Bedek HaBayit on Torat HaBayit HaArokh, The Fourth House, The First Gate
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בית התערובות: כתוב שם בענין דג טהור וטמא שמלחן זה עם זה שאם היה הטמא שמן מפעפע ונאסר כלו ע"כ ודעת מורי רבנו משה ז"ל כדברי האומר שאין אומרין מפעפע אלא על ידי האור ולא על ידי מליחה וכן עיקר.
עוד כתוב דאינו נאכל מחמת מלחו היינו מליח דקדירה שאינו נאכל עם מלחו ולאפוקי מליח דצלי שמלחו מועט ונאכל עמו. והביא ראיה מהא דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח ואמרינן קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ואמרינן הני אטמאתא דאימלחן בגידא נשיא ואמרינן רב מארי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה וכל הני מסתמא בסתם מליחה מיירי דהיינו מליח דקדירה ע"כ ואינו נכון דנאכל מחמת מלחו קאמרינן ולא עם מלחו דלאו היינו לישנא דמחמת אלא ודאי נאכל מחמת מלחו אפילו לאחר שתעובר מלחו קאמרינן ומאי אינו נאכל כלומר אינו נאכל בתורת בשר שאינו מליח אלא שעדיין טועמין בו טעם מלח אפילו לאחר הדחה ובישול וכל הני ראייתו בשנשתהו כשיעור זה דשיעור מועט הוא אחר הכשירו לקדירה ומאי דאמרינן נמי דאסור למלוח בכלי שאינו מנוקב משום שמא ישתהא כשיעור זה שקרוב הדבר לבא לידי כך וכשהוא בשיעור זה דינו כרותח מתוך שהוא מתחמם מתוך מליחתו והיינו לישנא דרותח ומשום טעמא דחם אתינן עלה ולא משום חריפות שכיון שנקלט בו טעם המלח כ"כ הבשר מתחמם ולא עוד אלא שמחמם הכלי שבו שמושבו בכלי נעשה עמו דבר אחד להתחמם על ידי המלח כשהגיעם לכלל שיעור זה ואין אומרים כן במשקין כשהן בפני עצמן אין דנין בהן מליח כרותח אלא אם כן בציר כשהוא עם הבשר וטעמו של דבר מחמת הבשר שמתחמם אף הציר מתחמם עמו עוד כתב שיש לו ראיה גמורה לדבריו דמליח לקדירה לאלתר הוי מליח כרותח כיון שאין נאכל עם מלחו מהא דאמרינן דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסור ופרישנא בכלי מנוקב ומשום דדגים רפו קרמייהו ופלטי ועופות קמיטי קרמייהו ובתר דניחי דגים פלטי עופות והדר בלעי דגים אלמא אפילו בתוך שיעור פליטת העופות הוי אין נאכל מחמת מלחו דאלו לא הוי עופות אין נאכלין מחמת מלחן לא היו אוסרין את הדגים בפליטתן ע"כ וזו אינה ראיה דלאו משום דחשיבי עופות רותחין אלא משום דגים. דחשיבי רותחין ובולעין פליטתן של עופות דחשיבא דם וטעם זה עיקר. עוד אני חוזר לבאר ההיא שמעתא דדג טמא מליח וטהור תפל דאמרינן דאסר דלאו למימרא שיהו זה על זה דבהא לא חשיב טהור תפל וליכא למימר נמי בהא תתאה גבר אלא שהוא חשוב מליח מחמת מלח הטהור שהוא עליו אלא שהן עומדין בענין שפליטתו של זה נוגעת בזה ולא שיהו נוגעין זה בזה כלל ובהא דג טמא מליח הוי כרותח וציר שיוצא ממנו רותח ונבלע בטפל הטהור וטהור מליח וטמא תפל נבלע בטמא פליטתו של טהור מליח ואין חוששין לזה. ואין לחוש שמא יחזור הטמא התפל לפלוט ויבלע הטהור שאין בפליטת של הטהור הנבלעת בטמא כדי להרתיח הטמא ולא כדי שיחזור הטמא לפלוט וכמו שכתבנו למעלה.
עוד כתב שהדברים החריפין כצנון ואתרוג וחלתית וכיוצא בהן מבליעין בחריפותם ע"כ. וזה אינו נכון שאין לך שים דבר צונן מבליע ולא מפליט בשום חורפה לא הוזכרו דברים החריפין לאיסור אלא שהן בולעין מן המוכן ובעי נטילת מקום אבל אין מבליעין ולא מפליטין כלל ואפילו הן לחין ושומים ובצלים וכיוצא בהן כלן צונן מותר לדוכן בכלים של נכרים. וכן בית השחיטה רותח לא אמרו אלא לבלוע מן המוכן אבל אינו מפליט ולא מבליע ובסכין אסורה שהדיחו אותה מותר לשחוט בה לכתחילה וכן צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו ברותח משום טיחת סכין ומאי אסור דקאמר דבעי נטילת מקום ולא מיתסר בטפי דדיו לדבר חריף להיות כחם לתוך חם שניטלו מן האור דסגי בנטילת מקום וכן כתב הראב"ד ז"ל ואם הדיח הסכין תחילה מותר לחתוך בו צונן ולאכלו בכותח ושלא כדברי המחבר. ירך שנצלה בחלבה דאמרינן עלה קולף ואוכל עד שמגיע לחלב הדברים מוכרעין שצריך לשייר כדי נטילת מקום. והדבר מוכרע מההיא דאמרינן בכיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו והרי שם בדבר מועט אמרו דבעינן נטילת מקום ושלא כדברי המחבר. וכן כשאמרו בחלב שמן דמפעפע הדברים מוכרעין שלא נאמרו הדברים אלא על ידי האור כמו שכתבתי למעלה ולא במליחה ומאן דאמר מליח כמבושל הא אידחי בגמרא בהדיא ומה שהקשה המחבר מבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה דאמרינן לרב דריחא מילתא היא ואסר היאך הורע כחו של זה מריחא זו אינה שאלה דדבר ברור הוא דפטום מתפשט הוא ולמאן דאמר ריחא מילתא היא בליעה היא בכלו. וכן מה שכתב המחבר דמשערים ששים במליחה אינו נכון שאף לקדירה לא אמרו אלא בניער וכיסה שמתפשט האיסור בכל הקדירה קל וחומר בצלי ובמליחה שאין ראוי לומר בהן ששים וזה ברור.
מה שכתב המחבר דמחמרינן באיסורין דרבנן כשל תורה לענין שיעוריהן הא ודאי קושטא הוא לבד מהיכא דמסתפקא לן אי איכא ששים או לא וליכא למיקם עלה דמילתא דרבנן הוי ספיקא דרבנן ולקולא ושרינן ליה וכן באיסורי תורה למאן דאמר טעמו ולא ממשו דרבנן וכן הלכתא.
גרסינן בפרק גיד הנשה אמר ר' חנינא כשמשערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה אמרו לה בקדרה עצמה ואמרי לה במאי דבלעא קדרה הפירוש הנכון הוא כמו שכתב המחבר בשם קצת מן המפרשים ז"ל דמאן דאמר בקדרה עצמה כלומר במה שלפנינו בקדרה ולאפוקי מה שבלע בדופני הקדרה ומאן דאמר במאי דלבעא קדרה לומר שאף הבלוע בדופני קדרה מצטרף לשיעור ששים והוא שיהא קיים בלחותו וטעמא דמילתא משום דטעם שיעור ששים לבטל האסור הוא שאמרו חכמים שחלק אחד שנתפשט בהשויה ונבלל ונתערב בששים חלקים כבר אבד טעמו והוא שיהא דבר זה בהשויה להכי בעינן ניער כלומר שתהא מקצת החתיכה שבה האיסור בתוך הרוטב או שכיסה הקדרה ע"י הכסוי הבל הקדרה שהוא מים חוזר לקדרה ומערב כל מה ששם כאלו הוא רוטב וכיון שכן אף זה הבלוע ראוי להצטרף כיון שעדיין קיים בלחותו שהרי אף עם זה הוא מתערב ואף זה מסייע בבטולו שמה שבלוע בדפני הקדרה כנגד מה שמגיע הרוטב בחלק הקדרה בגבהה אף הוא עומד לפלוט ולבלוע כנגדו וכן נפלט ונבלע עד שהרוטב מתחסר מכנגד אותו מקום ואז מתייבש מה שמשתייר באותו מקום אבל מה שהביא המחבר ראיה לפירוש זה מההוא עובדא דמייתינן בגמרא דאמרינן ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא סבר רב אשי למשעריה במאי דבלע דיקולא אמרי ליה רב אשי האי דיקולא דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע דאלמא אי לאו דאמר איסורא נמי בלע הוה משערין לבטולי איסורא לכתחילה בהיתירא דבלע דיקולא וכאלו איתיה בעין ע"כ. וזו בשגגה שאין מעשה זה מענין זה כלל דלשון דיקולא הוא סל ואין שיעור ששים לבטל איסור אלא כשהוא בקדרה ולא בצלי ולא במליחה שהרי קולף ואוכל עד שמגיע לאיסור והיאך מצטרף לבטל מה שלא נתערב עמו אלא אותה שמועה ענין אחר היא וזו פירוש דכזית חלב נפל בסל שהיו מולחין בשר ונמלח שם עם הבשר לא שיתערב עמו אלא כל אחד עמד בפני עצמו וכשנתנו הבשר בקדרה נתנה בה גם כן כזית חלב זה ונתבשל הכל ובשר זה מתחלה עמד במליחה זמן מרובה ונצטמק וכשבאו לפני רב אשי אמר לו שהחלב זה נפל מתחילה בסל זה בשעת מליחה והיה בו כזית בשעת נפילה ואלו לפי אותה שעה שהיה הבשר בלחותו עם הרוטב שישנו עכשיו בכאן ודאי בהיתר ששים כיוצא בו של איסור אלא עכשיו לפי שנצטמק הבשר אין כאן ששים עם רוטב זה והיה רב אשי משער החלב כשעת נפילתו בסל שהיה בו כזית והבשר כשעה של עכשיו שנצטמק ולא היה בו ששים והיינו דאמרי לה רבנן האי דיקולא דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע כלומר זה אינו אומד ראוי שכשנצטמק הבשר אף החלב נצטמק עמו אלא או זה וזה כשעת נפילה או זה וזה כשעת של עכשיו. וזה הפירוש הנכון ואינה לה ענין כלל. והוי יודע דכי משערינן ברוטב רואין ביצה ומחצה שלו שהוא רביעית לוג לכזית והילכך צריך תשעים ביצים רוטב לבטל כזית חלב שנפל בו וכן לפי שיעור זה והכי מוכח בר"פ המוציא וזה לא נתבאר בדברי המחבר.
