו: ואם רצה ליתן את קרבנו לכל כהן שירצה להקריבו נותן, ועור הקרבן וכו' לאותו הכהן בלבד שנתן לו. ואכן לפי דברי הראב"ד ז"ל שם שכתב בזה הלשון: לא, כי אלא אכילתו ועורו של בעליו, יהיה האי לו יהיה קאי על הבעלים כלומר כהן שיתן לכהן אחר להקריב אף על פי כן לו לעצמו יהיה העור והבשר כאמור. והנה כבר כתבנו מוסר השכל בכתוב הזה איש את קדשיו בחיבורנו סידורו של שבת (חלק שני דרוש הרביעי פרק א' עלה ד') עיין שם ולא נכפיל הדברים.

דבר וגו' כי תשטה אשתו וגו'. נראה שהוא מלשון שטה מעליו ועבור, הנאמר בכתוב (משלי ד', ט"ו ושם ז', כ"ה) אל ישט אל דרכיה וגו' (ועיין ברש"י ז"ל שכתב כן לפי דרכו) כי זה תחילת עבירה באשה אם היא שטה מדרך ביתה לעוף בשווקים וברחובות ובבתים. היפך אשה יראת ה' שנאמר בה (תהלים מ"ה, י"ד) כל כבודה בת מלך פנימה וגו'. ולזה אמר כי תשטה אשתו שתתחיל להיות שטה בעולם. וכמאמר אדון החכמים ז"ל (משלי ז', י"א י"ב) הומיה היא וסֹררת בביתה לא ישכנו רגליה פעם בחוץ פעם ברחֹבֹת וגו'.

ומעלה בו מעל. פירוש שהיא תמעל במעל שבו. על דרך אומרם ז"ל (סוטה י'.) איהו בי קארי ואתתיה בי בוציני וכו' ועל כן ומעלה המעל אשר בו או כה יאמר ומעלה כיון שהיא תמעל ודאי בו מעל שיש בו איזה פגם כי היא בת זוגו ועוד כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (תהלים קנ"ה, ג').

ושכב איש אותה וגו'. לכאורה הלא כל הפרשה כאן מדבר בספק שתתוודע על ידי המים המרים ואיך אומר בלשון ודאי. ואכן לצד שאמר למעלה כי תשטה וגו' ופרשנו שתשטה מדרך ביתה להיות שטה בעולם הרי הכתוב מעיד שהוא קרוב לודאי אשר ושכב איש אותה. כאשר סיים שם במשלי שלמה אצל כל פנה תארוב וגו' עד הטתו ברוב לקחה וגו' הולך אחריה פתאום וגו' כי לא ימלט שלא תמצא איש שישמע לה כי (מגילה ה', ג') נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה. ואשת איש נפש יקרה תצוד (שם ו', כ"ו), ומכל שכן המוני העם שקשה להם לפרוש אם היא הולכת אחריהם.

והקריב וגו' והעמידה לפני ה'. הקרבה והעמדה זו צריך להבין ענינה. ועוד כי הוא מיותר כולו אחרי אומרו להלן והעמיד הכהן את האשה לפני ה'. ואכן כי הנה ענין הקריבה לה' הוא על שתי פנים, לטוב ולהיפך ח"ו. והוא על דרך משל אוהב המלך אשר עומד אצל המלך ומזכיר את אחד מעבדי המלך ורוצה להמליץ בעדו שיקרבו המלך אליו. הנה אם האיש המוזכר אינו מוחזק ברע לפני המלך. אז תיכף כאשר המֵליץ ממליץ בעדו יש לו שומע מאת המלך ומקרבו וגוזר עליו טובות בשביל אוהבו שהמליץ לפניו. אבל אם האיש המוזכר מוחזק ברע מוחלט לפני המלך אז תיכף כאשר יזכיר זה המליץ שמו שיקרבו המלך. מתכעס המלך ויחרה אפו ויאמר הכזה יבוא אל ביתי ותיכף גוזר להעשות בו דין ודת על עוברו פי המלך עד הנה. ונמצאת למד שיש שני בחינות בקריבה אל המלך במה שזה מקרב שמו לפניו לטוב ולרע ח"ו. וכן הוא במלכותא דשמיא. צדיק הדור המקרב את אחד ומזכירו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. אם האיש הזה הגון וראוי הוא. או אפילו אינו ראוי עתה כל כך רק שמוכן לעשות תשובה לשוב לפני ה'. אז יעלה זכרונו לברכה והקב"ה גוזר עליו גזירות טובות וישועות ונחמות. וכן להיפך אם אינו ראוי כלל, יאמר הקב"ה כביכול, הכזה יבוא אל ביתי להזכיר שמו לפני, יֵעָשֶה בו דין. ואז נזכר שמו לרעה לפני מלך המלכים ובגזירת אומר ועושה יומח שמו וזכרו לעד.

