Bedek HaBayit on Torat HaBayit HaArokh, The Fourth House, The Second Gate
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בספק תערובות: כתב החכם איסור שנפל ואינו יודע להיכן נפל כגון שתי קדירות ונפל חתיכות איסור לתוך אחת מהן ואינו יודע באיזו נפל ואם האחת של היתר והשנית של איסור תולין להקל לומר שלתוך אותה של איסור נפל באיסורין דרבנן וכן באיסורין של תורה ושיעורין דרבנן כגון מין במינו ואיכא רובא היתירא כנגדן של איסור ומדרבנן חד בתרי בטיל ואיכא קדירה אחרת של איסור אף בזו תולין להקל לומר שלתוך אותה של איסור נפל ולא בזו של היתר כלל כיון דאפילו אם איתא דנפל לזו של היתר לא מיתסרא דאורייתא וכן אפילו במין בשאינו מינו כל היכא דליכא ממשו של איסור למאן דאמר טעמא ולא ממשו דרבנן ואיכא רובא היתירא וכן אפילו היכא דאיכא טעמו של איסור וממשא ואין באיסור כנגד אותה קדירה של היתר בכדי אכילת פרס דאורייתא מכלל דבציר מהכי לאו דאורייתא ויש מי שאומר דלדברי האומר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אף בפחות מיכן איסור תורה עד דאיכא ס' דבטיל טעמא ומכל מקום אין לוקין עליו בפחות מיכן דה"ל כחצי שיעור דאין לוקין ע"כ ולשון אחרון זה עיקר. והקשה החכם בהא דאמרינן מין במינו ברובא מהא דאמרינן בפסחים דאמר ר"י כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ומותבינן עלה מדתניא ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר דמתרצינן בתרומה בזמן הזה דרבנן ואם איתה הול"ל התם במין במינו דמדאורייתא בטל ברובה וכתב דאם איתא דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא בשאינו מינו אף מינו ה"ל להחמיר מדרבנן בדכותה ולא נימא שאני אומר ואינו נכון דכל בדרבנן מקילינן אלא האי דלא אהדר ליה משום עדיפא ליה משני דאיהו סבר דתרומה בזמן הזה דרבנן.
עוד כתב החכם שאין תולין בכיוצא בזה אפילו באיסורין דרבנן כל היכא דאלו איתא נפל להיתירא איכא רובא איסורא ואע"ג דאיסורא דרבנן והביא ראיה לדבריו מההיא דאמרינן שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה דאיפליגו ר"י ור"ל עלה דריש לקיש אמר והוא שרבו חולין על התרומה דאע"ג דאיסורא דרבנן דבתרומה דרבנן איירינן לא אמרינן שאני אומר אלא היכא דאיכא רבייה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא רבו חולין על התרומה ומקשינן עלה ומי אמ"ר יוחנן בדרבנן לא בעינן רבייה והתניא מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר רב יהודה בר שילא א"ר אסי אמר ר' יוחנן עד רובו מאי לאו דנשתייר רובו לא דלא לישקול רובו ואב"א שאני התם דאיכא למימר שאני אומר ואפשר שמעולם לא נפל כאן איסור וכתב החכם ושמעינן מהא דמקשינן ממקוה לר' יוחנן דאע"ג דלא בעי רבי יוחנן רבייה מכל מקום שיהו חולין כתרומה מיהא בעינן ע"כ ואינו נכון דכיון דאמרינן בלישנא אחרינא דהוא לישנא בתרא והוא עיקר שאני התם דאיכא למימר שאני אומר לא בעינן לא רבייה ולא פלגא דכיון דאיסורין דרבנן תולין להקל כל היכא דאיפשר לומר דלא נפל הכא איסורא כלל והוי יודע דכי אמרינן בליטרא קציעות שדרסה על פי הכד ואינו יודע באיזו היא ר' אליעזר אומר רואין אותן כאלו הן פרודות והתחתונות מעלות את העליונות.
בן הא דאמרינן בתרומות שתי קופות בשתי עליות שתי מגורות בעליה יעלו לא נאמרו קולות אלו אלא באסורין דרבנן או באיסורי תורה ושעורין דרבנן וכן יבש ביבש דלית ביה טעמא או לח ואית ביה ס' אבל כל היכא דאית ביה טעמא ודאי כל היכא דיהיב טעמא או שראוי ליתן טעם כגון לח בלול במין במינו ואין בו ששים לא אמרינן ביה הני קולי אפילו באיסורין דרבנן ולא הוזכר דין זה בשום מקום בשום דבר שיש בו כדי ליתן טעם דטעמא לעולם לא בטיל או ראוי דטעמא לעולם לא בטיל או ראוי לנתינת טעם אע"ג דליכא טעמא כגון מין במינו. עוד כתב החכם מסתברא לי שאין אומרין שאני אומר אלא במקום שאין אתה צריך לבטל כלל כגון שתי קופות דלכשתמצא לומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה נמצא לא היה כאן איסור מעולם והאריך בזה ודבריו נכונים הם וכן כתבתי ביבמות. וכן מש"כ שנראה לו בענין שתי קופות שמצטרפות זו עם זו לבטל האיסור שאין שום דבר מצטרף עם אחר לבטל האיסור אלא כשכל אחד נכנס לספק מחמת האיסור אבל מה שאינו נכנס עמו בספק כגון שיש באחת מהן כדי שיעור ביטול אינו ראוי להצטרף עם האחר לבטל אלמלא מפני הטעם שאני אומר אין כאן מעולם איסור גם אלה דברים נכונים.
אבל מה שכתב במטבע קצר שלו בשתי קדירות שנפל איסור באחת מהן שמצטרפין לבטלו זה אינו שלא נאמר זה הדין בשום דבר שיש בו בנותן טעם או שראוי ליתן טעם אע"ג דלית ביה כגון מין במינו אלא אם כן בשיעור מאה לתרומה ויש ששים בכל אחת ואין ידוע באיזו נפל האיסור.