עוד כתב הא דאמרינן בגמרא גבי זרוע בשלה דמאן דאית ליה כל איסורין שבתורה בששים סבר דבשר ועצם דאיסורא משערינן בהדי בשר ועצם דהיתירא אלמא קליפי איסור מצטרפין עם האיסור להרבות ולהחמיר בשיעורו. וקליפי היתר מצטרפין גם כן לששים וקשיא ליה דבירושלמי דתרומות אמרינן דקליפי איסור מעלים את האיסור ומצטרפין עם ההיתר להעלות את האיסור. וכתב שלא אמרו כאן בשר ועצם משערינן לשיעורו הכי בעלמא אלא הכא אסמכתא בעלמא הוא ואומדנא בעלמא הוא דנקטינן לכווני שיעורא דששים אבל בעלמא ודאי קליפי איסור מצטרפין עם ההיתר לשיעור ששים ולבטל האיסור ע"כ ודבר זה מרבה תמה ואין האוזן יכולה לשמעו בפירוש אמרו בגמרא דבשר ועצם דאיסורא משערינן להחמיר בשיעורו ואת אמרת לאו דוקא ונאמר זה במחלוקת דאידך סבר בשר בהדי בשר משערינן ולדברי כלן קליפין אסורין אין מצטרפין להתיר ואת אמרת לאו דוקא חס ושלום לא תהא כזאת אלא ודאי בפלוגתא היא ואיכא אחרניתא טובא דפליגי בירושלמי בהדן ואני נקטינן כגמרין ומיהו אפשר דכי אמרינן בשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן ויש בדבר להקל ולהחמיר דוקא בעצם שיש בה מוח או שיש בו לחות הא לאו הכי לא דהו"ל כגיד דאמרינן עלה דחשוב כעץ בעלמא.
ולענין חתיכה עצמה נעשית נבלה ואפשר לסוחטו אסור כתב המחבר שעיקרן של דברים שלא אמרו אפשר לסוחטו אסור אלא בחלב עם בשר בזו בלבד שנעשה הכל כגוף אחד של איסור אבל לא בשאר האיסורין והביא ראיה לדבריו מהא דאמר רב בפרק גיד הנשה גבי חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כלן מפני שהן מינה ואקשינן למה לי נותן טעם כי לא נותן טעם נמי כלומר ליתסרן כלהו משום חתיכה ראשונה ומתרצינן בשקדם וסלקו כלומר שסילק חתיכה ראשונה ולא נשתיירה אלא חתיכה שניה שקבלה טעם האיסור ודאיק עלה אמאי בעינן בהאי חתיכה שניה שקבלה טעם ולא מיתסרא משום משהו כיון דרב סבר לה כר' יהודה דמשהו אוסר אלא לאו דאין חתיכה עצמה נעשית נבלה לאסור אחרות משום בליעת משהו אלא כשנבלעה בכדי נתינת טעם עד שיש בפליטתה משהו איסור לאסור האחרות הא לאו הכי פליטת היתר שבה אינה אוסרת אלמא לא אמרינן בשאר איסורין חתיכה עצמה נעשית נבילה לאסור האחרות ע"כ ואינו מבין דבריו אלו שאם אתה דן בחתיכה זו שנאסרה מחמת בליעה שאינה פולטת איסור כלל ברור הדבר שאינה אוסרה ואעפ"י שהיא עצמה נעשית נבלה וזו טענה לצלי שמותר בקליפה ואעפ"י שחתיכה עצמה נעשית נבלה אבל אין דין זה ברוטב שאעפ"י שאינה בלועה אלא איסור משהו פולטת איסור והיתר אבל כשאמרו כיון שנתנה טעם בחתיכה לאו דוקא נתינת טעם אלא כל שנבלעה כלל דאפילו בבלועת משהו אמרינן שחתיכה עצמה נעשית נבלה כדמוכח בע"א לענין יין אסור שנפל לתוך יין היתר ויש בו מים למאן דבעי תחילה והוא הדין לכל איסורין האוסרין במשהו ועוד שאם כדבריו ההיא דרב טעמיה משום חתיכה שניה שקיבלה טעם איסור ויש בפליטתה משהו איסור לאסור האחרות ואם כן למה ליה לרב לאדכורי טעמא דחתיכה עצמה נעשית נבלה וזו קושיא גדולה לדבריו ואדרבה מינה שמעינן דבשאר איסורין אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה. וזה מבואר ומוכרח שלא כדבריו ולא סגיא אלא כדפרישנא דמאי דאמר כיון שנתנה טעם בחתיכה לאו דוקא אלא כלומר כיון שקבלה ממנה כלל ואפילו משהו כיון דרב סבר לה כרבי יהודה ותו קשיא ליה דאם איתא דבשאר איסורין לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אפילו כשנתנה ראשונה טעם בשניה ליכא למימר בה בשניה שתעשה נבלה אלא ודאי אפילו בשאר איסורין נמי אמרינן לה ותרווייהו צריכין ליה לרב חענ"נ כסברא דסבר לה כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל כמו שיתבאר לפנינו בעזרת השם.
ועוד הביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק גיד הנשה בההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא דשערוה לבטל ההוא כזיתא בלחודא דלא אפשר דלא נפל מעיקרא על חתיכה אחת דהא לא שייך למימר ניער וכיסה גבי דיקולא שיתפשט האיסור בכל הדיקולא ואעפ"כ לא שיערו בכל החתיכה האחת אלא כאותו כזית אלמא לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ע"כ. וכתב המחבר דהאי סברא קושטא הוא אלא שזו אינה ראיה שאין לומר חענ"נ אלא על ידי רוטב שמתפשט האיסור בכל הקדרה ע"כ וזה אינו נכון דאי משום הא לא איריא וראיה נכונה היא דנהי דליכא למימר בכל החתיכה דתיהוי כולה נבלה כיון דלאו על ידי רוטב דלא בליעה בכולה הא ודאי כדי קליפה מיהת מיתסרא. ולא שערוה אלא בכדי ההוא כזיתא בלחוד אבל ראיה מעיקרא ליתא דההוא כזיתא מיירי שהיה נפרש מן הבשר ולא נסמך לו כלל כמו שכתבתי למעלה.
עוד כתב המחבר שאעפ"י שאין אומרין חנ"נ בשאר איסורין מכל מקום אותה חתיכה שנבלעה מן האיסור אסורה ועומדת באיסורה אבל אינה אוסרת אלא כדי איסור שבה ע"כ. ואלו דברים מתהימין מן המתהימין שאחר שאתה אומר שאין חתיכה עצמה נעשית נבלה ואין משערין אלא באיסור שבה והיא גופה היתר היא אף הוא ראויה להיות מן המנין להצטרף לחשבון ששים לבטל האיסור ק"ו מכחל שהוא בעצמו בשר בחלב ומצטרף למנין ששים וא"ת שיצטרף למנין ששים מנין לך שאחר כן יעמוד באיסורו שחידוש הוא שחדשו בכחל שיצטרף ואעפ"כ יעמוד באיסורו לפי שהיה בעצמו בשר בחלב. ועוד כשנפלה לקדרה אחרת מה אתה דן עליה יאסור אותה או לא יאסור אם תאמר יאסור היאך אפשר אחר שאינה אוסרת כל עיקר אלא בכדי איסור שבה וכבר נתבטל היאך אפשר שחוזרת ואוסרת וא"ת שאינה אוסרת האיך אפשר לחתיכת איסור שנפלה לקדרה ולא תאסור הני מילי דמי לחוכא ועוד שמעולם לא הוזכרה בשום מקום חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא לאסור בשיעור כלה. ובגמרא גבי כחלי דאמרינן דבדידיה משערינן אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסור ופירשו רבותי ז"ל לא יאסור אותה כנגד כלו כיון שכבר שיערו בכלו וראו אותו כאלו נתבטל כלו ומהדרינן כיון דאמרינן וכחל עצמו אסור שויוה רבנן כחתיכה עצמה נבלה אלמא לא סגיא הא בלא הא דכל היכא דהאי מתסרא משערינן בכולה א"ת כלים יוכיחו שאם נפל בהם משהו איסור אסורין חזר ובשל בהם היתר בכדי ששים של איסור התבשיל מותר והכלי אסור הא בורכא דסוף דינא כתחלת דינא וכלי אינו מבטל אסור ונאסר במשהו ואפילו גדולה כמה וכיון דכן עומד באיסורו עד שנגעל אבל הכא אוכלין ואלו מתחילה כשנפל איסור על חתיכה זו היה בחתיכה זו ששים היה הכל מותר אף עכשיו שאין חענ"נ יבטל האיסור שבאותה חתיכה בהיתר ואף היא ראויה להצטרף לבטל ששים. ודברים בהפך הן שיותר ראוי לומר בשאר איסורין חתיכה עצמה נעשית נבלה מבשר בחלב דבשאר איסורין איכא אוסר ונאסר דהיינו היתר מכיון שנבלע ההיתר מן האיסור ראוי לומר שכבר נאסר ואינו חוזר להתירו ואפילו נפלט כל איסור שבו בשכבר נבלע האיסור בגופו ונעשה הכל כגוף אחד אבל בשר בחלב שהוא היתר בהיתר וצירופן הוא שאוסרן אפשר שאם נתפרש צירופן בכדי שנשאר כל אחד נקי כתחלתו שיהו מותרין וזה שלא הוזכר לשון אפשר לסוחטו אלא על בשר בחלב ועליו הוזכרו ב' לשונות בדבר אחד חתיכה עצמה נעשית נבלה ואפשר לסוחטו ובשאר איסורין לא הזכירו מעולם אלא חתיכה עצמה נעשית נבלה ולא הזכירו עליו מעולם אפשר לסוחטו ומאן דלית ליה בשאר איסורין חענ"נ אפשר דאית ליה בשר בחלב אפשר לסוחטו. ומאן דאית ליה בשאר איסורין חתיכה עצמה נעשית נבלה אפשר לסוחטו אסור לא סגיא דלית ליה בשאר איסורין חתיכה עצמה נעשית נבילה.