וזה שאמרה התורה והזהירה את הכהן שיקריב את האשה עד שיעמידנה לפני ה'. וזה קאי על שורש נשמתה להקריב שמה למעלה לפני ה' ואז אם טהורה היא הרי היא נזכרת לטובה ולברכה ונקתה ונזרעה זרע אם היתה עקרה נפקדת וכו' כמאמר חז"ל (סוטה כ"ו.). אבל אם טמאה היא אז תיכף כשנזכר שמה לעמוד לפני ה' יצא הקצף מלפני ה' לומר זאת תבוא אל ביתי לא כן כי אם וצבתה בטנה ונפלה ירכה והיתה ללעג ולקלס בעיני כל. ולשני הענינים הללו נקראת קריבה. רק צדיקים ילכו בם לטוב ופושעים יכשלו בם לרעה. וזו עליה, ירידה היא להתכלה להיות כלה ונחרצה הגזירה עליהם ביותר. ולזה כיוון הכתוב בכתוב הזה. ומה שאמר להלן והעמיד את האשה, לגופיה איצטריך להעמידה בשער ניקנור כמאמר חז"ל (סוטה ח'.).

ולקח וגו'. יש לרמז בכתוב הזה בריאת האדם וסוד עבודתו. כי נודע אשר הגוף הנגוף הוא כלי חרס ששבירתן הוא טהרתן שלא יטהר הגוף מחטאיו כי אם בשבירתו מכל וכל להפך החומר לצורה. לשבור כל כוחי גופו המתאוין לכל דברי הגופניות ולעשותו כלי חדש כרוחניות ממש שיוכל לדור בעליה ובחצר כאחד כמו גוף משה רבינו ע"ה וגוף אליהו שעלו השמימה ולא מתו כלל כאומרם ז"ל (סוטה י"ג:) משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש במרום ואליהו ידוע (מלכים-ב ב', י"א) שעלה בסערה השמים כי ברוחניות לא שייך מיתה. ואין מיתה כי אם לכוחי הגוף אשר לא נהפך עדיין לרוחניות אבל גוף הנהפך לצורה לא יצוייר בו בחינת המיתה. ואפשר על כן אמרו חז"ל (בראשית רבה י"ד, ח') שהאדם ממקום כפרתו נברא (פירוש ממקום המזבח) וכו' כי לפי שצריך האדם להפך חומר הגוף לצורה על כן הצריך להיות גופו ממבחר פנימיות הארץ שיוכל להתהפך לרוחניות מה שלא כן היה אם היה נברא ממקום אחר. ואפשר לזה אמר הכתוב (איוב ל"ח, י"ד) תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש. כי כאשר חותם הגוף מתהפך כחומר הזה לצורה. אז ויתיצבו כמו לבוש שנעשה ממנו לבוש רוחני לנפשו ורוחו ונשמתו שיעלה השמימה עם נשמתו. כי כל האורות עליונים ומלאכי מעלה כולם המה בבחינת פנימיות ולבושים כנודע, רק הלבושים המה גם כן רוחניות. וכמו כן נפש האדם אם האדם זוכה נעשה הגוף לבוש רוחני עליה לעלות בסערה השמימה פנימיותה ולבושה, ואז הנפש מעלה את הגוף עמה במחיצתה. אבל ברשעים הוא ח"ו להיפוך כי המה מהפכים את הצורה לחומר שגם נפשם מתגשם ומתעבה עד שנעשה בבחינת (קהלת ג', כ"א) רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. כי מגביר נפש הבהמיות על נפש השכליות ונעשה כולו כרוח הבהמה. בסוד אומרם (ברכות י"ח:) רשעים בחייהם קרויים מתים כלומר עם חייהם שהוא נשמתם קרוים מתים שגם נפשם נעשה בבחינת המת שנבלע בעפר עם חומר הגוף. ולזה אחר מעשה הצדיקים שאמר תתהפך כחומר וגו' נאמר (איוב ל"ח, ט"ו) וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר. כלומר אף אור שלהם שהוא חיות נשמתם גם זה נמנע מהם ויבולע בעפר עם הגוף והגוף שהוא בעולם הזה זרוע רמה שהוא המושל ברשע שאינו יכול להכניעו הוא נשבר, כי ככלי יוצר תנפצם כיון שאינו מתהפך לרוחניות נשאר כלי חרס שנשבר ונאבד עדי עד. ואפשר שזה אמרו חז"ל (ברכות ה':) להאי שופרא דבלע בעפרא קא בכינא וכו' כלומר האי שופרא דנשמתא שהוא משופרא דשופרא שבכל העולם, שיוכל להצטייר שיבולע בעפר כמו חומר הגוף על דא ודאי קא בכינא.