עוד כתב הא דאמרינן בזבחים בפרק התערובות אמר רב יהודה אמר רב טבעת של ע"א שנתערבה במאה טבעות ופרשו ששים למקום אחד וארבעים למקום אחד פרשו כל ארבעים למקום אחד אינו אוסרין פירשו ששים למקום אחד אסורין ולא ביאר דבריו אבל במטבע קצר שלו כתב דפירשו ארבעים למקום אחד מותרין דאיסורא ברובא אשתאר ואינו נכון שלא נאמרו דברים אלא שפירשו ארבעים ונפלו לתוך אחרים והוא דאיכא רובא כגון שנפלו לתוך שמונים מתוך דהוה ליה ספק ספיקא וס"ס שרי בכל דוכתא וכן היא בפירוש בגמרא ואף החכם כתבם כך במקום זה אבל נפלו ששים באחרות כיון דחשבינן דאיסורא ברובה איתה חשבינן ליה כמאן דאיכא לאיסורא בודאי וע"א לית ליה בטלה עולמית וכן אתה דן בכל איסורין שבתורה בכל אותן שאין להם בטול כגון חתיכה חשובה ודשיל"מ בכולה ס"ס שלהן מותרין.
וכתב רבינו יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל דלא אמרינן ס"ס שרי אלא בשתי ספיקות הבאות מכח שתי תערובות כגון זו שאמרנו שנפלה טבעת ע"א לריבוא ומריבוא לריבוא אבל בעלמא שאינו בא מכח שני תערובות לא ופירש החכם דטעמא דרבנו משום דבתרי ספיקי דתערובת איכא בכל חדא וחדא תרי ספיקי דבכל חדא איכא למימר לא זו היא שנפלה לריבוא ראשון ואינו נכון שאין זה טעמו של רבנו ז"ל אלא דטעמא דרבנו ז"ל דלא אמרינן ס"ב שרי בדאורייתא אלא היכא דבספק ראשון שרי מדאורייתא אלא מדרבנן אסור כגון הא דתערובת הילכך ה"ל ספק שני ספק דרבנן אבל כל היכא דבספק ראשון מיתסר מדאורייתא ספק שני אסור מדרבנן דלא חשוב אלא חד ספיקא ולפיכך הוא מפרש מה שאמרו ביו"ט לענין ביצה דאם נתערבה באלף כולן אסורות דאספקא קאי לומר שאפילו ספק נולדה ביו"ט ספק לא נולדה ביו"ט נתערבה באחרות כולן אסורות משום דספק ראשון איסור תורה שהרי על הספיקות מביאין חטאת והכא איכא משום הכנה דרבה דאיסור תורה וכיון דכן אסורה בספק שני דלא חשיב אלא כחד ספק וכן אתה דן בספק טרפה שנתערבה באחרות דכיון דהיא גופה אסורה דאורייתא ספק תערובת שלה לא מיקרי ס"ס ולא שרינן לא מדין ספק ספקא.
החכם הקשה מההוא דאמרינן במסכת ערלה הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואינו יודע איזהו ידלק דר"מ וחכמים אומרים יעלה באחת ומאתים ולא קתני התם נתערב באחרים מאי הוי דמשמע דשרי לכולי עלמא ואע"ג דליכא הכא ספק דשתי תערובות ולאו קשיא היא לפום מאי דפרישנא דהכא בספק ראשון מותר מן התורה אלא דר' מאיר מחמיר בכל דבר שבמנין ומיהו מדרבנן כדאיתא התם כגון דבספק ראשון מותר מדין תורה בספק שני מותר ואפילו מדרבנן.
עוד הקשה מההיא דאמרינן בכתובות האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואקשינן אמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתיו זינתה ספק אינה תחתיו ואם תמצא לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון ומהדרינן דבאשת ישראל הכי נמי דשריא ואע"ג דתרי ספיקי לאו מכח תערובות אתי ולאו קושיא היא דהתם נמי מספק ראשון מותרות מן התורה דמוקמינן לה אחזקה דהיתירא אי נמי כולהו תרי ספיקי בעלמא בכל דוכתא ודאי איסורא דרבנן הוא ולאו דאורייתא וכיון דכן הכא גבי אשה אין ראוי להאמינו על פיו לאוסרה עליו כיון דליכא אלא איסורא דרבנן.
עוד השיב על מה שכתבנו שפירש רבנו לענין ביצה דכי קתני נתערבה באלף אסורות דאספיקא קאי השיב מן הירושלמי דגרסינן התם בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל לא תאכל כשם שאסורה לאכול כך אסורה לטלטל נתערבה אחת במאה או אחת באלף כולן אסורות ושאלו מה כמאן דאמר ספק מוכן אסור ברם כמאן דאמר ספק הכון מותר מודה הכא שהוא מותר. והשיבו נשרים ספק מאתמול נשרו ספק מהיום נשרו ברם הכא יש כאן אחת אסורה והיא מוכחת על כולן אלמא בודאי הוא שאמרו שאוסרת כל התערובתה וזו ודאי כשגגה דודאי התם בירושלמי מסדר דינה נתערבה בודאי ואנן איירינן אגמרין דמסדר דינא אספיקא ובירושלמי בההיא לית להו דינא דהכנה דרבה דאיסור תורה דאי לא לא הוה מדמינן הא דהכא לענין נשרים דהתם ודאי איסורא דרבנן הוא ורב אשי אמר התם ביו"ט לענין ביצה דכל היכא דהיא מיתסרא בגופה בלא תערובת אפילו באיסורא דרבנן כיון דהיא גופה אסירא אף בספק אף תערובתה אסורה משום טעמא דדבר שיש לו מתירין אבל ודאי נראין דברים אפילו באיסורה איסור תורה כגון הכנה דרבה ונתערבה באחרות ואחרות באחרות בהא ודאי מותרות אפילו בדבר שיש לו מתירין. ולישנא אחרינא אליבא דרבנו יצחק ז"ל דכל ספק ספיקא בגופו של איסור מותר וכל ספק ספיקא בתערובות כגון שתי תערובות מותר אבל חד ספיקא בגופו כיון דמיתסר באורייתא לא משתרי בספק שני דתערובות משום טעמא דספק בכל דבר שיש לו ביטול בחד תערובות. וזה הלשון מתחויר מן הכל.