וראיה לדבר מוכרחת כדברי דהא בגמרא מוכח בהדיא דאפשר לסוחטו וחתיכה עצמה נעשית נבלה חדא מילתא היא ואמרינן אמתניתין דטפת חלב שנפלה בחתכה אמר רב כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת החתכות כולן מפני שהן מינה ואמרינן עלה מאי קסבר אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה עצמה אמאי נעשית נבלה אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור. ולעיל בפרק גיד הנשה אמר רב בחתיכות נבלה וחתיכת דג טמא שנפלה בקדרה שכיון שנתן טעם בחתיכה חענ"נ ואוסרת החתיכות כלן מפני שהן מינה ולא דייקינן עלה ולא מתמהינן עלה כלל אלא להדיא נקטינן סברא דרב דחתיכה עצמה נעשית נבלה ואהא דייקינן ומתמהינן טובא טפי מדלעיל אלא דאהא מתמהא דאע"ג דאית ליה לרב חענ"נ איכא לאיתמוהי אהא משום דהיתר בהיתר ואסיקנא דאית ליה אפשר לסוחטו אסור דאפילו בשר בחלב אית ליה חענ"נ וכל שכן בשאר איסורין. ואיברא דכיון דאית לן בבשר בחלב חתיכה עצמה נעשית נבלה חלב דידה חשיב חלב נבלה ובשר דידיה חשיב נבלה וכל אחד אוסר במינו במשהו אליבא דר' יהודה משא"כ בשאר איסורין דאלו חתיכת בשר שנאסרה מחמת דם אע"פ שחענ"נ דיו לאוסר להיות כנאסר ואפילו לרבי יהודה דאית ליה מין במינו לא בטיל הכא רואין אותה כאלו דם ובטלה בששים. ומיהו אפשר לסוחטו תנאי היא כדאיתא בגמרא וחתכה עצמה נעשית נבלה כדאמרינן נמי בגמרין דאית ליה אפשר לסוחטו ר"י סבר דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה.
וכן נמי לא שייך דינא דחתיכה עצמה נעשה נבלה אלא בבלוע על ידי בישול אבל יבש ביבש או לח בלח לא והיינו מתניתין דתנן אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון ור' יוחנן אית ליה בגמרין חתיכה עצמה נעשית נבלה ור' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה. ומיהו בע"א ביין אסור שנפל לתוך יין מותר ויש שם מים פליגי לישני אליבא דרבי יוחנן אי בעינן תחילה או לא אי אמרינן חענ"נ או לא ואפשר דמאן דלא בעי תחילה כדפרישנא דבכי הא לא אמרינן חענ"נ ומאן דבעי תחילה אפשר דחומרא דיין נסך שאני. ובגמרא אמרינן כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב מותר ופרישנא בשנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע ומפלט לא פליט ופירוש מורי רבנו משה ז"ל דלא איירינן בעודה על גבי האור דהתם פולט הוא ובולע כאחת אלא בשניטלו מן האור ואיידי דחלב רך ובשר קשה אמרינן דמבלע בלע מפלט לא פליט ממה שבלע ובשקדם וסילקו קודם שינוח מלבלוע וזה לא נתבאר בדבר המחבר.
אמרינן במתניתין בפרק כל הבשר טיפת חלב שנפלה בחתכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתכה ומיירי כגון חתכה שהיא מונחת על חתכה אחרת ואין העליונה נוגעת ברוטב כלל והאי קרינן לא ניער וכל היכא דנוגעת ברוטב כלל קרינן ניער וכל היכא דכסה הקדרה חשיב כאלו ניער ופירוש ניער מלשון ניער פרעה כלומר שהחתכה משוקעת ברוטב וכל היכא דמשוקעת כלל ברוטב אמרינן דמשערין בכולה קדרה שהפליטה מתפשטת בכל הקדרה בשוה אלא הכא בשאינה נוגעת כלל ברוטב אלא שהיא על גבי חתכה אחרת והתחתונה קצתה ברוטב ועליונה זו אין דינה כצלי ולא כנוגעת ברוטב אין דינה כצלי דאלו צלי סגי ליה בקליפה והכא לא סגי ליה בקליפה בשביל שלחלוח שלה מרובה על הצלי. ואין דינה כנוגעת ברוטב דאלו נוגעת ברוטב על ידי הרוטב מתפשט האיסור בהשויה אבל לא בזו אלא משערין בגופה של חתכה אם יש בה ששים בכדי החלב מותרת ואם לאו אסורה ואין שאר מה שבקדרה מסייע לה כיון שאינה נוגעת ורוטב ובסופא אמרינן דאם ניער הקדרה דאם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסורה ואם לאו מותרת והשתא לא מכרעא סופא האי ניער את הקדרה אהיכא קאי אי לבתר דנתן טעם בחתכה ואפילו הכי משערין ששים בכדי אותה טפה בכולה קדרה ומשום דקסבר דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אי מקמי דנותן טעם בחתיכה הא בתר הכי לא משום דקסבר חתיכה עצמה נעשית נבלה אי נמי בתר דנתן טעם בחתיכה מיירי ומאי אם יש בה בנותן טעם דכולה חתיכה קאמרינן דצריך שיהא בקדרה כדי לבטל כל החתיכה אי במינו ודלא כרבי יהודה או בשאינו מינו ואפילו כר"י ואמרינן בגמרא אפשר לסוחטו תנאי היא כלומר אי אמרינן חענ"נ בבשר בחלב או לא דתניא טיפת חלב שנפלה לחתיכה חענ"נ ואוסרת החתיכות כלן מפני שהן מינה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות אמר ר' נראין דברי ר' יהודה בשלא ניער ולא כסא ודברי חכמים בשניער וכסה והיינו הני תנאי דפליגי בחענ"נ דרבי יהודה סבר דחענ"נ כדקאמר בהדיא ורבנן סברי דלא אמרינן חענ"נ הרי דייקינן.
אדרבי דאמר נראין דברי ר' יהודה בשלא ניער ולא כיסה מאי לא ניער ולא כיסה אילימא לא ניער ולא כסה כלל מאי טעמא דר"י מבלע בלע מפלט לא פליט. וכתב המחבר דדברים כפשטם דאע"פ שהחתכה שנפלה עליה החלב קבלה טעם החלב ונאסר ונעשית היא עצמה כחתיכת נבלה מכל מקום כל שהוא נוגעת ביבש אפילו שתיהן חמות אינה פולטת כלל מן החלב שבלעה ומיחל גמור של היתר הוא שפולטת ואינה נעשית לענין זה כנבלה עצמה שאלו חתכת נבלה שנגעה לחתכה של שחוטה שבצדה חם בחם אוסרת וזו אינה אוסרת כמו שאמרנו אלא ע"י רוטב שהרוטב מערב את הכל ע"כ. ודברים אלו מבואר שאינן שהרי חתכה זו כולה בלועה מן האיסור שהרי בגופה של חתכה משערין ואלו היה ששים בגופה של חתכה היה הכל מותר כמו שהתבאר במשנתנו נמצא חתכה זו מה שנבלע בה מתפשט בכל חלקיה וכשאין כאן ששים ונאסרה כולה בלועה מן האיסור והאיסור בכל חלקיה ואפילו כשתמצא לומר שאין חתיכה עצמה נעשית נבילה אי אפשר שלא תפלוט מן האיסור שבה לחתיכה שבצדה וכל שכן לחתיכה שתחתיה וכל שכן לפי מה שכתב המחבר דקושיין אפילו אם תמצא לומר שנעשית חתיכת נבלה דהא איסור בשר בחלב כיון שנתערב הרי הוא כנבלה עצמה בלא שום הפרש והוא מודה בחתיכת נבלה מחוברת עמה חם בחם שאוסרת ואין חתיכה זו נאסרה מחמת בלע שאין כאן אוסר אלא התערובת היא האיסור והוא בעצמו מחמיר בדין חתיכה עצמה נעשית נבלה בבשר בחלב יותר משאר איסורין אלא ודאי דברים אלו אינן וכלהו בירכא אלא הכי פירושה דאנן השתא אכתי לא קיימא לן לרבי אי אית ליה חתיכה עצמה נעשית נבלה והשתא הוא דמהדרנן עלה ודייקינן שמעתיה והיינו דקאמר אילימא לא ניער כלל מבלע בלע מפלט לא פליט מן האיסור לאסור דכיון שלא ניער אין פליטתה מרובה ואין בה מן האיסור עצמו מן הסתם כדי לאסור שאר החתיכות ולא אפילו אותה חתיכה שהיא מונחת עליה מפני שאותה חתיכה קצתה היא ברוטב וכל מה שנבלע בה מתפשט בכל הקדרה ומתבטל אלא לא ניער בתחילה אלא בסוף ולא כיסה בתחילה אלא בסוף אמאי הא בלע והא פלט שפלט הכל כלומר כל מה שבלע ונתבטל בקדרה אם איתא דלא נימא חתיכה עצמה נעשית נבלה ואין אנו צריכין אלא לבטל מה שנבלע בה והיינו אותה טיפת חלב שנפלה בה