באיסור כלים והכשירן: האריך המחבר בענין הגעלה אפשר והלא כשם שהוא פולט כך בולע והכשר כלים בהגעלה לאסור תורה אינו אלא בשהן בני יומן דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומה דפליטתה מושבח ואם כן כשם שפולטין כך חוזרין ובולעין מן האיסור וא"ת להגעיל כלי קטן בכלי גדול בכדי שיהא בגדול במה שבתוכו ששים מן הקטן דבכוליה משערינן וכן לפי אומד שנתנו לנו חכמים במסכת שבת דמשערינן ביצה ומחצה לכזית קראש א"כ יורה גדולה א"א להכשירה וכתב שכן הוא ודאי דיורה גדולה לא אפשר להכשירה אלא במשהה אותה שלא יהא בת יומא והתם כשפולט פולטת פגום ואינה נאסרת בחוזרת ובולעת מן הפגום וזה אינו נכון דהא סתמא איתמר בגמרא דיורה גדולה מגעילין אותה בעצמה ולא הזכירו דדוקא במשהה אותה והנכון בזה כמו שפירש מורי רבנו משה ז"ל דמים בכלים מפליטין וממריקין הכלי ואינן מבליעים והיינו דאמרינן בספרי לענין הגעלה במים ולא ביין ולא בחלב ולא בשאר משקין וא"ת והלא בכולי כלי משערינן ורואין כאלו חתיכת איסור שנימוחה בתוכן ואין כאן ששים במים אם כן מים אלו אינן מים אלא רוטב זה אינו שהבלע בפליטתו כחו קלוש וחלוש ואין כח המים מתבטל בשבילו.

תדע לך שכן הוא שהרי ירקות שנתבשל בתוכן בשר מועט בכדי שאין בירק ששים אסור לאכלו עם בשר בקדירה בפני עצמו בלא שום תערובת ואחר הדיחו הקדירה ובשלו בה ירק בו ביום מותר לאכלה בחלב כדקיימא לן דנותן טעם בר נותן טעם מותר אלמא בלע נפלט קלוש כוחו וחלוש ואינו מבטל צורת המים וכחן והרי ממרקין ומפליטין ואין מבליעין לפיכך צריך ליזהר שלא להרבות כלים הגעלה לתוך יורה אחת בכדי שתרבה הזוהמא ויבטל כח המים ותעבור צורת המים וזה נכון מאוד ודבר נראה לעין שהמים הרותחין מצחצחין הכלי וכל זמן שמשתהא שם הוא יותר נקי ויותר ממורק.

עוד כתב כל כלי שנגעל צריך שטיפה בצונן אחר הגעלה כמו שאמרו שם בזבחים מריקה כמריקת הכוס שטיפה כשטיפת הכוס ובכוס אסור איירי דומיא דכלי אסור דאיירי ביה ואינו נכון שאין לנו באיסורין אלא כפי הכלל המסור בידינו כבולעו כך פולטו וכלי שנשתמש בו רותחין באיסור הכשרו בכדי אותן רותחין ודיו שתהיה חמימותן בכדי אותן רותחין של איסור ואין צריך להוסיף ואיברא דכל שיצא מכלל צונן ע"י האור בולע ודיו בהכשרו כפי אותו שיעור הילכך כלי שנשתמש בו רותחין באיסור מגעילו ודיו ואין צריך שטיפה צונן ומריקה ושטיפה שאמרה תורה בקדשים בלבד היא ומה שאמרו מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס בכוס כשר אמרו ולפרש לנו לשון מריקה ושטיפה כדרך בני אדם בכוסות ומסתברא נמי דאתיא למאן דאמר מריקה ושטיפה בצונן דוקא והכי תנן לה התם בהדיא גבי מריקה ושטיפה בצונן והתם נמי מוכח בהדיא דלמאן דאמר מריקה בחמין ושטיפה בצונן שטיפה בתרומה ליכא והוא הדין ודאי בשאר איסורין דלא איתמר אלא בקדשים קלים ואפילו בקדשים קלים איכא מאן דפליג התם דלא בעינן שטיפה וכל שכן באיסורין ולכולי עלמא שטיפה בצונן ומעתה אין ראוי לומר לענין הכשר כלים עירוי אי ככלי ראשון או לא שלא נאמר אלא לענין בישול אבל בהגעלה כללו של דבר כבולעו כך פולטו.