עוד אני חוזר לדקדק במה שכתבנו למעלה בענין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים במה שכתב החכם דאינו בטלה ואוסרת תערובתה אפילו באלף לעשות תערובתה כמוה אם היא אסורה באכילה שיהו הם אסורין באכילה ואם אסורה בהנאה שיהו הם אסורין בהנאה אבל שאר איסורי הנאה אין אוסרין תערובתם בהנאה כל היכא דלאו דבר שבמנין ע"כ ואיברא דהכי מוכחא שמעתא בהדיא בע"א והתם נמי מוכח דחמץ בפסח אינו אוסר תערובתו בהנאה אלא בככרות של בעל הבית והתם נמי אליבא דרבי מאיר דאמר כל שדרכו לימנות שנינו אלא שיש כאן קושיא גדולה ולא הרגיש בה החכם ואעפ"י שהיא אוגרת שהרי שנינו לענין ערלה בגד שצבע בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרות כולן ידלקו דר"מ וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים וטעמא דר"מ משום דחשיבי ולא בטלי דאיהו הוא דסבר כל שדרכו לימנות ולרבנן לא חשיב והיכי דבטל באחד ומאתים לרבנן מיהת טעמא דאיכא אחד ומאתים הא ליכא אחד ומאתים כולן ידלקו ואע"ג דלא חשיב אלמא שאר איסורי הנאה דלאו דבר שבמנין אוסרין תערובתן בהנאה והנכון בזה דכל איסורין שיש שיעור לאיסורן אוסרין בכדי שיעורן בין באכילה בין בהנאה אבל איסורין שאין להם שיעור לאיסורן כגון חמץ בפסח אין אוסרן תערובתן בכל שהן אלא א"כ בדבר שבמנין מיהו נראה ודאי דחמץ בפסח אוסר תערובתו בהנאה באחד ומאתים ק"ו מערלה אבל בטפי מהכי לא אסרה בהנאה אלא אם כן דבר שבמנין.
עוד במה שכתבתי למעלה בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין פירוש כל שכיוצא בה ראויה להתכבד בה בפני האורחין ואע"ג דהשתא הא אסירא ולא חזיא ודעת רבותי ז"ל דדוקא בנתערבה לאחר שנתבשלה והשתא חשיבא ופירש החכם ולא חשיבא חתיכה כי הא אא"כ אלו אתה אומר שתתבטל עכשיו היא חשובה וראויה להתכבד בה בכל אדם אבל בדבר שאלו לאחר ביטולו אין ראוי לכל אין דנין בו חשיבות והביא ראיה מיהא דתניא ביבמות בפרק הערל חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות חולין כולן אסורות חתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות טהורות כולן מותרות ומ"ש רישא ומ"ש סיפא אלא דרישא אי אמרת דתשתרי והיא חתיכה חשובה אשתכח דשריא לזרים ושריא לכ"ע וראויה להתכבד בה בפני כל אדם דהא לכולהו שריא ומשום הכי אסירא אבל סיפא אי אמרת דשריא לא שריא אלא לכהנים ולזכרים וכיון דלא שריא אלא לדידהו לא חשיב חשיבותא דידה ולהכי בטלה ושריא לכהנים אלמא דלא חשיבא לן חתיכה עד דתשתרי לכולהו ע"כ ולפי דבריו ככר יפה של כלאי הכרם שנתערב בבכרות של תרומה בטל הוא דהא השתא לא שריא אלא לכהנים אלא אם כן באת לומר דשאני תרומה שהיא ראויה לכל כהנים ולנשיהם ולעבדיהם ודברים בטלים הן ודברים אלו מתמיהין מן המתמיהין לענין ראייתו שהביא דהא התם בגמרא בהדיא בהא נחתינן ובהא סלקינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא והרי אני מפרש כל השמועה כדי שיתבררו הדברים יפה לכל שאינן מענין זה כלל והכי איתא התם גרסינן במתניתין סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה ובגמרא אמרינן עלה אמר ריש לקיש מאכילה בתרומה ואין מאכילה בחזה ושוק וריש לקיש מאי שנא חזה ושוק דאורייתא תרומה נמי דאורייתא הכא במאי עסקינן בתרומה בזמן הזה דרבנן פירשו ודוקא בזמן הזה דליכא תרומה כלל דאורייתא. אבל בזמן הבית כיון דאיכא תרומה דאורייתא אסירא אפילו בתרומה דרבנן א"ל ר' יוחנן לר"ל מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן א"ל אין שאני שונה עיגול בעיגולי עולה כלומר עיגול תרומה בעיגולי חולין עולה באחד ומאה ואע"ג דהוי דבר שבמנין ואלו תרומה בזמן הזה דאורייתא אע"ג דעיגול דרבנן דעיגול הוי של תאנים וליכא דאורייתא אלא דגן תירוש ויצהר אפילו הכי כיון דאיכא תרומה דאורייתא אפילו ההיא דרבנן לא בטלה בדבר שבמנין אלא דכל תרומה בזמן הזה דרבנן ולהכי בטיל אף בדבר שבמנין אמר לו והלא אני שונה חתיכה בחתיכות עולה כלומר חתיכת חטאת שנתערבה באחרות עולה כדלקמן אע"ג דהוי דבר שבמנין וחשיבא כעיגולין ועוד מי סברת כל שדרכו לימנות שנינו את שדרכו לימנות שנינו הילכך עיגול בעיגולין לא הוי מהנהו דאת שדרכו לימנות וראוי לעלות אפילו בשל תורה מאי חתיכה דתניא חתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות חטאת טהורות וכן פרוסה של לחם הפנים טמא שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים טהורות תעלה רבי יהודה אומר לא תעלה אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות וכן פרוסה של לחם טהור שנתערבה במאה פרוסות של חולין טהור ד"ה לא תעלה לר"ל קתני רישא מיהת תעלה ותיקשי ליה מעיגול א"ר חייא בריה דרב הונא רישא בשנימוחה אי הכי מאי