ומסתמא יש בה בקדרה כדי לבטלה ויותר מיכן. ואמרינן קסבר אפשר לסוחטו אסור פירוש וחתיכה עצמה נעשית נבלה וכיון שכן בין שלא ניער ולא כסה כלל בין שלא ניער מתחילה אלא בסוף אוסרת החתיכות כולן דאית לן מין במינו לא בטיל. ומיהו טעמא דחתיכה עצמה נעשית נבלה הא לאו הכי אין פליטת היתר ואיסור פתוכה אוסרת הכל משום טעמא דמין במינו לא בטיל ולא מיבעיא בהא דאיסורא משום חלב וכיון דכן אי לאו משום דחתיכה עצמה נעשית נבלה ליכא הכא מין במינו אלא אפילו בשאר איסורין כגון חתיכה שנאסרה מחמת נבלה ונפלה חתיכה זו לקדרה אין אוסרת פליטתה במשהו לרבי יהודה אי לאו משום טעמא דחתיכה עצמה נעשית נבלה והכי מוכח הא דאמרינן בפרק גיד הנשה גבי חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנפלה בקדרה דאמרינן אוקים רב עליה אמורא ודרש כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת החתכות כולן מפני שהן מינה ואפילו הכי טעמא משום דחתיכה עצמה נעשית נבלה הא לאו הכי לא מכלל דרבי יהודה סבר כי ניער מתחילה ועד סוף וכיסה מתחילה ועד סוף אסור פירוש מדקאמר נראין דבריו בשלא ניער מתחילה ועד סוף אלמא דאיהו אפילו בהא קאמר אמאי והא לא בלע כלל ואמרינן אימר לא ניער יפה יפה ולא כיסה יפה יפה. כלומר מתחילה ממש ועד סוף וכל היכא דלא הוי לאלתר ממש מתחילתן מתסר והיינו דגזר רבי יהודה. וניער וכסה פירש רש"י ז"ל או כסה הקדרה שכיון שכיסה אע"פ שלא ניער הרי ההבלא שהיא בכל הקדרה שהיא מים ועל ידה מתפשט הטעם בכל הקדרה בשוה ומכאן אתה דן למה שאמרו ניער שפירוש אפילו מקצתה ברוטב דלא גרע מכסה הדר דייקינן סופא דרבי דאמר ודברי חכמים בניער וכיסה מאי ניער וכסה אילימא ניער בסוף ולא בתחילה כיסה בסוף ולא בתחילה והא אמרת נראין דברי ר' יהודה בהא וכל שכן בלא ניער כלל אלא בניער מתחילה ועד סוף וכסה מתחילה ועד סוף מכלל דרבנן סברי אפילו ניער בסוף ולא בתחילה כיסה בסוף ולא בתחילה מותר קסברי רבנן איפשר לסוחטו מותר וכיון שכן בניער בסוף או כסה בסוף סגי זהו פירוש שמועה זו על נכון בשיטת מורי רבנו משה ז"ל וכתב המחבר מדאמרינן מבלע בלע מפלט לא פליט שמעינן דאין חתיכה שנאסרת מחמת בליעת איסור אוסרת חתיכת היתר שאצלה ואפילו שתיהן חמות. ועוד כתב דחתיכה שמקצתה ברוטב אין דינה כניער וכיסה וכבר נתבאר מדברינו שזה אינו וביארנו שחתיכה שמקצתה ברוטב דינה כאלו כלה ברוטב וביארנו דכי אמרו מבלע בלע מפלט לא פליט לאו למימרא דלא פליט כלל אלא דלא פלט כדי לאסור למאי דקסלקא דעתך דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אבל ודאי חתיכה שנאסרה מחמת בליעה והיא בקדרה על גבי חתיכה אחת כיון שבלע שבה אנו דנים בו שמתפשט בכולה בודאי אף הוא פולטת בחתיכה שתחתיה בלאו הכי לא אפשר והמחבר כתב בטעם דבריו שאין כח בחתיכת הבלועה מחמת איסור להוליך ולהוציא הבליעה אלא במקום שהבלע יכול לילך ולהתפשט שם מעצמו ע"כ ואינו מבין דבריו מהו זה שכתב לילך ולהתפשט שם מעצמו שאינו יודע לבלע רגלים. והרי אנו דנין לפי מה שכתבנו שאם נפל איסור על גבי חתכה שהיה בקדרה ואין הרוטב נוגע בה שהאיסור מתפשט בכל חלקיה ואפילו אותה חתיכה כשיעור אמה או יותר אם כן חתכה זו שנתפשט איסור זה בכל חלקיה היאך איפשר שתהא מונחת על חתיכה אחרת ולא תפלוט בה מן האיסור זה דבר בטל וא"א לאמרו עוד הביא ראיה לדבריו וכתב שאם אי אתה אומר כן אין לך בשר מליח מותר שהמלח אסור מחמת דם שנבלע בו והמלח טעמו מתפשט בכל החתכה ואם כן יהא אותו מלח חתכה דאיסורא ויאסור כל הבשר אלא ודאי כיון שהדם אינו מפעפע אין המלח יכול לאסור מה שהדבר האוסרו אינו יכול ללכת להתפשט שם ע"כ וכל דבריו אלו תמה ודברים שא"א וכל שכן לפי דעתו שכתב דלא שייך טעמא דחתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב ולא בשאר איסורין וסבירא ליה נמי דבאיסור מליחה משערין בששים ומלח שנאסר מחמת דם דינו כדם לענין ביטולו ולא כתבלין ואם כן היאך יהא אוסר דם זה בשר זה דמסתמא יש בו כדי ששים ועוד יש טענה שדבריו בטלין מעיקרן במה שאמר שלא יאסור המלח מה שהדם לא היה אוסרו וזה דבר בטל שזה המלח ודאי בלוע הוא מדם וכיון שכן כל מקום שהוא הולך אף הדם עמו שא"א בלתי זה נהי דמלח שנאסר מחמת דם אינו אוסר בקדרה אלא בששים כאל כלו דם דדיו לנאסר להיות כאוסר אבל לענין בלע א"א שלא יהא נבלע עמו וכיון שכן למה לא יאסרנו אלא כל דבריו אלו אינן ומה שאמר במלות אין זה טעמו של דבר כלל אלא כמו שכתבנו למעלה שאין דנין מליח כרותח אלא בבשר שהוא מתחמם במליחתו מחמת ממשו אבל לא בדם מלוח ולא במשקין אבל בבשר כמו שאמרנו והוא רותח כל כך במליחתו מחמת ממשו שאף הוא מרתיח הכלי מחמת רתיחת ממשו של בשר ולא שייך בהא דינא דתתאה גבר מיהו ליתיה להאי דינא אלא לבתר דמטא לכלל דינא דמליח כרותח שטועמין בו טעם מלח אחר בשולו אם כן כל שלא הגיע לכלל שיעור זה אין לחוש לו וכבר הגיע לכלל הכשר קדרה זמן מרובה קודם לכן אם כן הרי מצינו מלי' כשר ועוד אפילו נשתהא במלח כדי שיעור זה דמליח כרותח אין לחוש לו שהדם נפגם במלח והמלח בעצמו הבלוע מדם מותר וכדקיימא לן דם שמלחו אינו עובר עליו דעברה צורתו והילכך אין המלח נאסר בשבילו ומלח שמלחו בו הרי זה מותר ואפילו לכתחילה והוא שהדיחו אותו שלא יהא דם על פניו נהי דאינו ראוי לשוב למלוח בו כדי להכשיר הבשר לפי שנחלש כוחו וכדאמרינן בגמרא בחומץ שחלט בו שאין ראוי לשוב לחלוט בו אבל ודאי הוא עצמו מותר הוא ואם באת לחוש לדם שעל פניו שמא יהא ניתך עמו אף הוא בשעה שניתך עמו לאלתר מתערב עמו ונפגם ואין כאן דם ניכר אלא מלח שנתערב בדם פגום ואינו נאסר בשבילו ומורי רבנו משה ז"ל היה אומר טעם אחר לענין היתר המלח שהדם דבר אוירי ונשרף במלח וכבר נתבאר זה עוד הביא ראיה ממה שאמרו בצלי שנפל עליו איסור דדיו בקליפה ואף לדברי האומר חתיכה עצמה נעשית נבלה והטעם לפי שאין האיסור מתפשט יותר מכדי קליפה ע"כ וראיה זו אינה כלום דודאי בצלי אין האיסור מתפשט לעולם יותר מכדי קליפה לבד מחלב בדבר השמן ושיעורו זה קצוב. וכיון שכן א"א לאוסר לאסור יותר אבל בחתיכה זו שבקדרה שנפל עליה איסור כבר אנו דנין עליה שאפילו היא גדולה ביותר שהאיסור מתפשט בכולה נמצא שלא נתנו לו קצבה אלא לעולם הוא מתפשט בכל חלקיה בין קטנה בין גדולה ביותר וכיון שכן תאמר שדרכו של איסור להתפשט כדי מדת החתיכה בלבד בין גדולה בין קטנה ולא יתפשט יותר אפילו כחרדל וכשתפלוט החתיכה לא תפלוט אלא מיחל המותר נקי מן האיסור אלו דברים שאינן אבל עיקר הדין שחתיכה הבלוע מן האיסור אם נגעה בחתיכת היתר אף כשתאמר שאין חתיכה עצמה נעשית נבלה הרי זו פולטת בה והאחרת בולעת ואם אינה נוגעת ברוטב כלל משערין אותה בעצמה ומשערין בעיקרו של איסור משום ספקא וכבר כתבנו דחתיכה עצמה נעשית נבלה אבל חם וחם ושניהם ניטלו מן האור נוטל מקומו ודיו.