גרסינן בע"א פרקא בתרא הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי את שדרכו להטביל יטביל כלומר את שדרכו להשתמש בהדחה כלומר שתשמיש בצונן יטביל כלומר ידיח ולאו טבילה קאמר דהא את שדרכו תנן ותו דומיא דאידך תנן דמיירי בהכשר הכלי להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן השפוד ואסכלא מלבנו באור והסכין שפה והיא טהורה ובגמרא אמרינן אמר רב הונא ונועצה עשר פעמים בקרקע אמר רבא ובמקום קשה אמר רב פפא ובסכין יפה שאין בה גומות אר"ה בריה דר"י ולאכול בה צונן ומוכח בגמרא דאפילו לגבי צונן חריף סגי ליה בנעיצה כגון אתרוג ודכוותיה ומיהא שמעינן דאין דבר חריף צונן מבליע ולא מפליט דבר קשה דנעיצה בקרקע אנן סהדי דאינה מפלטת וקאמר דסגי ליה ואין בצונן חריף איסור אלא שבולע מן המוכן וכבר כתבנו זה למעלה ולהוציא מדברי המחבר שכתב דצונן חריף מפליט ומבליע אגב דוחקא דסכינא. וכבר נתבאר זה שאינו שהרי דבר מחוור הוא שאין נעיצה בקרקע מפלטת כלומר.

וכן מה שכתב שמשנתינו ששנינו בה הסכין שפה והיא טהורה אינה אלא לענין צונן וזו וזו כלומר שיפה נעיצה כל אחת הכשר לענין צונן וזה מבואר שאינו נכון שאילו היתה שיפה הכשירה של סכין לאכול בה צונן לא היה די לה בנעיצה בקרקע אפילו כמה פעמים. שהשיפה בריחיים של אומנין והיא קליפה לברזל ואם המשנה מצרכת שיפה לא היתה מודה בנעיצה שאם היתה מודה בנעיצה נעוצה שהיא קלה היה לה לשנות וכ"ש שיפה ועוד אתה למד דבר מענינו שהרי במשנתינו הכשר גמור שנו שם הגעלה וליבון ואחריהן שנו שיפה בסכין ועוד שהרי בירושלמי אמרו שאף נעיצה הכשר לסכין לאכול בה רותח ובלבד בסכין קטן מכלל שהן שומעין משנתנו להכשר גמור אף לרותח ק"ו מנעיצה ובנעיצה היא שהפרישו בין קטן לגדול אבל בשיפה אין בה חלוק והכשר גמור היא לכל סכינין ולכל דבר מפני שהשיפה קליפה היא לברזל וקים להו לרבנן שאין ברזל בולע על ידי רותח יותר מכדי קליפה ואע"פ שפעמים שמשתמשין בסכין ע"י האור הלכו חכמים אחר רוב תשמישן בסתם ורוב תשמישן בסתם בבשר רותח מבושל ולא כדברי החכמים שאומרין שרוב תשמיש סכין בצונן מבואר הוא שאינו אלא רוב תשמישן ברותח והם שאמרו כן ממשפחת בריאים ופרושים הם שאינן רגילין בבשר ומכל מקום במאי דפליג ירושלמי אגמרא דילן אגמרין סמכינן ובגמרין נקטינן דנעיצה לא מהניא אלא לצונן ואין הפרש בין סכין קטן לגדול שלא הוזכר דבר זה בגמרתנו כלל ומכל מקום למדנו דהדחה האמורה בכ"מ אינה הדחה בעלמא אלא שיפשוף יפה אחר שבמקום הדחה הצריכו נעיצה עשר פעמים בקרקע ובמקום קשה אבל אחר השיפשוף אין לנו שטיפה שלא נאמר שטיפה בהכשר חולין מעולם וסתם מתניתין הדחה הגעלה ליבון שיפה ואלו שטיפה לא תנן ולא נאמר מעולם אלא לענין קדשים ולא לענין הכשר שהשטיפה אינה מכשרת כלל אלא מעלה היא בקדשים ומכל מקום למדנו ממשנתינו ג"כ דלא בעינן לבון בסכין דאלו בעיא לבון לא סגי לה בשיפה ובשפוד ואסכלא דתנא ליבון לא תנא שיפה אלא שיפה במקום הגעלה היא וכי תנא את שדרכו להגעיל יגעיל לא תנא שיפה דאיכא יורות וקומקמוסין ומחמי חמין דלא אורחייהו בשיפה ומכל בכלל את שדרכו להגעיל יגעיל. הוו סכינין והדר תנא בהו שיפה דאורחייהו בשיפה הילכך כולהו סכינין מסתמא בשאין בהן גומות סגי להו בשיפה לענין ברזל שלהם או בהגעלה אבל אם בידות נשתמש בה ע"י האור בעו ליבון וכן העלה המחבר לענין הגעלה בשם מורי רבנו משה ז"ל.

גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה בשר אסור לאכל בה רותח צונן אמרי לא בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה כבר פרשנוה למעלה דאסור לאכול בה רותח מקמי הדחה קאמר ומשום דם שעל פני הסכין צונן כלומר אם חתך בה צונן אמרי לה בעיא הדחה מה שחתך בה ואמרי לה לא בעיא הדחה לפי שהדם היבש מתפרך ואינו נדבק אבל לכתחילה כאן וכאן בעיא הדחה אבל המחבר סובר דלכתחילה קאמר ואסור לחתוך בה רותח אפילו בהדחה קאמר משום שהסכין בלועה אגב דוחקא דסכינא אבל אינה פולטת משום חום בית השחיטה והיינו ההיא דסכין ששחט בה טרפה דסגי לה בהדחה ע"כ וכבר כתבנו למעלה שאין דברים אלו נכונים ואין לנו שום הפרש בשום דבר בין פליטה לבליעה וכל שהוא מבליע מפליט ופירשנו ההיא דסכין ששחט בה טרפה ומתוך מה שכתבנו שם מתבאר שכל מה שכתב כאן בענין זה אינו נכון. ולענין להשתמש בכלים האסורין אסור להשתמש בהן בלא הדחה משום טיחה ואם בכלי חרס אסורין לעולם גזירה שמא ישתמש בהן רותח לפי שאין להם תקנה ודוקא בכלים שלנו וכלים האסורין מותרין בהדחה בצונן ואפילו בדבר חריף שאין דבר חריף מפליט ולא מבליע דבר קשה וכל מה שכתב בזה אינו נכון.

עוד כתב המחבר דכלי שאינו בן יומו לא חשיב נותן טעם לפגם אלא לענין בלע שבו דדבר הבלוע ואינו בן יומו חשוב בודאי נותן טעם לפגם אבל כל דבר שהוא בעין אינו חשוב פגום בשאינו בן יומו וכן לענין טיחת כלים אינו חשוב פגום בשאינו בן יומו וכי שרינן דבש ושמן ולא חיישינן לגיעולי נכרים משום דחזקת כלים בסתם כשאינן בני יומן משום שאין דרך להשתמש בכלים דרך בשול ולא על ידי האור אלא אחר הדחה שהדיחו אותו מתשמיש ראשון. והקשה מההיא דע"א דאסרינן קורט של חלתית משום דמפסקי לה בסכינא דארמאי ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה שמנונית והוה ליה נותן טעם לשבח ואסור אלמא טיחה דסכין חשבינן נותן טעם לפגם אי לאו משום טעמא דמחליא ליה ע"כ ולאו קושיא היא כלל וכבר כתבנוה למעלה דהתם לאו משום דחשבינן טיחת הסכין דבר הפגום בעצמו דהא לא אפשר דאם איתא לא הדרא מיתסרא משום דמשבחא דכל דבר שניתר מחמת שנפגם אינו חוזר להיאסר לעולם אלא הכי קאמר סלקא דעתך אמינא משום דלאו אורחא דחלתית בשמנונית דליהוי פגם בו וכיון דכן לישתרי קמשמע לן דמשום דמחליא ליה חשבינן תערובתו לשבח והא דאמרינן התם בשילהי ע"א וכולן שנשתמש בהן כלומר בכלים של נכרים עד שלא הגעיל עד שלא ליבן עד שלא הטביל תני חדא מותר ותניא אידך אסור ומוקים הא דתניא מותר כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר קתני מיהת שלא הטביל כלומר שלא הדיח ושרי לה משום דנותן טעם לפכם אלמא טיחה גופה דלאו בת יומא חשיבא נותן טעם לפגם ולמאן דאסר אסורא ולמאן דשארי שריא אפשר דשלא הטביל דהתם טבילה קאמר ואגב שיטפא נקטה ולאו דוקא דמשום טבילה לא מיתסרא ובדידה נמי לא שייך דין נתינת טעם כלל אי נמי אפשר דעד שלא הטביל הדחה קאמר ואגב שיטפא נקטינה לכלהו תלתא וההיא דתניא מותר לא הדרא אכולהו אלא אשלא הגעיל ושלא ליבן אי נמי אפשר דכי אמרינן דטיחה חשיבא איסור בעין ולא חשיבא פגומה משום דלאו בת יומה טיחה נדבקת כעין טיחת שומן או רוטב אבל טיחת דבר צלול כעין יין כיון שנתייבשה דינה כבלע וכל שאינו בן יומו חשוב פגום ואיסור קנקנים לאו משום טיחה אלא משום פליטת כח היין וההיא איפשר דלא מיפגמא בשהייה.