טעמא דר' יהודה אי אמרת בשלמא בשלא נימוחה טעמא דר' יהודה משום חומרא דקדשים אלא השתא כיון דנימוחה מאי טעמיה ומתרצינן ר' יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטיל אבל לא נימוח מאי לא א"ה אדתני אבל חתיכה אחת של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות חולין טהורות לא תעלה ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בשנימוחה אבל לא נימוחה לא תעלה דהא סוף סוף סיפא בשלא נימוחה היא ומתרצינן טהורה בטהרות עדיפא ליה ולר' יוחנן מ"ש רישא ומאי שנא סיפא כלומר בשלמא לר"ל רישא בשנימוחה סיפא בשלא נימוחה אלא לר' יוחנן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב שישא בריה דר' אידי רישא בטומאת משקין דרבנן סיפא דאורייתא כלומר והאי חתיכה ודאי הוית מכל שדרכו ולא מאת שדרכו ולהכי בטומאת משקין דרבנן אוקמוה אעיקר דינא דמדינא תעלה אבל סיפא דאורייתא החמירו בקדשים אבל טומאת שרץ מאי לא תעלה אדתני סיפא אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות חולין טהורות ד"ה לא תעלה דהיא איסור כרת ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בטומאת משקין אבל בטומאת שרץ לא תעלה אפילו הכי טהורה בטהורות עדיפא ליה רבא אמר רישא אסור לאו מוקמינן לה אעיקר דינא דמדינא תעלה דלא הויא מאת שדרכו וסופא איסור כרת ולהכי החמירו בקדשים והא רבא הוא דאמר לקמן כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת רב אשי אמר משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל לאו דוקא אלא כלומר דאית לה תקנתא שאיפשר לכהנים טהורים לאכול וכיון דכן דיניה כדשיל"מ ורישא מדינא וסיפא לחומרא משום דהו"ל דשיל"מ והא דרב אשי בדותא היא כלומר דהא לא שייכא כלל בטעמא דשיל"מ למאי אי לכהן משרא שרי אי לישראל לעולם אסור אלא הא דרב אשי בדותא היא זהו פירוש שמועה זו מכוון ונסתלקה קושית המחבר מאיליה דהא בגמרא מפרשינן לה בהדיא מ"ש רישא ומאי שנא סיפא בין לר"ל בין לר"י ומתוקמא בחתיכה דלא חשיבא דאלו מדינא תעלה אי לאו משום חומרא דקדשים או בשנימוחה אבל יש בכאן שיטה אחרת דאפשר שהיא שיטת המחבר וגירסא אחרת שהן גורסין ולריש לקיש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא שהן סבורין דלריש לקיש כולה בשינמוחה רישא וסיפא ורישא דתעלה מדינא וסיפא לחומרא אבל לרבי יוחנן כולה בשלימה והם מחזרין לדעת טעמו של רבי יוחנן ויצאה להם סברא זו דרישא הותרה לכל אי אמרת בטלה ולהכי חשיבא ולא בטלה וסופא לא משתרא אלא לזכרי כהונה ולא חשיבא אמטולתייהו ואין דבריהם נכונים אלא אם איתא להאי גירסא טעמא דמתניתין אליבא דר' יוחנן דרישא דלא מיתסרא בגופא אלא מחמת טומאה דאתאי לה מעלמא לא חשיבא לה בהכי אבל סיפא חשיבא וקושיא דר' יוחנן לריש לקיש מינה דאם איתה דניגזר בתרומה דרבנן משום תרומה דאורייתא הוא הדין דאיכא למיגזר בהא משום איסורא בגופה אבל הגירסא אחרת עיקר.
עוד כתב החכם בענין חתיכת איסור שנפלה בחתיכות היתר ונאסרו ונפלה אחת מהם לים הגדול או נאבדה אחת מהם הותרו כלן דתולין לומר דההיא דאיסורא הות והותרו השאר דגרסינן בזבחים בפרק התערובות אר"נ אמר רבה בר אבוה טבעת של ע"א שנפלה למאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כלן. איתיביה רבא לרב נחמן כל הזבחים שנתערבו בהם חטאת מתות או שור הנסקל אפילו אחד בריבוא ימותו כלן אמר ליה דאמר כר"א דאמר קרב ראש אחד מהן יקרבו כלן והאמר ר' אלעזר לא התיר רבי אליעזר אלא שנים שנים אמר ליה אנא נמי תרתי אמרי כלומר לא התיר ר' אליעזר להקריב אלא שנים שנים דודאי חד מינייהו דהיתירא ואיכא למימר בכל חד האי דהיתירא ואיסורא תלינן בההוא דאיקריב ברישא אבל חד חד דאיכא למימר דאיסורא הוא לא אמר אמר ליה אנא נמי תרתי אמרינן שימכור הטבעות שנים שנים ע"כ ודבריו מתמיהין מאוד במה שפירש במאי דא"ר אלעזר אלא לא התיר ר' אליעזר אלא שנים שנים יחד היאך מעשה קרבנות אלו שחיטתן והקרבתן שתהא בבת אחת לשניהם ואם באת לומר שמה שאני תולין הוא באלו משום דאיכא שנים דודאי האי דהיתירא אם כן מה הועיל הקרבת האחד תחילה ותו מאי דקאמר אנא נמי תרתי אמרי ופירש שימכור הטבעות שנים שנים שואל אני לדעתי למי ימכרם אם לישראל הרי אסורין לו אלא במכירה לעו"ג הרי הם דברים שניקחו מן הנכרים ועוד למה שנים שנים ולא כלן אותן שנשארו כשם שאתה אומר בשנים דודאי איכא חד דהיתירא בכולהו נמי איכא כלהו דהיתירא לבד מחד וההוא חד גופיה ספיקא ומאי אולמיה דשנים ושנים אחרונים מה תהא עליהם ואי לא בא למכרם אלא לעשות מהם כלים בכלן שנים שנים וא"ת שהוא מותר למה לא יעשה כלי אחד מכלן ועוד שאם כדבריו אין כאן חבר כלל ולא שום רמז לדבר זה בדברי ר"א דקאמר קרב ראש אחד