ולזה ירמוז הכתוב ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים. כהן נקרא האדם שנברא להיות כהן ועובד ה'. והנשמה הקדושה נקראת מים קדושים כי ממקום קדוש יהלכו מקור הקדושה. וכלי חרס נקרא הגוף כאמור. והאדם לוקח הנשמה הקדושה בכלי חרס הוא הגוף. ותכלית עבודתו הוא שמן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן הוא עפר הגוף הנלקח מקרקע המשכן שהוא המזבח כנאמר. יקח ונתן אל המים. שיקח כהן העובד את ה' את הגוף ונתנו אל המים הקדושים הנזכרים לחברו אל הנשמה הקדושה להתיצב כמו לבוש עליה ויעלו שניהם השמימה למקור החיים. ואז,

והעמיד הכהן את האשה לפני ה'. נודע אשר הנשמה והגוף נקראים בבחינת איש ואשה. הנשמה נקראת איש המשלחת מזון, ומחיה את הגוף הנקראת אשה. ועל כן אומר הכתוב שאם כן יהיה שמן העפר יקח ונתן אל המים להפך החומר לצורה לקרב הגוף אל הנשמה אז והעמיד הכהן את האשה לפני ה' שגם הגוף יעמוד לפני ה' בסערה השמים עם הנשמה. ואמר הכתוב ופרע את ראש האשה ופירש רש"י סותר את קליעת שערה כדי לבזותה. ולדרכינו ירמוז שיהיה סותר את הגוף ויבזהו שלא יתן מקום לתאוותיו כלל וכלל. ונתן על כפיה את מנחת הזכרון. פירוש שיהיה תמיד לזכרון לפניו איך שלא נברא כי אם להפך כוחי הגוף מכל וכל לעשות מיש אין ומחומר צורה. מנחת קנאות הוא. כי קנאת סופרים תרבה חכמה וצריך האדם לקנאות את הללו שעומדים בגופם חיים וקיימים לפני בורא עולם ברוך הוא ואינם מתבלעים בעפר בארץ כמו חנוך ואליהו וכדומה. או הללו שירדו חיים לגן עדן ולא מתו כלל. כמו יעקב אבינו שאמרו ז"ל (תענית ה':) יעקב אבינו לא מת וכו' או דוד מלך ישראל חי וקיים כאומרם (בראש השנה כ"ה:). או תשעה שנכנסו בחיים לגן עדן כמבואר במדרש חז"ל (באבות דר' נתן¹ מובא בילקוט יחזקאל רמז שס"ז בסופו) ועל כן מנחת קנאות הוא לקנאות תמיד ולצפות שלא יתבלע בעפר הארץ. אבל אומר הכתוב וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. כלומר שביד העובד גם כן להפך המים קדושים הללו ח"ו שיהיו מי המרים המאררים כאמור למעלה, שיהפך הצורה לחומר ח"ו וירדו כולם חיים שאולה. כלומר אף חייהם שהוא נשמתם ירדו שאולה ושם מוטבעים ומשוקעים בכל מיני קליפות והטומאות שהוא תכלית כל בחינת המרים המאררים. ואמר הכתוב,

footnotes: ¹ אצלינו לא נמצא אולם הוא בסוף פרק א' מדרך ארץ זוטא.