עוד כתב קדירה שבשל בה בשר לא יבשל חלב ואע"פ שאינה בת יומה ואע"פ שכשבלעה היתירא בלעה ונפגם קודם שיבא לידי איסור בשר בחלב וכתב קדירות בפסח יוכיחו שאם אתה אומר כן אף כלים שנשתמש בהן חמץ קודם הפסח יהו מותרין בפסח דהא היתירא בלעי ונפגמו בעודן היתר אלא כיון שנבלעו מן השבח הרי הם אסורין לעולם ע"כ ודברים אלו כשגגה וקדירות בפסח ראיה ברורה דאמרינן בגמרא אמר רב קדירות בפסח ישברו ופרכינן עלה אמאי ישברו לישהינהו לאחר זמנן וליעביד בהו שלא במינן ואמרינן גזירה דילמא עביד בהו ככל איסורין במינן ובוודאי אסור לבטל איסורין בכל איסורין שבתורה אפילו בדרבנן ובודאי נותן טעם לפגם מותר בכל איסורין שבתורה בין אותן שהן בשיעוריהן בנותן טעם בין שהן במשהו דטעמא דהיתר דנותן טעם לפגם דלא חשיב אוכל אלא כעפרא בעלמא ואעפ"כ אסור לבטל אותו דקדירה של נכרי והיא אינה בת יומה אסור בודאי לבשל בה וכיון דכן מאי האי דפרכינן וליעביד בהו שלא במינן לאחר זמנן ומאי האי דמתרצינן דילמא עביד במינן שלא במינן מי התיר ובמינן מי אסר והנכון בזה מה שפירש מורי רבנו משה ז"ל דזימנין דאשכחן דמותר לבטל איסורין כגון האי דאמרינן ביו"ט עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן אף כאן בחמץ לאחר זמנו שלא במינו דאיכא קולי טובא דכי בלע היתירא בלע ונפגם בעודו היתר אפילו מושבח מסתמא אין בו שיעור כדי לאסור דמסתמא קדירה דלאו בת יומה בלע שבה נתייבש ואין בפליטתו כדי נותן טעם ורב סבר חמץ לאחר הפסח שלא במינו בנותן טעם והכי סברא דרב בכולהו איסורין שבתורה בכי הא ודאי מבטלין איסורין לכתחילה ומתרצינן דילמא עביד בהו במינן והוי במשהו נמצא שיש בפליטתו כדי לאסור אלו היה מושבח ובכי הא אין מבטלין איסורין לכתחילה ומשום הכי לדידן דאית לן דחמץ בזמנו במשהו אסור לנו לבשל בקדירות לפי שיש בפליטתן כדי לאסור נמצאת אומר בקדירה שבשל בה בשר ואינה בת יומה שכל מדות אלו בה ומותר לבשל בה חלב לכתחילה ותו תיהוי פירושה דההיא שמעתא כדבעית הרי שאמרו בפירוש לרב שמותר לכתחילה לבשל בקדירות אחר הפסח שלא במינן אלמלא משום גזירה דבמינן וכל מדות אלו שיש בבלע חמץ לאחר זמנו כלן בבשר בחלב וליתה לההיא גזירה דילמא עביד בהו במינן אלא ודאי לנו שומעין שאמרנו כהלכה.