וטעם כעיקר אמרינן עלה בע"א א"ר יוחנן טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ואם ריבה טעם לפגם מותר וטעמו ולא ממשו היינו טעם כעיקר ובתרי גווני הוי טעמו ולא ממשו או שאין שם כלום מממשו של איסור כגון נזיר שורה ענבים במים ובהם טעם יין והא קרינן בגמרא טעמו ולא ממשו או שנמחה שם ממשו של איסור ואין מראה שלו ניכר דהא בב"ח מדכרינן ליה בגמרא בטעמו ולא ממשו ור' יוחנן ס"ל דטעמו ולא ממשו לאו דאורייתא ולהכי קאמר אסור ואין לוקין עליו והכי סברא דרבא בפרק גיד הנשה דאמר דטעם כעיקר לאו דאורייתא דאמרינן התם דטעם כעיקר בקדשים אסיר מכלל דבחולין שרי ובפרק כל הבשר דאתי אביי למימר דטעם כעיקר אסור מדאורייתא דגמרינן מבב"ח ורבא דחי לה דליתה אלא בשר בחלב אלמא סבירא ליה דלאו דאורייתא בשאר איסורין והיינו כל היכא דנמחה ואין מראהו ניכר ונתערב עם ההיתר וההיתר מרובה דהוי האיסור חד בתרי אבל כל היכא דבפני עצמו ודאי דאורייתא הוא והיינו דקיימא לן הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפן והיתר מצטרף לאיסור וטעמו ולא ממשו שני דברים חלוקים איפשר לזה בלא זה ואפשר לשניהם כגון שיש כאן טעמו מן האיסור בלא ממשו ואכל בין האיסור וההיתר כדי כזית ושניהם בקדשים היתר מצטרף לאיסור וטעם ולא ממשו דגמרינן לה מדכתיב גבי חטאת וכל אשר יגע בבשרה יקדש וכן בנזיר היתר מצטרף לאיסור דגמרי לה מדכתיב וכל משרת ענבים לר"ע כדאיתא בגמרא ורבנן מוקמי ליה לטעמו ולא ממשו ובכל שאר איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור וטעמו ולא ממשו נוהג עוד בגיעולי נכרים במין בשאינו מינו דאיכא טעמא ובבשר בחלב ואליבא דר' יוחנן ורבא דסברי דטעמו ולא ממשו בשאר איסורין לאו דאורייתא סברי דחטאת בהדי גיעולי נכרים הוו להו שני כתובין הבאים כאחד לענין טעם כעיקר וחטאת ונזיר נמי שני כתובין הבאין כאחד לענין היתר מצטרף לאיסור דליתה בשאר איסורין ולל"מ דחטאת אתי למיהוי שני כתובין הבאין כאחד בהדי חד מהני בלחוד דשקולין הם דין היתר מצטרף לאיסור ודין טעם כעיקר ויבאו שניהם ושלש דעות בדבר זה רבנן ואביי ור' יוחנן אליבא דר' עקיבא רבנן סברי דטעמו ולא ממשו דאורייתא דילפינן מנזיר ונזיר להכי אצטריך למכתב למגמר מיניה ובב"ח איצטריך לגופיה דהא חידוש הוא דהיתר בהיתר הוא גיעולי נכרים נמי איצטריך לגופיה דהא סברי רבנן דאפילו קדרה דלאו בת יומה אסר בהו רחמנא והיינו חדושיה דהא בעלמא שרא רחמנא נותן טעם לפגם והכא אסיר חטאת נמי איצטריך ללמד עליו דאמרינן ביה היתר מצטרף לאיסור ודוקא בחטאת ובקדשים ולא בשאר האיסורין דמקדשים לא גמרינן ואביי אליבא דר' עקיבא נמי סבר טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מגיעולי נכרים דסברינן דלאו חידוש הוא כר' חייא בר אבא דאמר בשילהי ע"א לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה ומשרת דכתיב גבי נזיר לא דרשינן ליה לטעם כעיקר אלא להיתר מצטרף לאיסור ובשר בחלב לגופיה איצטריך דחדוש הוא דהיתר בהיתר הוא ואיברא דאסר ביה רחמנא טעם כעיקר. ובחטאת איתנהו תרווייהו היתר מצטרף לאיסור וטעמו ולא ממשו דגמרינן לה מדכתיב וכל אשר יגע בבשרה יקדש וחטאת לאו לגופיה איצטריך דכיון דאשכחן בחולין טעמו ולא ממשו והיתר מצטרף לאיסור כ"ש בקדשים אלא דאיצטריך לאפוקי דלא ניגמר מנזיר בשאר איסורין לענין היתר מצטרף לאיסור כתב רחמנא חטאת לשוייה בהדי נזיר שני כתובין הבאין כאחד וכי תימא נימא נמי דליהוי שני כתובין הבאין כאחד בהדי גיעולי נכרים לענין טעמו ולא ממשו איכא למימר דכיון דאל"מ הכי ואל"מ הכי טפי שייך למימר לענין היתר מצטרף לאיסור דהיא חומרא יתרה ונימא דלהכי איצטריך רחמנא למיכתביה ואע"ג דאביי מבשר בחלב הוא דאתי למגמר טעמו ולא ממשו כדאיתא בפרק כל הבשר בתר דשמעה מרבא דאהדריה ואמר ליה דבב"ח חידוש הוא וליכא למיגמר מיניה הדר ביה אביי וגמר לה מגיעולי נכרים כדאיתא בפסחים. ור"י ורבא אליבא דר"ע סברי ודאי בדרשא דקראי כאביי וסבר דמשרת דכתיב גבי נזיר להיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר לא כתיב בנזיר אלא בגיעולי נכרים ובב"ח ובחטאת כתיבי תרווייהו ואמרינן דחטאת מופנה דודאי שפיר גמרינן ליה מנזיר לענין היתר מצטרף לאיסור ומגיעולי נכרים לענין טעם כעיקר הילכך הוי שני כתובין הבאין כאחד בהדי תרווייהו בנזיר לענין היתר מצטרף לאיסור ובגיעולי נכרים לענין טעמו ולא ממשו דסברי ר' יוחנן ורבא דשקולין הם ויבאו שניהם הילכך בשאר איסורין אין היתר מצטרף לאיסור לבד מחטאת ונזיר וטעמו ולא ממשו מותר בשאר איסורין לבד מחטאת ובשר בחלב וגיעולי נכרים והכי מוכח בפסחים לר' יוחנן ורבא ס"ל כוותיה מההיא דכל הבשר והלכתא כרבא ור"י ואליבא דר"ע דסבר לה כר"ש דנותן טעם לפגם מותר ואפילו בגעולי נכרים וכר' חייא בר אבא דאמר לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא הילכך טעמו וממשו אסור ולוקין עליו במין בשאינו מינו בשאכל כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ודינו בכל דבר כאיסורין דרבנן וכי אמרינן נמי דטעמו וממשו איכא בזה איסורא דאורייתא הנ"מ במין בשאינו מינו אבל מין במינו לעולם חד בתרי בטיל מדאורייתא. ויש כאן שאלה חזקה כיון דאמרינן בגיעולי נכרים דטעמו ולא ממשו אסור היאך אפשר לומר דבשאר איסורין מותר וכי גיעולי נכרים משם אחד הוא גיעולי נכרים משום כל איסורין שבתורה הוא דמיתסר וכיון דבגיעולי נכרים מתסרי כל איסורן שבתורה בטעמו ולא ממשו היכי אפשר דלא מתסרי בעלמא. וזו קושיא הקשה בה מורי הרב רבנו משה ז"ל ותירץ דאפשר דמשום מעלה הוא דכיון דנבלע הכלי מאיסור אע"פ שעכשיו כשפולט אין כאן אלא טעם לא יבטל ברוב שהכלי נאסר עלינו משום מעלה ולפיכך אסר פליטתו כל היכא דחשיבא פליטה כלל כלומר דאיכא טעמא דהוי בשאינו מינו דומיא בטבילה דאצרכה קרא אפילו לכלים חדשים דמסתמא דטבילה דאורייתא היא משום מעלה ואע"ג דבמחוסר טבילה לא שמעינן דאם עבר ובישל בדיעבד יהא אסור הני מילי ראוי לטבילה אבל האי דודאי לא חזאי לטבילה כל היכא דבליע מאיסורא עד דאיתכשר דהא כלים ישנים נמי צריכין טבילה כל שאינו ראוי לטבילה טבילה מעכבת בו ואפילו בכלים שאינן בני טבילה אפילו הכי אמרינן כל שכנגדו בכלים בני טבילה ראוין לטבילה כשר בדיעבד אסור ואפשר שאל חלק הכתוב בהם ואפילו בכלים שלנו אסר כן ואפשר דאפילו בכלים שלנו עבד בהו רחמנא מעלה בכלים דכיון שנבלעו מאיסור שוב אין חוזרין להיתרן אלא בהכשר. זו היא שיטת מורי רבנו משה ז"ל וזיוה מבהיק ועליה ראוי לסמוך ולעשות מעשה לכתחילה ושלא כדברי המחבר.
ולענין בעלי חיים האסורין אם נתערב אחד אפילו באלף כלן אסורין דב"ח חשיבי ולא בטלי ודוקא היכא דקביעי בחד דוכתא דלא אפשר למשקל חד מינייהו דכיון דקביעי ההוא דמתסר אסר להו דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל היכא דאיבדרו כל חד וחד דאתי לידיה שרי דאמרינן דמרובא אתי וכתב המחבר דאם פירשו ארבעים כלן למקום אחד אינן אוסרין ששים למקום אחד אוסרין דאיסורא ברובא איתה ע"כ וסתם דבריו והיה לו לפרש דכי אמרינן דאם פירושו ארבעים כלן למקום אחד אינן אוסרין דוקא בשנפלו לרובא דהשתא איסורא ברובא אישתאר ולענין בטולי הנהו ארבעים אבל כל שהן בפני עצמן אסורין דהא ודאי איסורא בחד מהני הוא או בששים או בארבעים וכהאי גוונא לא מיקרי פירש כיון שאין חלוקתן אלא כדרך חלוקה.
בענין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין דקדק החכם בפני איזה אורח קאמר אי אורח ישראל הא עלה דחתכת נבלה איתמר והיא גופה אסורה ולא חזיא ליה ואם תאמר נכרי והא חתיכת בשר בחלב דאסורה בהנאה דלא חזיא לא לישראל ולא לנכרי וא"ת לאו בדידה משערין אלא כל שכמוה קאמר כל שכמוה חתיכה הראויה להתכבד בה בפני אורחין קשיא הא דאמרינן ביבמות בפרק הערל חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות חולין כולן אסורות חתיכת חטאת טמא שנתערבה במאה טהורות כולן מותרות ואמאי מותרת והא אף שכמותה ראויה להתכבד בה בפני האורחין ע"כ. ואיני מבין דבריו דההיא דיבמות שפיר אתיא בין בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים בין שאינה ראויה ורישא דתני חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות חולין כולן אסורות משום חומרא דקדשים הואיל וראויות כולן לכהנים וסופא דתני חתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות טהורות כולן מותרות אפילו בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין כיון שאין אסורה מחמת עצמה ולפנינו יתבאר עוד בעזרת השם.