והשביע אותה הכהן וגו'. כלומר כי בשעת בריאת האדם בעת הנתן המים קדושים הללו בכלי חרש שהוא הנשמה אל תוך הגוף. הנה הכהן האמיתי מוסב על הקב"ה שנקרא כהן כאומרם ז"ל (סנהדרין ל"ט.) אלהיכם כהן הוא וכו' משביע אותה כאומרם ז"ל (נדה ל':) שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע וגו'. ואמר אל האשה שהוא הגוף אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך. כי הגוף שהוא האשה מחויב לשמוע ולהכניע עצמו ולציית את אישה שהוא נשמתו אשר בקרבו להיות האשה כמו האיש צורה ורוחניות ואז הוא בבחינת צדיקים יצר הטוב שופטן הנאמר בדברי חז"ל (ברכות ס"א:) כי הוא שומע ונכנע תחת נשמתו חלק אלוה ממעל אשר בקרבו שהוא היצר טוב האמיתי. אבל האיש אשר הולך אחרי בעל פעור להדבק ח"ו בבחינת הסטרא אחרא ונכנס ונכנע תחת רשות אלהים אחרים ח"ו כאומרם ז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אלעזר אמר קשורה בו ככלב וכו' והוא בבחינת רשעים יצר הרע שופטן (הנאמר בברכות שם) וכל מיני קליפות שולטין עליו ואין לבו ברשותו לעשות רצון קונו כמאמרם ז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') הרשעים הן ברשות לבן. אז נקרא שנטמאה תחת אישה לילך ולהדבק בבחינת אלהים אחרים ח"ו ולזנות אחריהם שהוא כוחי הגוף ותאוותיו האסורים המושרשים תחת יד אלהים אחרים, וכי שכב איש אחר אותה כי נכנע תחת הסטרא אחרא כאשה תחת בעלה. ועל כן ואמר אל האשה אם לא שכב איש וגו' ואם לא שטית טומאה תחת אישך, אז הנקי ממי המרים המאררים, כי המים הקדושים הניתן בתוך הגוף שהיא הנשמה נשארת בתוכה לטובה ולברכה בקדושתה ומעלה את הגוף גם כן עמה אם זכה להפכו להיות כמו הנשמה. אבל,

ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך. וכאמור שנכנע ח"ו תחת רשות הסטרא אחרא והקליפות ואז יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וגו' בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה. וכאשר כתבנו למעלה כי כשהגוף נתגשם ונתעבה בגוש עפר הארץ ונעשה כלי חרש הגמור עב ומגושם. אז ממילא ככלי יוצר תנפצם. כי כל דבר המחובר מארבע יסודות הגשמיים בהכרח בהרחב הזמן יתפרד ויסתר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ד' מהלכות יסודי התורה הלכה ג'). אם לא כשהגוף נתהפך לרוחניות כאמור אז ישאר חי אבל כשהוא מתגשם, כל עוד שמתגשם יותר, יתפרד יותר וביותר, לפי שנכנע תחת רשות הקליפות והסטרא אחרא שהם מקור כל הארורים והחפיצים ברע, והוא השליט אותם עליו, ודאי שהם ימשלו בו לעשות בו נקמה בכל מיני רעות ומכות אכזריות ומיתות משונות כאשר יוכלו. וידוע מאמרם ז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תש"ח וברש"י ו', כ"ד) לפי שנאמר בטן וירך מנין לשאר כל הגוף תלמוד לומר ובאו בה וכו' אם כן מה תלמוד לומר בטן וירך לפי שהן התחילו בעבירה תחילה וכו'. ורומזים לדברינו גם כן כי למה דוקא בטן וירך הלא כל הגוף הרשיע. ועל כן באמת גם כל הגוף בכלל. ופרט בטן וירך לפי שהם התחילו בעבירה. כי ידוע אשר זה הוא תחילת כל בחינת רשעת הרשע במה שאינו שומר בריתו בלתי תת זרעו לחוץ בכל פרטי עבירה זו, ובפרט השוגה בזרה ויחבק חיק נכריה. כי אין דבר קשה בכל התורה לפרוש מאתו כמו פרישות העריות. ותחילת קבלת מצוה זו בישראל קבלו אותם בתרעומות ובכיה כנאמר (במדבר י"א, י') בוכה למשפחותיו, כמו שכתב בזה הרמב"ם ז"ל (פרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ח). וכל בחינת הרע באיש הישראלי הכל נצמח מבחינה זו. כי אפילו איש הכשר והישר הנשמר מבחינת הרע רק שממלא תאותו בזה בהיתר. זה הוא שורש פורה ראש ולענה לכל בחינת התאוות הרעות והאדם עלול יותר לתאוה זו יותר מכל התאוות לפי שנברא בכח התאוה הזאת כמו שכתב בזה הרד"ק ז"ל בפסוק (תהלים נ"א, ז') הן בעוון חוללתי וגו' וכן להיפך כשהאדם מכניע תאוה זו כאשר יוכל הרי הוא מוכן לכל בחינת קבלת הקדושה והטהרה כי זה כל האדם. ועל כן ברשע הארור, תחילת קללתו בבטן וירך לפי שהם התחילו בעבירה. וקליפות הללו שהכניע עצמו תחת ידם הם השולטין עליו לעשות בו כל מיני נקמות. ומה שאמר הכתוב בתת ה' את ירכך נֹפלת וגו' לא ששם הוי"ה ברוך הוא יכה האדם כי הלא אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה כאומרם ז"ל (בראשית רבה ג', ו') רק שהקב"ה מניח להיות באה הקללה ח"ו על האדם ואינו מעכב. וזה אומרו בתת ה' כלומר שיניח ה' לעושי הרעה לעשות לרשע רע כרשעתו. אבל הרעה מאליה באה על עושי הרעה כמאמרם ז"ל (דברים רבה ד', ג') כי מפי עליון לא תצא הרעות וגו' (איכה ג', ל"ח) ונאמר (ירמיה ב', י"ט) תיסרך רעתך ומשבותיך תוכחך וגו'. ונחזור לענין כי ברשעות הרשע ממילא משליטת הקליפות ירכו נופלת ובטנו צבה וכל הגוף כלה. ואומר עוד הכתוב,

ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן וגו'. כי הנה תדע אשר כל בחינת אחיזת הקליפות אינו בגוף הנגוף הזה כלי חרס קרוץ מחומר כי מה הנאה יש להם ממנו אם יהיו לוקחים אותו כולו אליהן. ועיקר הנאתם ואחיזתם הוא בנפש האדם אם טמאה היא כי היא בחינת הרוחניות ושורשה שורש גבוה. ואליה מתאוים וחושקים שתהיה היא בידם בכדי שיגיע להם כל בחינת שפע הקדושה אשר נשלך ממלך הקדוש לנשמת ישראל. ועל כן תמיד הם רודפים וחפיצים בכל מאמצי כוחם להחטיא את האדם בכדי שילקחו ח"ו הנפש הקדושה של האדם שיהיה בידם ליהנות מהשפע הנשלח לה. והמה דומים בזה כאיש הרודף אחר פרנסתו כמו שהוא בדברי מרן האר"י ז"ל בכמה מקומות. רק ממילא כאשר הם שולטים בנפש האדם עושין כל מיני רעות ומכות אכזריות גם להגוף. כי זה חפצם מאוד לרע ולא לטוב וכיון שניתן רשות למשחית יעשו בו כרצונם. ולזה אמר הכתוב ובאו המים המאררים וגו' כי אלו המים קדושים בחינת הנשמה הניתן בגוף נתהפך למים מאררים כיון שעיקר אחיזת הקליפות בנפש ההיא ולא בהגוף. והמה באים במעים לצבות בטן ולנפל ירך וגו' כי לאשר שנאחזים בה הקליפות ממילא הם עושים כל מיני רעות להגוף גם כן כמדובר. כל זה הוא השבועה שהכהן הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה משביע הנשמה והגוף טרם נתינת הנשמה בהגוף. ואחר כך,

וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים. כלומר שהקב"ה כותב את האלות האלה בספר הוא התורה הקדושה שנכתב בה כל חומר אלות הרשעים אם לא יטיבו מעשיהם ומראה ונותן זאת אל הנשמה (כי ומחה פירושו כמו (במדבר ל"ד, י"א) ומחה על כתף ים כנרת ותרגומו וימטי על כיף ים וגו') כלומר שמראה לה כל בחינת עונש הרשעים טרם רדתה לעולם הזה. וכותב וחותם בספר היא התורה הקדושה ונותן לה עמה אל עולם הזה שהיא נקרא מי המרים על שם רוב הקליפות שבו, שתסתכל בכל האלות האלה למען דעת אם לא תיטיב מרה יהיה באחרונה.