מהן יקרבו כלן ואי שנים שנים קאמר עיקר היתירא מיתסרא ממילתיה ותו דהתם אמרינן ליה בתאנה אסור בשנפלה לתוך תאנים מותרות ושנפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כלן ולפום האי טעמא נמי לא הותרו אלא שנים שנים שיאכל שתים שתים או בשתים שתים כאחת ואם איתא אמאי לא גזרינן שמא יבא לאכלן אחת אחת כיון שהותרו לו לאכלן כלן שהרי קרובה גזירה זו מההיא דגזרינן בהאי ענינא בשור הנסקל שנתערב באחרים דאסרינן להו ואי מבדרי שרו כל חד דמשכחינן מינייהו דאמרינן כל דפריש מרובא פריש. ואלו מבדר להון איהו בידים אסרינן להו גזירה שמא יקח מן הקבוע אע"ג דהאי קבוע לא הוי אלא איסורא דרבנן דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי דרבנן הוא כ"ש דשייך טפי למיגזר דאי שרי להו למיכלינהו שתים שתים דכיון דהאי גברא חזי דכולהו שרו אתו למיכלינהו אחת אחת ואיכא איסורא דרבנן וכי תימא והא דכוותה אמרינן בעינן יבש ביבש דאמרו חד בתרי בטיל ואית ליה למיכלינהו כל חד באפיה נפשייהו ואלו כולהו כאחת אסירי ולא גזרינן לא דמיאן דהתם כיון דאיכא טעמא במילתא דאלו אכיל להו כאחת איכא נותן טעם ודאי כל איניש מיצת צאית ולא חיישינן אבל הכי דאמרינן ליה דשרו כלהו שתים שתים ודאי לא צאית דלא למיכל אחת אחת דלא משמע בהא איסורא טפי. אלא ודאי ליתיה להאי פירושא ועיקר פירושא כמו שפירש הרב רבי משה ברבי מיימון ז"ל לא אמר רבי אליעזר אלא שנים שנים כשיקרב שנים שנים שקרבו יותר מאותן שנתערבו ואחד נתערב וקרבו שנים וכיון דכן תלינן בהו דבדידהו הוה איהו דאיסורא בין שעשאן בבית אחת בין בזה אחר זה אבל חד חד לא שלא קירב אלא ראש אחד לא תלינן דמאי דקמא דההוא חד ליהוי ההוא דאיסורא ומאי דקאמר שנים שנים וחד חד דכפליה ללישנא משום דר' אליעזר בתרתי אמרה אמר קרב ראש אחד יקרבו כל הראשים ואמרו בכוסות קרב כוס אחד מהן יקרבו כל הכוסות והשתא רמיזא במילתיה דר"א עיקר דינא דמאי אחד זוג אחד כדאיתא בגמרא ואמרינן אנא נמי תרתי אמרי בשנפלו שתי טבעות לים הגדול ולאו בחד ותו אמרינן עלה בהאי שמעתא דר' אלעזר דאמר לא הכשיר ר' אליעזר אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא מתיב ר' ירמיה וחכמים אומרים אפילו קרבו כלן חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה והשתא ודאי לרבנן אפילו אחד דוקא קאמר וכיון דכן לר"א נמי אחד דוקא קאמר ומתרצינן מאי אחד זוג אחד כלומר דסבר ר' יעקב דאלא אחד לאו דוקא פירוש כיון דקרבו כלן ולא נשאר אלא אחד תולין להיתירא דאיסורא בהנך הוי אבל כשנשאר זוג אחד כיון דאיכא שנים חיישינן. ואיכא מרבוותא ז"ל דסבירא ליה דלית הלכתא כר' אלעזר אלא אפילו בחד שרינן ואפילו בחד אמרה ר' אליעזר ואע"ג דאמרינן בגמרא אנא נמי תרתי אמרי דרך דחייה איתמרא כלומר אנא כר"א אמריתה אי דר"א בחד בחד אי דר"א בשנים אנא נמי שנים אמרי אבל איברא דר' אליעזר בחד אמר דבירושלמי מייתינן האי דינא ולא מדכרינן אלא חדא וריש לקיש נמי אמר לה בגמרא ולא מדכר אלא חדא. וי"א דהוא הדין בחתיכה אחת מהן דתלינן ההיא דאיסורא ותו ליכא חשיבותא אבל ההיא לא סגי דלא מיתסרא וכן חבית של תרומה שנתערבה באחרות דחשיבא ונפתחה דתו לא חשיבא היתרו האחרות ואע"ג דהתם בזבחים לא אמרינן ליה להאי דינא אלא למישרי ההיא דהא תו לא חשיבא ולגבי דידה מיהת דינה כאלו נחתכו כלן דליכא חשיבותא ובטל איסורא התם לרבנן הוא דאמרינן לה אבל לר"א דהלכתא כותיה בהא נחתיכה דינה כנפלה ומיהו ליתיה להאי טעמא אלא היכא דאבדה כגון נפלה לים ודכותה או דנחתיכה ואבדה חשיבותה אבל היכא דפירש חדא לא. וטעמא דהא דינא משום שכבר נתבטל מתחילה דבר תורה דיבש ביבש חד בתרי בטיל אלא דרבנן אחמור במידי דחשיב וכיון דכן כל היכא דאיפשר תולין להקל.
עוד כתב החכם באיסור שנפל בחתיכה ואין בה כדי ששים לבטל ושוב נפלה אותה חתיכה לקדירה אחרת דלא אמרינן חתיכה עצמה נ"נ ולא בעינן שיעורא לבטל אלא לפי חשבון איסור שבה ע"כ ואנו כתבנו למעלה דחתיכה עצמה נעשית נבלה.
אמרינן בע"א בפרק השוכר את הפועל כי אתא רבין אמר ר' יוחנן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאלו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו ופליגי עלה אי בעינן שנפל שם אותו קיתון של מים תחילה כלומר קודם שנפל שם האיסור או לא וכתב המחבר דהלכתא כמאן דאמר דלא בעינן תחילה דאתיא כמאן דאמר דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ע"כ ואנו כבר כתבנו דהלכתא כמאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה ואפילו הכי מסתברא התם בגמרא דהלכתא כמאן דלא בעי תחילה ולא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבלע שנבלע האיסור בחתיכה והארכנו בזה בחולין בסייעתא דשמייא.