עוד כתב בדין בריה לא בטלה דבאלף בטלה ואייתו הא מתניתין דתנינן בתרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהן משקל חמש סלעים בגליל ומפרש לה בשנתערב בגופו של דג ועולה שיעור זה קרוב לאלף ואמרינן הורי ר' יוסי בר בון בהדין עכבר חד לאלף ע"כ ודעת מורי רבנו משה ז"ל אינו כן דסתמא קאמרינן דבריה לא בטלה דכוותה דבעלי חיים ודבר שיש לו מתירין דאמרינן בהו דאפילו באלף לא בטיל אבל אותה משנה אינה לענין גופו של דג אלא לענין צירו שיש מהן חריף בטעמן וכאידך דאמרינן התם הציר שיעורו בקרוב למאתים וראיה ברורה מהא דאמרינן הורי ר' יוסי בר' בין בהדין עכברא חד לאלף ואי אפשר לענין גופו שא"א שלא יהא ניכר אלא ודאי לענין טעמו היה בשנפל בדבר שמשביח כגון שכר וחריף טעמו עד לאלף ואלו דברים ברורים שאין לבריה בטול בעולם.
ולענין ריחא מילתא היא האריך המחבר הרבה וכתב בסוף ומכל מקום מדברי כולם נלמוד דלכתחילה אסור לעשות כן אלא שמדברי הירושלמי נראה דללוי אפילו לכתחילה וראי לחוש לדברי הראשונים ז"ל שאסרו לעשות כן לכתחילה אבל בדיעבד נראה דהלכה כלוי ע"כ. ואינו נכון דודאי יש ראיה ברורה מוכחת דרבא אפילו לכתחילה קאמר מדאמרינן האי בת תיהא נכרי לישראל שפיר דמי ישראל לנכרי אביי אמר אסור ורבא אמר מותר ובמאי פליגי בדיעבד לא אפשר אלא ודאי לכתחילה ולכתחילה הוא דשרי רבא וכיון דקיימא לן כרבא קיימא לן דריחא לאו מלתא היא ולכתחילה נמי מותר וכן הלכה למעשה. מיהו ודאי מאן דסברי ריחא לאו מילתא היא דהיינו אביי לאו כהנאה משוי לה אלא כאכילה גופה משוי לה תדע לך מדמייתינן עלה מתרומה דשריא בהנאה ולא מיתסר אלא באכילה וגם בזה לא נתחוורו דבריו.
עוד כתב המחבר כל איסור שנפל לקדרה של היתר אעפ"י שיש בהיתר כדי לבטל האיסור אם האיסור ניכר אין האיסור בעצמו מתבטל ברוב ואין זה צריך לפנים ע"כ ותמהני בלשון זה שאמר אין האיסור מתבטל שהרי לא אף בששים ולא באלף ולא בשום שיעור כיון שהאיסור ניכר. עוד כתב המחבר המחבר לפיכך צריך ליזהר שלא ליטול מן ההיתר בעודנו חם כל זמן שחתכת האיסור ניכרת בתוך הקדרה כדי שלא יחזור האיסור ויאסור את ההיתר שנתמעט ע"כ וזה אינו נכון וכי לזו הוצרכנו זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה אלא שאפילו בשאין האיסור ניכר ובטל בתוך הקדרה כל זמן שהאיסור קיים שלא נימוח אסור לו ליטול מן הקדרה ממה שנתברר לו שהיה היתר לפי שעכשיו נתמעט ההיתר ועכשיו האיסור בודאי בפחות מששים ונותן בו טעם ואסור.
ולענין קפילא כתב המחבר דלא סמכינן אלא אקפילא במסיח לפי תומו ואינו נכון דלא בעינן בקיפלא מסיח לפי תומו דטעמא דקפילא משום דכיון דקפילא הוא ואיתחזק בקפילא לא מרע נפשיה במלתא דעבידא לגלויי ואיכא למיקם עלה דמלתא דהא סוף סוף הא טעמינן ליה וכל כהאי גוונא לא מחזקינן ליה בעדות כלל אלא בגלויי מילתא ולפיכך התירו עדות נכרי באשה אבל נכרי אחרינא לא סמכינן עליה ומסל"ת דנכרי אינו מעלה ולא מוריד באיסורין אלא בעדות אשה בלבד והתם בלאו הכי נאמן מן הדין דלאו עדות הוא אלא גלויי מילתא בעלמא הוא אלא דלחומרה בעו רבנן מסל"ת ודוקא בההיא בלחוד ומיהו האי דאוקמיה רבנן אדינא להימוניה משום חומר שהחמרת בסופה אבל בתורת עדות לעולם אינו נאמן ומיהו להחמיר נאמן כל היכא דסמכא דעתה דקושטא קאמר כדמוכח בקדושין בההיא דאמרינן אשתו זינתה בעד אחד.
גרסינן בפרק כל הבשר אר"נ גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין כחל בששים וכחל מן המנין אמר רב יצחק בר רב משרשיא וכחל עצמו אסור נפקא מינה דאי נפל לקדרה אחרת וכתב המחבר דטעמא דהא מילתא מסתברא משום דהוא עצמו בשר הוא ומצטרף עם הבשר לבטל החלב שבו. והרב ר' משה בר' מיימון ז"ל שכתב שהטעם לפי שאיסור חלב הכחל דרבנן ועשו בו היכר והקלו בו לא נראו לי דבריו ע"כ ואין דבריו נכונים דהיאך אפשר לומר דמשום הוא עצמו בשר הוא יצטרף עם הבשר לבטל החלב שבו אדרבה משום דהוא עצמו בשר הוא נעשה עם חלב שבו חתכת נבלה ואפשר לסוחטו אסור אלא ודאי עיקר טעמא משום דהוא גופיה היתירא הוא ואין חלב שבו חשוב חלב מן הדין.
עוד כתב דהיכא דליכא בקדרה חמשים ותשע שנאסר הכל מסתברא שהכחל עצמו נעשה נבלה שהרי עשאוהו כבשר בחלב ובב"ח לד"ה נעשה כנבלה ולפיכך צריך ס' ואין כחל מן המנין ע"כ. וזה אינו נכון דסוף דינא כתחילת דינא אפשר דמעיקרא כחל מן המנין ומצטרף להעלות איסור שבו ועכשיו כשנאסר הקדרה בשבילו תחמיר איסורו הוא הגורם האיסור ויהיה הוא עצמו חמור בשבילו דבר זה אינו לעולם הוא מצטרף למנין ששים וכן אני אומר במה שנאסר בשבילו שאם נפל לקדרה אחרת שהוא עצמו מצטרף לששים שאינו חמור מגופו של כחל אבל נפל לקדרה של חלב הדבר פשוט דבעינן ששים כנגד כלו ואינו מן המנין דהכא ודאי תורת בשר בחלב עליו מן הדין דכחל מדין תורה תורת בשר עליו להיאסר בחלב אחר.
עוד כתב שיש איסור שבטל ברוב כגון יבש ביבש הוי ברוב והביא ראיה מההיא דתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם אם אינו מכירו כלן אסורין והרוטב בנותן טעם וכן חתכת נבלה וחתכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם אם אינו מכירה כלן אסורות והרוטב בנותן טעם ופרכינן ארישא אם אינו מכירו כלן אסורין אמאי ולביטיל ברובו ומפרקינן בריה שאני.תו פרכינן אסיפא ואם אינו מכירה כלן אסורות ואמאי וליבטיל ברובה ופרקינן בחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין אלמא אי לאו טעמא דבריה וחתכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין היו בטלין ברוב דיבש הוא וכל יבש ביבש באיסורין דעלמא בטלין ברוב ע"כ. ותמהין דבריו היכי שמע מהא דין יבש ביבש בעלמא דהא הכא בנתבשלו בקדרה איירינן והיה לן לפרש אבל אני אפשר דודאי מדקתני והרוטב בנותן טעם ועלה קתני כלן אסורין וכן כלן אסורות אלמא אפילו כי ליכא נותן טעם אסורין הגידין או אסורות חתכות אמאי וליבטיל ברובא כיון דליכא נותן טעם ומהכא ודאי איכא למשמע דכל היכא דליכא נותן טעם בטל ברובה ומעתה הוא הדין דיבש ויבש דכל איסורין ששיעורן בששים בלח דיבש ויבש בטלין ברוב דכיון דליכא טעם בטל ברובה דהיינו חד בתרי ולאפוקי תרומה דשיעורה באחד ומאה וערלה וכלאי הכרם דשיעורן באחד ומאתים דהני לא שנא לח בלח ולא שנא (אח') יבש ביבש.
עוד כתב דטעמא דמילתא דיבש ביבש חד בתרי בטיל משום דכיון דליכא טעמא והרי הוא אוכלן אחת אחת על כל אחת ואחת שהוא אוכל אני דן לא זו היא האסורה ובאחרונה אני דן שהאיסור במה שכבר נאכל ע"כ וזה אינו נכון כלל שהרי על כל פנים אחת מהן הוא אוכל באיסור אבל הנכון דרובא דאורייתא הוא כל היכא דליכא טעמא וגזירת הכתוב הוא וכיון דכן כל היכא דליכא בליעה כלל אוקמוה אדינא דאורייתא. וכל מין במינו נמי אפילו כל היכא דע"י בשול מדינא דאורייתא בטיל דכל היכא דליכא טעמא מדאורייתא ברובה בטל אלא דכיון דע"י בשול דאיכא בליעה ודכוותה במין ושאינו מינו איכא טעמא אחמור רבנן ובעו ששים והיכא דיבש ביבש אוקמוה רבנן אדאורייתא.