עוד כתב שכלי שנבלע איסור מועט ודרך אותו כלי להשתמש בו בשפע משתמש בו היתר בשפע ואינו חושש לביטול אותו איסור מועט והביא ראיה מההיא דאמרינן בקנקנים של נכרים מותר לישראל לתת לתוכן מים או ציר או מורייס וטעמא דמילתא דיין הנבלע בכלים אלו דבר מועט הוא דכל שמשתמשין בו בצונן אין בלעו אלא מועט וכיון שכן וכלי זה משתמשין בו בשפע היתר אין אפשר לבא לידי נתינת טעם ולפיכך אפילו לכתחילה מותר ולפיכך איסור משהו שנבלע בתוך קדירה או בתוך קנקנים וכיוצא בו מותר להשתמש בו לכתחילה ואפילו בבן יומו לפי שאי אפשר לבא בו לעולם לידי נתינת טעם. אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתים בדבר מועט כקערה וכיוצא בזה אסור להשתמש בו אפילו בשפע גזירה שמא ישתמש בדבר מועט ויבא בו לידי נתינת טעם ע"כ ואין דברים נכונים כלל אלא כאן וכאן אסור לבטל איסורין לכתחילה ולדבריו משהו נבלה או חזיר שנבלע בקדירה מותר לבשל באותה קדירה חס ושלום נשתקע הדבר ולא נאמר. ועוד לדבריו אין פליטת בלע הקנקנים כדי ששים ממה שנותנין בתוכן וכיון שכן אף יין יהא מותר לתת בתוכן דהא קיימא לן דפליטת קנקנים אינו אוסר בהנאה כדאיתא במתניתין וכל יין שאינו אוסר בהנאה אינו במשהו אלא בששים כשאר איסורין שבתורה וכיון שכן אף יין יהא מותר לתת לתוכה אלא ודאי ליתה לההיא טעמא כלל וההיא דקנקנים אינה מענין זה כלל שהצונן אינו מבליע ולא מפליט ואין בהם בליעת איסור כלל וראיה לדבר שהרי הכשרן במים צוננין ואלו היה בהן בלע לא היו מוכשרין במים צוננין שהמים דבר פשוט הוא שאינן נבלעים כלל בשום דבר שאינו דבר חריף כלל ולא מפליטין אלא איסור קנקנים וכלי של יין לא מפני בלע כלל הם נאסרין אלא מפני קליטה שקולטין טעם היין וכשנותנין בהם יין אחר בלא הכשר קולט גם כן מטעם זה ואין בו מממשו של איסור כלל ולפיכך אסרוהו בשתיה והיתירוהו בהנאה ואפילו ליהנות בגופו משא"כ בעלמא ונתערב יין ביין המים הכשר להם שבשהייתן מפיגין טעמו וקליטה זו הילכך לא חשיב ביטול איסורין כיון שאין בו מגופו של איסור כלל. עוד אני אומר שאין דין איסור בטולין לכתחילה אלא במה שמתקיים האיסור בתוכו כגון נבילה וחזיר לתוך אוכל של היתר שאעפ"י שיש בו ששים של היתר מכל מקום האיסור קיים ושמו עליו דמעיקרא אוכל והשתא אוכל אבל יין במים שהוא נפסל לגמרי וכן רוטב חזיר מועט לתוך ששים של מים מותר לבטל אפילו לכתחילה הא למה זה דומה למי שבא להפסיד גופה של נבילה עד שתהא פגומה שהיא בעין שבודאי מותר לו לעשות כן ואחר כך מותרת לו ואלו דברים ברורים מאירים עינים.

עוד כתב החכם שהמחבת דינו כאסכלא שתשמישה ע"י האור דפעמים שהשמן כלה והויא כשתמישה על ידי האור ואינו נכון שאין הדבר תלוי במשתמש בו ע"י משקין שאלו בא להשתמש דבר האסור ביורה בלא משקה אינה צריכה ליבון בכך אלא הדבר תלוי בראיית פני האור כל שרואה פני האור צריך ליבון וכל שאינו רואה פני האור דינו בהגעלה ולא שנינו ליבון אלא בשפוד ואסכלא וכן הני בלייש אינן רואין פני האור ודיין בהגעלה וכן אמר בפירוש בתוספתא לענין מחבת.

עוד כתב שהשפוד שלנו שצולין בו בשר שהשפוד אסור דכי חיימא בשרא דאיב דמה ובלע שפודא בין מתותי בשרא בין מאבראי דהא שפוד של מתכת חם מקצתו חם כלו ולפיכך אין אדם רשאי להשהות הצלי על גב השפוד ואפילו רגע אחד אלא תכף שמוציאו מן האור שולף הבשר מעל השפוד ועד שהוא זב ופולט אינו בולע מן השפוד דאי שביק ליה עלוי שפודא הדר בלע בשרא מיניה דהא חמימי נינהו ע"כ ואני אומר לא נתנה תורה למלאכי השרת ומוטב לחכמים שיאסרו צלי ולא להביא מכשולות אלו ודברים שאין אדם יכול להביא עליה הגע עצמך שיהא הצלי חביב עליו שיהא צלוי ביותר עד שיתייבש אם כן בזה לאלתר שיסלקהו מן האור נאסר שאין בהן אותו טעם שיהא הוא אומר שבעוד שהוא זב ופולט אינו בולעו מן השפוד שהרי זה כבר כלתה פליטתו אלא דכיון דקיימא לן דם שבשלו אינו עובר עליו והדם כיון שנתחמם חשיב מבושל כדמשמע במנחות ואין צריך לומר אותו שבשפוד שמתבשל על ידי האור וקיימא לן נורא משאב שאיב ודמא משרג שריג אנו רואין כאלו כל הדם שנפלט מן השפוד כאלו כלו לאלתר באור על ידי האור שדקדוקין אלו אין להם שיעור ואין אדם יכול לעמוד עליהם.