כתב החכם מי שהוא חשוד למה שאין הרבים רגילין להקל אין מפקידין אצלו בלא חותם ואם הם דברים שיש לחוש לחלופי איסור של תורה צריך חותם בתוך חותם אבל באיסורין של דבריהם בחותם אחד סגי להו דגרסינן בע"א בפרק אין מעמידין אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד. חלב בשר יין תכלת חמפ"ג מותר בחותם אחד תלתית מוריס פת גבינה מותרים בחותם אחד ע"כ ודבריו תמהים במה שאמר בתחילת דבריו למי שהוא חשוד למה שאין הרבים רגילין להקל אין מפקידין אצלו בלא חותם מאי קאמר אם הוא חשוד לדבר זה פשיטא ולא בעינן טעמא דחשיד למה שאין הרבים רגילין להקל ואם אינו חשוד לדבר זה כי חשוד לשאר דברים שאין הרבים רגילין להקל בהם מאי הוי והלא מומר לדבר אחד אינו מומר לשאר דברים וכן מה שכתב בחבי"ת וחמפ"ג אינו כשיטת הירושלמי ולפי שיטת הירושלמי כל שאיסורו בגופו כגון חשש חליפין וליהוי נמי איסורא דאורייתא בעינן שתי חותמות וכל שאיסורו מחמת חשש תערובת אי נמי איסורא דרבנן סגי בחותם אחד לבד מיין דהחמירו בו ואליבא דרבנן דבעו בה שני חותמות דלא כרבי אליעזר דלדידיה בחותם אחד סגיא והלכתא כר"א ורב דאמרה אליבא דרבנן נקטה אבל איהו כר"א סבירא ליה וחלב דחמפ"ג הא מתרצינן ליה בגמרא דמפקינן חלב ועייל חתיכת דג שאין בה סימנין. והלכתא בעינן שני חותמות ביין חותם בתוך חותם כגון מטהר יינו של נכרי ברשותו דבהא כולי עלמא מודו דבעינן ב' חותמות חותם בתוך חותם כדאיתא בהדיא בפרק רבי ישמעאל וכל היכי דמשכחת בשום דוכתא דבעינן ביין שני חותמות ומאי דפרישנא נמי בפרק אין מעמידין היכי דמי חותם בתוך חותם כלהו אליבא דהלכתא במטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו.
עוד כתב המחבר במפתח וחותם כחותם בתוך חותם דמי דתניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר"א מתיר בשתיה וחכמים אוסרין עד שיהא יושב ומשמר וקיימא לן כרבי אליעזר ע"כ. נראה מזה שחכם הזה סבור דר' אליעזר סבר דוקא במפתח וחותם הוא דשרינן דאיתנהו לתרוייהו אבל בחד לא וליתא דהא בהדיא אמרינן בפרק אין מעמידין דאלו חותם בתוך חותם אפילו רבנן מודו לר"א ואמרינן בהדיא דר"א בחותם אחד סגי ולהכי שרינן ביין הבא בקרונות של נכרים אלא דבריו אלו כלן כשגגה וכי אמרינן במתניתין ומפתח וחותם ביד ישראל מפתח או חותם קאמר ורבנן בעו שומר והוא הדין לדידהו בשני חותמות דחשיבי לעולם בכל דוכתא כשומר והלכתא כרבי אליעזר דיין בחותם אחד שרי ומפתח כחותם ושני מפתחות כשני חותמות וכל היכא דאמרינן גבי יין דבעינן ב' חותמות ליתא אליבא דהלכתא אלא במטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו וכדכתיבנא לעיל.
עוד כתב והמשלח ירך מנוקרת לחברו ביד נכרי מותר לסמוך על אותו חתך שאין לך סימן גדול ומובהק ממנו לפי שאין נכרי יודע לזייף ולחתוך כחתוכו של ישראל דתנן בפרק גיד הנשה שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו מפני שמקומה ניכר ודייקינן עלה שלימה אין חתוכה לא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לא לישדא דילמא מחתך לה ומזבין לה ופרקינן אי בעית אימא במקום שמכריזין וחתוכה דעו"ג מידע ידיע. ואי בעית אימא במקום שאין מכריזין וגזירה שמא יתננה לו בפני ישראל הרי שאמרו דחתוכה דעו"ג מידע ידיע אבל שחיטה ודאי לא הוי סימן ע"כ ואין דבריו נכונים שאין סימן לא זה ולא זה והא דאמרינן חתוכה דנכרי מידע ידיע אין זו ראיה לומר שיהא ראוי לסמוך על חתיכה דישראל דההיא לא אתמרא אלא למימרא דההיא חששא רחוקה הוא בירך שלימה אף במקום שמכריזין שמא יחזור וימכרנה לישראל ואם יבא למכרה לישראל שיחתוך אותה כדי דהטעותו ואם יבא לחתוך אותה שיטעה בו ישראל הלוקח ולא יכיר אותה אם חתך זה של נכרי או ישראל ויבא לטעות בגיד הנשה שהוא דבר הניכר במעט עיון לכולי האי לא חיישינן. אבל לסמוך עליה מפני החתך להתירה בכך זה אינו וראיה ברורה לזה הא דאמרינן אי בעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ואמאי לא אמרינן אי בעית אימא במקום שאין מכריזין ואפילו הכי חתיכה לא דכתיכה דישראל הוא ואתי למסמך עליה דסימנא הוא וזבין לה מיניה בהכי אלא ודאי ליתא.
