Bedek HaBayit on Torat HaBayit HaArokh, The First House, The First Gate
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
עוד כתב שהשוחט לעו"ג שחיטתו כשרה ואפילו הוא סבור שהעו"ג יקטיר החלב או יזרוק הדם לעכו"ם משום דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן אבל שחטו ישראל על מנת שהעכו"ם יזרוק הדם לע"א או יקטיר החלב לע"א הרי זו אסורה באכילה דכיון דעל מנת כן שחטה הוה ליה כאלו השוחט חישב עליה בשעת שחיטה שיקטיר החלב או יזרוק הדם לע"א והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"א או להקריב אותה לע"א ר' יוחנן אמר אסורה מחשבין מעבודה לעבודה ריש לקיש אמר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה וכתב דההיא ודאי לא אתיא כפשטה בשחישב הוא לזרוק דמה דאם כן ריש לקיש היכי שרי הא ודאי הוה ליה מומר לע"א אלא ודאי בששחט על מנת שיזרוק העו"ג דמה לע"ג וחשבינן לה כאילו חישב עליה הוא ע"כ. ואיני מבין דבריו ואיני רואה ראיותיו כיון דקיימא לן דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן מה לי אם סבור שיזרוק הנכרי או יודע בו שיזרוק או שעושה על מנת כן ואפילו מתנה עמו ועשה כמצותו מה בכך וכי יש שליחות בכך וההיא דמייתי מפלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן ההיא ודאי בהשוחט עצמו מחשב בכך אתיא שהשוחט חישב לזרוק דמה לע"ג ולהקטיר חלבה לע"ג ולר' יוחנן דאית ליה דמחשבין מעבודה לעבודה ודאי באכילה אסורה דהוה ליה מומר לע"ג לענין שחיטה ואפילו איסור הנאה איכא דלר' יוחנן חשיב כתקרובת משום דילפינן חוץ מפנים וריש לקיש דסבר דאין מחשבין מעבודה לעבודה לא עביד ולא מידי ואפילו באכילה מותרת והכי מוכח בע"א לריש לקיש דפריש לה באומר בגמר זביחה הוא עובדה ולאו דוקא אלא דבזביחה אינו עובדה כלל אלא בזריקה דמלתא אחריתי וההיא קרי התם גמר זביחה וכיון דאין מחשבין מעבודה לעבודה ובשחיטה גופא ליכא פסול הרי היא מותרת באכילה הילכך לר' יוחנן הויא זבחי מתים ולריש לקיש מותרת באכילה ואיכא דמפרש באומר בגמר זביחה הוא עובדה דאההיא דגבינת בית אונייקי מהדרינן דאמרינן דרוב עגלים נשחטין לע"ג ואמרינן וכי נשחטין לע"ג מאי הוי לריש לקיש דסבר השוחט לזרוק דמה לע"א מותרת ופרשי דההיא דבית אונייקי בשאומר בגמר זביחה הוא עובדה ולאו דוקא בגמר זביחה אלא כלומר שעובדה בשחיטה עצמה ונקט בגמר זביחה משום שיטפא דוכתי אחריני ומכל מקום ראיה הוא לדידן דטעם משום דעובדה והכי מוכח בהדיא הא דמייתינן לר' יוחנן ראיה בגמרא מיהא דתניא השוחט את הבהמה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"א הרי אלו זבחי מתים דחשבינן לה כתקרובת שחטה ואח"כ נמלך עליה להקטיר חלבה לע"ג ולזרוק דמה לע"ג זה היה מעשה בקיסרי ולא הורו בה לא איסור ולא היתר ופרישא אי אמרינן בהא הוכיח סופו על תחלתו או לא ומה סיפא דשחטה ואחר כך נמלך עליה אתיא בשוחט גופיה רישא נמי דהשוחט בהמה לזרוק דמה לע"ג אתיא בשוחט גופיה שהוא שוחט על דעת שיזרוק הוא הדם או שיקטיר החלב לע"ג הא בשוחט על דעת אי על מנת שיזרקו או שיקטירו אחרים לא כלום הוא וזה ברור.