עוד כתב שאסור להפך בו בשר שבמחבת בשפוד וכן אסור לנער את הקדירה בשפוד שהשפוד בלוע מדם ועכשיו פולט במוכן ע"כ ומיהו אם עבר ועשה אין משערין אלא בכדי מה שנכנס במחבת אי בקדירה שאין אומרין חם מקצתו חם כלו אלא ע"י האור ואפשר שאף השפוד בעצמו אינו נאסר ומן הטעם שאמרנו דכיון דדם שבשלו דרבנן רואין בכל דמו כאלו לאלתר שבלעו על ידי האור פלטו כולו כיון דנורא משאב שאיב וזה עיקר.

כתב החכם גרסינן בירושלמי במסכת תרומות פרק אין נותנין דבילה וגרוגרות בתוך המורייס תני ר' חלפתא בן שאול קדירה כלומר של חרס שבישל בה תרומה מגעילה שלשה פעמים בחמין ודיו א"ר בא ואין למדין הימנה לענין נבילה א"ר אשי קשית' קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבילה בלא תעשה ואת אמרית הכין א"ר בה כמאן דאמר מאיליהן קבלו עליהם המעשרות. ופריך מדתנן הרכינה ומיצת הרי היא תרומה אלמא אין מקילין בה ומשני שהאור מפליטה ומגעילה ואין כאן קולא כל כך ונראה שהוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם ותדע לך שאם אי אתה אומר כן כי א"ר בא אין למדין ממנה לענין נבלה לישמועינן שאר איסורין של דבריהם ועוד הביא ראיה בשם הרב ר' שמריה ז"ל מיהא דאמרינן נעוה ארתחו ופירוש גת חרס משום דאיסור יין של נכרים דרבנן ע"כ ודברים אלו כולן כשגגה שאין חילוק בדין כלי חרס בין איסורין של תורה לשל דבריהם בכולן אין להם תקנה שאינו יוצא מידי דפנו לעולם והתורה העידה עליו כן שכתוב בו ישבר וראיה לדבר דהא אמרינן לענין יין נסך דדרש מרימר דקוניא בין אוכמא בין ירוקה בין חיורא שרי כלומר כלי עץ דיותר מיכן אי אפשר ולענין חמץ אמרינן דכלהו אסירי כלומר ככלי חרס דאין להם תקנה ומקשינן להו בגמרא בע"א אהדדי ומתרצינן זה תשמישו על ידי חמין וזה תשמישו על ידי צונן אלמא דכי האי גוונא ביין נסך דנשתמש בו על ידי חמין אין להם תקנה כשאר איסורין דעלמא ועוד שאם כדבריו כן הוא כל כלי חרס שבעולם אפשר להכשיר דמשהי להו דלא ליהוי בני יומן ולא מיתסרי אלא דרבנן דהוו נותן טעם לפגם ואפשר להכשירן בהגעלה וכי תימא דילמא לא משהי להו והא לא גזרינן כי האי גוונא דמקשינן בגמרא ולישהינהו לאחר זמנן וליעביד בהו שלא במינן ומשני דילמא אתי למיעבד בהו במינן ועוד לשמואל אמרינן קדירות לא ישברו אלא משהי להו לאחר זמנן ולא גזר דילמא לא משהי אלא דברים אלו אינן ואין משמע השמועות כדעת החכם הזה כלל. וראיה לדבר מדאמרינן מעיקרא תני רבי תחליפא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעילה שלשה פעמים א"ר בא ואין למדין ממנה לענין נבילה אמ"ר יוסי קשיתה קומי ר' אבא תרומה עון מיתה נבלה איסור לאו ואת אמרת הכין והשתא ודאי תמיהא מילתא טובא לר' יוסי הא דר' אבא קשיא ליה ובלאו דר' אבא לא קשיא ליה והיכי אפשר דלא קשיא לכלהו הא דר' חלפתא דתני תקנתא לכלי חרס והלכה רווחת בישראל שאין כלי חרס יוצא מידי דפנו לעולם והתורה העידה עליו אלא ודאי הא דרבי חלפתא בשאינה בת יומא משמע להו דאיסורא דרבנן ומשמע להו דכיון דליכא אלא איסורא דרבנן וקיל איסוריה דהוא פגום דאלו דכוותיה בעין משרא שרי וכיון דכן שרינן בהגעלה שלשה פעמים ועלה אמ"ר ר' אבא דאין למדין ממנה לענין נבלה להתיר בהגעלה אפילו כשאינה ב"י ומתמהינן עלה תרומה עון מיתה ונבלה איסור לאו ואת אמר הכין ומשנינן דאתיא כמאן דאמר מאיליהן קבלו עליהם המעשרות כלומר כמאן דאמר דקדושה שניה לא קדשה לעתיד לבא דהויא לה תרומה דרבנן והשתא ודאי אפילו בבת יומה כיון דהויא דרבנן והוי לה דרבנן בין בארץ בין בחו"ל וכיון שכן שום הפרש בדינה בין אותה שהיא בארץ לאותה שהיא בח"ל דבארץ גופה אין לה עיקר כלל וקולא משאר איסורין לפי שאין איסורין שוה בכל דבחוץ לארץ מקומות מקומות יש דאיכא מקומות דאין נוהגת בהם תרומה כלל ואפילו הכי אין למדין ממנה לענין נבלה כלומר אפילו באיסורין דרבנן כגון קדרה שאינו ב"י דבלאו הכי לא צריכא למימר דכלי חרס אין להם תקנה אלא בשאינה ב"י קאמר דאיסורא דרבנן ואפילו הכי לא סגי לה בהאי הכשר שלא נאמרו דברי אלא בתרומה דרבנן ומשום קולא דידה טפי משאר איסורין דרבנן אבל כולהו שאר איסורין דרבנן אין מבטלין בהן איסור לכתחילה ק"ו מקדירה דלאו ב"י דאמרינן דלא מבטלינן ואע"ג בדרבנן והוי נמי איסור פגום ר' יוסטא בר שונא בעא קומי ר' מונא תנן ג' טיפין ודיו וכה את אמר הכין כלומר במתניתין תנן המערה מכד לכד וניטף ג' טיפין נותן לתוכה חולין כלומר ומותר לבטל המותר ואת אמרת הכין כלומר דליבעי הגעלה ואמאי אינו מבשל בה חולין בלא הגעלה ויבטל המותר לכתחילה כשם שנותן בכד חולין אחר שלש טיפין ומבטל המותר ומהדרינן התם בצונן ברם הכא ע"י האור הוא נגעל כלומר התם בצונן ונראה וניכר מה שאנו מבטלין ורואין שיהיה בחולין שאנו נותנין בתוכן כדי בטול ברם הכא בקדירה שבישל בה תרומה אם בא לבשל בה חולין שלא על ידי הכשר על ידי האור נגעל ואי אתה יודע פליטתו ולפיכך צריך להכשירה. זו הנוסחא היא עיקר. וזו היא פירושה ושלא כדברי המחבר. וההיא דנעוה ארתחו לאו בכלי חרס היא אלא בשל אבן שדינה ככלי עץ מיהו אין לנו רמז בשום מקום לדין זה בגמרתנו ושיהיה לכלי חרס הכשר בהגעלה בשום איסור בשום מקום ולפי גמרתנו אליבא דשמואל דאמר חלת חוצה לארץ מבטלה ברוב בלאו ההוא הכשר סגי לה ומדברי הירושלמי נראה דמתניתין דהמערה מכד לכד בתרומה דרבנן אבל בגמרא דילן לא משמע הכי אלא אפילו בתרומה דאורייתא ומשום טורח צבור אמר שנוהג בתרומה כדרך שנוהג בשלו בחולין ומיהו דוקא במערה בהם חולין אם כן לא מיקרי ביטול איסורין שהתרומה אינה איסור והחולין אינם איסור ולפיכך שרי כהאי גוונא מפני טורח צבור בתרומותיהן.