עוד כתב שהמשלח על ידי נכרי בסימנן אינו צריך לחזור ולדקדק אחר הסימנין אם נשתנו אם לאו דסתמא אמרינן שאינו טורח ומזוייף אבל אם חזר אצל סימנן ולא הכירן חושש שמא זייף וזו היא ששנינו בגמרא בפרק אין מעמידין השולח חבית של יין ביד כותי וציר ומורייס ביד נכרי אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור ופירש רבנו יצחק ז"ל דלאו למימרא דבעינן שחזר אחר חותמו וסתמו אלא לומר שאם חזר עליו והכירו מותר ואם חזר עליו ולא הכירו אסור דמוכחא מילתא דנזדייף ע"כ. ואיני מבין דבריו כלל אעפ"י שאמרן בשם מופלא ולביא איני מבין אותם מה הוא רוצה לומר כשאמר שאין צריך לחזור ולדקדק אחר סימניו אם רוצה לומר שאינו צריך לעיין בהם כלל אלא מכיון שהוא עשה ביין זה שני חותמות והוא רואה בו עכשיו שני חותמות ולא עיין בו כלל אם הם אותה שעשה או אחרים די לו בכך דלא טרח ומזייף אם כך הוא רוצה לומר תמה גדול הוא זה היאך חשוב זה סימן אצלו אחר שלא עיין עליו כלל אם הוא אותו סימן שעשה אם לאו והיכי שייך הכא טורח זייף אם שמא הן חותמות אחרים שאינן מאותה צורה כל גאני ושתי קא חזינא הכא אלא ודאי זה אי אפשר אלא שצריך הוא בודאי להכיר חותמו כלישנא דמתניתא. אלא שיש כאן שאלה חזקה אי הכי דבעינן מכירו למה לי שני חותמות לרבנן ולר"א חותם אחד אפילו בלא חותם כלל אלא שיש עליהם כסוי בלא מגופה כלל כיון דאיכא טביעות עינא דלא נשתנה כלל שהרי בטביעות עינא מתרת בכל דבר ותשובת שאלה זו דכי אמרינן מכיר בחותמו וסתמו לאו דוקא מכיר בטביעות עינא. אלא שמכיר שחותמו וסתמו שעשה ביין זה הם בצורה זו של אלו ודי לו בכך דאמרינן דלא טרח לזיופי כעין אלו.
עוד כתב החכם דמי שהוא חשוד לאכול גבינות העו"ג אם נתארח אצלו או שלח לו גבינה דורון אסור לו לאדם לאכול ממנו אבל אם הוא אינו חשוד לאכול ממנו אעפ"י שהוא חשוד למכור ממנו לרבים אסור ליקח ממנו ואם נתארח אצלו או ששיגר לתוך ביתו מותר דאינו מניח לפניו ולא משגר לו אלא ממה שהוא אוכל דתניא בפרק אין מעמידין אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה וכולן אם נתארח אצל בעל הבית או ששיגר לו בעל הבית מותר מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי דאמר ריב"ל אם שיגר לו בעל הבית לביתו מותר מאי טעמא בעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא וכי משדר ליה ממאי דאכיל משדר ליה ואין דברים נכונים דהא בסוריא כל שאינו בחזקת מומחה חשוד הוא ואם תאמר חשוד להאכיל ולא לאכול כיוצא בזה לא מצינו מסתמא חשוד להחטיא אחרים ולהכשילם ונשמר כעצמו לבד מכותי דלית להו לפני עור לא תתן מכשול אדרבה טפי זהיר איניש במאי דיהיב לאחרינא אלא הכא בחשוד גמור איירינן ואפילו הכי שיגר לו מותר ומאי דאמרינן לא שביק היתירא ואכיל איסורא וכי משדר ליה ממאי דאכיל משדר ליה לאו ממאי דאכיל משדר ליה לאו ממאי דאכיל לנפשיה קאמרינן אלא דומיא בעלמא נקיט ודומיא בעלמא קאמרינן דכי היכי דאמרי בעלמא דמסתמא לא שביק איניש היתירא ואכיל איסורא הכי נמי מאן דמשדר לחבריה כיון דבעי ליקרוי ואי בעא לא משדר ליה מידי דומיא דמאן דאית לה היתירא לא אכיל איסורא הכא נמי אית ליה היתירא הוא דאי בעי לא משדר ליה מידי וכיון דכן כי משדר ליה מזדהר דלא ליטרח במאי דדילמא לא מפייס חבריה וממאי דקים ליה דאכיל מיניה חבריה בודאי משדר ליה דאי לא טפי מעלי ליה דלא לישדר ליה כלל מכי משדר ליה מאי דדילמא מזדהר כל איניש מסתמא כי איכא היתירא קמיה ואיסורא דלא לישבוק היתירא וליכול איסורא ותדע לך דהכי פירושא דאי לא מאי קאמר דבעה"ב לא שביק היתירא ואכיל איסורא ומנא לן דהאי בעל הבית אית ליה היתירא ותו מדקאמר הכי מכלל דכי לית ליה היתירא אכיל איסורא דילמא לית ליה השתא אלא איסורא ומשדר ליה ממאי דאית ליה ואכיל ליה בהא שעתא. אי נמי אפשר דהכי קאמר אם שיגר לו בעל הבית מותר מאי טעמא בעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא כלומר האי בעל הבית אע"ג דחשוד בהני מילי לאו דחשיבי ליה היתר גמור אלא דלא חשיבי ליה איסור גמור וחשיב למלתא חומרא ואכיל ליה מתוך הדחק דמורי לנפשיה ואמר דהיתירא הוא ומכל מקום הוא גופיה חשיב היתירא בעיניה טפי עד דהיכא דאית ליה מהני מילי דהיתירא ואיסורא שביק איסורא ואכיל היתירא. וכיון דכן מסתמא כי משדר איניש לחבריה ממאי דאכיל הוא להנאתו משדר ליה דחשיב ליה דמסתמא מאי דחשיב ליה לאיניש משדר ליה לחבריה ומאי דאמרינן לא שביק היתירא ואכיל איסורא למימרא דהאי גופיה דחשיד לא חשיב להו להני מילי בהיתר גמור למימרא דאלו הוה הכין דהאי גברא חשיב להו להני מילי בהיתר גמור ודאי לא סמכינן עליה כיון דחשיבי ליה היתר גמור דאמרינן דמינייהו משדר אבל השתא סמכינן עליה ומכל מקום למדנו דאפילו בחשוד סומכין עליו שאם שיגר לו מותר כדפרישנא.
עוד כתב החשוד לאכול גבינה של נכרים אעפ"י שאמר לו אדם קנה לי גבינה ממי שנזהר מגבינת הנכרים והלך והביא ואמר לו מן המומחה הבאתי לך אינו נאמן אבל אמר לו מפלוני המומחה הבאתי לך נאמן כיון דסיים ליה דמירתת דילמא אזיל ושאיל ליה ויהא נתפס על דבורו דתנן בפ"ד של מסכת דמאי האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא מעשר אינו נאמן מאיש פלוני נאמן ע"כ. ונראה דלא עיין בה שאין דברים אלו אלא דוקא בשהתרה בו קנה לי מאיש פלוני אבל הוא שאמר לו מעצמו מאיש פלוני קניתי לך כיון דמנפשיה קאמר אפשר דמצי לאישתמוטי ולא מהימן.