בענין ביצת טמאה שנתבשלה עם ביצים טהורות אמרינן בגמרא דלא אסרה משום דלא חשיבא ההיא פליטה וכדאמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא. ובירושלמי משוינן הפרישא בין קלופות לשאינן קלופות וכתב החכם שראוי לחוש לדבריו ואינו נכון דכיון דאמרי ביצים טמאות ששלקן עם ביצים טהורות אסורות ומוקמינן לה בביצת אפרוח ודחקינן לישנא דטמאות ולא מוקמינן באוקמתא רויחא דההוא בקלופות מכלל דבגמרין לית לן האי סברא אלא בין שאינן קלופות בין שהן קלופות כלן מותרות ומגמרין נקיט כן ואפילו לעשות מעשה לכתחילה.
בענין נותן טעם לפגם מותר כתב המחבר פגם זה שאמרו לא שפוגם לגמרי עד שאינו נאכל מחמת פגם זה אלא אפילו פוגם קצת שהרי קדרה שאינה בת יומה אינה אוסרת וא"ת והלא נותן טעם לפגם מנבלה גמרינן לה וסתם נבלה הראויה לגר שמה נבלה לא קשיא דהתם להתירה בפני עצמה והילכך עד דמיפגמה לגמרי מאכילת גר אסירא אבל איסור תערובת שהולכין בו אחר נתינת טעמו כיון שנותן טעם לפגם כל שהוא פוגם בתערובתו מותר דלא חשיב נתינת טעם כיון שהוא פגום ע"כ ואינו נכון כלל דאם כן לפי דבריו פליטת קדרה זו שאינה בת יומה הוא שאינה אוסרת משום דנתינת טעם שלה אינו לשבח אבל מכל מקום הבלע עצמו כמות שהוא עד שלא נפלט איסור תורה הוא שהרי הבלע עצמו לא נפגם מכדי אכילת גר וכיון שכן ראוי היה שיהא אסור לבשל בה לבטלו עכשיו מחמת תערובתו דבר תורה אם תמצא לומר דאסור לבטל איסורין לכתחילה דאורייתא וכן בדין שלא יהא מותר דבר תורה לבטל לכתחילה חתיכת נבלה בשתי חתכות היתר מין במינו ואנן בכל דוכתא קיימא לן דקדרה שאינה בת יומא מותרת דבר תורה. ועוד זו מנין לנו אחר ששיערה התורה פגם היתר באיסורן באכילת גר מנין להתיר באיסורי תורה בפחות מיכן לדידיה דסבר וכתב דטעמו ולא ממשו דאורייתא אלא דברים אלו אינן אבל קדרה שאינה בת יומא שהותרה בשביל שהבלע שבה כיון שנשתהא מעת לעת בידוע שהוא פגום מכדי גר ואעפ"י שאין זה ניכר כהיתר שבה היינו הוא מפני שתערובתו זה של היתר מחפה עליו בכדי שאינו ניכר או מתוך רבויו של היתר זה אבל ודאי בלע עצמו נפגם כדי גר או יותר וכיון שכן א"א לאסור שאין לך דבר שהותר מתוך שנפגם חוזר לאיסורו לעולם ואי אפשר שלא יהא הוא בגופו פגום לעולם ואפילו גורם לו דבר שלא יהא נרגש מכל מקום הוא בעצמו פגום ועיקרן של דברים הפך ממה שכתב המחבר דטפי קיל פגום בעין להיתירא מבלע כלי דאלו נבלה שאינה ראויה לגר מותר לאכלה כשהיא בעין והכי מוכח בשבועות בההיא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור ואלו בלע כלים אסור לכתחילה וצריכין הכשר מפני שבלעו מושבח בשעת בליעה ואף עכשיו אין פגמו נראה. עוד כתב דקדרה דלאו בת יומה אלו הוה מיתסרא בדידה משערין וליתה דקדרה דלאו בת יומה מסתמא נתייבשה עד כדי שאין בפליטתה כדי נותן טעם וכבר כתבתיה בפסחים בשמעתא דרב אשי קדרות בפסח ישברו ומיהו הא דמקילינן בגמרא בענין נותן טעם לפגם דאמרינן ארשב"ל נותן טעם לפגם שאמרו לא שיאמרו קדרה זו יתרה מלח יתרה וחסרה מלח תבלין וחסרה תבלין אלא השתא מיהא פגומה הא ודאי אתיא כהלכתא דקיימא לן דטעמו ולא ממשו דרבנן ולהכי מקילינן בה. כללא דמילתא כל היכא דשרינן נותן טעם לפגם לא סגיא אלא בחדא מתרתי או שהאיסור פוגם בגופו בכדי גר או שפוגם בתערובתו בכדי שיעור זה אלא שמתוך ריבוי תערובות ההיתר אינו ניכר או שהאיסור בהיתר טעמו ולא ממשו והוי דרבנן ובהא בפגם כל דהו שרינן והיינו דאמרינן בגמרא דלא שרינן באיסור פוגם בתערובתו בהיתר אלא בפוגם מתחילתו כגון חומץ אסור לתוך גריסין רותחין אבל חומץ לתוך גריסין צונן דמשביח והרתיחן בהשתא פוגם אסור דכיון שמשביח איסור זה בהיתר זה ונאסר ההתיר אע"פ שחוזר ונפגם אסור. ובמאי אילימא דנפגם כלו בכדי גר ומי עדיף האי היתר כי איתסר ליה מדברים האסורים מעיקרן דשרו בשנפגמו אלא ודאי בפגם מועט. וכשפוגם מתחילתו מותר משום דטעמו ולא ממשו דרבנן ואקילו ביה להיתירו בפגם מועט אבל השביח מתחילה ונאסר הכל לא שרינן ליה בפגם מועט ומסתברא דאית ליה לשמואל חתיכה עצמה נעשית נבלה בכלהו איסורין לבד מבב"ח דאית ליה ביה אפשר לסוחטו מותר ולהכי אמרינן בהא דכיון דאיתסר איתסר. אי נמי אפשר דלא אסרינן בהשביח ולבסוף פגם אלא בשני דברים מושבחין והתערובת הוא שפוגמן ואין בהם פגם כלל בגופן אלא מחמת התערובת.
כתב החכם ולענין דברים הפגומים והמאוסין מעיקרן וכו' ועוד אמרינן ההוא אימרטוטי אימרטט וכתב המחבר דנחתך חתיכות חתיכות ושרץ איסורו בכעדשה ושמא יבלע כשיעור איסורו בהדי חומץ ע"כ. ואין דבריו אילו נכונים וכלן חידוש ודברי נביאות שאמר בתחילת דבריו במאי דאמרינן דאמר להו רב ששת בעלמא קסבר רב נותן טעם לפגם מותר אבל הכא גבי עכבר חידוש הוא. וכל ששני חלקים הם דברים המשובחין ונפגמו ובהא נותן טעם לפגם מותר ודברים הפגומים מעיקרן ואלו אסורין נותן טעם שלהם גם כן לפגם אסור כגון עכברא דביתא וזבובין וכיוצא בהן ומנין לו למחבר דברים אלו שמא אין דין זה אלא בעכבר בלבד שפרט בו הכתוב בפירוש אבל כל שאר דברים פגומין כולן מותרין קל וחומר מנבלה שאפילו בהשביח ולבסוף פגם מותר ואמרינן נמי דסרוחת מעיקרא לא צריכא קרא. ובהא נמי דאמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשכרא לא ידענא טעמיה דרב אי משום דסבר נותן טעם לפגם אסור וליתו הלכתא כוותיה אי משום דסבר דעכברא בשכרא אשבוחי משבח הרבה דברים ואמר דרבא פליג עליה דר' ששת לומר דדברים הפוגמין שאסרן הכתוב אין אוסרין תערובתן ואלו דברים רחוקים אין הדעת סובלות [סובלתם] היאך אפשר שיהו אסורין ולא יאסרו תערובתם ומנין לנו הפרש בין איסור גופו לתערבתו אלא כל מה שכתב אינו ופירוש השמועה פשוט דכי אסריה רב לההוא שיכרא אמרוה רבנן קמיה דר' ששת לימא קסבר רב נותן טעם לפגם אסור אמר להו בעלמא קסבר רב נותן טעם לפגם מותר דגמרי מנבלה לכלהו איסורין ודין הוא ללמוד מנבלה לומר שלא אסרה תורה אלא דבר המשובח אבל הכא גבי עכבר חידוש הוא שחדשה תורה באיסורי דהא ממאס מאיס ובדילי אינשי מיניה והוה ליה כנבלה סרוחה מעיקרא דשריא לכולי עלמא ואתמר עלה נמי דאפילו קרא לא צריכא ואפילו הכי אסריה רחמנא ולא סגיא למימר דלא איירי ביה קרא שהרי פרט בו הכתוב והזכירו בפירוש הילכך בטעמא נמי אסור כלומר אפילו פוגם בתערבתו אסור מטעמא דאמרינן דחדוש הוא שחדשה בו תורה. וטעמא משום דפרט ביה רחמנא בהדיא הא לאו הכי אלא דאסר שקצים ורמשים בכלל אני אומר שאין במשמע אלא אותן שאינן פגומין אבל כל הפגום אינו נאסר שיהא אסור באכילתו בפגמו. ומיהו כל זמן שלא נשתנה אחר מיתתו ובבא לו שום הכשר שיהא מושבח על ידי תערובתו השתא ודאי מיתסר שהרי כל עיקרו אין היתירו של זה אלא מפני פגמו ודוקא בזה שלא נשתנה אבל כל שנפגם מתוך שנשתנה הרי זה חשוב כעפר ושוב אי אפשר לו להיאסר. אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר כלומר בכל איסורין שבתורה ואפילו בהאי עובדא דאתינן עליה דהיינו עכברא בשכרא דאין לך בעולם פגום אסור דבר תורה בעודו בפגמו ועכברא בשכרא לא ידענו טעמיה דרב אי משום דסבר רב נותן טעם לפגם אסור כלומר או בכלהו איסורין או בהאי דהיינו עכבר משום דפרט ביה רחמנא בהדיא הילכך לא סגיא בלאו הכי ולית הלכתא כוותיה לא בהא ולא בהא אלא בכל מקום כל הפגום מותר ונותן טעם שלו מותר וכן עכבר וכיוצא בו בעודו בפגמו מותר ועכבר דפרט ביה רחמנא עכברא דדברא הוא דהוי לשבח ואי משום דסבר רב עכברא בשכרא אשבוחי משבח פירש ולמיתביה בשכרא לא מאיס כלל והרי הוא משביחו וכיון שהוא בעצמו אסור ואינו ניתר אלא מתוך פגמו ולא נשתנה אחר מיתתו כל זמן שיהא לו שום הכשר שיהא מושבח על ידו כגון נתינת טעם עכבר בשכר הרי זה אסור ומיהו סברא דרב קאמר אבל איהו מסתברא דלא סבירא ליה הכי לא בהא ולא בהא ולא סבירא ליה דעכברא בשכרא משבח נקטינן השתא דכל נותן טעם לפגם מותר וכל הדברים הפגומין והמאוסין כגון עכבר וכיוצא בו בעודן בפגמן הרי הן מותרין גופן וצירן ורוטבן ואם קודם שנשתנה גופן הוכשרו ע"י תערובת איסורין איבעיא להו נפל לגו חלא מאי א"ל רב הלל לרב אשי הוה עובדא בי רב כהנא ואסר רב כהנא פירוש דסבר עכברא בחלא משבח אמר ליה ההוא אימרטוטי אימרטט פירוש נמרט היה שערו והתם משבח בחלא ולא כדברי המחבר שפירש נחתך ומשום חשש שמא יאכל בכעדשה אגב חומץ שאין לך דבר פגום אסור אלא הרי זה כהיתר שנמאס שיש בו משום שיקוץ נפש ומאי דאמרינן אכל פוטיתא לוקה ה' אכל צירעה לוקה שש אכל נמלה לוקה חמש סיומי מילתא בעלמא היא ודילמא איכא דכוותייהו דלא מאוסי. רב אחא שיער בחלא בחמשין וסבר דעכברא לא יהיב טעמא בטפי שמואל שיער בשכרא בששים והלכתא אידי ואידי בששים פירוש דחיישינן דילמא משבח בחלא ובשכרא הא בשאר מילי פשיטא דלא חיישינן ושרי.