עוד כתב וכלי חרס יש לו הכשר בהחזרת כבשונות ע"כ. והוי יודע דהחזרת כבשונות אינו הכשר כהגעלה בכלי מתכות דהתם להפליט מה שבלע אבל ליבון בשום מקום אינו מפליט כל איסור שבו אלא כלוי הוא שהוא מכלה איסור שבתוכו ולפיכך הוא הכשר ונפקא לן מינה דאלו שפוד מתכת דקיימא לן חם מקצתו חם כלו ונשתמש בו איסור במקצתו הרי כולו נאסר כאלו נשתמש בכולו וכשבא להכשירו בליבון לא די לו ללבן עד כדי אותו מקצת שנשתמש בו באיסור לפי שאין הלבון מפלט בלעו אלא מכלה וכשמכלה עד כדי אותו מקצת לא די לו בכך שכשיבא להשתמש בו בהיתר יפלוט אסור על ידי אותו מקצת שלא הוכשר שהרי חם מקצתו חם כלו ולא די לו אלא בליבון כלו אבל בקדירה של מתכת שנשתמש בה איסור במקצתה די לו בהכשר הגעלה עד כדי אותו מקצת דהגעלה הכשר פליטה היא וכבולעו כך פולטו וכבר פלט כל מה שבלע ואעפ"י שמפעפעת הבליעה על ידי הלחות ביותר מכדי שיעור התשמיש כך עכשיו בהגעלה על ידי הלחות פולט הכל ואע"פ שאמרו בזבחים לענין מריקה ושטיפה דאם נשתמש בכלי במקצת צריך מריקה ושטיפה בכלו ההיא לענין קדשים היא אבל לחולין כלל גדול בידינו כבולעו כך פולטו ואף בקדשים לא נאמר אלא לאחר שנעשה נותר אבל קודם לכן די לו מקודם לכלי במשתמש בו כשיעור ראשון כדאמרינן עלה בע"א כל יום ויום נעשה גיעול לחברו מיהו ליתיה להאי דינא אלא להיתר בהיתר כגון קדשים קודם זמן איסורן קודם שנעשו נותר וכגון בשר בחלב בקדירה של מתכת שבישל בה בשר וחזר ובשל בה ירק דמותר לבשל בה חלב אבל לא בדברים האסורין וכן העלה בזו המחבר אבל שאר דינין שכתבנו לא נתבארו בדבריו ומכל מקום שמענו מההיא דכל יום ויום נעשה גיעול לחברו דלא חיישינן לניצוצות דחד זימנא דהא בעלמא בעינן גדנפא.