עוד כתב דמי שחשוד לאכול גבינה של נכרים מותר לו לאדם לתת לו גבינה כשרה לבשל לו דאינו חשוד להחליף אבל אמר לו בשל לי גבינה אינו ראוי לסמוך עליו ואעפ"י שמעיד לו עליה שהיא כשרה כיון שהוא חשוד ע"כ והיה לו לכתוב דהני מילי במילתא דשייכי בה אבל במילתא דלא שייכי בה כגון שבא להעיד על גבינת אחרים נאמן דליתה לההיא דרבי מאיר דאמר התם בבכורות החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו. והיה לו לכתוב למחבר הזה במקום זה משנה אחרת של מסכת דמאי סמיכה לזו שאמרו שם הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר אמר לו אחד אני איני נאמן איש פלוני נאמן הרי זה נאמן ואמרינן עלה בברייתא דדוקא שלא בפניו ומקשינן בירושלמי ועד אחד נאמן בתמיה כלומר כיון שעל גופו הוא בא להעיד אם כשר אם לאו היאך ע"א נאמן והשיבו קל הוא שהקלו חכמים באכסנאי ובתוספתא אמרינן עלה דדוקא כשאין מכיר אדם שם ובשלא שהה שם ל' יום דאפילו הכי דוקא בתרומה ומעשר אבל בשביעית וטהרות אינו נאמן.
עוד נראה מדברי החכם בענין תשע חנויות כלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה דקיימא לן דאם לקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח אסור דהוה ליה קבוע דחשבינן מחצה על מחצה ובנמצא הלך אחר הרוב דהולכין על שעה זו שנולד הספק והו"ל פירש ואזלינן בתר רובא ולפי מה שכתב בענינים אלו הוא הדין אם היו בעיר זה עשר חנויות מוחזקות לנו כלן בבשר שחוטה ולקח מאחת מהן ואינו יודע איזו היא ואחר כן נתברר לנו שאחד מהחנויות אלו בשר נבלה הרי מה שלקח מותר שבשעה שנולד הספק כבר פירשה זו ואזלינן בתר רובא ע"כ ואגב חורפא אמרה וליתה וכדמעיינת בה שפיר משגחת להו דלא דמיין כלל דאלו בנמצא דאזלינן בתר רובא הספק שנולד לנו על שעה זו על חתכה זו עם היות החנויות ברורים שאין בהם ספק והספק שעליה היא על שעה זו ולא על שעת פרישתה מן החנויות אבל בשר שניקח מן החנויות בעודן כלן בחזקת היתר כשנתברר שאחת מן החנויות אסורה אין תורת הספק הזה על שעה זו שאין תולדת הספק מצד עצמה אלא מצד ברירת החנויות שנתברר עכשיו שאחד מהן אסורה ומתוך כך נולד בה ספק על אותה שעה שהוא פירשה בידי הלוקח מהן אם כן ספק זה אינו מחודש אלא גלויי מילתא בעלמא הוא שתחילה היה נעלם ממני שהייתי סבור שכולן מותרות וכשנתברר שאחד אסור איגלי מילתא למפרע שבשעת מקח חתיכה זו כשפירשה מהן באותה שעה היה ספק שלה וזה ברור.
עוד כתב דחתיכה חשובה של בשר חי אוסרת תערובתה אפילו באלף כדין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין ע"כ ואינו נכון שאין דין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין אלא בשהיא ראויה עכשיו להתכבד בה כגון שנתבשלה אבל כשהיא חיה לא.
גרסינן בפרק גיד הנשה ההוא טבחא דא"ל לחבריה אי הות מיפייסת מינאי הוה ספינא לך משור של פטם דעבדי אתמול א"ל משופרי שופרי אכל א"ל ומנא לך א"ל פלניא נכרי זבין מינך וספא לי א"ל עבדי וההוא טריפה הוה אמר ר' בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן אנו נאבד כל המקולין רבי לטעמיה דתניא רבי אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר. פירוש זו היא שורת הדין משום דאזלינן בתר רובא וכיון שכן במקומות אלו אסור לו לישראל למכור נבלות וטריפות לנכרי שמא יחזור וימכרנה לישראל ואם עבר ישראל ומכר טרפה לנכרי עדיין הדין קיים בבשר הנמצא ביד נכרי שהוא מותר דרובה היתירה הוא ומכל מקום אסור לעשות כן וכשתבא טריפה לטבחים היו מפסידן ומפני זה עמדו והתקינו שכל זמן שתהיה להם טריפה שיכריזו במקולין ויודיעו לכל ואותו יום יהא מותר למכור להם נבלות וטרפות ויאסר בשר ביד נכרי לאותו יום וכשבא טבח זה ואמר שטרפה היתה אתמול במקולין היה ראוי לפי התקנה שיאסר כל בשר שניקח אתמול מן הנכרים וא"ר שכיון שלא הכריזו ראוי לעמוד על שורת הדין ואע"פ שקלקל זה למכור טריפה לנכרי הרי שורת הדין שאעפ"כ בשר הנמצא ביד נכרי מותר דאכתי רובא היתירא שאין התקנה אלא כשהכריזו שבתורה היתר מותר לכל למכור נבלות לנכרי ובשר הנמצא בידו אסור אבל האי דאקראי בעלמא כיון שלא הכריזו ואסורו עומד במקומו שאסור למכור להם נבלות וטריפות ואע"פ שזה עבר כיון שלא הותר מעמידין על שורת הדין להתיר בשר הנמצא ביד נכרי ולישנא אחרינא לרבי דשוטה זה דאמר דחד טריפה הוה וזבניה לנכרי לצעורי לחבריה אמר ושיקרא אמר הא לאו הכי כיון דיום זה הוא טרפה ודאי ואיתחזק איסורא וראוי היה להכריז דינן כאלו הכריזו והדרינן לתקנתן ובשר הנמצא ביד נכרי אסור והמחבר הביא מעשה זה לא נתחוורו בו דבריו.