והשקה וגו'. כתב רש"י ז"ל אין זה סדר המעשה שהרי בתחילה מקריב מנחתה וגו' ועל כן גם אנחנו לא נבארנו עתה לפי דרכינו, ונפרשנו במקומו.

ולקח הכהן וגו'. כי אחר שמראה להנשמה כל בחינת הארורין והקללות שיגיע לה ולהגוף כאשר יריעו מעשיהם הנה מראה לה גם בחינת השכר האמיתי ותענוג הנפלא שיגיע לה בהטיבה את מעשיה והוא כי תדע סוד אומרם ז"ל (שמות רבה נ"ב, ה') רבי שמעון בר יוחאי שאל את ר' אלעזר ב"ר יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו (שיר השירים ג', י"א) אמר לו משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר והיה קורא אותה בתי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי וכו' עד שקראה אמי וכו' עד כאן. ולהבין השתמשות קריאות הללו אשכילך בינה והוא בדרך המשל כשהאב אוהב את בנו מאוד מאוד אז לוקח אותו על ידו ומגביה אותו עד ראשו עד שראש הבן וראש האב שוין בקומה ולפעמים כשמחבבו עוד יותר מגביה אותו עד למעלה מראשו. ולפעמים משים את הבן על ראשו ממש ועושאו עטרה על ראשו. כן אנחנו עם בני ישראל הנקראים בנים למקום כשאנו זוכים הקב"ה מגביה שורש נשמותינו עד כביכול כביכול שוה לראשו ואל זה רמז הכתוב (במדבר כ"ח, י"א) ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' וגו'. כי בראש חודש לרוב ההארה הנפלאה מחסדי המקום ברוך הוא המופיע על עמו ישראל, זוכים שורש נשמותינו לעלות למעלה למעלה והקב"ה כביכול מגביה אותנו עד שוה לראשו כביכול, ונקרא ובראשי חדשיכם תרין ראשין כי ראש הבן והאב שוין. ועל כן תקריבו עלה לה' שתקרבו עצמיכם לעלות לה' הטוב להיות לנחת רוח לפניו ולקבל משם כל בחינת שפע וברכה וקדושה רבה. (והדברים עתיקים כבשים ללבושך). וזה רמז לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי כי האח ואחות הם שוין בדמיון והוא תרין ראשין כנזכר (ואמנם עוד יש בחינה למטה מזו והוא אומרם לא זז מחבבה עד שקראה בתי כי בחינת הבת הוא למטה מאביה והוא כשאינם עולין כל כך רק על כל פנים כביכול לוקחם בידו ומחזיקם אצלו חיבוב גדול הוא כבת לאביה והכל משל והבן). ואולם עוד יש בחינה גדולה למעלה מכולם שכביכול כביכול הקב"ה מגביה שורש נשמותינו עד למעלה מראשו מרוב האהבה והחיבה. וזה נקרא בכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר. כלומר שהקב"ה מתעטר בנו ועושה אותנו עטרה לראשו מרוב האהבה והחיבה. ואל זה רמז הכתוב (ויקרא ט"ז, ל') כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' לפני ה' תטהרו. כי ביום הכפורים מגיעים שורש נשמות ישראל לבחינה זו שמגביהם כביכול למעלה מראשו ואז נקרא לפני ה' לפניו ממש כביכול ואז ודאי תטהרו מאחר שנתעורר אהבה וחיבה כזו ודאי יכפר עליכם. וזה רמז אומרם לא זז מחבבה עד שקרא אותה אמו כי בחינת האם היא למעלה מהבן וזה אמר בעטרה שעטרה לו אמו. כי זו היא בחינת עטרה שהקב"ה מתעטר בישראל ועושה אותם עטרה לראשו. והנה כבר פרשנו למעלה פירוש אומרו ונתן על כפיה את מנחת הזכרון מנחת קנאות וגו'. שישים האדם לזכרון לפניו איך שלא נברא כי אם להיות דר בעליה וחצר כאחד לעמוד ולשמש במרום גם עם לבוש הגוף שבו אחר הפכו לרוחניות והוא מנחת קנאות בבחינת קנאת סופרים שצריך האדם לקנא את זאת לומר מי יתן ואזכה לבחינה זו לעמוד בגופי חי וקיים כרצון הבורא ברוך הוא ולא להתבלע בעפר הארץ עיין שם. ולזה אמר כאן ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף את המנחה לפני ה'. פירוש שהקב"ה מראה להנשמה כי כאשר תיטיב מעשיה ותביא לפניו מנחות הקנאות שהוא הקנאה בדבר ה' להשיג רצון בורא ברוך הוא. אז והניף את המנחה לפני ה' שמגביה אותה במנחה זו עד למעלה לדרגות לפני ה' כביכול למעלה מראשו שנועם זיו תענוג הלז אי אפשר להשיג כלל בשכל אנושי ומכל שכן לבארו על נייר בדיו, והקריב אותה אל המזבח. כי ידוע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל שסוף שכר ותענוג העולם הבא הוא שהמלאך מיכאל הכהן הגדול מאחיו לוקח הנשמה ומקריבה על המזבח לקרבן לפני ה' (עיין מנחות ק"י. תוספות דיבור המתחיל מיכאל). ושמחה ותענוג הזה לא שזפתו עין רואה, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג'). ולזה אמר כאן והקריב אותה וכו' שמראה לה שכרה בעולם הבא שתזכה להיקרב לקרבן לה' אם תעשה רצונו. ואמר עוד הכתוב,