עוד כתב דהלכתא כרב הונא ועולא ור' יוחנן דאמרי אדם אוסר דבר שאינו שלו ודלא כרב נחמן ורב עמרם דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומייתי ראיה מהא דאוקימנא כתנאי מדתניא נכרי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"א אסור ור' יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירה מתירין אותו מפני שני דברים אחד שאין מנסכין יין אלא בפני ע"א וא' מפני שיכול לומר לו לא כל הימנך שתאסור ייני לאנסי ורב הונא כתנא קמא ע"כ. ואני אומר דהא ליתא אלא הלכה כרב נחמן דהלכתא כבתראי וראיה שהביא אדרבה סייעתא היא לדידי דהא רב אשי התם בע"א כר' יהודה סבירא ליה ופלוגתייהו ודאי אדינא דאורייתא וכלהו סבירא ליה דמגען אסור מדרבנן אבל האי דמנסך בהדיא סבר תנא קמא דאסור דאורייתא כתקרובת ונפקא לן מינה לדיני טובא ור' יהודה סבר דלא מיתסר אלא דרבנן כשאר מגען ועלה קאמר רב אשי התם הילכך האי נכרי דנסכיה לחמרא דישראל כלומר דנסכיה להדיא אע"ג דלזבוניה אסור דהא כל מגע נכרי דעלמא נמי אסור בהנאה ואסור לזבוניה משקל דמי מההוא נכרי שרי דמיחזי כתשלומי נזק מאי טעמא מקלא קלייה הימנו הילכך כיון דסבר ר' יהודה דלא מתסר אלא דרבנן וסבירא לן כותיה שרי למשקל דמי מההוא נכרי מה שאין כן לתנא קמא דכיון דמיתסר מדאורייתא מההוא נכרי גופיה אסור למשקל דמי ולמיתב ליה חמרא דדמי חמרא יהיב דאי לאו חמרא לא הוה יהיב דמי אבל השתא דמיתסר מדרבנן שרו ליה רבנן ועשאוה כתשלומי נזק הילכך הא דתנן שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם דבר כשר ואחד לשם הרים שחיטתו פסולה ופרישה דאי אמר לגדא דהר זבחי מתים נמי הויא ואסורה בהנאה והא דתנן המטמא והמדמע והמנסך במזיד חייב לשלם דאלמא אהנו מעשיו כלהו דוקא בדאית ליה שותפות בהו והיכא דלית ליה בה שותפות לא מיתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה דלאו משום דאסר דבר שאינו שלו אלא משום דהאי גברא לא חזו לשחיטה והוה ליה כנוחר ובגמרא נמי אמרינן דדוקא בישראל מומר הא לאו הכי אמרינן לצעורי חבריה קא מיכוין ולא מיתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה דלא חזי לשחיטה כדאמרן ואפילו הכי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מחיצת הכרם שנפרצה אוסרת בתבואה ביאוש משום דהתם האוסר שייך במילתא וחשיבי תרווייהו כשותפין ואפילו הכי איכא דפליג בההיא ואמר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דכלאים לא מתסרי לעולם אלא בדניחא ליה וסבר האי תנא דניחא להו לכולהו בעלים בעינן.
עוד כתב בהא דתנן נפלה סכין ושחטה אעפ"י ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ודייקינן עלה טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא מכוין לשחיטה לא לחתיכה כלל ואפילו מיד שוטה וחרש דלא הוי בן דעת דלא בעינן כונה לשחיטה חולין הוא וכתב דהיכא דנפלה מידו הרי זה כהפילה הוא כי היכי דאמרינן לענין נזקין באבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה והזיקה שהוא חייב וכי היכי דאמרינן בפרק השוחט בנדה שנאנסה וטבלה ומוקמינן לה בנפלה מן הגשר וטבלה דמהניא לה טבילה לר' נתן דלא בעי כונה בחולין דכל שנפלה מידו כהפילה הוא דמי ע"כ ותמהני על דברי זה החכם ועל ראיותיו מה ענין זו אצל זו גבי נזקין כל היכא דאיהו גרים חייב ואדם מועד לעולם גבי טבילת נדה נמי למאן דאמר דלא בעינן בחולין כונה כלל ובעלה חולין הוא בכלהו גווני מהניא והוא דטבלה אבל בשחיטה אע"ג דלא בעי בה כונה כלל ואפילו לחתיכה הצריכה התורה כח אדם אי זה שיהא ונפלה מידו ממילא פשוט הוא דהכא ליכא כח אדם כלל ולא מהניא כלל ודבר ברור הוא ותו לא מידי.