עוד כתב בכלי שטף שבלע מן האיסור ונאסר ואחר כך נתערב באחרים שראוי לדונו בדבר שיש לו מתירין שהרי אפשר להכשירן בהגעלה אלא דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין בשום מקום שיש בו הוצאה והפסד ויש ראיה בזה וכיון שכן אמרינן בהא דחד בתרי בטיל ע"כ וזה אינו דהכא טעמא אחרינא דאין לו בטול לבד מטעמא שיש לו מתירין דכל היכא דניכר האיסור אין לו היתר ואין לו ביטול ובכל דבר שאפשר להוציא האיסור מתוכו הרי הוא כניכר האיסור וכיון שכן בזה שאפשר בהגעלה ולהפליט האיסור הרי זה כאלו ניכר ואין לו היתר ותו דטעמא דבש ביבש חד בתרי בטיל משום דליכא טעמא דאיסורא אבל כל היכא דאיכא טעמא דאיסורא אסור והכא לא סגיא דליכא טעמא דאיסורא אי מתרמיא ליה האי קערה או האי כלי ויהיב ביה היתירא הילכך אפילו באלף לא בטיל דהא לא סגיא בכלים אלו שלא יתן האיסור טעם בהיתר. ומעיקרא לא סגיא בהו בלאו הכי דהא לא אפשר בלאו הכי לית ליה בטול וזה דבר מחוור ומתוקן מאוד.

עוד כתב בהא דאמרינן בשילהי ע"א בפרק השוכר את הפועל ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם ופרישנא טעמא דיין נסך משום חומרא דע"א וטבל כהיתירו כך איסורו. והקשה המחבר אמאי לא קאמר בהאי טעמא דטבל משום דהו"ל דשיל"מ ע"כ ולאו קושיא היא דהאי טעמא דדבר שיש לו מתירין דבתרא הוא כדמוכח ביום טוב האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה דרב אשי הוא דאסקה משום דשיל"מ ורבא ואמוראי אחריני בטעמא אחרינא. ולאו דידיה אלא דר' שמעון אלא דרב אשי הוא דאפקה למתניתא וקבעה כהלכתא ולהכי פרישנא בדר' יוחנן כסברא דקמאי אלא אליבא דהלכתא סגי לן בהאי טעמא דדשיל"מ ומיהו אפילו בטבל דליהוי בכהאי גוונא דלא חשיב דישל"מ דאיכא כהאי גוונא כדמוכח בב"מ איתיה להאי טעמא דאמרינן כהיתירו כך איסורו.

עוד כתב שהמבשל בכלים של עו"ג בשוגג מותר דסתם כליהם של עו"ג בחזקת שאינן בני יומן משום דס"ס הוא שמא לא נתבשל בו היום ואם תמצא לומר נתבשל שמא נתבשל בדבר שפוגם בתערובתו אבל במזיד אסור ואם אמר עשה לי כמי שבשל הוא דמי אבל מה שעל ידי הרקחים מותר דכיון שהם אומנין כלים הם מייחדין לאומנותם שלא יפגמו בפליטת כליהם והקשה לזה ממאי דאסרינן חלתות של עו"ג משום דמספקי ליה בסכינא דארמאי ושמן של נכרים ולא מפלגינן בין ניקח מן הסיטון לניקח מבעל הבית או מן החנוני ע"כ ולא קושיא היא דחלתי' הכי אורחייהו דלא מזדהרי בסכינא דמחתכי ליה ושמן גזרה הוא דגזרו עליו חכמים לפי שעשייתו בכל אדם ובכל דבר שגזרו בו חכמים אין מפרישין בו אלא הכל אסור שהשוו מדותיהן אבל בדבר זה בודאי על ידי הרקחים מותר כמו שכתב.