עוד כתב החכם בענין איסור שנתערב בהיתר באיזה ענין אוסר תערבתו שאין כל השיעורין שוין אלא יש איסור שאין צריך אלא כדי קליפה והם כל האיסורין שאינם מפעפעם ונתערבו עם ההיתר בצלי או במליחה או אפילו בקדירה והוא שלא כסה אותו הרוטב אלא עומד למעלה מן הרוטב ולא ניער ולא כיסה ע"כ ואין דבריו נכונים מה שכתב שיש מן האיסורין שאינן מפעפעין כגון שנתערבו בצלי או במליחה ע"כ הרי שהשוה צלי עם מליחה לענין מפעפע ואינו שלא נאמר דין מפעפע לענין מליחה כלל. וכמו שכתבנו למעלה אלא לענין צלי דוקא שהוא על ידי האור ובחלב שמן וכמו שכתבנו למעלה. וכן במה שכתב שכן הדין באיסור שנפל על גבי חתיכה ולא כיסה אותה הרוטב אלא עומדת למעלה מן הרוטב ולא ניער ולא כיסה ע"כ ואינו נכון דחתיכה כיוצא בזו אעפ"י שאין משערין האיסור במה שבקדרה משום דלא ניער ולא כיסה אבל מכל מקום בדידה משערין בכולה חתיכה ואם יש בה ששים בכדי האיסור הכל מותר ואם לאו אותה חתיכה כולה אסורה ואין משערין בזה ואין דנין בה בכדי קליפה ולא בנטילת מקום וכמו שביארנו למעלה.
עוד כתב שיש שאוסר כדי נטילה שהוא יותר מכדי קליפה כי הקליפה כדי שיטול קליפה דקה אבל הנטילה צריך שיטול בעומק יותר והוא כל דבר שיש לו פעפוע שנפל במקום ידוע מן החתיכה שאעפ"י שיש ששים בחתיכה לבטל האיסור צריך ליטול את מקומו. וכמו שאמרנו בכיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ע"כ וכל דבריו אלו כשגגה כי כל דבר שבא לכלל שיעור ששים אין צריך נטילת מקום ולא קליפה כלל שהוא בטל במנין זה שאין דין ששים אלא במה שנבלע ונבלל בהשויה ושוב אין בו דין קליפה ולא נטילת מקום וההיא נטף מרוטבו ההיא בצלי דלית ביה דין ששים כלל.
ודין מה שכתב בזה שאין נטילת מקום אלא בדבר שיש לו פעפוע גם זה כשגגה וראיה מההיא גופה דמייתי הוא מההיא דנטף מרוטבו על החרס דרוטב לאו דבר המפעפע ובעי נטילת מקום ואלו בדבר המפעפע כגון חלב שמן דלית ביה דין קליפה ולא דין נטילת מקום אלא הרי כולו אסור ואין משערין בו בששים שלא הזכירו ששים בשום מקום אלא בקדירה ואין שם רק דוקא בשניער וכיסה שמתערבים חלקיו בכל הקדירה בהשויה אבל כל היכא דלא ניער וכיסה אין משערין אלא באותה חתיכה שלענין אותה חתיכה רואין שנבלע ונבלל בה בהשויה וכדפרישית לעיל אבל בצלי ומליחה אין בו דין ששים כלל שאין בו עירוב חלקים בהשויה כלל אלא כל היכא דיש בו דין מפעפע כגון חלב ושמן הרי הכל אסור ואין משערין בו ששים כלל וכל היכא דאין בו דין מפעפע כגון חלב כחוש נוטל את מקומו ולא כדברי החכם שכתב קולף וראיה מההיא דפסחים דנטף רוטבו על החרס וכדכתיבנא לעיל ואע"ג דאמרינן בגמרא קולף לאו דוקא קליפה אלא למימרא דלא מיתסר כוליה אבל ודאי נטילת מקום בעי והכי מוכח בפסח שני בהדיא דחם בתוך חם ושניהם ניטלו מן האור או צונן לתוך חם דתתאה גבר בעינן נטילת מקום וליכא קליפה אלא בחם לתוך חם צונן דתתאה גבר ומכל מקום איכא קצת חום דאדמיקר ליה בלע והתם נמי מדכרינן לישנא דקולף דמוכח התם דבעי למימר נטילת מקום.
עוד כתב דיש איסור שאינו צריך אלא גרידה שהיא קלה מן הקליפה שהקליפה צריך שתהא גסה קצת כדי שתוכל להיות ביחד והגרידה פחותה ממנה והם הדברים הבולעין כצונן ומתוך חריפות שנמצא בהם ומכל מקום כח משיכתן מועט וכדגרסינן בפרק כל הבשר צנון שחתכו בסכין אסור לאכלה בכותח ודוקא צנון אבל קישות ואבטיח גריד לבי פיסקיה ואכיל ע"כ. ונפלאו דבריו שהרי שמועה זו שמביא הפך הוא לדבריו שהרי אמרו בצנון שחתכו בסכין שאסור לאכלו בכותח וקישות בעי גרידה אלמא דצנון לא סגי ליה בגרידה הרי שאמרו דמידי דחריף אע"ג דצונן לא סגי ליה בגרידה וצונן אע"ג דלא חריף כגון קישות בעי גרידה אלא כל דברים אלו אינן דמידי דצונן וחריף מבלע בלע מן האיסור המוכן כלומר מטיחת הסכין לא שמבליע כלי ולא שמפליטות אלא שבולע מן המוכן וצריך בהכשרו נטילת מקום אבל קישות לא חריף ולא בעי מידי אלא הדחה ומיהו משום דהוא דבר לח לא שייך ביה הדחה ואדכרי ביה גרידא במקום הדחה.
עוד כתב דכל מידי דאיסור והיתר נוגעין זה בזה צריך הדחה לכל הפחות כדתנן בפרק כל הבשר צורר אדם בשר וגבינה ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה כי נוגעין זה בזה מאי הוי צונן בצונן הוא אמר אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מיהא בעי ולפיכך צריך ליזהר לכתחילה שלא יגיע זה בזה שמא ישכח ולא ידיח וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דדוקא מבושל דלאו אורחיה בהדחה אבל בשר חי דאורחיה בהדחה אפילו נוגעין זה בזה צורר אותן לכתחילה ואינו חושש ע"כ וכבוד הרב ז"ל יהא מונח במקומו שזה אינו נכון שמעולם לא הותר בשום מקום לסמוך דבר המותר עם דבר אסור על דעת להכשירו שמא לא ידיחנו יפה יפה וזה דבר פשוט אין דין זה אלא בכלים שאין ההיתר והאיסור בהם כאחד ובהא ודאי מותר להשתמש בהם באיסור על דעת להכשירן ולהשתמש בהם בהיתר ואין דנין אלו דומין זה לזה כלל.
עוד כתב שיש איסור שצריך שפשוף גדול כגון סכין שחתך בו חלבים שהוא דבר הנדבק וצריך שפשוף גדול ולפיכך אסרוה לחתוך בו בשר שמא לא ישפשף הבשר אחר כך יפה יפה והביא ראיה מהא דאמרינן בפ"ק דחולין אמר רב יהודה אמר רב הטבח צריך שיהו לו ג' סכינין אחד ששוחט בה ואחת שמחתך בה בשר ואחת שמחתך בה חלבים ושיילינן וניתקין ליה חדא ונחתוך בה בשר ואחר כך נחתוך חלבים ומהדרינן גזירה שמא יחתוך חלבים ואחר כך יחתוך בה בשר כלומר שאע"פ שהוא עתיד להדיח הבשר כיון שהוא צריך שפשוף גדול בענין זה חיישינן שמא ישכח ולא ישפשף יפה יפה ע"כ ומודה אני בעיקר הדין כל היכא דאפשר ליה מיבעי ליה לכתחילה לאיזדהורי והיכא דלא איפשר שרי מידי דהוה אניקור חלבים אבל ראייתו אינה ראיה דילמא הכי קאמר שמא יחתוך חלבים ואח"כ יחתוך בשר שהודחה ושוב לא ידיח אותה.