וקמץ הכהן וגו'. כי תדע אשר מנחת קנאות הזה שהזכרנו. אם אדם מקנא הדבר הזה בשביל שכרו שיהא לו שכר ותענוג רב בעולם הבא. זה אינו עולה כיוון נכון לפני ה' כיון שעושהו למענו ורוצה בטובתו. רק אם מקנא הדבר הזה לומר מה נחת רוח יש לבורא עולם מזה במה שדר זה בעליה וחצר כאחד וזכה להפך היש לאין והחומר לצורה, זה הוא לרצון לפניו, כיון שהוא חומד וחושק ומתאוה ומצפה ומשתוקק רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו לא זולת. ולזה אמר וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה כי הקב"ה אינו לוקח מן המנחה הזאת כי אם מנחת הקנאות עם אזכרתה אזכרת ה' והוא הזכרת השם מה שלזכרון לפניו תענוג בוראינו ברוך הוא ומתאוה לגרום לו תענוג רב ושעשועים, את זה לוקח הקב"ה והקטיר המזבחה להיות לקרבן לפניו כאמור. ואחר ישקה את האשה את המים כלומר אחר כל זאת מה שמשביע את הנשמה והגוף ומראה להם עונש הרשעים תחילה ואחר כך שכר הצדיקים כי כן צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה כאומרם ז"ל (בראשית רבה ס"ו, ד') והבן. ישקה את האשה המים כלומר מוריד הנשמה אל הגוף העכור. ועתה אומר הכתוב,

והשקה את המים והיתה אם נטמאה. הכל כנזכר למעלה כי אם נטמא הגוף ותמעל מעל באישה, היא נשמה שבקרבו אז ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה וגו' כי מיני הקליפות ישלטו תחילה בנשמתו ואחר כך ממילא יעשו נקמה בהגוף.

ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, כלומר כי גם הגוף תנוקה מכל וכל כמו הנשמה שיהפך לרוחניות ויפרו וירבו ויעשו פרי למעלה ושורש למטה כמאמר הכתוב (ישעיה נ"ו, ה') ונתתי להם בביתי ובחומֹתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו וגו'. וזה ונזרעה זרע למעבד נשמתין ורוחין חדתין שיהיה לרצון ולנחת רוח לפני בורא עולם לגרום זיווגים ויחודים בכל העולמות שלמעלה ושלמטה ועל ידי זה הקב"ה וברוך שמו יריק וישפיע לכל העולמות הקדושים שפע וברכה ורחמים וחיים ושלום וזה תכלית כל המאורות והשמחות הכל כדבר האמור.